מאמר זה נכתב לאור חוויה די מזעזעת שעברתי בסיום פסטיבל בום-בום-בום (בומבמלה). בסוף הפסטיבל, לאחר שרוב באיה התפנו, עברתי במקום שהוקמו רוב האוהלים הפרטיים. כול פיסת קרקע (חולית) הייתה גדושה בזבל. שאלתי את עצמי מה התודעה של אלו שהתמקמו בתוך הזבל הזה? ודאי שלא תודעה במידת הטובות. לפי היוגה, בתודעה כזאת אי-אפשר להיות באמת מאושרים. אולי מאמר שכזה יוכל לתרום במשהו לתודעת אזרחינו.

מורי הרוחני, שְׂרִילַה פְּרַבְּהוּפָאדַה, נהג לומר "cleanliness is next to godliness", "ניקיון הינו שני לאלוהיות". המעלה הקרובה והמקרבת ביותר לתודעה אלוהית הינה ניקיון. ניקיון מתייחס לניקיון חיצוני וניקיון פנימי. ניקיון חיצוני תומך בניקיון פנימי, וניקיון פנימי מתבטא לרוב בניקיון חיצוני.
הנשמה הינה תמיד נקייה. הנשמה היא מטבע אלוהי, או סַת-צ'ית-אָנַנְדַה (גופה הרוחני הינו נצחי, מודע ומלא שמחה), ולכן לא ייתכן שתתלכלך בחומר ובחומרניות. כאשר הנשמה מתכסה בזהות כוזבת (עקב בחירתה להפנות עורף לאל), זו גורמת לה להידבק ולהזדהות עם גופה החומרי והנפשי. עקב הזדהות זו נראה כאילו הנשמה מתלכלכת. בשְׂרִימַד בְּהָאגַוַתַם (11.28.13) נאמר: "למעשה, הנשמה הינה נעלה ומעבר לקיום החומרי. אולם משום נטייתה לשלוט על הטבע החומרי, היא שבויה בו, ממש כמו אדם החווה כל מיני הסתבכויות כל עוד הוא שקוע בחלומו." ניקיון פנימי וחיצוני תורמים לשחרור הנשמה מזהות כוזבת ולשיבה ליחסיה הנצחיים והטהורים עם האל.

שְׂרִילַה פְּרַבְּהוּפָאדַה אמר שניקיון הינו חשוב מאד להתקדמות רוחנית. ניקיון הינו משני סוגים - חיצוני ופנימי. החיצוני מתבטא ברחצה, בגדים נקיים וסדר, בעוד שניקיון פנימי מושג על ידי חשיבה מתמדת על קְרּישְׁנַּה וזימרת שמותיו של האל הַרֵא קְרּישְׁנַּה, הַרֵא קְרּישְׁנַּה, קְרּישְׁנַּה קְרּישְׁנַּה, הַרֵא הַרֵא/ הַרֵא רָאמַה, הַרֵא רָאמַה, רָאמַה רָאמַה, הַרֵא הַרֵא. תהליך זה מנקה את אבק הקַרְמַה הקודמת שהצטבר במֶחשָב (נפש).
ניקיון הגוף הינו חשוב ומועיל, אך חשוב עוד יותר זה ניקיון הנפש. לכלוך נפשי מתבטא בתאווה, קנאה וחמדנות. תאווה הינה עיוות של האהבה הראשונית של הנשמה לאלוהים. הקנאה הראשונה הינה קינאה באלוהים. באמצעות חזרה על שמותיו של האל והלול תאריו, מעלותיו ועלילותיו, ניתן להתנקות מהתאווה והקנאה.
כל סוגי הקנאה והתאווה בליבנו מקורם בקנאה הראשונה באלוהים. במקורו האדם הוא נשמה, חלק נצחי של האל הנפרד ממנו לנצח לצורך יחסים. מהות היחסים עם האל שהוא עליון ואנו כפופים לו, לכן היננו משרתיו. השרות הופך למושלם כאשר אנו משרתים את האל באהבה טהורה. כדי לתת משמעות וסיפוק ליחסים ההדדיים עם האל, הוא העניק לנשמה את היכולת לאהוב אותו, גם לבחור אם לאהוב אותו אם לאו. חלק מהנשמות ניצלו לרעה את יכולת הבחירה שהוענקה להן ובחרו להתחרות באל במקום לשרת אותו באהבה. עקב בחירה שגויה זו הנשמות הוטלו לעולם החומרי ולבשו גוף ונפש חומריים. באופן זה הן הסתבכו בתודעה חומרית. הרצון להיות אלוהים או כאלוהים הוא הבסיס לכל סוגי הקנאה והתאווה בעולמנו. המניע לפעולותיו של אדם מקנא כזה הינו להוכיח לעצמו ולעולם שהוא כאלוהים "מרכז העולם" והעולם נועד לתענוגו. קנאה ותאווה אלו מלכלכות את האדם ומעוותות את כל מידותיו הטובות. בבְּהַגַוַד גִיתָא (7.27) נאמר ש"ישויות החיים כולן נולדות לתוך אשליה ושרויות בבלבול שמקורו בשניות שבתאווה וקנאה". התאווה הינה ביטוי לרצון הראשוני להתענג כאלוהים, והקנאה הינה רצונו של האדם להוריד את האל מכיסאו ולתפוס את מקומו. כל עוד שהלב מלוכלך באלה, לא ייתכנו יחסים אמיתיים עם האל, ולבטח לא אושר אמיתי.

לתאווה יש ביטוי גופני ונפשי. הביטוי הנפשי לתאווה מתבטא ברווח, כבוד ונפלאות. שיקולי רווח, כמיהה לכבוד ולנפלאות הם ביטוי לתאווה הרוחשת בליבו של האדם. בשְׂרימַד בְּהָאגַוַתַם (5.5.8) נאמר: "המשיכה בין גבר לאישה [על בסיס התאווה] הינה מהות החיים החומריים. בסיס שגוי זה של חיים, שקושר יחדיו את ליבם של הגבר והאישה, גורם לאדם לפתח משיכה לגופו, לבית, לרכוש, לילדים, לקרובי משפחה, ולעושר. בדרך זו האדם מגביר את אשליית החיים וחושב במושגי 'אני' ו'שלי'". כל העיוותים החברתיים, הפוליטיים, הכלכליים והאקולוגים מקורם ב"אני" ו"שלי" מנופחים, משמע בתשוקה שאין לה גבול לרווח, כבוד ונפלאות. אדם המתרגל חיים רוחניים, במהרה יתנקה מאלה. אין זה אומר שאדם המתרגל חיים רוחניים אין לו "אני" ו"שלי". הוא חושב "אני משרת של אלוהים" ו"רכושי הוא מתת אלוה. עלי להעסיק את רכושי בשירותו". בדרך זו הוא מסופק ביחסיו עם האל. אין הוא בונה את האגו שלו על אלה, לכן הינו יכול להסתפק ברווח הבא ללא מאמץ יתר, גם לא יקנא בסובבים אותו. באופן זה הוא שומר עצמו מכל העיוותים של החברה המודרנית.

ארבעת היסודות של דת אמת זה ניקיון, חמלה, חישול עצמי ודבקות באמת. חיי מין מלאי תאווה מרחיקים את האדם מניקיון. חמלה נהרסת על-ידי אכילת בשר והתמכרויות, חישול עצמי נהרס ככול שהתאווה מתגברת, והדבקות באמת נהרסת באמצעות הימורים (כמו גם על-ידי סמים). באופן דומה, עקרונות הדת נהרסים באמצעות יוהרה, התקשרות עזה לבן המין השני ושכרות.

חוסר ניקיון (חיצוני ופנימי) מביא למחלות. לפי הרפואה ההודית העתיקה, מחלות נגרמות (בעיקר) על-ידי חוסר ניקיון, חרדה (או מתח) ואכילת יתר.
על-פי תרבות היוֹגַה, מומלץ לאדם להתרחץ שלוש פעמים ביום. לפי הרפואה ההודית, אחרי 6 שעות של רחצה הגוף נחשב למלוכלך (עקב ההזעה ותרביות של חיידקים שנוצרים בתוכה). אם אין תנאים להתרחץ שלוש פעמים ביום, אז נסה פעמיים. אך יש להקפיד להתרחץ לפחות פעם ביום - במיוחד בעת הקימה משינה. גם רצוי ביותר לרחוץ את כל הגוף לאחר שירותים כבדים. באופן דומה, מומלץ ללבוש כל יום סט בגדים נקי.
טיפול בילדים קטנים גורר לכלוך רב. בתרבות היוֹגַה מומלץ לבעל משפחה ללבוש בגדים לבנים; זאת כדי לעודדו לשמור על מירב הניקיון. מייד לאחר מגע מיני או שפיכת זרע יש להתרחץ.
שמירה קפדנית על ניקיון עצמי וניקיון הבית, יעזרו להעלות את רמת היחסים בין בני הזוג מיחסים שמבוססים על מין במידת הבערות (שימוש בגוף בן המין השני כדי לממש הזיות וצרכים פסיכולוגיים מעוותים) ליחסים שמבוססים על מין במידת הלהיטות (יחסי מין לשם הנאה), ועד ליחסי מין במידת הטובות (יחסים שנועדו לבטא חיבה, נועם ורגישות הדדית). מכל מקום, מומלץ לבני זוג החפצים באהבה לאל לוותר על כל מגע גופני המעלה את התאווה. בני זוג יוגיים החפצים בשלמות הגבוהה ביותר, שבה ניתן לפגוש את האל כמאהב העליון, נמנעים לחלוטין מיחסי מין (אלא אם כן ברצונם להביא ילדים לעולם כאקט של שירות לאל). בני זוג כאלה לומדים כיצד לבטא את חיבתם ההדדית, שלפעמים מתבטאת במגע גופני, באופן שלא מעורר את התאווה בקרבם.
חיות מחמד המסתובבות בבית, תורמות לרמת ניקיון נמוכה. אם אפשרי, מומלץ לשומרן מחוץ לבית.
בתרבות היוֹגַה יד ימין מיועדת לדברים נקיים (כמו סגידה לאל ואכילה), ויד שמאל מיועדת לשמירה על ניקיון. יש ללמוד לאכול ולעסוק בקודש ביד ימין ולהתנקות ביד שמאל.
כל דבר הבא במגע עם הפה נחשב למלוכלך. זאת משום שהפה הוא מקום תרבית לאינספור חיידקים ומזהמים. לכן מומלץ לא לאכול בצלחות משותפות, גם לא לאכול שאריות מזון של אחר. היוגים שותים מבקבוק משותף ללא מגע הפה בפיית הבקבוק. גם יש להפריד בין כלים המיועדים לבישול לכלים המיועדים לאכילה.
מכל מקום, אם האוכל הינו פְּרַסָאד [חסד], או אוכל שהוצע באהבה לקְרישְׁנַה, הרי שהוא קדוש וטהור, אפילו אם זה בא אלינו בתור שאריות מזון של מישהו אחר. יתרה מזאת, אם אדם קדוש, המלא באהבה לאל, או הגוּרוּ, הוא זה שאכל את הפְּרסָאד, שאריות האוכל שלהם נחשבות למַהָא פְּרַסָאד, משמע למזון רוחני קדוש ומטהר ביותר. מזון כזה יכול להביא את אוכלו במהרה לאהבת אלוהים נעלה. דומה הדבר לרחצה בנהר הגנגס. הגנגס, משום שנובע מכפות הרגליים של האל, נחשב תמיד לקדוש. לפעמים הגנגס מתכסה בלכלוכים שונים. מי שלא נדחה ומאבד אמון בגלל לכלוכים אלו ועדיין מתרחץ בנהר, יש להבין שהוא בא במגע ישיר עם כפות הרגליים של האל וכך מיטהר רוחנית.

תרגול היוֹגַה אמור להיות במידת הטובות. מידת הטובות מתבטאת בניקיון מרבי. בְּרָאהְמַנַּה אמיתי הינו במידת הטובות. נאמר על בְּרָאהְמַנַּה שכזה שהוא משאיר את המקום בו שהה נקי יותר ממה שהיה בתחילה. היוגי שומר בקפידה רבה על ניקיון וסדר מרביים. השער, ובייחוד שער הראש, נוטים להתלכלך. לכן הבְּהַקְתי יוגי שומר את ראשו מגולח (יוגיות אלמנות מגלחות בדרך כלל את ראשן, אך נשואות שומרות את שערן אסוף). תגלחת הראש גם משחררת את היוגי מזהות גופנית ולכן גם מהנטייה לרווח, כבוד ונפלאות. מכול מקום, בשלב מסוים של שלמות, היוגי, שדבק כל חייו בניקיון מרבי, מוותר כליל על כל עיסוק בניקיון הגוף. זאת כדי להשתחרר מכל שייר של זהות והתקשרות לגוף החולף. זהו שלב מאוד מתקדם. יוגי כזה חדל מלגלח שערו, גם לא מסרק ומנקה אותו, כך ששערו מתמלא ברסטות. שלא כמו אלו המגדלים רסטות בהיותם שרויים במידת הבערות, היוגים האמיתיים התרגלו כל חייהם לחיות בשיא הניקיון, וממקום זה, על כל הקושי הכרוך בזה, הם מוותרים עליו - למען תודעה גבוהה יותר. ואכן, למרות גופם המלוכלך, תודעתם הינה צחה ונקייה, וליבם, אם הם הולכים בדרך הבְּהַקְתי, מלא בשלב זה, באהבה לאל. יש פסוק יפה המתאר מצב תודעה זה. שְׂרי מָאדְהַוֵנְדְרַה פּוּרי אמר "הו תפילותיי שלוש פעמים ביום, כל התהילה לכן. הו רחצה, אני משתחווה לפניך. הו אלים למחצה! או אבות קדמונים! אנא סלחו לי על שאיני מסוגל יותר לתת לכם כבוד. כעת, בכול מקום שאני יושב, אני יכול לזכור את קְרישְׁנַה, אויבו של קַמְסַה, וכתוצאה מזה אני יכול לשחרר עצמי מכל כבלי החטא. זה מספיק לי, לדעתי."

ניתן להבין ניקיון כטוהר. אדם המזהה עצמו עם הגוף נחשב למשולל טוהר ושרוי באשליה. בבְּהַגַוַד-גִיתָא, פסוק 3.29 (התעמקות) נאמר: "אנשים משוללי ידע טועים ומזדהים עם תודעה ארצית-גשמית, ומלאים בזהויות חומריות. הגוף הינו מתנת הטבע החומרי, ומי שקשור מדי לתודעה חומרית, נקרא מַנְדַה, או עצל, שאינו מבין את הנשמה הרוחנית. אנשים נבערים חושבים את גופם לעצמם; את מי שקשורים לגופם אלה חושבים לשארי בשר, הם מעריצים את ארץ הולדת גופם, ומייחסים לטקסי הדת והפולחן חשיבות כשלעצמם. בשבי הזהויות החומריות, אלה נוטים לפעול בתחומי החברה, האומה או העזרה לזולת, ותחת קסמן של הגדרות שכאלה, הם טרודים תמיד בעיסוקים חומריים; הגשמה עצמית הינה בסך הכול מיתוס עבורם, ואינם מוצאים בה כל עניין. מכל מקום, אל למתקדמים בחיים רוחניים לנסות ולקרוא תיגר על חומרניים שכאלה. עדיף שישקדו על פעילותם הרוחנית בצנעה, ואת אלה יעסיקו בעקרונות מוסר ראשוניים כגון אי אלימות ושאר מעשים ארציים מועילים.
לבסוף, נאמר בגַרוּדַה פּוּרָאנַה: "בין אם טהור או משולל טוהר, או שעבר מבעד לכל מבוכי החיים החומריים, אם אדם יכול לזכור את קְרישְׁנַה בעל עיני הלוטוס, הוא הופך לנקי מבפנים ומבחוץ."