דף הבית | מי אנחנו | מאמרים | פעילויות | שאלות ותשובות | צמחונות | ספרים | הקדשה

בהגוד-גיתא איש איש באמונתו יחיה אני—אשליה או מציאות? שלוש האיכויות של הטבע נצחיות הנשמה מול זמניות הגוף מלחמת דת בבְּהַגַוַד-גִיתָא מבוא לבְּהַגַוַד-גִיתָא טעם נעלה יותר שוויון נפש: אטימות או הכלה? דע את מקומך המורה והתלמיד הבנת הפרק ה-13 של הבְּהַגַוַד-גִיתָא תקציר הבְּהַגַוַד-גִיתָא שלוש מידות הטבע פרק 15 של הבהגוד גיתא הרקע לבְּהַגַוַד גִיתָא התרבות הוֵדית ופסיכולוגיה מונעת תורת היוגה של פַּתַנְגַ'לי והבְּהַגַוַד-גִיתָא קַרְמַה – הגיון ופילוסופיה גִלגוּל נשמות עבודה דְהַרְמית כמסגרת לצמיחה רוחנית אלוהים טבע האדם אקטואליה כתבי היוגה מוות נשמה וקַרְמַה צמחונות תודעה

הליכה בנתיבים זרים מסוכנת "הו ארגו'נה, הקדש איפוא, כל מעשיך לי תוך ידע מלא אודותי, וללא תשוקה לרווח וללא תחושת קניין, חופשי מעצלות ואדישות, קום והילחם." (בְּהַגַוַד-גִיתָא 3.30) מהו ידע מלא אודות קְרישְׁנַה? פירושו מודעות מלאה לטבעו הנשגב, כמו גם לטבענו, ולטבע היחסים שלנו עמו. הוא האל העליון ואנחנו התרחבויות מזעריות שלו, שעכשיו, תחת אשליה, מנסות לחקות אותו וליהנות באופן נפרד ממנו. אנחנו, הנשמה הרוחנית הנצחית שעוצמתה רבה מאלף שמשות, חושבים שאנחנו גופנו החומרי ונכנעים כליל להתניותיו, ומצמצמים את עצמנו לתפיסה הכוזבת והזמנית הזו. קודם (בפרק השני) קְרישְׁנַה לימד דְהַרְמַה: א. חובות הקְשַׁתְרייַה; ב. עשיית החובות שלא למען גמול חומרי אלא לצורך צמיחה רוחנית. בראשית הפרק השלישי (3.9) הוא לימד יַגְ'נַה: עשיית החובה כמינחה לאל. עכשיו הוא מוסיף ליַגְ'נַה, או עשיית החובה כמינחה, מימד נוסף - מודעות מלאה לו ללא כל שמץ של להיטות (תחושת רווח וקניין) ובערות (עצלות ואדישות). דְהַרְמַה זו מערכת חובות שנקבעה לאדם בהתאם לטבעו ונטיותיו, שנועדה לרומם אותו מעבר למישור האגוצנטרי של 'בא לי-לא בא לי'. מורה, לוחם, סוחר, פועל, או תלמיד, איש נשוי, אדם מבוגר, נזיר - לכל אחד מאלה נטיה שונה לעונג, או למגע אגוצנטרי עם העולם, ולכן גם מערכת חובות שונה. כאשר חובות הדְהַרְמַה מבוצעות שלא למען פרי חומרי, זו תחילתם של חיים רוחניים. כאשר עשיית החובות הופכת להתקדשות, או לדרך התחברות עם האל, היא נקראת יַגְ'נַה, או יוגה - קַרְמַה-יוגה. וכאשר מתווספת לקַרְמַה-יוגה מודעות מלאה לקְרישְׁנַה, זו ראשיתה של בְּהַקְתי-יוגה. הגִיתָא מורה על תהליך של התרחבות, מן המצב המצומצם (אַרְג'וּנַה בראשית השיחה שבוי בתפיסת חיים גופנית אגוצנטרית) ועד לשלב של התמסרות מלאה לעליון. תחת מידות הלהיטות והבערות נוטה האדם לעבות את תחושת ה"אני" שלו בהרבה "שלי", אף שלמעשה, דבר לא שלנו, שהרי מתישהו הכול ילקח מאיתנו ללא רצוננו, לרבות גופנו. ההיצמדות ל"שלי" ולביטחון האשליתי שזה נותן כמו קושרת אבנים לרגלינו שמכבידות על התקדמותנו. עצלות ואדישות, תולדת מידת הבערות, מצמצמות אותנו לחוסר רצון לשינוי, כמו מקבעות אותנו בתפיסות ישנות, ללא כל יצירתיות והתאמה לצומח ולמתחדש סביבנו. זהו מצב חיים ללא כל חזון או נכונות לצמיחה, גם ללא כל אמון ששינוי אכן אפשרי. לכן, עלינו להתרחב תחילה ממישור הדחפים וההתניות למישור של חובה, או מחויבות - דְהַרְמַה. מישור הדְהַרְמַה הוא מישור של מחויבות, בגרות ואחריות מלאה - האדם מזוהה עם תפקידיו ונכון לפעול על-פיהם. דְהַרְמַה מביאה אדם לטובות. היא מתרחבת לחיים רוחניים כאשר היא נעשית לצורך צמיחה רוחנית, ללא התקשרות לתוצאות חומריות. היא מוסיפה ומתרחבת כאשר היא נעשית ברוח של יַגְ'נַה, או כמנחה לעליון, וממשיכה ומתרחבת כמידת התרחבות המודעות לאל. מכל מקום, הוראתו האחרונה של קְרישְׁנַה לאַרְג'וּנַה (18.66) היא לנטוש את כל חובותיו הדְהַרְמיות ולהתמסר לו. פירושו של דבר שלצורך התרחבות נוספת צריך האדם לנטוש אפילו את הזדהותו עם תפקידיו הדְהַרְמיים, שהינם בסופו של דבר תולדת גופו, ולהתבסס בטבעו הנצחי וביחסיו הנצחיים עם האל. זהו שלב ההתרחבות העליון, ובמישור זה, נקי מכל אחיזה או פחד, הופך האדם כלי לרצונו של האל. לכל אחד מאיתנו תפיסה כלשהי לגבי עצמו - אני כזה וכזה ומסוגל לכך וכך. בפסוק זה קְרישְׁנַה מפציר באַרְג'וּנַה להתרחב למלוא הווייתו הרוחנית, שמעבר למגבלות החומר - ללא תשוקה לרווח וחופשי מעצלות ואדישות - לצאת ולעשות את חובתו. הוא מבקש אותו להעיז ולחרוג מעבר לתפיסתו המוגבלת לגבי עצמו ומעבר לתשוקתיו ולמטרותיו המוגבלות - אל מישור הנצח. "מי שמבצעים חובותיהם בהתאם להוראותי, ובאמונה וללא קנאה נוקטים אחר מדרשי - אלה משתחררים מהשיעבוד לפעילות נושאת-פרי [קַרְמַה]" (בְּהַגַוַד-גִיתָא 3.31) "לעומת זאת, מי שמתעלמים מתוך קנאה מתורה זו ונמנעים מלקיימה - אלה נחשבים למשוללי ידע ומולכי שולל, שנכשלו בחתירתם לשלמות." (בְּהַגַוַד-גִיתָא 3.32) נכון שלא יפה לקנא, אבל מי לא מקנא... אז למה מקנאים? כי כולנו רוצים להיות במרכז והכי מכולם. למרות שאנחנו מקנאים או מתחרים בדרך כלל עם אלה ששווים לנו או קצת מעלינו, כי מי שהרבה מעלינו אינו מושא טבעי לתחרות, אם נתחקה אחר ראשיתה של הקנאה, נמצא שזו הקנאה הראשונית באל, במעמדו העליון - הקנאה שהפילה אותנו למישור החומרי, בנסיוננו העקר לתפוס את מקומו (בקטן או בגדול). מסענו החומרי כולו הינו מאבק מתמיד לעליונות. השאיפה הזו לנפלאות הינה באושיותנו, הינה שורש הקיום החומרי - זהו סיפור של תחרות, של אגו חומרי, כוזב, ולכן, סיפורה של קנאה. או כפי שאמר המשורר: שמחת האחר כאבי, וכאבו, שמחתי. התהליך הרוחני נועד לשחרר אותנו מאגו כוזב, או מקנאה, ולהחזיר אותנו לטבענו הרוחני הנצחי, האוהב. "אפילו אדם בעל ידע נוהג על-פי טבעו, שהרי כל אחד כפוף לטבע שרכש משלוש מידות הטבע. מה איפוא, ביכולתה של הימנעות להועיל?" (בְּהַגַוַד-גִיתָא 3.33) מי שמותנה, לא די באמצעי חיצוני, כמו ידע או הימנעות, כדי לשחרר אותו מהתניות, שהרי התניה פירושה שהיא מתנה אותנו בעל כורחנו. דרוש לכן, תהליך פנימי מטהר, שימוסס את ההתניות מהשורש. "ישנם עקרונות לויסות משיכתם ודחייתם של החושים למושאיהם; אל לו לאיש להיכנע למשיכה ולדחייה שכאלה, כיוון שהן מהוות אבני נגף על נתיב ההגשמה העצמית." (בְּהַגַוַד-גִיתָא 3.34) כל אחד מאיתנו מותנה לעירוב מסוים של מידות הטבע שמכתיב את הימשכותו למושאי חושים מסוימים ודחייתו מאחרים. כמו בובות חוטים אנחנו מופעלים על-ידי שלוש המידות, מזוהים לחלוטין עם תכתיביהן. המחשב המותנה, שמהווה מרכז כל הפעילות החושית, מגיב כל הזמן אל מושאי החושים בקבלה ודחייה - נעים לי, לא נעים לי; בא לי, לא בא לי... ואנחנו, בסיוע התבונה, מנסים אז להשיג את הנעים ולהימע מהלא נעים. אלא שמסע ה"תענוגות" הזה אינו מקדם לשום מקום. כמו כלב שרץ אחרי זנבו, אנחנו רודפים אחרי אושר ובורחים מסבל וממשיכים לעד להסתובב במעגל הסַמְסָארַה (מעגל הלידה והמוות החוזרים ונשנים). השלב הראשון לויסות המשיכה והדחיה של החושים למושאיהם הינו התעלות למישור של חובה - דְהַרְמַה. החובה הדְהַרְמית פירושה שירות לאחר בהתאם למחויבויות הטבעיות לנו. חובתו של איש משפחה לשרת את משפחתו ואת קהילתו. חובתו של מלך לשרת את עמו ומדינתו. חובתו של מורה לשרת את תלמידיו וללמדם את כל שהוא יודע, וכו'. לכל אחד מאיתנו טבע מסויים, וחובות שטבעיות לטבע הזה. למורה טבעי ללמד, אולם אם ילמד באופן דְהַרְמי, או ברוח של שירות, פעילותו תטהר אותו מאנוכיות ותעורר בו את טבעו הרוחני האוהב והנותן. וזה נכון גם לגבי לוחם, סוחר, חקלאי, וכל אחד. "עדיף לו לאדם לבצע את החובות שנקבעו לו, ולו גם באופן לקוי, מלבצע בשלמות את חובות זולתו. אפילו הרס במהלך ביצוע החובה עדיף על עשיית חובתו של אחר. זאת משום שהליכה בנתיבים זרים הינה מסוכנת." (בְּהַגַוַד-גִיתָא 3.35) חובותיו של אדם מהוות היוגה שלו. כלומר שבתוך מסגרת החובות המתרגל לומד את שיעורו - השתחררות מאנוכיות. ("זכותך לבצע את חובותיך אולם אינך זכאי לפירות המעשה..." (בְּהַגַוַד-גִיתָא 2.47). כל עשייה כרוכה בקשיים או במכשולים כלשהם. אולם מאחר שחובותיו של אדם, או מחויבויותיו, הינן תולדת טבעו ומותאמות לטבעו, הרי שמכשולים אלו הם הינם שיעוריו, גם אם אלו שיעורים קשים לפעמים. שיעורו של אַרְג'וּנַה, כלוחם, היה ללמוד ולהתעלות מעבר לתפיסה הגופנית ולבצע את חובת המלחמה המוטלת עליו, למרות שהניצבים למולו היו יקרים לו מאד. ולנו ישנם שיעורים משלנו... אדם תחת מידות הבערות והלהיטות נוטה לינטוש חובה לא נעימה, אלא שאז אינו יכול להתקדם בדרכו הרוחנית. כיוון שהוא מקבל את תכתיבי המחשב (נפש) - נעים לי-לא נעים לי - כצו עליון, הוא אינו יכול להתקרב לטבעו האמיתי ולאושרו האמיתי, הרוחני, שמעבר לקבלה ולדחייה המותנות של המחשב. כניעה לתכתיבי המחשב זה שיעבוד, ומישור החובה מהווה השלב הראשון של חופש (שמוסיף ומתרחב עד לחופש מלא, בשלב ההתמסרות). משום כך, נטישת החובה, או הליכה בנתיבים אחרים, הינה מסוכנת למסע הרוחני ("...לעולם אל תדבוק באי מילוי חובתך." [בְּהַגַוַד-גִיתָא 2.47]).  תולדת מידות הטבע אינדו | 19/04/08 | 11:34 איך יודעים מהי תולדת מידת הטבע של אדם ולפי זה מהי חובתו, כמו בעבודה למשל? היום אין בדיקה כזאת של איזה מידת טבע הוא אדם ולכן גם עבודתו וחובותיו יכולות להיות משהו לגמרי שונה מחובותיו האמיתיות. הגב לתגובה זו סגור  חובות חומריות ורוחניות גד | 19/04/08 | 16:25 פרק 14 בבְּהַגַוַד-גִיתָא, כמו גם פרקים 17 ו-18, נותנים מאפיינים שונים של מידות הטבע. למשל, בפרק 18, פסוק 23 נאמר: "פעולה סדירה ומווסתת, שמתבצעת ללא התקשרות, גם ללא משיכה או דחייה, וללא ציפייה לטובת הנאה, נקראת פעולה במידת הטובות". בעבר בהודו, כמעט כל אחד הלך לגוּרוּקוּלַה, לבית הספר של הגוּרוּ. המורה שם יכל לאפיין את מידת הטבע של תלמידו ולהקנות לו ידע וכישורים התואמים את אופיו. באופן זה יכל התלמיד להתכונן ולמצוא עבודה התואמת את אופיו וכישוריו. על פי תורת היוֹגַה, התאמה זו חשובה ליצירת אקלים נוח לצמיחה רוחנית. ישנו סיפור על גוּרוּ כזה שבא אליו תלמיד וביקש להתקבל לבית ספרו. הגוּרוּ שאל אותו לאיזה מעמד משתייך אביו. לרוב, אם אתה יודע מי ההורים, נטיות האופי שלך (גוּנה) וכישורי עבודתך הן ברורות למדי. התלמיד אמר לגוּרוּ שאין הוא יודע מי הוא אביו. אמר לו הגוּרוּ "לך תשאל את אמך". התלמיד שאל את אימו וזו אמרה לו שבמקצועה אין היא יודעת מי היה אביו. התלמיד שב לגוּרוּ ואמר לו ש"בגלל מקצועה של אימי, אין היא יודעת מי היה אבי". הגוּרוּ השיב מייד "או, אתה דבק באמת", ומייד קיבלו כתלמיד בְּרָאהְמַנַּה. למה בְּרָאהְמַנַּה? כי בְּרָאהְמַנַּה דבק באמת. זו התכונה המאפיינת בְּרָאהְמַנים. מכל מקום, נאמר בכתבי היוֹגַה שכיום, עקב תקופת קַלי, תקופת ההתדרדרות הרוחנית, כולנו נולדים ללא כל כישורים, ללא התאמה לגוּנה ולקַרְמַה שלנו. האם בגלל זה אין האדם מסוגל לדעת מה העבודה המתאימה לאישיותו ומה הם חובותיו? יש שני סוגי חובות. חובות חומריות וחובות רוחניות. החובות החומריות מתייחסות לגוּנה, או לכישוריו ויכולותיו החומריות של האדם, אך החובות הרוחניות מתייחסות לטבע הנשמה, להערת הקשר הנצחי של האדם עם אלוהיו. כאשר אדם עומד בקשר עם גוּרוּ או מדריך רוחני, יתבררו לו חובותיו הרוחניות, וכך ידע בבירור לא רק מה הן חובותיו הרוחניות, אלא גם מה הן חובותיו במישור החומרי. ברגע שאַרְג'וּנַה הבין את חובותיו הרוחניות, התברר לו כיצד עליו לפעול מבחינה חומרית. הגב לתגובה זו סגור

* לחומר ומידע נוסף יש צורך להרשם - להרשמה >>