"עדיף לו לאדם לבצע את החובות שנקבעו לו, ולוּ גם באופן לקוי, מלבצע בשלמות את חובות זולתו. אפילו הרס במהלך ביצוע החובה, עדיף על עשיית חובתו של אחר. זאת משום שהליכה בנתיבים זרים הינה מסוכנת." (בְּהַגַוַד-גִיתָא 3.35)

כתב: גד לובן

דְהַרְמַה:
חובה מתייחסת לדְהַרְמַה. דְהַרְמַה משמעה ההגדרה המהותית של דבר כלשהו (המהות של המים זו נזילות, המהות של סוכר זה מתיקות, וכו'). בהתייחס לאדם, דְהַרְמַה מתייחסת לא רק למהות, אלא גם לחובות וליחסים הנובעים ממהות זאת. הדְהַרְמַה של הנשמה הינה שירות. אמא משרתת את ילדיה, החנווני משרת את לקוחותיו, ובבחירות מישהו מבטיח לנו שאם נבחר אותו, הוא ישרת אותנו הכי טוב. הוֵדות אומרות, מכל מקום, שהשירות העליון הינו שירות אוהב לאלוהים. פעולה או חובה הנובעת מהדְהַרְמַה הינה זאת שמעלה אותנו למידת הטובות, מסדירה את יחסינו החברתיים בהתאם לטבענו, משחררת אותנו מפעולה שמניעיה אנוכיים, ובהיבטה העליון, מקרבת אותנו לעליון או אף מחברת אותנו ליחסינו הנצחיים איתו.
לדְהַרְמַה שני היבטים - דְהַרְמַה זמנית - מתייחסת לטבע החומרי החולף שלנו, ונצחית - מתייחסת לטבע של הנשמה שמעבר להתניות החומר. דְהַרְמַה זמנית הינה כללי התנהגות ומעשה שתואמים את הטבע החומרי הפסיכופיזי של האדם ונועדו להעלותו למידת הטובות. דְהַרְמַה נצחית הינה אותן חובות המתייחסות לטבעו הנצחי של האדם, לטבע הנשמה, ומבטאות ומזינות את היחסים הנצחיים של האדם עם העליון. יוגה נועדה לחבר את האדם לטבעו הנצחי, לסַנָאתַנַה דְהַרְמַה שלו. ככול שנשלב אלמנטים של הדְהַרְמַה הנצחית בדְהַרְמַה הזמנית שלנו, כך זו תהפוך ליוגה, או לתהליך של צמיחה רוחנית לעבר העליון. יישום מוצלח של דְהַרְמַה חומרית יכול ליצור אווירה מתאימה לתרגול יוגה.
סַנָאתַנַה דְהַרְמַה מתייחסת ליחסים הנצחיים של הנשמה עם אלוהים. בצַ'יְתַנְיַה צַ'ריתָאמְרִתַה (מַדְהְיַה 20.108) נאמר: "זהו טבעה הנצחי של הנשמה להיות משרתת נצחית של קְרישְׁנַה (אלוהים). זאת משום שהיא האנרגיה הבין-גבולית שלו". על משרת להיות מוכן לשרת את אדונו ללא תנאי, ולהאמין שאדונו ידאג לכל מחסורו. בבְּהַגַוַד גִיתָא (9.22) נאמר: "אולם מי שסוגדים לי ומסורים רק לי תמיד, והוגים בדמותי הנשגבת - לאלה אני מספק את מחסורם ושומר על המצוי עמם." בְּהַקְתי יוגה מטרתה לחבר את המתרגל ליחסי שירות ואהבה לאל. מכאן, שתרגול בְּהַקְתי יוגה כרוך בפיתוח רגש החובה ובפיתוח רוח של שירות ללא תנאי. זה נעשה באמצעות כללי הדְהַרְמַה שמיושמים בעיסוקיו ובמחויבויותיו של כל אדם ואדם. על כל אדם לדעת מה הן חובותיו הנובעות מעיסוקו, ולהיות נכון לקיים חובות אלו אף מעבר לשיקול תועלתני. בבְּהַגַוַד גִיתָא (2.38) קְרישְׁנַה אומר: "הילחם לשם הלחימה עצמה, מבלי להתחשב בשמחה או בצער, בזכייה או באובדן, בניצחון או בתבוסה - שהרי אז יהיו מעשיך פטורים תמיד מחטא." קשה לחשוב כיצד לפעול בעולם ללא מניע. אכן, אין זה אפשרי. בְּהַקְתי יוגה לא מלמדת אותנו לפעול ללא מניע, אלא לפעול מתוך מניע רוחני, או תועלתנות רוחנית: "פעולה שנעשית כמנחה לעליוןּ - יש לבצע. אלמלא כן, משעבדת הפעולה לעולם החומרי. הו בן קוּנְתִי, בצע אפוא, את החובות המוטלות עליך במטרה לספקו, ובדרך זו תהיה חופשי תמיד משעבוד." (בְּהַגַוַד-גִיתָא 3.9) המניע לפעולה ביוגה הופך ממניע חומרי-אנוכי למניע שמטרתו צמיחה רוחנית. ככול שהיוגי מתקדם, המניע שלו לפעולה נעשה ממוקד יותר באל וביחסיו עימו, משמע שהוא פועל כדי לשמח ולספק את האל. מניע כזה יתברר בסופו של דבר כתועלת העליונה. כלפי התלמיד, הגוּרוּ וכתבי היוגה מייצגים את רצונו של האל. הנכונות לפעול תחת הוראות הכתבים והגוּרוּ ולקבלן כחובתנו וליישמן במסגרת כלל עיסוקינו מקדמת מאוד את יחסינו הנצחיים עם האל.

מה היא הדְהַרְמַה שלי?
דְהַרְמַה אינה עיסוק או יחסים שאדם לוקח על עצמו כך סתם ומגדיר אותם כחובתו. הכתבים הוֵדיים מורים לכל אדם ואדם את חובותיו התואמות את טבעו ותכונותיו. הגוּרוּ הוא זה שמאבחן את הדְהַרְמַה הספציפית של תלמידו בהסתמך על הכתבים הרלוונטיים.
שיטת הוָארְנַה (חלוקה חברתית למעמדות) והאָשְׂרַמַה (חובות רוחניות וחברתיות החוברות לשלבי החיים) של הודו העתיקה, שהתבססה על הטבע הפסיכופיזי של האדם, סיפקה בעבר מסגרת הגדרתית ברורה לאדם שבעטייה הוא ידע מה הדְהַרְמַה החומרית שלו וכיצד להתנהג בחברה. כיום חלוקה חברתית זו של וָארְנַה ואָשְׂרַמַה לא מיושמת יותר (ניתן למצוא חלוקה דומה בחברות קדומות, כמו החברה היוונית, אך כיום חלוקה זו מטושטשת. ניתן לראות את שרידיה המעוותים של שיטה זו במערכת הקסטות ההודית). למרות שאין אנו "נולדים" יותר לתוך וָארְנַה מסוימת ולכן אין אנו יודעים את הדְהַרְמַה החוברת לה, עדיין ניתן לזהות את הדְהַרְמַה שלנו בהתאם לסימפטומים של אישיותנו. צעיר אחד חפץ להתקבל ללימודים אצל גוּרוּ מפורסם. שאלו הגוּרוּ מה היא הוָארְנַה שנולד לתוכה. הצעיר השיב לו שאין לו מושג לגבי מעמדו החברתי. "לך ושאל את אמא שלך", אמר לו הגוּרוּ. הצעיר פנה לאימו ושאלה, והאימא אמרה לו שבמקצועה אין היא יודעת מי היה אביו, ולכן אינה יודעת מה הוָארְנַה שלו. הצעיר שב לגוּרוּ ואמר לו "מורי היקר, משום מקצועה, אין אימי יודעת מי היה אבי, ולכן אינה יודעת מה הוָארְנַה שלי." מייד השיב הגוּרוּ "זה בסדר. אתה שייך לוָארְנַה של הבְּרָאהְמַנּים (משכילים)." בְּרָאהְמַנַּה דובר אך אמת. הגוּרוּ זיהה תכונה זאת בתלמידו ומייד ידע לאיזה וָארְנַה לשייכו.

דְהַרְמַה של מישהו אחר:
לפעמים אדם שואף לבצע חובות שאינן תואמות את טבעו. במקרה כזה חובות כאלה יעכבו את צמיחתו הרוחנית. יתכן והמניע לפעולתו זו גאווה, ולכן לא יפתח את הענווה הדרושה לפיתוח יחסים עם האל. משום שהוא לוקח על עצמו חובות לא לו, אלו לא תואמות את טבעו הפסיכופיזי וכך הוא לא ימצא סיפוק פנימי מעבודתו ולא יהיה מסוגל להתנקות מדפוסים נפשיים לא רצויים הכובלים אותו לעולם החומרי. לכן הליכה בנתיבים זרים הינה מסוכנת. מאידך, אף אם הדְהַרְמַה שלו כרוכה בסיכון, כבמקרה של חייל שהדְהַרְמַה שלו הינה להגן על החלשים, עדיף לו למות באופן דְהַרְמי שכזה, משום שזה ירומם אותו ויעניק לו לידה מוצלחת יותר בחיים הבאים.

בְּהַקְתי:
יחסים עם האל מבוססים על בְּהַקְתי, או מסירות ואהבה. "שירות לקְרישְׁנַה שמתבצע ברוח חיובית וללא תשוקה לרווח חומרי (קַרְמַה) או ספקולציות שכליות על טבע האמת (גְ'נָאנַה), נקרא שירות-מסור טהור." (בְּהַקְתי-רַסָאמְרִתַה-סינְדְהוּ 1.1.11) בְּהַקְתי טהורה תיתכן אך כלפי אלוהים. בצַ'יְתַנְיַה צַ'ריתָאמְרִּתַה (מַדְהְיַה 22.107) נאמר: "אהבה טהורה לקְרישְׁנַה מצויה לעד בלבן של ישויות החיים. לא צריך לייבא אותה משום מקור אחר. ישות החיים מתעוררת לתודעה זו כאשר לבה מיטהר על ידי שמיעה (שְׂרַוַנַם) וזימרה (קִירְתַנַם)." גישה של מסירות ומחויבות כלפי כלל עיסוקינו ויחסינו בעולם, אפילו שאינם קשורים ישירות לשירות לקְרישְׁנַה, יוצרת הלך רוח התומך בתרגול הבְּהַקְתי. בְּהַקְתי זקוקה ללב רך, מחויב ומסור. אותה אווירה בעבודה שמביאה לזאת תומכת בצמיחת הבְּהַקְתי.

עיסוק ברוח הבְּהַקְתי:
ישנם עיסוקים שמעצם טבעם קשורים ישירות ליחסים שלנו עם האל. עיסוקים כאלה נחשבים לעיסוקים רוחניים טהורים. שמיעה אודות האל, חזרה על שמותיו (הן בשירה ובמדיטציה) וזכירתו הם דוגמא לפעילויות כאלה. יש עשיות שאינן עשיות רוחניות, אך ניתן להפכן לרוחניות. זה נקרא גַוּנַה בְּהַקְתי. למשל, אכילה אינה מעשה רוחני כשלעצמו; גם מזון הינו אך חומר, אבל אם נציע אותו באהבה לאל ונאכל אותו כחסדו, יהפוך המזון לרוחני, גם האכילה תהיה ברוח היוֹגַה. יש עיסוקים שאינם קשורים ישירות לבְּהַקְתי אך אפשר לעשותם באופן שיתמוך בתרגול הבְּהַקְתי, או אף להוסיף להם אלמנטים ישירים של תרגול הבְּהַקְתי. כל עיסוק בעולם, בין אם זו עבודה, בילוי, זוגיות או הורות, ניתן לעשותו ברוח הדְהַרְמַה. תרגול כזה יביא את המתרגל למידת הטובות. מידת הטובות הינה נקודת מוצא אידיאלית לתרגול בְּהַקְתי.
בעולם זה אנחנו חייבים לעבוד בעבודה כלשהי, ולו רק כדי לקיים את גופנו ואת התלויים בנו. אם נבצע עבודה זו ברוח הדְהַרְמַה, משמע נבחר עבודה התואמת את טבענו, ונבצע אותה כמיטב יכולתנו, בהתאם להוראותיהם של הכתבים והגוּרוּ, אזי זו תתמוך בצמיחה הרוחנית שלנו. על עבודה ברוח הדְהַרְמַה להיעשות בלי להתקשר לתוצאותיה. "הילחם לשם הלחימה עצמה, מבלי להתחשב בשמחה או בצער, בזכייה או באובדן, בניצחון או בתבוסה - שהרי אז יהיו מעשיך פטורים תמיד מחטא." (בְּהַגַוַד-גִיתָא 2.38). חטא משמעו קַרְמַה. אדם הקשור לתוצאות עבודתו, הן נפשית הן חומרית, יסתבך עם תשוקות חומריות ויצור קַרְמַה שתשעבד אותו לעולם החומרי, ללידה ומוות חוזרים ונשנים. כיצד ניתן לעבוד ללא התקשרות לתוצאות? כאשר התוצאות מוקדשות לצמיחה הרוחנית ולא לצרכי האגו. זה אך טבעי שאדם יעבוד עבור תוצאות, כמו הכנסה כספית. גם אין זה טבעי להיות אדיש בפני הצלחה וכישלון. אך אם נקדיש את תוצאות עבודתנו לצמיחה רוחנית, ונראה הצלחה וכישלון בעבודה כמה שמקדם אותנו או מעכב בדרך היוֹגַה, או שנראה הצלחה וכישלון חומריים כשיעור רוחני, נוכל יותר ויותר לבצע את העבודה כך שתתמוך בבְּהַקְתי. אם המניע לעבודה זה כסף שנועד לספק את האגו וצרכיו - נהנתנות ונפלאות, כסף כזה יכבול אותנו לחומר. אך אם מינימום סביר מוקדש לצרכינו האישיים והשאר לקידום פרויקטים רוחניים שאנו לוקחים על עצמנו, כסף זה לא יכבול אותנו לחומר, אלא ישחרר אותנו ויצמיח אותנו רוחנית. במהלך העבודה צצים קשיים - גאווה, קנאה, השפלה, כעסים, מתחים, דאגות, חוסר עניין וכו'. כל אלו מצביעים על תבניות רגשיות שגויות והתקשרות לתוצאות. אלו הם מכשולים המעכבים את ההתפתחות הרוחנית. באמצעות טכניקות של בְּהַקְתי ועזרה מתאימה של מדריך רוחני, ניתן להשתחרר מאלו במסגרת העבודה, וכך זו הופכת להיות מקום התומך בתרגול הבְּהַקְתי.

קשיים:
לפעמים לא ניתן לעבוד במקצוע המתאים לאישיותנו. קיימים אילוצים כמו אילוצים כספיים או אילוצי תעסוקה, שאלות של סטאטוס חברתי או אמא שלוחצת עלינו להיות עורך דין או רופא בניגוד לנטייה שלנו, גם קיימים אילוצים רפואיים וכישוריים. מה עושים? באנגלית אומרים "do the best use of bad bargain", או "עשה את השימוש הטוב ביותר מהעסקה הגרועה". אם מבינים כראוי את עקרונות הבְּהַקְתי, ניתן ליישם את עקרונות הדְהַרְמַה והמסירות בכול עבודה; במיוחד אפשר לראות סיטואציה כזאת כאתגר רוחני. תרגול מדיטטיבי מעמיק יותר ויותר ייתן לעובד את שלוות הרוח והסיפוק הדרושים ליישום הדְהַרְמַה ורוח המסירות אף בתנאים הקשים יותר. וממילא, תרגול מעמיק שכזה הוא השכר הרוחני הגבוה ביותר.

קושי נוסף שעלול לעמוד בפני המתרגל הוא שתכני וסביבת העבודה יכולים להסיח את דעתו, או יתכן שאף נוגדים את עקרונות הבְּהַקְתי. למשל, עבודה הכרוכה בהרג בעלי חיים נוגדת את רוח הבְּהַקְתי. מיניות או אווירה נהנתנית וגסה בקרב העובדים, יכולים להסיח את הדעת ולהקשות בתרגול הדְהַרְמַה. כאן הברירה היא או להחליף את העבודה, או כאלטרנטיבה, לראות זאת כאתגר רוחני. כמו במקרה הקודם, תרגול מעמיק יותר מאפשר להיות מחוסנים בפני השפעות שליליות, גם זו הזדמנות לנקות בלבנו את מקומות החולשה שלנו. אם אדם חש מגורה מיניתמיניות הכרוכה בחומרי העבודההאישיים והשאר וכך העבודה הופכת להיות מקום התומך בתרגול הבהקתי.ילא כסף זה  מסביבתו, כמובן שאפשר להתרחק מסביבה זאת או להתנתק ממנה. רחוק מהעין רחוק מהלב. אך גישה אחרת אומרת שהיותנו מגורים מצביע על מקום לא פתור או לא מסופק בתוכנו. במקרה כזה הבְּהַקְתי יוגי יכול לומר לעצמו שהאל, בחסדו הרב, מעמיד לפניו גירויים או הפרעות כאלה כדי לעורר את מודעותו לאלו ולנקות את ליבו ממקומות החולשה שעדיין קיימים בו. איך עושים זאת?  על ידי השקעה רבה בתרגול הרוחני, במיוחד בגַ'פַּה (חזרה על שמות האל), והיעזרות בדבקים מתקדמים. במקרה כזה, ההפרעות יהפכו למנוף לצמיחה, והרווח כולו יהיה של המתרגל.
עקרון היסוד של בְּהַקְתי הינו לבצע כל מה שתומך בצמיחה הרוחנית, ולהימנע מכל מה שמעכב את הצמיחה הרוחנית. לאור זאת האל נותן לנו עצות שיכולות לקדם אותנו לעבר בְּהַקְתי מכל שלב בחיים. "אם אינך מסוגל לקיים את כלליה של בְּהַקְתי-יוֹגַה, או אז נסה לעבוד למעני, שהרי באמצעות עבודה שכזו תתעלה לשלב השלמות. מכל מקום, אם אינך מסוגל לעבוד תוך מודעות לי, נסה רק לוותר על תוצאות עבודתך ולהתבסס בעצמי." (בְּהַגַוַד-גִיתָא 12.10-11)

בְּהַקְתי ישירה בעבודה:
מי שרוצה להיות בְּהַקְתי יוגי בכל מעשיו, יכול להוסיף אלמנטים נוספים לחייו. תרגול גַ'פַּה, או חזרה מדיטטיבית על שמותיו של האל, הינו התרגול העיקרי של דרך הבְּהַקְתי. יש לעשות זאת בזמן הטוב ביותר של היום - השכם בבוקר. בנוסף, ניתן לחזור על הגַ'פַּה בעת הנסיעה למקום וממקום העבודה ואם זה מעשי, גם בזמן העבודה. בהפסקות אפשר לקרוא משהו רוחני או להקשיב להרצאה. אפשר להביא פְּרַסַדַם, או אוכל רוחני, לעבודה ולהתחלק עם העובדים. מומלץ לא לאכול אוכל הניתן במקום העבודה, אלא להביאו מהבית. אוכל שמוכן בבית באהבה ומוצע לאל, עוצמתו המטהרת גדולה מאוד ומביא סיפוק רב ללב. אך אוכל במסעדות או במקום העבודה מוריד את התודעה. כל אלו יהפכו את השהות בעבודה לזמן של תרגול ישיר של בְּהַקְתי.או דה הכרוכה בהרג בעלי חיים נוגדת את רוח הבהקתי  
עבודה ברוח הדְהַרְמַה מאפשרת את שלוות הלב והסיפוק הנחוצים לגַ'פַּה, למדיטציה על שמותיו של קְרישְׁנַה. גַ'פַּה עמוקה השכם בבוקר מביאה למודעות עמוקה לקְרישְׁנַה גם בעת העבודה. באופן זה, קל יותר לנקות את האַנַרְתְהות (הלכלוכים הלא רצויים) מהלב. מכאן, שעבודה ברוח הדְהַרְמַה תומכת בתרגול ישיר של בְּהַקְתי, ותרגול ישיר כזה מאפשר להביא את התרגול הרוחני לתחומי העבודה החומרית. מעגל זה מאפשר התקדמות יפה בבְּהַקְתי יוגה.

שלמות היוֹגַה:
המטרה הסופית של בְּהַקְתי הינה התמסרות מלאה לאלוהים, התמסרות שמעבר לשיקולים של נטיות ואופי. הוראתו האחרונה של קְרישְׁנַה בבְּהַגַוַד-גִיתָא הינה לנטוש את הדְהַרְמַה החומרית ורק להתמסר לו: "נטוש את כל צורות הדְהַרְמַה והתמסר רק לי. אני אגאלך מן התגובות לחטא כולן. אל תירא." (בְּהַגַוַד-גִיתָא 18.66) קְרישְׁנַה ביקש להעלות את אַרְג'וּנַה, באמצעות הפיכת עיסוקו ליוגה, למישור הדְהַרְמַה הנצחית. הדְהַרְמַה הנצחית הינה שירות אוהב לאל, שירות שהינו מעבר להתניות הגוף והנפש והחובות החוברות להן. בשלב הדְהַרְמַה הנצחית, אַרְג'וּנַה ראה את עצמו כמשרת אוהב של קְרישְׁנַה, המוכן לעשות את רצונו של קְרישְׁנַה במסירות ואהבה, ללא כל תנאי חומרי. ומה קְרישְׁנַה ביקשו לעשות? קום והילחם. אַרְג'וּנַה אכן קם ונלחם, אך כעת לא על פי התניותיו ונטיותיו החומריות, אלא רק משום שזה מה שקְרישְׁנַה רצה; הוא פעל כך כי זה שימח את קְרישְׁנַה. אַרְג'וּנַה התעלה כך לבְּהַקְתי טהורה.