"דע כי לאור חובותיך כקְשַׁתְרייַה, אין לך עיסוק יאה יותר ממלחמה על עקרונות הדת; אל לך איפוא, להסס.  הו פָּארְתְהַה, אשרי הקְשַׁתְריות שמזדמנת להם מלחמה כזו, אשר פותחת לפניהם את שערי עדן". (בְּהַגַוַד-גִיתָא 2.31-32)

מייד בקוראנו פסוקים אלו מהבְּהַגַוַד-גִיתָא, אנו נזכרים בשהידים, במתאבדים דתיים, שאמונתם היא שבהרגם את אויביהם תוך כדי איבוד עצמם לדעת הם יגיעו לעדן ויתענגו כקדושים על מנעמיו. לימוד מעמיק של הבְּהַגַוַד-גיתא מגלה שלא כך הוא.

עניין המלחמה בבְּהַגַוַד גִיתָא הינו אך מקרי, גם אין מטרת הבְּהַגַוַד-גִיתָא להגיע לכוכבי עדן. הבְּהַגַוַד גִיתָא משתמשת בדוגמא זו של מלחמה כדי ללמד כיצד על ידי שינוי של מניעים - ממניע חומרני (להשתחרר מסבל או אף להגיע לעדן), למניע של שחרור ובסופו של דבר למניע של אהבה טהורה לאל - כל אחד, במסגרת עיסוקו, יכול להשתחרר מאנוכיות. אפילו במסגרת עיסוק כל-כך לא "רוחני" כמו מלחמה. למשל, קְרישְׁנַה מורה לאַרְג'וּנַה: "הילחם עבור הלחימה עצמה, מבלי להתחשב בשמחה או בצער, בזכייה או בתבוסה - שהרי אז יהיו מעשיך פטורים תמיד מחטא [מסבך הקַרְמַה]" .

שלושה מושגים דורשים כאן הבהרה - דְהַרְמַה, קְשַׁתְרייַה ועדן :

דְהַרְמַה - כללי התנהגות ראויים על פי כתבי הקודש. כללים אלו תואמים את הגוף הפסיכופיזי של האדם ומשתנים בהתאם לוַרְנַה ולאָשְרַם (הנטיות המקצועיות והתפקיד בחברה, ושלבי ההתקדמות בחיים [כמו תלמיד, איש משפחה, ושלב הפרישות]) שבו האדם שרוי. יש דְהַרְמַה ארצית ודְהַרְמַה רוחנית. דְהַרְמַה ארצית נועדה להסדיר את היחסים החברתיים והאישיים של האדם. מטרתה לצמצם את הנטייה לאנוכיות שבו ולאפשר התעלות למידת הטובות, שבה החיים החברתיים והאישיים הינם תקינים. דְהַרְמַה הופכת לרוחנית כאשר זו מסייעת לצמיחה הרוחנית של האדם. כאשר אדם מקיים את כללי הדְהַרְמַה כשירות לאל ובמטרה לספקו, חובות הדְהַרְמַה שלו הופכות לרוחניות. דְהַרְמַה שכזו מטהרת את נטיותיו החומרניות של האדם מהיסוד ומשיבה אותו למעמדו הרוחני הטבעי - שירות אוהב לעליון. לאדם מפותח מבחינה רוחנית יש רק שני כללים דְהַרְמיים שמנחים את חייו - לעשות את רצונו של האל, ולהימנע מכל מה שנוגד את רצונו של האל.

קְשַׁתְרייַה - קְשַׁת פירושו פגיעה או נזק, ומשום כך מי שמגונן מפני אלה נקרא קְשַׁתְרייַה (תְרָאיַתֵא - לגונן). אדם בעל נטיות לגבורה, כוח, החלטיות, תושייה, אומץ בקרב, נדיבות וכושר מנהיגות יכול לפתחם ולהיות בעל כישורים של קְשַׁתְרייַה. אם הוא משתמש בכישוריו כדי להגן על כלל האוכלוסיה, וכללית - על יישום צודק ומוסרי של כללי הדת, הינו פועל על פי דְהַרְמַה של קְשַׁתְרייַה.

עדן - ישנם לפי כתבי הוֵדות כוכבים ארציים שבם תנאי החיים משופרים לאין ארוך מהתנאים השורים על פני כדור הארץ. אלו שדבקים בדְהַרְמַה הארצית שלהם, זוכים בעת מותם להגיע לכוכבים אלו ולהתענג שם בעונג שמימי. מותר להם לשהות בכוכבים אלו כמידת מעשיהם הטובים. לאחר שתוצאות מעשיהם הטובים מתכלות, הם שבים לכוכב בן חלוף זה, להמשיך את גורלם החומרי.

סיפור הבְּהַגַוַד-גִיתָא
בזירת הקרב בקוּרוּקשֵׁתְרַה התכנסה משפחת הקוּרוּ המפולגת לקרב בין דודנים, שאמור היה להכריע מי יהיה קיסר העולם. אחיו של אַרְג'וּנַה, יוּדְהישְׁטְהיר, הינו יורש העצר, גם הינו דְהַרְמי, אוהב האל ואהוב על העם. אך הפלג השני מתעלם במפגיע מזכויותיו ומוכן לנקוט בכל דרך נלוזה, אף במלחמה כוללת, כדי לזכות בירושה ובבכורה, תוך כדי רמיסת כללי הדְהַרְמַה. אַרְג'וּנַה, הלוחם הדגול שמלחמתו אמורה להכריע את גורל המלחמה, עומד חצוי במחוייבותו לבני דודיו ולדְהַרְמַה. מחד אין הוא רוצה להילחם כנגדם כי הם בני משפחתו היקרים לו, למרות שביצעו כל כך הרבה עוולות כנגד פלג המשפחה שלו, ומאידך הוא מחוייב, כקְשַׁתְרייַה, להילחם בם כי תפקידו כקְשַׁתְרייַה הינו לשמור על כללי הדְהַרְמַה בחברה. אַרְג'וּנַה היה חסר אונים בהתמודדות עם הדילמה שלפניו. הוא נקרע בין מחוייבות לשלמות המשפחה לעומת מחוייבותו לדְהַרְמַה ולטובת העולם. הוא נוטה לכן לפתור את מצוקתו על-ידי פרישה משדה הקרב; להפוך ליוגי שחי ביער, שאינו מעורב יותר בסבך החיים. במצוקתו הוא פונה לעזרה ועצה לחברו האינטימי, קְרישְׁנַה, שמשמש כרכבו, ושבמהלך הסיפור של הבְּהַגַוַד-גִיתָא מתגלה לא סתם כחבר אלא כאל העליון שבא להשליט דְהַרְמַה בעולם. קְרישְׁנַה חושף לפניו ידע אודות המציאות הרוחנית הנצחית ומסביר לו כיצד באמצעות בְּהַקְתי יוגה, יוגה של שירות ואהבה לאל, ניתן לפתור את כל מצוקותיו.

קְרישְׁנַה רומז לאַרְג'וּנַה שמצוקתו נובעת מהיותו נתון לתפיסת חיים חומרנית, ולכן קשור לדת ומוסר ארציים המשרתים תפיסה חומרנית זאת, ושעליו להתעלות מתפיסות ארציות שכאלה כדי לפתור את מצוקתו. הוראתו הראשונה של קְרישְׁנַה לאַרְג'וּנַה, שחרד להרג משפחתו ולהרג החיילים משני צידי המתרס, היא שאין בכלל מוות. זאת משום שהמהות האמיתית של האדם הינה נשמה נצחית שחיה תמיד, בשעה שהגוף שעוטף אותה הינו אך חומר מת, משולל חיים. הגוף מעולם לא חי, והנשמה, מקור התודעה, תמיד חיה, לנצח. מכאן שעליו להתעשת ולהילחם. אך אַרְג'וּנַה, בשומעו ידע זה, מבין אותו באופן שונה. כיוון שאין מוות, גם לא ניתן לגרום למוות, הוא מסיק שהוא פטור מחובתו הדְהַרְמית להגן על החיים של הזולת, ולכן אין מניעה לפתור את המצוקה שלו באמצעות פרישה משדה הקרב ולהפוך ליוגי פרש מהעולם.

כאן קְרישְׁנַה מתחיל בפיתוח עקרון מרכזי בבְּהַגַוַד-גִיתָא. ידע כשלעצמו לא גורר בהכרח שינוי בתודעה; יש להפנים ידע זה על-ידי עשייה. אם אַרְג'וּנַה יפרוש בטרם עת מהחיים, ללא פיתוח תובנות מתאימות, ויהפוך ליוגי פרוש, הוא יהיה אך יוגי-מתחזה שאינו מוכן באמת לפרישה מהעולם, ולכן מועד ליפול ממעמדו הרוחני. עד שהוא לא יפנים את טבעו הרוחני וידע לפעול על פיו, טבעו החומרי יערב אותו מחדש במבוכי החיים. העשייה הטבעית לאַרְג'וּנַה, בהיותו קְשַׁתְרייַה, כל עוד שהוא בתודעה חומרית, הינה מלחמה על-פי עקרונות הדְהַרְמַה. רק עשייה כזאת תטהר את תודעתו.

אַרְג'וּנַה האמין שאם הוא יילחם, בין אם ינצח בין אם יפסיד, רק סבל יהיה מנת חלקו. אך קְרישְׁנַה השיב לו שאם הוא יילחם על פי עקרונות היוגה, בין אם ינצח בין אם יפסיד, הוא ירוויח התעלות רוחנית וכך יפתור באמת את המצוקה שלו.

בפסוקים הפותחים את המאמר נראה שקְרישְׁנַה מאיץ באַרְג'וּנַה להילחם. אך לא כך הדבר. קְרישְׁנַה מאיץ באַרְג'וּנַה לפעול על פי הדְהַרְמַה שלו. כי זה יטהר את ליבו מאנוכיות. על אַרְג'וּנַה לשמוח שהוא יכול לפעול על-פי הדְהַרְמַה של קְשַׁתְרייַה בעת הילחמו. כי מי שמת תוך כדי פעלו על פי הדְהַרְמַה, יזכה בחיי עדן. למה? זה מוסבר בבְּהַגַוַד-גִיתָא (14.14) "מי שמת במידת הטובות, מגיע לכוכבים העליונים, הטהורים, שבהם חיים החכמים הדגולים". מה היא מידת הטובות? זו המידה בה האנוכיות מצומצת ביותר. מכאן שקְשַׁתְרייַה שכובש את טבעו האנוכי ונלחם על פי כללי הדְהַרְמַה (לא פוגע בנשים וילדים, בזקנים ואנשי רוח, גם לא נלחם בחלשים וחסרי ישע, וכו'), והתמזל מזלו להילחם מלחמה דְהַרְמית, משמע להגן על עקרונות הדת והצדק, יזכה, אם ימות בקרב, להגיע לכוכבי עדן.

יש מלחמות על בסיס דתי ויש מלחמות על בסיס לאומי או כלכלי. האם הן דְהַרְמיות? כדי לענות על שאלה זו עלינו לשאול מה המניע להן. האם המניע להן הוא טובת האחר או שהמניע הוא אגואיסטי, אנוכי? הם המניע הוא הטובה הרוחנית של כלל הצדדים במלחמה? למשל, בבְּהַגַוַד-גִיתָא (18.17) נאמר ש "מי שאינו מונע על-ידי עצמי כוזב ותבונתו אינה סבוכה, גם בהורגו אדם בעולם זה... ... אינו נכבל במעשיו [על-ידי קַרְמַה]". עצמי כוזב הינו תפיסה מעוותת של העצמי. בשעה שאדם רואה את האחר על בסיס אינטרסנטי, הוא נתון לעצמי כוזב. אדם שחושב עצמו ליהודי ואת האחר למוסלמי (ולכן שונא אותו), נתון לעצמי כוזב. באופן דומה, בשעה שאדם חושב עצמו למוסלמי ויוצא להרוג את האחר משום שאין הוא בן דתו, הוא נתון לעצמי כוזב, לאגו, לאנוכיות. זו נקודת המוצא לידע רוחני שקְרישְׁנַה נתן לאַרְג'וּנַה בשדה הקרב - "אתה לא הגוף הזה". אתה לא יהודי, לא מוסלמי, גם לא נוצרי או הינדי. כל הנשמות הינן בנים שווים לאל האחד. רק מתוך אנוכיות וזהות כוזבת האדם מפלה בין האחד לשני ויוצר הגדרות על בסיס לאומי ודתי המפרידים אותו מהאחר ומונעים ממנו לראות את טובתו האמיתית. ממילא מלחמה על בסיס שכזה אינה דְהַרְמית ולכן אינה לרצון האל. זה מוסבר בבְּהַגַוַד-גִיתָא (18.21): "דע כי ידע שמבחין בסוגים שונים של ישויות חיים על-פי גופיהן השונים, הינו ידע במידת הלהיטות [משופע באנוכיות]" . מאידך, "אותו ידע שבאמצעותו רואים את הטבע הרוחני האחד והבלתי נחלק שבכל ישויות החיים, אף שאלה נחלקות לצורות אינספור, הינו ידע במידת הטובות [כמעט משולל אנוכיות]" . (בְּהַגַוַד-גִיתָא 18.20) למעשה, חכם באמת הוא מי שרואה את הרוחני בכל יצורי החיים, לכן חש כלפיהם חמלה: "בזכותו של ידע אמיתי, רואים החכמים הענווים בעין שווה בְּרָאהְמַנַּה מלומד ונעים הליכות, פרה, פיל, כלב, כמו גם את אוכל הכלבים [חסר המעמד]" . (בְּהַגַוַד-גִיתָא 5.18)

אם כן, מלחמה נחשבת למלחמה דְהַרְמית בשעה שהלוחם לא נלחם מתוך מניעים אנוכיים, גם המניע לה הוא טובת הכלל ואף טובת הפרט שבו נלחמים. הדוגמא הניתנת בהקשר זה הוא שרופא נלחם במחלה של החולה כדי להיטיב עם החולה. בעולם אנוכי מלחמה הינה כורח המציאות, אך הלוחם צריך להילחם לא נגד מי שלכאורה פוגע באינטרס שלו, אלא להילחם כנגד האוייב האמיתי - אנוכיות ואגואיזם. ואלו קיימים לא רק באויב, אלא קודם כל בלב של הלוחם עצמו. למעשה אדם שהתגבר על אנוכיותו לא רואה יותר את האחר כאויב, גם אין אויב שיכול לפגוע באינטרסים (הרוחניים) שלו. אדם שמתקדם ברוחניות רואה את האחר כמושא לחמלה והתחלקות בידע רוחני. על אדם להיות מאושר אם נקרית בדרכו ההזדמנות להילחם על צמצום האנוכיות שבו ובמושא מלחמתו. מלחמה שכזו רק יכולה להואיל לעולם. זו הייתה המלחמה של אַרְג'וּנַה.

טבע האנוכיות הוא שאדם מאמין שמלחמתו צודקת ולא אנוכית. לכן יש כל-כך הרבה מלחמות "צודקות", שתוצאותיהן איומות. האם מישהו ראוי להכריז על מלמה כדְהַרְמית, כצודקת? ראשית כל, אין זה עניין של הכרזה. אלוהים יושב בליבו של כל אחד, וגומל לאדם בהתאם למעשיו: "אני גומל לכול כפי התמסרותם לי" (בְּהַגַוַד-גִיתָא 4.11). אין זה משנה אם אני מאמין שמלחמתי היא דְהַרְמית. לא האמונה שלי תסלול את הדרך שלי לעדן, אלא דעתו של האל. שנית, רק אדם קדוש המשוחרר מאנוכיות ואגו, יכול לייצג נאמנה את האל ולומר שמלחמה מסויימת הינה דְהַרְמית. מי הוא אדם קדוש זה ובמה הוא ניכר? בשׂרימַד-בּהָאגַוַתַם 3.25.21 נאמר: "מאפייניו [של אדם קדוש, סָאדְהוּ] הם סובלנות, חמלה ואהדה לכלל החיים. הוא גם אינו רואה איש כאויב, הוא שליו, פועל בהתאם לכתבי היוגה, ואישיותו כולה מוארת בידע רוחני". רק מי שאינו רואה איש כאויב יכול להחליט מה היא מלחמה דְהַרְמית. בעבר אישים כאלה היו יועציהם של המלכים. על-פי עצתם היו יוצאים למלחמה או נמנעים ממנה. כיום לא. ומה לגבי מנהיגים דתיים שמכריזים על מלחמות דת? יש לבחון, על-פי המאפיינים לעיל, אם הם מנהיגים דתיים אמיתיים או אך מנהיגים אנוכיים במסווה דתי.

שני סוגי דְהַרְמַה קיימים - דְהַרְמַה ארצית ודְהַרְמַה רוחנית. מדע היוגה מלמד שיש לציית לדְהַרְמַה הארצית כל עוד האדם נתון לתודעה חומרית, אך בסופו של דבר יש לזנחה, אחרת היא עוצרת את צמיחתו הרוחנית. "נטוש את כל צורות הדְהַרְמַה והתמסר רק לי. אני אגאלך מן התגובות לחטא כולן. אל תירא" . (בְּהַגַוַד-גִיתָא 18.66) הוראה זו הינה ההוראה המסכמת של הבְּהַגַוַד-גִיתָא. קְרישְׁנַה חיזק את החלטיותו של אַרְג'וּנַה לפעול על פי הדְהַרְמַה הארצית שלו, כי אדם שפועל בניגוד לכללי הדְהַרְמַה, שפועל אך על פי גחמותיו, ילך ויסתבך בעולם הקַרְמַה. אך בהוראותיו הבאות קְרישְׁנַה מצביע לאַרְג'וּנַה שהפתרון האמיתי למצוקתו יבוא כשיתחיל לפעול על פי עקרונות היוגה, על פי הדְהַרְמַה הרוחנית. דְהַרְמַה מבוססת על הוראות כתבי הקודש. כתבי הקודש והוראותיהם רובם ככולם מיועדים לציבור בעל תודעה חומרנית. בכתבים אלו אלוהים הינו אך אמצעי להסדרת החיים החומריים. אך חיים רוחניים אמיתיים משמעם יחסי אהבה עם האל. לכן קְרישְׁנַה מורה בשלב הנכון לוותר על אותם כתבי קודש ארציים והוראותיהם, על דְהַרְמַה ארצית, ולהתבסס בטבע הנצחי של הנשמה, משמע בדְהַרְמַה רוחנית שמטרתה סיפוק האל: "הוֵדות דנות בעיקר בשלוש מידות הטבע [שלוש היבטי האנוכיות שבאדם]. הו אַרְג'וּנַה, התעלה מעל לשלוש המידות הללו, השתחרר מכל שניות וחרדה לרווח ובטחון, והתבסס בעצמי" . (בְּהַגַוַד-גִיתָא 2.45) יוגה מתחילה כאשר אדם מתבסס בעצמי. ומה הוא עצמי זה? אדם מתחבר לעצמי הרוחני וחווה אותו, גם הופך למסופק לחלוטין, כאשר הוא שב ליחסיו הנצחיים עם האל ופועל אך למען סיפוקו: "העיסוק (דְהַרְמַה) העליון עבור כלל האנושות הוא אותו עיסוק שבאמצעותו מגיע האדם לשירות מסור לאלוהים. שירות מסור כזה חייב להיות משוּלל מניע אישי ובלתי מופרע, על-מנת לספק לחלוטין את העצמי" . (שְׂרימַד-בְּהָאגַוַתַם 1.2.6)

אין מטרת הבְּהַגַוַד-גִיתָא ללמד כיצד להגיע לכוכבי עדן החומריים. מטרתה ללמד כיצד לפעול כמשרת אוהב של האל בכול מעשה ומעשה. מי שכך פועל, חייו בעולם החומר יהיו מלאי סיפוק וצמיחה, ובעת מותו יתעלה מעבר לכוכבי העדן הזמניים וישוב להיות משרת אוהב נצחי של האל, בעולם הרוחני שמעבר לחומרי.