ארכיון מחברים

סיפורי קרישנה: פרק 90 – סיכום עלילותיו של קרישנה

אחוז כולו תדהמה מביקורו עם קרישנה בעולם הרוחני, ארג'ונה חשב לעצמו שאף שהוא בסך הכול ישות חיים רגילה, בחסדו של קרישנה הוא זכה לראות במו עיניו את העולם הרוחני. ובעולם הרוחני הוא ראה גם את מַהָא-וישנו המקורי, סיבת הבריאה החומרית.

נאמר שקרישנה אינו עוזב את ורינדאוון לעולם. וְרּינְדָאוַנַםּ פַּריתְיַגְ'יַה נַה פָּאדַם אֵקַםּ גַצְ'צְ'הַתי. קרישנה הינו עליון במַתְהוּרָא. הוא עליון יותר בדְוָארַקָא, והעליון ביותר בוורינדאוון. את עלילותיו בדְוָארַקָא הוא מבצע באמצעות התרחבותו כוָאסוּדֵוַה, אף שאין הבדל באמת בין התרחבותו כוָאסוּדֵוַה להופעתו המקורית כקרישנה בוורינדאוון. בראשית הספר הסברנו כבר שכאשר קרישנה מופיע, באים עימו גם כל התגלויותיו, חלקיו המוחלטים, וחלקים של חלקיו המוחלטים. כמה מעלילותיו מתבצעות איפוא, לא על-ידי קרישנה המקורי, אלא על-ידי התגלויותיו השונות. מכל מקום, ארג'ונה תמה מאד כיצד יכול היה קרישנה להגיע לעולם הרוחני ולראות שם את מַהָא-וישנו. זה נדון בהרחבה בביאוריו של וישׂוַנָאתְהַה צַ'קְרַוַרְתִי טְהָאקוּרַה.

מדבריו של מַהָא-וישנו מסתבר שהיה להוט מאד לראות את קרישנה. אולם מאחר שחטף את בני הבְּרָאהְמַנַּה, הרי שהגיע לדְוָארַקָא. מדוע הוא לא ראה את קרישנה שם? תשובה אפשרית היא שללא אישורו של קרישנה, אפילו מַהָא-וישנו ששרוע בים הסיבה שבעולם הרוחני אינו מסוגל לראות אותו. הוא חטף איפוא, בזה אחר זה את ילדי הבְּרָאהְמַנַּה מיד עם לידתם, כדי לגרום לקרישנה בעצמו לבוא ולהשיב אותם, וכך יוכל לראות אותו. אם זו התשובה, השאלה הבאה שנשאלת היא: מדוע מַהָא-וישנו בא בעצמו לדְוָארַקָא אם לא יכול היה לראות שם את קרישנה? מדוע הוא לא שלח אחד מבני לוויתו כדי לחטוף את הילדים? תשובה אפשרית היא שלא קל בנוכחותו של קרישנה לפגוע באנשי דְוָארַקָא. משום כך, רק מַהָא-וישנו בעצמו יכול היה לבצע את משימת החטיפה.

ועוד שאלה שיכולה להישאל: הריבון ידוע כבְּרַהְמַנְּיַה-דֵוַה, או מושא סגידתם של הבְּרָאהְמַנּים, מדוע איפוא, הוא בחר להטיל בְּרָאהְמַנַּה לקשיים נוראים שכאלה ולצער מתמיד על תשעה ילדים אבודים? התשובה היא שמַהָא-וישנו היה להוט כל כך לראות את קרישנה, עד כי לא היסס אפילו לגרום עוגמת נפש לבְּרָאהְמַנַּה. אפילו מעשה אסור שכזה הוא היה נכון לבצע ובלבד שיראה את קרישנה—כה עז היה רצונו. והבְּרָאהְמַנַּה, כל פעם אחרי שאיבד בן, היה ניגש אל שער הארמון ומאשים את המלך באוזלת יד ובחוסר יכולת לגונן על הבְּרָאהְמַנּים, ומשום כך גם שאינו מתאים בכלל לשבת על כס המלוכה. על-פי תוכניתו של מַהָא-וישנו, ההאשמות הללו של הבְּרָאהְמַנַּה נגד הקְשַׁתְרייות וקרישנה יאלצו את קרישנה לבוא אליו ולהשיב את הבנים.

והנה שאלה נוספת: מאחר שמַהָא-וישנו לא היה מסוגל לראות את קרישנה, כיצד יכול היה לאלץ אותו, עם גניבת הילדים, לבוא אליו? התשובה היא שקרישנה לא הלך לשם למעשה, כדי להשיב את הבנים האבודים, אלא עבור ארג'ונה. ידידותם היתה קרובה מאד, וכאשר ארג'ונה עמד לקפוץ לאש, קרישנה רצה לגונן עליו בכל מחיר. אולם כיוון שרק החזרת הבנים האבודים יכולה היתה למנוע את המעשה, קרישנה הבטיח אז: ״אני אשיב את בני הבְּרָאהְמַנַּה, ורק שלא תנסה להתאבד.״

אם השבת הבנים היתה מטרת הליכתו למַהָא-וישנו, קרישנה לא היה ממתין עד להעלמותו של הבן התשיעי. החלטתו של ארג'ונה לקפוץ לאש אחרי שנכשל בנסיונו להגן על הפעוט התשיעי היא שהפכה את המצב לחמור עד מאד וגרמה לקרישנה להחליט לראות את מַהָא-וישנו. נאמר שארג'ונה הינו התגלות אונו של נַרַה-נָארָאיַנַּה; לפעמים הוא נקרא אפילו כך. נַרַה-נָארָאיַנַּה גם הוא הינו התגלות או התרחבות מוחלטת של וישנו, ומשום כך יש להבין שארג'ונה הלך אל וישנו בהיבטו הזה, ממש כשם שקרישנה מבצע את עלילותיו בדְוָארַקָא בהיבטו כוָאסוּדֵוַה.

אחרי הביקור הזה בעולם הרוחני ארג'ונה הסיק שכל שיפעה שבה ניחן אדם בעולם החומרי או ברוחני הינה מתנתו של קרישנה. קרישנה מתגלה בדמויות שונות—כווישנו-תַתְתְוַה וכגִ'יוַה-תַתְתְוַה, או כסְוָאמְּשַׂה וויבְּהינְנָאמְּשַׂה. הווישנו-תַתְתְוַה הן סְוָאמְּשַׂה, והגִ'יוַה-תַתְתְוַה הן ויבְּהינְנָאמְּשַׂה. קרישנה משתתף איפוא, בעלילותיו הנשגבות בחלקו כסְוָאמְּשַׂה או בחלקו כויבְּהינְנָאמְּשַׂה, כרצונו, אולם תמיד נשאר הוא אישיות אלוה המקורי.

הפרק התשעים של הספר העשירי של השרימד בהאגותם מסכם את עלילותיו של קרישנה. בפרק זה שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי ביקש לתאר כיצד קרישנה חי בדְוָארַקָא ברוב שיפעה ואושר. את עוצמתו הרבה הגוסְוָאמִי כבר תיאר בעלילותיו הרבות, ועתה הוא יתאר את עושרו ואת יופיו. בעולם החומרי, שהינו בסך הכול בבואה מעוּותת של העולם הרוחני, מעלות העושר והיופי נחשבות לנפלאות במעלות. משום כך, כאשר קרישנה שהה עלי אדמות, לא היה דומה לעושרו וליופיו בכל שלושת העולמות. קרישנה נהנה משש עשרה אלף נשים יפיפיות. ובמיוחד מודגש בשרימד בהאגותם שהוא היה בעלן היחיד של שש עשרה אלף המלכות היפיפיות הללו. בתולדות העולם היו כמובן מלכים חזקים שהחזיקו מאות ואלפי נשים והיו בעליהן היחידים. אלא שאיש מאלה לא יכול היה ליהנות מנשותיו כולן בו-זמנית. בעוד שקרישנה יכול היה.

וגם אם נאמר שהיוגִים מסוגלים להתרחב למספר דמויות, התרחבותם שונה מזו של קרישנה, ומשום כך קרישנה נקרא לפעמים יוגֵשְׂוַרַה, או אדון כל היוגִים. בספרות הוֵדית מתואר למשל שהיוגִי סַוּבְּהַרי מוּני התרחב לשמונה דמויות. אולם הדמויות הללו היו כמו התרחבותה של תמונה אחת למסכי טלויזיה רבים. התמונה שעל מסך הטלויזיה יכולה להופיע במליוני עותקים, אולם עותקים שכאלה אינם מסוגלים לפעול בנפרד; הם כולם משקפים את המקור ועושים בדיוק מה שהוא עושה. קרישנה אינו מתרחב בצורה חומרית שכזו, כמו התרחבות התמונה בטלויזיה או התרחבותו של היוגִי; כאשר נָארַדַה ביקר בארמונותיו השונים, הוא ראה שם, בכל ארמון וארמון, את קרישנה מבלה עם מלכתו המסוימת בצורה שונה לחלוטין.

נאמר גם שקרישנה חי בדְוָארַקָא כבעלה של אלת המזל. רוּקְמינִּי הינה אלת המזל, וכל שאר המלכות הינן התרחבויות שלה. קרישנה, ראש שושלת הוְרּישְׁנּי, נהנה עם כן, בחברת אלת המזל משיפעה אדירה. מתואר שמלכותיו היו כולן צעירות ויפיפיות לעד, ואפילו שהיו להן ולקרישנה כבר נכדים ונינים, הם לא נראו מבוגרים יותר מבני שש עשרה או עשרים. המלכות הצעירות היו יפות להפליא וכאשר נעו הן דמו לברק שחולף בשמים. הן היו לבושות תמיד בבגדים ובתכשיטים יקרים, ובילו תמיד בשעשועים כגון ריקוד, שירה או משחקי כדור על גגות ארמונותיהן. הריקודים ומשחקי הטניס של נערות בעולם החומרי הינם בבואה מעוּותת של הבילוים המקוריים של אישיות אלוה, קרישנה, ומלכותיו.

בכבישיה של דְוָארַקָא וברחובותיה התגודדו תמיד פילים רבים, סוסים, מרכבות וחיילים. נהוג להשקות ביין את הפילים שעוסקים בשירות, ונאמר על הפילים בדְוָארַקָא שכמות היין שקיבלו היתה עצומה כל כך, עד כי גם אחרי שהתיזו כמות אדירה מזה על הכביש, היו פוסעים ברחובות מבוסמים לחלוטין. החילים שצעדו ברחובות היו מקושטים בתכשיטי זהב לרוב, וסוסים ומרכבות זהב דהרו שם הלוך ושוב. בכל עבר בעיר, לאן שרק פנתה העין, היו גנים וגינות מוריקים, משופעים בעצים ובצמחים עמוסי פירות ופרחים. ובגלל שלל העצים הזה, התקבצו שם ציפורי שיר רבות שעם ציוצן המתוק בלווית המיית הדבורים הפיקו צלילים ערבים. הקיריה טבלה כולה בשלל שיפעה, וגיבורי שושלת היַדוּ חשבו עצמם למבורכים שבכל תושבי העיר, ונהנו מן השיפעה הנשגבת הזו כולה.

שישה עשר אלף ארמונותיהן של נשותיו של קרישנה ניצבו כולם בקיריה היפיפיה הזו, וקרישנה, הנהנה הנצחי והעילאי מכל שיפעה, התרחב לשש עשרה אלף דמויות ועסק בו-זמנית בענייני משפחה שונים בשישה עשר אלף הארמונות הללו. בכל אחד מן הארמונות היו גם גינות ואגמים יפים, שבמימיהם הזכים צמחו פרחי לוטוס רבים בשלל גוונים, כגון כחול, צהוב, לבן ואדום. משב הרוח הקליל פיזר בכול את אבקתם הזהובה. האגמים מלאו גם בברבורים אציליים ובברווזים ועגורים שפצחו לסירוגין בקריאות ענוגות, כמו לחני שיר. שְׂרִי קרישנה נהג להיכנס לעיתים עם נשותיו לאגמים הללו או לנהרות ולהשתעשע עמן במים ברוב חדווה. לפעמים היו הנשים, כולן אלות המזל, מחבקות את הריבון בשעה ששחה או רחץ, ואבקת הקוּנְקוּמַה האדומה שקישטה את חזיהן היפים, עיטרה עתה בגוון אדמדם את חזהו של האל.

האימפרסונליסטים אינם מעיזים בכלל להאמין שבעולם הרוחני ישנו מגוון כזה של בילוים. קרישנה ירד איפוא, עלי-אדמות כדי להציג את ההנאה האמיתית, הנצחית ומלאת החדווה של העולם הרוחני; הוא הראה שהעולם הרוחני אינו משולל תענוגות. ההבדל היחידי הוא שבעולם הרוחני בילוים כאלה הינם נצחיים ומתרחשים ללא קץ, ואילו בעולם החומרי אלה בסך הכול בבואות חולפות ומעוּותות. ובשעה שהאל התענג לו כך, גַנְדְהַרְוים ונגנים מקצועיים פיארו אותו בלחן ערב, מלוּוה בהלמוּת מְרּידַנְגות, תופים ותופי דוּד, ובצליליהם של כלי מיתר ושופרי נחושת, והאווירה כולה היתה לחגיגה קסומה. בעליצות רבה, היו הנשים מתיזות אז מים על גופו של הריבון מכלים דמויי מזרק, וגם הוא היה מרטיב את גופן. ובשעה שהשתעשעו בעלילות שכאלה נראה היה כאילו יַקְשַׁרָאגַ'ה מעדן מתהולל שם עם נשותיו הרבות. (יַקְשַׁרָאגַ'ה ידוע גם כקוּוֵרַה ונחשב לשר האוצר של ממלכת עדן.) הבגדים הרטובים לגופן של הנשים עוד העצימו, אלפי מונים, את יפי חזן וירכיהן, ושערן הארוך שצנח לו, קישט עתה את אברי הגוף הללו. הפרחים שקישטו את שיערן נשרו, והמלכות, כמו מוטרדות מן המים הניתזים עליהן, היו מתקרבות אל הריבון בניסיון לחטוף ממנו את הכלי דמוי המזרק. אלא שאז קרישנה היה מנצל את ההזדמנות ומחבק אותן. חבוקות בזרועותיו, הן חשו אז בפיהן גירוי עז להתעלס באהבים, דבר שעורר עד מאד את החדווה הרוחנית. כאשר היה אז הזר שלצוארו של הריבון נוגע בחזן, היה גופן מתכסה כולו באבקה זהובה. שקועות בשעשועים שמימיים שכאלה, הן שכחו עצמן כליל ושערן שנפרע נראה כמו גלי נהר יפים. כך, מתיזים זה על זה, הם נראו יחדיו כמו פיל שמשתעשע באגם בחברת פילותיו.

אחרי שהתענגו לסיפוקם המלא, קרישנה והמלכות היו יוצאים מן המים ומוסרים אז את בגדיהם הרטובים, יקרי הערך, לזמרים ולרקדנים. באירועים שכאלה נהגו מלכים ומלכות להעניק לאמנים השונים בגדים ותכשיטים יקרים, וזה היווה אמצעי המִחיה היחיד שלהם. השיטה החברתית היתה ערוכה להפליא ואיש מבני המעמדות השונים—בְּרָאהְמַנּים, קְשַׁתְרייות, וַיְשְׂיות או שׂוּדְרות—לא התקשה להרוויח למחיתו. המעמדות השונים לא נאבקו זה בזה. בשיטת המעמדות המקורית לא היתה כל תחרות בין הקבוצות המקצועיות השונות.

כך בילה האל בחברת שש עשרה אלף נשותיו. אותם דבקים שמתאווים לאהוב את אישיות אלוה ברוח של אהבת נאהבים, מתעלים למעמד של נשותיו, וקרישנה, ביחסו העדין, שומר ומהדק את זיקתם אליו. במגעיו עם נשותיו, בתנועותיו, בשיחתו עמן, בחיוכיו, בחיבוקו, ובשאר מעשים של בעל אוהב, קרישנה שמר את נשותיו קשורות אליו מאד. זוהי שלמות החיים העליונה. מי שקשור אל קרישנה תמיד, פירושו של דבר שהוא בן חורין וחייו הגיעו להצלחה. קרישנה נענה לכל דבק שאוהב אותו בכל לבו ונשמתו, ומשום כך דבק כזה אינו יכול להתנתק מן הזיקה הזו אליו. והדבק, שבוי כולו בקִסמם של היחסים ההדדיים הללו, אינו יכול לחשוב על דבר מלבד קרישנה.

עבור כל המלכות קרישנה היווה מושא הסגידה היחיד. הן הגו בו תמיד, באישיות אלוה היפיפה, שחור הגוון בעל עיני הלוטוס. ובשעה שהגו בו, הן היו לעיתים דוממות, ולעיתים, מתוך אקסטזה גדולה של בְּהָאוַה ואַנוּבְּהָאוַה, היו מדברות כמו מתוך טירוף. לפעמים, אפילו בנוכחותו, היו מתארות לפרוטרוט את שעשועיהם באגמים ובנהרות. עתה נתאר כמה מן השיחות הללו.

אחת המלכות אמרה לציפור הקוּרַרִי: ״ציפור יקרה, עכשיו מאוחר מאד בלילה. כולם כבר ישנים. העולם כולו שליו ורגוע, וגם אישיות אלוה נם עתה, על אף שידיעתו אינה נפגמת לעולם. מדוע רק את אינך ישנה? מדוע את מקוננת כל הלילה? ידידתי, האם גם את, כמוני, נמשכת אל עיני הלוטוס של האל ואל חיוכו המתוק ואל קסם מילותיו? האם, כמותי, גם לבבך נסער מן ההתנהגות הזו של אישיות אלוה?״

״הי צַ'קְרַוָאקִי, מדוע עצמת את עיניך? האם את מחפשת את בעלך שנעלם לו לארצות נכר? מדוע את מקוננת ביגון שכזה? אויה, מה רב צערך! או שמא גם את חפצה להפוך לשפחתו הנצחית של אישיות אלוה? נראה שאת להוטה מאד להניח זר על כפות רגלי הלוטוס של אדוני ואז לשים אותו בשערך.״

״הו אוקינוס יקר, מדוע אתה נוהם יומם וליל? אינך אוהב לישון? נראה לי שאתה סובל מנדודי שינה, או, אם איני טועה, זהו שְׂיָאמַסוּנְדַרַה שלי שגזל ממך ברוב עורמה את חומרתך ואיפוקך, בהם אתה ניחן מטבעך. האם זו הסיבה שכמותי אתה סובל עתה מנדודי שינה? אכן, אני מודה שאין מרפא למחלה הזו.״

״אל-ירח יקר, נראה לי שנתקפת בשחפת קשה, ומשום כך אתה מרזה מיום ליום. אדוני, אתה חלש וכחוש עתה כל כך, עד כי קרניך הקלושות אינן מסוגלות לסלק בכלל את חשיכת הליל. או שמא גם אתה, כמוני, נאלמת דום למישמע מילותיו המתוקות והמיסתוריות של אדוני שְׂיָאמַסוּנְדַרַה. האם בגלל החרדה העצומה הזו נהיית כל כך רציני?״

״הו משב רוח מן ההימליה, מה עוללתי לך שאתה שוקד כל כך לקנטר אותי ולעורר את תאוותי לפגוש את קרישנה? אינך יודע שכבר נפגעתי מהתנהגותו הערמומית של אישיות אלוה? דע לך שאני פגועה לחלוטין, ואינך צריך עוד להוסיף ולהכות בי.״

״הו ענן יפיפה, צבע גופך היפה מזכיר לי את גוון גופו של שְׂיָאמַסוּנְדַרַה שלי. אני סבורה משום כך שאתה יקר מאד לאדוני, מנהיג שושלת היַדוּ. ומשום שאתה יקר לו כל כך, גם אתה, כמותי, שקוע בהגות. ניכר בך שלבך חרד מאד לאל, ואתה להוט מאד לראות אותו. וממש כמוני, גם עיניך מזילות דמעות בגלל זה. ענן שחור שלי, עלינו להודות בכנות שיחסים קרובים עם שְׂיָאמַסוּנְדַרַה פירושם הזמנת חרדות מיותרות אשר בלעדיהן יכולנו לחיות לנו בשלווה רבה בבתינו.״

הקוקיה נוהגת לקרוא בקולה בסופו של הלילה או עם דמדומי השחר. כאשר המלכות שמעו את קריאת הקוקיה באשמורת אחרונה, הן אמרו: ״קוקיה יקרה, קולך מתוק מאד. ברגע שאת קוראת בקולך הענוג, אנחנו נזכרות בשְׂיָאמַסוּנְדַרַה, כיוון שקולך דומה ממש לשלו. עלינו להודות בכנות שקולך רווי בנקטר, והוא נמרץ כל כך ומלא עוז, עד כי בכוחו להפיח חיים באלה שגוועים כמעט בגלל פרידה מידיד אהוב. משום כך אנחנו אסירות תודה לך. אמרי לנו בבקשה כיצד נוכל לקדם את פניך או לעשות משהו עבורך.״

המלכות המשיכו כך ואמרו להר: ״הר יקר, אתה נדיב מאד. בכובדך אתה שומר את מעטה האדמה במקומו, וכיוון שאתה ממלא את חובתך בנאמנות, אינך יודע איך לזוז. אתה רציני מאד ואינך נע ממקום למקום, גם אינך אומר דבר; אתה נראה תמיד שקול ורב מחשבות. אפשר שאתה הוגה במשהו חשוב ועמוק עד מאד, אולם אנו מנחשות בבירור על מה אתה חושב. אנחנו משוכנעות שאתה הוגה בכפות רגלי הלוטוס של שְׂיָאמַסוּנְדַרַה וחפץ להניח אותן על פסגותיך הנישאות, ממש כמו שאנחנו מתאוות לשים אותן על שדינו הזקופים.״

״הו נהרות חרבים, ידוע לנו שבגלל עונת הקיץ יבשו עתה אפיקיכם והתרוקנו ממים. וללא מים, גם אינכם מהודרים כבר בפרחי הלוטוסים. אתם נראים רזים וכחושים מאד, ומזה אנחנו מסיקות שמצבכם דומה לזה שלנו. בגלל הפרידה משְׂיָאמַסוּנְדְרַה איבדנו את הכול; איננו שומעות עוד את מילותיו הענוגות. גם לבנו אינו פועם כשורה, ומשום כך כחשנו גם אנחנו. אנו סבורות משום כך, שאתם ממש כמונו; כחשתם כיוון שאינכם מקבלים עוד מים מבעליכם—הים—באמצעות העננים.״ דוגמתן של המלכות הינה מתאימה מאד. אפיקי הנהרות מתיבשים כאשר הים אינו מספק עוד מים באמצעות העננים. הים נחשב לבעלם של הנהרות שאמור לתמוך בהם. אשה שבעלה אינו מקיים אותה הופכת חרבה כמו נהר צחיח.

מלכה אחת אמרה לברבור: ״ברבור יקר, בוא נא, התקרב לכאן, אתה מוזמן. שב בבקשה ושתה מעט חלב. אמור לי, האם יש לך מסר כלשהו משְׂיָאמַסוּנְדַרַה? אני מבינה שאתה שליח שלו, ואם יש לך איזה שהן חדשות, ספר נא לי. שְׂיָאמַסוּנְדַרַה שלנו הינו עצמאי לחלוטין. לעולם אינו נכנע לשליטתו של איש. כולנו נכשלנו בניסיונותינו לשלוט בו, ומשום כך אנחנו מבקשות לדעת האם הוא מצליח לשמור על עצמו. עלי להודיע לך ששְׂיָאמַסוּנְדַרַה הינו הפכפך מאד וידידותו זמנית למדי; די בהתגרות קלה, וזו מתנתקת. אולם תסביר לי בטובך מדוע הוא מתאכזר אלי כל כך. בעבר הוא נהג לומר שאני אשתו היקרה לו מכול. האם הוא זוכר את ההצהרה הזו שלו? בכל אופן, אתה מוזמן לכאן. שב בבקשה. אולם איני מוכנה להעתר לתחנוניך וללכת אליו. לו לא אכפת ממני, אז מדוע שאני אטרף אחריו? צר לי להודיע לך שהפכת לשליח של נשמה קשת לב. אתה אמנם מבקש ממני ללכת אליו, אולם איני מתכוונת ללכת. מה זה? אתה רומז שהוא יבוא לכאן? האם זה בגלל שהוא רוצה לספק את געגועי הממושכים אליו? בסדר, תוכל להביא אותו. אולם אל תביא איתו את אלת המזל, אהובתו. לדעתך הוא לא מסוגל להיפרד ממנה אפילו לרגע? הוא לא יכול לבוא לבד, בלעדיה? אינני מרוצה מהתנהגותו בכלל. האם פירושו של דבר שללא לַקְשְׁמִי, שְׂיָאמַסוּנְדַרַה אינו יכול להיות מאושר? שום אשה אחרת לא מסוגלת לספק אותו? או שאלת המזל הינה ים של אהבה ואף אחת מאיתנו אינה יכולה לִשוות לה?״

נשותיו של קרישנה כולן היו שקועות כליל במחשבות אודותיו. קרישנה ידוע כיוגֵשְׂוַרַה, או אדון כל היוגִים. ונשותיו בדְוָארַקָא שמרו אותו יוגֵשְׂוַרַה בתוך לבן. במקום לנסות ולהשיג כוחות מיסטיים, עדיף לשמור בתוך הלב את קרישנה, היוגֵשְׂוַרַה העליון. ומי שעושה זאת—חייו הופכים למושלמים והוא מתעלה בקלות רבה לממלכת אלוהים. הנשים הללו בדְוָארַקָא כולן היו בחייהן הקודמים דבקים מתקדמים מאד שהתאוו ליחסי נאהבים עם קרישנה. עתה אלה זכו להפוך לנשותיו ולהתענג עמו ביחסי אהבה תמידיים. ולבסוף—להתעלות לכוכבי הוַיְקוּנְּטְהַה.

אישיות אלוה, האמת העליונה, לעולם לא משולל אישיות. הספרות הוֵדית כולה מהללת את עלילותיו ואת מעשיו הנשגבים, האישיים. נאמר שהוודות והרָאמָאיַנַּה מכילים רק את תיאור מעשיו, ותפארתו מושרת בכל מזמורי הוודות. מי שלבם רך, כמו נשים למשל, נמשכים אליו מיד, מעצם השמיעה אודות עלילותיו הנשגבות. לכן קל כל כך לנשים ולנערות רכות להימשך לתנועה למען תודעת קרישנה. ומי שנמשך לתנועה הזו ומנסה לשמור את עצמו מודע לקרישנה תמיד, אין ספק שיזכה בגאולה העליונה—שיבה לקרישנה לגולוקַה ורינדאוון.

אם די להיות מודע לקרישנה כדי לעבור לעולם הרוחני, ניתן רק לדמיין את החדווה והברכה שבה חוו אותן מלכות, ששוחחו עם קרישנה וראו אותו פנים אל פנים. איש לא מסוגל לתאר כראוי את מזלן של נשותיו של קרישנה. הן דאגו לכל צרכיו בעצמן; הן רחצו אותו, האכילו אותו, הנעימו לו את זמנו, ושרתו אותו בכל מיני דרכים נשגבות שכאלה. שום סיגופים לא ישוו משום כך, לשירותן של המלכות מדְוָארַקָא.

שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי הסביר למַהָארָאגַ'ה פַּרִיקְשׁית שאין שום נדר או סיגוף שישווה לסיגופים שאלה לקחו על עצמן לצורך הגשמה עצמית. ההגשמה הרוחנית מטרתה אחת: קרישנה. משום כך, למרות שהיחסים בין המלכות לקרישנה נראו כמו יחסים רגילים בין בעל לאשה, משמעותית במיוחד כאן היא זיקתן העזה לאל. תהליך הסיגופים כולו תכליתו לשחרר את האדם מזיקתו לעולם החומרי ולהגביר את זיקתו לקרישנה, אלוה העליון. קרישנה הינו מקלטם של כל המתקדמים בהגשמה עצמית. כדי להראות לחסרי התבונה שאלוהים אינו משולל אישיות, הוא חי עם נשותיו כמו בעל מושלם וביצע את כל טקסי הפולחן הוֵדי. כדי ללמד אותן נשמות מותנות כיצד לנהל חיי משפחה כשקרישנה במרכז, הוא הדגים בעצמו חיי שיפעה ואושר בחיק אשה וילדים, כמו נשמה מותנית רגילה. בני שושלת היַדוּ למשל, היו בני משפחתו, וקרישנה היווה מרכז כל מעשיהם.

פרישות אינה כה חשובה כמו פיתוח זיקה עזה לקרישנה. זו כל תכליתה של התנועה לתודעת קרישנה. אנחנו מבססים את ההטפה שלנו על העיקרון הזה, שאין זה משנה אם אדם הוא סַנְנְיָאסִי או גְרּיהַסְתְהַה; עליו רק להגביר את זיקתו לקרישנה, ואז יהפכו חייו למוצלחים. על-פי דוגמתו של שְׂרִי קרישנה, ביכולתו להמשיך ולחיות בחיק משפחה ובתוך חברה ועם, אולם לא לצורך התמכרות לעינוג חושים, אלא כדי להבין את קרישנה ולהגביר את זיקתו אליו. ישנם ארבעה עקרונות להתקדמות מחיים מותנים לחיי גאולה—דהרמה, אַרְתְהַה, קָאמַה ומוקְשַׁה (דתיות, פיתוח כלכלי, עינוג חושים וגאולה). ומי שינהל את חיי משפחתו על-פי דוגמתם של בני משפחתו של קרישנה—כלומר, יציב את קרישנה במרכז כל מעשיו—הלה ישיג הצלחה בו-זמנית בכל ארבעת העקרונות הללו.

כבר ידוע לנו שקרישנה נשא 16,108 נשים, כולן נשמות נעלות ובנות חורין. מכולן, היתה רוּקְמינִּי הראשית, ואחריה היו עוד שבע עיקריות. הזכרנו כבר את שמות בניהן של שמונה המלכות הללו, ומלבדם היו לקרישנה עשרה בנים גם מכל אחת מן המלכות האחרות. מכאן שסך הכול היה מספר בניו 161,080. אולם אל לנו להתפלא שהיו לו בנים רבים כל כך, שהרי הוא הינו אישיות אלוה העילאי ובעל אונים בלתי מוגבלים. ישויות החיים כולן הינן בניו, ומשום כך גם אם היו לו שישה עשר מליון בנים אשר קשורים אליו באופן אישי, זה לא היה מפליא בכלל.

מבין בניו אדירי הכוח, שמונה עשר היו מַהָא-רַתְהים, כלומר, מסוגלים להילחם בעצמם נגד אלפי חיילים, לוחמי מרכבות, פרשים ופילים. שמונה עשר אלה הינם מפורסמים מאד ותהילתם נזכרת כמעט בכל הספרות הוֵדית. ואלה שמותיהם: פְּרַדְיוּמְנַה, אַנירוּדְדְהַה, דִיפְּתימָאן, בְּהָאנוּ, סָאמְבַּה, מַדְהוּ, בּרּיהַדְבְּהָאנוּ, צ'יתְרַבְּהָאנוּ, וְרּיקַה, אַרוּנַּה, פּוּשְׁקַרַה, וֵדַבָּאהוּ, שְׂרוּתַדֵוַה, סוּנַנְדַנַה, צ'יתְרַבָּאהוּ, וירֻוּפַּה, קַוי, ונְיַגְרודְהַה. פְּרַדְיוּמְנַה נחשב לראשי ולנעלה מביניהם. הוא היה בנה הבכור של רוּקְמינִּי, וירש את כל מעלותיו של אביו הדגול. הוא נשא את בתו של רוּקְמִי, אחי אמו, ואַנירוּדְדְהַה נולד מן הנישואים הללו. אַנירוּדְדְהַה היה בעל עוצמה אדירה ויכול היה להילחם נגד עשרת אלפים פילים. הוא נשא את נכדתו של רוּקְמִי, אחיה של רוּקְמינִּי, סבתו. נישואים שכאלה היו שכיחים למדי, כיוון שהיחסים בין בני הדודים היו רחוקים מאד. בנו של אַנירוּדְדְהַה היה וַגְ'רַה, והוא היחידי שנשאר אחרי ששושלת היַדוּ נחרבה כולה מקללת הבְּרָאהְמַנּים. בנו של וַגְ'רַה היה פְּרַתיבָּאהוּ, בנו של פְּרַתיבָּאהוּ היה סוּבָּאהוּ, בנו של סוּבָּאהוּ היה שָׂאנְתַסֵנַה, ובנו של שָׂאנְתַסֵנַה היה שַׂתַסֵנַה.

שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי עוד סיפר שלכל בני היַדוּ היו ילדים רבים; ממש כשם שלקרישנה היו בנים, נכדים ונינים רבים, גם לכל המלכים בני משפחתו היו ילדים רבים משלהם, כולם עשירים ורבי שיפעה עד מאד. איש מהם לא היה חלש, גם לא ניחן בחיים קצרים, ומעל לכול, כולם דבקו בנאמנות בתרבות הבְּרַהמינית. חובתם של המלכים הקְשַׁתְרייות לקיים תרבות בְּרַהמינית ולגונן על הבְּרָאהְמַנּים. ומלכי היַדוּ כולם מילאו את החובה הזו כראוי. מספרם היה רב ועצום, וגם מי שיחיה אלפי שנים יתקשה למנות אותם כולם. שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי סיפר למַהָארָאגַ'ה פַּרִיקְשׁית ששמע ממקורות מהימנים שלפחות 38,800,000 מורים או אָאצָ'ארְיות היו דרושים כדי ללמד את ילדי השושלת. וממספר המורים הזה ניתן כבר להעריך כמה אדיר היה מספרם של בני המשפחה. ובאשר לכוחם הצבאי נאמר שלמלך אוּגְרַסֵנַה לבדו היו עשרה קוודריליון חיילים שומרי ראש.

לפני הופעתו של קרישנה ביקום התחוללו קרבות רבים בין הזדים לאלים-למחצה. רבים מן הזדים שמתו בקרב נולדו אחר כך למשפחות רמות יחס על-פני כדור הארץ. עתה, גאים על מעמדם הרם, מלכים רשעים אלה לא חדלו מלהציק לנתיניהם, וקרישנה הופיע כאן בסוף דְוָאפַּרַה-יוּגַה כדי להכחיד אותם כולם. בבהגווד-גיטה נאמר: פַּריתְרָאנָּאיַה סָאדְהוּנָאםּ וינָאשָׂאיַה צַ'ה דוּשְׁקרּיתָאם. הריבון מופיע כדי לגונן על הדבקים וכדי להכחיד את הרשעים. כמה מן האלים-למחצה התבקשו גם הם להופיע עלי אדמות, כדי לסייע לריבון בעלילותיו הנשגבות. כאשר קרישנה הופיע, הוא הופיע בלווית משרתיו הנצחיים. אולם גם האלים-למחצה התבקשו לבוא ולעזור לו, ואלה נולדו בשושלת היַדוּ. שושלת היַדוּ מנתה 101 בתי אב, כולם פזורים במחוזות שונים, וכולם כיבדו את הריבון כיאה למעמדו האלוהי והיו דבקיו בלב ובנפש. הם היו גם עשירים מאד, מאושרים ומשגשגים, ומשוללי כל חרדה. בגלל מסירותם ואמונם באל, שום מלך לא יכול היה להביסם. ובגלל אהבתם העזה לו, הם הגו בו ללא הרף, אפילו במהלך פעילותם היומית—כגון ישיבה, שינה, נסיעה, שיחה, שעשועים, נקיון ורחצה—ולא נתנו כלל דעתם לצרכיהם הגופניים. זהו סימנו של דבק טהור. שקועים כליל בקרישנה, בני היַדוּ ביצעו את פעילותם הגופנית באופן מוכני, ממש כמו שאדם ששקוע במחשבה כלשהי, מסיח דעתו משאר פעולות גופו. פעילותם הגופנית התבצעה מוכנית, בעוד שליבם היה נתון כליל לקרישנה.

לסיכום הפרק התשעים של הספר העשירי של השרימד בהאגותם שרילה שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי מצביע על חמש מעלות מיוחדות של קרישנה. המעלה הראשונה היא שלפני שקרישנה הופיע בשושלת היַדוּ, נהר הגנגס נודע כטהור שבדברים; כל דבר, אפילו בלתי טהור, מיטהר ממגע מימיו. כוחו המופלא של הנהר מקורו בכך שהוא זורם מאגודלו של הריבון. מכל מקום, אחרי הופעתו של קרישנה בשושלת היַדוּ וסיוריו האישיים ברחבי הממלכה וקשריו האישיים עם בני השושלת, הפכה המשפחה למפורסמת מאד וכוחה המטהר נהיה אפילו רב מכוחם של מי הגנגס.

המעלה השניה של הופעתו של קרישנה היא שלמרות שלכאורה הוא גונן על הדבקים והכחיד את הזדים, למעשה, הדבקים והזדים השיגו אותה תוצאה. קרישנה מעניק חמישה סוגי גאולה. רשעים כמו קַמְּסַה זכו בגאולת סָאיוּגְ'יַה, או התאחדות עם העליון, ואילו הגופִּיות זכו להתרועע עם האל אישית. הגופִּיות שמרו על יחודיותן ונהנו בחברתו של הריבון, בעוד שקַמְּסַה ניטמע בבְּרַהְמַגְ'יותי הבלתי אישי. במילים אחרות, גם אלה וגם אלה נגאלו מבחינה רוחנית, אלא שהגופִּיות היו ידידות ומשום כך זכו בהגנה, בעוד שהזדים היו אויבים ומשום כך נהרגו.

המעלה השלישית היא שאלת המזל, לה סוגדים אלים-למחצה כמו ברהמה, אינְדְרַה וצַ'נְדְרַה, עוסקת בשירותו של האל תמיד. זאת למרות שהוא נוטה יותר לגופִּיות. לַקְשְׁמִיגִ'י ניסתה כמיטב יכולתה להישתוות לגופִּיות, אולם ללא הצלחה. ואף-על-פי-כן נשארה נאמנה לקרישנה, אף שברגיל היא אינה נשארת במקום אחד, גם אם הסוגדים לה הם אלים-למחצה כגון ברהמה.

המעלה הרביעית קשורה לתפארת שמו. בספרות הוֵדית נאמר שהברכה שבזימרת אלף פעמים אחד משמותיו של וישנו שווה לברכה שבזימרת שמו של ראמה שלוש פעמים, וזה שווה לברכה שבזימרת שמו של קרישנה פעם אחת. במילים אחרות, מבין כל שמותיו של האל, לרבות וישנו וראמה, שמו של קרישנה הינו החזק ביותר. משום כך הספרות הוֵדית מדגישה במיוחד את זימרת השמות: הרא קרישנה, הרא קרישנה, קרישנה קרישנה, הרא הרא/ הרא ראמה, הרא ראמה, ראמה ראמה, הרא הרא. שְׂרִי צ'איטניה יעד את הזימרה הזו לתקופה הנוכחית, ובכך הפך את הדרך לגאולה קלה בהרבה מאשר בתקופות קודמות. פירושו של דבר שקרישנה הינו נעלה מכל שאר התגלויותיו, אף שכולן הינן אישיות אלוה.

המעלה החמישית היא שהוא ביסס את עקרון הדת העליון; הוא קבע בגיטה שדי בהתמסרות לו כדי לקיים את כל עיקרי הדת ופולחניה. בספרות הוֵדית נזכרים עשרים סוגים של כללים דתיים, כל אחד מתואר בספר שונה. אולם קרישנה, ברוב חסדו לנשמות הכושלות בתקופתנו, הופיע בעצמו וביקש מכולם לזנוח את המצוות הללו כולן ופשוט להתמסר לו. נאמר שהתקופה הזו של קַלי מרוּקנת כבר משלושה רבעים מעקרונות הדת, והרבע הנותר אף הוא מקויים רק בקושי. אולם בחסדו של הריבון, החלל הזה התמלא עתה ותהליך הדת הפך לקל ופשוט; די לעסוק בשירות אוהב לאל באמצעות זימרת שמותיו, הרא קרישנה, הרא קרישנה, קרישנה קרישנה, הרא הרא/ הרא ראמה, הרא ראמה, ראמה ראמה, הרא הרא, כדי להשיג את התוצאה העליונה—התעלות לכוכב העליון בעולם הרוחני, גולוקַה ורינדאוון. מכאן ניתן להעריך בקלות את הברכה העצומה שבהופעתו של קרישנה, גם ניתן להבין שההקלה שהביא עמו לאנשי העולם הינה יחידה במינה, אף שלא בלתי אפשרית לאלוהים.

לסיכום תיאור מעלותיו הנפלאות של קרישנה, אמר שרילה שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי את דברי ההלל הללו: ״הו שְׂרִי קרישנה, הלל לך. אתה נוכח בלבו של כל אחד כפַּרַמָאתְמָא וידוע משום כך כגַ'נַניוָאסַה, או מי שמתגורר בלב כול.״ זה מאושש בבהגווד-גיטה, אִישְׂוַרַהּ סַרְוַה-בְּהוּתָאנָאםּ הְרּיד-דֵשֵׂא 'רְג'וּנַה תישְׁטְהַתי: הריבון העליון, בהיבטו כפַּרַמָאתְמָא, חי בלב כל. מכל מקום, אין להסיק מזה שאין לו גם קיום נפרד כאישיות אלוה. הוגי הדעות המָאיָאוָאדִים מקבלים את היבטו השורה בכול. אולם כאשר הפַּרַברהמן, או הריבון העליון, מופיע, אלה גורסים שהופעתו כפופה לטבע החומרי. קרישנה למשל, הופיע כבנה של דֵוַקִי, ומשום כך הם חושבים שהוא ישות חיים רגילה שנולדה בעולם החומרי. עתה שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי מתריע נגדם ואומר, דֵוַקִי-גַ'נְמַה-וָאדַה, כלומר שקרישנה, למרות פרסומו כבנה של דֵוַקִי, הינו נשמת-העל, או אישיות אלוה השורה בכול. הדבקים מכל מקום, מבינים את המילה הזו—דֵוַקִי-גַ'נְמַה-וָאדַה—אחרת. הם מבינים שלמרות שקרישנה הופיע כבנה של דֵוַקִי, הוא למעשה בנה של יַשׂודָא. כי מיד אחרי שהופיע לדֵוַקִי, הוא עבר לזרועותיה של יַשׂודָא, והיא ונַנְדַה מַהָארָאגַ'ה היו מי שזכו להתענג על משובות ילדותו. אפילו וַסוּדֵוַה בעצמו, בפגישתו עם נַנְדַה ויַשׂודָא בקוּרוּקְשֵׁתְרַה, הודה בזה. הוא הודה שקרישנה ובַּלַראמה הינם למעשה בניהם של יַשׂודָא ושל נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה. הם היו הוריהם האמיתיים, אף שוַסוּדֵוַה ודֵוַקִי נחשבו להוריהם הרשמיים. לכן שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי כינה את קרישנה כדֵוַקִי-גַ'נְמַה-וָאדַה.

הגוסְוָאמִי פיאר את קרישנה גם כמי שנסגד ביַדוּ-וַרַה-פַּרישַׁת, או בית האסיפות של שושלת היַדוּ, וכמכחידם של זדים שונים. קרישנה, אלוהים, היה יכול להרוג את הזדים הללו באמצעות אוניו החומריים השונים, אולם כדי להעניק להם גאולה, הוא בחר להרוג אותם בעצמו. המתת הזדים אינה מצריכה את בואו לעולם החומרי; ברצונו בלבד, ללא כל מאמץ אישי מצדו, ביכולתו להמית מאות ואלפי רשעים שכאלה. הוא בא איפוא, למען דבקיו הטהורים—כדי להשתעשע כילד עם אמא יַשׂודָא ונַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, וכדי לגרום עונג לתושבי דְוָארַקָא. עיקרי הדת מיתמצים כולם באהבת אלוהים. ההגנה על הדבקים והריגת הזדים נועדו לכונן ולבסס את העקרון הזה. ומי שמקיים את דת האמת הזו ומפתח את אהבתו לאל, אפילו הוא ישות חיה מקטגורית הסְתְהירַה-צַ'רַה, נגאל מן הטומאה החומרית ועובר לממלכה הרוחנית. סְתְהירַה אלה עצים וצמחים חסרי תנועה, וצַ'רַה אלה בעלי חיים נעים, ובמיוחד פרות. הוא גאל את כל אותם עצים, קופים ושאר הצמחים ובעלי החיים שראו אותו ושרתו אותו בוורינדאוון ובדְוָארַקָא.

מכל מקום, קרישנה הינו מהולל במיוחד על העונג שהעניק לגופִּיות ולמלכות. שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי מהלל את חיוכו המצודד, באמצעותו הוא שבה את לב הגופִּיות, גם את לב המלכות בדְוָארַקָא. המילים שמופיעות בהקשר זה הן וַרְדְהַיַן קַמָאדֵוַם. כאהובן של גופִּיות רבות בוורינדאוון וכבעלן של מלכות רבות בדְוָארַקָא, קרישנה הצית בהן את התאוה להתענג עמו. ברגיל צריכים לבצע סיגופים קשים במשך אלפי אלפי שנים כדי להגיע להגשמה עצמית או להבנת אלוהים. והנה הגופִּיות והמלכות, פשוט משום שנמלאו בתאווה עזה לאל, זכו בגאולה העליונה.

התנהגותו של קרישנה עם הגופִּיות ועם המלכות הינה יחידה במינה בכל תולדות ההגשמה העצמית. לרוב סוברים האנשים שעליהם לפרוש ליער או להרים ולבצע שם סיגופים קשים לצורך הגשמה עצמית. אלא שהגופִּיות והמלכות, פשוט משום שהיו קשורות אל קרישנה באהבת נאהבים ובילו בחברתו בתענוגות חושניים-לכאורה גדושים בפאר ובמותרות, זכו בגאולה העליונה; גאולה שאינה אפשרית אפילו לגדולי החכמים והקדושים. גם זדים כמו קַמְּסַה, דַנְתַוַקְרַה, שׂישׂוּפָּאלַה וכו' זכו בברכה העליונה ועברו לעולם הרוחני.

בראשית השרימד בהאגותם שרילה וְיָאסַדֵוַה חלק הוקרתו לאמת העליונה—וָאסוּדֵוַה, קרישנה. אחר כך הוא הורה לבנו, שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי, להורות את השרימד בהאגותם. בהקשר זה שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי פיאר את קרישנה כגַ'יַתי. ובעקבותיהם של וְיָאסַדֵוַה, שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי, ושאר האָאצָ'ארְיות שבשושלת המורים, צריכה אוכלוסית העולם כולו להלל את קרישנה, ולטובתה העליונה, להצטרף לתנועה למען תודעת קרישנה. התהליך הינו פשוט ורב תועלת; די לזמר את המַהָא-מנטרה—הרא קרישנה, הרא קרישנה, קרישנה קרישנה, הרא הרא/ הרא ראמה, הרא ראמה, ראמה ראמה, הרא הרא. שְׂרִי צ'איטניה יעץ להתייחס בשיוויון נפש לתהפוכות החיים החומריים. החיים החומריים הינם בני חלוף, וגם העליות והירידות שבהם באות והולכות. כאשר אלה באות, על האדם לשאת בהם בסבלנות כמו עץ ובצניעות וענווה כמו עשב, ובו בזמן להעסיק עצמו בתודעת קרישנה ולזמר הרא קרישנה.

קרישנה, אישיות אלוה העילאי ונשמת-העל שבכל ישויות החיים, יורד בחסדו נטול הסיבה וחושף את עלילותיו הנשגבות בהתגלויותיו השונות. שמיעת העלילות המופלאות הללו שבהתגלויותיו השונות הינה התהליך לגאולתה של הנשמה המותנית. ומכל עלילותיו, המקסימות והמופלאות ביותר הינן אלה שלו עצמו כקרישנה. זאת משום שקרישנה בעצמו הינו שובה לב כול.

על-פי עקבותיו הקדושות של שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי, ניסינו להציג את הספר הזה, ״סיפורי קרישנה״, כדי שהנשמות הכושלות של התקופה יוכלו לקרוא ולשמוע אודות קרישנה. כי מי ששומע אודות עלילותיו, מובטח לו לזכות בגאולה ולשוב הביתה לאלוהות. ולפי דבריו של שׂוּקַדֵוַה, עם השמיעה אודות העלילות הנשגבות ומעשיו של האל, נגדעים בהדרגה קשריה העבותים של הטומאה החומרית. מכאן שכל אחד, ללא הבדל מיהו ומהו, שרוצה להתרועע עם קרישנה בממלכת אלוהים הנשגבת של קיום נצחי ומלא חדווה—צריך לשמוע אודות עלילותיו של האל ולזמר את המַהָאמנטרה—הרא קרישנה, הרא קרישנה, קרישנה קרישנה, הרא הרא/ הרא ראמה, הרא ראמה, ראמה ראמה, הרא הרא.

עוצמתן של העלילות הללו הינה כבירה כל כך, עד כי די בשמיעה, בקריאה או בזכירת הספר הזה, כדי לעבור לעולם הרוחני—דבר שברגיל הינו קשה עד מאד להשגה. העלילות הללו גם קוסמות כל כך ללב, עד כי מאליו מתעורר הרצון לשוב ולחזור עליהן. וככל שמרבים ולומדים אותן, גוברת הזיקה אליהן. והזיקה הזו לקרישנה, היא שמכשירה אותנו לעבור למשכנו, גולוקַה ורינדאוון. כפי שלמדנו בפרקים קודמים, היחלצות מן עולם החומרי פירושה לגבור על חוקיו הנוקשים של הטבע החומרי. אלא שהחוקים הנוקשים הללו אינם מסוגלים לעצור את התקדמותו של מי שנמשך לטבע הרוחני. הריבון מאשש את זה בעצמו בבהגווד-גיטה: קשה אמנם לגבור על חוקי הטבע החומרי, אולם מי שמתמסר לאל יכול לגבור על הבערות בקלות רבה. העולם הרוחני מכל מקום, פטור כליל מהשפעת הטבע החומרי. בספר השני של השרימד בהאגותם מוסבר שכוח שלטונם של האלים-למחצה והשפעת הטבע החומרי נעדרים כליל בעולם הרוחני.

בראשית הספר השני של הבְּהָאגַוַתַם שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי הורה למַהָארָאגַ'ה פַּרִיקְשׁית, ולכל נשמה מותנית, לשמוע ולזמר את עלילותיו הנשגבות של הריבון. הוא גם אמר למלך שמלכים וקיסרים רבים מן העבר פרשו ליער לצורך סיגופים קשים על-מנת לשוב הביתה לאלוהות. עד היום רבים מחפשי האמת בהודו שנוטשים חיי משפחה והולכים לוורינדאוון כדי להתבודד שם ולהקדיש עצמם כליל לשמיעה ולזימרה אודות עלילותיו הקדושות של הריבון. זו השיטה שמומלצת בשרימד בהאגותם, וזו הדרך שבה נקטו ששת הגוסְוָאמִים. אלא שכיום מוצף אתר הקודש ורינדאוון בקַרְמִים (אנשים חומרניים) ובדבקים מזויפים שבסך הכול מחקים את התהליך הזה. אף שנאמר שמלכים וקיסרים רבים פרשו בעבר ליער, שרילה בהקטיסידְדְהָאנְתַה סַרַסְוַתִי טְהָאקוּרַה גוסְוָאמִי מַהָארָאגַ'ה אינו ממליץ על התבודדות שכזו למי שאינו בוגר דיו.

מי שינסה בטרם עת לחיות בוורינדאוון ולדבוק בהוראותיו של שׂוּקַדֵוַה—הלה ישוב ויפול קרבן למָאיָא, אפילו בעודו בוורינדאוון. בהקטיסידְדְהָאנְתַה סַרַסְוַתִי חיבר שיר יפה בהקשר זה שנועד למנוע התבודדות בלתי מוסמכת שכזו וזו תמציתו: ״מֵחְשָב יקר שלי, מדוע אתה מתגאה על היותך וַיְשְׁנַּוה? התבודדותך לצורך סגידה וזימרת השם הקדוש מבוססת בסך הכול על התשוקה לתהילה זולה. ומשום כך הזימרה הזו הינה בסך הכול העמדת פנים. השאיפה לפירסום זול שכזה דומה לצואת חזיר, שהרי הינה בסך הכול התרחבות נוספת של השפעתה של מָאיָא.״ מי שמחפש בוורינדאוון פירסום זול, במקום להיות שקוע בתודעת קרישנה יחשוב תמיד על כסף ונשים, שמהווים בסך הכול מקור לאושר חולף. עדיף לו לאדם להשקיע כל כסף או נשים שברשותו בשירותו של אלוהים, שהרי עינוג חושים לא נועד לנשמה המותנית. אדון החושים הינו הְרּישִׁיקֵשַׂה, קרישנה. ומכאן שהחושים צריכים לעסוק תמיד בשירותו. ובאשר לתהילה חומרית, רבים הזדים, כגון רָאוַנַּה, שניסו לגבור על חוקי הטבע, אולם נכשלו. זה זדוני להתחזות לוַיְשְׁנַּוַה, לצורך תהילה כוזבת, מבלי לעסוק בשירותו של הריבון, ואל לו לאיש לעשות זאת. מכל מקום, מי שעוסק בשירות מסור לאל, התהילה דובקת בו כמאליה. אין גם לקנא באותם דבקים שעוסקים בהטפת תפארתו של הריבון. בעצמנו נפגשנו עם בָּאבָּאגִ'ים לכאורה בוורינדאוון שיעצו לנו לא להטיף, ולהישאר ולהתבודד בוורינדאוון כדי לזמר את השם הקדוש. אלא שהבָּאבָּאגִ'ים האלה אינם יודעים שמי שמטיף את תפארתו של האל מתפרסם כמאליו. מכאן שאין לנטוש בטרם עת חיי משפחה הגונים כדי לנהל חיי פריצות בוורינדאוון. הוראתו של שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי לנטוש חיי משפחה ולצאת ליער בחיפוש אחר קרישנה לא נועדה לאדם בלתי בוגר. המלך פַּרִיקְשׁית היה בוגר דיו. אפילו בעודו בחיי משפחה, או כבר משחר ילדותו, הוא סגד למֻוּרְתי של קרישנה. בילדותו הוא סגד לדמותו של קרישנה ואחר כך, בחיי המשפחה, הוא היה פטור מזיקות חומריות. משום כך, מיד עם הינתן אות המוות, הוא נטש כל קשר לחיי המשפחה וישב על גדות הגנגס כדי לשמוע את השרימד בהאגותם בחברתם של דבקים.

סיפורי קרישנה: פרק 89 – כוחו המופלא של קרישנה

פעם, לפני שנים רבות, התאספו חכמים וקדושים על גדות נהר הסַרַסְוַתִי לצורך ביצוע הקרבה גדולה בשם סַתְרַיַגְ'נַה. בכנסים שכאלה נוהגים הקדושים לדון בנושאים פילוסופיים ובשאלות מן הספרות הוֵדית, והפעם נדונה השאלה מי מבין שלושת שליטי העולם החומרי—ברהמה, וישנו ושיווה—הינו העליון. לאחר דיון ממושך, נבחר בְּהְרּיגוּ החכם, שהינו אחד מבניו של ברהמה, לבחון את שלושת השליטים הללו ולדווח לבאי האסיפה על מימצאיו.

בתוקף מינויו, הוא פנה עתה תחילה אל משכנו של אביו, ברהמה, בבְּרַהְמַלוקַה. שלושת השליטים אחראים על שלוש מידות הטבע—טובות, להיטות ובערות—ותכניתם של החכמים היתה לבדוק מי מן השלושה ניחן במידת הטובות במלואה. משום כך עתה, לפני אביו, בְּהְרּיגוּ לא השתחווה בכונה, גם לא נשא תפילות, מבקש לבחון את מידת הטובות שבו. חובתו של בן או של תלמיד להשתחוות ולומר תפילות בבואו לפני אביו או מורו הרוחני. אולם בְּהְרּיגוּ התעלם מזה בכונה, חפץ לבדוק כיצד יגיב האל-למחצה. ואכן, ברהמה נרעש מחוצפת הבן ואף ניכרו בו סימני הכעס. הוא נכון היה אפילו לקלל אותו, אולם זוכר שזהו בנו, הוא כבש את זעמו בכוח תבונתו הכבירה. פירושו של דבר שברהמה חדור אמנם במידת הלהיטות, אלא שבכוחו להכניע אותה. זה משול לאש ומים. מים מופקים אמנם מאש, אולם משמשים גם אמצעי לכיבויה. באופן דומה, בגלל מידת הלהיטות נרגז עתה ברהמה, אולם בגלל שבְּהְרּיגוּ הינו בנו, הוא הצליח למשול בלהט החימה.

אחרי שבחן את ברהמה, המשיך בְּהְרּיגוּמוּני לכוכב קַיְלָאסַה, מקום משכנו של שיווה. שיווה הינו אחיו, ועתה, למראה המוּני, נמלא האל-למחצה שמחה והתרומם ממושבו כדי לחבק אותו. אלא שבְּהְרּיגוּמוּני סירב להתחבק. ״אחי,״ הוא אמר, ״אתה אינך טהור בכלל. אתה מלוכלך תמיד בגלל האפר שאתה מורח על גופך. אל תיגע בי בבקשה.״ המילים הללו עוררו מיד את חמתו של שיווה. נאמר שעבירה ניתן לבצע בגוף, במחשבה ובמילים. עבירתו הראשונה של בְּהְרּיגוּמוּני, נגד ברהמה, היתה במחשבה. ועתה הביקורת שהטיח בשיווה על ליכלוכו והרגליו המגונים היתה עבירה במילים. ושיווה, חדור במידת הבערות, רתח ממש מזעם ועיניו אפילו התאדמו. ללא שליטה עצמית, הוא אחז בקלשונו והיה נכון כבר להרוג את האיש. רק אשתו, פָּארְוַתִי, שהיתה שם, היא שהצילה אז את המצב. אישיותה מורכבת משלוש המידות והיא נקראת משום כך תְריגוּנַּמַיִי, ועתה היא עוררה בבעלה את מידת הטובות שבו; היא נפלה לרגליו והתחננה בדברי נועם שלא יהרוג.

אחרי שניצל מכעסו של שיווה, בְּהְרּיגוּמוּני הלך לכוכב שְׂוֵתַדְוִיפַּה, שם שרוע וישנו על מיטת פרחים בחברת אשתו, אלת המזל, שמעסה את כפות רגלי הלוטוס שלו. שם בְּהְרּיגוּמוּני ביצע את החמורה שבעבירות—עבירה במעשים גופניים. העבירה הראשונה שלו היתה מחשבתית, השניה מילולית, והשלישית גופנית. חומרתן של העבירות הללו עולה מאחת לשניה. עבירה במחשבה הופכת חמורה יותר כאשר נותנים לה ביטוי מילולי, והופכת חמורה לאין ערוך כאשר היא מקבלת ביטוי גופני. אם כן, עתה ביצע בְּהְרּיגוּמוּני את החמורה שבעבירות: הוא דרך על חזהו של הריבון עם רגלו בנוכחותה של אלת המזל. וישנו הינו מלא בחסד כמובן, ולא כעס בכלל על מעשהו של המוּני, כיוון שהיה האיש בְּרָאהְמַנַּה דגול. אפילו אם בְּרָאהְמַנַּה חוטא לפעמים, צריך לסלוח לו, וווישנו הדגים את זה בהתנהגותו. מכל מקום, נאמר שמאז אותה תקרית, לַקְשְׁמִי, אלת המזל, אינה נוטה במיוחד לבְּרָאהְמַנּים. ומאחר שהיא מונעת מהם את ברכותיה, אלה עניים בדרך כלל. אין ספק שזוהי עבירה חמורה לדרוך על חזהו של הריבון, אלא שברוב גדולתו, וישנו אפילו לא נתן את דעתו לזה. הבְּרָאהְמַנּים-כביכול של קַלי-יוּגַה מתגאים לפעמים שהם יכולים להניח את כף רגלם על חזהו של האל. מכל מקום, כאשר בְּהְרּיגוּמוּני הניח את רגלו, היה זה שונה לגמרי. כי למרות שזו היתה החמורה בעבירות, וישנו, ברוחב לבו, לא קיבל את זה ברצינות.

במקום להתרגז או לקלל, הוא התרומם מיד מיצועו יחד עם אשתו, אלת המזל, והשתחווה לפני הבְּרָאהְמַנַּה. הוא אמר לו אז: ״בְּרָאהְמַנַּה יקר, בואך לכאן הינו ברכה עצומה עבורי. שב בבקשה על הכרית הזו לכמה דקות. צר לי שכאשר נכנסת לא יכולתי לקבל את פניך כראוי. עברתי עבירה חמורה נגדך ואני מבקש את סליחתך. אתה טהור כל כך ודגול, עד כי בכוחם של המים שרוחצים את רגליך לטהר אפילו את אתרי הקודש. משום כך בקשתי שתטהר גם את כוכב הוַיְקוּנּטְהַה שבו אני חי עם בני לוויתי. אבי היקר, הו חכם דגול, אני יודע שכפות רגליך הינן רכות מאד, כמו פרח לוטוס, ושחזי הינו קשה כמו ברק. אני חושש משום כך שחשת כאב כלשהו בשעה שנגעת בחזי. הנח לי לגעת ברגליך כדי להפיג את הכאב.״ עתה וישנו החל לעסות את כפות רגליו של הבְּרָאהְמַנַּה.

הריבון המשיך ואמר: ״אדוני היקר, בגלל מגע רגליך, חזי התקדש עתה, ואני בטוח שמעכשיו תהיה אלת המזל מוכנה לשכון בו לעד.״ שם נוסף של לַקְשְׁמִי, אלת המזל, הוא צַ'נְצַ'לָא, כלומר שאינה נשארת במקום אחד לזמן ממושך. משום כך אנו מוצאים שאפילו משפחת עשירים מתרוששת אחרי כמה דורות מנכסיה, ואילו משפחת עניים עולה לגדולה לפעמים. לַקְשְׁמִי הינה צַ'נְצַ'לָא בעולם החומרי, בעוד שבכוכבי הוַיְקוּנּטְהַה היא מצויה לעד אצל כפות רגלי הלוטוס של האל. בגלל טבעה ההפכפך הזה, נָארָאיַנַּה רמז עתה שאפשר שלא היתה נשארת על חזהו לעד, אולם כיוון שהחזה התקדש עתה ממגע רגליו של בְּהְרּיגוּמוּני, הוא בטוח שהיא לא תרצה לנטוש אותו. בְּהְרּיגוּמוּני הבין מכל מקום, את מעמדו שלו ואת מעמדו של הריבון, והוכה בתדהמה מהתנהגותו. קולו נשנק מאסירות תודה, לא מסוגל להשיב על מילותיו. דמעות זלגו מעיניו ובלי לומר דבר הוא רק עמד שם לפני האל ושתק.

עתה, אחרי שבחן את השלושה, בְּהְרּיגוּמוּני שב לאסיפה שעל גדות הסַרַסְוַתִי ותיאר את חויותיו. למישמע סיפורו ברוב קשב, הסיקו החכמים שמכל השלושה, וישנו שרוי בטובות העליונה. בשרימד בהאגותם מתוארים החכמים הללו כבְּרַהְמַה-וָאדינָאם, או מי שמשוחחים אודות האמת המוחלטת אולם לא הגיעו עדין למסקנה. בדרך כלל המושג בְּרַהְמַה-וָאדי מתייחס לאימפרסונליסטים או לתלמידי הוודות. מכאן שהחכמים שנאספו בכנס הזה כולם היו תלמידים רציניים של הספרות הוֵדית, שלא הגיעו עדין למסקנה סופית לגבי זהותו של אישיות אלוה.

עתה, אחרי ששמעו את חויותיו של בְּהְרּיגוּמוּני מפגישותיו עם שלושת השליטים, אלה הסיקו שווישנו הינו האמת העליונה, אישיות אלוה. בשרימד בהאגותם נאמר שאחרי ששמעו את הפרטים, הם נדהמו מאד, כי ברהמה ושיווה כעסו מיד, בעוד שווישנו לא כעס בכלל, למרות שבְּהְרּיגוּמוּני ממש בעט בו. דוגמה לכך זו עששית קטנה ששלהבתה מיטלטלת עם כל משב רוח קל, בעוד שהמנורה הגדולה ביותר, או מקור האור העליון—השמש—אינה נסערת לעולם, גם בנוראה שבסופות. גדולתו של אדם נבחנת במידת יכולתו לשמור על שלוותו לנוכח התגרות. החכמים שהתכנסו על גדות נהר הסַרַסְוַתִי הסיקו אז שרק מקלט בכפות רגליו של וישנו יכול להקנות שלווה אמיתית ואי פחד. אם די בהתגרות קטנה כדי לעורר את כעסם של ברהמה ושיווה, כיצד ביכולתם לשמור על שלוות חסידיהם? בעוד שעל וישנו, או קרישנה, נאמר בבהגווד-גיטה שמי שמקבל אותו כידיד העליון—הלה זוכה בשלווה העליונה.

החכמים הסיקו אז שעקרונות הוַישְׁנַּוַה-דהרמה מביאים לשלמות האמיתית. לעומת זאת, גם אם יקפיד אדם ויקיים את כל כלליה ומצוותיה של דת כלשהי, אולם לא יתקדם בהבנת אלוהים, וישנו—מאמציו ודבקותו הינם בסך הכול עבודה לבטלה. קיום אמיתי של עקרונות הדת פירושו להתעלות לידע מושלם. ומי ששרוי בידע מושלם, מאבד כל עניין בדברים חומריים. ידע מושלם מתבטא בידע אודות העצמי וידע אודות העצמי העליון. העצמי העליון והעצמי היחודי הינם זהים אמנם באיכותם, אולם שונים בכמותם. הבחנה שכזו הינה ביטוי לידע מושלם, בעוד שההבנה ש״אני אינני חומר, אלא רוח,״ אינה מושלמת. שירות מסור, או בהקטי, מהווה עקרון הדת האמיתי. זה מאושש בבהגווד-גיטה. קרישנה אומר שם, ״נטוש את כל עקרונות הדת והתמסר רק לי.״ מכאן שהמונח דהרמה הינו נכון למעשה, רק לוַישְׁנַּוַה-דהרמה או בְּהַגַוַת-דהרמה. ומי שצועד בנתיב הזה משיג כמאליהן גם את כל הקידמה והמעלות הטובות.

פסגת הידע הינה לדעת את אישיות אלוה, ושום תהליך דתי, לבד משירות מסור, אינו מסוגל ללמד את זה. מכאן שידע מושלם הינו תוצאתו הישירה של שירות מסור. ומי שקנה לו ידע שכזה, מאבד כל עניין בעולם החומרי. חוסר הענין הזה אינו נובע מניתוח עיוני יבש או מהבנה תאורטית גרידא, אלא מהתנסות מעשית. החוויה שהדבק חווה ביחסיו עם האל הופכת באופן טבעי כל התרועעות אחרת עם חברה, ידידות ואהבה כביכול—לדוחה. הדחיה הזו אינה מותירה אותו יבש ומרוקן; אדרבה, מקורה בהתעלות למישור גבוה יותר של טעמים נשגבים. בשרימד בהאגותם נאמר עוד שמי שקנה לו ידע והתנתקות מעינוג חושים חומרי, משיג גם מוכנית את שמונה השלמויות של תירגול היוגַה המיסטית—אַנּימָא סידְדְהי, לַגְהימָא סידְדְהי, פְּרָאפְּתי סידְדְהי וכו'. מַהָארָאגַ'ה אַמְבַּרִישַׁה מהווה דוגמה מושלמת לזה. הוא לא היה יוגִי מיסטי, אלא דבק, אולם בסיכסוך שהתגלע בינו לבין היוגִי המיסטי דוּרְוָאסָא, גברה רוח המסירות שלו על כוחו המיסטי של היוגִי. במילים אחרות, דבק אינו צריך לתרגל יוגַה מיסטית כדי להשיג כוח. בחסדו של האל, הכוח עומד לרשותו, ממש כמו שכוחו של האב החזק עומד לרשותו של ילדו הקטן שתלוי בו.

מי שהתפרסם כדבק של הריבון, תהילתו לא תאבד לעולם. שְׂרִי צ'איטניה שאל את רָאמָאנַנְדַה רָאיַה: ״מהו הפרסום הגדול ביותר?״ ורָאמָאנַנְדַה רָאיַה השיב שזה להתפרסם כדבק טהור של קרישנה. המסקנה הינה איפוא, שוַישְׁנַּוַה-דהרמה, או דת השירות המסור לאל, נועדה לאנשי מחשבה ושכל. על-ידי שימוש נכון במחשבה לומדים להגות באישיות אלוה. ההגות באל מטהרת מכל הזוהמה שהצטברה בלב בגלל התרועעות רעה בעולם החומרי, ואז הופך הדבק לשליו ורגוע. רק בגלל מחסור בדבקים שלווים שכאלה בחברה האנושית, העולם כולו מיטלטל כל הזמן מתהפוכות ומסערות שונות. מי שאינו דבק אינו מסוגל לפתח יחס שווה לכל ישויות החיים. כיוון שהדבק רואה כל יצור כחלקיק של הריבון, הרי שהוא מתייחס שווה לחיות, לאנשים ולכולם. באִישׂופַּנישַׁד נאמר בבירור שמי שמצוי בשלב שבו הוא רואה את כל ישויות החיים באופן שווה, אינו שונא איש גם אינו מפלה איש לטובה. הוא אינו להוט לצבור לו יותר מן הדרוש, ומשום כך הוא נקרא אַקינְצַ'נַה; הוא מסופק בכל תנאי החיים. נאמר שבגיהנום, כמו בגן עדן, הוא תמיד יציב ושקול. הוא שווה נפש לכל דבר, לבד משירותו המסור. מי שכזהו הלך רוחו, הרי שהשיג את שלב השלמות העליון, ממנו ביכולתו להתעלות לעולם הרוחני, חזרה הביתה לאלוהות. דבקיו של הריבון נמשכים במיוחד למידה החומרית העליונה—מידת הטובות. מי שניחן בכישוריו של בְּרָאהְמַנַּה מיצג את הטובות הזו. ומכאן שהדבק נמשך לאורח חיים בְּרַהמיני; הוא אינו מעוניין במידות הלהיטות והבערות, אף שגם המידות הללו מקורן באל, בווישנו. בשרימד בהאגותם הדבקים מתוארים כניפּוּנַּה-בּוּדְדְהַיַה, או קבוצת האנשים החכמים ביותר. אלה חיים בשלווה, פטורים מכל זיקה או דחיה חומרית, גם מהשפעתן של מידות הלהיטות והבערות.

אפשר לשאול כאן מדוע הדבק קשור למידת הטובות בעולם החומרי, אם הוא נשגב למידות החומריות כולן. התשובה היא שהאנשים נחלקים לסוגים שונים על-פי מידותיהם השונות. אלה ששרויים בבערות נקראים רָאקְשַׁסים, אלה ששרוים במידת הלהיטות נקראים אַסוּרות, והשרויים בטובות נקראים סוּרות או אלים-למחצה. הטבע החומרי יצר אמנם את כל אלה בהכוונת הריבון, אלא שמי ששרויים במידות הטובות, סיכוייהם להתעלות לממלכה הרוחנית, חזרה לאלוהות, הינם רבים יותר.

אותם חכמים שנאספו לגדות נהר הסַרַסְוַתִי כדי לקבוע מיהו השליט העליון, השתחררו עתה מכל ספק לגבי הסגידה לווישנו. הם כולם החלו לעסוק בשירות מסור וכך הגשימו את מטרתם ושבו חזרה לאלוהות.

מי שרציני בנסיונו להשתחרר משיעבוד חומרי, מוטב שיקבל מיד את מסקנתו של שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי בראשית השרימד בהאגותם. נאמר שם ששמיעת הבְּהָאגַוַתַם הינה תהליך אדיר ורב עוצמה להשגת גאולה. זאת משום ששׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי הגיד את הספר הזה. גם סֻוּתַה גוסְוָאמִי מאשש את זה: הכול נודדים להם חסרי מטרה בעולם החומרי, אולם מי שבוחר להאזין למתק מילותיו של שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי, אין ספק שיגיע למסקנה הנכונה; עיסוקו בשירות מסור לאל די בו כדי לשים קץ להתגלגלות המתישה והאינסופית מגוף לגוף. כלומר, שמיעה נכונה מייצבת את הדבק בשירות מסור לווישנו. זהו תהליך פשוט מאד אולם בכוחו לחלץ את הדבק ממסעו בנתיבי החיים החומריים. אם כן, כל שנדרש זה להאזין למילים המתוקות שהגיד שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי בצורת השרימד בהאגותם.

מסקנה נוספת היא שאל לנו לחשוב לעולם את האלים-למחצה, אפילו את ברהמה ושיווה, לשווים לווישנו. ומי שעושה זאת, נחשב, על-פי הפַּדְמַה פּוּרָאנַּה, לכופר. גם בספר הוֵדי הַריוַמְּשַׂה נאמר שיש לסגוד רק לווישנו, אישיות אלוה העילאי. ותמיד צריך לזמר את המַהָאמנטרה הרא קרישנה, או מנטרה אחרת של וישנו. בספר השני של השרימד בהאגותם ברהמה אומר, ״אני ושיווה שנינו כפופים לאישיות אלוה ופועלים על-פי מצוותו בתחומים שונים.״ ובצ'איטניה-צַ'ריתָאמְרּיתַה נאמר שקרישנה הינו האדון היחיד, והשאר, מכל המינים והרמות, כולם הינם משרתיו.

קרישנה מאשש בבהגווד-גיטה שאין אמת גבוהה ממנו, ושׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי, חפֵץ להצביע על העובדה הזו, שמכל הווישנו-תַתְתְוַה קרישנה הינו אלוה עליון במאת האחוזים, סיפר עתה מאורע שהתחולל בעת שהותו של קרישנה על פני כדור הארץ.

פעם אחת ילדה אשת בְּרָאהְמַנַּה אחת ילד, אלא שלרוע המזל, מיד כאשר יצא הולד אל אויר העולם ונגע בארץ, הוא מת. האב לקח אז את הילד המת והלך במישרין לדְוָארַקָא, לארמונו של המלך, כעוס וליבו מוטרד מן המוות בלא עת של פעוט שכזה בנוכחות הוריו הצעירים. לפנים היו המלכים אחראים מאד. עד לתקופת דְוָאפַּרַה-יוּגַה, שבה הופיע קרישנה, מוות שכזה—של ילד בעוד הוריו חיים—נחשב לאשמתו של המלך. זה היה כך גם בזמן שלטונו של רָאמַצַ'נְדְרַה. כפי שהסברנו בספר הראשון של השרימד בהאגותם, המלך היה אחראי לגמרי לנוחיותם של האזרחים, אפילו עד כדי מניעת חום או קור מופרזים. למרות שבמקרה הזה, לא היתה זו אשמתו של המלך, ניגש הבְּרָאהְמַנַּה השכול אל שער הארמון והחל להטיח אשמותיו במלך:

״אוּגְרַסֵנַה, המלך הנוכחי, הינו אויבם של הבְּרָאהְמַנּים!״ המילים שמופיעות בהקשר זה הן בּרָאהְמַה-דְוישַׁהּ. מי שעוין את הוודות או את הבְּרָאהְמַנּים המיומנים או את מעמד הבְּרָאהְמַנּים ככלל—נקרא בְּרַהְמַה-דְוית. המלך הואשם איפוא, שהינו בְּרַהְמַה-דְוית. הוא הואשם גם שהינו שַׂטְהַה-דְהִי, או בעל תבונה כוזבת. שליט המדינה חייב להיות נבון מאד ומסוגל לדאוג לנוחותם של האזרחים, אלא שמלך זה, לדבריו של הבְּרָאהְמַנַּה, למרות שישב על כס המלכות, לא היה נבון בכלל. הוא כינה אותו גם לוּבְּדְהַה, או חמדן. כלומר, שאל לו למלך או שליט לכהן בתפקידו אם הוא חמדן ובעל מניעים אנוכיים. מכל מקום, שליט שקשור לעינוגים חומריים הינו בהכרח בעל מניעים אנוכיים, ומשום כך מופיעה כאן המילה וישַׁיָאתְמַנַהּ.

הבְּרָאהְמַנַּה האשים גם את המלך שהוא קְשַׁתְרַה-בַּנְדְהוּ, או מי שנולד למשפחת קְשַׁתְרייות או למעמד המלוכה, אולם אינו ניחן בכישוריו של מלך. חובתו של המלך להגן על התרבות הבְּרַהמינית ולהבטיח את שלום האזרחים. עליו גם להיות פטור מחמדנות שמקורה בזיקה לעינוג חושים. ומי שמציג את עצמו כקְשַׁתְרייַה, אולם חסר את הכישורים הללו, הרי שאינו קְשַׁתְרייַה, אלא קְשַׁתְרַה-בַּנְדְהוּ. גם בְּרָאהְמַנַּה שנולד למשפחת בְּרָאהְמַנּים אולם אינו ניחן בכישורים בְּרַהמיניים נקרא בְּרַהְמַה-בַּנְדְהוּ, או דְויגַ'ה-בַּנְדְהוּ. פירושו של דבר שמוצא לבדו לא הופך אדם לבְּרָאהְמַנַּה או לקְשַׁתְרייַה; דרושים כישורים מתאימים.

הבְּרָאהְמַנַּה האשים שתינוקו מת בגלל חוסר כישוריו של המלך. כיוון שהיה זה מוות בלתי טבעי לחלוטין, הוא האשים את המלך באחריות לו. אנו מוצאים בוודות שלפעמים, כאשר מלך התגלה כבלתי אחראי, היה גוף מיעץ של בְּרָאהְמַנּים, שהוחזק בידי הממלכה, מוריד אותו מן השלטון. לאור כל הנקודות הללו מסתבר שמעמדו של מלך בתרבות הוֵדית היה בעל אחריות רבה מאד.

הבְּרָאהְמַנַּה אמר עתה: ״איש אינו צריך לסגוד או להשתחוות לפני מלך שענינו היחיד הוא קנאה. מלך שכזה מבלה את כל זמנו בציד והרג חיות ביער או בהמתת אזרחים פושעים. הוא חסר שליטה עצמית וניחן באופי שפל. אזרחים שסוגדים למלך שכזה לא יהיו מאושרים לעולם; הם יהיו עניים, מלאי חרדות וצער, ותמיד אומללים.״ כיום חוסל אמנם השלטון המלוכני, אולם ראשי הממשל אינם אחראים לנוחותם של האזרחים. בתקופת קַלי אלה משיגים להם קולות בדרכים כשלהן ונבחרים למעמדם הרם, אלא שמצבם של האזרחים לא משתפר; הם מלאים בחרדות, במצוקות ובחוסר סיפוק.

גם בנו השני של הבְּרָאהְמַנַּה נולד מת, וגם בנו השלישי. וכך נולדו לו תשעה בנים, כולם מתים, וכל פעם הלך לשער הארמון להטיח אשמותיו במלך. כאשר הלך בפעם התשיעית, היו שם במקרה גם קרישנה וארג'ונה. וארג'ונה, ששמע את ההאשמה הזו שהמלך אינו מגונן כראוי על אזרחיו, נמלא סקרנות וניגש לבְּרָאהְמַנַּה ושאל: ״בְּרָאהְמַנַּה יקר, מדוע אתה טוען שאין כאן קְשַׁתְרייַה שמסוגל לגונן על אזרחי ארצך? אפילו לא אחד לדעתך, כאן מסוגל להעמיד פני קְשַׁתְרייַה ולאחוז בקשת וחיצים ולפחות להציג כאילו הוא מגונן? האם לדעתך אבדו כל אומץ לב ותושיה בקרב בני המלוכה בארצך ואלה עסוקים בסך הכול בביצוע הקרבות עם בְּרָאהְמַנּים? ארג'ונה מציין כאן שקְשַׁתְרייַה אינו אמור לשבת לו בנוחות ולהתעסק רק בטקסי פולחן. עליו להיות עז רוח ונכון לגונן על אזרחיו. הבְּרָאהְמַנּים עוסקים בפעילות רוחנית ואינם צריכים להיטרד מפעילות שדורשת מאמץ גופני. כדי לבצע את חובותיהם הנעלות אלה זקוקים איפוא, להגנת הקְשַׁתְרייות.

״כאשר הבְּרָאהְמַנּים סובלים מפרידה לא רצויה מנשותיהם או מילדיהם,״ ארג'ונה המשיך, ״והמלכים אינם דואגים לבטחונם, הרי שמלכים שכאלה הינם בסך הכול שחקנים. בתאטרון שחקן משחק לפעמים בתפקיד של מלך, אולם איש לא מצפה לברכה כלשהי ממלך מדומה שכזה. גם אותם שליטים שאינם מסוגלים לגונן על ראש המבנה החברתי נחשבים בסך הכול לרמאים. אף שאלה מכהנים בתפקיד מכובד של מנהיג, הם בסך הכול חיים למחייתם. אדוני, אני מבטיח שאגונן על ילדיך, ואם לא אוכל לעשות זאת, או אז אקפוץ לאש כדי להיטהר מטומאת פשעי.״

הבְּרָאהְמַנַּה השיב אז לדבריו: ״ארג'ונה יקר, בַּלַראמה נמצא כאן אולם אין בכוחו לגונן על ילדי. גם קרישנה כאן, גם גיבורי חיל נוספים כגון פְּרַדְיוּמְנַה ואַנירוּדְדְהַה, כולם אוחזים בקשתות ובחיצים, אולם איש מהם איננו מסוגל להגן על ילדי.״ הבְּרָאהְמַנַּה רמז במישרין שארג'ונה לא יוכל לעמוד במשימה, שאפילו אישיות אלוה לא יכל לה. הוא חש שההבטחה הזאת הינה מעבר לכוחו. הוא אמר: ״הבטחתך דומה להבטחתו של ילד חסר נסיון, איני בוטח בה בכלל.״

ארג'ונה הבין עתה שהבְּרָאהְמַנַּה איבד כל אמונה במלכים הקְשַׁתְרייות, ואז, כדי לעודד אותו, הוא דיבר כמו מבקר את ידידו, קרישנה. בנוכחותם של קרישנה והשאר הוא אז אמר: ״בְּרָאהְמַנַּה יקר, אני אינני סַנְקַרְשַׁנַּה, גם אינני קרישנה, גם לא אחד מבניו כגון פְּרַדְיוּמְנַה או אַנירוּדְדְהַה. שמי ארג'ונה ושם קשתי גָאנְּדִּיוַה. אינך רשאי להעליב אותי כי בעוז רוחי ריציתי אפילו את שיווה, בשעה ששנינו צדנו ביער. נלחמתי עם האל-למחצה, שנראה כמו ציד, ואחרי שריציתי אותו בגבורתי, הוא העניק לי את נשק הפַּשׂוּפַּתָאסְתְרַה. אל תפקפק איפוא, בכוחותי. אני אשיב לך את בניך גם אם אאלץ להילחם באל המוות.״ והבְּרָאהְמַנַּה, משוכנע כלשהו מן המילים הנלהבות, שב אז לביתו.

כאשר עמדה אשת הבְּרָאהְמַנַּה ללדת שוב, הבְּרָאהְמַנַּה קרא, ״ארג'ונה יקירי, בוא עתה והצל נא את ילדי.״ מיד למישמע הקריאה, ארג'ונה התכונן למשימה; הוא נגע במים מקודשים וזימר מַנְתְרות קדושות להגנה על קשתו וחיציו מסכנה. הוא אחז אז בחץ שהעניק לו שיווה, ובשעה שיצא, הוא הגה באל הזה ובחסדו אליו. עתה הוא הופיע לפני חדר היולדת, מצוייד בקשתו גָאנְּדִּיוַה ובכלי נשק נוספים.

נראה שכדי לקיים את הבטחתו לבְּרָאהְמַנַּה, ארג'ונה לא עזב את דְוָארַקָא. עתה הוא נקרא בלילה אל היולדת. בשעה שפסע אל חדר היולדות, הוא הגה בשיווה ולא בקרישנה ידידו; ״עדיף למצוא מקלט בחסדו של שיווה,״ הוא חשב, ״שהרי קרישנה נכשל במשימה הזאת.״ זוהי דוגמה נוספת למציאת מקלט באלים-למחצה. בבהגווד-גיטה נאמר: קָאמַיְס תַיְס תַיְר הַרּיתַה-גְ'נָאנָאהּ: מי שהחמדנות והתאוה גזלו את תבונתו—הלה שוכח את אישיות אלוה ומחפש מקלט באלים-למחצה. ארג'ונה כמובן, אינו ישות חיים רגילה, אולם בגלל יחסי קירבה עם קרישנה, הוא המעיט ביכולתו לגונן על בן הבְּרָאהְמַנַּה וסבר שעדיף להגות בשיווה. מכל מקום, אחר כך הוכח שבקשת העזרה משיווה, במקום מקרישנה, לא הועילה לו בכלל. אולם עתה הוא עשה כמיטב יכולתו וזימר מַנְתְרות שונות, ועם קשתו בידו שמר על חדר היולדת מכל הכיוונים.

אשת הבְּרָאהְמַנַּה ילדה בן, וכמו תמיד, החל העולל ליבב. אולם לפתע, בתוך כמה שניות, הילד, גם חיציו של ארג'ונה, כולם נעלמו בשמים. מסתבר שביתו של הבְּרָאהְמַנַּה היה סמוך לארמונו של קרישנה, ועתה צפה האל בהנאה במתרחש, שנועד כמו להתריס על סמכותו. למעשה, היה זה הוא שביצע את התעלול וחטף את הילד ואת חיציו של ארג'ונה, לרבות זה שהעניק לו שיווה והיה מקור גאוותו. תַד בְּהַוַתי אַלְפַּמֵדְהַסָאם: מי שתבונתם מעטה, מחפשים כתוצאה מבלבולם מקלט באלים-למחצה ומסתפקים בברכות שאלה מעניקים.

עתה, בנוכחותו של קרישנה ואחרים החל הבְּרָאהְמַנַּה לגדף את ארג'ונה: ״הכול נוכחו עתה בסכלותי! האמנתי למילותיו של ארג'ונה אף שהוא חסר כל יכולת ויודע רק להבטיח הבטחות. כמה טיפש הייתי שהאמנתי לו! הוא הבטיח להגן על ילדי, דבר שאפילו פְּרַדְיוּמְנַה, אַנירוּדְדְהַה, בַּלַראמה וקרישנה לא הצליחו לעשות. וכיצד יכול היה להצליח במקום שאפילו דגולים כאלה נכשלו? בוז לו לארג'ונה ולהבטחתו הכוזבת. גם בוז לקשתו גָאנְּדִּיוַה המהוללת ולחוצפתו להציג את עצמו כאילו הוא חזק יותר מן האישים הללו. ילדי עבר כבר לעולם אחר, ואיש לא מסוגל עוד להציל אותו. והנה ארג'ונה ברוב אוילותו, חשב שבכוחו לעשות את זה.״

עתה, למישמע דברי התוכחה הללו, עטה עליו ארג'ונה את שלמויות הנסתר ויצא לתור בכוכבים השונים, מחפש אחר בן הבְּרָאהְמַנַּה. מסתבר שארג'ונה היה בקי בכל הכוחות המיסטיים בעזרתם מגיעים היוגִים לכל כוכב כרצונם. הוא פנה תחילה ליַמַלוקַה שהינו כוכבו של יַמַרָאגַ'ה, שר המוות. הוא חיפש שם אחר התינוק, אולם לא מצא. הוא מיהר אז לכוכבו של אינְדְרַה, מלך עדן, אולם גם שם לא מצא את התינוק. הוא פנה אז לכוכביהם של אלי האש, נַיְרְרּיתי, ומשם לירח ולוָאיוּלוקַה ולוַרוּנַּלוקַה. אחרי שלא מצא שם את הפעוט, הוא ירד לכוכב רַסָאתַלַה שבמערכת הכוכבים התחתונה, ולבסוף הגיע לבְּרַהְמַלוקַה, אליו אפילו היוגִים המיסטים אינם מסוגלים להגיע. בחסדו של קרישנה יכול היה ארג'ונה לעבור אפילו את כוכבי העדן ולהגיע לשם. ואז, אחרי שחיפש בכל הכוכבים האפשריים ולא מצא, הוא ניסה לקפוץ לאש, כפי שנשבע מקודם לעשות, אם לא יצליח להגן על התינוק. אלא שקרישנה, ברוב חמלה על ארג'ונה, שהיה ידידו הקרוב, שידל אותו שלא ישליך עצמו לאש מרוב בושה. אם ארג'ונה, חברו, יכנס לאש בחוסר ישע, זה כמו מטיל את האשמה עליו בעקיפין, הוא הסביר. משום כך, עוצר בעדו ומבטיח שבעצמו ימצא את הפעוט, הוא אמר לו, ״אל נא תתאבד בטפשותך.״

או אז, מזמין את מרכבתו הנשגבת, הוא עלה עליה עם ארג'ונה ושם פעמיו אל הצפון. שְׂרִי קרישנה הינו אישיות אלוה הכל-יכול, ומשום כך יכול היה להשיב את הילד ללא כל מאמץ. אולם עלינו לזכור תמיד שהוא שיחק עתה כבן אנוש רגיל. כמו שכל אדם צריך להתאמץ כדי להשיג משהו, גם קרישנה, כמו אדם רגיל, או כמו חברו של ארג'ונה, עזב עתה את דְוָארַקָא כדי למצוא את התינוק. הוא הופיע בחברה האנושית וביצע עלילותיו כבן אדם, וכך הוכיח בעליל שאף לא אחד הינו גדול ממנו. ״אלוהים גדול.״ זוהי ההגדרה של אישיות אלוה. וקרישנה, לפחות בזמן ששהה עלי אדמות, הוכיח שאיש אינו גדול יותר.

ישובים במרכבה, קרישנה פנה לעבר צפון, עובר על פני מערכות רבות של כוכבים. אלה מתוארות בשרימד בהאגותם כסַפְּתַה-דְוִיפַּה. דְוִיפַּה פירושו אי. הכוכבים מתוארים לעיתים בספרות הוֵדית כאיים. הכוכב שעליו אנו חיים נקרא גַ'מְבֻּוּדְוִיפַּה. החלל החיצון נחשב לים גדול של אויר, ובתוכו ישנם איים רבים, הכוכבים השונים. על הכוכבים ישנם כמובן, ימים שונים, חלקם של מים מלוחים וחלקם של חלב. ישנם אפילו ימים של יין, או ימים של גְהי או שמן. גם ההרים הינם מסוגים שונים. ובכל כוכב שוררים תנאי מִחיה שונים.

קרישנה עבר על-פני כל הכוכבים הללו עד שהגיע למעטפת היקום. המעטפת הזו מתוארת בשרימד בהאגותם כחשיכה גדולה. העולם החומרי כולו מתואר כחשוך. מרחבו מואר אמנם באור השמש, אלא שהאור אינו מגיע למעטפת וזו שרויה בחשיכה גמורה. עתה, כאשר קרישנה הגיע אל שכבת המעטה, ארבעת הסוסים שמשכו את מרכבתו—שַׂיְבְּיַה, סוּגְרִיוַה, מַגְהַפּוּשְׁפַּה ובַּלָאהַקַה—כמו היססו מעט להיכנס לאפלה. ההיסוס הזה גם הוא הינו חלק מעלילותיו של קרישנה, שהרי סוסיו אינם סוסים רגילים. סוסים רגילים אינם מסוגלים לחצות את היקום ולחדור בעד מעטיו החיצוניים. סוסיו של קרישנה, מרכבתו, וכל דבר הקשור אליו הינו נשגב כמותו ומעבר לאיכויות העולם החומרי. אלא שקרישנה שיחק כמו אדם פשוט, ועתה גם סוסיו, כמו סוסים רגילים, חששו, ברצונו, מן החושך.

קרישנה ידוע כיוגֵשְׂוַרַה. זה נאמר בחלק האחרון של הבהגווד-גיטה. יוגֵשְׂוַרַה הַרי: הכוחות המיסטים כולם מצויים בשליטתו. אפילו בקרב בני האדם אנו מוצאים כאלה שניחנים בכוחות נסתרים, ולפעמים אלה מבצעים דברים מופלאים. אולם קרישנה הינו אדון כל כוחות הנסתר, ועתה, נוכח בחששם של הסוסים להיכנס לחשיכה, הוא שיחרר את גלגל הסוּדַרְשַׂנַה צַ'קְרַה שהאיר את השמיים כמו אלפי שמשות. חשכת מעטה היקום הינה יצירתו של קרישנה, וסוּדַרְשַׂנַה צַ'קְרַה הינו בן לוויתו התמידי. וכך, עם הגלגל המאיר לפניהם, הם פרצו את החשיכה. בשרימד בהאגותם מתואר שסוּדַרְשַׂנַה צַ'קְרַה פילח את האפלה כמו שהחץ ששלח רָאמַצַ'נְדְרַה מקשתו שָׂארְנְגַה פילח את צבאו של רָאוַנַּה. סוּ פירושו יפה מאד, ודַרְשַׂנַה פירושו התבוננות; בחסד גלגלו של קרישנה הכול נראה יפה מאד, ודבר אינו לוטה עוד בחשיכה.

עתה חצו קרישנה וארג'ונה את אזור החושך הגדול שעוטף את היקום. או אז נגלה לעיניו של ארג'ונה זוהר הבְּרַהְמַגְ'יותי. הבְּרַהְמַגְ'יותי נמצא מחוץ למעטה היקום החומרי, וכיוון שלא ניתן לראות אותו בעיניים חומריות, הוא נקרא לפעמים אַוְיַקְתַה. הזוהר הרוחני הזה הינו יעדם העליון של האימפרסונליסטים שידועים כוֵדָאנְתיסְטים. הבְּרַהְמַגְ'יותי מתואר גם כאַנַנְתָפָּארַם, או אינסופי ובלתי נתפס. לנוכח זוהרו של הבְּרַהְמַגְ'יותי, ארג'ונה עצם אז את עיניו, לא מסוגל לסבול את האור המסנוור. זה מתואר בספר הוֵדי הַריוַמְּשַׂה. קרישנה אומר שם לארג'ונה: ״ארג'ונה יקירי, הזוהר המסנוור הזה, האור הנשגב אשר אתה רואה, הינו ההילה שקורנת מגופי. הו הטוב בבְּהַרַתים, הבְּרַהְמַגְ'יותי הזה הינו אני עצמי.״ ממש כשם שלא ניתן להפריד בין השמש לקרניה, לא ניתן להפריד בין קרישנה לבְּרַהְמַגְ'יותי, או קרינת גופו. קרישנה מורה איפוא, שהבְּרַהְמַגְ'יותי זה הוא. זה נאמר בהַריוַמְּשַׂה בבירור. קרישנה אומר שם, ״אַהַםּ סַהּ.״ הבְּרַהְמַגְ'יותי מורכב מחלקיקים זעירים שידועים כניצוצות רוחניים, או ישויות חיים, צ'יתְקַנַה. האימרה הוֵדית סו'הַם, או ״אני הבְּרַהְמַגְ'יותי״, הינה נכונה גם לגבי ישויות החיים, שהרי גם הן שיכות לבְּרַהְמַגְ'יותי. בהַריוַמְּשַׂה קרישנה מסביר עוד, ״הבְּרַהְמַגְ'יותי הינו התרחבות אוני הרוחני.״

קרישנה אמר לארג'ונה: ״הבְּרַהְמַגְ'יותי הינו מעבר לתחומי האנרגיה החיצונית שלי, מָאיָא-שַׂקְתי. מי שמצוי בעולם החומרי, אינו מסוגל לחוות בזוהר הברהמן, כי הזוהר הזה אינו נגלה שם, רק בעולם הרוחני. זוהי איפוא, משמעותן של המילים וְיַקְתַה-אַוְיַקְתַה. בבהגווד-גיטה נאמר אַוְיַקְתו'וְיַקְתָאת סַנָאתַנַהּ: האונים הללו שניהם קיימים לעד.

קרישנה וארג'ונה נכנסו אז אל המים הרוחניים האדירים. המים הרוחניים הללו נקראים ים הקָארַנָּארְנַּוַה או וירַגָ'א, כלומר שהים הזה מהווה מקור הבריאה החומרית. בספרות הוֵדית, במְרּיתְיוּנְגַ'יַה תַנְתְרַה, ים הקָארַנַּה מתואר בהרחבה. נאמר שם שסַתְיַלוקַה, או בְּרַהְמַלוקַה, הינה מערכת הכוכבים העליונה ביקום. מעבר לה מצוים רוּדְרַלוקַה ומַהָא-וישנולוקַה. מַהָא-וישנולוקַה זה מתואר בבְּרַהְמַה-סַמְּהיתָא: יַהּ קָארַנָּארנַּוַה-גַ'לֵא בְּהַגַ'תי סְמַה יוגַה: ״מַהָא-וישנו שרוע בים הקָארַנַּה, וכאשר הוא נושף, אינספור יקומים מתהווים, וכאשר הוא שואף, אלה נכנסים לתוכו.״ בדרך זו מתחוללת הבריאה החומרית ושבה ונכחדת. כאשר נכנסו השנים, געשו פתאום המים, כמו סופה אדירה התחוללה שם של זוהר רוחני. בחסדו של קרישנה, ארג'ונה זכה בחויה יחידה במינה—הוא חזה במלוא יופיו של ים הקָארַנַּה.

ארג'ונה, בחברתו של קרישנה, ראה אז ארמון עצום מימדים בתוך המים. היו שם אלפי עמודים עשויים מרגליות, שזוהרם הקסום שבה מיד את לבו של ארג'ונה. בתוך הארמון קרישנה וארג'ונה ראו את דמותו הענקית של אַנַנְתַדֵוַה, הידוע גם כשֵׂשַׁה. אַנַנְתַדֵוַה או שֵׂשַׁנָאגַה היה בדמות נחש בעל אלפי ראשים, כל אחד מהם מקושט באבני חן זוהרות שנצנצו בנועם רב. בכל אחד מן הראשים היו גם שתי עיניים מפחידות. גופו היה לבן כמו פסגתו המושלגת של הר קַיְלָאסַה. צווארו היה כחלחל, וכך גם לשונותיו. ארג'ונה ראה את שֵׂשַׁנָאגַה ועל גופו הרך והלבן היה שרוע מַהָא-וישנו בנוחיות רבה. מַהָא-וישנו נראה שורה בכול ורב עוצמה וניכר היה שהוא הינו אלוה עליון, פּוּרוּשׁותְתַמַה. הוא ידוע כפּוּרוּשׁותְתַמַה, או הטוב ביותר, או אישיות אלוה העילאי, כיוון שמדמותו נובעת דמות נוספת של וישנו, גַרְבְּהודַקַשָׂאיִי וישנו, שמצוי בעולם החומרי. מַהָא-וישנו הינו מחוץ לעולם החומרי. הוא ידוע גם כאוּתְתַמַה. תַמַה פירושו חשיכה, ואוּ פירושו מעבר או נשגב; אוּתְתַמַה פירושו איפוא, מעבר לחשכת העולם החומרי. גוון גופו של פּוּרוּשׁותְתַמַה, מַהָא-וישנו, היה כצבעו של ענן חדש בעונת הגשמים; הוא לבש בגד צהוב יפיפה, חיוך מקסים היה נסוך על פניו, ועיניו, כמו עלעלי הלוטוס, היו שובות לב. כתרו היה משובץ באבנים יקרות, ועגילים מרהיבים עוד העצימו את יפי שערו הגלי. היו לו שמונה זרועות ארוכות, מגיעות עד לברכיו, לצוארו הוא ענד את אבן הקוּסְתוּבְּהַה, ועל חזהו היה סימן השְׂרִיוַתְסַה, שהינו מקום מנוחתה של אלת המזל. האל ענד גם זר מפרחי לוטוס שהשתלשל עד מתחת לברכיו. זר ארוך שכזה נקרא זר וַיְגַ'יַנְתִי.

שני מלוויו האישיים, נַנְדַה וסוּנַנְדַה, עמדו לצדו, גם גלגל הסוּדַרְשַׂנַה בדמותו האנושית עמד שם. בוודות נאמר שאוניו של האל הינם רבים לאינספור, ועתה אלה כולם ניצבו שם בדמותם האישית. החשובים שבהם אלה: פּוּשְׁטי, או אנרגית ההזנה; שְׂרִי, או אנרגית היופי; קִירְתי, או אנרגית הפרסום; ואַגָ'א, או אנרגית הבריאה החומרית. האונים הללו כולם מואצלים על האחראים למנהל היקום—ברהמה, שיווה וווישנו—ועל מלכי כוכבי העדן כגון אינְדְרַה, צַ'נְדְרַה, וַרוּנַּה ואל השמש. במילים אחרות, האלים-למחצה הללו הינם מיופי כוח של האל וחדורים באוניו השונים, באמצעותם הם עוסקים בשירותו המסור. דמותו של מַהָא-וישנו מתרחבת מגופו של קרישנה. גם בבְּרַהְמַה-סַמְּהיתָא מאושש שהוא הינו חלק של התרחבות מוחלטת של קרישנה. ההתרחבויות הללו אינן שונות מקרישנה, אולם עתה קרישנה הופיע עלי-אדמות ונהנה מעלילות כבן אנוש, ומשום כך, הוא וארג'ונה השתחוו מיד לפני מַהָא-וישנו. בשרימד בהאגותם מתואר שקרישנה השתחווה לפני מַהָא-וישנו; הוא השתחווה לפניו כיוון שהוא אינו שונה ממנו עצמו. מכל מקום, ההשתחוות הזו אינה ביטוי לסגידת האַהַנְגְרַהַה-אוּפָּאסַנָא שנהוגה אצל מי שמנסים להתעלות לעולם הרוחני באמצעות הקרבת ידע. זו מתוארת גם בבהגווד-גיטה: גְ'נָאנַה-יַגְ'נְֵנַה צָ'אפּיְ אַנְתֵא יַגַ'נְתו מָאם אוּפָּאסַתֵא.

קרישנה לא היה צריך אמנם להשתחוות, אולם כמורה העליון, הוא חפץ ללמד את ארג'ונה כיצד לחלוק כבוד למַהָא-וישנו. וארג'ונה, מבועת למראה הדמות האדירה, השונה כל כך מכל דבר חומרי שראה, חיקה מיד את קרישנה והשתחווה גם הוא לפני האל ונעמד לפניו בידים צמודות. או אז, מרוצה עד מאד ומחיך בנעימים, פתח מַהָא-וישנו אדיר המימדים ואמר:

״קרישנה וארג'ונה יקרים, ברוב להיטותי לראות את שניכם, חטפתי את ילדיו של הבְּרָאהְמַנַּה ושמרתי אותם כולם כאן. ציפיתי לביקורכם בארמוני. הופעתם בעולם החומרי כהתגלויות שלי, כדי לצמצם את כוחם של הזדים שהפך לנטל בלתי נסבל לעולם. ואחרי שתהרגו את כל הרשעים המיותרים הללו, אתם גם תשובו אלי. שניכם הינכם התגלויות של הקדוש נַרַה-נָארָאיַנַּה, ואף שאתם מלאים ומושלמים בעצמכם, כדי להגן על הדבקים ולהכחיד את הרשעים, ובמיוחד כדי לכונן את עקרונות הדת ולהשכין שלום ושלווה בעולם, אתם מלמדים את העקרונות הבסיסיים של דת אמת. זאת כדי שאנשי העולם ינקטו על-פיהם ויקנו להם שלום ושיגשוג.״

קרישנה וארג'ונה השתחוו שוב לפני האל, ועם ילדי הבְּרָאהְמַנַּה, שכבר גדלו בינתיים, הם שבו אז לדְוָארַקָא, באותה דרך שבה באו, ואז מסרו את הילדים לאביהם.

מכל מקום, הביקור הזה, בחסדו של קרישנה, בעולם הנשגב, הותיר את ארג'ונה אחוז תדהמה. בחסדו של קרישנה הוא גם הבין עתה שהשיפעה שבעולם החומרי כולה מקורה באל, גם כל מעמד רם ומיוחס נובע מחסדו. ומכאן שעל כולם להיות מודעים לו תמיד, גם אסירי תודה, כי כל שברשותם בא בחסדו.

החוויה המופלאה שבה זכה ארג'ונה בחסדו של קרישנה, הינה אחת מיני אלפי עלילות שביצע האל בעת שהותו בעולם החומרי. עלילותיו כולן הינן יחידות במינן, ללא אח ורע בתולדות העולם. הן מוכיחות בעליל שקרישנה הינו אישיות אלוה העילאי, אף ששיחק את משחקו של איש העולם אשר כבול בחובות ארציות רבות. הוא מילא תפקיד של בעל מושלם; בנוסף ל-16,000 נשים, 16,000 ארמונות ו-160,000 בנים, הוא ביצע גם הקרבות רבות, כדי ללמד את מעמד המלוכה כיצד לחיות בעולם החומרי לטובת כלל האנשים. כאישיות העילאית, הוא סיפק את מאווי הכול—החל בבְּרָאהְמַנּים, שנחשבים למעמד העליון, וכלה בישויות חיים פשוטות, ואפילו הנחותים באנשים. הוא הרעיף את חסדו על כולם, ממש כשם שהמלך אינְדְרַה מפזר את הגשמים בעולם לסיפוקו של כל אחד. משימתו היתה לגונן על הדבקים ולהכחיד את המלכים הזדוניים; משום כך הוא הרג מאות ואלפי רשעים—כמה הרג בעצמו, וכמה הרג ארג'ונה עבורו—וביסס בעולם את שלטונם של מלכים צדיקים, כמו יוּדְהישְׁטְהירַה. בסידורו האלוהי הוא הקים את ממשלו הטוב של יוּדְהישְׁטְהירַה והשכין שלום ושלווה בכול.

סיפורי קרישנה: פרק 88 – הצלתו של שׂיוַה

מַהָארָאגַ'ה פַּרִיקְשׁית היה דבק גדול של קרישנה, ומשום כך היה כבר בן חורין. רק לצורך הבהרה הוא שאל את שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי שאלות שונות. בפרק הקודם הוא שאל, ״מהי מטרתן העליונה של הוודות?״ ושׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי הסביר את הנושא על-פי תיאורים מוסמכים משושלת ההוראה, שיורדת מסַנַנְדַנַה לנָארָאיַנַּה רּישׁי, לנָארַדַה, לוְיָאסַדֵוַה, ועד אליו. המסקנה היתה ששירות מסור, או בהקטי, הינו המטרה העליונה. דבק טירון עשוי לשאול עתה, ״מאחר שמטרת החיים או מסקנת הוודות היא להתעלות למישור של שירות מסור, מדוע דבקיו של וישנו אינם משגשגים בדרך כלל מבחינה חומרית, בעוד שחסידיו של שיווה משופעים מאד?״ כדי להבהיר את הנושא, מַהָארָאגַ'ה פַּרִיקְשׁית שאל את שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי: ״גוסְוָאמִי יקר, בדרך כלל מי שסוגדים לשיווה—בין אם בני אדם ובין אם זדים או אלים-למחצה—אלה זוכים בשפע חומרי, למרות ששיווה בעצמו חי כמו עני חסר כול. לעומת זאת, דבקיו של וישנו, אדונה של אלת המזל, אינם נראים משגשגים ביותר, ולעיתים אפילו חיים ללא כל נכסים חומריים. שיווה חי תחת עץ בשלג בהרי ההימליה; לעצמו הוא אינו בונה אפילו בית, אולם חסידיו עשירים מאד. ואילו קרישנה, או וישנו, חי בשפע רב, כאן בעולם הזה או בוַיְקוּנְּטְהַה, בעוד שדבקיו עניים מרודים. מדוע זה?״

זוהי שאלה חכמה מאד. שני מחנות החסידים—חסידיו של שיווה וחסידיו של וישנו—שרויים במחלוקת תמידית. עד היום בהודו אלה מבקרים זה את זה. במיוחד בדרום הודו נוהגים אנשיו של רָאמָאנוּג'ָאצָ'ארְיַה לערוך מדי פעם ויכוחים עם אנשי שַׂנְקַרָאצָ'ארְיַה על מסקנת הוודות, ולרוב חסידיו של רָאמָאנוּג'ָאצָ'ארְיַה מנצחים בויכוחים הללו. פַּרִיקְשׁית מַהָארָאגַ'ה שאל איפוא, את שאלתו כדי להבהיר את המצב. רק טבעי שאדם בעל יכולת אבחנה יתמה ואף ימצא סתירה בעובדה ששיווה חי כמו עני בעוד שחסידיו חיים בעושר, ואילו קרישנה, או וישנו, מוקף בשפע, אולם חסידיו הינם חסרי כול.

שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי השיב אז על שאלת המלך לגבי הסתירה לכאורה שבין הסגידה לשיווה ולווישנו. שיווה הינו אדון האנרגיה החומרית; זו מיוצגת על-ידי האלה דוּרְגָא, ושיווה הוא בעלה. מאחר שדוּרְגָא נכנעת לו כליל, הרי שהוא הינו אדון האנרגיה החומרית, ומאחר שזו מתגלה בשלוש מידות—טובות, להיטות ובערות, הרי שהוא גם אדון על אלה. הוא מתרועע אמנם עם שלוש המידות, למען טובתן של ישויות החיים, אולם כאדון, ולכן אינו מושפע מהן, בעוד שישויות החיים הינן מושפעות.

שלא כפי שסוברים כמה סכלים, מדבריו של שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי מסתבר שהסגידה לאלים-למחצה השונים אינה מניבה אותם פירות כמו הסגידה לווישנו. הוא אומר בפירוש שהתוצאה המושגת מסגידה לשיווה הינה שונה מזו שמושגת מסגידה לווישנו. זה מאושש גם בבהגווד-גיטה: הסוגדים לאלים-למחצה משיגים אותן תוצאות שהאל המסוים שלו סגדו מסוגל להעניק. גם מי שסוגדים לאנרגיה החומרית זוכים בגמול מתאים לעמלם, ומי שסוגדים לפּיתָא זוכים בגמולם המתאים. מכל מקום, מי שעוסקים בשירות מסור או סוגדים לאישיות אלוה, וישנו או קרישנה—אלה מגיעים לכוכבי הוַיְקוּנְּטְהַה או לקְרּישְׁנַּלוקַה. לא על-ידי סגידה לשיווה, לברהמה, או לאל-למחצה אחר, ניתן להגיע לממלכה הנשגבת, פְּרַוְיומַה, או השמיים הרוחניים.

העולם החומרי הינו תוצר שלוש מידות הטבע, כמו גם שלל מגוון התופעות שבו. התרבות בת זמננו, בסיועו של המדע החומרי, יצרה מיכשור רב ואמצעי נוחות מתוחכמים, אלא שגם אלה הינם בסך הכול שילוב נוסף של אותן מידות. ואף שחסידיו של שיווה כמו מתעשרים בנכסים חומריים, הם בסך הכול צוברים להם דברים שהינם תוצרי המידות הללו. שלוש המידות שבות ונחלקות לשישה עשר—עשרת החושים (חמישה חושי עבודה וחמישה חושים לרכישת ידע), מֵחְשָב, וחמשת היסודות (אדמה, מים, אש, אויר ושמיים). שישה עשר אלה הינם התרחבויות של שלוש המידות. אושר או שפע חומרי פירושו עינוג החושים החומריים, ובמיוחד אבר המין, הלשון והמֵחְשָב. שיפעתו של אדם בעולם החומרי נמדדת על-פי יכולתו לתפעל את אבר המין שלו ואת הלשון, כלומר, עד כמה הוא מצליח לנצל את כושרו המיני ועד כמה הוא מסוגל להשביע את לשונו התאותנית בטעמים ערבים. הקידמה התרבותית מתבטאת בסך הכול בניסיון להמציא עוד ועוד אמצעים לאושר, שמבוססים כולם על שני עקרונות אלה: עינוג אבר המין ועינוג הלשון. זו איפוא, התשובה לשאלתו של פַּרִיקְשׁית מדוע חסידיו של שיווה הינם עשירים.

סוגדיו של שיווה הינם עשירים רק באמצעים חומריים. למעשה, הקידמה התרבותית לכאורה בסך הכול מעמיקה את הסיבוך בעולם החומרי, ומכאן שאינה קידמה באמת, אלא הידרדרות. אם כן, שיווה הינו אדון שלוש המידות, ומשום כך חסידיו זוכים רק בתוצריהן של המידות, שתכליתם הינה עינוג חושים. מכל מקום, בבהגווד-גיטה קרישנה מורה להתעלות מעבר להשפעתן של המידות. ניסְתְרַיְגוּנְּיו בְּהַוָארְג'וּנַה: משימת חיי אנוש היא להתעלות מעבר לשלוש המידות. כי מי שאינו ניסְתְרַיְגוּנְּיַה, אינו מסוגל להשתחרר מן השיעבוד החומרי. במילים אחרות, הברכות ששיווה מעניק, אף שנראות כמו רבות שיפעה, אינן מועילות באמת לנשמות המותנות.

שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי המשיך: ״הַרי, אישיות אלוה, הינו נשגב לשלוש מידות הטבע.״ בבהגווד-גיטה נאמר שמי שמתמסר לו גובר על שליטתן של המידות. ומאחר שדבקיו פטורים מהשפעת שלוש המידות, הרי שגם הוא עצמו הינו נשגב. משום כך גם נאמר בשרימד בהאגותם שהַרי, קרישנה, הינו אישיות אלוה המקורי. ישנם שני סוגים של פְּרַקְרּיתי, או אנרגיות—האנרגיה הפנימית והאנרגיה החיצונית—וקרישנה הינו אדון שתיהן. הוא סַרְוַה-דַרּיק, או זה שמשגיח על כלל פעולותיהן של שתי האנרגיות. הוא מתואר גם כאוּפַּדְרַשְׁטַה, או היועץ העליון. ומאחר שהוא היועץ העליון, הרי שהוא עליון לאלים-למחצה, שבסך הכול ממלאים את פקודותיו. משום כך, מי שמקיים במישרין את הוראותיו של הריבון, כפי שמופיעות בבהגווד-גיטה ובשרימד בהאגותם, יהפוך בהדרגה לנירְגוּנַּה, או מעבר לפעולת המידות החומריות. נירְגוּנַּה פירושו גם להיות ללא שיפעה חומרית, שהרי, כפי שהסברנו כבר, שיפעה חומרית רק מגבירה את פעולותיהן ותגובותיהן של שלוש המידות החומריות. במקום להתגאות על שיפעה חומרית, הסוגד לריבון מתעשר בידע רוחני ומתקדם בתודעת קרישנה. מי שהפך לנירְגוּנַּה משיג שלווה נצחית, אי פחד, דתיות, ידע ופרישות. אלה כולם הינם סימניה של היטהרות מטומאת האיכויות החומריות.

שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי, בתשובתו למלך פַּרִיקְשׁית, תיאר עתה אירוע שהתרחש עם סבו של פַּרִיקְשׁית, המלך יוּדְהישְׁטְהירַה. הוא סיפר שאחרי שיוּדְהישְׁטְהירַה סיים את קרבן האַשְׂוַמֵדְהַה הגדול, הוא שאל את קרישנה בנוכחות כל בני הסמכא ששם אותה שאלה ממש: כיצד חסידיו של שיווה הינם בעלי שיפעה חומרית, ואילו דבקיו של וישנו עניים? שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי כינה את יוּדְהישְׁטְהירַה ״סבך״ כדי לעודד את פַּרִיקְשׁית שהינו קשור לקרישנה ושסביו היו קרובים מאד לאל.

קרישנה הינו מסופק מטבעו, אולם למישמע שאלתו של יוּדְהישְׁטְהירַה, גבר עוד סיפוקו. זאת משום ששאלות שכאלה והתשובות להן הינן רבות משמעות עבור כלל קהילת הדבקים. כאשר קרישנה מדבר אל דבק מסוים, דבריו אינם מכוּונים רק לאותו דבק, אלא לכלל אנשי העולם. הוראותיו של האל חשובות אפילו לאלים-למחצה ובראשם ברהמה ושיווה. הוא יורד עלי-אדמות לטובת כלל ישויות החיים, ומי שאינו מנצל את הוראותיו, אין ספק שהוא חסר מזל ביותר.

וזו היתה תשובתו של קרישנה למַהָארָאגַ'ה יוּדְהישְׁטְהירַה: ״אותו דבק שאני חפץ לברך או להיטיב עמו במיוחד, אני לוקח ממנו תחילה את כל נכסיו.״ דבק שכזה, שהתרושש מנכסיו והפך לקבצן או עני מרוד, אינו מענין עוד את קרוביו ובני משפחתו, ועל-פי-רוב אלה אפילו מנתקים את קשריהם עמו. אומללותו אז כפולה; הוא מצטער על אובדן רכושו בידי קרישנה, וצערו עוד גובר כאשר נוטשים אותו קרוביו. חשוב לציין מכל מקום, שאומללות שכזו של הדבק אינה תוצאתה של פעילות חטאה מהעבר, או קארמה-פְּהַלַה; הריבון הוא שגורם להתרוששות שכזו. באופן דומה, גם כאשר הדבק מתעשר אין זה כתוצאה מפעילות צדיקה. בין אם הדבק מתעשר ובין אם מתרושש—זהו סידורו של קרישנה. זאת כדי להפוך את הדבק לתלוי כליל באל ולשחרר אותו ממחויבויותיו החומריות. כי אז הדבק יכול להקדיש את אונו, מֵחְשָבו וגופו—הכול—בשירות לאל. זוהי מסירות טהורה. בנָארַדַה-פַּנְצַ'רָאתְרַה זה מתואר כסַרְוופָּאדְהי-וינירְמוּקְתַם, כלומר, ״פטור מכל הזדהות חומרית.״ פעולות שנעשות למען משפחה, חברה, קהילה, עם או האנושות, כולן מושתתות על הזדהויות חומריות כגון, ״אני משתייך לחברה הזו״, ״אני שייך לעם הזה״, ״אני בן המין הזה״. אלה הן בסך הכל הגדרות חיצוניות. ורק כאשר הדבק משתחרר מכל הזדהות חומרית שכזו, הופך שירותו המסור לנַיְשְׁקארמה. הגְ'נָאנִים נמשכים מאד למצב הנַיְשְׁקארמה, שבו מעשיו של האדם אינם גוררים שום תגובה חומרית. דבק שהשיג מעמד שכזה, מעשיו אינם שייכים עוד לתחומי הקארמה-פְּהַלַם, או פעילות נושאת גמול. כפי שהסבירו קודם נציגי הוודות, אישיות אלוה העילאי הוא שאחראי לצערו או למצוקתו של הדבק, למען הדבק, ומשום כך הדבק אינו מוטרד משמחה או מצער. הוא ממשיך פשוט לבצע את חובותיו בשירות המסור לאל. ולמרות שהתנהגותו כמו מושפעת לכאורה מן התגובות למעשיו בעבר, הוא למעשה, פטור מכל תגובות שכאלה.

ניתן לשאול מדוע הריבון מטיל את הדבק לקשיים שכאלה, והתשובה היא שזה כמו שאב נוהג לפעמים ביד קשה עם בנו. הדבק הינו נשמה מסורה לאל, והאל דואג לו כליל. משום כך, כל אימת שהריבון מטיל אותו למצב כלשהו—של אושר או של סבל—מסתתרת מאחורי זה תוכנית גדולה. קרישנה למשל, הטיל את הפָּאנְּדַּוים לתלאות קשות כל כך, עד שאפילו בְּהִישְׁמַה, סבם, נרעש ותמה מדוע זה קורה להם: בראש הפָּאנְּדַּוים עמד המלך יוּדְהישְׁטְהירַה, שהיה הצדיק שבמלכים; שני לוחמים גדולים, בְּהִימַה וארג'ונה, גוננו עליהם; ומעל לכול, הם היו ידידיו האישיים וקרוביו של קרישנה; ואף-על-פי-כן הם נאלצו לסבול ממצוקות שכאלה. מכל מקום, מאוחר יותר הסתבר שהיתה זו תוכניתו של קרישנה, כחלק ממשימתו הגדולה להכחיד את הרשעים ולגונן על הדבקים.

שאלה נוספת שניתן לשאול היא: מאחר שהדבק פוגש בשמחה ובצער על-פי סידורו של הריבון ואדם פשוט פוגש באלה כתוצאה ממעשיו בעבר, מה ההבדל ביניהם? במה עדיף הדבק על סתם קַרְמִי רגיל? התשובה היא שהדבק והקַרְמִי אינם מצוים באותו מישור; הקַרְמִי, ללא הבדל מהו מצבו, ימשיך להתגלגל במחזוריות הלידה והמוות. זה בגלל זרע הקארמה שטמון בו, שיבשיל כאשר תבוא ההזדמנות לכך. האדם הרגיל סבוך כולו בחוקי הקארמה שמכתיבים לו לידה ומוות חוזרים ונשנים, בעוד שסבלו ושמחתו של הדבק אינם כפופים לחוק הקארמה; הם חלק מסידור זמני של הריבון שאינו משעבד את הדבק בכלל. הסידור הזה של הריבון נועד לשרת בסך הכול מטרה זמנית כלשהי. כאשר הקַרְמִי מבצע מעשה טוב, הוא מתעלה לכוכבי עדן, ומעשה רע מטיל אותו לתנאי גיהנום, ואילו הדבק, בין אם מעשהו טוב לכאורה ובין אם רע, זה לא מרומם אותו, גם לא מדרדר; כי הוא עובר לממלכה הרוחנית. מכאן שאושרו וסבלו של הדבק אינם דומים לאלה של הקַרְמִי.

יַמַרָאגַ'ה דן בעובדה זו בהרחבה בדבריו למשרתיו בנוגע לגאולתו של אַגָ'אמילַה. הוא הורה להם לפנות לאותם אנשים שלא ביטאו מעולם את שמו הקדוש של הריבון ולא זכרו את דמותו, תכונותיו ועלילותיו הנשגבות, אולם אסר עליהם לגשת לדבקים. אדרבה, כאשר הם פוגשים בדבק, עליהם עוד להשתחוות לפניו. לגבי הדבק אין איפוא, שאלה של התעלות או הידרדרות בעולם החומרי. סבלו של הדבק שונה לחלוטין מסבלו של הקַרְמִי, ממש כמו ההבדל שבין עונש מידה של אֵם אוהבת לעונש מיד אויב.

ועוד שאלה שיכולה להישאל: אם אלוהים הינו כל-יכול מדוע עליו להטיל את דבקיו למצוקות כדי להחזיר אותם למוטב? התשובה היא שיש כוונה מסויימת במצוקות הללו. בשעת מצוקה למשל, גוברת זיקתו של הדבק לאל; כאשר קרישנה חפץ לעזוב את בירת הפָּאנְּדַּוים ולשוב לביתו ופנה לבקש רשות, קוּנְתִידֵוִי אמרה, ״קרישנה יקירי, בשעות מצוקה אתה נמצא עמנו תמיד, והנה עכשיו, אחרי שזכינו בכתר השלטון, אתה עוזב אותנו. הלוואי ויכולתי להמשיך ולחיות במצוקה, ורק שלא לאבד אותך.״ במצבי מצוקה, מסירותו של הדבק מתעצמת. האל מטיל איפוא, את הדבק לפעמים לסבל, כאות לחסד מיוחד. חוץ מזה נאמר שטעם האושר הופך מתוק יותר אחרי שטועמים את טעם המרירות. הריבון העליון יורד עלי-אדמות כדי לגונן על דבקיו מצרות. במילים אחרות, אם הדבקים לא היו בצרה, הריבון לא היה יורד. כי הריגת הזדים יכולה להתבצע בקלות רבה באמצעות אוניו. האנרגיה החיצונית, האלה דוּרְגָא, היא שמכלה את הזדים הרבים, ולא האל בעצמו צריך להרוג אותם; הוא יורד איפוא, כי חובתו לגונן על דבקיו. נְרּיסימְּהַדֵוַה לא הופיע כדי להמית את הירַנְּיַקַשׂיפּוּ, אלא כדי לראות את פְּרַהְלָאדַה ולברך אותו. במילים אחרות, הריבון הופיע כיוון שפְּרַהְלָאדַה הוטל לקשים גדולים.

כאשר אחרי לילה קודר מפציעה השמש בבוקר, זה נעים מאד. בלהט החום, מים קרים נעימים, ובצינת החורף, מים חמים נעימים. באופן דומה, טעמה של החדוה הרוחנית שמעניק הריבון הופך מהנה שבעתיים, אחרי שהדבק מתנסה בתנאי העולם החומרי.

הריבון המשיך: ״הדבק שהתרושש מנכסיו ונעזב על-ידי קרוביו, ידידיו ובני משפחתו, נשאר ללא משען ומגן; ואז, חסר כול, הוא מוצא מקלט מוחלט בכפות רגלי הלוטוס שלי.״ שרילה נַרותְתַמַדָאסַה טְהָאקוּרַה שר בהקשר זה, ״קרישנה אלי היקר, בנו של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, הנה אתה עומד לפני עם שְׂרִימַתִי רָאדְהָארָאנִּי, בתו של המלך וְרּישַׁבְּהָאנוּ. עתה התמסרתי לך כליל. אנא, קבל אותי. אל תסלק אותי מעל פניך, כי אין לי מקלט מלבדך.״

הדבק שנקלע לכאורה לקשים ומתרושש מנכסיו ונעזב על-ידי קרוביו, מנסה להשיב לו את מעמדו הקודם ואת שיפעתו החומרית. אלא שלמרות נסיונותיו החוזרים ונשנים, שב קרישנה ומכלה את משאביו. עד שלבסוף הוא מתאכזב כליל ממאמציו החומריים, ואז, מתוסכל מכשלונותיו הרבים, הוא מתמסר כליל לאל. קרישנה יועץ לדבק שכזה מתוך הלב להתרועע עם דבקים. בחברתם של דבקים מתפתחת בו באופן טבעי הנטייה לשרת את הריבון, והריבון מעניק לו אז את כל האפשרויות להוסיף ולהתקדם בתודעת קרישנה. הלא-דבקים לעומת זאת, חרדים מאד לשמור על תנאיהם החומריים, ומשום כך נמנעים בדרך כלל מלסגוד לאישיות אלוה; בתשוקתם לרווח חומרי מידי, אלה בוחרים לסגוד לשיווה או לאלים-למחצה השונים. בבהגווד-גיטה נאמר משום כך, קָאנּקְשַׁנְתַהּ קַרְמַנָּאםּ סידְדְהיםּ יַגַ'נְתַה איהַה דֵוַתָאהּ: הקַרְמִים, שמחפשים הצלחה בעולם הזה, סוגדים לאלים-למחצה השונים. גם נאמר שם שסוגדיהם של האלים אינם בעלי תבונה בוגרת ביותר. הדבקים, מכל מקום, בגלל זיקתם העזה לאל, אינם פונים ברוב סכלות לאלים-למחצה.

קרישנה אמר אז למלך יוּדְהישְׁטְהירַה: ״דבקי אינו מתערער לנוכח קשיי החיים; הוא נשאר תמיד יציב ואיתן. משום כך אני נותן את עצמי לדבק שכזה ומבטיח שיוכל להשיג את שלמות החיים העליונה.״ החסד שהאל מעניק לדבק שכזה מתואר כברהמן; כלומר, שהינו אדיר ועצום כל כך, עד כי ניתן להשוותו רק לגדלותו השורה בכול של אלוהים. ברהמן פירושו גדול ללא גבול ומתפשט ללא גבול. חסדו של האל מתואר גם כפַּרַמַה, כיוון שדבר בעולם החומרי לא משתווה לו. והוא נקרא גם סוּקְשְׁמַם, או עדין מאד. חסדו של האל כלפי דבק שעבר מבחנים שכאלה אינו מתגלה איפוא, רק במימדים בלתי מוגבלים, אלא גם באיכות העדינה והגבוהה ביותר של אהבה נשגבת בין הדבק לאלוהיו. החסד הזה מתואר עוד כצ'ינְמָאתְרַם, או רוחני לחלוטין. המילה מָאתְרַם מציינת רוחניות טהורה, ללא שמץ של איכות חומרית. החסד מתואר גם כסַת, או נצחי, ואַנַנְתַקַם, או אינסופי. דבקו של הריבון שזוכה בברכה רוחנית אינסופית שכזו, מה עוד נותר לו לבקש אצל האלים-למחצה? דבק של קרישנה אינו סוגד לברהמה, גם לא לשיווה ולשום אל משני שכזה; הוא מתמקד כליל בשירותו האוהב והנשגב לאל.

שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי המשיך: ״האלים-למחצה, בראשם ברהמה ושיווה, גם אלים-למחצה כמו אינְדְרַה, צַ'נְדְרַה, וַרוּנַּה ועוד כמותם—כולם נוטים להתרצות מהר מאד מסוגדיהם וגם להתרגז מהר אם אלה פועלים לא כשורה. וישנו, אישיות אלוה, לעומת זאת, אינו כזה.״ מסתבר מזה שכל ישות חיים בעולם החומרי, לרבות האלים-למחצה, נתונה להשפעת שלוש מידות הטבע. ואכן, מידות הבערות והלהיטות שולטות מאד בעולם החומרי. גם סוגדיהם של האלים ומבקשי ברכתם נגועים באיכויות החומריות, ובמיוחד במידות הלהיטות והבערות. שְׂרִי קרישנה מסביר בבהגווד-גיטה שהברכות שהאלים-למחצה מעניקים הינן זמניות וחולפות ומשום כך זה לא נבון בכלל לבקש אותן. קל אמנם, באמצעות סגידה לאלים, להשיג שיפעה חומרית, אלא שהתוצאה הינה לפעמים הרת אסון ממש. רק אנשים מעוטי תבונה מעריכים ברכות שכאלה. בגלל שיפעתם החומרית, שהשיגו בזכות הברכות, אלה נמלאים אז יהירות ולעיתים אפילו מתכחשים למי שהעניק להם את הברכה.

שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי אמר אז למלך פַּרִיקְשׁית: ״מלך יקר, ברהמה, וישנו ושיווה—השילוש העיקרי של הבריאה החומרית—כל אחד מהם יכול לברך ולקלל כל אחד. מבין השלושה, ברהמה ושיווה מתרצים מהר וגם מתרגזים מהר. כאשר הם מרוצים הם מעניקים ברכות ללא שיקול הולם, וכאשר הם מתרגזים, גם אז אינם שוקלים, ומיד מקללים. רק וישנו אינו כזה; הוא שקול ומחושב. אם דבקו מבקש ממנו ברכה, הוא שוקל תחילה האם זו באמת ברכה טובה ומועילה. הוא לעולם לא יעניק ברכה שטומנת סכנה בחוּבה; ברוב חסדו, הוא שוקל תחילה את טובתו של הדבק. אלוה העליון הינו תמיד מלא בחסד, וגם אם נראה שהוא הורג זדים, או אפילו לכאורה כועס על דבקו—מעשיו מבורכים תמיד. הוא כולו טוב ומעשיו כולם טובים.

ובאשר לברכות שמעניקים האלים-למחצה, החכמים מספרים סיפור מעניין בהקשר זה שהתרחש בעבר, אודות ברכה ששיווה העניק לזד וְרּיקָאסוּרַה, בנו של שַׂקוּני, בעטייה בעצמו נקלע לסכנה גדולה. וְרּיקָאסוּרַה זה חפץ בברכה והתלבט למי כדאי לסגוד מבין שלושת השליטים כדי להשיג אותה. הוא פגש אז במקרה את הקדוש נָארַדַה וביקש את עצתו למי לפנות כדי להשיג תוצאה מהירה מסיגופיו. הוא שאל: ״מבין שלושת השליטים—ברהמה, וישנו ושיווה—מי מתרצה הכי מהר?״ ונָארַדַה, מבין את מזימתו, יעץ לו: ״אם תסגוד לשיווה, מהר מאד תגשים את משאלתך. שיווה מתרצה מהר מאד אולם גם מתרגז מהר. נסה איפוא, לרַצות אותו.״ נָארַדַה הוסיף גם וסיפר לו על זדים גדולים כמו רָאוָנַּה ובָּאנָּאסוּרַה שהתעשרו מאד אחרי שנשאו תפילות לאל-למחצה. נָארַדַה היה מודע כמובן, לטבעו של הרשע ולא יעץ לו משום כך לפנות לווישנו או לברהמה, כי אנשים כמותו, אשר שרויים במידות הבערות, אינם יכולים לדבוק בסגידה שכזו.

וְרּיקָאסוּרַה הרשע הלך אז לקֵדָארַנָאתְהַה. אתר קדוש זה קיים עדיין בקרבת קשמיר. הוא מכוסה כמעט תמיד בשלג; רק למשך תקופה קצרה, בחודש יולי, ניתן לראות שם את דמות המֻוּרְתי שבמקדש ודבקיו של שיווה הולכים כדי להשתחוות שם לפניו. על-פי העקרון הוֵדי, מציעים מזון למֻוּרְתי כמינחה לאש, ומשום כך קרבן אש הינו הכרחי בכל סוגי הפולחן. במיוחד לאלים מורה השָׂאסְתְרַה להגיש מזון באמצעות אש. הזד הלך איפוא, לקֵדָארַנָאתְהַה והצית שם אש לסיפוקו של שיווה.

אחרי שהדליק את המדורה בשמו של שיווה, הוא התחיל לחתוך ניתחי בשר מגופו שלו והציע את זה כמינחה לאל-למחצה. זוהי דוגמה של סגידה במידת הבערות. בבהגווד-גיטה נזכרים סוגי קרבן שונים—במידת הטובות, במידת הלהיטות ובמידת הבערות. בגלל מגוון האנשים הרב שבעולם, ישנם גם כל מיני סוגים של הקרבות ושל תַפַּסְיַה. מכל מקום, תודעת קרישנה הינה התַפַּסְיַה העליונה, היוגַה העליונה, וההקרבה העליונה. הבהגווד-גיטה מאששת שהיוגַה העליונה היא להגות בקרישנה בתוך הלב, וההקרבה העליונה הינה ביצוע סַנְקִירְתַנַה-יַגְ'נַה.

בבהגווד-גיטה נאמר גם שסוגדיהם של האלים-למחצה איבדו את תבונתם. כפי שיסתבר בפרק הזה, וְרּיקָאסוּרַה סגד לשיווה עבור מטרה חומרית עלובה ביותר, שהיתה גם זמנית וחסרת כל תועלת ממשית. אלא שהאַסוּרות, או מי ששרויים במידת הבערות, מתאווים לברכות שכאלה מן האלים. תהליך האַרְצַ'נָא-וידְדְהי, או הסגידה לווישנו או קרישנה לעומת זאת, הינו פשוט מאד ומנוגד לגמרי לסגידה במידת הבערות. קרישנה אומר בבהגווד-גיטה שהוא נכון לקבל מדבקו אפילו פרי, פרח או מעט מים, שהינם בהישג ידו של כל אחד, עשיר כעני. כמובן, איש עשיר אינו אמור להסתפק רק במעט מים, בפרי כלשהו או בעלה; עליו להציע לריבון בהתאם למעמדו. אולם מן העני מוכן הריבון לקבל אפילו את הצנועה שבמינחות. הסגידה לווישנו או לקרישנה הינה פשוטה מאד וכל אחד בעולם יכול לבצע אותה. הסגידה במידת הבערות, כמו זו של וְרּיקָאסוּרַה, לעומת זאת, הינה קשה מאד ומכאיבה, ובסך הכול ביזבוז זמן לריק. משום כך הגיטה אומרת על סוגדים שכאלה שהם חסרי תבונה; הם בוחרים בתהליך סגידה קשה מאד והתוצאה המושגת הינה זמנית וחולפת.

שישה ימים המשיך האיש בסגידתו, ועדיין לא זכה לראות את שיווה, מושא הקרבתו. הוא חפץ לראות אותו פנים אל פנים ולבקש ממנו ברכה. זהו הבדל נוסף שבין זדים לדבקים. הדבק מציע את מינחותיו באהבה ובמסירות ובטוח שהאל מקבל אותן, בעוד שהזד משתוקק לראות במו עיניו את האל-למחצה שלו הקדיש את סגידתו ולקבל ממנו ברכה במישרין. הדבק גם אינו סוגד לקרישנה לצורך ברכה כלשהי. הוא נקרא משום כך אַקָאמַה, או פטור מכל תשוקה, והלא-דבק נקרא סַרְוַה-קָאמַה, מלא בתשוקות. ביום השביעי החליט הזד לכרות את ראשו ולהגיש את זה כמינחה. הוא הלך לרחוץ בנהר סמוך, ובלי אפילו ליבש את גופו ושערו, הוא עמד עתה לכרות את ראשו. על-פי הנוהג הוֵדי, חיה שמשמשת לקרבן נרחצת תחילה, ומועלת לקרבן בעודה רטובה. שיווה נמלא אז חמלה כלפי האיש. החמלה הזו מקורה במידת הטובות. שיווה נקרא תְרילינְגַה ומכאן שהחמלה שלו הינה מטבע הטובות, ונעורה כיוון שראה את הזד משליך את בשרו לאש הקרבן. מכל מקום, זוהי חמלה טבעית שמצויה בכל ישות חיה. אפילו אדם רגיל ימהר להציל אדם שמנסה להתאבד; זו חובתו והוא יעשה את זה כמאליו, מבלי שאיש אפילו יבקש ממנו. גם הופעתו של שיווה מתוך האש כדי לעצור את הרשע מהתאבדות לא היתה איפוא, מעשה של חסד מיוחד.

שיווה נגע בו, והאיש ניצל; פצעיו נירפאו מיד וגופו שב והיה כמו מקודם. שיווה אמר אז לזד: ״וְרּיקָאסוּרַה יקר, אינך צריך לכרות את ראשך. בקש ממני כל ברכה שתחפוץ, ואני אמלא את משאלתך. איני מבין מדוע רצית לכרות את ראשך כדי לספק אותי, אני מתרצה אפילו ממעט מים.״ למעשה, על-פי השיטה הוֵדית סוגדים לשיווה לינְגַה שבמקדש או לדמותו של שיווה פשוט עם מי גנגס. זאת משום שנאמר ששיווה מרוצה מאד כאשר מי גנגס נשפכים על ראשו. דבקיו מציעים לו בדרך כלל מי גנגס ועלי עץ הבילְוַה. עליו של העץ הזה משמשים במיוחד כמינחה לשיווה ולאלה דוּרְגָא. ומשתמשים גם בפירותיו של העץ. שיווה הסביר לוְרּיקָאסוּרַה שהוא מתרצה גם מסגידה פשוטה ביותר. מדוע איפוא, הוא היה להוט כל כך לכרות את ראשו, ומדוע היה עליו להתיסר כל כך ולחתוך את גופו ולהשליך את הבשר לאש? לא היה כל צורך בסיגופים קשים שכאלה. מכל מקום, עתה, מתוך חמלה ואהדה, שיווה הופיע לפניו, נכון להעניק לו כל ברכה שיחשק.

הזד ביקש אז ברכה ניתעבת מאד ומטילת אימה. היה זה איש שטוף חטא, וחוטאים אינם יודעים איזה ברכה לבקש מן האלים. משום כך הוא ביקש עתה כוח מיוחד בעזרתו יוכל, פשוט עם נגיעת ידו בראשו של מישהו, לפוצץ לו את הראש ולהמית אותו. הזדים מתוארים בגיטה כדוּשְׁקְרּיתינַה, או רשעים. קְרּיתִי פירושו בעל תכונות נעלות, אולם כאשר מתווספת הקידומת דוּשׁ, פירושו נתעב מאד. במקום להתמסר לאלוהים, הדוּשְׁקְרּיתינַה סוגדים לאלים-למחצה עבור ברכות חומריות נתעבות. זדים שכאלה, באיצטלה של מדענים, ממציאים לעיתים כלי נשק קטלניים. אלה אינם מסוגלים בכוחותיהם המופלאים להציל את האדם ממוות; הם מסוגלים רק להמציא כלי משחית שמאיצים את תהליך המוות. שיווה יכול להעניק כל ברכה, והזד יכול היה לבקש ממנו משהו שיביא תועלת לחברה, אולם בחר ברוב אנוכיות ברכה שתמית מיד כל מי שרק יגע בו בידו.

שיווה, מבין את כוונת הזד, הצטער עתה מאד על שהבטיח להעניק לו כל ברכה שיבקש. הוא לא הפר אמנם את הבטחתו, אולם התעצב בתוך לבו על שעליו לתת לאיש ברכה אשר טומנת בחובה אסון לחברה האנושית. הזדים נקראים דוּשְׁקְרּיתינַה, או רשעים, כיוון שלמרות שכלם הרב ומעלותיהם, הם מנצלים את אלה למעשים נתעבים. הזדים ממציאים למשל, נשק קטלני. אין ספק שהמחקר המדעי לפיתוח נשק דורש שכל רב. אולם במקום להמציא משהו מועיל לחברה, אלה ממציאים בסך הכול משהו שמאיץ את המוות, שגם כך מובטח לכל אחד. כמותם גם וְרּיקָאסוּרַה לא ביקש משהו מועיל לכלל האנשים, אלא משהו מסוכן מאד. ומשום כך חש שיווה צער. דבקיו של הריבון לעומת זאת, אינם מבקשים שום ברכה, ואם הם מבקשים כבר משהו, זה לא מסוכן בכלל. זהו ההבדל שבין זדים לבין דבקים—בין חסידיו של שיווה לבין דבקיו של וישנו.

שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי, בשעה שסיפר את סיפורו של וְרּיקָאסוּרַה, כינה את המלך פַּרִיקְשׁית כבְּהָארַתַה, מתייחס ללידתו של המלך למשפחת דבקים. המלך, בעודו ברחם אמו, כבר ניצלו חייו בידי קרישנה, וגם עתה יכול היה לבקש להינצל מקללת הבְּרָאהְמַנַּה, אולם לא עשה זאת. הזד לעומת זאת, רצה להפוך לבן אלמוות ולהרוג כל אחד פשוט על-ידי מגע ידו. שיווה הבין את כל זה, אולם כיוון שהבטיח, העניק את הברכה.

והנה, האיש הרשע והנפשע הזה ניסה מיד להשתמש בברכה כדי להמית את שיווה ולגזול ממנו את אשתו גַוּרִי (פָּארְוַתִי) ולהתענג עמה. הוא החליט להניח את ידו על ראש האל-למחצה. כמה מביך היה אז מצבו של שיווה, נתון בסכנה בגלל ברכה שלו. זוהי דוגמה נוספת לשימוש לרעה שעושה מישהו בכוח שהשיג מן האלים-למחצה.

ללא שיקול נוסף, הסתער הזד על שיווה וניסה לגעת בראשו, והאל-למחצה, ברוב אימה, גופו רועד מחלחלה, החל לנוס אז על נפשו; מן האדמה הוא נמלט לשמיים, מן השמיים לכוכבים אחרים, ואפילו הגיע אל קצה היקום, מעבר למערכות הכוכבים העליונות. הוא נמלט ממקום למקום, והזד ממשיך לדלוק בעקבותיו. לא ברהמה, לא אינְדְרַה, לא צַ'נְדְרַה, גם לא שאר שליטיהם של הכוכבים השונים יכולים היו להושיעו, ומשום כך, כאשר בא אליהם, אלה לא פצו אפילו פה.

לבסוף הוא פנה לווישנו שנמצא ביקום זה בכוכב שְׂוֵתַדְוִיפַּה. אפילו שכוכב זה מצוי ביקום החומרי, הינו כוכב וַיְקוּנְּטְהַה ואינו נתון להשפעת האנרגיה החיצונית. וישנו נמצא אמנם בכל מקום בהיבטו השורה בכול, אולם במקום שהוא נמצא בעצמו, שוררת אוירת וַיְקוּנְּטְהַה.

בבהגווד-גיטה נאמר שהריבון מצוי בלבן של כל ישויות החיים. מכאן שהוא מצוי גם בלבם של יצורים נחותים מאד, אולם אין להסיק מזה שגם הוא הופך אז לנחות. כל מקום שבו הוא נמצא הופך לוַיְקוּנְּטהַה. וכך, כוכב שְׂוֵתַדְוִיפַּה שבתוך היקום הזה הינו וַיְקוּנְּטְהַלוקַה. בשָׂאסְתְרַה נאמר שמגורים ביער הינם במידת הטובות, מגורים בעיירות ובכפרים הינם במידת הלהיטות, ומגורים במקומות שבהם שלטת התמכרות לארבע פעולות החטא—פריצות מינית, שכרות וסמים, אכילת בשר, והימורים—מגורים שכאלה מושפעים ממידת הבערות. מכל מקום, מגורים במקדש של וישנו, אישיות אלוה, הינם וַיְקוּנְּטְהַה, ללא הבדל היכן מצוי המקדש, שהרי המקדש עצמו הינו וַיְקוּנְּטְהַה. משום כך, אפילו שכוכב שְׂוֵתַדְוִיפַּה, מצוי בתחומי העולם החומרי, הריהו כוכב וַיְקוּנְּטְהַה ממש.

שיווה נכנס סוף סוף לשְׂוֵתַדְוִיפַּה. היו שם קדושים דגולים, כולם פטורים מצרוּת העין של העולם החומרי, גם מעשיהם נקיים מארבע הפעילויות הארציות—דתיות, פיתוח כלכלי, עינוג חושים וגאולה. ומי שמגיע לשם, לא שב עוד לעולם החומרי. נָארָאיַנַּה, שידוע כאוהב דבקיו, הבין את הסכנה הנוראה שמאיימת על שיווה, ומיהר אז ויצא, מחופש כבְּרַהְמַצָ'ארִי, לפגוש את שיווה ממרחק. הוא נראה כמו בְּרַהְמַצָ'ארִי מושלם, עם חגורה למותניו, חוט קדוש ועור צבי לגופו, ומקל בְּרַהְמַצָ'ארִי וחרוזי רַוּדְרַה בידיו. (חרוזי רַוּדְרַה הינם שונים מחרוזי תוּלַסִי ומשתמשים בהם דבקיו של שיווה). נָארָאיַנַּה עמד אז מול שיווה והזוהר שהפיץ גופו שבה כליל את לב האל-למחצה, גם את לבו של וְרּיקָאסוּרַה הרשע.

כדי לזכות באהדתו של וְרּיקָאסוּרַה ובתשומת לבו, נָארָאיַנַּה השתחווה אז לפניו, עוצר אותו ממרדפו, ואמר לו: ״הו בן שַׂקוּני, ממראך העייף ניכר שהגעת לכאן ממרחקים. מדוע באת ממרחק שכזה? מהי תכלית בואך? אתה נראה עייף ורצוץ, נוּח מעט בבקשה. אל לך להתיש את גופך שלא לצורך; כל אחד מחשיב מאד את גופו, שהרי רק באמצעות הגוף הזה ביכולתו להגשים את מאוויי ליבו. משום כך עלינו להיזהר ממאמץ מיותר.״

הבְּרַהְמַצָ'ארִי כינה את וְרּיקָאסוּרַה כבנו של שַׂקוּני כאילו לשכנע את האיש שאביו הכיר אותו, ווְרּיקָאסוּרַה התרשם אכן, שהינו מכר המשפחה, ודבריו האוהדים נגעו ללבו. עוד לפני שיכול היה הזד לטעון שאין לא זמן לנוח, מיהר הריבון והסביר לו את חשיבות הגוף, והלה השתכנע כמובן, שהרי כל אדם, ובמיוחד זדים, מייחסים חשיבות רבה מאד לגופם.

עתה, כדי להוסיף ולהרגיע את האיש, אמר הבְּרַהְמַצָ'ארִי: ״אדוני היקר, אם תאות לגלות לי את המשימה לשמה טרחת ובאת עד הלום, יתכן שאוכל לסייע לך להשיג בקלות את מטרתך.״ הריבון כמו אמר בעקיפין שמאחר שהוא הינו הברהמן העליון, הרי שיוכל לפתור את המצב המסובך שיצר שיווה.

מפויס כליל ממתק מילותיו של הריבון בדמות של בְּרַהְמַצָ'ארִי, גילה לו אז הזד את סיפורה של הברכה. והריבון השיב: ״אני לא מאמין ששיווה באמת נתן לך ברכה כזו. עד כמה שידוע לי, הוא לא כל כך שפוי בדעתו. הוא רב עם דַקְשַׁה, חותנו, וקולל להפוך לפּישָׂאצַ'ה (רוח רפאים), ועכשיו הפך למנהיגם של השדים והרוחות. משום כך לא הייתי מאמין כלל לדבריו. אולם אם אתה בכל זאת מאמין, מדוע שלא תבדוק קודם ותנסה לגעת עם ידך בראש שלך? כי אם תוכח הברכה כסתם מירמה, או אז, תהרוג מיד את השקרן הזה, כדי שלא יעז להעניק עוד מין ברכות כוזבות כאלה.״

פורש את אשליתו העילאית ומתעתע כך בזד במתק מילותיו, השכיח ממנו הריבון את עוצמתו של שיווה ואת עוצמת בִרכתו. ועתה, משוכנע כליל, ברוב בילבול, נגע האיש עם ידו בראש שלו, ומיד התפוצץ ראשו כמו ממכת ברק, ומת. האלים-למחצה מעדן החלו להמטיר פרחים, משתחווים לפני הריבון ומפארים אותו במזמורי הלל והודיה. תושבי המערכות העליונות—האלים-למחצה, הפּיתָא, הגַנְדְהַרְוים ותושבי גַ'נַלוקַה—כולם המטירו פרחים על אישיות אלוה.

כך גאל שְׂרִי וישנו בדמות של בְּרַהְמַצָ'ארִי את שיווה מסכנה נוראה והציל את המצב כולו. הוא גם הסביר לשיווה שהזד הומת כתוצאה ממעשיו החטאים, שהנפשע שבהם היה נסיונו לממש את כוחו על אדונו. הוא אמר, ״שיווה יקירי, מי שפוגע בנשמות גדולות, אינו יכול להמשיך ולהתקיים. חטאיו שלו מכחידים אותו. כזהו גם מקרהו של הרשע הזה, שביצע עבירה חמורה נגדך.״

כך, בחסדו של אישיות אלוה, הנשגב לכל המידות החומריות, ניצל שיווה ממוות מידיו של זד. כל מי ששומע את הסיפור הזה באמונה ובמסירות, אין ספק שישתחרר מן השיעבוד החומרי, גם משבי אויביו.

סיפורי קרישנה: פרק 87 – תפילותיהם של נציגי הוֵדות

המלך פַּרִיקְשׁית חקר עתה את שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי בנקודה חשובה ביותר להבנת נושאים רוחניים. הוא שאל: ״הידע הוֵדי דן בעיקרו בנושאים שבתחומי שלוש מידות הטבע החומרי. כיצד אם כן, ביכולתו לגעת בנושאים נשגבים, שמעבר לשלוש המידות? המֵחְשָב הינו חומרי, וגם צלילי המילים הינם חומריים. כיצד יכול איפוא, הידע הוֵדי, שמבוטא באמצעות צלילים ומחשבות חומריים, לתאר את הנשגב? כאשר מתארים דבר כלשהו, חיבים לתאר גם את המקור שלו ואת תכונותיו ומעשיו. תיאור שכזה מתבצע באמצעות מחשבה חומרית וצלילים חומריים. מכל מקום, הברהמן, או האמת המוחלטת, הינו משולל תכונות חומריות, בעוד שכוח הדיבר שלנו אינו מסוגל לחרוג מעבר לתכונות חומריות. איני מבין איפוא, כיצד יכולות מילותיך לתאר את ברהמן. לא ברור לי כיצד ניתן להבין את הנשגב באמצעות הגיית צלילים חומריים.

המלך פַּרִיקְשׁית ביקש למעשה, לוודא בשאלתו האם הוודות מתארות את האמת המוחלטת בסופו של דבר כאישיות או כמופשטת. האמת המוחלטת מובנת בשלושה היבטים, בסדר עולה—ברהמן בלתי אישי, פַּרַמָאתְמָא מקומי, שמצוי בלבו של כל אחד, ולבסוף, קרישנה, אישיות אלוה.

הוודות דנות בשלושה סוגי פעולות. האחד נקרא קארמה-קָאנְּדַּה, או פעילות על-פי ההוראות הוֵדיות. פעילות כזו מטהרת בהדרגה את מבצעה ומביאה אותו להבנת מעמדו האמיתי; הסוג השני הוא גְ'נָאנַה-קָאנְּדַּה, או תהליך להבין את האמת באמצעות שכלתנות עיונית; והשלישי הוא אוּפָּאסַנָא-קָאנְּדַּה, או סגידה לאישיות אלוה ולעיתים גם לאלים-למחצה. הסגידה לאלים-למחצה שמומלצת בוודות מושתתת תמיד על הבנת יחסיהם של האלים-למחצה עם האל העליון. מאישיות אלוה נובעים חלקים רבים; אחדים נקראים סְוָאמְּשַׂה, או התרחבויות אישיות, ואחדים נקראים ויבּהינְנָאמְּשַׂה, או ישויות החיים. ההתרחבויות הללו, הסְוָאמְּשַׂה והויבְּהינְנָאמְּשַׂה, כולן מקורן באישיות אלוה הראשוני. התרחבויות הסְוָאמְּשַׂה נקראות וישנו-תַתְתְוַה, והויבְּהינְנָאמְּשַׂה נקראות גִ'יוַה-תַתְתְוַה. האלים-למחצה השונים כולם הינם גִ'יוַה-תַתְתְוַה.

ישויות החיים הוטלו ברובן לעולם החומרי כדי לפעול בו לצורך עינוג חושים; הסגידה לאלים-למחצה מומלצת איפוא, לפעמים כדי לווסת ולמתן אותן נשמות שמכורות מדי לתענוגות חושים. זה מאושש בבהגווד-גיטה. אדם שקשור למשל, לאכילת בשר—הוודות מתירות לו לאכול בשר של עז (ולא חיה אחרת) שהועלתה כמינחה לאלה קָאלִי על-פי כללי הקארמה-קָאנְּדַּה. המטרה אינה לעודד אכילת בשר, אלא לאפשר את זה למי שמתעקש, אולם תחת הגבלות וכללים מסויימים. הסגידה לאלים-למחצה אינה איפוא, סגידה לאמת המוחלטת. אולם באמצעות סגידה כזו ניתן להתעלות בהדרגה ולהכיר בעקיפין באישיות אלוה. הכרה עקיפה שכזו מתוארת בבהגווד-גיטה כאַוידְהי, או בלתי מוסמכת. וכיוון שהסגידה לאלים-למחצה אינה מוסמכת, האימפרסונליסטים מדגישים את ההתמקדות בהיבט הברהמן של האמת המוחלטת.

שאלתו של מַהָארָאגַ'ה פַּרִיקְשׁית היתה מהי מטרתו הסופית של הידע הוֵדי—התמקדות בהיבט הבלתי אישי של האמת המוחלטת או בהיבט האישי? אחרי הכול, שני היבטיו של האל—האישי והבלתי אישי—שניהם נשגבים לתפיסתנו החומרית. ההיבט הבלתי אישי, או זוהר הברהמן, הינו קרינת גופו של קרישנה. הקרינה הזו פושטת בבריאה כולה, ואותו חלק אשר מכוסה בענן החומרי נקרא הבריאה החומרית, או עולם שלוש המידות—סַתְתְוַה, רַגַ'ס ותַמַס. כיצד יכולים אותם אנשים שמצויים בתוך הענן שנקרא העולם החומרי לתפוס את האמת המוחלטת באמצעות שיטות לימוד שכלתניות עיוניות?

בתשובה לשאלתו של המלך, שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי השיב שאישיות אלוה ברא אמנם את המֵחְשָב, החושים וכוח החיות לצורך עינוג חושים במסע ההתגלגלות מגוף לגוף, אולם הוא ברא את אלה גם לצורך השתחררות מן הקיום החומרי. במילים אחרות, ניתן להשתמש בהם לעינוג חושים ולהתגלגלות מגוף ולגוף, או לצורך גאולה. הוראות הוודות נועדו לאפשר לנשמות המותנות לענג את חושיהן על-פי כללים מגבילים, זאת כדי לרומם אותן בהדרגה; וכאשר התודעה מיטהרת לחלוטין, שבה הנשמה למעמדה המקורי וחוזרת הביתה לאלוהות. כוח החיות הינו בעל תבונה. על האדם לשלוט איפוא, עם תבונתו במֵחְשָבו ובחושיו. הנשמה המותנית הופכת בת חורין, כאשר המֵחְשָב והחושים מיטהרים באמצעות שימוש נכון בתבונה. אולם אותה נשמה מותנית שאינה משתמשת בתבונתה לשליטה על המֵחְשָב והחושים—זו ממשיכה ומתגלגלת מגוף לגוף בחיפוש אחר עינוג חושים.

נקודה נוספת שעולה מתשובתו של שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי היא שהריבון ברא את המֵחְשָב, החושים והתבונה של הישות היחודית. לא נאמר שישויות החיים בעצמן נבראו. אלה קימות לעד כחלקיקיו של אלוהים, ממש כמו שקרני השמש קיימות עם השמש יחדיו. אולם אף שהנשמות הינן חלקיקים נצחיים של האל, לעיתים הן מוטלות לחשכת הבערות, לענן התפיסה החומרית.

התהליך הוֵדי כולו נועד להסיר בהדרגה את החשיכה הזו, וכאשר מֵחְשָבה וחושיה של הנשמה המותנית מיטהרים כליל, היא שבה למצבה המקורי, שנקרא תודעת קרישנה, וזוהי גאולה.

הסֻוּתְרַה, או הצופן, הראשון של הוֵדָאנְתַה-סֻוּתְרַה שואל לגבי האמת המוחלטת. אַתְהָאתו בְּרַהְמַה-ג'יגְ'נָאסָא: מהו טִבעה של האמת המוחלטת? הסֻוּתְרַה השניה משיבה שהאמת המוחלטת הינה המקור לכול. כל עולם התנסותנו, לרבות חיים מותנים—הכול נובע ממנה. זו האמת המוחלטת שבראה את המֵחְשָב, החושים והתבונה. ומכאן שגם היא איננה משוללת מֵחְשָב, תבונה וחושים. כלומר, היא אינה משוללת אישיות. עצם המילה ״לברוא״ מצביעה על תבונה נשגבת. כאשר אב למשל, מוליד ילד, הילד ניחן בחושים כיוון שגם לאב יש חושים. הילד נולד עם ידיים ורגליים, כיוון שגם האב הינו בעל רגליים וידיים. משום כך נאמר שהאדם נוצר בצלם אלוהים. האמת המוחלטת הינה איפוא, אישיות עליונה אשר ניחנת בחושים, במֵחְשָב ובתבונה נשגבים. ומי שתבונתו, מֵחְשָבו וחושיו היטהרו מתפיסות חומריות, יוכל להבין שהאמת המוחלטת בהיבטה המקורי הינה אישיות.

התהליך הוֵדי מרומם בהדרגה את הנשמה המותנית ממידת הבערות למידת הלהיטות וממידת הלהיטות למידת הטובות. מידת הטובות הינה מאירה דיה כדי להבין את הדברים כמות שהם. עץ למשל, צומח מאדמה, ומן העץ ניתן להבעיר אש. בתהליך ההצתה תחילה פוגשים בעשן, אחר כך בחום, ולבסוף באש. וכאשר האש בוערת, או אז ניתן להשתמש בה למטרות שונות. האש הינה איפוא, המטרה הסופית. בדומה לכך, בשלב של חיים חומריים נחותים שלטת מאד מידת הבערות. עם התקדמות האדם מחיי פרא לחיי תרבות נעלמת בהדרגה הבערות. חיים תרבותיים נשלטים על-ידי מידת הלהיטות. אדם בבערות מספק את חושיו בצורה גסה, ובן התרבות שהתעלה ללהיטות מספק את חושיו בצורה מעודנת ומלוטשת. מכל מקום, מי שהתעלה למידת הטובות מבין שחושיו ומֵחְשָבו עוסקים עתה בפעילות חומרית רק בגלל שהם מכוסים בתודעה מעוּותת. וכאשר התודעה המעוּותת הופכת בהדרגה לתודעת קרישנה, או אז נפתח נתיב הגאולה. החושים והמֵחְשָב אינם מהווים איפוא, מחסום בפני הגעה לאמת המוחלטת. נכון שכל עוד אלה אינם טהורים, הם אינם מסוגלים להעריך את טבעה של האמת, אולם כאשר הם מיטהרים, ביכולתם להבין את האמת כמות שהיא. התהליך המטהר הזה נקרא שירות מסור, או תודעת קרישנה.

בבהגווד-גיטה נאמר בבירור שמטרת הידע הוֵדי היא להבין את קרישנה, וקרישנה מובן באמצעות שירות מסור, שמתחיל עם תהליך ההתמסרות. הבהגווד-גיטה מורה גם לזכור את קרישנה תמיד. על האדם לעסוק תמיד בשירות אוהב לאל, עליו גם לסגוד לו ולהשתחוות לפניו. כי רק באמצעות התהליך הזה ניתן להיכנס לממלכת אלוהים.

באמצעות השירות המסור, מואר האדם במידת הטובות ומשתחרר ממידות הלהיטות והבערות. המילה אָאתְמַנָא מציינת את השלב שבו ניחן האדם בכישורים בְּרַהְמיניים ורשאי ללמוד את האוּפַּנישַׁדים, שהינם חלק מן הספרות הוֵדית. האוּפַּנישַׁדים מתארים את מעלותיו הנשגבות של האל בדרכים שונות. אלוה עליון, או האמת המוחלטת, נקרא נירְגוּנַּה. אולם אין להסיק מכך שהוא משולל תכונות. כי רק בגלל שהוא ניחן בתכונות, גם לנו, ישויות החיים המותנות, יש תכונות. מכל מקום, תכונותיה של האמת המוחלטת הינן נשגבות ושונות לחלוטין מתכונות חומריות שמושפעות מאיכויות הבערות, הלהיטות והטובות. כל לימוד האוּפַּנישַׁדים תכליתו ללמד את זה, וזוהי ההבנה הוֵדית הנכונה. חכמים דגולים כמו ארבעת הקוּמָארים, ובראשם סַנַקַה, קיבלו את העקרונות הללו של הידע הוֵדי והתעלו בהדרגה מהבנת ההיבט הבלתי אישי של האל לסגידה לאישיות אלוה. גם לנו מומלץ לעקוב אחר אישים דגולים שכאלה. ושׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי הינו אחד מאלה, ומכאן שתשובתו למַהָארָאגַ'ה פַּרִיקְשׁית הינה מוסמכת לחלוטין. כי מי שצועד בעקבות בני סמכא שכאלה, צועד בבטחה על נתיב הגאולה, ואין ספק שיגיע לבסוף הביתה לאלוהות. זו הדרך להשגת השלמות האנושית.

שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי המשיך ואמר למלך פַּרִיקְשׁית: ״מלכי היקר, עתה אספר לך סיפור יפה בהקשר זה. זהו סיפור חשוב, כיוון שקשור לנָארָאינַּה, אישיות אלוה. זוהי שיחה בין נָארָאיַנַּה רּישׁי והקדוש הדגול נָארַדַה. נָארָאינַּה רּישׁי חי עד עצם היום הזה בבַּדַרִיקָאשְׂרַמַה שבהרי ההימליה ומקובל לחשוב אותו להתגלות של נָארָאינַּה. פעם, בעת שנָארַדַה, גדול הדבקים והקדושים מבין האלים-למחצה, תר בכוכבים השונים, הוא התאווה לפגוש את הסגפן המהולל מבַּדַרִיקָאשְׂרַמַה ולחלוק לו כבוד. הקדוש הזה, נָארָאינַּה רּישׁי, שהינו התגלות אלוה, מבצע סיגופים קשים מראשית הבריאה כדי ללמד את תושבי בְּהָארַתַוַרְשַׁה כיצד להשיג את השלמות העליונה ולשוב הביתה לאלוהות. תירגולו הסגפני הפך לדוגמה ומופת לכלל בני האדם.״

בַּדַרִיקָאשְׂרַמַה נמצא בחלק הצפוני של הרי ההימליה ומכוסה תמיד בשלג. עד היום נוהגים הודים דתיים לבקר שם בעונת הקיץ, כאשר השלג אינו כבד כל כך.

פעם, נָארָאינַּה רּישׁי ישב בחברת דבקים רבים בכפר קַלָאפַּגְראמה. כמובן, לא היו אלה חכמים רגילים שישבו עמו, וגם הקדוש נָארַדַה הופיע שם. אחרי שנָארַדַה השתחווה לפני הרּישׁי, הוא שאל אותו ממש אותה שאלה שפַּרִיקְשׁית שאל את שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי. והרּישׁי בתשובתו התבסס על קודמיו וסיפר כיצד נדונה השאלה הזו בכוכב גַ'נַלוקַה. גַ'נַלוקַה נמצא מעל כוכבי סְוַרְגַלוקַה, כגון הירח, כוכב נוגה וכו'. בכוכב זה חיים קדושים וחכמים דגולים וגם הם דנו בשאלת הבנת הברהמן וזהותו האמיתית.

החכם נָארָאינַּה אמר אז: ״נָארַדַה יקר, עתה אתאר בפניך אירוע שהתרחש לפני הרבה הרבה שנים. תושבי העדן נאספו פעם לאסיפה גדולה, ובאסיפה נכחו כמעט כל הבְּרַהְמַצָ'ארִים החשובים כגון ארבעת הקוּמָארים—סַנַת, סַנַנְדַנַה, סַנַקַה וסַנָאתַנַה קוּמָארַה. הדיון נסוב אודות הבנת האמת המוחלטת, ברהמן. אתה לא נכחת שם כיון שבדיוק ביקרת אצל התרחבות שלי, אַנירוּדְדְהַה, שחי באי שְׂוֵתַדְוִיפַּה. בפגישה הזו דנו הנאספים בהרחבה באותה שאלה ששאלת אותי, והשיחה היתה מעניינת מאד. הם נגעו בנקודות עדינות ביותר, ואפילו הוודות לא היו מסוגלות לפתור את הסוגיות המורכבות שעלו שם.״

נָארָאינַּה רּישׁי מסביר כאן לנָארַדַה שאותה שאלה ששאל נדונה בפגישה בגַ'נַלוקַה. זוהי דרך ההבנה באמצעות פַּרַמְפַּרָא, או שושלת מורים. מַהָארָאגַ'ה פַּרִיקְשׁית פנה לשׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי, שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי התייחס בתשובתו לנָארַדַה, ששאל שאלה זהה את נָארָאינַּה רּישׁי, ונָארָאינַּה רּישׁי, בתשובתו לנָארַדַה, התייחס לסמכות גבוהה עוד יותר—לדיון בגַ'נַלוקַה בין ארבעת הקוּמָארים הדגולים. ארבעה בְּרַהְמַצָ'ארִים אלה הינם מלומדים דגולים בוודות ובשָׂאסְתְרות. ידיעתם העצומה, שמעוגנת בהתנזרות ובסיגופים רבים, מתגלה באופיים המושלם. התנהגותם ידידותית מאד ועדינה ואינם מפלים בין ידידים ושוחרי טוב לאויבים. הם שרויים בנשגב ומעבר לכל שיקולים חומריים, ומשום כך אינם מושפעים מן השניויות החומריות. בשיחה הזו, אחד האחים, סַנַנְדַנַה, נבחר לדבר, והשאר הפכו לקהל השומעים.

סַנַנְדַנַה אמר: ״אחרי חורבן עולם התופעות, האנרגיה כולה והעולם, בצורתו הגרעינית, נכנסים לגופו של גַרְבְּהודַקַשָׂאיִי וישנו. הריבון נשאר כך, שקוע בתרדמה ממושכת מאד. וכאשר שב הצורך בבריאה, נציגי הוודות מתאספים סביבו ומתחילים להלל אותו ולתאר את עלילותיו המופלאות, הנשגבות. זה דומה למלך שממנה קריינים שתפקידם להעיר אותו כל בוקר עם מזמורי הלל שמפארים את מעשי גבורתו.״

״נציגי הוודות החלו אז לשורר: 'הו הבלתי מנוצח, אתה הינך אלוה עליון. איש אינו שווה לך, אף לא גדול ממך. גם מעשיו של איש אינם מהוללים יותר. הלל לך! הלל לך! מטבעך הנשגב, אתה ניחן במלואם בששת השפעים, ומשום כך בכוחך לגאול את הנשמות המותנות כולן משליטתה של מָאיָא. הו אל עליון, אנחנו מתפללים ומתחננים שבחסדך אכן תעשה זאת. ישויות החיים כולן הינן חלקיקים שלך, ומשום כך הינן גם נצחיות ומלאות חדוה וידע מטבען. מכל מקום, באשמתן הן מנסות לחקות אותך ולהפוך למתענגות העליונות; ובגלל ההתעלמות הזו ממעמדך העליון, הן הפכו עתה לעברייניות. והעבריינים מוטלים להשגחת אונך החומרי. במצב שכזה מעלותיהן הטבעיות—החכמה והחדווה הנשגבת—מתכסות בענני שלוש האיכויות החומריות. הבריאה החומרית, אשר מורכבת משלוש מידות הטבע, הינה ממש כמו בית סוהר לנשמות המותנות. אלה נאבקות קשה מאד להיחלץ מן השיעבוד החומרי, ובהתאם למצביהן השונים נועדו להן גם פעילויות שונות. אולם הפעולות הללו כולן מבוססות על ידע שמקורו בך. רק בהשראת חסדך יכול מישהו לבצע פעילות צדיקה. ומבלי למצוא מקלט בכפות רגליך, איש לא יכול לגבור על השפעת אונך החומרי. למעשה, אנו, נציגי הידע הוֵדי, עוסקים תמיד בשירותך, בסיוע לנשמה המותנית להבין אותך.'״

התפילה הזו של נציגי הוודות מראה שהוודות נועדו לסייע לנשמות המותנות להבין את קרישנה. נציגי הוודות, או השְׂרוּתי, שבו ופיארו את האל וזימרו ״גַ'יַה! גַ'יַה!״ כלומר, שהריבון הינו מהולל על מעשיו המופלאים. והנפלא מכל זהו חסדו לנשמות המותנות בחלצו אותן משִביה של מָאיָא.

ישויות החיים שבגופים השונים הינן רבות לאינספור, חלקן נעות וחלקן ניחות. הן סובלות עתה בחיים מותנים בגלל ששכחו את יחסיהן הנצחיים עם אלוהים. כאשר ישות החיים מתאווה לחקות את קרישנה ולשלוט באנרגיה החומרית, היא נלכדת מיד בידי אותה אנרגיה, שמציעה לה 8,400,000 סוגי גוף שונים לבחירתה. ולמרות שהיא סובלת אז משלושת סוגי הסבל החומרי, היא סוברת ברוב אשליתה שהיא אדון כל הסובב אותה. סבוכה כך באשלית האנרגיה החומרית שמיוצגת בשלוש מידות הטבע, היא אינה יכולה להשתחרר, ללא חסדו של הריבון כלפיה. ישות החיים אינה מסוגלת לגבור על השפעת המידות החומריות במאמציה שלה. מכל מקום, האנרגיה החומרית פועלת בשליטתו של הריבון, ומשום כך מצוי האל מחוץ לתחומיה. ומלבדו, כל ישויות החיים—החל מברהמה וכלה בנמלה הזעירה—כולן מובסות במגען עם הטבע החומרי.

האל ניחן במלואם בששת השפעים—עושר, חוזק, פרסום, יופי, ידע ופרישות. ומשום כך רק הוא לבדו אינו שבוי בתעתועי הטבע החומרי. מבלי להיות מודעת לקרישנה, ישות החיים אינה יכולה להגיע אליו, אולם הריבון הכל-יכול, נשמת-העל, יכול להכתיב לה מבפנים. בבהגווד-גיטה הריבון מורה, ״כל מעשה, עשה למעני; כל מאכל, הצע קודם לי; תרומות תן בראש ובראשונה לי; וסיגופים בצע עבורי.״ כך מודרכים הקַרְמִים לפתח בהדרגה תודעת קרישנה. להוגי הדעות קרישנה מורה להתעלות בהדרגה באמצעות אבחנה בין ברהמן למָאיָא. ומי שניחן כבר בידע בוגר, מתמסר לאל, או כפי שקרישנה אומר בבהגווד-גיטה, ״אחרי לידות רבות מאד, הוגה הדעות החכם מתמסר לי.״ וליוגִים מומלץ להגות בקרישנה בתוך לבם; באמצעות תירגול ממושך שכזה של תודעת קרישנה, יכול היוגִי להשתחרר מן השיעבוד לאנרגיה החומרית. מכל מקום, הדבק עוסק כבר מן הראשית בשירות מסור ואוהב, ומשום כך, כפי שנאמר בבהגווד-גיטה, הריבון מכוון אותו לבוא אליו ללא כל קושי או סטיות. רק בחסדו של האל יכולה ישות החיים להבין את מעמדם המדויק של ברהמן, פַּרַמָאתְמָא ובְּהַגַוָאן.

דבריהם של נציגי הוודות מוכיחים בבירור שמטרת הספרות הוֵדית כולה היא להבין את קרישנה. קרישנה נהנה תמיד, בעולם החומרי וברוחני. מאחר שהוא המתענג העליון, הרי שההבחנה הזו שבין חומרי לרוחני לא קיימת עבורו. העולם החומרי מהווה מכשול לישויות חיים רגילות, כיוון שאלה נתונות לשליטתו. אולם כיוון שקרישנה הינו שליט העולם, הרי שאינו מושפע בכלל מן המכשולים שזה מציב. משום כך נאמר בוודות, בחלקים שונים של האוּפַּנישַׁדים, ״ברהמן הינו נצחי ומלא חדווה וידע, ואף שאלוהים הינו אחד ויחיד, הוא נמצא בלבה של כל ישות חיה.״ הוא שורה בכול ונכנס אפילו לכל אטום. הוא נשמת-העל ששולט במעשיהן של ישויות החיים; הוא חי עמן, צופה במעשיהן, ומאפשר להן לפעול על-פי רצונן ומעניק להן את תוצאות מעשיהן. הוא כוח החיות שבכל הדברים, אולם בעצמו נשגב לאיכויות החומריות כולן. הוא כל-יכול; הוא מומחה ביצירת הכול, ובזכות ידיעתו הטבעית, העילאית, בכוחו להביא כל אחד תחת שליטתו, ומכאן שהוא אדון כולם. הוא מתגלה לעיתים על-פני האדמה, אף שבו-זמנית הוא מצוי בכל החומר. כאשר הוא מתאווה להתרחב לדמויות לאינספור, הוא שולח מבטו לעבר האנרגיה החומרית, וכך מופיעות ישויות החיים הרבות. הכול נוצר מאונו העילאי, וכל דבר בבריאתו נראה מושלם וללא פגם.

מי שרוצים להיגאל מן העולם החומרי צריכים לסגוד לאישיות אלוה, סיבת כל הסיבות כולן. הוא כמו כלל האדמה; מן האדמה מיצרים כדי חרס רבים, הכדים בעצמם ניצבים על האדמה, וכאשר אלה נשברים, שבים יסודותיהם ונטמעים באדמה. למרות שהאל הינו מקור לתופעות לאינספור, האימפרסונליסטים בוחרים להדגיש את המשפט הוֵדי, סַרְוַםּ קְהַלְו אידַםּ בְּרַהְמַה: ״הכול זה ברהמן.״ זאת משום שאינם מתיחסים בכלל לשלל התופעות שנובעות מסיבתו הראשונית של ברהמן. הם מתיחסים רק לעובדה שהכול נובע מברהמן, והכול שב עם כליונו ונטמע בברהמן, ובשלב הבינים, כשהכול נגלה בתופעות שונות, זה גם ברהמן. הם מאמינים איפוא, שלפני הבריאה החומרית היה הכול בברהמן, אחרי הבריאה נשאר עולם התופעות בברהמן, ואחרי החורבן, הכול ניטמע בברהמן, אלא שאינם יודעים מהו ברהמן זה. זה מוסבר בבירור בבְּרַהְמַה-סַמְּהיתָא: ישויות החיים, המרחב, הזמן, וכל היסודות החומריים, כגון אש, אדמה, מים, ומֵחְשָב, אלה כולם מהווים כלל עולם התופעות, שידוע כבְּהֻוּר בְּהוּוַהּ וסְוַהּ, ומתגלה מגווינְדַה. בכוחו של גווינְדַה הכול משגשג, ואחרי החורבן, הכול נכנס ונשמר בגווינְדַה. משום כך ברהמה אומר, ״אני סוגד לגווינְדַה, אלוה המקורי, שהינו סיבת כל הסיבות.״

המילה ברהמן מורה על הגדול מכול וזה שמקיים את הכול. האימפרסונליסטים נמשכים לגודלם של השמים, אולם בגלל ידע מועט, אלה אינם נמשכים לגודלו של קרישנה. מכל מקום, בחיים המעשיים אנו נמשכים לגדולתו של אדם ולא סתם להר גדול. למעשה, המונח ברהמן מתיחס לקרישנה בלבד; ומשום כך ארג'ונה מודה בבהגווד-גיטה שקרישנה הינו פַּרַמְברהמן, או המקום בו נח הכול.

קרישנה הינו הברהמן העליון כיוון שניחן בידע בלתי מוגבל, באונים בלתי מוגבלים, בכוח בלתי מוגבל, בהשפעה בלתי מוגבלת, ביופי בלתי מוגבל, ובפרישות בלתי מגובלת. מכאן שהמילה ברהמן מתאימה לתאר את קרישנה בלבד. ובגלל שהברהמן הבלתי אישי הינו קרינת גופו הנשגב של האל, ארג'ונה מאשש שהוא פַּרַמְברהמן. הכול נמצא בברהמן, אולם הברהמן נובע מקרישנה, ומכאן שקרישנה הינו הברהמן העליון, כלומר, פַּרַמְברהמן. היסודות החומריים נחשבים לאונו הנחות של קרישנה; אלה, בהתרכבותם ההדדית, מחוללים את עולם התופעות, שנשען כולו על קרישנה, ואחרי החורבן אלה נכנסים לגופו כאנרגיה סמויה. מכאן שקרישנה הינו סיבת עולם התופעות, וגם סיבת חורבנו.

סַרְוַםּ קְהַלְו אידַםּ בְּרַהְמַה פירושו שהכול הוא קרישנה; כך רואה המַהָאבְּהָאגַוַתַה. הלה רואה כיצד הכול מתיחס לקרישנה. לפי האימפרסונליסטים, קרישנה הפך לרבים, ומאחר שהכול זה הוא, הרי שסגידה לכל דבר הינה סגידה לו. אלא שקרישנה משיב בבהגווד-גיטה לטיעון הכוזב הזה: למרות שהכול זה אונים שלו בצורות שונות, הוא בעצמו אינו נמצא בכול. הוא נוכח ולא נוכח בו-זמנית; הוא נוכח באמצעות אונו, אולם אינו נוכח בעצמו, כמקור האון. בחושינו הגשמיים איננו מסוגלים לתפוס את הנוכחות ואי הנוכחות הבו-זמניות הללו. מכל מקום, זה מוסבר באופן ממצה באִישׂופַּנישַׁד. נאמר שם שהאל הינו שלם ומושלם ולמרות שנובעים ממנו אונים לאינספור, על שלל גילוייהם והשתנויותיהם, הוא בעצמו אינו משתנה. מכאן שאדם נבון, שהבין שהוא הינו סיבת הסיבות, צריך לחפש מקלט בכפות רגלי הלוטוס שלו.

קרישנה מורה לכול להתמסר לו, וזוהי מהות ההוראות הוֵדיות כולן. מאחר שהוא סיבת כל הסיבות, החכמים והקדושים למיניהם כולם סוגדים לו, על-פי כללי הכתובים. ומי שעוסקים בהגות—אלה הוגים בדמותו בתוך לבם. כך הוגים הדגולים באנשים בקרישנה תמיד. ומי שמֵחְשָבו שבוי כך ושקוע בקרישנה, רק טבעי שגם ישוחח על קרישנה.

שיחה אודות קרישנה או זימרה אודותיו נקראות קירְתַנַה. גם שְׂרִי צ'איטניה הורה: קירְתַנִייַהּ סַדָא הַריהּ, כלומר, לחשוב אודות קרישנה ולשוחח אודותיו תמיד, ולא על דבר זולתו. זוהי תודעת קרישנה. התהליך הזה הינו נשגב עד מאד ומי שמתרגל אותו ישיג את שלמות החיים העליונה—שהינה נעלה לאין ערוך מרעיון הגאולה. משום כך קרישנה מורה בבהגווד-גיטה לחשוב אודותיו תמיד, לעסוק בשירותו המסור, לסגוד לו ולהשתחוות לפניו. כך הופך הדבק ל״קרישנאי״, ובגלל מודעותו המתמדת לאל, הוא בסופו של דבר גם שב אליו.

הוודות מורות אמנם לסגוד לאלים-למחצה, חלקיקיו של האל, אולם יש להבין שהוראות שכאלה נועדו לאנשים שרמת תבונתם פחותה והם קשורים עדיין לעינוג חושים חומרי. מכל מקום, מי שחפץ להגשים במלואה את המשימה האנושית, צריך לסגוד לקרישנה. כי סגידה שכזו מפשטת את הנושא כולו והצלחתה מובטחת. שמים, מים ואדמה הינם כולם חלקים של העולם החומרי. מכל מקום, מי שעומד על אדמה מוצקה, מעמדו בטוח יותר מזה שעומד בשמים או במים. החכם, שמחפש אחר מעמד איתן ובטוח, לא ישים איפוא, את מיבטחו באלים-למחצה השונים, חלקיקיו של האל, אלא יעמוד על הקרקע היציבה של תודעת קרישנה.

האימפרסונליסטים מביאים לפעמים את הדוגמה שמי שעומד על אבנים או על גזרי עצים, עומד למעשה, על-פני האדמה, שהרי האבנים והעצים מונחים על האדמה. מכל מקום, ניתן להשיב להם שמי שעומד על הקרקע במישרין, מעמדו יציב יותר ממי שעומד על עץ או אבנים. במילים אחרות, מעמדו של מי שמודע לקרישנה ומוצא בו מקלטו, בטוח יותר ממעמדם של מי שסוגדים לפַּרַמָאתְמָא או לברהמן הבלתי אישי. מכאן שמעמדם של היוגִים והגְ'נָאנִים אינו בטוח כמו מעמדם של הדבקים. ואכן, קרישנה מורה בבהגווד-גיטה שרק מי שאיבדו את שיקול דעתם בוחרים לסגוד לאלים-למחצה. ולגבי מי שבוחרים לסגוד לברהמן הבלתי אישי השרימד בהאגותם אומר, ״אלי היקר, מי שחושבים שהפכו לבני חורין באמצעות לימוד שכלתני, אינם טהורים עדיין מזוהמת הטבע החומרי. זאת משום שאינם מסוגלים למצוא מקלט בכפות רגלי הלוטוס לך. ובגלל שאינם מוצאים מקלט אצלך, למרות שהם מתעלים למצב נשגב, לקיום בברהמן הבלתי אישי, הם נאלצים ליפול ממעמדם הרם.״ קרישנה אומר משום כך על הסוגדים לאלים-למחצה שאינם נבונים ביותר ומאמציהם אויליים, שהרי התוצאות שהם משיגים הינן זמניות וחולפות. מכל מקום, לדבקיו הוא מבטיח שהם פטורים מכל סכנת מעידה.

נציגי הוודות המשיכו בתפילתם: ״מאחר שעל האדם לסגוד למישהו עליון, הרי שמכל ההיבטים, מן הדין שיסגוד לך, ולו רק למען הסדר הטוב, שהרי זה אתה ששולט בבריאה, בקיום ובחורבן. אתה שולט בשלושת העולמות בְּהֻוּר, בְּהוּוַר וסְוַר, אתה שולט גם בארבעה עשר העולמות העליונים והתחתונים, ואתה שולט בשלוש המידות החומריות. אלים-למחצה ואנשים מתקדמים בידע רוחני מאזינים תמיד ומזמרים אודות עלילותיך הנשגבות, כי פעילות שכזו בכוחה לבטל את כל מצבור התגובות לחיים של חטא. הנבונים בוחרים לטבול בים המתוק של מעשיך ולהקשיב לאלה ברוב קשב, וכך משתחררים מיד מהשפעתן המזהמת של המידות החומריות; הם אינם צריכים לעמוד אפילו בסיגופים קשים. זימרה ושמיעה אודות עלילותיך הנשגבות מהוות התהליך הקל ביותר להגשמה עצמית. די בהקשבה כנועה, כדי לטהר את הלב מכל הליכלוכים, ואז מתייצבת תודעת קרישנה בלבו של הדבק.״

״גם בר הסמכא הדגול, בְּהִישְׁמַדֵוַה, קבע שתהליך הזימרה והשמיעה אודות האל הינו מהות כל הטקסים הוֵדיים. ואכן, אותו דבק שחפץ להתעלות באמצעות שירות מסור, ובמיוחד באמצעות זימרה ושירה אודות אישיות אלוה—הלה משתחרר מהר מאד מכבלי השניות שבקיום החומרי. נשמת-העל שבלבו של הדבק מתרצה מאד מסיגופים פשוטים שכאלה, ומנחה אז את הדבק כיצד לשוב אליו. בבהגווד-גיטה נאמר שמי שמעשיו וחושיו מוקדשים כליל לשירותו של הריבון, הינו שליו ורגוע לחלוטין. זאת משום שנשמת-העל מסופק ממנו; דבק שכזה הינו נשגב לכל מצבי השניות כגון חום וקור, או כבוד וכלון, וחווה משום כך גם בחדווה נשגבת, ופטור כליל מדאגות או חרדות הקיום החומרי. הבהגווד-גיטה מאששת שמי ששקוע כולו בתודעת קרישנה, אינו חרד יותר לקיומו או להגנתו, ובסופו של דבר משיג את השלמות העליונה; הוא חי את חייו בשלווה וללא דאגות, ואחרי נטישת הגוף, הוא שב הביתה לאלוהות. הריבון מאשש בבהגווד-גיטה, 'משכני העליון הינו מקום נשגב ומי שמגיע אליו, לא שב עוד לעולם החומרי. מי שהשיג את השלמות העליונה ועוסק בשירותי במשכן הנצחי—הלה הגשים את השלמות במלואה ולא ישוב עוד לקיום החומרי רווי הסבל.'״

״אלי, ישות החיים חייבת לעסוק בתודעת קרישנה, כלומר, לשרת אותך באחת מן הדרכים המקובלות כגון שמיעה, זימרה או ביצוע הוראותיך. כי מי שאינו עוסק בשירותך המסור, מיותר בכלל שיפגין סמני חיים. מקובל לחשוב שמי שנושם הינו חי, אלא שמי שמשולל תודעת קרישנה, דומה יותר למפוח בסדנתו של הנפח. המפוח הינו שק עור ששואף ופולט אויר, ומי שנושם בתוך שק של עור ועצמות, מבלי לעסוק בתודעת קרישנה או בשירות אוהב לאל, איננו טוב מזה. בצורה דומה משולה תוכלת חייו הארוכה של מי שאינו דבק, לתוכלת החיים של עץ, אכילתו מושווית לאכילתם של כלבים וחזירים, ותענוגותיו המיניים מושווים לחיי מין של חזירים ועיזים.״

״עולם התופעות מתחולל בגלל כניסתו של האל כמַהָא-וישנו לתוכו. כלל האנרגיה החומרית נסערת ממבטו, ורק אז מתחילה פעולת הגומלין של שלוש המידות. מכאן שכל אותם דברים חומריים שעליהם אנחנו מנסים להתענג, הינם קיימים בחסדו של אלוהים.״

״בגוף ישנן חמש רמות קיום—אַנְנַמַיַה, פְּרָאנַּמַיַה, מַנומַיַה, ויגְ'נָאנַמַיַה, ולבסוף, אָאנַנְדַמַיַה. ברמה הראשונית ישות החיים מודעת רק לאוכל. ילד או בעל חיים מסופקים כאשר הם מקבלים את מזונם. מצב תודעתי שכזה, שמטרתו בסך הכול להגיע לשובע, נקרא אַנְנַמַיַה. אַנְנַה פירושו מזון. רמת המודעות הבאה היא מודעות לחיים. בשלב זה, מי שיכול להמשיך ולחיות מבלי להיות מותקף או מושמד, חושב את עצמו למאושר. שלב זה נקרא פְּרָאנַּמַיַה, או מודעות לקיום. המישור הבא הוא מישור המחשבה והרגש, שנקרא מַנומַיַה. החברה החומרנית מושתתת בעיקרה על שלוש רמות אלה—אַנְנַמַיַה, פְּרָאנַּמַיַה ומַנומַיַה; דאגתו הראשונה של אדם בן תרבות היא ביסוס כלכלי, דאגתו השניה הינה התגוננות מפני השמדה, ואז הוא נפתח לתהייה אודות ערכי החיים.״

״מי שממשיך ומתקדם בחיפושו הפילוסופי ומגיע למישור התבונה, ומבין שהוא אינו הגוף החומרי אלא נשמה רוחנית, ועוד מוסיף ומתקדם בחיים רוחניים—הרי שיגיע להבין את הריבון העליון, או הנשמה העליונה. וכאשר הוא מפתח את יחסיו עם האל ועוסק בשירותו, שלב זה נקרא תודעת קרישנה, או אָאנַנְדַמַיַה. אָאנַנְדַמַיַה פירושו חיי חדווה, ידע ונצחיות. בוֵדָאנְתַה-סֻוּתְרַה נאמר, אָאנַנְדַמַיו 'בְּהְיָאסָאת. הברהמן העליון והברהמן הנחות, כלומר, אישיות אלוה וישות החיים, שניהם מלאי חדווה מטבעם. כל עוד שקועה ישות החיים בארבעת המישורים הנמוכים—אַנְנַמַיַה, פְּרָאנַּמַיַה, מַנומַיַה וויגְ'נָאנַמַיַה—הריהי נתונה עדיין להתניות החומריות. רק בשלב האָאנַנְדַמַיַה היא הופכת לבת חורין. הבהגווד-גיטה מסבירה את שלב האָאנַנְדַמַיַה כבְּרַהְמַה-בּהֻוּתַה; כל הכמיהות והחרדות החומריות נעלמות. שלב זה מתחיל כאשר האדם הופך שווה ביחסו לכל ישויות החיים. עם התרחבות תודעתו, הוא הופך מודע לקרישנה, ואז הוא רוצה רק לעסוק בשירותו. הכמיהה הזו להתקדם בשירות לאל אינה דומה לכמיהה לעינוג חושים בקיום החומרי. מכאן שכמיהה נשארת גם בחיים רוחניים, אלא שהיא מיטהרת. חושים מטוהרים הינם קבועים במישור התודעה העליון, אָאנַנְדַמַיַה, או חיי חדווה בתודעת קרישנה, ופטורים מכל רמות התודעה החומריות, כלומר, אַנְנַמַיַה, פְּרָאנַּמַיַה, מַנומַיַה וויגְ'נָאנַמַיַה. הוגי הדעות המָאיָאוָאדִים גורסים ששלב האָאנַנְדַמַיַה הינו ההיטמעות בעליון, או שנשמת-העל והנשמה היחודית הפכו לאחד. אלא שלמעשה, אחדות אינה היטמעות בעליון ואיבוד כל קיום יחודי. ההיטמעות מתבטאת בסך הכול בהבנה; בהבנה שאנו זהים לאל מבחינה איכותית בהיבטי הידע ונצח שלו. ואילו שלב האָאנַנְדַמַיַה (חדווה) האמיתי מושג רק בשעה שעוסקים בשירות מסור. זה מאושש בבהגווד-גיטה. מַד-בהקטיםּ לַבְּהַתֵא פַּרָאם: שלב הבְּרַהְמַה-בּהֻוּתַה אָאנַנְדַמַיַה הינו מושלם רק כאשר ישנם יחסי אהבה בין האל לישויות החיים הכפופות. ומבלי להגיע לשלב האָאנַנְדַמַיַה, נשימתו של אדם הינה בסך הכול כנשימת המפוח בסדנת הנפח; חייו המתארכים הינם כמו חייו של עץ, והוא בעצמו אינו טוב מחיה כגון גמל, חזיר או כלב.

נכון שישות החיים אינה נכחדת לעולם, אולם מיני חיים נחותים סובלים ממצוקות הקיום, בעוד שמי שעוסק בשירות מסור, שרוי בחדווה, או אָאנַנְדַמַיַה. השלבים השונים הללו כולם מתיחסים לריבון. אלוהים וישות החיים שניהם קימים תמיד; ההבדל ביניהם הוא שהאל שרוי כל הזמן באָאנַנְדַמַיַה, ואילו ישות החיים, בגלל מעמדה המיזערי כחלקיק של האל, נוטה ליפול לשאר רמות החיים. אלוהים ואנחנו כולנו נצחיים, אלא שהוא הינו נשגב תמיד, בעוד שאנו נתונים לפעמים לשיעבוד, ולעיתים שרויים בגאולה. עולם התופעות כולו מתחולל בחסדו של הריבון, גם מתקיים בחסדו, ולבסוף, בעת החורבן, ניטמע בקיומו. מכאן שהאל הינו הקיום העליון וסיבת כל הסיבות. ומשום כך מי שלא מפתח תודעת קרישנה, בסך הכול מבזבז את חייו.

אנשים חומרניים מדי אינם מסוגלים להבין את העולם הרוחני ואת משכנו של קרישנה. עבורם הורו החכמים את שיטת היוגַה שנקראת מדיטצית מֻוּלָאדְהָארַה או מנּיפֻּוּרַקַה, כלומר, התעלות הדרגתית באמצעות מיקוד המחשבה בבטן. מֻוּלָאדְהָארַה ומנּיפֻּוּרַקַה הינם מונחים טכניים שמתיחסים למעיים שבתוך חלל הבטן. החומרנים מאמינים שהתבססות כלכלית הינה בעלת חשיבות עליונה; זאת משום שהם סבורים שהקיום כולו תלוי באוכל. אלא שאלה שוכחים שלא די באכילה מרובה, כי ללא עיכול תקין, האוכל גורם רק לבעיות קיבה וחומציות. מכאן שאכילה לבדה אינה מקור אנרגית החיים. תהליך העיכול דורש אנרגיה נוספת, גבוהה יותר. זו נזכרת בבהגווד-גיטה כוַיְשְׂוָאנַרַה; קרישנה אומר שם שהוא מסיע לעיכול בצורת הוַיְשְׂוָאנַרַה. מכל מקום, מאחר שהריבון שורה בכול, אין זה מופלא בכלל שהוא נוכח גם כוַיְשְׂוָאנַרַה.

קרישנה נמצא למעשה, בכל מקום. משום כך הוַיְשְׁנַּוַה מקשט את גופו עם מקדשים של וישנו: תחילה הוא מסמן מקדש מתילַקַה על הבטן, אחר כך בבית החזה, אחר כך בין עצמות הבריח, אחר כך על המצח, וכן הלאה, עד שמגיע אל קצה הראש, או הבְּרַהְמַה-רַנְדְהְרַה. ואלה הם שלושה עשר מקדשי התילַקַה שהוַיְשְׁנַּוַה מסמן על גופו: על המצח זהו מקדש של קֵשַׂוַה, על הבטן זה מקדש של נָארָאיַנַּה, על החזה זה מקדש של מָאדְהַוַה, ובין עצמות הבריח זה מקדש של גווינְדַה. על המותן הימנית זה מקדש של וישנו, על הזרוע הימנית זה מקדש של מַדְהוּסוּדַנַה, ועל צידה הימני של עצם הבריח זה מקדשו של תְריויקארמה. על המותן השמאלית זה מקדש של וָאמַנַדֵוַה, על הזרוע השמאלית זה מקדש של שְׂרִידְהַרַה, ועל צידה השמאלי של עצם הבריח זה מקדש של הרּישִׁיקֵשַׂה. בגב העליון זה מקדש של פַּדְמַנָאבְּהַה, בגב התחתון זה מקדש של דָאמודַרַה, ובקצה הראש זה מקדש של וָאסוּדֵוַה. באמצעות תהליך זה הוגים בנוכחותו של האל באברי הגוף השונים.

ללא-דבקים לעומת זאת, ממליצים החכמים להגות בתפיסת החיים הגופנית—התרכזות בחלל הבטן, בלב, בגרון, בגבות, במצח, ולבסוף בקצה הראש. ישנם חכמים, משושלת ההוראה של הקדוש אַרוּנַּה, שמתמקדים בלב כיוון שנשמת-העל מצוי שם עם ישות החיים. זה מאושש בפרק החמישה עשר של הבהגווד-גיטה; הריבון אומר שם, ״אני נמצא בלב כול.״

וַיְשְׁנַּוַה מגן על גופו לצורך שירות לריבון, והגנה שכזו מהווה חלק משירותו המסור. בעוד שאדם חומרני חושב את גופו לעצמו. אדם שכזה סוגד לגופו באמצעות תהליך היוגַה הזה של התמקדות באברי הגוף השונים, כגון מנּיפֻּוּרַקַה, דַהַרַה והְרּידַיַה, שמגיע לבסוף לבְּרַהְמַה-רַנְדְהְרַה שבקצה הראש. אותו יוגִי נדיר שהגיע לשלמות בתירגול היוגַה יכול אז לעבור דרך הבְּרַהְמַה-רַנְדְהְרַה לכל אחד מן הכוכבים הרבים, בעולם החומרי או ברוחני. המעבר הזה מתואר בהרחבה בספר השני של השרימד בהאגותם.

שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי ממליץ בהקשר זה למתחילים, לסגוד לוירָאטַה פּוּרוּשַׁה, או התגלותו של האל בדמות היקום אדירת המימדים. מי שאינם מסוגלים להבין שהסגידה לדמות האַרְצָ'א, או דמותו של אלוהים שבמקדש, הינה זהה לסגידה לאל עצמו, או מי שאינם מסוגלים להתמקד בדמותו—עבורם מומלצת הסגידה לאלוהים בדמותו היקומית. חלקו התחתון של היקום נחשב לרגלים, חלקו התיכון נחשב לטבור או לבטן, מערכות הכוכבים הגבוהות, כגון גַ'נַלוקַה ומַהַרלוקַה הינן הלב, ומערכת הכוכבים העליונה, בְּרַהְמַלוקַה, נחשבת לקצה הראש. הקדושים ממליצים על שיטות הגות ויוגַה שונות, בהתאם לרמתו של הסוגד, אלא שתכלית השיטות הללו כולן הינה לשוב הביתה לאלוהות. וכפי שנאמר בבהגווד-גיטה, מי שמגיע לכוכב העליון, למשכנו של קרישנה, או אפילו מי שמגיע לכוכבי הוַיְקוּנְּטְהַה—הלה לא ישוב עוד לעולם לקיום החומרי, על מצוקותיו הרבות.

הוודות מורות משום כך להפוך את כפות רגלי הלוטוס של וישנו למטרת המאמצים כולם. תַד וישְׁנּוהּ פַּרַמַםּ פַּדַםּ, וישנולוקַה, או כוכביו של וישנו, מצויים מעל לכל הכוכבים החומריים. אלה כוכבים נצחיים וידועים כסַנָאתַנַה-דְהָאמַה; הם אינם מתכלים לעולם, גם לא בעת חורבן היקום החומרי. מכאן שאותו אדם שלא סגד לריבון ולא שב לאלוהות, נכשל מלהגשים את משימת חייו העיקרית.

תפילתם הבאה של נציגי הוודות דנה בכניסתו של האל למיני החיים השונים. בבהגווד-גיטה נאמר שחלקיקו הרוחני של האל מצוי בכל אחד ממיני החיים. הריבון אומר בעצמו בגיטה שהוא הינו האב נותן הזרע בכל המינים, ומשום כך כולם נחשבים לבניו. האימפרסונליסטים מתבלבלים לפעמים מכניסתו של הריבון ללבו של כל אחד כפַּרַמָאתְמָא. מאחר שהוא נכנס לגופים השונים עם הנשמה היחודית, הם מסיקים שהוא אינו שונה ממנה. כלומר, שישות החיים שווה לאלוהים. הם מתריסים, ״מדוע צריכה הנשמה היחודית לסגוד לנשמת-העל?״ לדעתם הם זהים ואין כל הבדל ביניהם. אלא שיש הבדל בין נשמת-העל לנשמה היחודית. זה מוסבר בפרק החמישה עשר של הבהגווד-גיטה, שם הריבון אומר שלמרות שהוא מצוי עם ישות החיים באותו גוף, הוא הינו עליון. הוא מי שמכתיב מבפנים ונותן תבונה לנשמה היחודית. בגיטה נאמר בבירור שזה האל שנותן לנשמה את התבונה, הוא גם משפיע על הזיכרון שלה ועל השיכחה. איש לא עצמאי לפעול ללא אישורו; בהנחייתו בלבד, פועלת עתה ישות החיים על-פי הקארמה שצברה מן העבר. הנשמה היחודית הינה שכחנית מטבעה; וזה הריבון, שמצוי בלבה, שמזכיר לה את רצונותיה מחיים קודמים. בדומה לאש האחת שמתגלה במידות שונות, על-פי גודל העץ, תבונתה, אף שזהה באיכותה לריבון, מתגלה עתה בהתאם למגבלות גופה.

נאמר שהריבון, או נשמת-העל, הינו אֵקַה-רַסַה. אֵקַה פירושו אחד, ורַסַה פירושו טעם. הריבון הינו נשגב תמיד. הוא נצחי וכולו חדווה וידע. מעמדו כאֵקַה-רַסַה אינו משתנה אף פעם, גם כאשר הוא משמש כצופה ויועץ לנשמה היחודית שבכל גוף יחודי.

החל מברהמה וכלה בנמלה, כל ישות חיה מציגה את אונה הרוחני בהתאם לגופה. האלים-למחצה הינם מאותו סוג של נשמות יחודיות ששוכנות בגוף אדם או בגופיהן של חיות נחותות. אנשים חכמים לא סוגדים משום כך לאלים-למחצה, שהרי אלה בסך הכול נציגים זעירים של קרישנה שמופיעים בגוף מותנה. הנשמה היחודית יכולה להפגין אונים וכוח רק כפי שמאפשר לה מבנה גופה, בעוד שהאל מפגין את אונו במלואו, בכל צורה ודמות ללא הבדל. ומאחר שהנשמה היחודית מפתחת את אוניה וכוחה בהתאם למצב ההתפתחותי של גופה, הרי שלא ניתן לקבל בכלל את רעיון השיויון בין אלוהים לנשמה, שבו דוגלים כל כך המָאיָאוָאדִים. הנשמה היחודית בגוף תינוק, אינה מסוגלת להפגין כוח של בוגר, אולם קרישנה, אפילו כשהיה תינוק בזרועות אמו, הפגין את מלוא אונו והמית את פֻּוּתַנָא וזדים כמותה שניסו להרוג אותו. משום כך מתואר אונו של האל כאֵקַה-רַסַה, או בלתי משתנה. הוא הינו איפוא, מושא הסגידה היחיד, אלא שרק מי שאינם נתונים להשפעת הטבע החומרי מודעים לזה. במילים אחרות, רק בני החורין יכולים לסגוד לאל. המָאיָאוָאדִים, שתבונתם פחותה יותר, חושבים שהאלים-למחצה ואלוהים הינם זהים, ומשום כך בוחרים לסגוד לאלה.

נציגי הוודות המשיכו לומר את תפילתם: ״מי שהפכו אחרי לידות רבות מאד לרבי תבונה וידע, פונים לסגוד לכפות רגלי הלוטוס שלך.״ זה מאושש גם בבהגווד-גיטה; הריבון אומר שם שאחרי לידות רבות, מי שהינו מַהָאתְמָא, או נשמה גדולה, מתמסר לאל, כיוון שהוא יודע שוָאסוּדֵוַה, קרישנה, הינו סיבת כל הסיבות. הוודות המשיכו: ״כפי שכבר הוסבר, מֵחְשָבנו, תבונתנו וחושינו ניתנו לנו מאלוהים, ומשום כך, כאשר אלה מיטהרים, הם עוסקים כליל בשירותו. רק בגלל שימוש לא נכון באלה לצורך פעילות חומרית, לכודה ישות החיים במיני החיים השונים. תוצאות מעשיה מכתיבות לה את גופיה, שנוצרים על-ידי הטבע החומרי בהתאם לרצונותיה. כיוון שזו מתאווה וזכאית לגוף מסוים, זה ניתן לה על-ידי הטבע החומרי, על-פי הוראתו של הריבון.

בפרק השלישי של השרימד בהאגותם מוסבר שבידה של השגחה עליונה מוטלת ישות החיים לתוך זרעו של זכר ומוחדרת לרחמה של נקבה מתאימה, כדי לפתח את גופה המסוים. היא בוחרת להשתמש בחושיה, בתבונתה, במֵחְשָבה וכו', בדרך משלה, שמכתיבה את הגוף המסוים שבו היא שבויה. וכך, בהתאם לנסיבות ולמצבים השונים זו עוברת במיני החיים השונים, כאל-למחצה, כאדם, או כחיה.

בספרות הוֵדית מוסבר שישויות החיים שכלואות במיני החיים השונים הינן חלקיקים של הריבון. המָאיָאוָאדִים לעומת זאת, חושבים שהישויות הינן זהות לפַּרַמָאתְמָא, שלמעשה, יושב בתוך ישות החיים כידיד. מאחר שהפַּרַמָאתְמָא, או ההיבט המקומי של הריבון, והנשמה היחודית, שניהם מצויים בתוך הגוף, ישנם שטועים וחושבים שאין הבדל ביניהם. מכל מקום, ישנו ביניהם הבדל מובהק; זה מוסבר בוַרָאהַה פּוּרָאנַּה כך: הריבון מתרחב לשני סוגים של חלקים—ישויות החיים שנקראות ויבְּהינָאמְּשַׂה, והפַּרַמָאתְמָא, או התרחבות מוחלטת של האל, שנקרא סְוָאמְּשַׂה. התרחבות הסְוָאמְּשַׂה הינה רבת עוצמה ממש כמו הריבון עצמו וניחנת באוניו כולם, ללא הבדל, בעוד שחלקיקי הויבְּהינָאמְּשַׂה ניחנים רק במעט מזעיר מן האונים. בנָארָאיַנַּה-פַּנְצַ'רָאתְרַה נאמר שישויות החיים, אונו הגבולי של הריבון, זהות אמנם באיכות קיומן הרוחני לריבון עצמו, אלא שהן נוטות להתלכלך באיכויות החומריות. ובגלל הנטייה הזו ליפול להשפעת המידות החומריות, נקראת הישות הזעירה גִ'יוַה. אישיות אלוה נקרא לעיתים גם שיווה, או מבורך כולו. ההבדל בין שיווה לגִ'יוַה הוא שהאל המבורך אינו מושפע אף פעם מן המידות החומריות, בעוד שחלקיקיו הזעירים נוטים ליפול להשפעה כזו.

נשמת-העל שנמצא בגופה של ישות החיים המסוימת, הינו חלק מוחלט של הריבון, ומהווה משום כך מושא סגידתה של הישות היחודית. על-פי חכמי העבר הדגולים, תהליך ההגות נועד למעשה, לאפשר לישות החיים למקד את מחשבתה בכפות רגלי הלוטוס של האל בדמותו כנשמת-העל (וישנו). זהו סַמָאדְהי אמיתי. ישות החיים לא יכולה להשתחרר לבדה משיעבוד חומרי; משום כך עליה לעסוק בשירות מסור לאלוה עליון, או לנשמת-העל שבתוכה. שְׂרִידְהַרַה סְוָאמִי, שהינו מבאר חשוב של השרימד בהאגותם, חיבר פסוק יפה בהקשר זה, וזו משמעותו: ״אלי היקר, הינני חלקיק נצחי שלך, אלא שנשביתי עתה באונים החומריים, שגם הם נובעים ממך. אתה סיבת כל הסיבות ונכנסת לגופי כנשמת-העל. זוהי זכותי הטבעית ליהנות בחברתך מחיי חדווה עילאיים מלאים בידע, ומשום כך אלי, הריני מתחנן שתצווה עלי לעסוק בשירותך, כדי שאשוב למעמדי המקורי, לחדווה נשגבת.״

רבים האישים הדגולים שהבינו שישות החיים הסבוכה בעולם החומרי אינה יכולה להשתחרר במאמציה שלה, ומשום כך אלה עוסקים כולם, באמונה איתנה ובמסירות, בשירות נשגב לאל. כך הגידו נציגי הוודות.

הם המשיכו: ״ריבון עליון, קשה מאד להשיג ידע מושלם אודות האמת המוחלטת. אולם אתה, ברוב חסדך לנשמות הכושלות, מופיע בהתגלויותיך השונות ומבצע מעשים מופלאים. הופעת אפילו כאישיות חשובה בתולדות העולם הזה, והספרות הוֵדית מספרת את עלילותיך. העלילות הללו כולן הינן קסומות כמו ים של חדווה נשגבת. רוב האנשים נמשכים לקרוא סיפורים, אלא שהסיפורים מפארים בדרך כלל סתם גִ'יוות רגילות. מכל מקום, מי שנמשך לספרות הוֵדית שמתארת את עלילותיך הנצחיות, זוכה לטבול בים של חדווה נשגבת. כמו אדם יגע שטובל במקווה מים ומתרענן, גם הנשמה המותנית, ששבעה כבר מפעילות חומרית, שוכחת את עייפותה, כאשר טובלת בים הנשגב של מעשיך. ולבסוף היא צוללת כליל בים הזה. הנבונים ביותר אינם מתרגלים משום כך שום תהליך להגשמה עצמית לבד משירות מסור ועיסוק מתמיד בתשע פעולות המסירות, בעיקר שמיעה וזימרה. וכאשר דבקיך שקועים בשמיעה וזימרה אודותיך, הם מואסים אפילו בחדווה שמקורה בגאולה, או בהיטמעות בקיומו של העליון. ומאחר שאלה איבדו כבר כל עניין בגאולה, בודאי שאינם נמשכים לפעילות חומרית שתכליתה התעלות לעדן עבור עינוג חושים. דבקים טהורים מחפשים רק חברתם של פַּרַמַהַמְּסות, או דבקים בני חורין, כי בחברתם הם יכולים לשמוע ללא הרף ולזמר את תפארתך. למען זה הם נכונים להקריב הכול—כל נוחיות אישית, ואפילו את נוחות חיי המשפחה, גם חיי חברה-לכאורה, ידידות ואהבה. מי שטעמו את מתק המסירות שבטעם הנשגב של זימרת תפארתך, הרא קרישנה, הרא קרישנה, קרישנה קרישנה, הרא הרא/ הרא ראמה, הרא ראמה, ראמה ראמה, הרא הרא—דבקים טהורים כאלה אינם מתאווים לכל חדווה רוחנית אחרת, גם לא לנוחות חומרית. אלה פחות חשובות בעיניהם אפילו מסתם גבעול של עשב.״

נציגי הוודות המשיכו: ״מי שמצליח לטהר את מֵחְשָבו, חושיו ותבונתו באמצעות שירות מסור בתודעת קרישנה מלאה, מֵחְשָבו הופך לו לידיד. ואלמלא כן, המֵחְשָב הינו אויב תמיד. מֵחְשָב ששקוע בשירות לאל הינו ידידה הקרוב של ישות החיים, שהרי אז הוא תמיד הוגה באלוהים, ואלוהים הרי, הינו יקר לנשמה לעד. משום כך כאשר מֵחְשָבה חושב עליו, היא חווה מיד סיפוק אדיר, לו התאוותה חיים אחר חיים. ומי שמֵחְשָבו כך ממוקד בכפות רגליו של הריבון, אינו נמשך עוד לשום סגידה נמוכה יותר, או לתהליך נחות יותר של הגשמה עצמית. כי כל תהליך אחר או נסיון לסגוד לאל-למחצה בסך הכול מסבך את ישות החיים במחזוריות הלידה והמוות, וכמה זה נתעב להיכנס למיני חיים נחותים כמו חתולים וכלבים!״

שְׂרִי נַרותְתַמַה דָאסַה טְהָאקוּרַה כתב בשירו שמי שנמשכים לתהליך השכלתני הספקולטיבי ולפעילות נושאת גמול, ואינם פונים לשירות מסור לאל, בסך הכול שותים את התוצאות הרעילות של מעשיהם. אנשים כאלה נאלצים להיוולד למיני חיים שונים, או שנאלצים לפתח הרגלים נתעבים כגון אכילת בשר ולקיחת מסממים. אנשים חומרניים סוגדים לגופם החומרי בן החלוף, ומתעלמים כליל מטובתה של הנשמה הרוחנית שבתוך הגוף. ישנם שמוצאים מקלט במדע החומרי, לצורך שיפור נוחותם הגופנית, וישנם שסוגדים לאלים-למחצה כדי להתעלות לכוכבי עדן. שוכחים לחלוטין את הנשמה, מטרת חייהם מתמצת כולה במתן נוחות לגוף. הספרות הוֵדית מתארת אנשים כאלה כמתאבדים; זאת משום שזיקתם העזה לגוף החומרי ולנוחיותו מנציחה את נדודיהם במחזוריות הלידה והמוות והסבל הכרוך בזה. רק בגוף אנושי יכולה ישות החיים להבין את מעמדה, ומשום כך צריך הנבון לפנות לשירות מסור ולהעסיק בשירות כזה את מֵחְשָבו, חושיו ואת גופו, מבלי בכלל לסטות ממנו.

נציגי הוודות המשיכו: ״רבים כל כך היוגִים שהינם מלומדים מאד ובקיאים בהשגת השלמות העליונה. אלה לומדים באמצעות תירגול היוגַה לשלוט באויר החיים שבגוף. הם מתמקדים בדמותו של וישנו ושולטים כליל בחושיהם. אולם למרות חיי משמעת קפדניים וסיגופיהם המפרכים, הם משיגים בסך הכול אותו יעד שמשיגים אויביך. כלומר, אותם יוגִים דגולים, רבי חכמה ושכל, מגיעים לבסוף לזוהר הברהמן הבלתי אישי, ממש כמו הזדים שעוינים תמיד את אלוהים. רשעים כמו קַמְּסַה, שׂישׂוּפָּאלַה ודַנְתַוַקְרַה הגיעו לזוהר הברהמן, כיוון שהגו תמיד בקרישנה. והנה, נשים—הגופִּיות—אלה נמשכו אל קרישנה כיוון שנישבו ביופיו. זו התאוה, אם כן, שעוררה את הגותן עליו. הן חפצו שיחבק אותן בזרועותיו שדמו לצורתו העגולה היפיפיה של הנחש. וישנם גם מזמורי הוודות—גם אנו ממקדים את מֵחְשָבנו בכפות רגליך. הגותן של הגופִּיות מושתתת על תאוה; אנו מתמקדים בך כדי לשוב הביתה לאלוהות; אויביך חושבים תמיד כיצד להורגך; והיוגִים עומדים בסיגופים קשים כדי להיכנס לזוהרך. אולם כל האנשים הללו, על דרכי הגותם השונה, כולם השיגו שלמות רוחנית בהתאם לתפיסתם השונה. זאת משום שאתה שווה ביחסך לכל דבקיך.״

שְׂרִידְהַרַה סְוָאמִי חיבר פסוק יפה בהקשר זה: ״אלי היקר, קשה מאד להגות תמיד בכפות רגליך; רק דבקים גדולים שכבר השיגו אהבה אליך ועוסקים בשירותך הנשגב הינם מסוגלים לזה. אלי, גם אני מתאווה שמֵחְשָבי יתמקד בדרך כלשהי ברגליך, לפחות לזמן כלשהו.״

קרישנה מסביר בבהגווד-גיטה את השלמות הרוחנית שמשיגים המתרגלים השונים; הוא אומר שם שהוא מעניק לדבק את השלמות שלה הוא מתאווה, בהתאם למידת התמסרותו. האימפרסונליסטים, היוגִים ואויביו של הריבון נכנסים לזוהרו הנשגב של האל, בעוד שמי שסוגדים לדמותו האישית של אלוהים וצועדים בעקבות תושבי ורינדאוון, או שמקפידים לקיים את כללי השירות המסור—אלה מתעלים למשכנו האישי של קרישנה, גולוקַה ורינדאוון, או לכוכבי הוַיְקוּנְּטְהַה. האימפרסונליסט והפרסונליסט שניהם מתעלים למישור הרוחני, או לשמים הרוחניים, אלא שהאימפרסונליסט מגיע לזוהר הברהמן הבלתי אישי, ואילו הפרסונליסט מגיע לכוכבי הוַיְקוּנְּטְהַה או לכוכב ורינדאוון, בהתאם לשירות וליחסים להם הוא מתאווה עם האל.

נציגי הוודות אמרו שמי שנולדו אחרי בריאת העולם אינם מסוגלים להבין את הריבון באמצעות הידע החומרי שלהם. ממש כמו שמי שנולד למשפחה מסוימת אינו מסוגל להבין את מעמדו של אבי סבו שחי לפני הדור הנוכחי, גם אנו איננו מסוגלים להבין את אישיות אלוה, נָארָאיַנַּה או קרישנה, שקיים לעד בעולם הרוחני. בפרק השמיני של הבהגווד-גיטה נאמר בפירוש שרק באמצעות שירות מסור ניתן להגיע לאישיות אלוה העילאי, שחי לעד בממלכה הרוחנית (סַנָאתַנַה-דְהָאמַה).

ובאשר לבריאה החומרית, ברהמה הינו היצור הראשון שנברא בה; לפניו לא היה שום יצור חי. העולם היה שרוי בחשכה עד שהלה נולד מפרח הלוטוס שצמח מטבורו של גַרְבְּהודַקַשָׂאיִי וישנו. גַרְבְּהודַקַשָׂאיִי וישנו הינו התרחבות של קָארַנּודַקַשָׂאיִי וישנו, קָארַנּודַקַשָׂאיִי וישנו הינו התרחבות של סַנְקַרְשַׁנַּה, סַנְקַרְשַׁנַּה הינו התרחבות של בַּלַראמה, ובַּלַראמה הינו התרחבותו הראשונה של קרישנה. אחרי שברהמה נברא, נולדו שני סוגים של אלים-למחצה: אלים-למחצה כמו ארבעת האחים סַנַקַה, סַנָאתַנַה, סַנַנְדַנַה וסַנַת-קוּמָארַה, שיצגו את הפרישות מהעולם, ואלים-למחצה כמו מַרִיצ'י וצאצאיהם, שנועדו להתענג על העולם החומרי. משני הסוגים הללו התגלו בהדרגה כל שאר מיני החיים, לרבות בני האדם. מכאן שכל היצורים שבעולם החומרי, אפילו בני האדם, ברהמה, האלים-למחצה והרָאקְשַׁסים, כולם הינם יצורים חדישים. כלומר, הם נולדו רק לאחרונה, וממש כשם שמי שרק נולד למשפחה כלשהי, אינו יודע את מעמדם של אבותיו מדורות קודמים, גם איש בבריאה החומרית, שנבראה רק לאחרונה, אינו מבין את מעמדו של האל בעולם הרוחני. כל תופעות העולם הזה, כמו גורם הזמן, ישויות החיים, הוודות, והיסודות הגשמיים והסמוים, למרות משך קיומם האדיר, כולם נוצרו ברגע מסויים. וכל דבר שנוצר בעולם הנברא, גם כל הדרכים שנוצרו להבנת מקור הבריאה, נחשבים למעשה, לחדישים.

מכאן שבאמצעות תהליכים להגשמה עצמית או להבנת אלוהים כמו פעילות נושאת גמול, שכלתנות עיונית, ויוגַה מיסטית לא ניתן להגיע אל המקור העליון לכול. אחרי חורבנו הסופי של היקום לא קיימות יותר ודות, גם לא זמן חומרי, או היסודות הגשמיים והסמויים. וכאשר כל ישויות החיים נחות במצבן הסמוי בתוך נָארָאיַנַּה, גם כל אותם תהליכים שהמציאו לא קיימים. מכל מקום, שירות מסור הינו קיים לעד בעולם הרוחני. מכאן שזהו התהליך האמיתי היחידי להגשמה עצמית או להבנת אלוהים. שרילה שְׂרִידְהַרַה סְוָאמִי חיבר פסוק בהקשר זה, וזה תוכנו: אישיות אלוה, המקור העליון לכול, הינו עצום לאינסוף ובלתי מוגבל, ומשום כך אין שום אמצעי חומרי בעזרתו יכולה ישות החיים להבין אותו. היא צריכה איפוא, רק להתפלל לעסוק לעד בשירותו, כי אז בחסדו, היא תוכל להבין אותו, המקור העליון לכול. הריבון העליון מתגלה רק לדבקיו. בפרק הרביעי של הבהגווד-גיטה הריבון אומר לארג'ונה, ״ארג'ונה יקירי, כיוון שאתה דבק שלי וידידי הקרוב, אגלה לך את התהליך להבין אותי.״ כלומר, במאמצינו שלנו אנחנו איננו מסוגלים להבין את מקור הבריאה, את אישיות אלוה. תחילה עלינו לרַצות אותו בשירות מסור, ואז הוא יתגלה לנו, ונוכל להבין אותו במידה כלשהי.

הוגי דעות שונים ניסו להבין את המקור לכול באמצעות מחשבתם הספקולטיבית. הזרמים המחשבתיים הללו מחולקים באופן כללי לששה ונקראים שַׁדּ-דָרְשַׂנַה. הם כולם דוגלים בהיבט המופשט של האמת וידועים כמָאיָאוָאדַה. כל זרם ניסה לבסס את עמדתו שלו, אף שמאוחר יותר הם התפשרו וקבעו שכל הדעות מובילות לאותה מטרה ומשום כך כולן תקפות. מכל מקום, מתפילותיהם של נציגי הוודות מסתבר שאף לא אחת מאלה הינה תקפה, כיוון שתהליכי הידע הללו כולם נוצרו בתוך העולם החומרי הזמני. כולם מחמיצים את הנקודה האמיתית: אישיות אלוה, או האמת המוחלטת, יכול להיות מובן רק באמצעות שירות מסור.

קבוצה אחת של הוגי דעות, שידועים כמימָאמְּסַקים ומיוצגת על-ידי חכמים כגון גַ'יְמיני, מצביעה על פעילות צדיקה או על קיום חובות הוַרְנַה והאָאשְׂרַמַה, כאמצעי להשגת השלמות העליונה. אלא שטענה זו מופרכת בפרק התשיעי של הבהגווד-גיטה. קרישנה אומר שם שפעילות צדיקה מרוממת אמנם לעדן, אלא שמיד עם תום מצבור התגובות למעשים הטובים, נאלצים לנטוש את רמת השיגשוג והתענוגות החומריים שבכוכבי העדן, ולשוב לכוכבים הנמוכים, שם תוחלת החיים קצרה מאד וגם רמת האושר החומרי נמוכה. מילות הגיטה הן קְשִׁינֵּא פּוּנְּיֵא מַרְתְיַה-לוקַם וישַׂנְתי. מכאן שמסקנתם של המימָאמְּסַקים שפעילות צדיקה מובילה לאמת המוחלטת, אינה תקפה. דבק טהור נוטה אמנם מטבעו לפעילות צדיקה, אלא שלא די בפעילות כזו כדי לזכות בחסדו של הריבון. פעילות טובה מטהרת אולי מהשפעת מידות הבערות והלהיטות, אולם זה מושג כמאליו על-ידי שמיעת המסר הנשגב של האלוהות באופן מתמיד מספרים כמו בהגווד-גיטה, שרימד בהאגותם וספרות דומה. הבהגווד-גיטה מלמדת שאפילו מי שלא מבצע מעשי חסד, אולם עוסק כולו בשירות מסור, הינו צועד בביטחה בנתיב השלמות הרוחנית. נאמר שם גם שמי שעוסק בשירות המסור מתוך אהבה ואמונה, הריבון מנחה אותו מבפנים. הריבון בעצמו, כפַּרַמָאתְמָא, או כמורה הרוחני שיושב בתוך הלב, מנחה את הדבק כיצד לשוב בהדרגה לאלוהות. מסקנת המִימָאמְּסַקים אינה איפוא, אותה אמת שמובילה להבנה האמיתית.

וישנם גם חכמי הסָאנְקְהְיַה. אלה מתעניינים במטאפיסיקה או במדע החומרי. הם לומדים את עולם התופעות באמצעות שיטות מדעיות שהמציאו ואינם מכירים בסמכותו העליונה של אלוהים כבורא עולם התופעות. הם שוגים להסיק שתגובה של יסודות חומריים הינה הסיבה הראשונית לבריאה. אלא שהבהגווד-גיטה שוללת לגמרי את הגישה הזו. נאמר בה בבירור שמאחורי הפעילות הקוסמית מצויה ידו המכוונת של האל. עובדה זו מוצאת חיזוק נוסף בהוראה הוֵדית אַסַד וָא אידַם אַגְרַה אָאסִית, שפירושה שמקור הבריאה היה קיים לפני הבריאה. מכאן שיסודות חומריים אינם יכולים להוות סיבת עולם התופעות. אלה נחשבים אמנם לסיבות החומריות, אולם הסיבה העליונה הינו אישיות אלוה. משום כך הבהגווד-גיטה אומרת שהטבע החומרי פועל תחת הכוונתו.

מסקנת פילוסופית הסָאנְקְהְיַה האתאיסטית היא שמאחר שעולם התופעות הינו זמני או אשליתי, גם סיבתו הינה אשליתית. אנשיה נוטים לראות את האמת כריקוּת. אלא שלמעשה, אישיות אלוה הינו הסיבה הראשונית, ועולם התופעות הינו גילוי זמני של אונו החומרי. כאשר גילוי בן חלוף זה נכחד, סיבתו—קיומו הנצחי של העולם הרוחני—נשאר כמות שהוא. משום כך נקרא העולם הרוחני סַנָאתַנַה-דְהָאמַה, או המשכן הנצחי. גם מסקנתם של חכמי הסָאנְקְהְיַה אינה איפוא, תקֵפה.

ישנם הוגי דעות נוספים, בראשם גַוּתַמַה וקַנָּאדַה, שלמדו בדקדקנות רבה את שרשרת הסיבות והתגובות של היסודות החומריים ולבסוף הגיעו למסקנה שצירוף אטומי הינו מקור הבריאה. התאוריה הזו נקראת פַּרַמָאנוּוָאדַה ודוגלים בה מדענים רבים כיום. אלא שלא ניתן לקבל אותה, כיוון שהמקור לכול אינם אטומים חסרי חיים. זה מאושש בבהגווד-גיטה ובשרימד בהאגותם, וגם בוודות, שם נאמר אֵקו נָארָאיַנַּה אָאסִית, רק נָארָאיַנַּה היה לפני הבריאה. בשרימד בהאגותם ובוֵדָאנְתַה-סֻוּתְרַה נאמר שהמקור העליון הינו בר חישה ומודע, במישרין ובעקיפין, לכל דבר בבריאתו. בבהגווד-גיטה קרישנה אומר, אַהַםּ סַרְוַסְיַה פְּרַבְּהַוַהּ: ״אני הוא הסיבה הראשונית לכול״, ומַתְתַהּ סַרְוַםּ פְּרַוַרְתַתֵא: ״ממני נובע כל הקיים״. אטומים מהווים אולי הצירוף הבסיסי של הקיום החומרי, אלא שאלה מקורם באישיות אלוה. ומכאן שגם תורתם של גַוּתַמַה וקַנָּאדַה אינה תקפה.

וישנם האימפרסונליסטים, בראשם אַשְׁטָאוַקְרַה ומאוחר יותר שַׂנְקַרָאצָ'ארְיַה, שחושבים את זוהר הברהמן הבלתי אישי למקור לכול. לפי דעתם, ההתגלות החומרית הינה זמנית ושקרית, בעוד שזוהר הברהמן הינו המציאות האמיתית. אלא שלא ניתן לתמוך גם בתורה כזו, שהרי הריבון בעצמו אומר בבהגווד-גיטה שזוהר הברהמן נובע מאישיותו. גם בבְּרַהְמַה-סַמְּהיתָא מאושש שזוהר הברהמן הינו קרינת גופו של קרישנה, ומכאן שזה אינו מקור הבריאה. הסיבה המקורית הינה אישיות מושלמת וברת חישה—אלוה העילאי, גווינְדַה.

הרעיון המסוכן ביותר של האימפרסונליסטים זה שכאשר אלוהים מופיע בעולם החומרי, הוא לובש גוף חומרי תוצר שלוש מידות הטבע. שְׂרִי צ'איטניה גינה את הגישה המָאיָאוָאדִית הזו כנפשעת ביותר. הוא אמר שמי שחושב את גופו הנשגב של האל לתוצר הטבע החומרי, עובר את העבירה החמורה ביותר נגד כפות רגלי הלוטוס של וישנו. גם בגיטה נאמר שרק שוטים וסכלים ממעיטים בערכו של האל כאשר הוא מתגלה בדמות אדם. שׂרִי קרישנה, שְׂרִי ראמה ושְׂרִי צ'איטניה פעלו בחברה האנושית כמו בני אנוש.

נציגי הוודות מגנים את התפיסה המָאיָאוָאדִית כמטעה לחלוטין ומוליכה שולל. בבְּרַהְמַה-סַמְּהיתָא מתואר גופו של הריבון כאָאנַנְדַה-צ'ין-מַיַה-רַסַה; גופו רוחני, ולא חומרי. ביכולתו ליהנות מכל דבר באמצעות כל אחד מאיבריו, ומשום כך הינו כל-יכול. אבריו של גוף חומרי מסוגלים לבצע רק תפקוד אחד מסוים; ידיים יכולות למשל, להחזיק, אולם לא לראות או לשמוע. אולם גופו של האל הינו אָאנַנְדַה-צ'ין-מַיַה-רַסַה או סַץ'-צי'ד-אָאנַנְדַה-ויגְרַהַה, ומשום כך ביכולתו ליהנות מכל דבר ולעשות כל דבר בכל אחד מאיבריו. הנטייה לראות את גופו הרוחני של הריבון כחומרי מקורה ברצון להפוך אותו לשווה לנשמה המותנית. הנשמה המותנית הינה בעלת גוף חומרי, ומשום כך, אם גם לריבון יש גוף חומרי, או אז קל מאד לבסס את הרעיון האימפרסונליסטי שישות החיים שווה לאלוהים.

כאשר אישיות אלוה בא לכאן, הוא מפגין עלילות שונות. אולם גוף התינוק שלו, שנח בזרועותיה של אמא יַשׂודָא, אינו שונה מגופו המבוגר-כביכול, שנלחם בזדים. בגוף של ילד הוא נלחם נגד זדים כמו פֻּוּתַנָא, תְרּינָאוַרְתַה, אַגְהָאסוּרַה וכו' באותה עוצמה שבה שנלחם בבחרוּתו עם הרשעים דַנְתַוַקְרַה, שׂישׂוּפָּאלַה ואחרים. בחיים חומריים, ברגע שנשמה מותנית מחליפה את גופה, היא שוכחת לגמרי את גופה הקודם. אולם מן הבהגווד-גיטה מסתבר שקרישנה, שגופו הינו סַץ'-צ'יד-אָאנַנְדַה, אינו שוכח שהורה את הבהגווד-גיטה לאל השמש לפני מליוני שנים. הוא ידוע משום כך כפּוּרוּשׁותְתַמַה, כלומר, הינו נשגב לקיום החומרי וגם לרוחני. כסיבת כל הסיבות, הרי שהוא מקור העולם החומרי וגם הרוחני. הוא כל-יכול ויודע-כול, אלא שגוף חומרי אינו יכול להיות כל-יכול ויודע-כול, ומכאן שגופו אינו חומרי. לא ניתן איפוא, לתמוך בכלל ברעיון המָאיָאוָאדִי שהאל בא לעולם החומרי בגוף חומרי.

לסיכום אפשר לומר שכל תורות המחשבה החומריות מושתתות על קיום אשליתי וחולף, כמו הסקת מסקנות בחלום. מסקנות שכאלה אינן מסוגלות בשום פנים להוביל לאמת המוחלטת. רק באמצעות שירות מסור ניתן להגיע לאמת. הריבון אומר בבהגווד-גיטה, בְּהַקְתְיָא מָאם אַבְּהיגָ'אנָאתי, ״רק באמצעות שירות מסור אפשר להבין אותי.״ שרילה שְׂרִידְהַרה סְוָאמִי חיבר פסוק יפה בהקשר זה: ״אלי היקר, שאחרים יעסקו להם בטיעונים כוזבים ובהתפלפלות יבשה, ממציאים להם תאוריות על גבי תאוריות על בסיס רעיונותיהם הספקולטיבים. שישוטטו להם כרצונם בחשכת הבערות והאשליה, מתענגים כביכול, כמו היו מלומדים גדולים, אפילו שאינם יודעים בכלל אודות האל. כי באשר לי, אני חפץ רק לזכות בגאולה באמצעות זימרת שמותיו של אישיות אלוה רב הקסם—מָאדְהַוַה, וָאמַנַה, תְרּינַיַנַה, סַנְקַרְשַׁנַּה, שְׂרִיפַּתי וגווינְדַה. די לי בזימרת שמותיו הנשגבים כדי להיטהר מליכלוכי הקיום החומרי.״

נציגי הוודות אמרו אז: ״אלי, אותה ישות חיים שזוכה, בחסדך, להגיע למסקנה הנכונה לגבי מעמדך הרם והנשגב, אינה ניטרדת עוד מן התאוריות השונות שממציאים להם הוגי הדעות למיניהם. זה מתייחס לתורות של גַוּתַמַה, קַנָּאדַה, פַּתַנְגַ'לי וקַפּילַה (נירִישְׂוַרַה). ישנם למעשה, שניים שנושאים את השם קַפּילַה: קַפּילַה, בנו של קַרְדַמַה מוּני, הינו התגלות אלוה. הוא הופיע לפני זמן רב מאד, בעידנו של סְוָאימבְּהוּוַה מַנוּ. והאחר הינו אתאיסט בן העידן הזה, עידנו של וַיְוַסְוַתַה מַנוּ, אף שישנם כאלה שמציגים את קַפּילַה האתאיסט כאילו הוא הינו אישיות אלוה שהופיע כבנו של קַרְדַמַה מוּני בזמנו של סְוָאיַמְבְּהוּוַה מַנוּ.

לפי התורה המָאיָאוָאדִית, עולם התופעות החומרי הינו מיתְהְיָא או מָאיָא, כלומר, כוזב. הסיסמה שלהם זה בְּרַהְמַה-סַתְיַה גַ'גַן-מיתְהְיָא; כלומר שזוהר הברהמן הינו אמת ועולם התופעות הינו אשליתי וכוזב. לפי הפילוסופיה הוַיְשְׁנַּוית לעומת זאת, עולם התופעות הזה מקורו באישיות אלוה. בבהגווד-גיטה הריבון אומר שהוא נכנס לתוך העולם החומרי באמצעות אחד מחלקיו המוחלטים, וכך מתחוללת הבריאה. גם מן הוודות מסתבר שהאַסַת, או העולם הזמני, אף הוא נובע מן הסַת, או האמת העליונה. וגם בוֵדָאנְתַה-סֻוּתְרַה מוסבר שהכול נובע מן הברהמן העליון. הוַיְשְׁנַּוים אינם מקבלים איפוא, את העולם הזה ככוזב, אלא רואים כיצד הכול בו מתקשר לאלוהים.

שרילה רֻוּפַּה גוסְוָאמִי הסביר יפה מאד את התפיסה הזו. הוא אמר שפרישות מן העולם החומרי, בלי לדעת שגם עולם זה הינו גילוי של הריבון, אינה בעלת ערך ממשי. מכל מקום, מאחר שהעולם החומרי משמש לרוב מושא לעינוג חושים, ומאחר שהוַיְשְׁנַּוים אינם נוטים להתענג על חושיהם, הרי שאינם קשורים אליו בכלל. הם מתיחסים אליו ופועלים בו על-פי כללי הוודות. וכיוון שהריבון הינו המקור לכול, אפילו לעולם החומרי, הרי שהם רואים הכול כאן בעולם כמתקשר אליו. באמצעות ידע רוחני מתקדם שכזה הכול הופך לרוחני. שהרי למעשה, הכול כבר רוחני מלכתחילה, אלא שבגלל ידע לקוי אנו רואים את הדברים כחומריים.

נציגי הוודות נתנו את הדוגמה שמי שמחפש זהב, אינו דוחה עגילי זהב, צמידי זהב וכדומה, רק בגלל שצורתם שונה מצורתו של הזהב המקורי. ישויות החיים כולן הינן חלקיקים של הריבון ושוות לו באיכות; הן בסך הכול בעלות צורות שונות מבין 8,400,000 מיני חיים, ממש כמו סוגים שונים של תכשיטים שמופקים מאותו מקור זהב. וממש כמו שמחפש הזהב שמח עם שלל התכשיטים, הוַיְשְׁנַּוַה, מודע לזהותן האיכותית של הישויות עם אלוהים, רואה אותן כולן כמשרתות נצחיות של הריבון. ואם הוא מנסה להחזיר למוטב ישויות מותנות ומוּלכות שולל שכאלה, ולאמן אותן בתודעת קרישנה ולהוביל אותן הביתה לאלוהות, הרי שעשה שירות יקר מאד לאל. מֵחְשָבן של ישויות החיים נסער עתה בהשפעת שלוש מידות הטבע, ומשום כך, כמו בחלום, אלה עוברות מגוף לגוף. מכל מקום, כאשר משתנה תודעתן לתודעת קרישנה, מיד הן מקבעות את קרישנה בלבן, ודרכן לגאולה נסללת.

הוודות כולן מלמדות שהאל וישויות החיים הינם מאותה איכות—צ'איטניה, או רוחנית. זה מאושש גם בפַּדְמַה פּוּרָאנַּה, שם נאמר שישנם שני סוגים של ישויות רוחניות; האחד נקרא גִ'יוַה, והשני אלוהים. החל מברהמה וכלה בנמלה כל ישויות החיים הינן גִ'יוות, ואילו הריבון הינו וישנו או גַ'נָארְדַנַה בעל ארבע הידיים. המילה אָאתְמָא מציינת אמנם את אישיות אלוה, אולם כיוון שישויות החיים הינן חלקיקים שלו, גם הן נקראות לפעמים כך. הן נקראות איפוא, גִ'יוָאתְמָא, ואילו הריבון נקרא פַּרַמָאתְמָא. הפַּרַמָאתְמָא והגִ'יוָאתְמָא שניהם מצויים יחדיו בעולם החומרי, ומכאן שעינוג חושים אינו תכליתו האמיתית של היקום. התפיסה שעינוג חושים מהווה מטרת החיים, הינה אשליתית, אולם לא אשליתית בכלל התפיסה שתפקידה של הגִ'יוָאתְמָא לשרת את הפַּרַמָאתְמָא, אפילו כאן. אדם מודע לקרישנה מודע כליל לעובדה הזו, ומשום כך אינו חושב את העולם הזה לכוזב, אלא פועל במציאות—בשירות נשגב. כל דבר בעולם הזה מהווה עבורו הזדמנות לשירות. הוא אינו דוחה דבר כחומרי, אלא משלב הכול בשירותו של הריבון. משום כך מעמדו נשגב תמיד, וכל דבר שמשמש אותו בשירותו לאל הופך לרוחני, ומיטהר.

שְׂרִידְהַרַה סְוָאמִי חיבר פסוק יפה בהקשר זה: ״אני סוגד לאישיות אלוה שהינו המציאות תמיד, אפילו בעולם הזה, שישנם שחושבים אותו לכוזב.״ רק בגלל חוסר ידע חושבים את העולם הזה לכוזב, כי מי שמתקדם בתודעת קרישנה, רואה את הריבון בכול. זוהי למעשה, משמעות הפסוק הוֵדי, סַרְוַםּ קְהַלְוְ אידַםּ בְּרַהְמַה: ״הכול זה ברהמן.״

נציגי הוודות המשיכו: ״הפחות נבונים בוחרים לתרגל דרכים אחרות של הגשמה עצמית, אלא שבלי להיות דבק טהור אין כל סיכוי להיטהר מזוהמת החומר או להפסיק את מחזוריות הלידה והמוות. אלי, הכול נסמך על אוניך השונים; אתה גם מקיים הכול, כפי שנאמר בוודות (אֵקו בַּהוּנָאםּ יו וידַדְהָאתי קָאמָאן). אתה מקיים את כל ישויות החיים—אלים-למחצה, אנשים וחיות—וגם נמצא בלב כולם. כלומר, אתה הינך שורש הבריאה כולה, ומי שעוסקים בשירותך המסור ללא סטייה, סוגדים לך. אלה כמו משקים במים את שורשו של עץ היקום. מכאן שבנוסף לאל, השירות המסור מספק גם את השאר, שהרי זה הריבון שמקיים את הכול. הדבק, שמבין את טבעו השורה בכול של אלוהים, הינו איפוא, הנדבן ואוהב הזולת המעשי ביותר. דבק טהור שכזה, שעוסק כולו בתודעת קרישנה, משתחרר בקלות ממחזוריות הלידה והמוות; הוא כמו קופץ מעל ראשו של המוות.״

דבק אינו מפחד מן המוות או משינוי הגוף; כי אפילו שלא ישוב לאלוהות וימשיך להתגלגל לגוף חומרי אחר, מאחר שהוא הפך מודע לקרישנה, הרי שאין לא עוד ממה לפחד. בְּהַרַתַה מַהָארָאגַ'ה הינו דוגמה יפה לזה; הלה הפך אמנם לצבי בחייו הבאים, אולם בחיים שאחרי אלה הוא השתחרר כליל מכל טומאה חומרית והתעלה לממלכת אלוהים. ואכן, הבהגווד-גיטה מבטיחה שהדבק לא יכחד לעולם; מסעו של הדבק לממלכה הרוחנית, חזרה לאלוהים, מובטח. אפילו הדבק מועד בתקופת חיים אחת, תודעת קרישנה שלו נשמרת, ומוסיפה לרומם אותו עוד ועוד, עד שלבסוף הוא מגיע לאלוהות. ואותו דבק טהור, שטיהר את הוויתו כולה, יכול לטהר גם תלמידים ולהביאם בקלות לאלוהים. הוא בעצמו גבר כבר על המוות, ומי שצועדים בעקבותיו גם הם לומדים בחסדו, לגבור עליו ללא כל קושי. עוצמתו של השירות המסור הינה אדירה, ובכוחו של הדבק הטהור להאציל את זה על אחרים, באמצעות הוראות נשגבות אודות חציית ים הבערות.

הוראותיו של הדבק הטהור לתלמיד הינן פשוטות מאד; גם לא קשה לצעוד בעקבותיו של דבק שכזה. דלת הגאולה נפתחת בקלות רבה בפני מי שנוקט על-פי שושלת מורים, שראשיתה בדבקים מוכרים כגון ברהמה, שיווה, הקוּמָארים, מַנוּ, קַפּילַה, המלך פְּרַהְלָאדַה, המלך גַ'נַקַה, שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי, יַמַרָאגַ'ה, וכו'. לעומת זאת, הלא-דבקים, שבוחרים בתהליכים לא בטוחים להגשמה עצמית כגון גְ'נָאנַה, יוגַה וקארמה—אלה לא מיטהרים ממש. לכאורה הם מתקדמים בהגשמה עצמית, אבל למעשה, כיוון שאינם טהורים, הרי שאינם מסוגלים לגאול אפילו את עצמם, קל וחומר את חסידיהם. הם משולים לבעלי חיים כפותים, כי אינם מסוגלים לפרוץ את תחומי המצוות והכללים החיצוניים של אמונתם המסויימת. בבהגווד-גיטה הם מגונים כוֵדַה-וָאדַה, או מי שאינו מבין שהוודות דנות בסך הכול בפעילות שלוש מידות הטבע—טובות, להיטות ובערות.

קרישנה מורה לארג'ונה לפנות לתודעת קרישנה, או שירות מסור, ולנטוש את החובות שמטילות הוודות. בבהגווד-גיטה נאמר, ניסְתְרַיְגוּנְּיו בְּהַוָארְג'וּנַה, ״ארג'ונה יקירי, נסה נא להתעלות מעבר לטקסים הוֵדיים.״ ואותו מצב נשגב, שמעבר למצוות הוודות, הינו שירות מסור. קרישנה אומר בבהגווד-גיטה בבירור שמי שמשרת אותו במסירות טהורה, הינו שרוי בברהמן. הבנת הברהמן האמיתית פירושה תודעת קרישנה ועיסוק בשירות מסור. ומאחר שהדבקים עוסקים בתודעת קרישנה תמיד, הרי שהם הבְּרַהְמַצָ'ארִים האמיתיים.

התנועה לתודעת קרישנה נשענת איפוא על סמכות עליונה, והינה הזמנה לכל אנשי הדת לבוא ולהצטרף, וללמוד כיצד לאהוב את אלוהים מעבר למצוות ולכללים הנוקשים שבכתובים. מי שאינו מסוגל לחרוג מעבר לדפוסיה החיצוניים של הדת, משול לחיה שקשורה בידי אדונה. הדתות כולן, מטרתן להבין את אלוהים ולפתח את אהבתנו הרדומה אליו. אלא שמי שמסתפק בסך הכול בטקסים חיצוניים ואינו מתעלה למישור של אהבת אלוהים—הלה נחשב לחיה קשורה בשרשרת. במילים אחרות, מי שאינו בתודעת קרישנה, אינו יכול להיגאל מטומאת הקיום החומרי.

שְׂרִידְהַרַה סְוָאמִי חיבר פסוק יפה בהקשר זה: ״שהאחרים יתרגלו להם סיגופים קשים; מי שרוצה, שיקפוץ לאדמה מהר גבוה וינטוש כך את חייו; אחרים גם יכולים לנדוד לאתרי הקודש הרבים לצורך גאולה, או להתעמק בלימוד וחקר הספרות הוֵדית; היוגִים שיעסקו להם בתירגולם ההגותי, והכיתות השונות, שיתווכחו ביניהן לריק, עם מי הצדק. אלא שמבלי להיות מודע לקרישנה, מבלי לעסוק בשירותו, ומבלי לזכות בחסדו, איש לא יכול לחצות את ים החומר.״ הנבונים נוטשים משום כך את כל דפוסי המחשבה הנוקשים ומצטרפים לתנועה לתודעת קרישנה, למען גאולה אמיתית.

נציגי הוודות המשיכו בתפילתם: ״אלי, היבטך המופשט מוסבר בוודות: אתה משולל ידים, ואף-על-פי-כן אתה מקבל את המינחות שמוצעות לך; גם אין לך רגלים, והנה אתה צועד מהר יותר מכל אחד אחר. למרות שאין לך עינים, אתה רואה את כל המתרחש, בעבר, בהווה ובעתיד. ולמרות שאתה משולל אזנים, אתה שומע כל שנאמר. גם אין לך מֵחְשָב, אולם אתה יודע כל אחד ומעשיו של כל אחד בעבר, בהווה ובעתיד, אף שאותך איש לא יודע. מכאן שאתה הינך האישיות העילאית והקדומה מכול.״

ובמקום אחר בוודות נאמר, ״אין לך דבר לעשותו. ידיעתך ואוניך מושלמים כליל, והכול מתגלה מעצם רצונך בלבד. אף לא אחד הינו שווה לך או גדול ממך, וכולם הינם משרתיך הנצחיים.״ הוודות מתארות איפוא, את המוחלט כמשולל רגלים, ידים, עינים, אזנים או מֵחְשָב, אף שהוא פועל באמצעות אוניו ומגשים את צרכיהן של כל ישויות החיים. בבהגווד-גיטה נאמר שידיו ורגליו מצויות בכל מקום; הוא שורה בכול. ידיהן של ישויות החיים, רגליהן, אזניהן ועיניהן פועלות ונעות על-פי הנחיתו של נשמת-העל שנמצא בלבן. ללא נוכחותו, לא היו האיברים הללו מסוגלים לפעול. אישיות אלוה לעומת זאת, הינו אדיר כל כך, מושלם ועצמאי, עד כי אפילו ללא עינים, רגלים או ידים, הוא אינו תלוי באחרים לצורך פעילות. אדרבה, כולם זקוקים לסיועו בהפעלת איבריהם; ישות החיים אינה מסוגלת לפעול ללא השראתו והנחיתו של נשמת-העל.

למעשה, האמת המוחלטת הינה בסופו של דבר אישיות עילאית, אולם כיון שהיא פועלת באמצעות אונים, אותם החומרנים אינם מסוגלים לראות, אלה סבורים שהיא מופשטת ומשוללת אישיות. ניתן למשל, לראות את הצייר מצייר פרח, גם ניתן להבין שהתאמת הצבעים, בחירת הצורה וכו', דרשו תשומת לב מדוקדקת מצדו. עבודתו האישית של האמן מתגלה בבירור בציור הפרחים. אלא שאנשים חומרניים, כיוון שאינם מסוגלים לראות את ידו של אלוהים בתופעות אמנותיות כמו פרחים אמיתיים בטבע, מסיקים שהאמת המוחלטת אינה אישיות יחודית. למעשה, המוחלט הינו אישיות, אולם אישיות עצמאית, שאינה זקוקה למכחול ולצבעים כדי ליצור פרחים; אוניה פועלים בצורה כה מופלאה, עד כי נראה שהפרחים נוצרים מעצמם, ללא עזרתו של אמן. רק הפחות נבונים דוגלים בהיבט הבלתי אישי של אלוהים, כי בלי לעסוק בשירותו של הריבון, לא ניתן להבין כיצד הוא פועל, לא ניתן אפילו לדעת את שמו. מעשיו של האל ודמותו האישית מתגלים לדבק בזכות שירותו האוהב.

בבהגווד-גיטה נאמר בבירור, בְּהוקְתָארַםּ יַגְ'נַה תַפַּסָאם: ההקרבות למיניהן וכל סוגי הסיגופים, כולם נועדו לתענוגו של אישיות אלוה. ואז הריבון אומר, סַרְוַה-לוקַה-מַהֵשְׂוַרַם: ״אני אדון הכוכבים כולם.״ כזהו אם כן, מעמדו של אלוהים. למרות שהוא עצמו נמצא בוורינדאוון, מבלה בעונג נשגב עם חבריו הנצחיים—הגופיות וילדי הרועים—אוניו פועלים על-פי הכוונתו בבריאה כולה, מבלי להפריע לו בשעשועיו הנצחיים.

רק באמצעות שירות מסור ניתן להבין כיצד האל, באמצעות אוניו הבלתי נתפסים, הינו אישי ומופשט בו-זמנית. הוא כמו הקיסר העילאי שאלפי מלכים ושליטים עובדים תחתיו. הוא השליט העליון ובלתי תלוי לחלוטין; כל האלים-למחצה, לרבות ברהמה, שיווה, אינְדְרַה מלך עדן, מלך הירח ומלך השמש—כולם פועלים תחת פיקוחו. הוודות מאששות שרק בגלל יראה מפני האל השמש זורחת, הרוח נושבת, והאש מפיצה חום. הטבע החומרי יוצר שלל דברים נעים ונייחים בעולם, אלא שאף לא אחד מאלה מסוגל לפעול או ליצור באופן עצמאי, ללא הכוונתו של הריבון. כולם פועלים כמו נתינים משלמי מיסים, כמו מלכים אשר כפופים לשלטונו של הקיסר ומשלמים לו את מיסיהם השנתיים.

על-פי הוודות אמורה ישות החיים להתקיים על שאריות מזון מן המינחה שהוצעה לאל. ההוראה היא שבהקרבות גדולות צריך נָארָאיַנַּה להיות הנסגד הראשי ומקבל המינחה העיקרי. ועם תום טקס הקרבן, שאריות המזון מחולקות בין האלים-למחצה. זה נקרא יַגְ'נַה-בְּהָאגַה. כל אל-למחצה זכאי ליַגְ'נַה-בְּהָאגַה, או למנת פְּרַסָאדַם. מכאן שהאלים-למחצה אינם בעלי כוח עצמאי; הם משמשים בתפקידים שונים בפקודתו של הריבון, ואוכלים פְּרַסָאדַם, או שאריות מהקרבות. הם מבצעים את פקודתו של הריבון בדיוק על-פי תכניתו; אישיות אלוה נמצא ברקע, והוראותיו מתבצעות בידי אחרים. רק לכאורה הינו בלתי אישי; בגלל גישה חומרנית איננו מסוגלים לתפוס כיצד האל הינו נשגב לפעילות הבלתי אישית של הטבע החומרי. משום כך קרישנה מסביר בבהגווד-גיטה שדבר אינו נעלה ממנו ושהברהמן הבלתי אישי כפוף לו ובסך הכול הינו גילוי של קרינתו האישית. שְׂרִידְהַרַה סְוָאמִי חיבר פסוק יפה בהקשר זה: ״הינני משתחווה לפני אישיות אלוה העילאי, אשר למרות שהוא משולל חושים חומריים, רק בהכוונתו ורצונו יכולים כל החושים החומריים לפעול. הוא האון העליון שבכל החושים החומריים ובאברי החישה. הוא כל-יכול והוא המבצע העליון בכול, ומשום כך הוא גם מושא הסגידה העליון. לפני אישיות עילאית זו הריני משתחווה בהוקרה.״

קרישנה אומר בעצמו בבהגווד-גיטה שהוא פּוּרוּשׁותְתַמַה, כלומר האישיות העליונה. פּוּרוּשַׁה פירושו אישיות, ואוּתְתַמַה פירושו עליון או נשגב. הוא אומר שם שמאחר שהוא נשגב לכל הבר חישה וחסר החישה, הריהו ידוע כפּוּרושׁותְתַמַה. ובמקום אחר הוא אומר שממש כשם שהאויר מצוי בשמים השורים בכול, כך כל דבר מצוי בו, והכול פועל על-פי הכוונתו.

נציגי הוודות המשיכו בתפילה: ״אל יקר, אתה הינך שווה לכול; אינך נוטה במיוחד לשום ישות חיה. ישויות החיים, חלקיקיך, נהנות או סובלות בתנאי חיים שונים. הן ממש כמו ניצוצות של אש. וכמו שאלה מפזזים בלהבות האש, גם הן רוקדות, או נסמכות, עליך. אתה מספק את כל מאווייהן, אולם אינך אחראי לסבלות או לשמחות שלהן.

ישנם מינים שונים של ישויות חיים—אלים-למחצה, אנשים, בעלי חיים, עצים, ציפורים, בהמות, חידקים, תולעים, חרקים ויצורי מים—וכולם נסמכים עליך, וכך נהנים או סובלים מחייהם. הישויות נחלקות לשניים: אלה שהינן בנות חורין תמיד, או ניתְיַה-מוּקְתַה, והאחרות הן ניתְיַה-בַּדְדְהַה. ישויות הניתְיַה-מוּקְתַה מצויות בעולם הרוחני, ואילו ישויות הניתְיַה-בַּדְדְהַה מצויות בעולם החומרי.״

״בעולם הרוחני גם הריבון וגם ישויות החיים קיימים במצבם המקורי, ממש כמו גיצים חיים באש בוערת. ואילו בעולם החומרי, למרות שהריבון מצוי בכול בהיבטו הבלתי אישי, ישויות החיים שכחו את תודעת קרישנה שלהם, ממש כמו שגיצים נפלטים לפעמים מן האש ומאבדים אז את זוהרם המקורי. ישנם גיצים שנופלים על עשב יבש ומציתים עוד אש גדולה. זה מושווה לדבקים הטהורים שחשים חמלה כלפי הישויות המסכנות והתמות. אלה מאירים את לבבן של הנשמות המותנות בתודעת קרישנה, ואז להבת העולם הרוחני מתגלה אפילו בתוך העולם החומרי. ישנם גיצים שנופלים על מים; אלה מאבדים מיד את זוהרם וכמעט כבים כליל. זה מושווה לישויות חיים שנולדות בין חומרנים גסים, ומשום כך תודעת קרישנה המקורית שלהם כמעט כבויה לחלוטין. וישנם גיצים שנופלים על אדמה ונשארים במין מצב בינים, בין בעירה למצב כבוי. ישנן איפוא, ישויות חיים אשר משוללות כל תודעת קרישנה, ישנן כמה במצב בינים, וישנן כאלה שמודעות לאל. האלים-למחצה בכוכבים הגבוהים, כגון ברהמה, אינְדְרַה, צַ'נְדְרַה, אל השמש, ועוד רבים, כולם מודעים לקרישנה. החברה האנושית הינה באמצע, בין האלים-למחצה לבין חיות, ויש בה כאלה שמודעים לקרישנה ברמות שונות וישנם ששכחו אותו כליל. ובדרגה השלישית אלה בעלי החיים, הצמחים, העצים ויצורי המים; אלה משוללים לחלוטין כל תודעת קרישנה. הדוגמה הזו שמביאות הוודות על הניצוצות והשלהבת הינה מתאימה מאד לצורך הבנת מצבן של ישויות החיים השונות. מכל מקום, מעל לכל הישויות הללו ישנו אישיות אלוה, קרישנה, פּוּרושׁותְתַמַה, אשר פטור תמיד מכל התנאים החומריים.״

״ניתן לשאול האם ישויות החיים הוטלו במקרה למיני החיים השונים. כדי להשיב על שאלה זו, תחילה יש להבין שאין כל שאלה של מקריות לגבי ישויות חיות; המקרה פועל על דברים משוללי חיים. הספרות הוֵדית מלמדת שישויות החיים ניחנות בידע, והן נקראות איפוא, צ'איטניה, או שרויות בידע. מכאן שזו לא יד המקרה שהטילה אותן למצבי החיים השונים; מאחר שיש להן ידע, הן גם יכולות לבחור. הריבון אומר בבהגווד-גיטה, 'נטוש הכול והתמסר לי.' התהליך הזה להבנת אלוהים פתוח לכול, אלא שזה נתון לבחירתנו לקבל את זה או לדחות. בסוף הבהגווד-גיטה קרישנה אומר לארג'ונה במפורש, 'ארג'ונה יקר, הסברתי לך את הכול, ועתה זה תלוי בך אם תקבל או לא.' וכך, גם ישויות החיים שירדו לעולם החומרי כולן בחרו לבוא ולהתענג כאן. העולם החומרי נוצר לתענוגן של אותן ישויות חיים שרצו לנטוש את השירות הנצחי לאל ולהפוך בעצמן למתענגות העליונות. על-פי הפילוסופיה הוַיְשְׁנַּוית, אותה ישות חיים שמתאווה לענג את חושיה ולשכוח את שירותה לאל, מוטלת לעולם החומרי, כדי לנהוג כאן כרצונה. ואז זו יוצרת לה מצבי חיים של סבל ושמחה. עלינו להבין באופן חד משמעי שהריבון וישות החיים שניהם בעלי תודעה נצחית. שניהם גם אינם נולדים או מתים לעולם. כאשר מתחוללת בריאה, אין פירושו של דבר שישות החיים נבראת. הריבון בורא את העולם החומרי כדי לאפשר לנשמות המותנות להתעלות לתודעת קרישנה. נשמה מותנית שאינה מנצלת את ההזדמנות, נכנסת אחרי חורבן העולם לתוך גופו של נָארָאיַנַּה ונשארת שם בתרדמה עמוקה עד לזמן הבריאה הבאה.״

״בהקשר זה מתאימה מאד דוגמת הגשם. הגשם שיורד בעונתו מבשר בריאה, כי מיד אחריו מצמיחים השדות הרווּיים צמחים שונים. וממש כמו הצמחים הרבים שנובטים אחרי הגשם, כאשר הריבון שולח מבטו לעבר הטבע החומרי ומחולל בריאה, מיד צצות ישויות החיים בתנאי חייהן השונים. הגשם שיורד הינו אחד, ואילו הצמחים שצומחים הינם משלל זנים. ואף שהגשם יורד שווה על השדה כולו, צמחים שונים נובטים, לפי הזרע שנטמן באדמה. גם זרעי התשוקות שלנו הינם משלל סוגים; כל ישות חיה ניחנת בתשוקה שונה, שמהווה הזרע לצמיחת גופה המסוים. רֻוּפַּה גוסְוָאמִי מסביר את זה במילה פָּאפַּה-בִּיגַ'ה. פָּאפַּה פירושו חוטא. תשוקותינו החומריות כולן הינן פָּאפַּה-בִּיגַ'ה, או זרעים של חטא. הבהגווד-גיטה מסבירה שהחטא הוא שאיננו רוצים להתמסר לאל. משום כך קרישנה מבטיח בגיטה: 'אני אגן עליך מתוצאותיהן של התשוקות הנפשעות כולן.' הגופים השונים הינם בסך הכול ביטוי לתשוקות השונות הללו. ומכאן שאל לו לאיש להאשים את הריבון שהוא מפלה בין הישויות השונות ומעניק לישות מסוימת גוף מסוים וגוף אחר לאחרת. 8,400,000 מיני החיים מותאים בדיוק להלך רוחן של ישויות החיים השונות. אישיות אלוה, פּוּרושׁותְתַמַה, בסך הכול מאפשר להן לנהוג כרצונן, ואלה פועלות ומנצלות את התנאים שהוא נותן להן.״

״אלא שבו בזמן, הישויות כולן נולדו מגופו הנשגב של הריבון. הספרות הוֵדית מסבירה את היחסים הללו שבין האל לישויות החיים ואומרת שהוא מקיים אותן כולן כמו ילדיו ונותן להן כל מה שהן רוצות. גם בבהגווד-גיטה הריבון אומר, 'אני הוא האב נותן הזרע של כל הישויות.' האב מוליד את הילדים, אולם אלה נוהגים אחר כך כרצונם. לא מסובך להבין את זה. ומשום כך האב איננו אחראי לעתיד ילדיו. האב מחלק אולי את הירושה שווה ונותן אותן הוראות לכל ילדיו, אלא שכל ילד בהתאם לתשוקותיו מנצל את זה באופן שונה, וכך יוצר חיים משלו של הנאות וסבל.״

״כך גם הוראות הבהגווד-גיטה הינן שוות לכול; כל אחד צריך להתמסר לאישיות אלוה, ואז יגן עליו האל מכל תגובות החטא. תנאי החיים בבריאתו של אלוהים מוצעים שווה לכול. כל הקיים באדמה, במים או בשמים, ניתן שווה לכל ישויות החיים. מאחר שכולם הינם בניו של אלוהים, כולם גם זכאים להתענג על התנאים החומריים שהוא יוצר. אלא שישויות החיים בחוסר מזלן, נאבקות כל הזמן ביניהן ויוצרות להן חיים קשים. האחריוּת למלחמות וליצירת תנאים טובים או שליליים מוטלת על ישויות החיים ולא על אישיות אלוה. מכל מקום, אותה ישות חיים שמנצלת את הוראותיו של הריבון שבבהגווד-גיטה ומפתחת תודעת קרישנה—חייה הופכים לנשגבים והיא שבה חזרה לאלוהות.״

מישהו יטען אולי שמאחר שהריבון ברא את העולם הזה, הוא גם אחראי למצבו. נכון שהוא אחראי בעקיפין לבריאת העולם וקיומו, אולם הוא אינו אחראי לתנאייהן השונים של ישויות החיים. הקשר שבין הריבון לבריאת העולם דומה לקשר שבין עננים לצמחיה. בעונת הגשם העננים ממטירים גשמים שמצמיחים צמחים שונים. הענן ממטיר אמנם מימיו על פני האדמה, אולם בעצמו אינו נוגע בה בכלל. כמותו, גם הריבון בורא את העולם החומרי ללא מגע ישיר; הוא בסך הכול מעיף על האנרגיה החומרית את מבטו. זה מאושש בוודות: הוא שלח מבט לעבר הטבע החומרי, וכך התחוללה בריאה. גם הבהגווד-גיטה מאששת שבאמצעות מבטו הנשגב לעבר הטבע החומרי, הוא בורא מינים שונים של ישויות—נעות ונייחות, חיות ודוממות.״

״אפשר לראות את הבריאה הזו כאחת מעלילותיו של הריבון; זאת משום שהוא בורא את העולם הזה כשהוא רוצה. אלא שרצון זה הינו ביטוי לחסד עצום מצדו, כי הוא נותן כך הזדמנות נוספת לנשמות המותנות לפתח את תודעתן המקורית ולשוב לאלוהות. אל לו לאיש לכן, להאשים אותו על שברא את העולם הזה.״

״מן הדיון לעיל ניתן לקנות הבנה ברורה למדי לגבי ההבדל שבין האימפרסונליסטים לפרסונליסטים. התפיסה הבלתי אישית דוגלת בהיטמעות בקיומו של העליון, ואילו פילוסופית הריקוּת מדגישה את החידלון והאין שבשלל מגוון התופעות. הגישות הללו שתיהן ידועות כמָאיָאוָאדַה. ואכן, עולם התופעות בא אל קיצו ברגע מסויים ואיננו עוד, וישויות החיים נטמעות בגופו של נָארָאיַנַּה עד לבריאה חדשה. ואפשר אולי לקרוא לזה מצב בלתי אישי, אלא שזהו לא מצב נצחי. הבריאה הרי תשוב ותתחולל; ומכאן שחידלון מגוון התופעות והיטמעות הישויות בגופו של העליון אינם מצב קבוע. אותן ישויות שלא פיתחו תודעת קרישנה וניטמעו, ישובו ויופיעו עם בריאה חדשה. הבהגווד-גיטה מאששת את העובדה שהעולם החומרי נברא ונכחד. זהו תהליך נצחי, ואותן נשמות מותנות, משוללות תודעת קרישנה, שבות וחוזרות כל אימת שמתחוללת בריאה. מכל מקום, אותן נשמות שמנצלות את ההזדמנות לפתח תודעת קרישנה על-פי הוראותיו הישירות של הריבון—אלה עוברות לעולם הרוחני, ולא שבות עוד לקיום חומרי. משום כך נאמר שמי שדוגלים בחידלון ומי שדוגלים בהיבט המופשט הינם פחות נבונים; במקום לחפש מקלט בכפות רגלי הלוטוס של האל, אלה מתרגלים סיגופים קשים כדי להשיג נירְוָאנַּה, שהינה חידלון תנאי החיים החומריים, או כדי להיטמע ולהתאחד עם גופו של הריבון. אולם כיוון שהם מתעלמים מאישיות אלוה, הרי שהם שבים ונופלים.״

בצ'איטניה-צַ'ריתָאמְרּיתַה, המחבר, קְרּישְׁנַּדָאסַה קַוירָאגַ'ה גוסְוָאמִי, נותן את דעתו, אחרי שלמד את כל הספרות הוֵדית ושמע מכל בני הסמכא, שקרישנה הינו האדון האחד ויחיד, וכל שאר ישויות החיים הינן משרתיו הנצחיים. נציגי הוודות מאששים את קביעתו. המסקנה הינה איפוא, שכל אחד כפוף לשליטתו של הריבון; כל אחד פועל תחת הכוונתו העילאית, וכל אחד פוחד ממנו. זה הפחד ממנו שגורם לכול להתנהל כסדרו. כולנו כפופים לו מעצם מעמדנו, ואילו הוא אינו מפלה בין ישויות החיים. הוא ממש כמו השמים האינסופיים, וישויות החיים—כמו הגיצים שמקפצים באש—משולות לציפורים שעפות בשמים. כמה עפות גבוה מאד, כמה עפות נמוך יותר, וישנן כאלה שעפות אפילו נמוך מזה. הציפורים השונות עפות בשחקים בהתאם ליכולתן השונה, אולם לשמים אין כל קשר עם היכולת השונה הזאת. בבהגווד-גיטה הריבון מאשש שהוא מעניק לישויות שונות מעמד שונה, כמידת התמסרותן לו. אלא שגמול יחסי שכזה אינו ביטוי למשוא פנים מצדו של האל; ישויות החיים, אף שמצויות בתנאים שונים, בכוכבים שונים, ובמיני חיים שונים, כולן כפופות לשליטתו של הריבון תמיד. אולם לא הוא אחראי לתנאי החיים השונים הללו. משום כך זה טפשי ומלאכותי לחשוב שאנו שווים לאל, וטפשי עוד יותר לחשוב שמעולם לא ראינו אותו. כל אחד רואה את אלוהים בהיבטיו השונים. ההבדל הוא שהמאמין רואה אותו כאישיות אלוה, כקרישנה האהוב מכול, ואילו הכופר רואה אותו כמוות.

נציגי הוודות המשיכו בתפילה: ״אל עליון, מן המידע הוֵדי מסתבר שאתה הינך השליט העליון, וישויות החיים כולן נשלטות. הריבון וישות החיים שניהם נקראים ניתְיַה, או נצחי, ומכאן שהם בעלי איכות שווה, אלא שהניתְיַה היחיד או אישיות אלוה, הינו השולט, והניתְיות הרבים הינם נשלטים. הישות היחודית הנשלטת שוכנת בתוך הגוף, וגם השליט העליון, כנשמת-העל, נמצא שם, אולם כשליט, ששולט בנשמה היחודית. זוהי גירסת הוודות. כי אם הנשמה היחודית לא היתה נשלטת בידי נשמת-העל, כיצד אפשר היה להסביר את טענת הוודות שישות החיים עוברת מגוף לגוף ונהנית וסובלת כתוצאה ממעשיה בעבר? לעיתים זו מתעלה לרמת חיים גבוהה, ולעיתים מידרדרת לרמה נמוכה, ומכאן שאינה נתונה רק לשליטתו של האל, היא מותנית גם לשליטת הטבע החומרי. היחסים הללו של שולט ונשלט מוכיחים בעליל שנשמת-העל הינו שורה בכול, ואילו היא (הנשמה היחודית) אינה כזו. כי אם היתה שורה בכול, הרי שלא היתה נשלטת. התאוריה הזו שנשמת-העל והנשמה היחודית הינם שווים, הינה איפוא, מעוּותת לחלוטין, ואף אדם שפוי לא יקבל אותה; אדרבה, עלינו לנסות ולהבין את ההבדל שבין הנצחי העליון לבין הנצחיים הנשלטים.״

״הו אישיות אלוה, אתה והדְהְרוּוַה המוגבל, ישות החיים, שניכם נצחיים. לעיתים מתארים את דמותו של הנצחי האינסופי כדמות היקום. בספרות וֵדית כגון האוּפַּנישַׁדים מתוארת בהרחבה דמותו של הנצחי המוגבל. נאמר שם שמימדיה הרוחניים המקוריים של ישות החיים הינם החלק העשרת אלפים של קצה שערה. נאמר שהאלוהות הינה גדולה מן הגדול ביותר וקטנה מן הקטן ביותר. ישויות החיים, חלקיקיו הנצחיים של אלוהים, הינן קטנות מן הקטן ביותר. באמצעות החושים החומריים איננו מסוגלים לתפוס את העליון, הגדול מן הגדול ביותר, גם לא את הנשמה היחודית, שהינה קטנה מן הקטן ביותר. משום כך עלינו להבין את שניהם ממקורות מוסמכים—מן הספרות הוֵדית. בוודות נאמר שנשמת-העל נמצא בגופה של ישות החיים וגודלו כגודל אגודל. ניתן איפוא לשאול, כיצד דבר גדול כאגודל יכול לשכון בלבה של נמלה? התשובה היא שהמידה הזו של נשמת-העל נתפסת באופן יחסי לגופה של ישות החיים. למרות שהנשמה היחודית ונשמת-העל שניהם מצויים בגוף החומרי, הם אינם זהים לעולם. ולמרות ששניהם דְהְרוּוַה, או נצחיים, נשמת-העל מכוון או שולט בישות החיים, וזו תמיד נשלטת.״

״אפשר לטעון עוד שמאחר שישויות החיים נולדו מן הטבע החומרי, הרי שהן כולן שוות ועצמאיות. מכל מקום, בספרות הוֵדית נאמר שהריבון מפרה את הטבע החומרי בישויות חיים, ורק אז הן מופיעות. מכאן שהופעתן אינה תלויה בטבע החומרי בלבד, ממש כשם שילד אינו יצירתה הבלעדית של אם. דרוש גבר שיעבּר תחילה את האשה, והילד שנולד אז הינו חלקיק של הגבר. וכך, אף שנראה שישויות החיים מופקות מן הטבע החומרי, הטבע לא יוצר אותן לבדו; הן מופיעות רק אחרי שהאב העליון מעבּר את הטבע. ומכאן שלא ניתן לקבל את הטענה שהישויות אינן חלקיקיו של הריבון. אברי הגוף השונים למשל, אינם שווים לגוף השלם; הגוף השלם שולט באברים. כך גם חלקיקיו של השלם העליון תלוים תמיד במקור שלהם ונשלטים בידו. הבהגווד-גיטה מאששת שישויות החיים הינן חלקיקים של קרישנה: מַמַיְוָאמְּשׂו. כיצד אם כן, יכול אדם שפוי להסכים לרעיון שנשמת-העל והנשמה היחודית הינם זהים. הם זהים אמנם באיכותם, אולם מבחינה כמותית נשמת-העל הינו עליון תמיד, והנשמה היחודית כפופה לו. זוהי מסקנת הוודות.״

שתי מילים חשובות מופיעות בהקשר זה יַנְמַיַה וצ'ינְמַיַה. בדיקדוק הסנסקריטי המילה מַיַת משמשת לציין שינוי או כמות מספקת. לפי הפירוש המָאיָאוָאדִי המילים הללו מצביעות על כך שישויות החיים הינן זהות לעליון. אולם צריך לשקול האם הסיומת הזו, מַיַת, מציינת כאן כמות מספקת או שינוי צורה. ישות החיים אינה ניחנת לעולם במשהו באותה מידה כמו הריבון. מכאן שהסיומת מַיַת אינה יכולה לציין שישות החיים הינה מסתפקת בעצמה. אין לה למשל, ידע מספיק; כי אלמלא כן, כיצד נפלה לשליטתה של מָאיָא, האנרגיה החומרית? המילה מספיק יכולה להתקבל אם כן, רק ביחס לגודלה של הישות החיה. האחדות הרוחנית שבין הריבון לישויות החיים, אין לקבל אותה לעולם כזהוּת ביניהם. כל ישות הינה פרט יחודי, אלא שאם מקבלים זהות מוחלטת, או אז, כאשר נשמה אחת משיגה גאולה, מיד צריכות גם כל השאר להפוך לבנות חורין. אולם העובדה היא שכל אחת מן הנשמות נהנית וסובלת באופן שונה בעולם הזה.

המילה מַיַת מציינת גם שינוי צורה, או לפעמים תוצר לוואי. התאוריה האימפרסונליסטית גורסת שברהמן מקבל בעצמו גופים שונים, כחלק מן הלִילָא, או העלילות, שלו. מכל מקום, ישנם מאות ומליוני מיני חיים בתנאי חיים שונים, כגון בני אדם, אלים-למחצה, בעלי חיים, ועופות, ואם כל אלה הינם התרחבות של האמת המוחלטת, הרי שאין כל צורך בגאולה, שהרי ברהמן הינו בן חורין תמיד. פרשנות נוספת של המָאיָאוָאדִים היא שבכל עידן מתגלים מיני גופים שונים, ועם קץ העידן כל מיני הגופים—התרחבויותיו של ברהמן—שבים ומתאחדים ולא קיים עוד כל מגוון או שוני. בעידן הבא, על-פי התאוריה הזו, שב ברהמן ומתרחב לגופים שונים. אלא שאם מקבלים את התאוריה הזו, ברהמן נהיה נתון לשינויים, ואת זה לא ניתן לקבל. מן הוֵדָאנְתַה-סֻוּתְרַה אנו מבינים שברהמן הינו מלא חדווה מטבעו. מדוע שישתנה לגוף אשר נתון למצוקות? למעשה, ישויות החיים, חלקיקיו של ברהמן, הינן חלקיקים זעירים ונוטות להתכסות באנרגיה המשלה. כפי שהוסבר מקודם, חלקיקי הברהמן הינם כמו גיצים שמפזזים ברוב חדווה באש, אולם קיימת סכנה שיפלטו מן האש עם העשן, אף שהעשן הינו מצב אחר של אש. העולם החומרי משול לעשן, והעולם הרוחני הינו כמו האש הבוערת. ישויות החיים הרבות לאינספור נוטות ליפול מן העולם הרוחני לעולם החומרי בהשפעת האנרגיה המשלה. אולם ביכולתן גם, באמצעות פיתוח ידע אמיתי, להיות שוב בנות חורין ולהשתחרר כליל מזוהמת החומר.

וישנה התאוריה של האַסוּרות. זו גורסת שהנשמות נולדו מן הטבע החומרי, או פְּרַקְרּיתי, שבא במגע עם הפּוּרוּשַׁה. אולם גם את התאוריה הזו לא ניתן לקבל. זאת משום שהטבע החומרי והריבון שניהם קימים לעד. אף לא אחד מהם נולד. הריבון העליון ידוע כאַגַ'ה, או בלתי נולד, והטבע החומרי נקרא אַגָ'א. אַגַ'ה ואַגָ'א, שני המונחים הללו משמעותם בלתי נולד. ומאחר ששניהם אינם נולדים, כיצד יתכן שיולידו נשמות? צירופם של הריבון והטבע החומרי גורם להופעתן של ישויות חיים בתוך העולם החומרי, ממש כמו שֶמים במגעם עם אויר יוצרים בועות רבות. וממש כמו שהבועות במים מופיעות בשלל צורות, גם ישויות החיים שבעולם החומרי מופיעות בשלל גופים ותנאים, בהשפעת מידות הטבע. אין זו טעות להסיק עתה שכל אותן ישויות שמופיעות בעולם החומרי בגופים השונים, כגון אנשים, אלים-למחצה, חיות, ציפורים ובהמות, כולן זוכות בגופן המסוים על-פי תשוקותיהן השונות. איש לא יכול לומר מתי נעורו תשוקותיהן, ומשום כך נאמר אַנָאדי-קארמה: לא ניתן להתחקות אחר סיבת הקיום החומרי. למרות שאיש לא יודע מתי התחילו החיים החומריים, ידוע שהיתה להם נקודת התחלה, שהרי ישות החיים במקורה הינה ניצוץ רוחני. וכמו שישנו רגע מסוים שבו נפלט הזיק מן האש לאדמה, ישנו גם רגע מסוים לבואה של הנשמה לעולם החומרי, אלא שאיש לא יכול לומר מתי זה היה. אפילו בעת החורבן, בשעה שהישויות נטמעות בקיומו הרוחני של הריבון, כמו בתרדמה עמוקה, תשוקתן המקורית לשלוט בטבע החומרי אינה אובדת. ואז, כאשר שב העולם ומתגלה, הן יוצאות כדי להגשים אותה תשוקה, ושבות ומופיעות במיני חיים שונים.

ההיטמעות בעליון בעת החורבן משולה לדבש. הדבורים שבכוורת אוגרות צוף מפרחים ומפירות שונים בטעמם, אולם כאשר טועמים את הדבש, לא ניתן עוד להבחין בין שלל הטעמים השונים. מכל מקום, מטעמו העשיר של הדבש ניתן להסיק שזה אינו מורכב מטעם אחד, אלא מצירוף של טעמים רבים. דוגמה נוספת היא דוגמת הנהרות והים; על אף שמי הנהרות מתערבבים לבסוף עם מי הים, הנהרות אינם מאבדים את זהותם היחודית. מי נהר הגנגס ונהר היַמוּנָא מתערבים אמנם עם מי הים, אולם שני הנהרות הללו קיימים עדיין באופן נפרד. דומה לזה היטמעותן של ישויות החיים השונות בברהמן בעת החורבן. גופן אמנם נחרב אז, אולם הן עצמן, על טעמיהן השונים, נשארות בברהמן כישויות יחודיות, עד להתגלוּתו של עולם חומרי חדש. וכשם שטעמם המלוח של מי הים שונה מטעמם המתוק של מי הגנגס, וההבדל הזה קיים תמיד, גם ההבדל בין הריבון לבין הישויות קיים לעד, למרות שנראה בעת החורבן כאילו הכול הופך לאחד. ומכאן, שכאשר ישויות החיים משתחררות מכל טומאה חומרית ונטמעות בממלכה הרוחנית, גם אז נשמר טעמן היחודי ביחסיהן עם אלוהים.

נציגי הוודות המשיכו: ״ריבון יקר, אנו מסיקים איפוא, שישויות החיים כולן נמשכות אחר אונך החומרי, ורק בגלל שהן טועות לזהות עצמן כתוצר הטבע החומרי, הן מתגלגלות עתה מגוף לגוף, שוכחות את יחסיהן הנצחיים איתך. בגלל בערות הן מזדהות עם מיני החיים השונים, ובמיוחד כאשר הן מתעלות לגוף אדם; אז הן מזדהות עם שכבה חברתית מסוימת או עם לאום, גזע ודת-כביכול, ושוכחות את זהותן האמיתית כמשרתות שלך. בגלל תפיסת חיים מוטעית שכזו הן נאלצות להיוולד ולמות שוב ושוב. ורק אחד אולי, ממליוני אדם כאלה הינו נבון דיו, בזכות התרועעות עם דבקיך הטהורים, ולומד אודות תודעת קרישנה ומשתחרר מן התפיסה החומרית המוטעית.״

גם שְׂרִי צ'איטניה מאשש בצ'איטניה-צַ'ריתָאמְרּיתַה שישויות החיים נודדות להן ביקום במיני חיים שונים. ורק בחסדם של המורה הרוחני ושל קרישנה, יכול מישהו להפוך לנבון ולהתחיל בחיי מסירות בתודעת קרישנה. נאמר, הַריםּ וינָא נַה מְרּיתים תַרַנְתי: איש לא יכול להיחלץ ממחזוריות הלידה והמוות ללא עזרתו של הריבון. במילים אחרות, רק האל יכול לגאול את הנשמות המותנות ממעגל הלידה והמוות.

נציגי הוודות המשיכו: ״השפעת הזמן—שמתבטאת בעבר, הווה ועתיד—גם המצוקות החומריות כגון חום כבד, קור עז, לידה, מוות, זקנה וחולי, כולם הינם בסך הכול תנועות גבותיך. הכול פועל תחת הכוונתך. בבהגווד-גיטה נאמר שהפעילות החומרית כולה מתנהלת בהכוונתו של קרישנה. התנאים החומריים הינם בסך הכול גורמים מפריעים למי שאינו דבק. בעוד שמי שמתמסר לך ומודע לך כליל—עבורו אלה אינם מאיימים יותר. כאשר האל הופיע בדמותו כחצי אריה חצי אדם, פְּרַהְלָאדַה מַהָארָאגַ'ה לא פחד ממנו כלל, בעוד שאביו הכופר ראה אותו כהתגלמות המוות, ומת מידו. עבור הכופר, נְרּיסימְּהַדֵוַה מגלם אמנם את המוות, אולם לדבקו, פְּרַהְלָאדַה, הינו מקור כל עונג ועדנה. משום כך דבק טהור אינו מפחד מלידה, מוות, זקנה וחולי.

שְׂרִיפָּאדַה שְׂרִידְהַרַה סְוָאמִי חיבר פסוק יפה שפירושו הוא: ״אלי היקר, הינני ישות חיים שמוטרדת כל הזמן מתנאי קיום חומריים. נופצתי לרסיסים רבים תחת גלגלו המוחץ של הקיום החומרי הזה, ובגלל חטאי הרבים במשך קיומי החומרי, אני בוער עתה באש התגובות החומריות. אולם בדרך כלשהי, אלי, מצאתי מקלט בכפות רגליך, אנא, קבל אותי וגונן עלי.״ גם שְׂרִילה נַרותְתַמַה דָאסַה טְהָאקוּרַה התפלל כך: ״אלי, בנו של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה וחבֵרה של בתו של וְרּישַׁבְּהָאנוּ, אחרי סבל ממושך בקיום החומרי, מצאתי מקלט בכפות רגליך. אני מתפלל לכן, שתהיה רחום עימי. אל תסלק אותי בבקשה, כי אין לי מקלט מלבדך.״

המסקנה היא, שכל תהליך להגשמה עצמית או הבנת אלוהים, לבד מבהקטי-יוגַה, או שירות מסור, הינו קשה מאד. כי רק המקלט בשירות מסור לאל בתודעת קרישנה מושלמת בכוחו לשחרר מהתניה חומרית, ובמיוחד בתקופתנו. אלה שאינם מודעים לקרישנה, בסך הכול מבזבזים את זמנם, ללא כל מושג או מגע ממשי עם חיים רוחניים.

רָאמַצַ'נְדְרַה אמר: ״זוהי נטייתי הטבעית לגונן ולהעניק תמיד בטחון למי שמתמסר לי ומחליט באופן חד משמעי שהוא משרת נצחי שלי.״ וקרישנה אומר בבהגווד-גיטה: ״איש לא מסוגל לגבור על השפעתו של הטבע החומרי, אלא אם כן הוא מתמסר לי; אז זה קל מאד עבורו.״ הדבקים לא מוצאים כל עניין בויכוחים עקרים עם הלא-דבקים והפרכת טיעוניהם. במקום לבזבז זמן, הם עוסקים כליל בשירות אוהב לאל, בתודעת קרישנה מלאה.

נציגי הוודות המשיכו: ״אל יקר, אפילו אותם יוגִים גדולים שהצליחו לרסן את פיל המחשבה ולמשול בסופת החושים—מבלי למצוא מקלט במורה רוחני אמיתי, אפילו אלה נופלים קרבן להשפעת החומר ונכשלים במאמציהם להגשמה עצמית. אנשים חסרי הדרכה שכאלה משולים לסוחרים שמפליגים באניה ללא רב חובל. איש לא יכול להשתחרר משבי הטבע החומרי במאמציו האישיים. כדי לגבור על בערות הקיום החומרי דרושה הדרכתו של מורה רוחני. שְׂרִיפָּאדַה שְׂרִידְהַרַה סְוָאמִי חיבר פסוק יפה בהקשר זה: ״הו מורה רוחני רב רחמים, נציגו של אלוהים, מתי מֵחְשָבי יתמסר כבר לכפות רגליך? רק אז, בחסדך, יסורו כל המכשולים שמפריעים להתקדמותי הרוחנית, ואזכה בחיי חדווה לעד.״

למעשה, סַמָאדְהי, או השתקעות מוחלטת באישיות אלוה, מושגת רק באמצעות שירות מתמיד לאל, ושירות מתמיד שכזה אפשרי רק תחת הדרכתו של מורה רוחני אמיתי. הוודות מורות משום כך להתמסר למורה רוחני שכזה, כדי ללמוד את מדע השירות המסור. מורה אמיתי הוא מי שיודע את המדע הזה דרך שושלת מורים, ושושלת מורים נקראת שְׂרותְרייַם. הסימן החשוב ביותר של מורה שקשור לשושלת מורים זה שהוא יציב לחלוטין בבהקטי-יוגַה. ישנם אנשים שאינם פונים למורה רוחני, ומנסים להגיע להגשמה עצמית באמצעות תירגול יוגַה מיסטית, אלא שבשיטה כזו רבים מקרי המעידה, אפילו בקרב יוגִים גדולים כמו וישׂוָאמיתְרַה. ארג'ונה אומר בבהגווד-גיטה שהנסיון לרסן את המֵחְשָב הינו בלתי מעשי כמו הנסיון לעצור סופה עזה. לפעמים המֵחְשָב מושווה לפיל מטורף, וללא הדרכתו של מורה רוחני לא ניתן לרסן אותו, גם לא לשלוט בחושים. במילים אחרות, מי שמתרגל יוגַה ללא הדרכה של מורה רוחני, מובטח לו שימעד; הוא בסך הכול מבזבז את זמנו היקר. הוודות מורות שרק בהדרכתו של אָאצָ'ארְיַה ניתן להשיג ידע מושלם. אָאצָ'ארְיַוָאן פּוּרוּשׁו וֵדַה: מי שלומד אצל אָאצָ'ארְיַה, יודע מהו מה. לא די בטיעונים ובשכל כדי להבין את האמת המוחלטת. רק טבעי שמי שמגיע לרמה בְּרַהְמינית מושלמת, הופך לפרוש; הוא אינו חותר עוד לרווח חומרי, כי בזכות הידע הרוחני הוא מסיק שדבר לא חסר כאן בעולם. אלוהים מספק הכול כנדרש. משום כך בְּרָאהְמַנַּה אמיתי שכזה אינו רודף אחר שלמות חומרית; הוא פונה למורה רוחני ולומד אצלו. תכונתו של מורה רוחני שהוא בְּרַהְמַנישְׁטְהַם, כלומר, הוא נטש כל פעילות אחרת, ומקדיש את חייו כליל לאישיות אלוה, קרישנה. כאשר תלמיד אמיתי פונה למורה אמיתי, הוא מתפלל אליו בענווה, ״מורי, קבל נא אותי כתלמיד שלך ואמן אותי, כדי שאוכל לנטוש כל תהליך אחר להגשמה עצמית ולעסוק בתודעת קרישנה, או שירות במסור, בלבד.״

דבק שעוסק בשירות אוהב לאל תחת הדרכתו של מורה רוחני חושב: ״אלי, אתה הינך מקור כל עונג. ומאחר שאתה ישנו, מה הטעם בעונג החולף שנובע מחברה, מידידות ואהבה? מי שאינם מודעים למקור העונג העילאי, פונים לחיפוש עקר אחר תענוגות חושים, אלא שעונג שכזה הינו אשליתי וחולף.״ המשורר הוַיְשְׁנַּוי הדגול וידְיָאפַּתי אמר בהקשר זה: ״אלי היקר, אין ספק שניתן למצוא אושר כלשהו בחברה, בידידות ובאהבה, אפילו שזה במישור חומרי, אלא שאושר שכזה לא מסוגל לספק את לבי הצחיח כמדבר.״ במדבר דרוש ים של מים; מה ערכה של טיפה אחת של מים שם? גם ליבנו החומרי הינו גדוש בתשוקות, שלא חברה חומרית או ידידות ואהבה בכוחן להשביע אותן כולן; לבנו יכול למצוא סיפוק מלא רק כאשר הוא מפיק עונג ממקור האושר העליון. וסיפוק נשגב שכזה אפשרי רק בשירות מסור בתודעת קרישנה מושלמת.

נציגי הוודות המשיכו: ״אלי, אתה סַץ'-צ'יד-אָאנַנְדַה-ויגְרַהַה, או דמות נצחית, מלאת חדווה וידע. ומאחר שישויות החיים הינן חלקים שלך, הרי שבמצבן הטבעי הן מודעות לך כליל. מי שפיתח בעולם החומרי תודעת קרישנה שכזו, אינו נמשך עוד לאורח החיים החומרני. הוא לא נמשך יותר לחיי משפחה או לחיי שפע ורווחה; הוא מסתפק רק במעט הדרוש למחייתו. במילים אחרות, הוא מאבד כל עניין בעינוג חושים. שלמות חיי אדם מתבטאת בידע ובפרישות, אלא שלא קל להשיג את אלה כל עוד שקועים בחיי משפחה. מי שמודע לקרישנה בוחר משום כך לשהות בחברתם של דבקים או במקומות קדושים. הוא מודע ליחסים שבין נשמת-העל לבין ישות החיים היחודית ואינו מושפע אף פעם מתפיסת חיים גופנית. הוא טהור מאד, כיוון שהוא מודע לך ונושא אותך בלבו תמיד, ומשום כך, כל מקום שהוא נמצא מיטהר והופך אתר עליה לרגל. גם המים שרוחצים את רגליו הינם קדושים ובכוחם לגאול חוטאים רבים שנעים ונדים להם בעולם החומרי.״

כאשר פְּרַהְלָאדַה הקטן התבקש על-ידי אביו הכופר לספר לו משהו חשוב מלימודיו, הילד השיב שכל אותם חומרנים המלאים תמיד בחרדות בגלל עיסוקם המתמיד באמיתות זמניות ויחסיות—מוטב להם שינטשו את הבאר החרבה של חיי משפחה ויצאו ליער לחפש מקלט באל. הדבקים הטהורים ידועים כמַהָאתְמות, או חכמים דגולים בעלי ידע מושלם. הם חושבים רק על האל ועל כפות רגלי הלוטוס שלו ומוכנית הופכים לבני חורין. דבקים שכאלה נטענים בעוצמתו הבלתי נתפסת של האל, ובעצמם הופכים מקור לגאולה לחסידיהם. אדם מודע לקרישנה הינו טעון כולו ברוחניות, ומשום כך כל מי שבא עמו במגע או מוצא בו מקלט, ניטען גם הוא באונים רוחניים. דבקים שכאלה אינם מתיהרים על שיפעה חומרית לעולם. שיפעה חומרית מתבטאת בדרך כלל ביחוס משפחתי, בהשכלה, ביופי ובעושר. אולם הדבק, אפילו שניחן בכל אלה, אינו נסחף או נמלא גאווה בעטיים. דבקים שכאלה תרים בעולם בין אתרי הקודש, ובדרכם פוגשים בנשמות מותנות רבות; ואלה שזוכות להתרועע איתם ולקבל מהם ידע נשגב הופכות אז לבנות חורין. הם שוכנים במקומות כגון ורינדאוון, מַתְהוּרָא, דְוָארַקָא, גַ'גַנְנָאתְהַה פּוּרִי ונַוַדְוִיפַּה, כי רק דבקים מתקבצים במקומות שכאלה. בחברתם של קדושים הם מוסיפים ומתקדמים עוד ועוד בתודעת קרישנה. מכל מקום, התקדמות שכזו אינה אפשרית לאיש משפחה רגיל, המשולל תודעת קרישנה.

נציגי הוודות המשיכו: ״החותרים לנשגב נחלקים לשני סוגים—אלה שמודעים להיבט המופשט של האמת, ואלה שמודעים להיבט האישי. חסידי המופשט טוענים שעולם התופעות החומרי הינו כוזב ורק האמת המוחלטת אמיתית. חסידי ההיבט האישי לעומת זאת, יודעים שהעולם הזה, למרות שארעי מאד, אינו כוזב, אלא ממשי. וכך לכל אחד מן הצדדים טיעונים משלו להצדיק את עמדתו. אולם האמת היא שהעולם הינו אמיתי ושקרי בו-זמנית. הוא אמיתי כיוון שהכול זה התרחבות של האמת המוחלטת, והוא כוזב כיוון שהוא בן חלוף; הוא נברא ונכחד. בגלל תנאי הקיום השונים, עולם התופעות אינו יציב או קבוע. מי שדוגלים בשקריות העולם מפורסמים לרוב במשפט בְּרַהְמַה סַתְיַה גַ'גַן מיתְהְיָא. טיעונם הוא שהכול בעולם החומרי עשוי מחומר. דברים רבים למשל, עשויים מחימר, כגון כדים, כלי אוכל וקערות. אחרי שאלה נחרבים, אפשר שיהפכו לדברים חומריים אחרים, אולם בכל המקרים קיומם כחימר ממשיך. כד המים אחרי שנשבר הופך אולי לכלי אוכל או לקערה, אולם בכל המצבים הללו, ככד, ככלי או כקערה, החימר עצמו ממשיך להתקיים. מכאן שהצורות השונות—כד, כלי או קערה—הינן כוזבות, ורק קיום החימר הינו אמיתי. זוהי גירסתם של חסידי המופשט. לדבריהם, העולם הזה מקורו אמנם באמת המוחלטת, אולם בגלל שקיומו בן חלוף, הרי שהוא כוזב; רק האמת המוחלטת, שקיימת תמיד, הינה אמיתית. חסידי ההיבט האישי לעומת זאת, טוענים שהעולם הזה, כיוון שנוצר מן האמת המוחלטת, הרי שגם הוא אמיתי. לטענה זו משיבים חסידי המופשט שעולם זה אינו אמיתי כיוון שלעיתים חומר נוצר מנשמה, ולעיתים נשמה רוחנית נוצרת מחומר. לראיה הם מביאים את צואת הפרה שאף שהינה חומר מת, לפעמים מופקים ממנה עקרבים. ולעומת זאת חומר מת, כגון צפרניים ושיער, צומח מתוך גוף חי. מכאן שהמקור ומה שנובע ממנו אינם תמיד זהים. ומכאן גם שאפילו שהעולם הזה נובע מן האמת המוחלטת, הוא לא בהכרח אמיתי. לאור השקפתם אם כן, רק האמת המוחלטת, ברהמן, הינה אמיתית, ואילו עולם התופעות, למרות שנוצר מן האמת, אינו נחשב לאמיתי.״

אלא שהשקפתם של מָאיָאוָאדִים מתוארת בבהגווד-גיטה כהשקפה אַסוּרית, או זדונית. הריבון אומר בבהגווד-גיטה, אַסַתְיַם אפְּרַתישְׁטְהַם תֵא גַ'גַד אָאהוּר אַנִישְׂוַרַם. לדעתם של האַסוּרות עולם התופעות כולו הינו כוזב, הוא נוצר בסך הכול מהתרכבות של חומרים, ואין בו כל שליט או אלוהים. אולם זו לא האמת. מן הפרק השביעי של הבהגווד-גיטה מסתבר שחמשת היסודות הגשמיים—אדמה, מים, אויר, אש ושמיים—ועוד שלושת היסודות הסמויים—מֵחְשָב, תבונה וזהות כוזבת—מהווים יחדיו אוניו הנפרדים של הריבון. ומעבר לאנרגיה החומרית הנחותה הזו ישנה אנרגיה נוספת, רוחנית—אלה הן ישויות החיים, אשר נחשבות לאנרגיה עילית של האל. כל עולם התופעות הינו איפוא, צירוף של האנרגיות הנחותה והעילית, ואישיות אלוה הינו מקור שתיהן. לאל ישנם אונים שונים. זה מאושש בוודות: פַּרָאסְיַה שַׂקְתיר ויוידְהַיְוַה שְׂרֻוּיַתֵא. אוניו הנשגבים של הריבון הינם משלל סוגים, אולם כיוון שכולם נובעים ממנו, הרי שלא יתכן שהם כוזבים. הריבון קיים לעד, וגם אוניו קיימים לעד. חלק מן האונים אמנם זמניים—מתגלים לעיתים ולעיתים אינם מתגלים—אולם אין להסיק מזה שהם כוזבים. לדוגמה, אדם עושה מתוך כעס דברים שברגיל אינו נוהג לעשות, אולם העובדה שכעסו מופיע וחולף, אין פירושה שאנרגית הכעס הינה כוזבת. הוַיְשְׁנַּוים אינם מקבלים איפוא, את גישתם של המָאיָאוָאדִים שהעולם הזה כוזב, והריבון בעצמו מאשש שהשקפה כזו—שאין סיבה עליונה לעולם, שאין אלוהים, ושהכול נוצר מהתרכבות של חומרים—הינה השקפה של אַסוּרות.

המָאיָאוָאדִים נוהגים להביא לפעמים את טענת הנחש והחבל. בחשכת הלילה חבל מפותל נראה לעתים, בגלל בערות, כמו נחש. אלא שדוגמה זו, שנועדה להדגים את שקריותו של העולם החומרי, אינה תקפה בכלל, כי למרות שמתבלבלים בין החבל לנחש, אי אפשר לומר שחבל או נחש אינם קיימים. כוזב הוא משהו חסר קיום שחושבים אותו לעובדה קיימת. אולם כאשר מתבלבלים בין דבר קיים אחד לדבר קיים אחר, אף לא אחד מן הדברים הללו הוא כוזב. הוגי הדעות הוַיְשְׁנַּוים משתמשים בדוגמה מתאימה מאד; הם משווים את העולם החומרי לכד חרס. כאשר רואים כד, הוא לא נעלם מיד והופך למשהו אחר. הכד אמנם זמני, אולם קיומו ממשי ונועד במיוחד להחזיק מים, ואנו ממשיכים ורואים אותו ככד. מכאן שלא ניתן לומר שהוא כוזב, למרות שהוא זמני ושונה מן האדמה המקורית. כלל האדמה והכד שניהם אמיתיים, כיוון שהאחד הינו תוצר של האחר. הבהגווד-גיטה מלמדת שאחרי חורבן עולם התופעות, נכנסת האנרגיה אל אישיות אלוה. האל קיים לעד עם שלל אוניו. ומאחר שעולם התופעות נובע ממנו, אי אפשר לומר שזה נוצר מכלום. קרישנה איננו חלל ריק; הוא קיים תמיד עם דמות, תכונות, שם, בני לוויה ואביזרים שונים, ומכאן שאינו חסר אישיות או מופשט. המקור לכול אינו איפוא, כלום או משהו בלתי אישי, אלא אישיות עילאית. הזדים מנסים אמנם לומר שהעולם הזה הינו אַנִישְׂוַרַה, או ללא שליט או אלוהים, אלא שטענתם הינה חסרת יסוד.

גם טענתם של המָאיָאוָאדִים שחומר מת כמו ציפורנים ושיער מופיע לעיתים מגוף חי, אינה מבוססת ביותר. כי הציפורנים והשיער אינם נוצרים מן הנשמה החיה אלא מן הגוף החומרי, שהינו חסר חיים. וגם לטענה שעקרבים נובעים מזבל פרות, כלומר שישות חיים נוצרת מחומר, אין ביסוס של ממש. אין ספק שהעקרבים שמופיעים מן הזבל הינם יצורים חיים, אולם לא הישות החיה היא שנוצרת מן הזבל, אלא גופה החומרי, או גוף העקרב. לפי הבהגווד-גיטה, הטבע החומרי מופרה בניצוצות של ישויות חיים, וכך אלה צצות. הטבע החומרי מספק לישות החיים את גופיה השונים, אולם האל בעצמו הוא שמוליד אותה. האב והאם מעניקים לה גוף בהתאם לצרכיה בתנאים מסוימים, וזו עוברת מגוף לגוף בהתאם לתשוקותיה. התשוקות, בצורה סמויה של תבונה, מֵחְשָב, וזהות עצמית כוזבת, מתלוות לישות החיים מגוף לגוף, וביד ההשגחה העליונה זו מוטלת לרחם של גוף חומרי מסוים, כדי לפתח אותו סוג של גוף. הנשמה הרוחנית אינה נוצרת איפוא, מחומר; היא רק לובשת גופים חומריים שונים על-פי הסדר עליון. אנו בעצמנו נוכחים שהעולם הזה הינו צירוף של חומר ורוח; הרוח מניעה את החומר. הנשמה הרוחנית (ישות החיים) וחומר הינם אנרגיות שונות של הריבון. ומאחר ששתי האנרגיות נובעות מן הנצחי העליון או האמת העליונה, הרי ששתיהן אמיתיות; ולא כוזבות. וכיוון שישות החיים הינה חלקיק של העליון, הרי שהיא נצחית, ומושגים כמו מוות ולידה לא קיימים לגביה כלל. הלידה והמוות לכאורה, חלים רק על הגוף החומרי. האימרה הוֵדית סַרְוַםּ קְהַלְוְ אידַםּ בְּרַהְמַה פירושה ששני האונים נובעים מהברהמן העליון ומשום כך אין דבר בתחום התנסותנו שאינו ברהמן.

משלל התאוריות לגבי קיומו של העולם החומרי, מסקנת הפילוסופיה הוַיְשְׁנַּוית הינה הטובה ביותר. דוגמת כד החרס מתאימה בהקשר זה: צורתו של הכד הינה אמנם זמנית, אולם יש תכלית לקיומה. כד החרס נועד לשאת מים ממקום למקום. ובאופן דומה, גם הגוף החומרי, אפילו שבן חלוף, נועד לתכלית מסוימת. ישות החיים צברה לה מעברה הממושך בעולם החומרי מאגר אדיר של תשוקות, ומראשית הבריאה ניתנת לה הזדמנות לפתח סוגי גוף שונים, בהתאם לתשוקות הללו. ומכל הגופים, גוף האדם מהווה הזדמנות מיוחדת, כיוון שניחן בתודעה מפותחת.

טענה נוספת שמעלים המָאיָאוָאדִים היא שאם העולם הזה הינו אמיתי, מדוע מומלץ לאנשי משפחה לזנוח את קשריהם לעולם החומרי ולפרוש לסַנְנְיָאסַה (נזירות)? אולם לא בגלל שהעולם הזה כוזב מעודדים הוַיְשְׁנַּוים סַנְנְיָאסַה או נטישת פעילויות חומריות. הסַנְנְיָאסִי הוַיְשְׁנַּוַה אמור להשתמש בדברים לתכליתם הנכונה. שרילה רֻוּפַּה גוסְוָאמִי קבע שתי נוסחאות למגענו עם העולם החומרי. וַיְשְׁנַּוַה אינו פורש מאורח חיים חומרני ופונה לסַנְנְיָאסַה בגלל שהוא חושב את העולם הזה לכוזב, אלא כדי להקדיש עצמו כליל לשירותו של האל. זו אם כן, הנוסחה של שרילה רֻוּפַּה גוסְוָאמִי: אין להתקשר לעולם החומרי, כיוון שזיקה חומרית הינה חסרת משמעות. העולם החומרי—עולם התופעות כולו—שיך לאלוהים, קרישנה. משום כך, הכול צריך לעסוק בשירותו, ומשום כך גם, הוַיְשְׁנַּוַה אינו נקשר לדבר בעולם הזה. זוהי משמעותו של מעמד הסַנְנְיָאסַה אצל הוַיְשְׁנַּוים. אדם חומרני נצמד לעולם החומרי לצורך עינוג חושים, ואילו הסַנְנְיָאסִי הוַיְשְׁנַּוַה אינו מנסה בעצמו להתענג על דבר, אולם יודע את האומנות כיצד להשתמש בכול לשירותו של הריבון. זוהי איפוא ביקורתו של שרילה רֻוּפַּה גוסְוָאמִי כלפי הסַנְנְיָאסִים המָאיָאוָאדִים; אלה חושבים את העולם לכוזב ומשום כך חותרים להיגאל מטומאתו, מבלי לדעת שניתן להשתמש בכל דבר לשירותו של הריבון. מאחר שהכול מתרחב מאונו של אישיות אלוה, הרי שההתרחבויות הינן אמיתיות ממש כמו אלוהים.

העולם החומרי הינו אמנם גילוי זמני, אולם אין להסיק מכך שהוא כוזב, או שהמקור שלו כוזב. מאחר שמקור התגלותו הינו אמיתי, הרי שגם התגלותו הינה אמיתית; צריך רק לדעת כיצד להשתמש בו. ושוב אל דוגמת כד החרס: הכד הזמני הופק אמנם מאדמה, אולם כיוון שהוא משמש לתכלית לה נועד, הרי שאינו כוזב. וכשם שאדם שפוי יודע כיצד להשתמש בכד הארעי, הוַיְשְׁנַּוַה יודע כיצד להשתמש במבנהו הארעי של העולם. מכל מקום, כאשר הכד אינו משמש לתכליתו, הריהו שקרי, ממש כשם שהגוף החומרי, או העולם החומרי, הינו שקרי כאשר מנוצל סתם לעינוג חושים כוזב. רק כאשר הגוף האנושי והבריאה החומרית מוקדשים לשירותו של אלוהים הם אינם כוזבים. הבהגווד-גיטה מבטיחה משום כך שאפילו נסיון פעוט להשתמש בגוף הזה ובעולם החומרי בשירותו של אלוהים יכול לגאול מן הנוראה שבסכנות. אוניו של האל—הנחות והעילי—שניהם אמיתיים כאשר מנוצלים כיאות

ובאשר לפעילות צדיקה נושאת-גמול, זו מעוגנת בעיקרה במישור של עינוג חושים. ומשום כך מי שמתקדם בתודעת קרישנה נמנע ממנה. פעילות שכזו מרוממת אולי למערכות הכוכבים הגבוהות, אולם כפי שנאמר בבהגווד-גיטה, הסכלים, אחרי שכילו את תוצאות מעשיהם הטובים בכוכבי עדן, חוזרים לכוכבנו הנחות, ואז שבים ומנסים להתעלות לעדן. הרווח היחידי שאלה משיגים ממאמציהם זה הליכה ושיבה חוזרות ונישנות, ממש כמו המדענים של היום שמבזבזים את זמנם בנסיון להגיע לירח ולשוב. נציגי הוודות מכנים אנשים כאלה אַנְדְהַה-פַּרַמְפַּרָא, או חסידים עיוורים של טקסי הפולחן הוֵדי. הטקסים הללו ניזכרים אמנם בוודות, אלא שלא נועדו לאנשים בעלי תבונה גבוהה. מי שקשורים מדי להנאות חומריות, מוקסמים מן האפשרות להתעלות למערכות כוכבים גבוהות יותר, ונוטים משום כך לטקסי פולחן. מכל מקום, הנבון, או מי שלמד ממורה רוחני אמיתי לראות את הדברים כמות שהם—הלה אינו נמשך לפעילות שכזו, אלא מעסיק עצמו בשירות נשגב לאל.

ישנם טקסים וֵדיים שנועדו לאנשים חומרניים, והלא-דבקים נמשכים אליהם, ואז, נהיים מבולבלים. דוגמה טובה לכך היא אדם נבון שברשותו מליוני דולרים בשטרות. הלה יודע שהשטרות כשלעצמם הינם בסך הכול נייר, ומשום כך אינו שומר סתם על הכסף מבלי להשתמש בו. מי שברשותו מליוני דולרים, אוחז למעשה בערימה עצומה של ניירות, שהופכים למועילים רק כאשר משתמשים בהם לתכלית כלשהי. באופן דומה, אפשר שגם העולם הזה הינו כוזב, ממש כמו הנייר, אולם ניתן לעשות בו שימוש מועיל. שטרות הכסף הינם אמנם נייר, אולם כיוון שזו הממשלה שהנפיקה אותם, הרי שהם בעלי ערך ממשי. ובאופן דומה, אפילו שהעולם הזה הינו כוזב או ארעי, בגלל שנובע מאישיות אלוה, הרי שהוא בעל ערך ממשי. הוַיְשְׁנַּוַה מבין את ערכו של העולם החומרי ויודע כיצד להשתמש בו כראוי, בעוד שהמָאיָאוָאדִי לא נוגע בשטרות הכסף כי חושב אותם לסתם נייר כוזב, וכך אינו מפיק מאלה כל תועלת. שרילה רֻוּפַּה גוסְוָאמִי אומר משום כך שמי שדוחה את העולם וחושב אותו לשקרי, מבלי להבין את חשיבותו כאמצעי לשרת את הריבון—פרישותו הינה בעלת ערך מועט מאד. מי שמכיר בערכו הממשי של העולם כאמצעי לשירות, אולם אינו קשור אליו בכלל, ופרישותו מן העולם מתבטאת בהימנעות מכל נסיון לעינוג חושים—פרישותו הינה פרישות אמיתית. העולם החומרי מתרחב מאונו החומרי של הריבון, ומשום כך הינו אמיתי, ולא כוזב, כפי שנוטים לעיתים להסיק מדוגמת החבל והנחש.

נציגי הוודות המשיכו: ״בגלל טבע קיומו הארעי, נראה עולם התופעות לאנשים פחותי תבונה ככוזב.״ המָאיָאוָאדִים משתמשים בטבעו הארעי של העולם כהוכחה לתאוריה שלהם שהעולם כוזב. הוודות מלמדות שלפני הבריאה העולם הזה לא היה קיים, והוא יחדל להתקיים אחרי חורבנו. מי שדוגלים ב״אין״ מסיקים מזה שכלום הינו סיבת העולם. אלא שזה לא מה שנאמר בוודות. הוודות מגדירות את מקור הבריאה והחורבן כיַתו וָא אימָאני בְּהֻוּתָאני גָ'איַנְתֵא, ״מי שממנו נובע עולם התופעות, ואחר כך, בעת החורבן, שב ונטמע בו.״ אותו דבר מוסבר בוֵדָאנְתַה-סֻוּתְרַה ובפסוק הראשון של הפרק הראשון של השרימד בהאגותם. זה מוסבר שם כגַ'נְמָאדְיַסְיַה, או מי שממנו נובע הכול. ההוראות הוֵדיות הללו כולן מצביעות על כך שהעולם נוצר בידי המוחלט העליון, אישיות אלוה, ושב ונטמע בו עם חורבנו. גם הבהגווד-גיטה מאששת את זה: עולם התופעות מתהווה ושב ונחרב, ואחרי חורבנו נטמע בקיומו של האל. המשפט הזה מראה בבירור שאותה אנרגיה שידועה כבַּהירַנְגָא-מָאיָא, או האנרגיה החיצונית, למרות טבעה הארעי, הינה אונו של הריבון, ומשום כך לא יתכן שהיא שקרית. היא רק נראית ככוזבת. בגלל שזו אינה קיימת בראשית, גם לא אחרי החורבן, המָאיָאוָאדִים מסיקים שהיא שקרית. מכל מקום, הגירסה הוֵדית האמיתית—שאפילו שתוצרים מסוימים של האמת המוחלטת הינם זמניים, אונו של הריבון הינו נצחי—מוצגת בדוגמת כד החרס וכלי האוכל: כד החרס אפשר שישבר או שישנה את צורתו, למשל לצלחת או לקערה, אולם מרכיביו, חומר היסוד שלו—כלומר האדמה—נשארים כמות שהם. יסוד הבריאה—ברהמן או האמת המוחלטת—אינו משתנה לעולם; מכאן שהתאוריה המָאיָאוָאדִית שטוענת שזה שקרי, הינה בסך הכול המצאת המחשבה. זמניותו של העולם אין פירושה שהעולם שקרי. כוזב הוא משהו שקיים רק בשם, כלומר, שבאמת לא היה קיים מעולם. ביצי סוסה, קרני ארנבת, ופרחי שמיים אלה דברים למשל, שקיימים רק בשם, כי סוסה לא מטילה ביצים, לארנבת אין קרניים, ופרחים לא צומחים בשמיים. דברים שכאלה, שקיימים רק בשם או בדמיון, ללא קיום ממשי, נקראים כוזבים. מכל מקום, הוַיְשְׁנַּוַה אינו רואה את העולם הזה ככוזב רק בגלל שטבעו הזמני מתגלה ושב ונכחד.

נציגי הוודות המשיכו ואמרו שנשמת-העל והנשמה היחודית, כלומר הפַּרַמָאתְמָא והגִ'יוָאתְמָא, אינן זהות לעולם, אף שמצויות באותו גוף, כמו שתי ציפורים שיושבות על אותו עץ. הוודות מסבירות ששתי הציפורים הללו יושבות אמנם כמו שתי ידידות, אולם הן אינן שוות; האחת—נשמת-העל או הפַּרַמָאתְמָא—משמשת בסך הכול כצופה, בעוד שהאחרת—הגִ'יוָאתְמָא—אוכלת את פירות העץ. כאשר מתחוללת בריאה, מופיעה בה הנשמה היחודית בצורות שונות, בהתאם למעשיה נושאי הגמול מן העבר, ובגלל שכחונה הממושך לגבי קיומה האמיתי, היא מיזדהה עם הצורה המסוימת שמעניקים לה חוקי הטבע החומרי. בתוך צורתה החומרית היא כפופה כליל לשלוש מידות הטבע ופועלת בהתאם, ומנציחה כך את קיומה בעולם החומרי. היא ניחנת בשפעים טבעיים, אף שבמידה זעירה, אולם עתה, מכוסה בבערות שכזו, שפעיה כמעט כבים לחלוטין. שפעיו של נשמת-העל, אישיות אלוה, לעומת זאת, אינם פוחתים בשעה שהוא מופיע כאן בעולם החומרי. שפעיו ושלמויותיו נשמרים במלואם והוא נבדל לגמרי מתהפוכות הקיום החומרי. הנשמה המותנית מסתבכת בעולם החומרי, ואילו האל נוטש אותו ללא כל זיקה, ממש כמו שנחש משיל את עורו. ההבדל בין נשמת-העל לבין הנשמה היחודית המותנית הינו איפוא, שנשמת-העל שומר על שפעיו הטבעיים שידועים כשַׁדּ-אַיְשְׂוַרְיַה, אַשְׁטַה-סידְדְהי ואַשְׁטַה-גוּנַּה.

מחוסר ידע, שוכחים המָאיָאוָאדִים שקרישנה מלא תמיד בששת השפעים, בשמונה המעלות הנשגבות, ובשמונה סוגי השלמויות. ששת השפעים הם עושר, כוח, יופי, פרסום, ידע ופרישות; ואיש אינו עולה על קרישנה באלה. הראשונה מבין שמונה מעלותיו הנשגבות של קרישנה היא שלעולם אינו נגוע בטומאת הקיום החומרי. זה נזכר גם באִישׂופַּנישַׁד: אַפָּאפַּה-וידְדְהַם: אישיות אלוה אינו מזדהם משום פעילות נפשעת, ממש כשם שהשמש אינה מזדהמת משום ליכלוך. גם כאשר מעשיו אינם ראויים לכאורה, הוא אינו מיטמא ממעשים שכאלה. המעלה השניה היא שהוא אינו מת לעולם. בבהגווד-גיטה, בפרק הרביעי, קרישנה אומר לארג'ונה ששניהם הופיעו כבר פעמים רבות בעולם החומרי, אולם רק הוא זוכר את מעשיו כולם—בעבר, בהווה ובעתיד. פירושו של דבר שאינו מת אף פעם. כאשר אנו מתים, אנו משנים גוף, וזהו מקור השיכחה, בעוד שקרישנה אינו שוכח לעולם. הוא זוכר כל מה שקרה בעבר. כי אלמלא כן, כיצד זכר שהורה את שיטת היוגַה של הבהגווד-גיטה בפעם הראשונה לאל השמש, ויוַסְוָאן? מכאן שאינו מת אף פעם. הוא גם אינו מזדקן; אפילו שהיו לו כבר נינים בעת הקרב בקוּרוּקְשֵׁתְרַה, הוא לא נראה כמו איש זקן. אם כן, קרישנה אינו מזדהם מפעילות חטאה, הוא אינו מת לעולם, הוא אינו מזדקן, הוא אינו נתון לצער, הוא אינו רעב, גם אינו צמא, כל רצון שלו הינו כשר ומושלם, ומה שהחליט, איש לא יכול לשנות. אלה הן מעלותיו הנשגבות של הריבון. בנוסף הוא ידוע גם כיוגֵשְׂוַרַה, כלומר שניחן בכל השלמויות המיסטיות, כגון אַנּימַה-סידְדְהי, או הכוח להפוך לקטן מן הקטן ביותר. בבְּרַהְמַה-סַמְּהיתָא נאמר שהוא נכנס אפילו לתוך אטום, אַנְּדָּאנְתַרַסְתְהַה-פַּרַמָאנּוּ-צַ'יָאנְתַרַסְתְהַם. כגַרְבְּהודַקַשָׂאיִי וישנו הוא נכנס לתוך היקום הענק, וכמַהָא וישנו הוא שרוע בים הסיבה ומגופו אדיר המימדים יוצאים, כשהוא נושף, מליוני וטריליוני יקומים. זה נקרא מַהימַה-סידְדְהי. קרישנה מושלם גם בלַגְהימָא: הוא יכול להפוך לקל ביותר. בבהגווד-גיטה נאמר שהכוכבים כולם מרחפים באויר כיוון שקרישנה נכנס לתוך היקום ולתוך האטומים. זהו ההסבר לחוסר משקל. קרישנה ניחן גם בשלמות פְּרָאפְּתי: ביכולתו להשיג את כל שברצונו. הוא ניחן גם באִישׂיתָא, או כוח שליטה; הוא נקרא השליט העליון, פַּרַמֵשְׂוַרַה. ובנוסף, ביכולתו לכפוף כל אחד להשפעתו, וזה נקרא וַשׂיתָא.

קרישנה ניחן איפוא, בכל השפעים, המעלות הנשגבות, והכוחות המיסטיים. שום ישות חיים רגילה אינה שווה לו, ומכאן שהתאוריה המָאיָאוָאדִית שהנשמה שווה לנשמת-העל הינה מוטעית. מכאן גם שקרישנה הינו מושא הסגידה היחיד, ושאר ישויות החיים כולן הינן משרתיו. הבנה שכזו נקראת הגשמה עצמית, וכל תפיסה עצמית שאינה מכירה ביחסי השירות הנצחיים הללו, הינה בסך הכול תוצר של מָאיָא. נאמר שהנסיון הזה של ישות החיים להשתוות לאלוהים הינו המלכודת האחרונה של מָאיָא. המָאיָאוָאדִי טוען לשיויון עם אלוהים, אולם אינו מסוגל להשיב לשאלה מדוע נפל לשיעבוד חומרי. אם הוא אלוה עליון, מדוע הוא נסחף לפעילות חטאה וסובל בעטיה מחוק הקארמה? כאשר שואלים אותם את השאלה הזו, אלה אינם מסוגלים להשיב כראוי. המחשבה שאנו שווים לאלוהים בעצמה מהווה סוג של חטא. העובדה שהמָאיָאוָאדִי חושב שהוא זהה לאלוהים פירושה שלא השתחרר עדיין מן התגובות למעשיו הנפשעים. השרימד בהאגותם אומר על אנשים כאלה שהם אַוישׂוּדְדְהַה-בּוּדְדְהַיָא, כלומר שהם מדמים לעצמם שהם בני חורין וזהים לאמת המוחלטת. ומכאן שתבונתם אינה טהורה.

נציגי הוודות אמרו שבלי להשתחרר מתשוקות נפשעות, לא יצליחו היוגִים והגְ'נָאנִים, בעזרת התהליכים שלהם להגשמה עצמית, להגיע לשלמות. ״אלוה יקר,״ הם המשיכו, ״אותם קדושים שאינם מקפידים לבער משורשיהן את התשוקות הנפשעות, אינם מסוגלים לחוות בנשמת-העל, אפילו שהוא יושב ממש לצד הנשמה היחודית. סַמָאדְהי, או הגות, פירושם למצוא את נשמת-העל בתוכנו. מי שאינו פטור מתגובות החטא אינו מסוגל לראות את נשמת-העל. מי שעונד תליון על צוארו אולם שוכח את אבן החן שבתוכו, זו כמעט כאילו לא קיימת ברשותו. זה דומה לאותה נשמה יחודית שעוסקת בהגות אולם אינה חווה בנוכחותו של נשמת-העל שבתוכה; נשמה שכזו אינה מבינה באמת את נשמת-העל. משום כך מי שצועדים בנתיב ההגשמה העצמית צריכים להקפיד שלא ליפול להשפעתה של מָאיָא. שרילה רֻוּפַּה גוסְוָאמִי אומר שדבק צריך להיות פטור מכל תשוקה חומרית. אל לו להיות מושפע מתוצאותיהן של קארמה וגְ'נָאנַה. עליו רק להבין את קרישנה ולמלא את רצונו. זהו המישור של מסירות טהורה. היוגִים המיסטים שנגועים עדיין בתשוקות נפשעות לעינוג חושים לעולם לא יצליחו בנסיונם, גם אין ביכולתם לחוות את נשמת-העל שבתוך העצמי היחודי. מכאן שאותם יוגִים לכאורה וגְ'נָאנִים שבסך הכול מבזבזים את זמנם בסוגים שונים של עינוגי חושים—בין אם בפילפול שכלתני ובין אם בהצגת כוחות נסתרים מוגבלים—לעולם לא ישתחררו מחיים מותנים ורק ימשיכו ויסתובבו במחזוריות הלידה והמוות. עבורם גם חיים אלה וגם הבאים הינם בסך הכול מקור לצרות. כבר בחיים אלה נאלצים חוטאים שכאלה לסבול, וכיוון שלא השיגו שלמות בהגשמה עצמית, יאלצו לסבול ממכות נוספות בחיים הבאים. למרות חתירתם המאומצת לשלמות, בגלל נגע התשוקה לעינוג חושים, אלה ימשיכו ויסבלו בחיים אלה ובבאים.

שרילה וישְׂוַנָאתְהַה צַ'קְרַוַרְתִי טְהָאקוּרַה מעיר בהקשר זה שאם סַנְנְיָאסִים ופרושים אחרים שנטשו את בתיהם לצורך הגשמה עצמית, אינם עוסקים בשירות מסור לאל, ובמקום זה פונים לעסוק במעשי צדקה, כגון הקמת מוסדות השכלה, בתי חולים, או אפילו מנזרים, כנסיות, או מקדשים לאלים-למחצה—פעילותם תביא להם רק צרות, בחיים אלה ובבאים. סַנְנְיָאסִים שאינם מנצלים את חייהם כדי להבין את קרישנה בסך הכול מבזבזים את זמנם ואת כוחם בפעילות שאינה הולמת חיי פרישות. מכל מקום, כאשר דבק משקיע את אונו בהקמת מקדש לווישנו, אין זו עבודה לבטלה. פעילות כזו נקראת קְרּישְׁנָּארְתְהֵא אַקְהילַה-צֵ'שְׁטָא, או פעילות שונה שמתבצעת למען תענוגו של קרישנה. הנדבן שבונה בית ספר והדבק שמקים מקדש אינם פועלים על אותו מישור. פעילותו של הנדבן הינה אמנם צדיקה, אלא שהיא כפופה לחוקי הקארמה, בעוד שהקמת מקדש לווישנו הינה שירות מסור.

שירות מסור אינו כפוף לחוקי הקארמה לעולם. בבהגווד-גיטה נאמר שהדבקים מתעלים מעבר לתגובותיהן של שלוש המידות החומריות וניצבים על מישור הבנת הברהמן: בְּרַהְמַה-בְּהֻוּיָאיַה קַלְפַּתֵא. נאמר בגיטה, סַה גוּנָּאן סַמַתיתְיַיְתָאן בְּרַהְמַה-בְּהֻוּיָאיַה קַלְפַּתֵא: דבקיו של הריבון הינם מעבר לתגובות שלוש המידות ושרויים במישור הברהמן הנשגב. הם בני חורין בחיים אלה ובבאים. כל פעולה שנעשית בעולם הזה למען יַגְ'נַה, או וישנו, או קרישנה, נחשבת לפטורה מקארמה. ללא קשר עם אַצְ'יוּתַה, האל שאינו כושל לעולם, לא ניתן להפסיק את פעולת הקארמה. חיים בתודעת קרישנה פירושם חיים חופשיים. המסקנה הינה איפוא, שהדבק, בחסדו של הריבון, הינו בין חורין בחיים אלה ובבאים, בעוד שהקַרְמִים, הגְ'נָאנִים והיוגִים אינם בני חורין אף פעם—לא בחיים אלה ולא בבאים.

נציגי הוודות המשיכו: ״כל מי שזוכה בחסדך להבין את תפארת כפות רגלי הלוטוס שלך, הופך אדיש לשמחה או לצער חומריים. כל עוד אנו מצויים בעולם החומרי, המכאובים החומריים הינם בלתי נמנעים. אולם הדבק אינו נותן דעתו לפעולות ולתגובות שכאלה, תוצאות מעשיו הטובים והרעים. הדבק גם אינו מוטרד במיוחד או שמח כאשר אנשים מדברים בשבחו או מגנים אותו. לעיתים הציבור מהלל אותו על מעשיו הנשגבים, ולעיתים מדבר בגנותו, אפילו שאין כל סיבה לביקורת שלילית. אולם הוא שווה נפש תמיד לדברי ההלל או הגנוּת. למעשה, מעשיו כולם הינם במישור הנשגב. הוא אינו מעונין בשבחיהם של אנשים ששקועים בפעילות חומרנית, גם אינו מושפע מהביקורת שלהם. דבק שמצליח לשמור על עמדה נשגבת שכזו—הריבון מבטיח לו גאולה כבר בחיים אלה וכמובן שבבאים. בחברתם של דבקים טהורים קל לו לדבק לשמור על מעמדו הנשגב, פשוט באמצעות שמיעה אודות תפארת מעשיו של הריבון שביצע בעידנים שונים ובהתגלויות שונות.״

התנועה לתודעת קרישנה מבוססת על העקרון הזה. שרילה נַרותְתַמַה דָאסַה טְהָאקוּרַה שר, ״אלי היקר, אַפשר לי לעסוק בשירותך הנשגב, כפי שמורים האָאצָ'ארְיות הקודמים, ואַפשר לי לחיות בחברתם של דבקים טהורים. זוהי כל שאיפתי חיים אחר חיים.״ במילים אחרות, דבק אינו מוטרד אפילו האם הוא בן חורין; שאיפתו היחידה היא לעסוק בשירות מסור. ושירות מסור פירושו לפעול על-פי אישורם של האָאצָ'ארְיות, ולא באופן שרירותי. פעולתה של התנועה לתודעת קרישנה מבוססת כולה על האָאצָ'ארְיות הקודמים, בראשם שרילה רֻוּפַּה גוסְוָאמִי; ובחברתם של דבקים שמקיימים עקרונות אלה, מסוגל הדבק לשמור בשלמות על מעמדו הנשגב.

בבהגווד-גיטה הריבון אומר שמי שיודע אותו בשלמות הינו יקר לו מאד. ארבעה סוגים של אנשים בעלי נטיה דתית פונים לשירות מסור. אדם כזה, כאשר הוא שרוי במצוקה, יפנה לאל כדי להפיג את סבלו. וכאשר אדם כזה זקוק לעזרה חומרית, הוא מתפלל לעזרה מן הריבון. גם כאשר אדם כזה הינו סקרן לדעת את מדע האלוהים הוא פונה לקרישנה. וכמובן, כאשר אדם כזה משתוקק להכיר את המדע של קרישנה, הריהו פונה אליו. מבין ארבעת סוגי האנשים הללו, קרישנה מפאר בגיטה את הרביעי; מי שמנסה להבין את קרישנה מתוך ידע ומסירות וצועד בעקבות אָאצָ'ארְיות קודמים אשר בקיאים במדע של אלוהים—אדם כזה הינו מהולל. הוא מבין שתנאי החיים, הטובים והרעים, כולם מקורם ברצונו העליון של האל, ומאחר שהתמסר כולו לכפות רגליו של האל, הרי שאינו נטרד בכלל מתנאי חיים טובים או רעים שכאלה. אפילו מצבים שליליים הוא רואה כחסד מיוחד של אלוהים. למעשה, שום מצב אינו שלילי בעיניו. הוא מקבל כל דבר שבא מן האל כחיובי, ובכל מצב הוא נלהב לבצע את שירותו. רוח המסירות הזו מוסברת בגיטה: הדבק אינו נופל ברוחו לנוכח מצבים שליליים, גם אינו עולץ במיוחד כאשר קורים דברים טובים. בשלב גבוה יותר של שירות מסור הדבק אינו מתחשב אפילו ברשימת הצווים והאיסורים. רק הליכה בעקבות האָאצָ'ארְיות מאפשרת לשמור על מעמד שכזה. וכיוון שהדבק הטהור פועל על-פי הוראות האָאצָ'ארְיות, הרי שפעולותיו בשירות המסור כולן מתבצעות במישור הנשגב. קרישנה מורה משום כך שהאָאצָ'ארְיַה הינו מעבר לביקורת. אל לו לדבק הטירון לחשוב את עצמו שווה ברמתו לאָאצָ'ארְיַה. עליו להתייחס אל האָאצָ'ארְיַה, נציגו של האל, כמו אל אלוהים, ואל לו לשפוט אותו, ממש כשם שאינו רשאי לבקר את קרישנה.

בדרך זו סגדו נציגי הוודות לאישיות אלוה. סגידה לאל באמצעות תפילה פירושה זכירת מעלותיו הנשגבות, עלילותיו ומעשיו. אלא שעלילותיו ומעלותיו של האל הינן בלתי מוגבלות, ולא ניתן לזכור את כולן. משום כך סגדו לו נציגי הוודות כמיטב יכולתם ולבסוף אמרו:

״ברהמה, שליט הכוכב העליון בְּרַהְמַלוקַה, אינְדְרַה מלך עדן, גם שליטי השמש, הירח וכו', כולם הינם אמנם מנהלים חשובים של העולם הזה, אולם אפילו אלה יודעים מעט מאד אודותיך. קל וחומר סתם אנשים רגילים וממציאי התיאוריות למיניהם. איש לא מסוגל למנות את מעלותיך האינסופיות. גם איש, לרבות החוקרים השכלתנים ואלים-למחצה מכוכבים גבוהים, אינו מסוגל לאמוד את האורך והרוחב של דמותך ומאפייניך. אנו סבורים שאפילו אתה אינך יודע לגמרי את מעלותיך הנשגבות. זאת משום שאתה בלתי מוגבל. זה לא נאה אולי לומר עליך שאינך יודע את עצמך, אלא שזה מעשי, כי אוניך הינם בלתי מגובלים וגם ידיעתך בלתי מוגבלת, ומשום כך קיימת תחרות אינסופית בין ידיעתך לבין התרחבות אוניך.״

הרעיון המובע כאן הוא שמאחר שאלוהים וידיעתו שניהם בלתי מוגבלים, הרי שאף שאלוהים מודע לאוניו, ברגע הבא אלה כבר מוסיפים ומתרחבים לאונים נוספים. וכך אוניו וידיעתו מתרחבים לאין קץ. אין גבול לאוניו, גם אין גבול לידיעתו באמצעותה ביכולתו להבין את אוניו. אין ספק שאלוהים הינו יודע-כול, אלא שנציגי הוודות אומרים שאפילו הוא אינו יודע את מלוא אוניו. אין פירושו של דבר שהוא אינו יודע-כול. כאשר עובדה מסוימת אינה ידועה למישהו, זה נקרא בערות או חוסר ידע. מכל מקום, לא ניתן לומר את זה על אלוהים, שהרי הוא יודע את עצמו בשלמות. אלא שאוניו ומעשיו מוסיפים ומתרחבים כל הזמן, וגם ידיעתו מתרחבת, כדי להבין אותם. שניהם מתרחבים באופן בלתי מוגבל, ללא סוף. במובן זה ניתן לומר שאפילו אלוהים בעצמו אינו יודע את גבולות אוניו ומעשיו.

כל אדם שפוי והגיוני מסוגל להבין את העקרון הזה של התרחבות אוניו ומעשיו של אלוהים. בספרות הוֵדית נאמר שבשעה שמַהָא-וישנו נושף, שרוי ביוגַה-נידְרָא שלו, יקומים לאינספור יוצאים מגופו, ועם שאיפתו אינספור היקומים שבים ונכנסים אליו. יקומים אלה, שמבחינת הידע המוגבל שלנו מתרחבים לאינסוף, הינם אדירי מימדים, וחמשת מרכיביהם, או היסודות הגשמיים, כלומר אדמה, מים, אש, אויר ושמים, מצוים בתוכם ואף עוטפים אותם מבחוץ בשבע שכבות, כשכל שכבה גדולה פי עשר מקודמתה. כך עטוף כל יקום ומוגן, וישנם אינספור יקומים שכאלה, שמרחפים באינספור הנקבוביות שבגופו הנשגב של מַהָא-וישנו. נאמר שלא ניתן לאמוד את אינספור היקומים הללו, ממש כשם שלא ניתן למנות את האטומים או את חלקיקי האבק הזעירים שמרחפים באויר יחד עם הציפורים. משום כך אומרות הוודות שיכולת ידיעתנו הינה קטנה מלהבין את אלוהים. אַבָּאנְמַנַסַגוצַ'רַה: מחשבתנו אינה מסוגלת לתפוס את מימדיו של אלוהים.

אדם נבון אינו טוען משום כך שהוא אלוהים, אלא מנסה להבין את האל באמצעות לימוד ההבדל שבין חומר לרוח. על-ידי לימוד זהיר שכזה ניתן להבין שהנשמה העליונה הינה נשגבת לשני האונים—הנחות והעילי—אף שיש לה מגע ישיר עם שניהם. בבהגווד-גיטה קרישנה מסביר שהכול נסמך על אונו, אף שהוא בעצמו נבדל ושונה מן האון.

הטבע מכונה לעיתים פְּרַקְרּיתי וישויות החיים נקראות פּוּרוּשַׁה. עולם התופעות כולו הינו צירוף של פְּרַקְרּיתי ופּוּרוּשַׁה, כשהטבע הינו סיבת המרכיבים החומריים, וישויות החיים הינן סיבת הפעולות. העולם החומרי הינו תוצאת צירופן של שתי הסיבות. בר מזל הוא מי שמגיע למסקנה הנכונה לגבי עולם התופעות וכל מה שקורה בו; הוא יודע שאישיות אלוה הוא שמניע את הכול, במישרין ובעקיפין. בבְּרַהְמַה-סַמְּהיתָא נאמר משום כך אִישְׂוַרַה פַּרַמַה קרישנה סַץ'-צ'יד-אָאנַנְדַה-ויגְרַהַהּ; אַנָאדיר אָאדיר גווינְדַה סַרְוַה-קָארַנַּה-קָארנַּם.

מי, שלאחר שיקול דעת מעמיק ומחשבה רבה, מגיע לידע מושלם, מסיק שקרישנה, או אלוהים, הינו הסיבה הראשונית לכל הסיבות. במקום לנסות ולנחש את מידותיו של האל—לאורך או לרוחב—במקום להתפלפל ולהתפלסף, עליו להגיע למסקנת הבְּרַהְמַה-סַמְּהיתָא: סַרְוַה-קָארַנַּה-קָארַנַּם: ״קרישנה, אלוהים, הינו סיבת כל הסיבות.״ זוהי שלמות הידע.

הוֵדַה-סְתוּתי, או התפילות שנשאו נציגי הוודות לגַרְבְּהודַקַשָׂאיִי וישנו, נאמרו לראשונה בשושלת הוראה מסַנַנְדַנַה לאחיו, כולם בניו של ברהמה. הקוּמָארים הינם בניו הראשונים של ברהמה וידועים משום כך כפוּרְוַה-גָ'אתַה. בבהגווד-גיטה נאמר ששיטת הפַּרַמְפַּרָא, או שושלת ההוראה, מתחילה מקרישנה עצמו. וגם כאן, בתפילות הללו של הוודות, אישיות אלוה, נָארָאיַנַּה רּישׁי, מתחיל את השושלת. ראשון הגיד את הוֵדַה-סְתוּתי סַנַנְדַנַה קוּמָארַה, ונָארָאיַנַּה רּישׁי חזר על זה בבּודי אָאשְׂרַמַה. נָארָאיַנַּה רּישׁי הינו התגלות של קרישנה לצורך הדגמת נתיב ההגשמה העצמית שמבוסס על סיגופים קשים. בתקופתנו שְׂרִי צ'איטניה הופיע כדבק טהור, כדי ללמד את נתיב השירות הטהור, ובעבר נָארָאיַנַּה רּישׁי הופיע וביצע סיגופים קשים בהרי ההימליה. ושְׂרִי נָארַדַה מוּני שמע ממנו. מדבריו של נָארָאיַנַּה רּישׁי לנָארַדַה, שדוברו קודם על-ידי סַנַנְדַנַה קוּמָארַה בצורת הוֵדַה-סְתוּתי, מסתבר שאלוהים הינו העליון האחד וכל השאר הינם משרתיו.

בצ'איטניה-צַ'ריתָאמְרּיתַה נאמר, אֵקַלָא אִישְׂוַרַה קרישנה: ״רק קרישנה הינו אלוה עליון.״ אָארַה סַוַה בְּהְרּיתְיַה: ״כל השאר הינם משרתיו.״ יָארֵא יַיְצְ'הֵא נָאצָ'איַה, סֵא תַיְצְ'הֵא קַרֵא נְרּיתְיַה: ״האל מעסיק כרצונו את כל ישויות החיים בפעילויות שונות, וכך אלה מגלות את נטיותיהן וכשרונותיהן השונים.״ הוֵדַה-סְתוּתי מהווה איפוא, ההוראה המקורית בנוגע ליחסים שבין ישות החיים לאישיות אלוה. פסגת ההבנה וההגשמה העצמית מתבטאת בחיי מסירות. לא ניתן לעסוק בשירות מסור או בתודעת קרישנה מבלי להתנקות כליל מטומאה חומרית. נָארָאיַנַּה רּישׁי הסביר לנָארַדַה שהוודות והספרות הוֵדית כולה (כלומר, ארבע הוודות, האוּפַּנישַׁדים והפּוּרָאנּות) מתמצות בשירות אוהב ונשגב לאל. הוא השתמש בהקשר זה במילה רַסַה. רַסַה מהווה בשירות מסור האמצעי או העקרון הבסיסי למערכת יחסים בין הריבון לישות החיים. רַסַה מתוארת בוודות גם כאִישָׂאוָאסְיַה: ״הריבון הינו מאגר כל עונג.״ הספרות הוֵדית, הפּוּרָאנּות, הוודות, האוּפַּנישַׁדים, הוֵדָאנְתַה-סֻוּתְרַה וכו', כולם מלמדים את ישויות החיים כיצד להגיע לשלב של רַסַה. גם הבְּהָאגַוַתַם אומר שפסוקי המַהָאפּוּרָאנַּה (השרימד בהאגותם) מכילים את תמצית כל הרַסות שבכל הספרות הוֵדית. ניגַמַה-קַלְפַּה-תַרור גַליתַםּ פְּהַלַםּ. הבְּהָאגַוַתַם הינו פריו הבשל של עץ הספרות הוֵדית.

אנו מבינים שעם נשימתו של אישיות אלוה הופיעו ארבע הוודות—רּיג-וֵדַה, סָאמַה-וֵדַה, יַג'וּר-וֵדַה ואַתְהַרְוַה-וֵדַה. כמו גם ספרות היסטורית כגון המַהָאבְּהָארַתַה וכל הפּוּרָאנּות שמתארות את תולדות העולם. ספרות זו נקראת הוֵדַה החמישית.

פסוקי הוֵדַה-סְתוּתי נחשבים לתמצית הידע הוֵדי כולו. ארבעת הקוּמָארים ושאר החכמים בני הסמכא כולם יודעים ששירות מסור בתודעת קרישנה מהווה תמצית הספרות הוֵדית, והם תרים ברחבי תבל ומטיפים את זה בכוכבים השונים. נאמר כאן שחכמים שכאלה, לרבות נָארַדַה מוּני, רק לעיתים רחוקות פוסעים על-פני האדמה; הם נעים תמיד בחלל.

חכמים כמו נָארַדַה והקוּמָארים תרים בתבל כדי ללמד את הנשמות המותנות שעינוג חושים אינו תכלית קיומן בעולם זה; עליהן לחתור ולשוב לעמדתן המקורית בשירות מסור לאל. במקומות רבים נאמר שישויות החיים הינן כמו ניצוצות אש ואישיות אלוה הינו כמו האש עצמה. וכאשר הניצוצות עפים מן האש, אלה מאבדים את זוהרם הטבעי. כמוהם, גם ישויות החיים נפלו לעולם החומרי. הסיבה לנפילתן, מסבירים הגוסְוָאמִים, היא התשוקה לעינוג חושים. ישות החיים מתאווה לחקות את קרישנה ומנסה לשלוט בטבע החומרי; היא שוכחת אז את מעמדה המקורי, וזוהרה, או זהותה הרוחנית, כבים. מכל מקום, ישות חיים שפונה לתודעת קרישנה, שבה לעמדתה המקורית. חכמים וקדושים כמו נָארַדַה והקוּמָארים תרים ביקום ומלמדים אנשים ומעודדים את תלמידיהם להטיף לתהליך הזה של שירות מסור. זאת כדי שהנשמות הכושלות כולן יוכלו לחזור לתודעתן המקורית—תודעת קרישנה—ולהגאל מסבלות החיים החומריים.

שְׂרִי נָארַדַה מוּני הינו נַיְשְׁטיקַה-בְּרַהְמַצָ'ארִי. ישנם ארבעה סוגים של בְּרַהְמַצָ'ארִים, והראשון נקרא סָאויתְרַה, כלומר שאחרי ההסמכה וטקס מתן החוט הקדוש עליו להתנזר ממין לפחות שלושה ימים. השני נקרא פְּרָאגָ'אפַּתְיַה. זהו בְּרַהְמַצָ'ארִי שמתנזר לפחות שנה שלמה אחרי ההסמכה. השלישי הוא בְּרָאהְמַה-בְּרַהְמַצָ'ארִי, ועליו להתנזר ממין מזמן ההסמכה ועד לסיום לימודיו בספרות הוֵדית. הרביעי נקרא נַיְשְׁטיקַה, וזהו בְּרַהְמַצָ'ארִי שמתנזר ממין במשך כל חייו. שלושת הסוגים הראשונים הינם אוּפַּקוּרְוָאנַה, כלומר שהם רשאים להינשא עם תום תקופת הבְּרַהְמַצַ'רְיַה. בעוד שהנַיְשְׁטיקַה-בְּרַהְמַצָ'ארִי דוחה לחלוטין חיי מין. נָארַדַה מוּני והקוּמָארים ידועים כנַיְשְׁטיקַה-בְּרַהְמַצָ'ארִים. חיי בְּרַהְמַצָ'ארִי הינם יעילים במיוחד להגברת כוח הזכרון וההחלטיות. בהקשר זה נזכר כאן במיוחד שנָארַדַה היה נַיְשְׁטיקַה-בְּרַהְמַצָ'ארִי וזכר כל מה ששמע ממורו הרוחני ולא שכח דבר. מי שמסוגל לזכור הכול לתמיד, נקרא שׂרוּתַה-דְהַרַה. שׂרוּתַה-דְהַרַה בְּרַהְמַצָ'ארִי יודע לחזור מילה במילה על כל מה ששמע מבלי לרשום או להיעזר בספרים. נָארַדַה הקדוש ניחן בכישרון שכזה, ומשום כך ביכולתו להטיף את הוראותיו של נָארָאיַנַּה רּישׁי אודות השירות המסור בכל רחבי העולם. כיוון שקדושים שכאלה זוכרים הכול, הרי שהם מעמיקי מחשבה, מודעים לזהותם האמיתית, ויציבים לחלוטין בשירות לריבון. עתה, אחרי ששמע ממורו הרוחני נָארָאיַנַּה רּישׁי, הפך נָארַדַה מבוסס בהגשמה עצמית ומעוגן באמת. הוא נמלא חדווה ונשא אז תפילות לנָארָאיַנַּה רּישׁי.

נַיְשְׁטיקַה-בְּרַהְמַצָ'ארִי נקרא גם וִירַה-וְרַתַה. נָארַדַה מוּני פנה אל נָארָאיַנַּה רּישׁי כאל התגלות של קרישנה, ובמיוחד כינה אותו כדורש טובתן העליון של ישויות החיים. בבהגווד-גיטה נאמר שקרישנה יורד בכל עידן כדי לגונן על הדבקים ולהכחיד את הלא-דבקים. נָארָאיַנַּה רּישׁי הינו התגלות של קרישנה, ומכאן שגם הוא שוחר טובתן של הנשמות המותנות. ובגיטה נאמר שאין לישויות החיים ידיד יקר מקרישנה. על כולם להבין שקרישנה הינו ידיד של כולם ועל כל אחד למצוא בו מקלט. הידיעה הזו שיש מישהו שמסוגל לגונן עלינו מכל צרה, מקנה בטחון וסיפוק מלא. קרישנה והתגלויותיו והתרחבויותיו המוחלטות, כולם חפצים בטובתן של הנשמות המותנות והינם ידידיהן העליונים. אולם קרישנה עושה טוב גם לזדים, שהרי גאל את כל אותם זדים שבאו להרוג אותו בוורינדאוון; מכאן שמעשיו הטובים של קרישנה הינם מוחלטים, כי גם כאשר הוא מכחיד את הרשעים וגם כאשר מגונן על הדבקים, זה תמיד טוב. נאמר שהזדה פֻּוּתַנָא התעלתה למעמד זהה לזה של אמו של קרישנה. בשעה שקרישנה הורג את הרשע, הלה זוכה בברכה העליונה; מכל מקום, הדבק הטהור מוגן תמיד בידי הריבון.

נָארַדַה מוּני השתחווה לפני מורו והלך אז לאָאשְׂרַמַה של וְיָאסַדֵוַה וסיפר את הסיפור כולו לתלמידו. אחרי שהתקבל כראוי בידי וְיָאסַדֵוַה והתישב בנוחות, הוא החל לתאר את ששמע מנָארָאיַנַּה רּישׁי. כך השיב שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי על שאלתו של מַהָארָאגַ'ה פַּרִיקְשׁית בנוגע למהות הידע הוֵדי ומטרתו העליונה. מטרת החיים העליונה הינה לחפש את ברכתו הנשגבת של האל ולעסוק בשירותו האוהב. על כולנו לצעוד בעקבות שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי וכל שאר הוַיְשְׁנַּוים שבשושלת המורים ולהשתחוות לפני קרישנה, אישיות אלוה, הַרי. ארבע שושלות ההוראה הוַיְשְׁנַּויות, כלומר מַדְהְוַה-סַמְפְּרַדָאיַה, רָאמָאנוּג'ה-סַמְפְּרַדָאיַה, וישנוסְוָאמִי-סַמְפְּרַדָאיַה ונימְבָּארְקַה-סַמְפְּרַדָאיַה כולן מסתמכות על המסקנות הוֵדיות ומסכימות שחובתנו להתמסר לאישיות אלוה העילאי.

הספרות הוֵדית נחלקת לשנים: השְׂרוּתי והסְמְרּיתי. השְׂרוּתי אלה ארבע הוודות: רּיג, סָאמַה, אַתְהַרְוַה ויַג'וּר, כמו גם האוּפַּנישַׁדים. הסְמְרּיתי אלה הפּוּרָאנּות והמַהָאבְּהָארַתַה, שכוללת את הבהגווד-גיטה. מסקנת כל אלה היא ששְׂרִי קרישנה הינו אישיות אלוה העילאי. הוא פַּרַמְפּוּרוּשַׁה, כלומר האל שמפקח על פעולות הטבע החומרי, על בריאתו, קיומו וחורבנו. אחרי הבריאה האל מופיע כשלושה—ברהמה, וישנו ושיווה. שלושה אלה אחראים אמנם לשלוש מידות הטבע, אלא שווישנו הינו השולט העליון. כלל פעולות הטבע החומרי תחת שלוש המידות, נתונות להכוונתו של אישיות אלוה, קרישנה. זה מאושש בבהגווד-גיטה: נְיַדַרְשַׂנַה, ובוודות: סַה אַיְקְשַׁתַה.

חסידי הסָאנְקְהְיַה האתאיסטית גורסים שעולם התופעות החומרי הינו תוצרם של פְּרַקְרּיתי ופּוּרוּשַׁה. אלה טוענים שהטבע והאנרגיה החומרית מהווים הסיבה החומרית, כמו גם סיבת הפעילות. אלא שקרישנה הינו סיבת כל הסיבות—הוא סיבת הסיבה החומרית וגם סיבת הפעולות; פְּרַקְרּיתי ופּוּרוּשַׁה אינם הסיבה העליונה. לכאורה ילד נולד מזיווגם של אב ואם, אולם קרישנה הינו המקור העליון לאב ולאם. בבְּרַהְמַה-סַמְּהיתָא מאושש שהוא הסיבה הראשונית, או סיבת כל הסיבות.

הריבון וישות החיים שניהם נכנסים לתוך הטבע החומרי. קרישנה מתגלה באמצעות אחת מהתרחבויותיו כקְשׁירודַקַשָׂאיִי וישנו וכמַהָא-וישנו, או הווישנו הענק ששרוע בים הסיבה. מַהָא-וישנו אדיר המימדים מתרחב בכל יקום לגַרְבְּהודַקַשָׂאיִי וישנו, וממנו מתרחבים ברהמה, וישנו ושיווה. וישנו נכנס ללבה של כל ישות חיה, גם לכל היסודות החומריים, לרבות האטום. בבְּרַהְמַה-סַמְּהיתָא נאמר: אַנְּדָּאנְתַרַסְתְהַה-פַּרַמָאנּוּ-צַ'יָאנְתַרַסְתְהַם. הוא נמצא בתוך היקום ובתוך כל אטום.

ישות החיים עוטה גוף חומרי קטן, אחד ממיני החיים הרבים, ואילו היקום כולו הינו בסך הכול גופו החומרי של הריבון. גוף זה מתואר בשָׂאסְתְרַה כוירַטַה רֻוּפַּה. וממש כשם שישות החיים היחודית מקיימת את גופה, האל מקיים את עולם התופעות, על כל מה שבתוכו. ברגע שישות החיים נוטשת את גופה החומרי, זה נכחד, וברגע שווישנו נוטש את עולם התופעות, הכול נחרב. מכל מקום, כאשר ישות החיים מתמסרת לריבון, גאולתה מן הקיום החומרי מובטחת. זה מאושש בבהגווד-גיטה: מָאם אֵוַה יֵא פְּרַפַּדְיַנְתֵא מָאיָאם אֵתָאםּ תַרַנְתי תֵא. רק ההתמסרות לאל בכוחה להקנות גאולה, ולא דבר זולת זה. דוגמתו של איש ישן בתוך חדר מתארת יפה כיצד משתחררת הישות החיה ממידות הטבע אחרי שהיא מתמסרת לריבון. כאשר אדם ישן, הכול רואים אותו שרוע שם, אף שהאיש עצמו אינו מצוי בתוך גופו; בשנתו הוא שוכח את קיומו הגופני, אף שהאחרים רואים את גופו מצוי שם. כמותו, אדם בן חורין שעוסק בשירות מסור לאל נראה אולי כמו טרוד בחובות ביתו בעולם החומרי, אלא שתודעתו ממוקדת בקרישנה, ומשום כך הוא אינו חי כאן ממש. עיסוקיו שונים, ממש כמו שעיסוקיו של האדם הישן שונים ממצבו הגופני. בבהגווד-גיטה מאושש שאותו דבק שמקדיש את כל זמנו לשירות מסור, הינו מעבר להשפעת מידות הטבע. הוא שרוי במישור הברהמן, או הגשמה רוחנית, אף שלכאורה הוא חי עם גוף בתוך העולם החומרי.

שרילה רֻוּפַּה גוסְוָאמִי אמר בהקשר זה בבהקטי-רַסָאמְרּיתַה-סינְדְהוּ שמי שתשוקתו היחידה היא לשרת את הריבון, הריהו נחשב לגִי'וַנְמוּקְתַה, ללא הבדל מהו מצבו החומרי. כלומר הוא בן חורין אפילו בעודו בגופו בעולם החומרי. מכאן שמי שעוסק כולו בתודעת קרישנה הינו בן חורין. אדם שכזה אינו מחפש עוד דבר בעולם החומרי. מי שאינם מודעים לקרישנה—הקַרְמִים והגְ'נָאנִים—שרויים עדיין במישור הגוף והמֵחְשָב, ומשום כך אינם בני חורין. מצבם נקרא קַיְוַלְיַה-נירַסְתַה-יוני. מי ששרוי במישור הנשגב, משתחרר ממחזוריות הלידה והמוות. גם זה מאושש בבהגווד-גיטה, בפרק הרביעי. די לדעת את טבעו הנשגב של האל כדי להשתחרר מכבלי הלידה והמוות. מי שנוטש כך את גופו, שב הביתה לאלוהות. זוהי מסקנת כל הוודות, ומי שהבין את תפילתם של נציגי הוודות, צריך להתמסר לכפות רגלי הלוטוס של אל.

סיפורי קרישנה: פרק 86 – חטיפת סוּבְּהַדְרָא, וקרישנה מבקר אצל שְׂרוּתַדֵוַה ובַּהוּלָאשְׂוַה

שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי סיפר, והמלך פַּרִיקְשׁית, נפעם מן ההתרחשויות המופלאות, נהיה סקרן עוד יותר לשמוע אודות קרישנה ועלילותיו. מתאווה לשמוע כיצד חטף סבו ארג'ונה, בסיועו הפעיל של קרישנה, את סבתו סוּבְּהַדְרָא, הוא שאל עתה כיצד זה קרה.

שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי החל אז לגולל את סיפור המעשה: ״פעם, בעת שסבך ארג'ונה, הגיבור המהולל, טייל באתרי הקודש השונים, הוא הגיע במסעו לפְּרַבְּהָאסַקְשֵׁתְרַה. נודע לו שם שבַּלַראמה מתכנן בדיוק את נישואיה של סוּבְּהַדְרָא, בתו של וַסוּדֵוַה, אחי אמו של ארג'ונה. בַּלַראמה חפץ להשיא אותה לדוּרְיודְהַנַה, אף שוַסוּדֵוַה, אביה, ואחיה קרישנה לא תמכו ברעיון. מכל מקום, ארג'ונה בעצמו חפץ בה לאשה.

המחשבות על יופיה רק העצימו את תשוקתו לשאת אותה, ועם מזימה במוחו, הוא התלבש כמו סַנְנְיָאסִי וַיְשְׁנַּוַה, אוחז תְרידַנְּדַּה בידו. הסַנְנְיָאסִים המָאיָאוָאדִים מחזיקים דַנְּדַּה (מקל) אחד, בעוד שהסַנְנְיָאסִים הוַיְשְׁנַּוים מחברים שלושה מקלות יחדיו, שמסמלים את שבועתם לשרת את האל בגוף, במֵחְשָב ובמילים. שיטת התְרידַנְּדַּה-סַנְנְיָאסַה הינה עתיקת יומין והסַנְנְיָאסִים הוַיְשְׁנַּוים נקראים תְרידַנְּדּים, או לפעמים תְרידַנְּדּי-סְוָאמִי או תְרידַנְּדּי-גוסְוָאמִי.

בהודו הסַנְנְיָאסִים נודדים ברגיל ברחבי הארץ ומטיפים. רק בארבעת חודשי הגשמים מספטמבר ועד דצמבר, אלה נשארים במקום אחד מבלי לנוע. תקופת שהות זו נקראת צַ'תוּרְמָאסְיַה-וְרַתַה. תושבי המקום מנצלים אז את שהותו של סַנְנְיָאסִי כזה לצורך התקדמות רוחנית. וכך, לבוש כתְרידַנְּדּי-סַנְנְיָאסִי, נשאר ארג'ונה ארבעה חודשים בדְוָארַקָא, זומם להשיג לו את סוּבְּהַדְרָא, ואיש מתושבי העיר לא גילה את זהותו, אפילו לא בַּלַראמה. אדרבה, מבלי לדעת, כולם עוד חלקו לו כבוד והשתחוו לפניו.

יום אחד בַּלַראמה הזמין את הסַנְנְיָאסִי הזה לארוחה בביתו. ברוב כבוד הוא הגיש לו מאכלים ערבים, והסַנְנְיָאסִי המדומה אכל לשובעה, ובו בזמן לא חדל מלנעוץ את עיניו בסוּבְּהַדְרָא היפה, ששבתה ביופיה כבר גיבורים ומלכים אדירי שם. עיניו זהרו מאהבה ונצצו ממש כאשר הביט בה. הוא ידע עתה שהוא חייב להשיגה, ולבבו נסער למחשבה.

ארג'ונה, סבו של מַהָארָאגַ'ה פַּרִיקְשׁית, היה בעצמו חטוב להפליא ויפה תואר, וצודד בקסמו את לבה של סוּבְּהַדְרָא. גם היא החליטה עתה שרק לו תינשא, וכנערה פשוטה, רק חייכה והביטה בו בהנאה, דבר שעוד הגביר את משיכתו אליה. סוּבְּהַדְרָא התקדשה לו כליל, והוא מצדו, היה נחוש בדעתו לשאת אותה בכל מחיר. הוא הגה בה עשרים וארבע שעות ביממה, והמחשבות כיצד ישיג אותה רדפו אותו מבלי להותיר לו רגע מנוחה.

פעם, כאשר סוּבְּהַדְרָא יצאה מן הארמון במרכבתה, כדי לראות את האלים שבמקדש, ניצל ארג'ונה את ההזדמנות, ברשותם של וַסוּדֵוַה ודוקי, וחטף אותה; הוא קפץ על המרכבה, נכון לקרב. אוחז בקשת הוא ירה אז בחיציו, הודף את כל אותם החילים שהצטוו לבלום אותו. הוא לקח אותה משם בסערה, ממש כמו שאריה בוזז את שללו ומסתלק, וקרוביה ובני המשפחה כולם פרצו בבכי. כאשר נודע לבַּלַראמה שהסַנְנְיָאסִי המדומה זהו ארג'ונה, שזמם את כל התחבולה כדי לחטוף את אחותו, ושעתה אכן חטף אותה, הוא נמלא כולו חימה; רוחו סערה כמו גליו של ים בליל הירח המלא.

מכל מקום, קרישנה נטה לארג'ונה, ומשום כך, עם בני משפחה נוספים, הוא ניסה לפייס את בַּלַראמה; הוא נפל לרגליו והתחנן שיסלח. לבסוף בַּלַראמה השתכנע שסוּבְּהַדְרָא בעצמה נמשכה לארג'ונה וחפצה להינשא לו בלבד, ועתה משיושב העניין, בַּלַראמה, מבקש לרצות את הזוג הצעיר, דאג לנדוניה עצומה. הוא נתן אוצרות רבים, גם פילים, מרכבות, סוסים, משרתים ומשרתות.

שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי סיים את סיפורו, אולם כיוון שמַהָארָאגַ'ה פַּרִיקְשׁית רצה לשמוע עוד על קרישנה, הוא סיפר מיד סיפור נוסף.

בעיר מיתְהילָא, בירת ממלכת וידֵהַה, היה איש משפחה אחד, בְּרָאהְמַנַּה. הלה, שמו שְׂרוּתַדֵוַה, היה דבק גדול של קרישנה. וכיוון שהיה מודע כולו לאל ועסוק תמיד בשירותו, הוא היה שליו מאד ופטור מכל זיקה חומרית. הוא גם היה משכיל מאד, ולא רצה דבר, לבד מהשתקעות מוחלטת בתודעת קרישנה. למרות שהיה בעל משפחה, הוא לא התייגע מדי למחייתו; מסתפק במה שמזדמן בלי מאמץ גדול ושמח בחלקו, הוא חי לו כך, מרוויח מדי יום כפי צרכיו, ולא יותר—כפי שנגזר בגורלו. הוא לא שאף גם ליותר, וחי לו בשלווה, מקיים את כל כללי הבְּרָאהְמַנַּה, כמצוות הכתובים.

למרבה המזל, מלך מיתְהילָא היה דבק גדול ממש כמותו. שמו של המלך המהולל הזה היה בַּהוּלָאשְׂוַה, והוא נודע בכול רחבי הארץ כמלך טוב. הוא לא שאף גם להרחיב את ממלכתו סתם לצרכי תענוגות. וכך, בעיר מיתְהילָא, חיו להם הבְּרָאהְמַנַּה והמלך כדבקים טהורים של הריבון.

קרישנה, ברוב חסדו לשניים, ביקש יום אחד מרכבו, דָארוּקַה, להסיע את מרכבתו לעיר הזו. התלוו אליו קדושים דגולים כמו נָארַדַה, וָאמַדֵוַה, אַתְרי, וְיָאסַדֵוַה, פַּרַשׂוּראמה, אַסיתַה, אַרוּנּי, בְּרּיהַסְפַּתי, קַנְּוַה, מַיְתְרֵיַה, צַ'יַוַנַה ועוד. הם חלפו על פני ערים וכפרים רבים, ובכל מקום קבלו התושבים את פניהם ברוב כבוד ובחפצי סגידה. האל, והקדושים כולם סביבו, נראו יחדיו כמו השמש שהופיעה במרום מוקפת בכוכבי הלכת. הם עברו במסעם בממלכות אָאנַרְתַה, דְהַנְוַה, קוּרוּגָ'אנְגַלַה, קַנְקַה, מַתְסְיַה, פָּאנְצָ'אלַה, קוּנְתי, מַדְהוּ, קֵקַיַה, קושַׂלַה ואַרְנַּה, ותושבי המקומות הללו, נשים כגברים, כולם זכו לראות את הריבון בעיניהם. הם חוו באושר עילאי, ליבם גואה על גדותיו מאהבה לאל. למראה פניו, הם כמו לגמו נקטר בעיניהם. ומשראו את קרישנה, נעלמו מיד גם כל תפיסות חייהם המוטעות, הנבערות. כי כאשר האנשים היו באים לראות אותו, היה קרישנה, פשוט במבטו, מרעיף עליהם רוב מזל וברכה, ומשחרר אותם מן הבערות כולה. במקומות שונים הצטרפו גם האלים-למחצה לאנשים, ודברי ההלל שאמרו לאל, סילקו בכיוונים כולם את כל הבלתי מבורך. כך, בהדרגה, קרישנה התקדם לעבר ממלכת וידֵהַה.

החדשות על בוא האל הגיעו, והתושבים, עולצים עד אין קץ, מיהרו אז לקבל את פניו, מביאים בידיהם מתנות לכבודו. וכשראו אותו, ממש כמו פרחי הלוטוס שנפתחים מיד עם הנץ החמה, פרח גם לבבם בחדווה נשגבת. מקודם הם שמעו כבר את שמותיהם של הקדושים שהתלוו אליו, אך לא ראו אותם מעולם, והנה עתה, בחסדו של קרישנה, הם זכו לראות אותם ואת האל יחדיו.

המלך בַּהוּלָאשְׂוַה והבְּרָאהְמַנַּה שְׂרוּתַדֵוַה, יודעים שהריבון בא לעירם רק כדי ליטות להם חסד, השתטחו אז לרגליו. ואז, ממש באותה עת, עם כפות ידיהם צמודות זו לזו, שניהם הזמינו לביתם את האל ומלויו. כדי לרצות את שניהם, קרישנה התרחב אז לשניים והלך לביתו של כל אחד מהם, מבלי שאיש מהם יעלה בכלל על דעתו שהוא נמצא גם בביתו של האחר. היכולת הזו של קרישנה ובני לוויתו להתפצל ולהיות בו-זמנית בבתים השונים, מבלי שהבְּרָאהְמַנַּה או המלך ידעו על כך, הינה אחד משפעיו של אלוהים. יכולת זו נקראת בכתובים וַיְבְּהַוַה-פְּרַקָאשַׂה, והיא התגלתה גם כאשר קרישנה נישא לשש עשרה אלף המלכות; הוא התרחב אז לשש עשרה אלף דמויות, כולן זהות לו ורבות עוצמה כמותו. ובוורינדאוון, כאשר ברהמה גנב את חבריו של קרישנה ואת הפרות והעגלים, קרישנה התרחב לפרות הרבות, לעגלים ולילדים.

בַּהוּלָאשְׂוַה מלך וידֵהַה היה איש חכם ונעים הליכות. הוא נדהם עתה מאד; קדושים רבים כל כך, גם אישיות אלוה, כולם מצויים אצלו בביתו. הוא ידע שהנשמות המותנות, ובמיוחד מי שעסוקים בעניינים ארציים, אינם אף פעם טהורים, בעוד שאישיות אלוה ודבקיו הטהורים פטורים תמיד מכל טומאה חומרית. משום כך כמה מופלא שהאל וקדושים הדגולים הללו כולם עכשיו אצלו! הוא החל אומר לאל דברי תודה על חסדו הרב, חסר הסיבה.

אסיר תודה, הוא רצה לקבל את אורחיו כמיטב יכולתו. הוא הורה להביא להם כסאות נאים וגם כרים והושיב אותם כולם בנוחיות. רוחו נסערה בחוסר מנוחה, לא מבעיות כמובן, אלא מאקסטזה של אהבה ומסירות. ליבו גאה מאהבה לאל ולבני לוייתו ועיניו מלאו דמעות התרגשות. הוא הורה אז לשטוף את רגליהם של אורחיו האלוהיים, ואחרי שנשטפו הרגליים, הוא ובני משפחתו התיזו את המים על ראשיהם. אחר כך הוא הגיש להם זרי פרחים, משחת עץ סנדל, קטורת, מלבושים חדשים, תכשיטים, מנורות, פרות ושוורים. כיאה למעמדו המלכותי, הוא סגד לכל אחד מהם. ואז, אחרי שכבר אכלו לשובע וישבו בנוחיות. בא המלך לפני קרישנה ואחז בכפות רגליו. הוא הניח אותן על ברכיו והחל לעסות אותן בידיו, ובזמן שעיסה הוא הגיד דברי הלל לאל בקול מתוק.

״אלי היקר, אתה הינך נשמת-העל שבכל ישויות החיים; אתה העד שבלבו של כל אחד ומשום כך מודע למעשים כולם. אסירי תודה, אנו הוגים בכפות רגלי הלוטוס שלך תמיד. זאת כדי לשמור על מעמדנו הבטוח ולא לסטות משירותך המסור לעולם. בגלל הזכירה המתמדת הזו, זכינו היום, ברוב חסדך, לראות אותך בביתנו. גם שמענו שהכרזת לא פעם שדבקיך הטהורים יקרים לך אפילו מאחיך בַּלַראמה או מאלת המזל, שעוסקת תמיד בשירותך. דבקיך יקרים לך אפילו מבנך הראשון, ברהמה, ואני סבור שבאת עתה לביתנו כדי לאשש את הכרזתך האלוהית. איני מבין כיצד מי ששמע על חסדך ואהבתך לדבקיך שמודעים לך תמיד, ביכולתו אחרי זה עוד לדבוק בחוסר אמונה או ברשעות. כיצד ביכולתו לשכוח את כפות רגליך?״

״אלי, ידוע לנו שברוב טובך ונדיבותך אתה נותן לפעמים אפילו את עצמך למי שנטש הכול כדי לעסוק בשירותך. הופעת בשושלת היַדוּ כדי להגשים את משימתך—לקרוא חזרה אליך את כל אותן נשמות מותנות שמרקיבות כאן בפעילות הנפשעת של הקיום החומרי. העולם כולו יודע על הופעתך הזו. אלי, הו ים של אהבה וחסד אינסופי, דמותך הנשגבת כולה הינה נצחית ומלאת חדווה וידע. דמותך היפיפיה כשְׂיָאמַסוּנְדַרַה הינה שובה לב כול. ידיעתך בלתי מוגבלת וכדי ללמד את כלל האנשים כיצד לעסוק בשירותך המסור, התגלית כנַרַה-נָארָאיַנַּה, שעוסקים בסיגופים קשים בבַּדַרִינָארָאיַנַּה. קבל נא את השתחוותי הכנה לרגליך. אני מתחנן אליך ואל מלוויך, הקדושים הדגולים והבְּרָאהְמַנּים, הישארו נא בביתי לעוד כמה ימים, כדי שמשפחתו של המלך נימי המפורסם תוכל להיטהר מאבק כפות רגליכם.״ לא יכול לסרב לבקשת דבקו, קרישנה נשאר עם הקדושים מספר ימים כדי לטהר שם את העיר ואזרחיה.

ובינתיים, גם הבְּרָאהְמַנַּה קיבל בביתו את פני האל ומלוויו, חוגג כולו בעליצות נשגבת. אחרי שהציע לאורחים מקומות ישיבה, הוא החל לרקוד, משליך את צעיפו סביב גופו. שְׂרוּתַדֵוַה, שלא היה עשיר בכלל, הציע לאורחיו המכובדים רק שטיחונים, קרשים ומחצלות וכו'—שהיו הטוב שברשותו. הוא פיאר אז את האל ואת הקדושים ואחר כך הוא ואשתו רחצו את רגליהם והוא התיז את המים על כל בני המשפחה. הבְּרָאהְמַנַּה היה אמנם עני מרוד, אולם היה בר מזל עד מאד, ובשעה שבירך כך את האל והקדושים, הוא שכח את עצמו כליל מרוב חדווה נשגבת. כפי יכולתו, הוא הגיש להם עתה פירות, קטורת, מים מבושמים, חימר מבושם, עלי תוּלַסִי, עשב קוּשַׂה ופרחי לוטוס. לא היו אלה מוצרים יקרים; ניתן היה להשיג אותם בקלות, אולם כיוון שהוצעו באהבה, הכול שמחו לקבל אותם. אשתו של הבְּרָאהְמַנַּה בישלה גם אוכל פשוט, כמו אורז ודַהְל, אולם האורחים כולם היו מסופקים מאד, כי הוצע במסירות. ובעוד הם סועדים, חשב הבְּרָאהְמַנַּה: ״אני שקוע בבאר העמוקה והחרבה של חיי משפחה והינני חסר מזל עד מאד. והנה קרישנה, אישיות אלוה, והקדושים הדגולים הללו, שעצם נוכחותם מטהרת כל מקום והופכת אותו לאתר קדוש, הסכימו להתארח בביתי. כיצד זה יתכן?״ ובעודו חושב לו כך, סיימו האורחים את סעודתם, ועתה נשענו בנוחיות לאחור, ושְׂרוּתַדֵוַה ואשתו וילדיו ושאר קרובי המשפחה, כולם ניגשו לשרת אותם. שְׂרוּתַדֵוַה נגע אז בכפות רגליו של קרישנה ואמר:

״אלי, אתה האישיות העליונה, פּוּרוּשׁותְתַמַה, והינך נשגב לבריאה החומרית הנגלית והסמויה. פעילותם של העולם החומרי ושל הנשמות המותנות שבו אינה נוגעת בך. אולם לא רק היום זכיתי בחברתך, שהרי אתה, כפַּרַמָאתְמָא, מצוי עם הישויות כולן כבר מראשית הבריאה.״

דבריו של הבְּרָאהְמַנַּה הינם חשובים מאד. אישיות אלוה בהיבטו כפַּרַמָאתְמָא נכנס לעולם החומרי כמַהָא-וישנו, גַרְבְּהודַקַשָׂאיִי וישנו וקְשׁירודַקַשָׂאיִי וישנו, וברוב ידידותו הוא גם נכנס לגוף ויושב לצדה של כל נשמה מותנית. האל מצוי איפוא, עם הישות החיה כבר מבראשית, אלא שזו, שקועה בתודעה מוטעית, אינה מסוגלת להבין את זה. מכל מקום, כאשר תודעתה משתנה לתודעת קרישנה, היא נוכחת כיצד האל מנסה לסייע לנשמות המותנות להיחלץ מהסתבכותן החומרית.

שְׂרוּתַדֵוַה המשיך: ״אלי, נכנסת לעולם החומרי כאילו שקוע בשינה. כמו נשמה מותנית שיוצרת בשנתה עולמות כוזבים או בני חלוף, ועסוקה בפעילות דמיונית אשליתית—לעיתים היא מלך, לעיתים היא נרצחת, או שלעיתים הולכת לעיר בלתי ידועה, וכל זה רק זמני וחולף—כמו נשמה מותנית שכזו, גם אתה, כאילו שרוי בתרדמה, נכנסת לעולם החומרי כדי לברוא בו תופעה זמנית. אלא שלא לצרכיך שלך אתה עושה את זה, כי אם למען אותן נשמות מותנות שחפצות לחקות אותך ולהפוך למתענגות. למרות שהנאתה של הנשמה המותנית בעולם החומרי הינה אשליתית ובת חלוף, הישות המותנית אינה מסוגלת לברוא בעצמה מצב ארעי שכזה לצורך הנאתה האשליתית. רק כדי להגשים את תשוקותיה, אפילו שהן זמניות ואשליתיות, אתה נכנס לעולם הארעי הזה ומסייע לה. אתה בן לוויתה התמידי, מרגע היכנסה לעולם הזה. ומשום כך, כאשר היא פוגשת בדבק טהור ופונה לשירות המסור—החל בשמיעה אודות עלילותיך הנשגבות, פיאור עלילותיך, סגידה לדמותך הנצחית במקדש, אמירת תפילות, ושיחות אודותיך כדי להבין את מעמדך הנשגב—או אז היא משתחררת בהדרגה מטומאת הקיום החומרי. לבה מתנקה מן האבק החומרי, ואז אתה מתגלה בהדרגה בלבה. אף שאתה נמצא עמה תמיד, אתה נגלה לה רק כאשר לבה מיטהר באמצעות השירות המסור. האחרים, אשר נמשכים לפעילות נושאת גמול, בין אם זו על-פי ההוראות הוֵדיות, ובין אם זו סתם פעילות רגילה, ואינם פונים לשירות המסור—אלה נשבים בתעתועיו של האושר החיצוני שמקורו בתפיסת החיים הגופנית. אתה אינך מתגלה לאנשים שכאלה, אלא נשאר הרחק הרחק מהם. מי שעוסק בשירותך ומטהר את לבו באמצעות הזמרה המתמדת של שמך הקדוש—רק הוא יכול להבין שאתה מצוי עמו לעד.״

״נאמר שאתה יושב בלב הדבק ונותן לו הוראות באמצעותן ביכולתו לשוב אליך במהירות. הוראות ישירות שכאלה מגלות את קיומך בלבו. רק הדבק יכול להעריך את קיומך בלב, כי מי ששרוי בתפיסת חיים גופנית ועוסק בעינוג חושים—עבורו אתה נשאר מכוסה במסך של יוגַמָאיָא. הלה אינו מסוגל להבין כמה אתה קרוב אליו, ממש בתוך לבו. הלא-דבק מכיר אותך רק בהיבטך כמוות. זה כמו ההבדל שבין חתולה שנושאת בפיה את גוריה הקטנים, לבין נשיאתה עכבר בפה. עבור העכבר מסמל הפה את המוות, בעוד שהחתלתול הקטן חש בפה אהבה אמהית. כך, אף שאתה מצוי בכול, הלא-דבק מכיר אותך כמוות האכזר, בעוד שעבור הדבק אתה המורה והוגה הדעות העליון. חסר האמונה מבין את קיומו של אלוהים כמוות, ואילו הדבק מוצא את הריבון בתוך לבו ומקבל ממנו הוראות, וכך שרוי תמיד בנשגב, בלתי מושפע מטומאת העולם החומרי.״

״אתה השליט העליון ומפקח על פעולות הטבע החומרי. אנשים משוללי אמונה רואים אותך בפעולות הטבע, אולם אינם יודעים שאתה הוא המקור לכול. הדבק מכל מקום, רואה גם את ידך שמאחורי תנועות הטבע. מסך היוגַמָאיָא שמכסה את עיניהם של הלא-דבקים, אינו יכול לכסות את עיני דבקיך. ממש כשם שבגלל מעטה העננים לא ניתן לראות את השמש, לא יכולים הלא-דבקים לראות אותך, למרות שמי שטס מעל לעננים רואה את השמש כמות שהיא. אלי, הריני משתחווה לפניך, הו אל מאיר מעצמו, הינני משרתך לעד. משום כך, צווה עלי—מה אוכל לעשות עבורך? הנשמה המותנית סובלת משלוש מצוקות החומר רק כל עוד אינך נגלה לפניה, כי ברגע שאתה נגלה לה באמצעות תודעת קרישנה, מצוקות החומר נעלמות כולן.״

אישיות אלוה נוטה מטבעו לדבקיו, ולמישמע תפילותיו הטהורות והמסורות של שְׂרוּתַדֵוַה, הוא התרצה מאד ותפס מיד את ידיו ואמר לו: ״שְׂרוּתַדֵוַה יקירי, החכמים והקדושים שכאן כולם נטו חסדם לך ובאו לראותך. עליך לדעת שהזדמנות זו הינה מזל גדול עבורך. ברוב טובם הם מתלווים אלי, ומעצם מגע אבק רגליהם, כל מקום שבו הם עוברים הופך מיד טהור כמו העולם הנשגב. האנשים מבקרים במקדשיו של אלוהים, הם מבקרים גם באתרים קדושים, ואחרי פעילות ממושכת שכזו במשך ימים רבים, בהדרגה הם מיטהרים. אולם ראה את השפעתם של הקדושים—די לראות אותם כדי להיטהר מיד.״

״יותר מזה, עצם כוחם המטהר של אתרי הקודש או של הסגידה לאלים השונים, מקורו בחסדם של קדושים כאלה. אתר עליה לרגל הופך לקדוש בזכות נוכחותם של הקדושים ששם. שְׂרוּתַדֵוַה יקירי, מי שנולד כבְּרָאהְמַנַּה, הינו מיד הטוב באנשים. ואם בְּרָאהְמַנַּה כזה הינו גם מסופק בעצמו, חי בצנע, לומד את הוודות, ועוסק בשירותי המסור—כלומר אם הבְּרָאהְמַנַּה הופך לוַיְשְׁנַּוַה—כמה נפלא מעמדו! דמותי כנָארָאיַנַּה בעל ארבע הידיים אינה יקרה לי כמו בְּרָאהְמַנַּה-וַיְשְׁנַּוַה שכזה. בְּרָאהְמַנַּה פירושו 'מי שבקיא בידע הוֵדי'; בְּרָאהְמַנַּה מסמל ידע מושלם, ואני הוא הגילוי השלם של האלים-למחצה כולם. מי שאינם נבונים ביותר, אינם מבינים שאני הוא הידע העליון, גם אינם מבינים את ערכו של בְּרָאהְמַנַּה וַיְשְׁנַּוַה. בהשפעת שלוש מידות הטבע אלה מעיזים להטיל דופי בי ובדבקי הטהור. בְּרָאהְמַנַּה וַיְשְׁנַּוַה, כלומר דבק ששרוי במישור הבְּרַהְמיני, מבחין בי בתוך לבו ויודע משום כך שהבריאה החומרית כולה, על היבטיה השונים, הינה בסך הכול גילויִים שונים של אוניו של הריבון. דבק שכזה ניחן בראייה בהירה לגבי הטבע החומרי וכלל האנרגיה החומרית, ובכל מעשה רואה אותי בלבד.״

״שְׂרוּתַדֵוַה יקר, ראה איפוא, את כל הקדושים והבְּרָאהְמַנּים הללו כנציגי המוסמכים, וסגוד להם באמונה, כי על-ידי סגידה להם אתה סוגד לי אף ביתר נאמנות. אני מעריך את הסגידה לדבקי יותר מסגידה לי במישרין. מי שמנסה לסגוד לי מבלי לסגוד לדבקי—אינני מקבל את סגידתו, אפילו זו מוגשת ברוב שיפעה ועושר.״

הבְּרָאהְמַנַּה שְׂרוּתַדֵוַה ומלך מיתְהילָא שניהם סגדו עתה, על-פי הוראותיו הישירות של קרישנה, לאל ולכל פמלית הקדושים באותו מישור של חשיבות רוחנית. ושניהם השיגו בסופו של דבר את המטרה העליונה—התעלות לעולם הרוחני. הדבק אינו יודע דבר מלבד קרישנה, וקרישנה הינו מלא אהבה לדבקו. קרישנה נשאר במיתְהילָא, בביתו של הבְּרָאהְמַנַּה ובארמונו של המלך, ואחרי שנתן להם ברוב חסד שפע של הוראות נשגבות, הוא שב לבירתו, לדְוָארַקָא.

מאירוע זה אפשר ללמוד שלמרות שהאחד היה בְּרָאהְמַנַּה עני והשני היה מלך, קרישנה התייחס אליהם באופן שווה, כיוון ששניהם היו דבקים טהורים. זוהי המעלה האמיתית לזכות בהכרתו של הריבון. כיום רבים מאד האנשים שמתגאים על מוצאם, ורק משום שנולדו למשפחות קְשַׁתְרייַה או בְּרָאהְמַנַּה, גם אם אינם ניחנים בשום כישורים מתאימים, אלה מכריזים על עצמם כקְשַׁתְרייות או בְּרָאהְמַנּים. אולם כפי שנאמר בכתובים, קַלַוּ שׂוּדְרַה-סַמְבְּהַוַה: ״בתקופה זו של קַלי, הכול הינם שׂוּדְרות.״ זאת משום שלא מבצעים יותר את תהליכי הטהרה שנקראים סַמְּסַקָארות, שמתחילים מרגע ההתעברות של האם ועד לרגע המוות. איש לא נחשב לבן מעמד מסוים, ובמיוחד בן מעמד גבוה—בְּרָאהְמַנַּה, קְשַׁתְרייַה ווַיְשְׂיַה—פשוט בגלל מוצא לידתו. מי שלא היטהר באמצעות טקס מתן הזרע, שנקרא גַרְבְּהָאדְהָאנַה-סַמְּסְקָארַה, נחשב מיד לשׂוּדְרַה, כי רק שׂוּדְרות אינם מקיימים טקסים מטהרים שכאלה. חיי מין ללא תהליכי טהרה של תודעת קרישנה, הינם בסך הכול תהליכי מתן זרע של שׂוּדְרות או של חיות. מכל מקום, תודעת קרישנה הינה השלמות העליונה ומאפשרת לכל אחד להתעלות למעמד של וַיְשְׁנַּוַה. ווַיְשְׁנַּוַה ניחן בכל מעלותיו של בְּרָאהְמַנַּה. הוַיְשְׁנַּוים לומדים להשתחרר מארבע הפעולות הנפשעות—חיי מין מופקרים, התמכרות למסממים, הימורים, ואכילת בעלי חיים. מבלי לקיים את העקרונות הבסיסיים הללו, איש לא יכול להתעלות למישור הבְּרַהְמיני, ורק מי שניחן במעלותיו של בְּרָאהְמַנַּה, יכול להיות דבק טהור.

סיפורי קרישנה: פרק 85 – קרישנה נותן הוראות רוחניות לוַסוּדֵוַה ומשיב את ששת בניה המתים של דֵוַקִי

על-פי המנהג הוֵדי, צריכים בני המשפחה הצעירים להציע מדי בוקר כבוד למבוגרים. זה נכון במיוחד בין ילדים להוריהם או בין תלמידים למורה הרוחני. וכך, גם קרישנה ובַּלַראמה נהגו לבוא מדי בוקר ולהשתחוות לפני אביהם, וַסוּדֵוַה, ונשותיו.

יום אחד, אחרי שובם מן ההקרבות בקוּרוּקְשֵׁתְרַה, בשעה שקרישנה ובַּלַראמה השתחוו לפני וַסוּדֵוַה, הלה ניצל את ההזדמנות כדי לפאר את מעמדם הרם של שני בניו. מעמדם התחוור לו מן החכמים שנכחו בהקרבה; הוא גם נוכח בעצמו פעמים רבות שהשניים אינם אנשים רגילים, ונטה לכן, להאמין לדברי החכמים שהם למעשה, אלוהים.

חדור באמונה שכזו, הוא פנה אליהם: ״קרישנה יקירי, אתה הינך אישיות אלוה סַץ'-צ'יד-אָאנַנְדַה-ויגְרַהַה, ובַּלַראמה שלי, אתה הינך סַנְקַרְשַׁנַּה, אדון כל כוחות הנסתר. אני מבין עתה ששניכם נצחיים ונשגבים לעולם התופעות, ואפילו לסיבתו—מהא-וישנו. אתה השליט העליון. עולם התופעות כולו נח בך; אתה מי שבורא אותו, ואתה גם יסודות הבריאה. אתה אדון עולם התופעות, וזה נברא למעשה, לשעשועיך בלבד.״

״גם התקופות החומריות השונות, מראשית היקום עד אחריתו, שמתגלות בחלוקות זמן שונות, הינן אתה. זאת משום שאתה הינך סיבת הבריאה הזו וגם תוצאתה. שני היבטיו של העולם—שליט ונשלט—גם הם אתה, ואתה גם השליט הנשגב שמעבר להם. משום כך הינך מעבר לתפיסה החושית. אתה הנשמה העילאית, הבלתי נולדת והבלתי משתנה. אינך מושפע משש התמורות שפוקדות כל גוף חומרי. רב-גוניותו המופלאה של העולם החומרי, גם היא נוצרה בידך, וכנשמת-העל נכנסת בכל ישות חיה, ואפילו בתוך כל אטום. אתה הוא מקיים הכול.״

״אותו כוח חיות שפועל כעקרון החיים בכול, וכוח היצירה שנובע ממנו—אלה אינם פועלים באופן עצמאי, אלא תלויים בך, האישיות העליונה שמאחורי כל הכוחות הללו. ללא רצונך, אלה חסרי כל כושר פעולה. האנרגיה החומרית הינה משוללת תודעה, ומכאן שבעצמה אינה פועלת, אלא בהפעלתך שלך. ומשום שהטבע החומרי תלוי בך, יכולות ישויות החיים רק לנסות לפעול, כי ללא אישורך אלה אינן מסוגלות לבצע דבר, גם לא להשיג את תוצאות מאווייהן.״

״האון הראשוני מקורו בך. אתה הוא אור הירח, חום האש, קרני השמש, ניצנוץ הכוכבים, והברק המאיר אדיר העוצמה. גם כובד ההרים, אנרגית האדמה ואיכות טעמיה—גם אלה הינם גילויים שונים שלך, כמו גם טעמם הטהור של המים וכוח החיות שמקיים את החיים כולם.״

״אלי, תפקודי החושים, התפקוד הנפשי בתחומי החשיבה הרגש והרצון, חוסנו של הגוף, תנועותיו וצמיחתו—נראה שאלה מתבצעים באמצעות תנועות האוירים השונים שבגוף, אף שלמעשה, אלה בסופו של דבר הינם גילויי אונך. החלל החיצון הפושט למרחבים נח כולו בך. תנודות השמים וקול הרעם, הצליל העילאי אומְקָארַה, וסידורי המילים השונות כדי להבחין דבר מדבר—גם אלה בסך הכול מיצגים שלך. החושים, שליטיהם, כלומר האלים-למחצה, גם השגת ידע, שמהווה תכליתם של תפקודי החושים, ומושא הידע—אלה כולם אתה. אתה גם יכולת ההבחנה של התבונה והזכרון החד בישויות החיים. אתה העקרון האנוכי בבערות שמהווה סיבת העולם החומרי, אתה גם העקרון האנוכי בלהיטות שיוצר את החושים, והעקרון האנוכי בטובות, שהינו מקור שליטיו השונים של העולם החומרי. אתה גם האנרגיה המשלה, מָאיָא, שמנציחה את התגלגלותה של ישות החיים מגוף לגוף.״

״אישיות אלוה, אתה הינך סיבת כל הסיבות, ממש כשם שאדמה הינה מקור לשלל עצים וצמחים ושאר תופעות שכאלה. וממש כשם שאדמה מצויה בכול, אתה מצוי כנשמת-העל בעולם התופעות החומרי כולו. אתה הסיבה העילאית לכול, העקרון הנצחי. הכול הינו בסך הכול גילוי של און אחד שלך. שלוש מידות הטבע החומרי—סַתְתְוַה, רַגַ'ס ותַמַס—ותוצאות פעילותן ההדדית, הינן קשורות אליך באמצעות יוגַמָאיָא שלך. הן נראות כמו עצמאיות, אך למעשה האנרגיה החומרית כולה תלויה בך, כנשמת-העל. ומאחר שאתה הסיבה הראשונית, הרי שהתמורות החומריות—לידה, קיום, צמיחה, השתנות, קמילה וכליון—אינן חלות עליך. פעילות אונך העילאי, יוגַמָאיָא, מתגלית בצורות לאינספור, אולם כיוון שזהו אונך שלך, הרי שלמעשה, אתה הוא שמצוי בכול.״

בפרק התשיעי של הבהגווד-גיטה, קרישנה מסביר יפה מאד את העובדה הזו: ״אני פושט באנרגיה החומרית כולה באמצעות היבטי המופשט; הכול מצוי בי, אולם אני עצמי איני שם.״ וַסוּדֵוַה מסביר עתה אותו דבר ממש. לומר שהוא אינו מצוי בכול פירושו של דבר שהוא נבדל מהכול, אף שאונו פועל בכול. ניתן להבין את זה באמצעות דוגמה מעולם זה: בעסק גדול, אונו או כוח אירגונו של המנהל מורגש בכל פינות העסק. אף שהוא עצמו אולי אפילו לא נמצא שם, העובד חש את נוכחותו בכל מחלקה ובאוירה כולה; זהו אונו שפועל, או שררתו שמצויה בכול. וכך, היבטו השורה בכול של הריבון ניכר בפעולת אוניו. זה מאשש את פילוסופית האחדות והשוני הבלתי נתפסים, כלומר שהכול זהה לריבון ושונה ממנו בו-זמנית. האל הינו אחד, אולם אוניו רבים.

וַסוּדֵוַה המשיך: ״העולם החומרי משול לנהר גדול, שגליו הינם שלוש מידות הטבע—טובות, להיטות ובערות. הגוף החומרי, גם החושים, תפקודי החשיבה, הרגש והרצון, ומצבי שמחה, צער, התקשרות ותאוה—כל אלה הינם תוצרי שלוש המידות. אותו סכל שאינו מבין את זהותך הנשגבת שמעבר לתגובות החומריות—זה ממשיך ומסתבך בפעילות נושאת גמול ונקשר לעד למחזוריות הלידה והמוות, ללא סיכוי להשתחרר.״

הריבון מאשש את זה בצורה אחרת בפרק הרביעי של הבהגווד-גיטה. הוא אומר שם שמי שיודע את הופעתו ומעשיו, ישתחרר מסבך הקיום החומרי וישוב הביתה לאלוהות. מכאן ששמו של קרישנה, דמותו, מעשיו ומעלותיו הינם נשגבים ואינם תוצרי הטבע החומרי.

״אלי,״ המשיך וַסוּדֵוַה, ״למרות פגמיה הרבים של ישות החיים, אם זו זוכה לבוא במגע עם שירותך המסור, היא מקבלת אז גוף אדם בן תרבות בעל תודעה מפותחת, ויכולה להמשיך ולהתקדם בשירות המסור. אלא שבאשלית האנרגיה החיצונית, האנשים אינם נוטים בדרך כלל לנצל את ההזדמנות הנפלאה הזו, ומחמיצים את הסיכוי לגאולה נצחית, ועוצרים שלא לצורך את ההתקדמות שעשו אחרי אלפי לידות.״

״מי שנתונים לתפיסה גופנית, מתקשרים, בגלל הזדהות כוזבת, לצאצאי גופם ונצמדים ליחסים כוזבים שכאלה ולאהבה כוזבת. העולם כולו נע תחת ההבנה הכוזבת הזו של שיעבוד חומרי. אני יודע ששניכם אינכם בני; אתם השליט והמוליד הראשוני, אישיות אלוה, הידוע כפְּרַדְהָאנַה ופּוּרוּשַׂה. הופעתם עלי-אדמות כדי להפחית את מעמסת העולם. זאת על-ידי הריגת מלכים קְשַׁתְרייות שמגבירים שלא לצורך את כוחם הצבאי. בעבר כבר הודעתם לי על כך. הו אלי, אתם מקלטה של הנשמה המסורה, אתם ידידיו של הצנוע והעניו. משום כך הריני חוסה במקלט כפות רגליכם, כי רק הן בכוחן לגאול מסבך הקיום החומרי.״

״זמן רב חשבתי את גופי לעצמי ולמרות שאתה הינך אישיות אלוה, חשבתי אותך לבני. הו אלי, מרגע הופעתך בכלאו של קַמְּסַה כבר נודע לי שאתה הינך האל, שהופיע כדי לגונן על עקרונות הדת ולהכחיד את חסרי האמונה. למרות שאינך נולד, אתה מופיע בכל עידן כדי לבצע את משימתך. אלי, צורות רבות מופיעות בשמים ונעלמות, וכמותן גם אתה מופיע באינספור דמויות נצחיות. מי מסוגל משום כך, להבין את עלילותיך או את מסתורי הופעתך והיעלמותך? מחובתנו רק לפאר את גדולתך.״

ובשעה שוַסוּדֵוַה פיאר כך את בניו האלוהיים, השניים רק חייכו. בגלל אהבתם הרבה לדבקם, הם קיבלו את מילותיו בנועם וחיוך. קרישנה אישש אז את דבריו: ״אבי היקר, כל מה שאמרת אולי נכון, אולם קודם כל אנחנו בניך. אין ספק שהבעת בדבריך הבנה פילוסופית גבוהה ביותר ואני מסכים עמה כליל.״

וַסוּדֵוַה, כאשר חשב את קרישנה ובַּלַראמה לבניו, היה שרוי כבר בשלמות העליונה. אולם כיוון שהחכמים בקוּרוּקְשֵׁתְרַה אמרו שהם אלוהים וסיבת כל הסיבות, הרי שעתה, מתוך אהבה, הוא חזר על דבריהם. קרישנה לא רצה לפגוע ביחסי אב-ובן שבינו לבין וַסוּדֵוַה, ומשום כך ישר בראשית תשובתו הוא הצביע על כך שהוא בנו הנצחי של וַסוּדֵוַה, ושוַסוּדֵוַה הינו אביו הנצחי. אחר כך הוא הסביר לו על טבען הרוחני של ישויות החיים. הוא המשיך: ״אבי היקר, הכול, לרבות אני עצמי ואחי בַּלַראמה, גם כל אזרחי דְוָארַקָא וכלל עולם התופעות—כולנו בדיוק כפי שהסברת, אולם כולנו בו-זמנית גם זהים באיכותנו.״

קרישנה ביקש ללמד את וַסוּדֵוַה לראות הכול בעיניו של מַהָאבְּהָאגַוַתַה, או דבק ראשון במעלה. דבק כזה רואה את כל ישויות החיים כחלקיקים של הריבון, ורואה את האל מצוי בלבו של כל אחד. למעשה, כל ישות חיים הינה מטבעה בעלת זהות רוחנית. אלא שבגלל המגע עם הטבע החומרי, היא מושפעת מן המידות החומריות. היא מתכסה אז בתפיסת חיים גופנית ושוכחת שכנשמה רוחנית הינה זהה באיכותה לאישיות אלוה. בגלל תפיסה כוזבת שכזו היא חושבת גם את היצורים הרבים לשונים זה מזה בגלל כסותם החומרית השונה; בגלל ההבדלים הגופניים, נראה כאילו גם הנשמה הרוחנית הינה שונה.

שְׂרִי קרישנה נתן אז את דוגמת חמשת היסודות החומריים. אלה, כלומר שמים, אויר, אש, מים ואדמה, מצויים בכל דבר חומרי—בין אם זה כד חרס, ובין אם הר, או עצים או עגילים. חמשת היסודות הללו מצויים בכול במידות ובכמויות שונות. הר למשל, הינו צירוף אדיר מימדים של חמשת היסודות, ואילו כד קטן הינו צירופם של אלה בכמות קטנה יותר. כל דבר חומרי מורכב איפוא, מאותם יסודות, אף שבצורות ובגדלים שונים. וכמו זה גם ישויות החיים—החל בשְׂרִי קרישנה והווישנו-תַתְתְוַה, על מליוני דמויותיו של וישנו, וכלה ביצורים רגילים על צורותיהם השונות—מברהמה ועד לנמלה הזעירה—כולם הינם זהים באיכותם הרוחנית. אחדים אולי גדולים, ואחרים קטנים, אולם מבחינה איכותית, כולם שווים. משום כך מאושש באוּפּנישַׁדים שקרישנה, האל העליון, הינו ישות החיים הראשית, והוא מקיים את שאר הישויות ומספק להן את מחסורן. ומי שמבין את זה, הינו בעל ידע מושלם. הפסוק הוֵדי תַת תְוַם אַסי, ״אתה זהה״, אין פירושו שכל אחד הוא אלוהים, אלא שכל אחד זהה לאל באיכותו.

מרוצה מאד וגם נרגש לשמוע כך את בנו מרצה את הידע הרוחני כולו בצורה כה מתומצתת, וַסוּדֵוַה פשוט שתק. ובינתיים התיישבה דֵוַקִי, אמו של קרישנה, לצד בעלה. היא שמעה כיצד בעבר קרישנה ובַּלַראמה נטו חסד למורם והשיבו לו את בנו המת מידי יַמַרָאגַ'ה, אשר על המתים. מאז ששמעה על התקרית, היא החלה חושבת על בניה שלה שמתו מידיו של קַמְּסַה, ונמלאה חמלה וצער.

בצערה עליהם, היא התחננה עתה אל קרישנה ובַּלַראמה: ״בַּלַראמה יקירי, עצם שמך מרמז שאתה מעניק עוצמה ועונג לאנשים כולם. כוחך הוא אינסופי ומעבר לתפיסת המחשבה והמילים. קרישנה יקר, אתה הינך אדון כל היוגִים אדוני כוחות הנסתר. אני יודעת גם שאתה אדונם של כל הפְּרַגָ'אפַּתים כגון ברהמה ועוזריו, ואתה אישיות אלוה המקורי, נָארָאיַנַּה. גם ידוע לי שהופעת עלי-אדמות כדי לשים קץ לרשעים שסטו מדרך הישר במרוצת הזמן. הם איבדו את השליטה על מֵחְשָבם וחושיהם והידרדרו ממידת הטובות. מתעלמים בזדון מהוראות הכתובים, אלה חיים עתה חיי פריצות ומותרות. אתה באת איפוא, כדי להפחית את מעמסת העולם ולהמית אותם. קרישנה, אני יודעת שמַהָא-וישנו ששרוע בים הסיבה, ראשיתו של עולם התופעות ומקור כל הבריאה, הינו בסך הכול התרחבות של חלקך המוחלט. עם חלק אחד שלך אתה בורא את העולם, מקיים אותו וגם מכחיד. משום כך הריני מחפשת מקלט בך בלבד. שמעתי שכאשר חפצת לגמול למורך, סָאנְדִיפַּני מוּני, הוא ביקש ממך להשיב את בנו המת. ומיד אתה ובַּלַראמה הבאתם את הבן מיַמַרָאגַ'ה, אפילו שמת כבר לפני זמן רב. מן המעשה הזה הסקתי שאתה אדון כל היוגִים העוסקים בנסתר, ומשום כך אני מבקשת שתגשים לי משאלה דומה. השב לי את ילדי שנהרגו בידי קַמְּסַה; כי שובם ימלא את לבי שמחה. די לי אם אראה אותם רק פעם.״

למישמע דברי אמם, מיהרו אז קרישנה ובַּלַראמה ובעזרת יוגַמָאיָא יצאו לעבר מערכת הכוכבים הנחותה, סוּתַלַה. לפנים, בהתגלותו כוָאמַנַה, אישיות אלוה התרצה מבַּלי, מלך הזדים, על שהלה העניק לו את כל שברשותו. הוא נתן אז לבַּלי את כוכב סוּתַלַה כמגורים וממלכה. ועתה, כאשר דבק גדול זה ראה את קרישנה ובַּלַראמה לפניו, הוא הוצף בים של אושר. הוא ובני משפחתו קמו מיד ממושביהם והשתחוו לפני האל. בַּלי מַהָארָאגַ'ה הציע לקרישנה ולבַּלַראמה את הנאה במושבים שברשותו, וכאשר שניהם ישבו בנוחיות, החל לרחוץ את רגליהם, ואת המים התיז אחר כך על ראשו ועל ראש בני משפחתו. מים ששטפו את רגליהם של קרישנה ובַּלַראמה יכולים לטהר אפילו את הגדולים שבאלים-למחצה, כמו ברהמה.

אחר כך בַּלי מַהָארָאגַ'ה הביא להם בגדים יקרי ערך, תכשיטים, משחת עץ סנדל, עלי לעיסה, מנורות, ומגוון מאכלים טעימים, והוא ובני משפחתו סגדו לאל על-פי כל הכללים והציעו לו את גופם ואת רכושם כולו. מרוב חדווה נשגבת, תפס המלך את כפות רגליו של קרישנה ושוב ושוב אימץ אותן אל חיקו; ולעיתים היה גם שם אותן על ראשו, דבר שהעצים את חדוותו. דמעות אהבה זלגו מעיניו ושערותיו כולן סמרו. הוא נשא אז תפילות לאל בקול שנוק וקטוע.

״בַּלַראמה, אתה הוא אַנַנְתַדֵוַה המקורי; אתה אדיר ועצום, שהרי אַנַנְתַה שֵׂשַׁה ועוד דמויות נשגבות נובעות במקורן ממך ומקרישנה. אתה אישיות אלוה המקורי, ודמותך הנצחית מלאה בחדווה ובידע מושלם. אתה בורא העולם, אתה גם מיסד שיטות היוגַה—גְ'נָאנַה-יוגַה ובהקטי-יוגַה. אתה הברהמן העליון, אישיות אלוה, ומשום כך הריני משתחווה לפני שניכם בהוקרה. לא בקלות זוכות ישויות החיים לראות אותכם, אולם הקשה הופך לקל, כאשר אתם נוטים חסד לדבקכם. רק בחסדכם הסכמתם לבוא לכאן ולהתגלות לעינינו, אשר מושפעות ברגיל ממידות הבערות והלהיטות.״

״אלי, אנחנו משתייכים לקהילת הדַיְתְיות, או הזדים. אלה—הגַנְדְהַרְוים, הסידְדְהות, הוידְיָאדְהַרים, הצָ'ארַנּים, היַקְשׁים, הרָאקְשַׁסים, הפּישָׂאצ'ים, רוחות הרפאים והשדים—אינם מסוגלים מטבעם לסגוד לך בכלל או להפוך לדבקיך. אדרבה, הם אפילו מהווים מכשול בנתיב ההתמסרות. ואילו אתה, אישיות אלוה, לעומת זאת, מייצג את כל הוודות ושרוי בטובות טהורה. מעמדך נשגב תמיד. משום כך, כמה מאיתנו, אפילו שנולדנו למידות הלהיטות והבערות, מוצאים מקלט בכפות רגלי הלוטוס שלך והופכים לדבקיך. ישנם בינינו דבקים טהורים, וישנם גם כאלה שסוגדים לך לצורך רווח חומרי.״

״בחסדך נטול הסיבה זכינו, זדים שכמותנו, במגע ישיר איתך. קשר שכזה הינו נדיר אפילו בקרב האלים-למחצה. איש אינו מבין כיצד אתה פועל באמצעות אונך, יוגַמָאיָא. האלים-למחצה אפילו אינם מסוגלים לאמוד את היקף פעולותו של אונך הפנימי, וקל וחומר ישויות כמונו. משום כך הריני שוטח תפילתי לך: הייה נא רחום עמי כיוון שאני מסור לך כליל, והענק לי את החסד לזכור את כפות רגליך לידה אחר לידה. שאיפתי היחידה היא לחיות לבדי כמו הפַּרַמַהַמְּסות ולתור בעולם מתוך שלווה פנימית, תלוי כליל בך. ואם עלי להתרועע עם מישהו, מי יתן ויהיו אלה דבקיך הטהורים בלבד, כי דבקים שכאלה הינם ידידיהן של ישויות החיים כולן.״

״אלי, אתה הינך אדון כל העולם ומי שמכוון אותו. אנא, העסק אותי בשירותך ועזור לי להשתחרר מכל טומאה חומרית. בכוחך לעשות זאת, שהרי עצם העיסוק בשירותך האוהב, פוטר כבר מכל מיצוות הוודות.״

המילה פַּרַמַהַמְּסַה שנזכרת כאן פירושה ברבור עילאי. נאמר שברבור יכול לדלות חלב ממאגר של מים; הוא לוגם את החלב, ומפריד ודוחה את המים. דומה לו מי שיודע לדלות את הרוחני מן העולם החומרי הזה, ולחיות לבדו, תלוי כליל ברוח העליונה, ולא בדברים חומריים. מי שמתעלה למישור הפַּרַמַהַמְּסַה, אינו כפוף עוד לכללי העשה ואל תעשה שבוודות. אדם כזה מתרועע רק עם דבקים טהורים, ודוחה כל חברה אחרת שחדורה מדי בחומרנות. במילים אחרות, מי שקשורים מדי לחומר, אינם מסוגלים להבין את ערכו של פַּרַמַהַמְּסַה, בעוד שמי שמתקדמים למזלם, בידע רוחני, מוצאים מקלט באיש כזה, וכך מגשימים בהצלחה את משימתם האנושית.

בַּלי מַהָארָאגַ'ה סיים את תפילתו, ואז אמר לו קרישנה: ״מלך הזדים, בעידנו של סְוָאיַמְבְּהוּוַה מַנוּ, הוליד פְּרַגָ'אפַּתי מַרִיצ'י ששה בנים, כולם אלים-למחצה, ברחם אשתו, אֻוּרְנָּא. פעם אחת נישבה ברהמה ביפי בתו והחל לדלוק אחריה שטוף מיניות. בעת ההיא ביקרו ששת האלים האלה את המעשה ופסלו אותו בשאט-נפש, דבר שהיה אסור להם לעשות, ונחשב לעבירה חמורה. משום כך הם קוללו להיוולד כבניו של הרשע הירַנְּיַקַשׂיפּוּ, ואחר כך אותם שישה הושמו ברחמה של דֵוַקִי והומתו בידי קַמְּסַה בזה אחר זה, מיד עם לידתם. עתה דֵוַקִי להוטה לשוב ולראות את ששת בניה המתים; היא מקוננת על מותם בטרם עת. ידוע לי שהם כולם חיים עמך ושמותיהם הם: סַמַרַה, אוּדְגִיתְהַה, פַּרישְׁוַנְגַה, פַּתַנְגַה, קְשׁוּדְרַבְּהְרּית, וגְהְרּינִּי. כדי להרגיע את אמי, החלטתי לקחת אותם איתי, ואחרי ששש הנשמות המותנות הללו יראו את אמי, אלה ישובו ברוב שמחה לכוכבם המקורי, למעמדם הקודם כאלים-למחצה.״

האל סיים דבריו, ובַּלי מַהָארָאגַ'ה, מבין את כוונתו, סגד לו כראוי, ואז שבו קרישנה ובַּלַראמה עם ששת הנשמות המותנות לדְוָארַקָא. שם קרישנה הביא אותם, כפעוטות, בפני אמו, דֵוַקִי. והיא, מה רבה היתה אז שמחתה! בגלל האהבה האמהית שהציפה את לבה, חלב החל ניגר משדיה, והיא הניקה את התינוקות לסיפוקה המלא. מרימה אותם אל חיקה שוב ושוב ומריחה את ראשם, היא חשבה, ״הוא השיב לי את ילדי האבודים!״ עתה, מושפעת כליל מאונו של וישנו, היא נהנתה, ברוב אהבתה, בחברת אותם ילדים שאבדו לה.

חלב שדיה של דֵוַקִי היה כמו נקטר נשגב, שהרי קרישנה ינק מחלב זה, ומשום שחזהּ נגע בגופו של האל, מיד כאשר ינקו ממנו התינוקות, אלה התעלו להגשמה עצמית והחלו משתחוים לפני קרישנה, בַּלַראמה, אביהם וַסוּדֵוַה, ואמם דֵוַקִי. ואז, שבו לכוכביהם שבעדן.

הם עזבו והותירו את דֵוַקִי מוכית תדהמה. כיצד רק שבו לה בניה, וכבר חזרו לכוכביהם? רק המחשבה על עלילותיו של קרישנה עזרה לה להבין את שארע; שהרי אוניו הינם בלתי נתפסים ובכוחם לחולל דברים מופלאים. מבלי לקבל שהאל ניחן באונים בלתי נתפסים ובלתי מוגבלים, לא ניתן להבין כיצד הוא הינו הנשמה העליונה. ובאמצעות אונים בלתי מוגבלים אלו הוא מבצע עלילות בלתי מוגבלות, שאיש לא מסוגל לתאר אותן במלואן או לדעת אותן כולן. סֻוּתַה גוסְוָאמִי שסיפר את השרימד בהאגותם לשַׂוּנַקַה רּישׁי ושאר החכמים בנַיְמישָׁארַנְּיַה, נתן את גירסתו בהקשר זה:

״חכמים דגולים, אנא הבינו שעלילותיו הנשגבות של קרישנה כולן הינן נצחיות. אין אלה סתם אירועים היסטוריים. סיפורים אלה אינם שונים מאלוהים עצמו, ומשום כך, כל מי ששומע אותם משתחרר מיד מטומאת הקיום החומרי. הדבקים הטהורים נהנים מסיפורים כאלה כנקטר הנכנס לאוזניהם.״ אלה הסיפורים שסיפר שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי, בנו המהולל של וְיָאסַדֵוַה, וכל מי ששומע אותם, גם כל מי שמספר אותם לאחרים, יהפוך מודע לקרישנה. ורק אדם מודע שכזה הינו זכאי לשוב הביתה לאלוהות.

וידאו
מהי מטרת החיים?
שיחה על הצורך הבסיסי של כל בני האדם - לאהוב ולהיות אהוב
עולם מעבר לשמים
קליפ תמונות מוורינדאוון - הודו, המלווה בשירו של מייקל קסידי
פרות שמחות
ארגון "הגנה על פרות" בהודו דואג לפרות ושוורים פצועים בדרך מיוחדת במינה
הרשמה לניוזלטר