טבע יחסי האהבה בין האל לנשמות שהוא מושא האהבה שלהן והן נושאות האהבה. הסבת עונג לאל מהווה את אושרן.

שבר ביחסים הטהורים
המציאות הרוחנית הינה מושלמת וללא סתירות. ישנה הרמוניה מוחלטת בין הנשמות לאל. הוא המרכז של כולן. אך בתוך השלמות קיימת הסיבה לחוסר שלמות - בחירה. רצון חופשי. האל העניק לנשמה את הבחירה לאהוב אותו או לאו. כי יחסים של אהבה שאינם מבוססים על בחירה ורצון חופשי, שאינם מבוססים על ספונטאניות בלתי נצפית ומעבר להגיון, אינם מספקים את הלב, אף את ליבו של אלוהים. ההיבט העליון של אלוהים זה אהבה. כול שהוא רוצה זו אהבה, וכול שהנשמה זקוקה לאושרה זה אהבה - לאלוהים.

מתי האידיליה בין הנשמה לאל נפסקת? כאשר חל היפוך, עקב בחירה מעוותת של הנשמה. זו תתכן כאשר הנשמה לא לוקחת בחשבון את מעמדה הזעיר והתלוי כלפי האל הכול יכול. עקב בחירה זו, במקום שהאל יהיה מרכז חייה, היא חפצה להיות המרכז של עצמה. במקום להיות שקועה באושרו של האל, היא חפצה להיות שקועה באושרה שלה.

בגלל קנאה ראשונית זו באל, טבעה המקורי של הנשמה מתהפך וזו הופכת לאנוכית, שקועה בעצמה, ומתפתחת בה אמונה שאושרה יבוא מהיותה כמו אלוהים - השליט העליון והמתענג העליון.

כאשר הנשמה חדלה מרצונה מלשרת את האל באהבה, האל נמנע מלכפות עליה לשרת אותו. הוא הרי מעוניין באהבתה ואושרה, ואלו הם תוצר של בחירה חופשית. מכול מקום, כדי להחזירה אליו, האל בורא עבורה מציאות חומרית, מציאות בה תוכל לממש את רצונה המעוות להיות כאלוהים. הוא בורא את המציאות החומרית בצורה כזאת שתממש את רצונה להיות כאלוהים, ובד בבד תחזיר אותה להכרה שללא יחסי אהבה עם אלוהים היא לא יכולה להיות מאושרת. כאשר הנשמה מתעוררת להכרה שהסתבכה בחיים החומריים וחפצה לחזור אליו, הוא עושה הכול כדי לעזור לה במסעה חזרה אליו.

העולם החומרי
כדי לממש תשוקה מעוותת ובלתי אפשרית זו של הנשמה האל בורא עבורה מציאות וירטואלית - את העולם החומרי, עולם המנוהל כולו, עד הפרט האחרון, בידי אלוהים, אך נראה כפועל אך על-פי עקרונות מכניסטיים [על-ידי אלוהים בהיבטו כנשמת-העל הנמצא בכול אטום ובין כול אטום ושוכן בלב כול, ראה בְּהַגַוַד גִיתָא פרק 13]. הנשמה בעלת הגוף הרוחני מתכסה בזהות כוזבת (אַהָאנְקַרַה=אני הבורא, אני העושה). בעקבות הזהות הכוזבת הנשמה מולבשת בגוף חומרי המורכב מיסודות גשמיים וסמויים (נפשיים) והזהות הכוזבת מדביקה את הנשמה לגוף החומרי ולנפש וגורמת לה להאמין שגוף זה הינו זהותה האמיתית. הנפש והגוף יחדיו נועדו לחקות את טבע הרוחני - אך במהופך. טבע האהבה של הנשמה הופך לאנוכי ולתאוותני. הנפש הינה האישיות הרוחנית שצבועה באנוכיות ותאווה. בנפש תבניות חומרניות שונות המצרות את טבע האהבה, והגוף מגביל אף יותר את טבע האהבה הספונטאני של הנשמה.

פילוסופיה של האושר
אושר אמיתי אינו דבר שניתן לרוכשו. הוא עצם טבעו של האדם. כאשר אדם פועל על-פי טבעו הרוחני הוא מאושר. מה הוא טבעו הרוחני? שירות ואהבה לאל, ובקונטקסט של שירות זה, שירות ואהבה לכלל ישויות החיים. אהבה לאל מגיעה לשלמותה כאשר היא נעשית ללא כול מניע אנוכי^[1]. במצב זה אושרה של הנשמה אך גדל לאינסוף.

אושר חומרי אינו אושר אמיתי. הוא מבוסס על חוויה של חסר חומרי ונפשי. חסר זה הינו פועל יוצא של התנתקות מהטבע המקורי של הנשמה. מילוי חסר זה באמצעים חומריים נחשב לאושר. אך הניסיון למלא חסר זה באמצעים חומריים הינו אך תחליף לצורך האמיתי, ולכן יוצר הרגשה רגעית של סיפוק. התשוקה של האדם למלא חסרים אלו הינה שורש האנוכיות והמרוכזות העצמית. החסר החומרי מסתיר בחובו אמונה עמוקה, אמונה המסתירה מהאדם את טבעו האמיתי. אמונה זו שורשה ברצון של האדם להיות כאלוהים. להיות אלוהים, או להיות כאלוהים, משמעו הרצון להיות עליון ולשלוט ולהתענג על העולם. כול פעולה ומצב המקרבים את האדם לחוויה זו הוא רואה כאושר. הרצון להיות עליון ולשלוט ולהתענג נוגדים את טבע האהבה. אהבה כרוכה בנכונות לכפיפות כלפי מושא האהבה ולא שימוש בו למען העונג האנוכי. כול רצון לשקוע בעונג עצמי פוגמת בטבע האהבה. לכן האושר הנובע מאנוכיות הינו אך אשלייתי. הוא נחווה כול עוד שהאדם מאמין שהישגיו ותענוגותיו מקרבים אותו למצב של שליטה והתענגות ונעלם על סלע המציאות^[2].

שלבי התודעה
ספרות היוגה מתארת שלוש דרגות לתודעה החומרית, ושתי דרגות לתודעה הרוחנית:
אַנְנַה מַיַה - תודעת אוכל. האדם שקוע אך בצרכיו, ממש כתינוק.
פְּרָאנַה מַיַה - תודעת חיים. מתעורר הפחד מהסביבה והצורך להגן על האינטרסים.
מַנַה מַיַה - תודעת יחסים ואהבה.
ויגְ'נָאנַה מַיַה - ראשיתה של חכמה רוחנית. הבנת הנצח לעומת החולף, הלא מוגבל לעומת המוגבל.
אָנַנְדַה מַיַה - חדווה אינסופית מיחסי אהבה עם העליון.

בהמשך המאמר אנסה לבטא את שלבי התודעה כמעבר מתודעה אנוכית לתודעה אוהבת ומלאת אושר.

אַנְנַה מַיַה - אנוכיות בבערות
בשפל המדרגה נמצא אדם המאמין שאושרו יבוא ממתן דרור ליצריו. אלימות, סמים מעוררי הזיות, סקס מעוות -אלו מכשיריו לאושר. חייו של אדם כזה מלאים בחרדה, כעסים, שנאה - תוהו ובוהו פנימי. חייו הינם סבל והוא גורם סבל לכול מי שבא איתו במגע. לרוב צרכיו החושניים והרגשיים כול כך גדולים שהעולם לא יכול לספקם. לכן הוא מחפש לספקם בפנטזיות של אלימות ומיניות - של שליטה והתענגות. אין הוא רואה או מסוגל להתחשב בסובבים אותו. הוא אך רואה אותם כסטטיסטים בעולם הזיותיו. כיצד יכול אדם להיות מאושר כאשר פנטזיות האושר שלו כול הזמן באות והולכות ומתפוצצות בפניו? מחד הוא בורח מסבלו על-ידי פנטזיות אלו, ומאידך בריחה זו מנציחה את סבלו. כדי להתגבר על סבלו עליו לצמצם את יצרו ולראות את האחר, וכך ליצור מערכות יחסים בטוחות ויציבות יותר.

פְּרָאנַה מַיַה - אנוכיות בלהיטות
אדם במדרגת האַנְנַה מַיַה חי בחרדה וסבל נוראים. אין הוא יכול להיות מאושר במצב זה. האושר שלו יגבר אם יסכים לעלות למישור הפְּרָאנַה מַיַה ולצמצם את אנוכיותו לטובת מערכת יחסים מוסכמים עם הזולת - שמור לי ואשמור לך. פְּרָאנַה מַיַה מתחילה ברגע ששמים סכר ליצר כדי להיות מסוגלים להגשים את היצר באופן משוכלל יותר - על-ידי התחשבות זה בזה. מערכת חברתית של מוסר וחוק מבוססת על עקרון זה. מוסריות ונימוס הינם סימפטום של פְּרָאנַה מַיַה - אני אתחשב בך כדי שאתה תתחשב בי. אדם נחשב למוסרי אם הוא מסתפק בניצול האנרגיה החומרית במידה המקובלת והמוסכמת, תוך התחשבות בחבריו. דת בבסיסה הינה תכנית לצמצום היצר - אל תרצח, אל תגנוב, אל תנאף. אלוהים מתגמל את מי שסוכר את יצריו ומעניש את מי שנותן דרור ליצריו. בכך שהאדם מסכים להגדרה עדרית וקיבוצית חירותו לממש את תאוותיו אומנם נשללת, אך הוא זוכה בביטחון וערך עצמי הנובע מזהות קבוצתית. בהיכנעו למערכת ענפה של חוקים, מצוות וכללים הוא סוכר את יצריו וזוכה לשלווה וסיפוק יחסית לדרגתו הקודמת.

מַנַה מַיַה - אנוכיות בטובות
האושר של אדם במדרגת הפְּרָאנַה מַיַה נובע מנכונותו לצמצם את יצריו ולשימם תחת כללים מווסתים, כמו גם להתחשב באינטרס של האחר במידה מסוימת, כדי שהלה יתחשב באינטרס שלו. מכול מקום, בגלל הצורך שלו בכללים מגבילים והגדרתו הקיבוצית, אין הוא יכול לממש את טבעו האינדיבידואלי. אהבה ויחסי אנוש אמיתיים מתחילים בראיית האחר ללא אינטרסנטיות וללא הגדרות חיצוניות^[3]. הגדרות חיצוניות והדואליות הנובעת מהם, דוגמת גבר-אישה, יהודי-ערבי, שחור לבן, צעיר-זקן, עשיר-עני - כולן מקורן באינטרסנטיות חומרית המגבילה את האדם לחיצוני ומונעת ממנו לראות את הזולת כמישהו. והרי אהבה היא למישהו המזמין להשתתף בשמחה ובצער, ולא למשהו העוטף או מגדיר אותו על-פי אינטרסים חיצוניים^[4].

כדי להשיג שלווה פנימית, להתחבר לזהותו האינדיווידואלית, כמו גם להרבות את אושרו בדרך האהבה, על האדם להתעלות למדרגת המַנַה מַיַה ולעדן את יצריו, כמו גם לוותר על המסגרות שמגדירות אותו חיצונית, כמו זהות לאומית ודתית (ויתור על מסגרת דתית אין פירושה ויתור על אמונה באלוהים)^[5]. אושרו של אדם כזה נובע מיחסים נכונים. אדם בדרגת המַנַה מַיַה נחשב לנאור ומעבר לדואליזם הנובע מאינטרסנטיות. לרוב הוא פילוסוף, סופר, מדען, יוצר או איש רוח, או שהוא תורם לחיי קהילה יפים יותר. הוא פועל למען אנשים יפים בעולם יפה. הוא חש עצמו מאושר בהרבה, יחסית לאלו השרויים במדרגות הנמוכות יותר.

ויגְ'נָאנַה מַיַה - שחרור מאנוכיות.
אדם במדרגת מַנַה מַיַה חש אושר יחסי. אך אושרו אינו מושלם. הוא מותנה עדיין לתפיסת חיים גופנית ורואה את אושרו בתחומי הגוף והנפש. בשלב זה הוא נהנה מעינוג חושים מעודן לאין ערוך מהשלבים הקודמים, ואינו מוצא עוד טעם במסגרות או הגדרות חיצוניות.

מכל מקום, כאשר מתעוררת כמיהה לעצמיות או מימוש עמוקה יותר, שמעבר לגוף ולנפש, שמעבר למוגבל ולחולף, אז נאמר שהאדם נמצא במדרגת הויגְ'נָאנַה מַיַה.

מדרגת הויגְ'נָאנַה מַיַה, שהינה ראשית הרוחניות, מבוססת על שלילת מגבלות החומר, או התעלות מעבר לאגו החומרי. יש שמחפשים, בשלב זה, כמו לאפּס את קיומם. באמצעות שלילת הזהות וראיית העולם כלא קיים הם מתעלים מעל לכול סבל. יש החפצים להיות אחד עם אלוהים או להיטמע באינסוף שמעבר לכול הגדרה. אלו רואים את העולם כאשליה ואת האחדות האינסופית כמציאות היחידה.

מטרתו של אדם בשלב זה הינה רוחניות צרופה, מטבע החוויה המיסטית - להנכיח את האלוהי בחיי היום יום - חוויה השונה לחלוטין מן המישור הדתי-טקסי של פְּרָאנַה מַיַה.

אָנַנְדַה מַיַה - שיבה לטבע האהבה
אדם במדרגת הויגְ'נָאנַה מַיַה חש משוחרר ממגבלות החומר ואושרו רב, אך שחרורו כרוך גם בויתור על יחסים. בין אם ויתור זה נובע מהיות היחסים בעולם החומרי מהולים באנוכיות או היותם חולפים, ולכן מקור לסבל, השחרור מהחומר "משחרר" אותו מכול סוגי היחסים.

במדרגת האָנַנְדַה מַיַה, מתווספת כמיהה ליחסים ישירים עם האל. האדם בשלב זה כמה להשתלב בחדוותו המתעצמת לעד של האל, תוך שימור ייחודיותו האישית והנצחית, במערכת של יחסי אהבה אישית וייחודית איתו.

מאחר שאושרה של הנשמה מבוסס על יחסי אהבה, למרות היותו חופשי מזהות כוזבת וממגבלות החומר, אין הוא מרגיש שמיצה עצמו. על אף היותו שרוי בתחושת אושר עצומה, תחושת אי סיפוק יתכן ועדיין תזדנב לחייו מדי פעם - הצורך המקורי ביחסים ואהבה. בבְּהַגַוַד גִיתָא (18.54) נאמר: "מי שכך שרוי בנשגב, חווה באחת בבְּרַהְמַן העליון ונמלא חדווה. לעולם אינו מצר עוד על דבר, גם אינו כמה למאומה, ושווה ביחסו לכל ישויות החיים. בשלב זה הוא זוכה לשרתני בשירות מסור וטהור".

סיכום
חיים חומריים משמעם סבל. הנשמה המחפשת את אושרה בחומר מנסה את מזלה בדרגות האנוכיות השונות. לפעמים היא עולה מאַנְנַה מַיַה לפְּרָאנַה מַיַה ולמַנַה מַיַה, לפעמים גולשת מפְּרָאנַה מַיַה לאַנְנַה מַיַה. כול אחד הינו שקלול זה או אחר של מדרגות האנוכיות הללו. זה מוסבר בבְּהַגַוַד גִיתָא (14.10): "לעיתים מידת הטוֹבוּת גוברת ומביסה את מידות הלהיטות והבערות. לעיתים הלהיטות מביסה טוֹבוּת ובערות. ולעיתים בערות מביסה טוֹבוּת ולהיטות. וכך נמשכת התחרות לעליונות לעד."

דת בעיקרה מבוססת על פְּרָאנַה מַיַה, על חוקים ומצוות. כאשר פְּרָאנַה מַיַה מתערבבת עם מַנַה מַיַה, הדת מקבלת צביון של מחויבות קהילתית (ואהבת לרעך כמוך, וכו'). אך בשעה שפְּרָאנַה מַיַה מתערבבת עם אַנְנַה מַיַה, זו מתבטאת בפנטיזם דתי, שלעיתים מקבל צביון לאומני, שנאה לשונה או טרוריזם.

מקובל שאמונה באל הינה חלק בלתי נפרד מדת. אך יש, בדרגת המַנַה מַיַה והלאה, שמרגישים שהכללים והמצוות מגבילים את יכולתם ליצור יחסים אישיים וספונטאניים עם האל, ולכן ניתן למצוא אנשים המפתחים אמונה באלוהים גם מחוץ למסגרת הדתית.

מי שנוכח שהחיים הם אך מסכת רצופה של סבל, ונפתח להתרועע עם נשמות משוחררות הפוסעות בדרך האהבה לאל והולך בעקבותיהן, יכול מכול דרגה שהוא שרוי בה להשתחרר מהאשליה בה הוא נתון ולהגיע עוד בחיים אלו לאָנַנְדַה מַיַה, אהבת אלוהים טהורה^[6].

[1]כלל המניעים האנוכיים נמצאים בשתי קטגוריות - קַרְמַה וגְ'נָאנַה. קַרְמַה מוגדרת כפעולה בעלת מניע אנוכי, וגְ'נָאנַה מוגדרת כפעולה שכלית שהמניע לה שלילת החומר. המניע לשלילת החומר, כמו בבודהיזם, זה הרצון לשחרור מסבל. הגְ'נָאני סובל מהחומר, ולכן המניע שלו זה אי-סבל חומרי. מניע כזה נחשב עדיין לאנוכי.

בְּהַקְתי טהורה מוגדרת: "שירות לקְרישְׁנַה שמתבצע ברוח חיובית וללא תשוקה לרווח חומרי (קַרְמַה) או חשיבה ספקולטיבית (גְ'נָאנַה), נקרא שירות-מסור טהור." (בְּהַקְתי-רַסָאמְרִתַה-סינְדְהוּ 1.1.11)(חזרה)

[2]אשליית האושר
האדם חש כמתקרב לאושר ואף מאושר כאשר הוא מאמין שהינו נוגע או מגשים את חלומו להיות כאלוהים. רגע לפני כיבוש בת/בן זוגו הוא חש כאלוהים. אך ברגע הבא, משום שאינו אלוהים, סר טעם הכיבוש ממנו. רגע לפני שרכש את הרכב החדש, כאשר בדמיונו הוא רואה כיצד הוא ירשים את חבריו, הוא מרגיש בשמיים. אך ברגע הבא, כאשר הוא חש שיתכן ואינו אלוהים בעיני חבריו, הוא חש מרוקן, מסכן. בזמן שכול חושיו מגורים ומעניקים לו את החוויה שהוא נפלא הוא מרגיש כמאושר, אך ברגע הבא חושיו כבר מגורים מדי או שאין בידו להשיג יותר את הגירוי, וכך הוא חש כעס ותסכול. מחדש עליו להתמודד עם המציאות שבה הוא אך יצור קטן וחסר ערך. כדי לחפות על ריקנותו הוא מוצא אינסוף תחליפים - אכילה אובססיבית, סקס אובססיבי, עבודה אובססיבית, ספורט אובססיבי, צפייה אובססיבית בטלוויזיה וכול שאר סוגי הבילוי. כול אלו נקראים אושר, אך למעשה הם אך ניסיון שמובטח שייכשל לחפות על סבלו, ריקנותו ומצוקתו.(חזרה)

[3]מה מונע מיחסים מלהיות טהורים:
א) ראיית האחר במושגי משהו ולא מישהו.
ב) מרוכזות עצמית,
ג) ראיית האחר במושגי הצרכים האנוכיים שלי.
ד) ראיית האחר דרך תבניות.
(חזרה)

[4]הבְּהַגַוַד-גִיתָא מסווגת את זה הרואה את האחר לפי גופו (ישראלי, ערבי, שחור, לבן, אדם, חיה, וכו') כשרוי במידת הלהיטות (רואה לפי האינטרסים החומריים שלו), ואת זה הרואה את הטבע הרוחני האחד שבכולם כשרוי במידת הטובות (מעבר לאינטרסנטיות חומרית): "דע כי ידע שמבחין בסוגים שונים של ישויות חיים על-פי גופיהן השונים, הינו במידת הלהיטות. דע כי אותו ידע שבאמצעותו רואים את הטבע הרוחני האחד והבלתי נחלק שבכל ישויות החיים, אף שאלה נחלקות לצורות לאינספור, הינו ידע במידת הטובות." (בְּהַגַוַד-גִיתָא 18.20-21)(חזרה)

[5]לפעמים יוגי החותר לדרגת אָנַנְדַה מַיַה לא נוטש את הדת כי אם נשאר בתוכה ומקיים את כול הכללים שלה. זאת הוא עושה כשירות לאל. היוגי, או הדבק המתקדם, הינו מעבר לחובות הכתובים. זאת משום שחובתו היחידה הינה לעסוק בשירות אוהב לאל. אך לפעמים היוגי, למרות היותו פרוש, כדי לתת דוגמא להמוני העם, ייתכן ויקפיד למלא את כול הכללים הנהוגים: "כשם שהבורים מבצעים את חובותיהם מתוך התקשרות לתוצאות, פועל גם המלומד - אלא שמבלי להתקשר - כדי להוביל את האנשים אל דרך הישר". (בְּהַגַוַד-גִיתָא 3.25)(חזרה)

[6]שַׂנְקַרָאצָ'ארְיַה, הפרשן הגדול של הוֵדות, אמר בפרשנותו לאוּפַּנישַׁדות (נְרִסימְהַה-פּוּרְוַה-תָאפַּני אוּפּנישַׁד) שהשלב העליון הרוחני אינו היטמעות במוחלט. השלב העליון הינו יחסי אהבה עם האל: "אפילו נשמות משוחררות הינן בעלות דמות. הן סוגדות [בדמות זאת] לאל העליון, בְּהַגַוָאן, ונהנות מעלילות [אהבה] איתו." בשְׂרימַד בְּהָאגַוַתַם (1.7.10) נאמר: "כל האָתמָארָאמים השונים [אלה שמוצאים עונג באָתְמָא, או בעצמי רוחני], בפרט אלה שאיתנים בנתיב ההגשמה- העצמית, משתוקקים, על-אף היותם חופשיים מכל שעבוד חומרי, להגיש שירות מסור ללא סייג לאישיות אלוה. פירושו של דבר, שהאל ניחן במעלות נשגבות ולכן יכול לשבות לב-כול, אפילו את הנשמות המשוחררות."(חזרה)