דף הבית | מי אנחנו | מאמרים | פעילויות | שאלות ותשובות | צמחונות | ספרים | הקדשה

אקטואליה אלוהים מלחמה ושלום חג שמח ושנה טובה שנה טובה מי ראוי להיות ראש ממשלה אלוהים בהגוד-גיתא טבע האדם כתבי היוגה מוות נשמה וקַרְמַה צמחונות תודעה

אינתיפאדה—למה? ברצוני לדון במאמר זה על האספקטים והמניעים הדתיים של המלחמה לאור ניסיון חיי והבנתי הפילוסופית. לכאורה ניראה שמלחמה זו מבוססת על חילוקי דעות בענייני שטחים והגדרה לאומית, אך במבט עמוק יותר, מבט שמנתח את המניעים ואת הפסיכולוגיה הדתית המעורבים כאן, ניתן להגיע למסקנות אחרות. דת אמיתית אמורה לספק לאדם תרבות ומוסר המאפשרים לו להשתחרר ביתר קלות מאויביו הפנימיים-קינאה, תאווה, חמדנות וכעס, שהם הם אויביו האמיתיים-ולסלול לו את הדרך לאהבת אלוהים. ההנחה הדתית היא שרק אדם שצועד לעבר אהבת האל והוא נקי מאויביו הפנימיים הינו מסופק ואושרו גדל וגדל. אדם שזכה באהבה לאל, באחת יאהב גם את כול ברואיו, ללא אפליה גזעית ולאומית, כשם שכול האחים משתפים פעולה ועוזרים אחד לשני, ללא אפליה של גיל וכישורים, ביודעם שזה יביא נחת להוריהם. כתוצאה ממגע עם הפילוסופיה היוונית[1] שהעלתה על נס את התפיסה השכלית של המציאות[2], אלוהים, שמקודם היה מובן כבעל תכונות אישיות, ולכן מטרה טבעית לאהבה, הפך להיות אובייקט שכלי מופשט-אין-סופי, אחדותי ומוחלט-ובתור שכזה איבד את המשמעות הפרסונאלית, האישית שלו. לא עוד יכול האדם המשכיל לחשוב עליו במושגים אישיים, כבעל תכונות. עולמו הרגשי הדתי נחסם. מקודם עולם זה התבטא בסנטימנטים, שאותם ביטא בתפילות ובחוויית קשר אישי עם האל, אל שאותו חווה והבין, אף שכלית, כבעל אישיות, ולכן אובייקט טבעי לאהבה חיה. אך עם השתנות תפיסת האל, הרגש הדתי לא מוּצה, והאהבה אליו, שנתנה לו ערך קיומי ומטרה לחיים, היטשטשה ולא סיפקה אותו יותר. אל שכלי, הקיים ומובן אך על דרך השלילה, 'לא באמת' נגיש יותר לרגש ומגיב עליו[3]. בהעדר יחסים וקשרים מספקים אלו, המשיכה החיצונית לאובייקטים חומריים או לערכים לאומיים, צמחה והלכה. כך הלך והתפתח האתיאיזם. האל הפך בלתי רלוונטי לאדם. ובדת הוא שימש רק כגורם ואמצעי מאשר, מסביר ומחזק של הכתבים והמסורת הדתית. הדתות המערביות-יהדות, נצרות ואיסלאם- הן אלו שנפלו תחת השפעתה של הפילוסופיה היוונית[4]. לכן הן אינן אותנטיות יותר ולא מאפשרות אהבת אלוהים אמיתית. לכן הדתיים לא מסופקים במסגרתן, גם לא החילונים שנטשו את המסגרת הדתית. את תופעת החילוניות ניתן להסביר בחלקה כתהליך של התרחקות מדת שלא נותנת תשובות מספקות ולא מאפשרת את הסיפוק האמיתי הנובע מאהבה לאל. במצב זה החילוני מנסה למצוא סיפוק חלופי בחומר, סיפוק המבוסס על גירוי וליבוי היצרים. אך סיפוק חלופי זה (שרק מגביר את חרדתו וחוסר סיפוקו של האדם) מהווה איום על הדתיים ומשפיע עליהם משום שגם הם לא מסופקים מהתרגולות הדתיות שלהם, ולכן חשופים ומושפעים מגירויים אלו. דת שמאבדת את זיקתה לאל ואת יכולתה להצעיד את מאמיניה בדרך האהבה לאל הופכת לדת מטריאליסטית. בדת כזאת הדחף הדתי של חסידיה מופנה לעבר לאומנות, אהבת המולדת, כמו גם הערצה חומרית לראשי הדת-לממסד הדתי וקנאיה. אך "דת" חומרית כזאת לא מספקת יותר את הלב, ואין ביכולתה לעזור לפרט להתמודד עם אויביו הפנימיים. ואויבים אלו הינם סימפטומים של חוסר ערך עצמי וסיפוק פנימי. חוויית הערך של האדם מתבססת כאשר הוא גדל במשפחה שמעניקה לו אהבה, וכאשר הוא יודע לקבל ולהעניק אהבה. מכול מקום, שום כמות של אהבה ארצית אינה תחליף לאהבת האל. אדם שמנותק מאהבה לאל, חווייתו הפנימית, למרות היותו מוקף באהבה, הינה שאין לחייו ערך אמיתי מעבר לחייו החולפים. וכדי לפצות על חוסר ערך קיומי זה, הקיים כול עוד אין האדם מחובר בקשר אישי ואוהב עם האל, הוא מחפש תחליפים קיומיים בצורת לאומנות, מסירות לאדמה, כיבושים דתיים או מדעיים, קידמה כלכלית, תענוגות חומריים וסמים. אך אלו הם אך תחליפים לא מספקים. אדם שמוצא את עצמו חסר ערך יסגל אמצעים שונים לחפות על חוסר ערך זה: א) רוב רובנו הינם מטריאליסטים שמחפים על חוסר הערך העצמי ברכושנות ובכוח. המטריאליסט מונע על ידי האמונה הפנימית שיותר רכוש, כוח ותענוגות יעשו אותו מאושר. וכשם שממתק לא מחפה באמת על מצוקתנו הפנימית, אך משכיח אותה לזמן מה, כך המטריאליסט מוצא נחמה, אך לא סיפוק אמיתי, בקידמה הכלכלית שלו. וכך הוא ידחוף את הקידמה ואת הנהנתנות שלו הלאה והלאה, ויתפרק יותר ויותר מהסייגים הדתיים שאותם הוא יראה כעומדים כאבן נגף לצורך שלו בחומרנות. ב) ישנם שחוסר הערך הפנימי שלהם הוא כה גדול שקידמה כלכלית לא תספק אותם. עולמם הפנימי משדר הרס וסבל נוראי. כדי להתגבר על סבל זה הם נוקטים בדרכים קיצוניות, כמו נטילת סמים ובריחה לעולם של הזיות גדלות (וכך על ידי אהבה עצמית מעוותת הם מחפים על חוסר הערך שלהם), ישנם שנוקטים באלימות כדי לפרוק את סבלם הפנימי הנורא על אחרים, וישנם שיפתרו את מצוקתם בדרך של הצטרפות לכתות ולדתות שונות. בהצטרפם לכתות או לדתות אלו אין הם מחפשים בדיוק את האל ואהבה אליו, אלא מחפשים מסגרת שתפתור את מצוקתם הפנימית וחוסר ערכם הפנימי בצורת "לנו יש את האמת וכול השאר טועים" או "אנחנו טובים והם רעים, ומן הראוי להשמיד את הרעים". התנועות הפונדמנטליסטיות שבדתות מוּנעות ברובן כיום מאותם "חוזרים בתשובה" ההופכים לאולטרה קנאים, ומאותם קנאים דתיים ילידי אותה דת הנלחמים כנגד המודרנה. המודרנה, או המטריאליזם, שׁוחק בהדרגה את המגננה הדתית שמנסה לשמר את המסורת והתכנים הדתיים. גם ה"חוזרים בתשובה" הנזקקים למסגרת הדתית המצדיקה וגם קנאי-הדת, מוצאים עצמם מותקפים על-ידי המודרנה, או התרבות החומרנית, ומאבקם הדתי לכאורה, מופנה כלפי המתירנות המאיימת עליהם, או כלפי מה שקרוי בשפה המודרנית "אמריקניזציה" של התרבות-תרבות הצריכה, הטלוויזיה והבליינות הפרועה. והדתות כיום לא עומדות במתקפה זו של החומרנות. גם אין הדתות מסוגלות לרוב לחנך את מאמיניהן, שלא לדבר על החוזרים בתשובה, ולהעלותם לשלב של אהבת אלוהים. הן משאירות אותם במישור המצוקה הקיומית שלהם, ולכן אין הם נפטרים ממנה ומחוסר הערך שלהם, אלא משתמשים בדת כדי לחפות על מצוקתם על-ידי פנטיזם חשוך[5]. מכאן תופעת ה'שהידים', תופעה שאין בינה ובין אלוהים ולא כלום מלבד אמונה חשוכה בגן עדן אשלייתי, גמול על הקרבת גופם למען אידיאלים חומרניים-לאומניים. לאור רקע זה ניתן להבין את מצבנו הפוליטי העכשווי. האיסלאם נילחם נגד ארצות הברית והמערב, המסמלים את המודרנה. במלחמה זאת האיסלאם שואף מחד להגדיל ערכו העצמי הנמוך על ידי השמדת הכופרים או הפיכתם למוסלמים, ומאידך להתגונן כנגד המודרנה המערערת את יסודותיו. הוא מנסה לגונן על חסידיו מהשפעת המודרנה, כשם שחסידי מאה-שערים היו חפצים גם הם להרחיק מעליהם את השפעת המודרנה, ורואים בטלוויזיה ובלבוש לא צנוע איום על שלוות רוחם ומסורתם. ישראל במצבה היום הינה טריז אמריקאי בתוך לב ליבו של האיסלאם, שהזרם הפונדמנטליסטי שבו מתחזק והולך. שלום עם ישראל משמעו לארצות ערב שהתרבות האמריקאית, נגדה הם חפצים להתגונן, תציף אותם ותערער את אמונתם ואדיקותם מבפנים, דרך יחסי מסחר, כלכלה ותרבות, ללא יכולת פיקוח ונטרול. לכן ישראל המערבית מהווה סכנה ואיום להם. כמה נוח לאמריקאים לצייד את ישראל בכסף ובתותחים ולגַבות אותה פוליטית, כדי שהישראלים ישמשו כבשר תותחים לחיצי האיסלאם הפונדמנטליסטי[6] ויחסכו זאת מאמריקה[7]. כמה נוח למדינות האיסלאם לשמור את הפלסטינאים במחנות הפליטים שלהם, לעודד את חוסר הסיפוק שלהם, ולהשתמש בם כחבית חומר נפץ נגד הישראלים המטריאליסטים, נציגי האמריקאים. האיסלאם לא לוחם מלחמה דתית אמיתית נגד המודרנה. חוסר הסיפוק הדתי של מאמיניו הנובע מחוסר הקשר האישי שלהם עם אלוהים הוא הסיבה האמיתית למלחמותיו. המודרנה אך חושפת כשל דתי זה. אם הסכסוך בין היהודים והפלשתינאים היה אך על ריבונות ואדמה, ניתן היה, אני מאמין, מזמן להגיע להסדר. אך מאחר שאי-האמון בין הצדדים נובע מהאיום הדתי-קיומי לאיסלאם שבעצם קיומה של מדינת ישראל, המייצגת את התרבות האמריקאית המתירנית, וכן מהפרוש המעוות של ה"אתה בחרתנו" (שנובע מתחושת חוסר הערך של העם היהודי) שמתבטא בגישת עליונות מתנשאת כלפי האוכלוסייה הערבית, קשה מאוד למצוא הבנה הדדית. בנוסף, הפונדמנטליזם המוסלמי והיהודי מלבים את השנאה משני הצדדים. הדרך הדתית האמיתית, שבמקורה אמורה הייתה להביא אהבה ואחווה בין כול אדם באשר הוא, פשוט מהיותו בן לאותו אל, התעוותה והפכה כיום מקום מקלט לאנשים הגזעניים והפנטיים ביותר עלי אדמות. עבורם להיות דתי זה לשנוא. כמה חבל. מה הפיתרון? ההיסטוריה כבר תראה לנו את פתרונותיה העקובים מדם. יתכן ואין פתרון מדיני פשוט, אך אני מאמין שפיתרון על בסיס אישי הינו אפשרי. ניתן למצוא קשר אישי עם האל ולהתגבר על חוסר הסיפוק הקיומי ברמת הפרט אף במציאות הקשה של ימינו. ואולי, אם הרבה אנשים יאמצו את דרך האהבה האותנטית לאל, ניתן יהיה גם לחולל שינוי ברמת הכלל.   ------------------------------- [1] בערך מתחילת הספירה הנוצרית. (חזרה) [2] הפילוסופים היוונים, מפרמנידס לפלטו ואחריו אריסטו, התכחשו למיתוס ושמו את ההיגיון ככלי להבנת המציאות. בדרך שכלית זו אנו בוחנים את העולם במושגי הכללה, הפשטה וניתוח. אופן זה של ראיית המציאות מפספס את המימד הפרסונאלי, התודעתי, הבלתי ניתפס בכלים אלו, של המציאות. לפי דעתי רדוקציה זאת אינה מוצדקת. כול הדתות המערביות קיבלו עקרונות חשיבה וניתוח אלו ויישמו אותם כעקרון האינטרפרטיבי של כתביהם (ראה רס"ג- ספר אמונות ודעות, וראה הרמב"ם-מורה נבוכים). גם בפילוסופיה ההודית התרחש תהליך דומה. כיוון שנושא זה הוא 'כבד', אין בדעתי להרחיב עליו כאן, למרות מרכזיותו בכול הטיעון שלי במאמר זה. (חזרה) [3] הרמב"ם לדוגמא, היה נציג מובהק של הפילוסופיה היוונית. הוא טען שהאל הוא כל-כך נשגב שאינו שומע את תפילותינו, אף אינו יכול לשמוע אותם, בהיותו מוחלט ובלתי משתנה. (חזרה) [4] מבין שלושת הדתות, האיסלאם כיום הינו הקיצוני ביותר בגישתו הבלתי אישית לאלוהים. זרם אחד בו מפרש את הכתבים באופן פילוסופי, משמע שהאל הינו מוחלט, אינסופי ואחדותי ולכן מעבר לכול תפיסה, והזרם האחר (הסוּנה), בהתבססו על הקוראן אומנם מקבל שלאל יש תכונות, אך תכונות אלו הן מעבר להשגתו של האדם, ולכן לא יתכן קשר אישי עימו (מעבר לאמונה רגשית). גם הנצרות וגם היהדות תופסות את האל באופן בלתי אישי. ביהדות, בדומה לאיסלאם, המיקרא, המישנה ומסורת התפילות מבטאות תפיסה אישית לאל, אך גישה אישית זו כפופה כיום להבנה שאלוהים משולל תכונות או שהוא מעבר לכול תפיסה. גם בנצרות ההתייחסות לאל מבוססת על ההנחות הבלתי אישיות היווניות, אך משום אמונתם באלוהותו של ישוע, גישתם ליחסים עם האל הינה יותר אישית ומושג האהבה לאל הינו יותר משמעותי עבורם. (חזרה) [5] שמעתי שבין-לאדן הוא אדם שעקב משבר אישי חזר בתשובה והפך לאולטרה קיצוני במאבקו במודרנה. (חזרה) [6] מהפכת האייטולות באיראן הייתה כנגד המתירנות שאפיינה את שלטון השאה, שליטה הקודם של איראן. (חזרה) [7] המתקפה על מגדלי התאומים הינה אינדיקציה שאמריקה היא היעד האמיתי של האיסלאם הפונדמנטליסטי. בזמן מלחמת המפרץ ראיתי ציטוט של כתב אמריקאי. הוא טען שמטרתו של סדאם חוסיין היא לאחד את הערבים כנגד אמריקה, וזאת באמצעות מלחמה נגד ישראל. זאת כדי לאחד אותם תחת הנהגת סדאם, ובדרך זו האיסלאם ייצור מוקד כוח שלישי בעולם, וכך ילחם באמריקה, או בתרבות האמריקאית שאמריקה מייצגת. (חזרה)

* לחומר ומידע נוסף יש צורך להרשם - להרשמה >>