מה ישן

מה ישן

סיפורי קרישנה: פרק 60 – שיחה בין קרישנה לרוּקְמינִּי

פעם אחת אישיות אלוה, מעניק הידע לישויות החיים—החל מברהמה וכלה בנמלה הסתמית—ישב בחדר השינה של רוּקְמינִּי, שעסקה בשירותו בסיוע אמותיה הרבות. קרישנה ישב על המיטה והאמות נופפו עליו בצָ'אמַרות (מניפות מזנב יאק שמיועדות לסילוק זבובים).

מגעיו של קרישנה עם רוּקְמינִּי כבעל מושלם הינם גילוי מושלם של השלמות העליונה של אישיות אלוה. הוגי דעות רבים מציגים תפיסה של האמת המוחלטת על-פיה אלוהים אינו יכול לעשות דבר זה או אחר. אלה פוסלים את האפשרות שהאל, או האמת המוחלטת העליונה, יתגלה בדמות אדם. אולם האמת שונה: אי אפשר לכפוף את אלוהים לפעילות החושית הבלתי מושלמת שלנו. הוא אדון כל העוצמה ושורה בכול, וכמו שברצונו העילאי הוא בורא את היקום, מקיים אותו ומחריבו, ביכולתו גם להופיע כאן כמו אדם רגיל, לצורך הגשמת משימתו העילאית. בבהגווד-גיטה נאמר שהוא מופיע כל אימת שחלה הסתאבות בביצוע החובות האנושיות. שום גורם חיצוני לא מכריח אותו לבוא; הוא יורד באמצעות אונו הפנימי כדי לשוב ולכונן פעילות תקינה בחברה האנושית, כמו גם כדי להכחיד את הגורמים המפריעים להתפתחותה של החברה. עתה, בהתאמה גמורה עם העקרון הזה—שהוא יורד ברצונו החופשי לצורך תענוגו הנשגב—הוא הופיע בדמותו הנצחית כשְׂרִי קרישנה בשושלת היַדוּ.

ארמונה של רוּקְמינִּי היה מגומר להפליא. חופות בד רבות היו תלויות על תקרותיו, מעוטרות בתחרה שזורה במחרוזות פנינים. הוא הואר כולו בשלל אבני חן נוצצות. היו בו גנים של עצי בַּאֵלַה וצָ'אמֵלי, שפרחיהם נחשבים לריחניים מכל פרחיה של הודו. רבים מן הצמחים הללו היו פזורים שם במלוא פריחתם והעצימו את יפי הארמון. ניחוחם הקסום משך אליו המוני דבורים הומות, ובלילה ריצד אור הירח הענוג מבעד לחרירי הרשת שבחלונות. גם רבו שם עצי פָּאריגָ'אתַה שמימיים עמוסי פרחים, והרוח הקלילה הפיצה ניחוחם בכול. בקירות הארמון בערה קטורת בשומה שעשנה חמק מבעד לתריסים. המזרונים בחדרים היו מצופים בסדינים לבנים ודמו לקצף החלב; כי ממש כמותו אלה היו לבנים ורכים. באוירה שכזו קרישנה ישב שם בנוחות, נהנה משירותן של רוּקְמינִּי והאמות.

רוּקְמינִּי היתה להוטה מאד לשרת את אישיות אלוה כבעל; היא בעצמה רצתה לשרת את האל. היא לקחה מן האמה את מניפת הצָ'אמַרַה והחלה לנפנף אותה עליו. ידית הצָ'אמַרַה היתה עשויה זהב ומשובצת באבני חן. אולם עתה, בידה של רוּקְמינִּי זו הפכה יפה עוד יותר בגלל הטבעות הנוצצות שעיטרו להפליא כל אחת מאצבעותיה. פעמוני קרסול משובצים באבני חן קישטו את רגליה וצילצלו בנועם בין שיפולי הסארי שלה. חזה הגבוה היה משוח בקוּנְקוּמַה ובזעפרן, והגוון האדמדם שביצבץ מן החזה המכוסה העצים עד מאד את יופיה. על חלקו התחתון של אגנה הגבוה היא ענדה חגורת תחרה משובצת יהלומים, וענק זוהר היה תלוי על צוארה. ומעל לכול, כיוון שעסקה בשירותו של קרישנה—אף שבאותה העת היתה כבר אם לבנים בוגרים—בכל שלושת העולמות לא היתה נאוה וחטובה ממנה. ובאשר לפניה היפות—שיערה הגלי, עגיליה היפיפיים, חיוכה וענק הזהב לצוארה בהצטרפם יחדיו היו כמימטרים של נקטר; מעל לכל ספק ניכר היה שהיא הינה אלת המזל המקורית שתמיד דרוכה לשירות כפות רגלי הלוטוס של נָארָאיַנַּה.

בני הסמכא הדגולים מקבלים את עלילותיהם של קרישנה ורוּקְמינִּי בדְוָארַקָא כגילוי עלילותיהם של נָארָאיַנַּה ולַקְשְׁמִי, שמאופינות בפאר ובשיפעה רבה. עלילותיהם של רָאדְהָא וקרישנה בוורינדאוון לעומת זאת, חדורות באוירת כפר פשוטה, השונה לחלוטין מן הליטוש העירוני של דְוָארַקָא. מעלותיה של רוּקְמינִּי היו מזהירות וללא רבב וקרישנה התרצה מהתנהגותה כליל.

קודם, כאשר קיבלה רוּקְמינִּי את פרח הפָּאריגָ'אתַה מנָארַדַה מוּני, סַתְיַבְּהָאמָא נמלאה קנאה ודרשה מיד פרח דומה ממנו. למעשה, היא לא פויסה עד שהבטיח עץ שלם. והוא אכן קיים את ההבטחה, והעץ הובא לארץ מממלכת עדן. עתה, מאחר שסַתְיַבְּהָאמָא זכתה בעץ, קרישנה ציפה שגם רוּקְמינִּי תתבע לה משהו. אולם רוּקְמינִּי, שקולה ומרוצה משירותה, אפילו לא הזכירה את המאורע. קרישנה חפץ לראות אותה נרגזת; משום כך תיכנן כיצד יהפכו פניה היפות קצת כעוסות. אף שהיו לו יותר מ-16,100 נשים, עם כל אחת מהן נהג בחיבה משפחתית; הוא היה יוצר בינו לבינן כל מיני מצבים שבהם היתה האשה, באהבה, כועסת וגם מבקרת, וקרישנה נהנה מזה. מכל מקום, כיוון שלא הצליח למצוא כל פגם ברוּקְמינִּי, שהיתה דגולה מאד ושקועה תמיד בשירותו, הוא חייך עתה באהבה רבה ואמר לה. רוּקְמינִּי היתה בתו של המלך רב הכוח בְּהִישְֳׁמַקַה. קרישנה לא קרא עתה בשמה, אלא כינה אותה הנסיכה. ״נסיכה יקרה, כמה מפתיע. אישים רבים בני מלכים ביקשו לשאת אותך. לא כולם היו אמנם מלכים, אולם כולם ניחנו ברוב שיפעה ועושר של מעמד האצולה; כולם מחונכים היטב, מלומדים, מהוללים בין מלכים, יפי מראה, רבי כישורים, נדיבים, חזקים ונעלים מכל בחינה, ובשום אופן לא בלתי מתאימים או בלתי ראויים. ומעל לכול, אביך ואחיך לא התנגדו לנישואים האלה. אדרבה, הם אישרו אותם כליל וכבר נתנו מילת כבודם לשׂישׂוּפָּאלַה. הלה היה מלך גדול ונטרף מתאוה אליך. אני בטוח שאם היית נישאת לו, היה נשאר תמיד סמוך אליך, משמש אותך כמשרת נאמן.״

״אני ממש לא כלום בהשואה אליו וכישוריו. בודאי כבר בעצמך הבחנת בזה. מפתיע שדחית את שׂישׂוּפָּאלַה ובחרת במישהו נחות לאין ערוך כמותי. איני ראוי בכלל להיות לך בעל, כיוון שאת כל כך יפה, שקולה, רצינית ונעלה. שמא מותר לשאול מה הניעך להינשא לי? אני יכול כמובן, לכנות אותך אשתי היפיפיה, אולם כדאי שתדעי את מצבי האמיתי—אני נחות מכל אותם הנסיכים שחפצו להינשא לך.״

״קודם כל, כפי שידוע לך, מרוב פחד מפני גַ'רָאסַנְדְהַה, לא העזתי לחיות ביבשה ובניתי בית זה מוקף בים. זה סוד שאין מענייני לחשוף לאחרים, אולם את צריכה לדעת שאיני אמיץ כל כך. למעשה, אני מוג לב ומפחד מהם. גם מצבי אינו בטוח כלל, כי מלכי האדמה כולם עוינים אותי. בעצמי, במלחמותי עמם, עוררתי את איבתם כלפי. טעם נוסף לפגם הוא שהתישבתי על כס המלכות של דְוָארַקָא, למרות שאין לי זכות לכך. נכון שזכיתי בממלכה אחרי שהרגתי את דודי, קַמְּסַה, אלא שזו היתה צריכה לעבור לרשות סבי; כך שלי עצמי אין חזקה עליה. ובנוסף, מטרת חיי אינה מוגדרת. האנשים מתקשים להבין אותי; מה מטרתי העליונה? הם יודעים כמובן שהייתי בן רועים בוורינדאוון, והיו מצפים שאלך בעקבות אבי המאמץ ואשמור אמונים לשְׂרִימַתִי רָאדְהָארָאנִּי וחברותיה בנות הכפר. אלא שלפתע פתאום נטשתי אותם. רציתי להפוך לנסיך מפורסם. אולם ממלכה לא השגתי, גם לא יכולתי לכהן כנסיך. האנשים מבולבלים לגבי מטרת חיי; הם אינם יודעים האם אני רועה בקר, האם אני נסיך, האם אני בנו של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה או בנו של וַסוּדֵוַה. ומשום שמטרת חיי אינה ברורה, אלה יכולים לכנות אותי הולך בטל. אני מופתע שבחרת לך בעל לא יוצלח שכזה.״

״בנוסף גם אינני מלוטש כל כך, במיוחד בגינוני חברה. גבר אמור להסתפק באשה אחת, ואילו אני נישאתי, כידוע, לנשים רבות—יותר מ-16,000. איני מסוגל לספק את כולן כבעל מהוקצע. גם התנהגותי אינה יפה כל כך איתן, דבר שבודאי ידוע לך. לעיתים אני אפילו מאמלל אותן. כיוון שהתחנכתי בילדותי בכפר, איני מעורה ביותר בנימוסי העיר, ואיני יודע כיצד לספק את נשותי במילים מתוקות ובהתנהגות מעודנת. הנסיון מוכיח שכל אשה שהתקשרה אלי והלכה אחרי, נעזבה לבסוף לבכיות עד קץ ימיה. בוורינדאוון גופִּיות רבות היו קשורות אלי, אולם נטשתי את כולן. ועתה אף שלכאורה חיות, אלה כל הזמן בסך הכול בוכות מרוב געגועים אלי. שמעתי מאַקְרֻוּרַה ומאוּדְדְהַוַה שמאז שעזבתי את ורינדאוון, כל חברי הרועים והגופִּיות ורָאדְהָארָאנִּי, גם אבי המאמץ נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, כולם בוכים לא הפסק. עזבתי אותם לעולמים, ועתה אני מתרועע עם מלכות דְוָארַקָא, אלא שגם איתכן איני מתנהג כראוי. כל זה מצביע על אופי בלתי יציב; אינני בעל שניתן לסמוך עליו במיוחד. ההתקשרות אלי מביאה בסך הכול לחיים של אומללות.״

״נסיכתי היפיפיה כדאי גם שתדעי שאני חסר פרוטה תמיד. מיד עם לידתי נישאתי ללא גרוש לביתו של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, שם גדלתי כרועה פרות. לאבי המאמץ היו אמנם, מאות ואלפי פרות, אולם אף לא אחת היתה שלי. בסך הכול מינו אותי לדאוג ולטפל בהן. גם כאן דבר אינו שלי ואני שרוי תמיד בחוסר כול. אולם מדוע להתלונן על מצבי הדל; בעבר הייתי חסר כול, אז מדוע שאתמה שגם עכשיו אין לי דבר? הבחנת אולי שגם דבקי אינם משופעים מאד; גם הם עניים בנכסים ארציים. העשירים ורבי הנכסים אינם נוטים להתמסר אלי; אלה אינם מוצאים עניין בתודעת קרישנה. מכל מקום, אדם שהתרושש, אם בכוח הזרוע ואם בכורח הנסיבות, אולי יפנה אלי, אם נקרית לו הזדמנות. אנשים שמתגאים על עושרם, גם אם זוכים להתרועע עם דבקי, אינם ששים לנצל זאת כדי לפתח מודעות אלי. במילים אחרות, אנשים עניים ימצאו בי אולי עניין כלשהו, בעוד שהעשירים אינם מתעניינים בכלל. משום כך מסתבר שבחירתך לא היתה נבונה ביותר. אף שאת נראית חכמה ומחונכת כיאות בידי אביך ואחיך, שגית מאד בסופו של דבר בבחירת שותפך לחיים.״

״אך לא נורא; עדיף מאוחר מאשר לעולם לא. את חופשיה לבחור לך בעל מתאים ששווה לך בשיפעה, ביחוס משפחתי, בעושר, ביופי, בהשכלה—מכל בחינה. שגיאת העבר תוכל להיסלח, ועתה את רשאית לעצב את דרך החיים הראויה לך. אדם אינו אמור להינשא למישהו נחות או נעלה ממנו. בתו היקרה של המלך וידַרְבְּהַה, איני סבור ששקלת בתבונה רבה לפני נישואיך, ומשום כך שגית בבחירתך. שמעת בטעות שאני בעל אופי נאצל, אף שלמעשה הייתי בסך הכול קבצן. בחרת בי בלי לראות אותי או לבדוק את מצבי, פשוט מתוך שמיעה. זה לא היה נבון ביותר. אולם כפי שאמרתי, מוטב מאוחר מאשר לעולם לא; אפילו עתה ביכולתך לדחות אותי ולבחור לך לשותף אחד מכל אותם הנסיכים הקְשַׁתְרייות הדגולים.״

קרישנה הציע לרוּקְמינִּי להיפרד ממנו בשעה שהיו לה כבר ילדים גדולים רבים. הצעתו היתה איפוא, לגמרי בלתי מתקבלת על הדעת. שהרי בתרבות הוֵדית אין בכלל גירושים בין בעל לאשה, ובמיוחד לא בגיל מתקדם שכזה—רוּקְמינִּי היתה כבר אם לבנים נשואים. כל אחת מהצעותיו של קרישנה נראתה בעיני רוּקְמינִּי מטורפת לחלוטין; היא הופתעה שמסוגל היה לומר דברים כאלה. ברוב פשטותה, היא נמלאה עתה בחרדה הולכת וגוברת לעצם המחשבה על פרידה.

קרישנה המשיך: ״אחרי הכול, עליך להתכונן לחייך הבאים. לכן אני מציע שתבחרי לך מישהו שיכול לעזור לך בחיים אלה ובבאים, כי אני איני יכול לסייע כלל. נסיכה יפיפיה, כידוע לך, בני מעמד הנסיכים, לרבות שׂישׂוּפָּאלַה, שָׂאלְוַה, גַ'רָאסַנְדְהַה, דַנְתַוַקְרַה, ואפילו אחיך הבכור רוּקְמִי, כולם הינם אויבי. אלה אינם מחבבים אותי בכלל ואפילו שונאים אותי עד עמקי נשמתם. רק כדי ללמד לקח אותם גאותנים שהתיהרו כל כך על נכסיהם מבלי להתחשב באיש, הסכמתי לחטוף אותך, כרצונך; כי למעשה, אין בי כל אהבה אליך, אף שאת אהבת אותי עוד טרם נישואינו.״

״קודם כבר הסברתי שאיני מוצא עניין רב בחיי משפחה ובאהבה שבין בעל לאשה. מטבעי איני נוטה לאלה, גם לא לילדים, לבית ולקניינים. כמו דבקי, גם אני איני להוט אחר כל הדברים החומריים הללו. למעשה, אני מעוניין בהגשמה עצמית בלבד; רק זה מענג אותי, ולא חיי משפחה.״ קרישנה פסק לפתע מדבריו ונדם.

שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי, בר הסמכא הגדול, מעיר שקרישנה בילה כמעט את כל זמנו עם רוּקְמינִּי, וזו התגאתה מעט על מזלה הרב, על שאינו נוטש אותה ולוּ לרגע. אלא שקרישנה אינו אוהב למצוא גאוה בדבקיו, וכאשר זו עולה, הוא ממהר ומדכא אותה בדרכים כלשהן. גם עתה היו מילותיו מכאיבות עד מאד ורוּקְמינִּי רק הסיקה מהן, שלמרות גאותה, קרישנה יכול לנטוש אותה בכל רגע.

רוּקְמינִּי ידעה שבעלה אינו אדם רגיל; הוא אישיות אלוה העילאי, אדון שלושת העולמות. מעולם לפני כן היא לא שמעה אותו אומר מילים קשות כאלה וחששה עתה מפני פרידה. מבועתת מאימה לבה החל הולם בעוז. היא לא השיבה לדבריו ורק בכתה בחרדה, כמו טבעה בים של צער. חרש היא סרטה את הריצפה עם ציפרוני רגליה, שהפיצו נוגה אדמדם סביבן. דמעותיה הורודות התערבבו עם האיפור השחור שעל ריסיה וזלגו מטה, שוטפות את הקוּנְקוּמַה והזעפרן מחזה. מחרדה נשמתה נעתקה והגה לא יצא מפיה. ראשה שחוח, היא עמדה שם ללא ניע, כמו מקל. בגלל כאב האימה והצער אבד לה שיקול דעתה, ומרוב חולשה היא איבדה ממשקלה והצמידים שלפרקי ידיה התרופפו. גם מניפת הצָ'אמַרַה ששימשה לשירותו של קרישנה נשמטה. מוחה וזכרונה התערפלו והיא איבדה את הכרתה. שערה הסדור נפרע והיא צנחה לארץ כמו עץ בננה שנכרת ברוח.

קרישנה הבין עתה שרוּקְמינִּי לא קיבלה את דבריו כהלצה. היא חששה ברצינות מפרידה ומרוב חרדה נקלעה כעת למצבה. קרישנה מלא מטבעו באהבה לדבקיו, ולמראה מצבה של רוּקְמינִּי, לבו התרכך מיד והוא נמלא חמלה. היחסים שבין קרישנה לרוּקְמינִּי הם יחסי לַקְשְׁמִי-נָארָאיַנַּה. משום כך הוא הופיע עתה לפניה עם ארבע ידיים. הוא ירד מן המיטה, הרים אותה בזרועותיו ושם את ידיו הקרירות על פניה, מחליק את השיער שנפרע. הוא ייבש את חזה הרטוב, ואחר כך, נפעם מעוצמת אהבתה, הוא אימץ אותה אל לבו.

אישיות אלוה הינו מומחה בהצגת דברים בהתאם להבנתו של כל אחד, ועתה הוא ניסה לחזור בו מכל אשר אמר. הוא מפלטם היחיד של דבקיו הטהורים ומיטיב לדעת כיצד לספק אותם. משנוכח שרוּקְמינִּי לא הבינה את הלך רוחו המבודח, הוא חפץ לסלק את בלבולה ושוב אמר:

״רוּקְמינִּי יקירתי, בתו של מלך וידַרְבְּהַה, אל נא תביני אותי לא נכון. אל תתאכזרי אלי כל כך. אני יודע שאת קשורה אלי ברצינות ובכנות; את הרי בת לוויתי הנצחית. אותן מילים שפגעו בך אינן נכונות בכלל. רציתי רק להקניט אותך מעט וציפיתי שתשיבי לי באותה רוח. למרבה הצער קיבלת את הדברים ברצינות; אני מצטער מאד על כך. ציפיתי ששפתיך האדומות ירעדו מזעם, ציפיתי גם שתנזפי בי במילים רבות. הו שלמות האהבה, מעולם לא ציפיתי שכזה יהיה מצבך. ציפיתי שתחזירי לי מבט נוקב, ממצמצת בעיניך ברוגז, וכך אוכל לחזות בפניך היפות עוטות חימה.״

״אשתי היפיפיה, את יודעת שאנו, אנשי משפחה, טרודים תמיד בענייני הבית ומתגעגעים לרגע שנוכל ליהנות ולהתבדח קצת יחדיו. זהו בילויינו הנפלא ביותר. למעשה, אנשי משפחה עובדים קשה מאד, יומם וליל. אולם לאות יום העמל כולה נמוגה כאשר שבים ונפגשים ומבלים בצותא.״ קרישנה הציג עצמו כמו איש משפחה רגיל שנהנה להתלוצץ עם אשתו, ושב עתה והפציר ברוּקְמינִּי שלא תתיחס לדבריו ברצינות.

או אז, מפויסת ממילותיו העדינות, היא החלה להבין שלא התכוון לדבריו מקודם; הוא רצה רק להשתעשע בבדיחות הדעת. רגועה, היא השתחררה עתה מפחד הפרידה ושבה והביטה בפניו בעליזות, בפנים חייכניות כתמיד. היא אמרה: ״אדוני בעל עיני הלוטוס, נכונה קביעתך שאיננו זיווג מתאים. כיצד אוכל לישוות למעמדך ורמתך? אתה הרי מאגר המעלות כולן, אישיות אלוה העילאי והבלתי מוגבל. כיצד אוכל להיות בת זוג ראויה לך? איש לא ישווה לך, אדון כל הגדולה, שליט שלוש האיכויות, ומושא סגידתם של האלים-למחצה הגדולים כגון ברהמה ושיווה. אני לעומת זאת בסך הכול תוצר שלוש מידות הטבע, שמהוות מכשול בפני כל התקדמות בשירותך המסור. כיצד איפוא, אוכל להתאים לך? נכון גם אמרת בעלי היקר, שהפחד ממלכים הניס אותך אל מי הים. אולם מי אלה מלכי העולם החומרי? איני חושבת שאלה בני האצולה שכאן, אלא שלוש מידות הטבע. הן שליטותיו האמיתיות של העולם. ואילו אתה מצוי בלבו של כל אחד, נבדל מכל מגע עם המידות הללו.״

״דיברת על איבה תמידית בינך לבין המלכים הארציים. אך מיהם המלכים הללו? הלא הם החושים. עזים ואימתנים, אלה שולטים בכול. אולם אתה הינך אויבם, כי לעולם אינך נכנע להם; אתה הוא הְרּישִׁקֵשַׂה, כלומר אלה כפופים לך. אלי, אמרת שמשולל אתה עמדת שלטון וכוח בעולמנו, וגם זה נכון. כמותך, גם משרתיך אשר קשורים לכפות רגלי הלוטוס שלך ויתרו על כל עמדה של עליונות בעולם זה. זאת משום שכל עמדה חומרית הינה שחורה משחור בעיניהם, כיוון שבכוחה לבלום כל התקדמות לעבר הארה רוחנית. המשרתים בוחלים בכל עמדה כזו, וכך גם אדונם. נכונה לחלוטין גם קביעתך שאינך כמו סתם אדם רגיל שמטרת חייו ברורה. אפילו דבקיך ומשרתיך, שידועים כחכמים והקדושים הדגולים—אפילו אותם איש לא מכיר ולא יודע מהי תכליתם. בחברה האנושית הם נחשבים למטורפים ותבוסתנים, ולאדם הפשוט נשארת מטרתם אפופה במסתורין. הנחותים באדם אינם מסוגלים לדעת אותך או את משרתיך. מכוסים בטומאתם אלה אינם מסוגלים אפילו לשער את תפארת עלילותיך ועלילות דבקיך. הו בלתי מוגבל, בשעה שאפילו מעשי דבקיך נשארים חתומים בפניהם, כיצד יוכלו להבין את פועלך ומניעיך? אונים ושפעים לאינספור עסוקים בשירותך, ובו-זמנית שוהים במקלטך.״

״תיארת את עצמך כחסר כול, אולם זו אינה דלות. מאחר שדבר אינו קיים מלבדך, הרי שאינך זקוק לדבר—אתה בעצמך הכול. ולא כמו אחרים, אינך צריך להשיג דבר מחוץ לך. ומאחר שאתה מוחלט, הרי שהסתירות כולן מתישבות בך; למרות שדבר אינו שלך, אין איש עשיר ממך. כיצד בעולם זה יכול אדם להיות עשיר מבלי להחזיק בקניינים? אולם אתה מוחלט ומיישב את הסתירה. בוודות נאמר שעל אף שאתה משולל ידים ורגלים חומריות, אתה מקבל את מינחות האהבה של דבקיך. גם אין לך עינים ואוזנים חומריות, ואף-על-פי-כן ביכולתך לראות הכול בכל מקום וגם לשמוע. והנה, למרות שאינך מחזיק בקניינים, אותם אלים-למחצה גדולים להם סוגדים האנשים, באים לסגוד לך ולהתחנן לחסד. כיצד אפשר איפוא, לסווג אותך בקרב עניים?״

״אדוני, נכון אמרת גם שעשירי העם אינם סוגדים לך. מבוסמים משיפעתם החומרית, אלה מקדישים את קנייניהם כליל לתענוגות חושים. ברוב בערותו, עני שמתעשר מתכנן מיד כיצד להתענג, מבלי לדעת מה ראוי לו לעשות בכסף שהרויח בעמל ויזע רב. בתעתועי האנרגיה המשלה הלה סבור שהשקיע את כספו כהלכה בעינוגי חושים, מתעלם לחלוטין משירותך הנשגב. אמרת שחסרי הכול יקרים לך מאד; דבקים כאלה נוטשים הכול ורוצים אותך בלבד. ואכן, קדושים כמו נָארַדַה מוּני, שהינם חסרי כל נכסים חומריים, יקרים לך מאד, וגם אתה בלבד יקר להם.״

״אמרת שנישואים מצליחים בין אנשים שווים במעמדם החברתי, ביופים, בעושרם, בכוחם, בהשפעתם ובפרישותם. אלא שכל המעלות הללו מקורן בחסדך. אתה הינך המקור העילאי והמושלם לשפעים כולם. ומי שזוכה באלה, זוכה בהם בחסדך בלבד. בוֵדָאנְתַה-סֻוּתְרַה מתואר, גַ'נְמָאדְיַסְיַה יַתַהַהּ: אתה המקור העליון ממנו נובע הכול, אתה גם מקור כל עונג. משום כך המתקדמים בידע מבקשים רק להשיג אותך, ודבר לא זולתך. וכדי לזכות בחסדך, אלה נטשו הכול—אפילו את ההיטמעות בברהמן הנשגב. אתה מטרת החיים העליונה, מאגר כל הטוב לישויות החיים. מי שמניעיהם נכונים, רוצים רק אותך, וכדי לזכות בכך הם נכונים להקריב הכול. רק כאלה ראויים לזכות בחברתך. בחברה של משרתים ומשוּרת בתודעת קרישנה לא עוד צריך לסבול ממכאובים ועונג של חברה חומרנית, שמתפקדת כולה על בסיס המשיכה המינית. כל גבר ואשה צריכים איפוא, לנסות ולהפוך לחברים בחברתך—חברת המשרתים והמשוּרת. אתה הוא אישיות אלוה; איש אינו עליון ממך, גם איש אינו שווה לך. חברה מושלמת היא חברה שבה אתה מהווה המרכז, האדון העליון, וכל השאר עוסקים בשירותך. במבנה חברתי מושלם שכזה, הכול הינם מאושרים ומלאי חדווה לעד.״

״אלי, אמרת שרק הקבצנים מהללים את תפארתך, וגם זה נכון מאד. אולם מי אלה אותם קבצנים? אלה הם דבקים מתקדמים, אנשים בני חורין, ומי שמצויים בשלב הנזירות. אלה כולם נשמות דגולות ומסורות שעוסקים בפיאורך בלבד. הקבצנים המדומים הללו נכונים לסלוח אפילו לנורא שבחוטאים. שקודים בחתירתם להתקדמות רוחנית, הם נושאים בכל פגעיו וקשייו של העולם החומרי מבלי להיטרד. בעלי היקר, אל תחשוב שבחרתי בך מחוסר נסיון; למעשה, עשיתי זאת בהשראתן של כל הנשמות הדגולות הללו. בעקבות הקבצנים הנשגבים הללו החלטתי להקדיש גם את חיי לכפות רגלי הלוטוס שלך.״

״אמרת שאתה חסר פרוטה וזה נכון, כי הענקת עצמך כליל לקדושים ולדבקים הללו. יודעת את כל זה, דחיתי אפילו אישים דגולים כמו ברהמה ואינְדְרַה. אלי, גורם הזמן כפוף כליל לשליטתך. וזה, מה רב כוחו ועוצמתו—בתוך שניה ביכולתו לזרוע הרס בכל עבר בבריאה. בהשואה לזה חשבתי שגַ'רָאסַנְדְהַה, שׂישׂוּפָּאלַה ודומיהם שחפצו להינשא לי, אינם יותר מסתם חרק פשוט.״

״בן וַסוּדֵוַה אדיר הכוח, אולי נכון דברת כשאמרת שהפחד מפני הנסיכים החזקים הניע אותך למצוא מיסתור בתוך מימי הים, אולם נסיוני עמך שונה. במו עיני ראיתי כיצד חטפת אותי בעוז לנגד עיניהם של כל הנסיכים הללו. בטקס נישואי, פשוט בהרעדת מיתר הקשת, הנסת את כל אלה והענקת לי מקלט אצל כפות רגליך. אני עדיין זוכרת כיצד חטפת אותי, ממש כמו אריה שעט בעוז על טרף, מניס כהרף עין את כל שאר החיות הקטנות.״

״הו אלי בעל עיני הלוטוס, איני מבינה את קביעתך שכל אשה או איש שמצאו בך מקלט, מבלים את ימיהם בצער. מתולדות העולם מסתבר שמלכים כמו אַנְגַה, פּרּיתְהוּ, בְּהַרַתַה, יַיָאתי וגַיַה, היו כולם קיסרי העולם ורבי שיפעה וכוח מאין כמותם. אולם כדי לזכות בברכת כפות רגליך, אלה נטשו את מעמדם הרם והלכו ליער לתרגל צומות וסיגופים. ומי שבחר מרצונו במעמד כזה—זונח הכול למען כפות רגליך—האם אפשר לומר שהוא שרוי רק בקינה וצער?״

״יעצת לי שלא מאוחר עדין לעזוב אותך ולבחור לי איש אחר מקהל הנסיכים. אולם אלי, ידוע לי היטב שאתה הינך מאגר המעלות כולן, והקדושים הדגולים כמו נָארַדַה מוּני למשל, הקדישו את חייהם לשורר את תפארתן. די למצוא מקלט באיש קדוש כזה, כדי להשתחרר מכל טומאה חומרית, ואלת המזל נכונה להאציל כל ברכותיה על מי שבא במגע ישיר עם שירותך. לאור כל זה, מיהי האשה אשר שמעה ולו רק פעם, ממקור מוסמך, על תהילתך ובדרך כלשהי זכתה לטעום את מתק כפות רגליך דמויות הלוטוס, אשר תהיה טפשה כל כך להינשא למישהו בן העולם הזה אשר חושש תמיד ממוות, חולי, זיקנה ועוד לידה? משום כך, לא בפזיזות בחרתי בכפות רגליך; היתה זו החלטה שקולה ונבונה. אדוני, אתה אדון כל שלושת העולמות. אתה נשמת-העל שבלב כול, ומשום כך ביכולתך להגשים את מאוויי דבקיך בעולם זה ובבא. בחרתי בך לבעל משום שלפי ראות עיני אתה בלבד ראוי לכך. גם אם תשליך אותי למיני חיים שונים, בתגובה למעשי נושאי הגמול, איני חוששת כלל. אני רק מתחננת להשאר תמיד צמודה לכפות רגליך. כי ביכולתך לגאול את דבקיך מן הקיום החומרי האשליתי ואתה נכון להעניק את עצמך להם תמיד.״

״יעצת לי לבחור אחד מן הנסיכים כגון שׂישׂוּפָּאלַה, גַ'רָאסַנְדְהַה או דַנְתַוַקְרַה, אולם מה מעמדם בעולמנו? כמו שוורים שעובדים בפרך, יומם וליל, בגת בדריכת השמן—גם אלה מתיגעים קשות לקיים את משפחתם. הם משולים לבהמות משא, לחמורים; הם מבוזים כמו כלבים, ומסכנים כמו חתולים. הם מכרו את נשמתם לנשותיהם, כמו עבדים. רק אותה אשה חסרת מזל שמעולם לא שמעה על תפארתך, תסכים לקבל גבר שכזה לבעל. כי מי שיודעת אודותיך—שיודעת שתפארתך אינה מושרת רק בעולמנו, אלא גם בהיכליהם של אלים-למחצה כגון ברהמה ושיווה—זו תבחר בך בלבד לבעל. האנשים בעולם זה הינם בסך הכול גופים מתים. ישות החיים האמיתית מכוסה בגוף הזה, שאינו אלא שק עור שמקושט בזקן ובשפם, בשיערות גוף, בציפורנים ובשיער ראש. ובתוך הגוף המקושט הזה ישנם אגדי שרירים, מספר עצמות וצנוריות דם, מעורבבים תמיד בצואה, בשתן, בליחה, במיצי מרה ובאויר מזוהם, אשר עליהם מתענגים רימות וחידקים שונים. האשה הסכלה חושבת גוף מת זה לבעל, ובבערותה אוהבת אותו כבן לוויתה היקר. זאת משום שלא זכתה לטעום את טעם החדווה הנצחית של כפות רגליך.״

״בעלי בעל עיני הלוטוס, אתה מסתפק בעצמך; מכאן שלא חשוב לך האם אני יפה או ברוכה במעלות. משום כך גם לא מפתיע שאינך קשור אלי; וזה טבעי, שהרי אין שום אשה שבכוחה לקשור אותך, גם הנשגבה והיפה מכול. אולם בין אם אתה קשור אלי ובין אם לאו, אני רק מתפללת שמסירותי ולבבי יוקדשו לך תמיד. גם מידת הלהיטות הינה יציר כפיך, וכאשר אתה מביט עלי בלהט, זו הנפלאה שבברכות חיי, כי רק לרגעים מבורכים כאלה אני מיחלת.״

כך הבהירה רוּקְמינִּי כל אחת ממילותיו של קרישנה, שאמר כדי לעורר בה כעס של אהבה, ועתה משסיימה, השיב לה קרישנה: ״אשתי הענווה, נסיכתי היקרה, בדיוק להסבר הזה ציפיתי, ורק למטרה הזו אמרתי את מהתלתי, שנועדה להסתיר ממך את כוונתי האמיתית. מטרתי הושגה עתה. הסברך הנפלא לכל אחת ממילותי הינו נכון ומקובל עלי. הו רוּקְמינִּי היפה, היקרה לי בנשים, כמה נפלא לדעת מה רבה אהבתך אלי. ללא הבדל מה תשוקתך ומשאלתך, לא משנה גם מה תרצי ממני, היי סמוכה ובטוחה שאני נכון תמיד לשירותך. אכן עובדה היא שדבקי, חברי הקרובים ומשרתי הינם פטורים תמיד מכל טומאה חומרית, אף שאינם נוטים אפילו לבקש ממני גאולה כזו. אלה לעולם אינם רוצים דבר ממני לבד מלעסוק בשירותי. אולם כיוון שהם תלויים בי כליל, הרי שאם לפעמים הם מבקשים דבר מה, זה אינו דבר חומרי. ובמקום שמשאלות ומאוויים כאלה יהפכו סיבה לשיעבוד חומרי, אלה הופכים מקור לגאולה מן העולם החומרי.״

״אשה צדיקה, אהבתך לבעלך הועמדה עתה במבחן נאמנות, ועברת את הבחינה בהצלחה רבה. אף שניסיתי להסעיר אותך במילים רבות שאינן נאות או ראויות לאופיך, מפתיע שמסירותך אלי לא ניגרעה במאומה. אשתי, אני הוא מעניק כל הברכות, אפילו עד ברכת הגאולה מן העולם החומרי; אני בלבד יכול שים קץ למשך קיום החומרי ולקרוא חזרה הביתה לאלוהות. מי שסוגד לי לצורך ברכה חומרית כלשהי, מסירותו אלי מזויפת; הלה מבקש בסך הכול אחר אושר חומרי שמגיע לשיאו בהנאה המינית. אין ספק שמי שמוכן לסבול ולהסתגף לצורך השגת אושר שכזה, הינו מושלה כליל על-ידי אוני החיצוני. רק סכלים עוסקים בשירותי לצורך השגת רווח חומרי ועינוג חושים. אושר חומרי שמבוסס על חיי מין מצוי אפילו בנחותים שבמיני החיים, כגון חזירים וכלבים. מדוע לפנות ולבקש ממני אושר שכזה, שמצוי אפילו בתנאי חיים עלובים ובזויים? אלה שאינם רוצים אותי ולהוטים רק אחרי אושר חומרי—עדיף שישארו בתנאיהם השפלים.״

הטומאה החומרית הינה עזה עד מאד, ובגללה עובדים כולם בפרך, יום ולילה, למען אושר חומרי. הפגנת דתיות, חיי צנע, סגפנות, אהבת אדם, עזרה לזולת, פוליטיקה, מדע—מאחורי כל אלה מצויה תמיד תועלתנות חומרית כלשהי. אותם חומרנים שמבקשים להחיש את הגשמת מטרתם החומרית, סוגדים לרוב לאלים-למחצה השונים, ולעיתים מתוך נטיה חומרית כלשהי הם סוגדים לאלוהים. אולם לפעמים, כאשר אדם שכזה משרת את האל ברצינות, אפילו שממשיך ומטפח את תשוקתו החומרית, הריבון מסלק בחסדו את מקורות אושרו החומרי. או אז, מנושל מכל שמחה חומרית, הלה פונה כולו לשירות מסור וטהור.

קרישנה המשיך: ״הטובה והיקרה שבמלכות, מעל לכל ספק ברור לי שאת פטורה כליל משאיפה חומרית; תכליתך רק לשרת אותי, ומזה זמן רב שאת עוסקת בשירות טהור. מסירות טהורה למופת שכזו אינה מקנה רק גאולה מן העולם החומרי; זו מרוממת את הדבק לעולם הרוחני, לעיסוק נצחי בשירותי. מי שמכור מדי לאושר חומרי אינו יכול לשרת בדרך שכזו, ונשים שלבן טמא מתאוה ומתשוקות חושבות רק על דרכים לעינוגי חושים, אף שכלפי חוץ הן מציגות עצמן כמו דבקות גדולות.״

״אשתי הנערצת, יש לי אמנם אלפי נשים, אולם איני חושב שגם אחת מהן אהבתה אלי גדולה יותר. הוכחה מעשית למעמדך העילאי היא שמעולם אפילו לא ראית אותי לפני הנישואים; רק שמעת עלי ממישהו ודי היה בזה כדי לשמור לי אמונים. יכולת לבחור לך בעל מקרב נסיכים רבים, כולם יפים, עשירים ומוכשרים, אולם רצית רק בי. התעלמת מאלה, וברוב מיומנות שלחת לי מכתב סודי שמזמין לחטוף אותך. בשעת החטיפה ניסה אחיך למחות בכוח ונלחם איתי, ואני, אחרי שהבסתי אותו, עוד הישחתתי את גופו. ובטקס הנישואים של אַנירוּדְדְהַה, כאשר כולנו שיחקנו שח, התחולל עוד קרב, שפרץ מחילוקי דעות מילוליים, ואז הרג אותו אחי הבכור, בַּלַראמה. הופתעתי שלא פצית אפילו הגה ולא מחית בכלל במשך כל ההתרחשות הזו. בגלל החרדה מפני פרידה שמרת על שתיקתך כל אותה עת. אשתי היקרה, בשתיקתך הזו קנית אותי לעד; לעד אהיה נתון לשליטתך. שלחת אלי שליח עם הזמנה לחטוף אותך, ומשנוכחת שחל עיקוב ועוד לא באתי, חשך עליך עולמך. הסקת אז שגופך היפיפה אינו ראוי למגעו של איש אחר, והחלטת להתאבד ולשים לו קץ. רוּקְמינִּי יקרה, אהבתך הנפלאה תשאר תמיד שמורה בנשמתי. ובאשר לי, אין בכוחי לגמול לך על מסירותך הטהורה.״

אין ספק שקרישנה, אישיות אלוה, אינו זקוק ליחסים כמו בעל, בן או אב, שהרי הכול שייך לו ונתון לשליטתו. הוא גם אינו זקוק לסיועו של איש לצורך סיפוקו. הוא אָאתְמָאראמה, או מסתפק בעצמו; הוא מוצא את מלוא העונג בעצמו ואינו נזקק לשום עזרה חיצונית. מכל מקום, בשעה שהוא יורד לכאן ומשחק כבן אנוש, הוא ממלא את תפקידו של בעל, בן, ידיד או אויב בשלימות המירבית.

התרבות הוֵדית מתירה ריבוי נשים, בתנאי שאף לא אחת מהן תזכה ביחס רע. כלומר, אדם רשאי להינשא לנשים רבות, רק אם ביכולתו לספק אותן כולן באופן מושלם. קרישנה הינו מורה-העולם; ומשום כך, אף שאינו זקוק לאשה, הוא התרחב לדמויות רבות, כמספר נשותיו, וחי עם כל אחת מהן כבעל למופת, מקפיד לקיים את כל הכללים וההתחיבויות שעל-פי ההוראות הוֵדיות, על-פי החוק החברתי, ועל-פי המוסכמות. לכל אחת מ-16,108 נשותיו היה ארמון משלה עם משק בית משלה ואוירה המיוחדת רק לה. כך האל האחד הציג עצמו כ-16,108 בעלים למופת.

סיפורי קרישנה: פרק 59 – גאולת הזד בְּהַוּמָאסוּרַה

סיפורו של בְּהַוּמָאסוּרַה—כיצד חטף 16,000 נסיכות מארמונותיהם של מלכים שונים ושמר אותן בשבי וכיצד הומת אחר כך בידי קרישנה, אישיות אלוה המופלא—מתואר כולו על-ידי שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי למלך פּרִיקשׁית בספר שרימד בהאגותם. הזדים נוטים תמיד להציק לאלים-למחצה. ואכן, זד זה, בְּהַוּמָאסוּרַה, הפך חזק כל כך, עד שגזל בכוח את המיטריה מכס המלכות של האל-למחצה וַרוּנַּה. הוא גזל גם את עגיליה של אַדיתי, אמם של האלים-למחצה, גם כבש חלק מהר מֵרוּ שבעדן והשתלט על האזור הידוע כמַנּיפַּרְוַתַה. אינְדְרַה מלך עדן בא אז אל קרישנה לדְוָארַקָא, להתלונן על הרשע.

קרישנה שמע את התלונה ובלווית אשתו סַתְיַבְּהָאמָא מיהר אל משכנו של בְּהַוּמָאסוּרַה. על גבו של גַרוּדַּה שניהם טסו אז לעבר פְּרָאגְגְ'יותישַׁפּוּרַה, בירתו של הזד. העיר היתה מבוצרת היטב ולא קל היה לחדור אליה. ראשונים ניצבו ארבעה מבצרים אימתניים ששמרו על ארבעת צדדי העיר. כל צד היה מוגן גם בצבא אדיר. תעלת מים שהקיפה את העיר היוותה מכשול שני עם גדר חשמלית לגדותיה. הביצור הבא היה אַנילַה, שהינו סוג של גאז, ולבסוף הוקמה שם רשת מתיל דוקרני, יציר כפיו של הזד מוּרַה. אפילו במונחי התחכום המדעי של היום נראה שהעיר היתה מוגנת להפליא.

אולם קרישנה עם בואו ניתץ מיד את ארבעת המבצרים באלתו ואת הצבא הניס לכל עבר במטח חיצים בלתי פוסק. בעזרת גלגל הסוּדַרְשַׂנַה המהולל הוא פרץ את הגדר החשמלית; נפרצו גם תעלות המים ומכשול הגז, ורשת התיל נופצה כליל. עם צלילי קונכיתו הוא זיעזע את לב הלוחמים והוציא מכלל פעולה את מכונות הירי שהיו שם. ולבסוף נופצה חומת העיר באלתו הבלתי מנוצחת.

קול קונכיתו דמה לקול הרעם האדיר שבזמן חורבנו של היקום. בגלל הרעש האיום, התעורר הזד מוּרַה משנתו ויצא מיד לראות מה קרה. היו לו חמישה ראשים והוא הירבה לחיות בתוך המים. זוהר כשמש בעת החורבן ולוהט כאש, הוא היה כה מסנוור, עד שקשה היה להביט בו בעין גלויה. הוא תפס מיד בקלשונו ופרץ לעבר אישיות אלוה, כאילו היה נחש גדול שמתקיף את גַרוּדַּה. זעמו היה נורא, כמו עמד לכלות את שלושת העולמות. הוא השליך תחילה את קלשונו לעבר הציפור, נושאו של קרישנה, והשמיע שאגות רמות, כשאגת אריה, מחמשת פיותיו. השאגה האדירה פשטה בחלל ופרצה מתחומי העולם אל החלל החיצון ואל מרחבי היקום כולו—מעלה ומטה ובכל עשרת הכיוונים.

קרישנה ראה את הקלשון המתקדם, ובזריזות שלף שני חיצים בידיו והשליך אותם עליו, מנפץ אותו לרסיסים. בו-זמנית, עם עוד חיצים רבים הוא שיסע גם את פיות הזד. והלה, משנוכח שתכסיסו סוכל, הסתער עם אלתו בזעם. אולם קרישנה עם אלתו שלו היכה בחזרה ושבר את אלתו של מוּרַה עוד בטרם זו פגעה. משולל כל נשק, ניסה עתה הזד להתקיף עם זרועותיו החסונות, אלא שקרישנה עם הסוּדַרְשַׂנַה-צַ'קְרַה ערף אז את חמשת הראשים מגוף הזד והלה צנח למים, כמו פסגתו של הר שמתגלגלת אל הים לאחר שנפגעה מברקו של אינְדְרַה.

לזד היו שבעה בנים—תָאמְרַה, אַנְתַריקְשַׁה, שְׂרַוַנַּה, ויבְּהָאוַסוּ, וַסוּ, נַבְּהַסְוָאן ואַרוּנַּה. יהירים, מלאי חימה, ותאבי נקם על מות האב, אלה התכוננו עתה לקרב. חמושים בכלי הנשק הדרושים, הם הציבו זד נוסף, פּיטְהַה, כמפקדם במלחמה, ולפקודתו של בְּהַוּמָאסוּרַה כולם פתחו יחדיו במיתקפה.

הם השליכו על האל את כלי נשקם כגון חרבות, אלות, רומחים, חיצים וקלשונים, אלא שלא ידעו שכוחו של אישיות אלוה הינו בלתי מוגבל, גם בלתי מנוצח. וקרישנה אכן, ניפץ בחיציו את כל כלי המשחית של אנשיו של בְּהַוּמָאסוּרַה לרסיסים קטנים, כמו גרגירי תבואה. הוא הטיל אז את נשקו במפקד הצבא ובעוזריו וכולם צנחו לארץ—השריון שלגופם מנותץ, וראשיהם, רגליהם, זרועותיהם וירכיהם קטועים. כך אלה נשלחו כולם לממלכתו של שר המוות, יַמַרָאגַ'ה.

בְּהַוּמָאסוּרַה נקרא גם נַרַקָאסוּרַה על שהיה בנה של אישיות האדמה. מה רב היה עתה זעמו למראה חיליו, מפקדיו ולוחמיו—כולם שרועים מתים בשדה הקרב ממכות נשקו של אישיות אלוה. הוא יצא אז בעצמו מן העיר עם צבא פילים אדיר שנולדו וגודלו על חוף הים והיו עתה מסוממים מאד. מחוץ לעיר הם ראו את קרישנה ואשתו, שניהם יפיפים להפליא מרחפים במרומים, כמו ענן שחור שמסתיר את השמש ונוצץ בהבזק הברק. בְּהַוּמָאסוּרַה השליך מיד את נשקו, שַׂתַגְהְנִי, שבמכה אחת בכוחו להמית מאות לוחמים. גם שאר עוזריו השליכו כלי נשקם באל. אלא שקרישנה הדף את כל אלה בחיציו מעוטרי הנוצה. התוצאה היתה שכל החילים והמפקדים צנחו לארץ מבותקי זרועות, רגלים וראשים. גם סוסיהם ופיליהם צנחו עמם וכלי נשקם נופצו כליל.

קרישנה נלחם מעל גבו של גַרוּדַּה, וגם הלה סייע לו בקרב; הוא היכה עם כנפיו את הסוסים והפילים וסרט את גבותיהם וראשיהם עם ציפורניו ומקורו החד. הכאב הרב הניס את הפילים משדה הקרב, ועתה נותר בְּהַוּמָאסוּרַה לבדו להלחם עם קרישנה. רוגז על גַרוּדַּה ועל הבהלה שיצר בקרב החילים והפילים, הוא היכה אותו אז במלוא כוחותיו, מכה עזה אף מברק, אלא שגַרוּדַּה איננו עוף רגיל וחש את המכה כמו שפיל מרגיש טפיחה מזר פרחים.

סוף סוף נוכח בְּהַוּמָאסוּרַה שאינו יכול להביס את קרישנה בתחבולותיו; נסיונותיו להמית אותו סוכלו כולם. רק עוד נסיון אחד ואחרון נותר—לתפוס קלשון ולהשליך אותו באל. אולם אז, עוד לפני שהזד הספיק לגעת בקלשון, קרישנה כבר ערף את ראשו ברוב מיומנות עם גלגל הסוּדַרְשַׂנַה החד, והראש, מעוטר בעגילים וכתר, צנח על שדה הקטל. קרובי הזד צווחו כולם מאכזבה, ואילו הקדושים נשאו אמרי הלל לגבורתו של קרישנה, והאלים-למחצה מעדן המטירו ממטרי פרחים.

או אז הופיעה אישיות האדמה לפני האל וענדה לו זר וַיְגַ'יַנְתִי עשוי כולו מרגליות. היא החזירה גם את עגיליה של אַדיתי המשובצים בזהב ובאבנים יקרות, גם השיבה את מיטריתו של וַרוּנַּה, ובנוסף נתנה לקרישנה אבן חן אחת. היא נשאה לו אז תפילות—לאישיות אלוה ואדון כל היקום, שהינו מושא סגידתם של הנעלים שבאלים-למחצה. היא השתחוותה לפניו אפיים ארצה ובמסירות רבה אמרה:

״הינני משתחווה לפני האל שנושא תמיד ארבעה סמלים—קונכיה, גלגל, פרח לוטוס ואלה—והינו אדון כל האלים-למחצה. אלי, קבל נא את השתחוותי. אתה הינך נשמת-העל וכדי להיענות לכמיהת דבקיך, אתה יורד עלי אדמות בהתגלויות שונות, נשגבות כולן, שתואמות בדיוק את נטיות הסגידה של הדבקים. שוב קבל נא את השתחוותי לפניך.״

״אלי, פרח לוטוס צומח מטבורך, זר פרחי לוטוס מעטר תמיד את צוארך, ועיניך נפתחות כעלעליו של לוטוס ומסבות לכן שמחה לכול. כפות רגליך דמויות הלוטוס כה רכות ועדינות; הינן מושא סגידתם של דבקיך הטהורים ונוסכות שלווה ורוגע בלבבותיהם דמויי הלוטוס. משום כך, שוב ושוב הריני משתחווה לפניך.״

״דרכי הדת, פרסום, קניינים, ידע ופרישות—חמשת השפעים הללו מצויים בך כליל ואתה הוא מקלטם. אף שאתה שורה בכול, הופעת כבנו של וַסוּדֵוַה. קבל נא את השתחוותי, הו אישיות אלוה העילאי וסיבת כל הסיבות. אתה בלבד הינך מקור ומאגר כל ידע. שוב הריני משתחווה לפניך. אף שאינך נולד, אתה הינך אבי עולם התופעות כולו. אתה גם המקור והמקלט לכל שלל האונים. אתה גורם התגלותן של כלל התופעות, אתה חוק הסיבה והתוצאה שכאן. לכן הינני משתחווה לפניך.״

״ובאשר לשלושת האלים—ברהמה, וישְׂנּוּ ושיווה—אלה אינם בלתי תלויים בך. בשעת הצורך, לצורך בריאת עולם התופעות, אתה בורא את ברהמה, שהינו היבט הלהיטות שלך. לצורך קיום העולם אתה מתרחב בעצמך לוישְׂנּוּ, שהינו מאגר כלל הטובות. ואחר כך אתה מופיע כשיווה, אדון מידת הבערות, וכך מחריב את הבריאה. אולם חרף בריאתן של שלוש מידות הטבע החומרי, מעמדך הנשגב אינו ניפסד; לעולם אינך סבוך, כמו ישות חיים אחרת, בשלוש המידות הללו.״

״למעשה, אתה הינך הטבע החומרי, אתה אבי כל היקום, ואתה גם הזמן הנצחי שגורם לצירופם של הטבע והבורא החומרי. ואף-על-פי-כן אתה נשגב תמיד ומעבר לפעילות החומרית. אלי, הו אישיות אלוה העילאי, אני יודעת שאדמה, מים, אש, אויר, שמים, חמשת מושאי החושים, מֵחְשָב, החושים ושליטיהם, זהות עצמית, כמו גם כלל האנרגיה החומרית—כל הנע והדומם בעולם התופעות—נשען למעשה, עליך. ומאחר שהכול נוצר ממך, הרי שדבר אינו נפרד ממך; ובו בזמן אתה נשגב לכול ושום דבר חומרי אינו זהה לאישיותך. מכאן שבו-זמנית הכול זהה לך וגם שונה ממך, וכל אותם הוגי דעות שמנסים להפריד אותך ממשהו, בסך הכול שוגים.״

״אלי היקר, נער זה, בְּהַגַדַתְתַה, הינו בנו של בני בְּהַוּמָאסוּרַה. הוא מזועזע עתה מן המוות המחריד ומבולבל מאד וגם נפחד. הבאתי אותו כדי שיכנע לכפות רגלי הלוטוס שלך. אנא, גונן עליו ותן לו את ברכת כפות רגליך. הבאתי אותו אליך כדי שתגאל אותו מן התגובות הנפשעות לחטאי אביו.״

קרישנה הבטיח אז לאמא אדמה חסינות מפני כל פחד. הוא אמר לבְּהַגַדַתְתַה, ״אל תירא״. אחר כך הוא נכנס לארמונו של בְּהַוּמָאסוּרַה, אשר שפע כולו בעושר ומותרות. בארמון קרישנה מצא 16,100 נסיכות אותן חטף הזד והחזיק בשבי. עתה, למראה האל נכנס אל הארמון, כל הנערות הללו נִשבו כליל ביופיו והתפללו לחסדו נטול הסיבה. הן החליטו בלבן כי רק אותו יקבלו כבעל. כל אחת נשאה תפילה להשגחה העליונה שתגשים את משאלתה. ברצינות ובכנות הן הציעו את לבן לכפות רגלי הלוטוס שלו ברוח של מסירות טהורה. וקרישנה, כנשמת-העל שבלב כול, הבין את תשוקתן הטהורה והסכים לקבל אותן כולן לנשותיו. הוא דאג להן למלבושים נאים ותכשיטים, וכל אחת הושבה על אפיריון ונישאה לדְוָארַקָא. נישלחו עמן גם שלל אוצרות אדירים שנאספו מן הארמון ומרכבות, סוסים, אבני חן וממון, כמו גם חמישים פילים לבנים שקרישנה לקח משם, כל אחד בעל ארבעה חתי שנהב.

אחרי כל זה, קרישנה הגיע עם סַתְיַבְּהָאמָא לאַמַרָאוַתִי, בירת כוכבי העדן, ונכנס לארמונם של המלך אינְדְרַה ואשתו, סַצִ'ידֵוִי. אלה ערכו להם קבלת פנים, ואז קרישנה מסר לאינְדְרַה את עגיליה של אַדיתי.

מכל מקום, בשובם מבירתו של אינְדְרַה, סַתְיַבְּהָאמָא נזכרה בהבטחתו של קרישנה להעניק לה צמח של פרחי פָּאריגָ'אתַה. ועתה, מנצלת את ההזדמנות, היא קטפה בעצמה את הצמח ושמרה אותו על גב גַרוּדַּה. בעבר נָארַדַה הביא פרח שכזה לאשתו הבכירה של קרישנה, רוּקְמינִּידֵוִי, וסַתְיַבְּהָאמָא משום כך פיתחה מן רגש נחיתות; גם היא חפצה בפרח שכזה מבעלה. וקרישנה, מבין את טבעה של תחרות נשית שכזו, חייך וגם שאל מיד: ״מדוע רק פרח אחד? ברצוני להעניק לך עץ פרחים שלם.״

למעשה, קרישנה לקח עמו בכוונה את סַתְיַבְּהָאמָא, כדי שתוכל לקטוף בעדן את הצמח בעצמה. אלא שתושביו של עדן, לרבות אינְדְרַה עצמו, נרעשו מאד בגלל המעשה; סַתְיַבְּהָאמָא קטפה בלי רשותם צמח שאינו אמור להימצא על-פני האדמה. אינְדְרַה ועוד אלים-למחצה גילו התנגדותם, אולם קרישנה, כדי לשמח את אשתו האהובה, היה עיקש והחלטי. קרב פרץ אז בין האלים-למחצה וקרישנה, וכמו תמיד, יצא הוא המנצח. ברוב שמחה הובא אז שתיל הפָּאריגָ'אתַה שבחרה אשתו לארץ ונשתל בדְוָארַקָא בגינת ארמונה של המלכה. בגלל העץ המופלא הפכה גינת ביתה קסומה ויפיפיה. עם הצמח ירד גם ניחוחו המופלא, גם ברבורים שמימיים היגרו לשם, נמשכים לצוף ולניחוח.

החכמים הדגולים, כגון שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי, לא העריכו ביותר את התנהגותו של אינְדְרַה. קרישנה בחסדו הלך אליו, לאַמַרָאוַתִי שבעדן, והשיב לו את עגילי אמו, שנגזלו בידי בְּהַוּמָאסוּרַה, והלה שמח מאד לקבל אותם. אולם כאשר אחר כך קרישנה חפץ בצמח הפָּאריגָ'אתַה, אינְדְרַה פתח במלחמה. אין ספק שהיתה זו אנוכיות גרידא. הוא התפלל לאל וגם כפף ראשו לפני כפות רגליו, אולם הפך את עורו ברגע שהשיג את מטרתו. כזו דרכם של אנשים חומרניים. אלה מעוניינים רק בתועלתם האישית, ולצורך זה הם נכונים לכפוף ראשם בפני כל איש ואף להתרפס. אולם ברגע שעניינם תם, קצה גם ידידותם. מסתבר שלא רק בקֶרב עשירי הארץ מצויה התנהגות כזו; זו מצויה אפילו באלים-למחצה כמו אינְדְרַה ודומיו. עושר רב מדי הופך אדם לאנוכי. דבקים גדולים כמו שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי מגנים אדם כזה, כי בגלל אנוכיותו הלה דוחה את תודעת קרישנה. במילים אחרות, עושר רב מדי מהווה מכשול להתקדמות בתודעת קרישנה.

אחר כך קרישנה ערך את נישואיו ל-16,100 הנסיכות שהציל משביו של בְּהַוּמָאסוּרַה. הוא הרחיב עצמו ל-16,100 דמויות ובו-זמנית נישא לכל אחת מהן בארמון נפרד, באותו רגע מבורך. הוא ביסס בזה את העובדה שהוא, ולא איש מלבדו, הינו אישיות אלוה העילאי. ומאחר שהוא הינו האל, הרי שדבר אינו בלתי אפשרי עבורו; הוא בעל כל העוצמה, מצוי בכול, ובלתי נכחד, ומכאן שהתרחשות כזו אינה מפליאה במיוחד. בכל אחד מן הארמונות הללו של יותר מ-16,000 הנסיכות היו גינות יפות, גם רהיטים ואביזרים כמותם אין בנמצא בכל רחבי תבל. אין כל הגזמה בסיפור הזה. מלכותיו של קרישנה כולן הינן התרחבויות של אלת המזל, לַקְשְׁמִיגִ'י, וקרישנה חי עמן בארמונות נפרדים ונהג עמן ממש כמו בעל רגיל.

אסור לשכוח שקרישנה, אישיות אלוה, שיחק עתה כבן אנוש; וכמו אדם רגיל, למרות השיפעה המופלאה שהפגין בנישואיו ליותר מ-16,000 נשים ביותר מ-16,000 ארמונות, הוא הקפיד לקיים עם נשותיו יחסי בעל-אשה כנהוג בבתים רגילים. כמה קשה איפוא, להבין את תכונותיו של הברהמן העליון, אישיות אלוה. אפילו אלים-למחצה כברהמה אינם מסוגלים לרדת לפשר עלילותיו. והנה, אפילו שאישיותו הינה סתומה לאלים-למחצה גדולים, כל הנשים בנות המזל הללו זכו באל כבעל.

קרישנה והמלכות, ביחסיהם כבעל ואשה, חייכו זה אל זה, שוחחו, התבדחו, התחבקו וכן הלאה, ואהבתם התהדקה והתעצמה עוד ועוד. כך הם נהנו יחדיו מאושר נשגב בחיי משפחה. אלפי אמות עסקו בשירותה של כל מלכה, אולם היא עצמה עסקה בשירותו של קרישנה. בעצמה נהגה לקבל את פניו כאשר נכנס לארמון, בעצמה הגישה לו כר נאה למושב, הציעה לו את חפצי הסגידה, גם רחצה את כפות רגליו במי גנגס ונתנה לו עלי לעיסה ועיסתה את רגליו. כך היו המלכות מפיגות את עיפותו מן השהות הממושכת בחוץ. הן היו מצננות אותו במשב מניפה, מציעות לו בשמים ריחניים משמני פרחים, מעטרות אותו בזרי פרחים, מסרקות את שערו, מזמינות אותו להשתרע ולנוח, רוחצות אותו במו ידיהן ומגישות לו מאכלים ערבים. הן עשו כל זאת בעצמן, מבלי להסתייע באמות. במילים אחרות, קרישנה ומלכותיו השונות הדגימו עלי אדמה חיי משפחה למופת.

סיפורי קרישנה: פרק 58 – קרישנה נישא לחמש מלכות

תחילה הילכה השמועה שחמשת האחים הפָּאנְּדַּוים עם אמם קוּנְתִי ניספו בשריפה—מזימתו של דְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה—שפרצה בבית הלכּה שבו התגוררו. מכל מקום, בטקס הנישואים של דְרַוּפַּדִי היו כאלה שזיהו אותם, והשמועה הופצה שהם חיים. ואכן חיים, הם שבו אז לבירתם, הַסְתינָאפּוּרַה, והכול יכלו לחזות בהם פנים אל פנים. הידיעה הגיעה גם לאוזניהם של קרישנה ובַּלַראמה, וקרישנה, משתוקק לראות אותם, החליט ללכת לשם.

הפעם הוא ביקר בעיר כנסיך בן מלכים, בלווית מפקד חילו, יוּיוּדְהָאנַה, וחילים רבים. הוא לא הוזמן אמנם, אולם הלך לשם ברוב אהבתו לפָּאנְּדַּוים, דבקיו המסורים. הוא גם לא הודיע על בואו, וכשאלה ראו אותו פתאום, הם מיהרו לקום ממושבם. קרישנה נקרא מוּקוּנְדַה כיוון שמי שמצוי במגע מתמיד עמו או שרואה אותו בתודעת קרישנה מלאה—הלה משתחרר מיד מן החרדות החומריות כולן. ובנוסף, גם מתברך במלוא החדווה הרוחנית.

מה רבה היתה אז שמחתם של הפָּאנְּדַּוים, כמו התעוררו מעלפון או שבו לחיים. אדם ששרוע בחוסר הכרה, חושיו ואברי גופו דוממים, וכאשר הוא שב לעשתונות, מיד אלה שבים לפעולה. כך קיבלו הפָּאנְּדַּוים את קרישנה—כמו שבו להכרתם ונמלאו חיים. קרישנה חיבק אז כל אחד מהם, ומעצם מגעו של אישיות אלוה, היטהר לבם מכל תגובות הזוהמה החומרית, ועתה הם חייכו בחדווה רוחנית, מפיקים מפניו סיפוק נשגב. שְׂרִי קרישנה, אף שהינו אישיות אלוה העילאי, שיחק בתור אדם רגיל והשתחווה מיד ונגע בכפות רגליהם של יוּדְהישְׁטְהירַה ובְּהִימַה, שהיו בני דודים בוגרים. את ארג'ונה הוא חיבק כחבר בן גילו, ושני האחים הצעירים, נַקוּלַה וסַהַדֵוַה, נגעו, מתוך כבוד, בכפות רגליו שלו. או אז, משתמו חילופי הברכות הללו על-פי כללי הטקס, כיאה למעמדם של הפָּאנְּדַּוים ומעמדו של קרישנה, הוצע לקרישנה כיסא מורם. ואז, ישוב בנוח, הופיעה לפניו דְרַוּפַּדִי, הכלה הצעירה—יפה להפליא, כולה חן נשי טבעי—וברכה אותו וחלקה לו כבוד. גם שאר בני היַדוּ שבאו עמו זכו בקבלת פנים נאותה, ובמיוחד סָאתְיַקי, או יוּיוּדְהָאנַה, שכובד במושב נאה. עתה, לאחר שכולם כבר ישבו, תפסו גם חמשת האחים הפָּאנְּדַּוים את מושבם לצדו של קרישנה.

אחרי הפגישה עם חמשת האחים, קרישנה הלך לבקר את אמם, שְׂרִימַתִי קוּנְתִידֵוִי, שהיתה דודתו מצד אביו. הוא השתחווה לפני דודתו וגם נגע בכפות רגליה. והיא, בעינים דומעות מאהבה, חיבקה אותו ברגש עז. היא שאלה אותו לשלום משפחת אביה—אחיה וַסוּדֵוַה, אשתו, ושאר בני המשפחה. גם קרישנה שאל אותה לשלום משפחת הפָּאנְּדַּוים. אף שהיו ביניהם קשרי משפחה, קוּנְתִי—מיד עם פגישתם—היתה מודעת למעמדו כאישיות אלוה העילאי. היא נזכרה עתה בפורענויות שפקדו את חייה לאחרונה, וכיצד בחסדו בלבד היא ובניה נצלו מאלה. היא ידעה שללא חסדו, איש לא יכול היה להציל אותם מתקרית האש שזממו דְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה ובניו. בקול חנוק היא גוללה אז לפניו את כל קורותיהם.

היא אמרה, ״קרישנה יקירי, זכור לי היום ההוא ששלחת את אחי אַקְרֻוּרַה לברר את מצבנו. פירושו של דבר שאתה זוכר אותנו תמיד. משום כך הבנתי אז ששום סכנה לא נשקפת לנו עוד, ורק ברכה מצפה לנו ולעולם לא נהיה משוללי הגנה. אפילו שהקוּרַוים, בני משפחתנו, ינסו להטיל אותנו לקשיים, אני בטוחה שתזכור אותנו ותדאג לבטחוננו. אותם דבקים שהוגים בך בלבד, הינם מחוסנים מפני הסכנות החומריות כולן. קל וחומר דבקים כמותנו, אותם אתה זוכר בעצמך. איזה מזל רע יכול לפקוד אותנו עוד? בחסדך רק ברכה נדע. אל לאיש מכל מקום, לחשוב שהחסד המיוחד הזה כלפינו פירושו שאתה נוטה למישהו ומתעלם מאחר. אתה אינך מפלה איש; אינך מעדיף איש, גם אינך עוין. אתה הרי אישיות אלוה ושווה ביחסך לכול, וכל אחד יכול לבקש את הגנתך המיוחדת. אולם למרות שאתה שווה לכולם, אתה נוטה במיוחד לאותם דבקים שהוגים בך תמיד. אלה קשורים אליך בעבותות של אהבה ואינם יכולים לשכוח אותך ולוּ לרגע. אתה מצוי בלב כול, וכיוון שהדבקים זוכרים אותך תמיד, גם אתה מתיחס אליהם בהתאם. אפילו שאם אוהבת את ילדיה כולם, היא דואגת במיוחד לאותו אחד שתלוי בה לחלוטין. קרישנה יקירי, אני בטוחה שאתה, אשר יושב בלב, יוצר תמיד מצבים מבורכים לדבקיך המסורים.״

המלך יוּדְהישְׁטְהירַה פיאר אז את קרישנה כאישיות אלוה וידיד הכול. אולם כיוון שגילה דאגה מיוחדת לפָּאנְּדַּוים, המלך גם אמר: ״קרישנה, איננו יודעים איזה מעשים צדיקים ביצענו בחיינו הקודמים שבעקבותם אתה כל כך חנון עמנו. אפילו היוגִים הגדולים שמתרגלים הגות מתמדת במטרה לתפוס אותך, אינם זוכים כה בקלות בחסד שכזה, גם אינם מסוגלים לזכות בתשומת לב אישית מצדך. משום כך איני מבין מדוע אתה כה מיטיב עמנו. איננו יוגִים; אדרבה, אנחנו קשורים לטומאות הארציות—אנשי משפחה שמעורבים בתככים מדיניים ובשאר ענייני החומר. באמת שלא מובן לי כיצד זכינו בחסד שכזה.״

לבקשתו של יוּדְהישְׁטְהירַה, קרישנה נאות להישאר בהַסְתינָאפּוּרַה למשך ארבעת חודשי עונת הגשמים. תקופה זו נקראת צָ'אתוּרְמָאסְיַה ובמשכה נוהגים המטיפים והבְּרָאהְמַנּים, שברגיל מרבים בנדודים, להישאר במקום אחד ולנהל אורח חיים מחמיר. קרישנה הינו אמנם מעל לכל הכללים הללו, אולם הסכים להשאר מתוך אהבתו לפָּאנְּדַּוים. אזרחי הַסְתינָאפּוּרַה זכו עתה לראות אותו מדי פעם, ומשום שראו אותו בעיניהם, לבם הוצף כולו בחדוה נשגבת.

יום אחד, במהלך שהותו עם הפָּאנְּדַּוים, הוא וארג'ונה החליטו לצאת לצוד ביער. שניהם התישבו אז על מרכבה שדמותו של הַנומָאן מתנוססת על דגלה. דמותו של הַנומָאן מצויה תמיד על דגל מרכבתו של ארג'ונה, ומכאן הוא נודע גם כקַפּידְהְוַגַ'ה. (קַפּי פירושו הַנומָאן, ודְהְוַגַ'ה פירושו דגל.) ארג'ונה יצא ליער עם קשתו וחיציו הבלתי מחטיאים, עוטה כולו כסות מגן, לצורך תירגול הריגת אויבים. הוא נכנס במתכוון לאותו חלק שמאוכלס ביותר בנמרים ובצבאים, ובשאר חיות היער. קרישנה לא הלך לשם כדי לתרגל ירי בחיות, שהרי הוא מושלם בעצמו ואינו צריך לתרגל דבר. הוא התלווה אל ארג'ונה כדי לצפות בתירגולו, כי בעתיד יצטרך להרוג אויבים רבים. ביער ארג'ונה הרג בחיציו נמרים, חזירי בר, ביסונים, גַוַיות (סוג של חית פרא), קרנפים, צבאים, ארנבים, קיפודים ועוד. אותם חיות שהתאימו לשמש כקרבן, נשלחו בידי משרתים אל מלך יוּדְהישְׁטְהירַה, ואילו חיות הטרף, כגון נמרים וקרנפים הומתו כדי לשמור על סדר. חובתם של המלכים הקְשַׁתְרייות לשמור אפילו על חיים שלווים ביער.

עייף וצמא מן הציד, ארג'ונה הלך אז עם קרישנה אל גדות היַמוּנָא. כאשר שני הקרישנה, כלומר קרישנה וארג'ונה (גם ארג'ונה נקרא לעיתים קרישנה, וכמותו גם דְרַוּפַּדִי), הגיעו אל גדות הנהר, הם שטפו ידים, כפות רגלים ופה, ושתו וגם נחו. אולם אז פתאום ראו על הגדה פוסעת לבדה נערה יפיפיה בגיל נישואים. קרישנה ביקש מידידו ארג'ונה ללכת ולשאול אותה מיהי, וארג'ונה מיהר אז לפקודת חברו ופנה אל הנערה היפה. גופה היה מצודד, שיניה בוהקות, ופניה מחייכות. הוא שאל אותה, ״נערה נאוה, את יפה עד מאד וחזך מורם—אמרי נא לי מי את. מה מפתיע שאת משוטטת כך סתם לבדך. מה מטרת בואך לכאן? רק ניתן לנחש שאת מחפשת לך בעל. אם תסכימי לגלות לי את תכליתך, אנסה לסייע לך להגשימה.״

הנערה היפה היתה אישיות נהר היַמוּנָא. היא השיבה, ״אדוני, אני בתו של אל השמש ועסוקה עתה בסיגופים קשים כדי לזכות בווישנו כבעל. אני סבורה שמאחר שהוא הינו אישיות אלוה, הרי שהינו היחידי שראוי להינשא לו. עתה גיליתי לך את משאלתי, כיוון שביקשת.״

היא המשיכה, ״אני יודעת שאתה הוא ארג'ונה גיבור החיל. דע איפוא, שמלבד וישנו, איני מוכנה לקבל איש כבעלי. זאת משום שהוא מגינן היחיד של ישויות החיים ומעניק הגאולה לנשמות המותנות. כמה אודה לך אם תתפלל אליו שיתרצה ממני.״ יַמוּנָא ידעה שארג'ונה הינו דבק מסור מאד לאל, ואם יתפלל אליו, קרישנה לא ידחה את בקשתו. פניה ישירה לקרישנה אינה נושאת תמיד תוצאות, בעוד שהפניה אליו דרך דבקו מבטיחה הצלחה תמיד. היא עוד אמרה, ״שמי קָאלינְדִי ואני מתגוררת בתוך מי היַמוּנָא. אבי בנה לי בטובו בית בתוך המים, ונשבעתי שלא אצא משם עד שאמצא את קרישנה.״ ארג'ונה מיהר אז ונשא אל קרישנה את המסר, אף שכנשמת-העל שבלב כול, הוא כבר ידע הכול. ללא עוד דיבורים, קרישנה נאות אז לקבל אותה והזמין אותה למרכבה, ויחדיו נסעו כולם אל המלך יוּדְהישְׁטְהירַה.

אחר כך ביקש המלך מקרישנה שיסייע לו לבנות בית בתכנונו של האדריכל הדגול וישְׂוַקַרְמָא, אדריכלה השמימי של ממלכת עדן. קרישנה מיהר אז והזמין את האיש, ועל-פי רצון המלך, הלה בנה עיר מופלאה. אחרי זה המלך יוּדְהישְׁטְהירַה ביקש מקרישנה להישאר עמם מספר ימים, כדי להוסיף ולהנעים להם בחברתו, וקרישנה נאות להישאר שם עוד ימים רבים.

אחד מבילויו במהלך אותה תקופה היה הענקת יער הקְהָאנְּדַּוַה, אשר היה שייך לאינְדְרַה, כמינחה לאַגְני, אל האש. ביער צמחו עשבי מרפא שונים שהיו דרושים לאל-למחצה כדי לחדש את נעוריו. הלה מכל מקום, לא ניסה לאכּל את היער לבדו, אלא ביקש את סיועו של קרישנה. לפנים הוא נתן לקרישנה את גלגל הסוּדַרְשַׂנַה, ומשום כך ידע שקרישנה מרוצה ממנו. וקרישנה, חפֵץ לספק אותו, הפך לרכבו של ארג'ונה, ושניהם יצאו ליער קְהָאנְּדַּוַה. ואַגְני, אחרי שכילה את כל היער, העניק לארג'ונה ברוב סיפוק את קשת הגָאנְּדִּיוַה, ארבעה סוסים לבנים, מרכבה, אשפת חיצים שאינה מתרוקנת לעולם, גם שני חיצי קסם אדירי עוצמה ששום לוחם לא מסוגל להביס אותם. בשעה שהיער נשרף כולו באשו של אַגְני, היה שם זד אחד, מַיַה, שארג'ונה הציל אותו. רשע זה הפך עתה לידיד גדול, וכדי לגמול תודה לארג'ונה, הוא בנה בית אסיפות קסום בעיר הבנויה. היו פינות בבית שהיו מטעות כל כך, עד שדוּרְיודְהַנַה, בביקורו, לגמרי התבלבל וחשב אדמה למים ומים לאדמה. וכך, פגוע משיפעת הפָּאנְּדַּוים, הוא הפך אז לאויב מושבע.

אחרי מספר ימים קרישנה ביקש את רשות המלך יוּדְהישְׁטְהירַה לשוב לדְוָארַקָא. ומשקיבל רשות, הוא שב לארצו בלווית סָאתְיַקי, מנהיג היַדַוים ששהו עמו בהַסְתינָאפּוּרַה. גם קָאלינְדִי שבה עמו. ובדְוָארַקָא, ביום מתאים על-פי חישוביהם של אסטרולוגים מומחים, הוא נישא לה ברוב טקס והדר, לשמחתם של הקרובים משני הצדדים.

מלכי אַוַנְתִיפּוּרַה (שידועה כיום כאוּגְ'גַ'ין) היו וינְדַה ואַנוּוינְדַה, שניהם כפופים לשלטונו של דוּרְיודְהַנַה. היתה להם אחות אחת, מיתְרַוינְדָא, שהיתה כלילת מעלות, מלומדת ורבת חן. היא היתה בת אחת מדודותיו של קרישנה. בכנס נסיכים היא אמורה היתה לבחור לה בעל, אולם רצתה בכל לבה את קרישנה. וקרישנה היה שם וחטף אותה ממש לעיניהם של כל הנסיכים, ואלה, ללא יכולת התנגדות, נשארו כך סתם עומדים זה מול זה ובוהים.

אחר כך קרישנה נישא לבתו של מלך קושַׂלַה. שם המלך היה נַגְנַג'ית והוא היה צדיק מאד והקפיד בטקסי הפולחן הוֵדי. בתו היפיפיה נקרא סַתיָא, ולעיתים גם נָאגְנַג'יתִי, כלומר בתו של נַגְנַג'ית. המלך חפץ להעניק את ידה לאותו נסיך שיכניע שבעה שוורים רבי עוצמה ועוז שהיו ברשותו. אלא שאיש מבין המלכים לא הצליח להביס את השוורים, ולא זכה איפוא, ביד הבת. השוורים היו חזקים מאד ודי היה בריח של נסיך כדי להצית את חמתם. רבים הנסיכים שהגיעו לשם וניסו את כוחם, אולם במקום לגבור על השוורים אלה הובסו כולם. בכל המדינה פשטה אז הידיעה שסַתיָא תושג רק אם ינוצחו שבעת השוורים. גם קרישנה שמע על כך, והכין עצמו ללכת לקושַׂלַה שבארץ אַיודְיָא. בלווית חילים רבים הוא בא לשם, כמו לביקור מדיני שגרתי.

רבה היתה שמחת המלך משנודע לו שקרישנה בא לבקש את יד בתו ובכבוד ובהדר הוא יצא לקבל את פניו. הוא הציע לו מושב נאה ושאר פריטים כמקובל בקבלת פנים—הכול ערוך בטעם ובסדר. גם קרישנה השתחווה לפניו ברוב כבוד, חושב אותו כבר לאבי אשתו.

גם שמחתה של סַתיָא היתה רבה משהבינה שקרישנה בא לשאת אותה; בעלה של אלת המזל נאות ברוב טובו לקבל אותה. שנים שהיא נשאה בלבה את התשוקה הזו וגם ביצעה סיגופים רבים כדי להגשים את משאלתה. היא חשבה עתה, ״אם השתדלתי בכל כוחי לעשות מעשים צדיקים, ואם רק את קרישנה רציתי תמיד, אפשר שעתה קרישנה יגשים את כמיהתי.״ היא נשאה לו תפילות בלבה, ״איני יודעת כיצד אוכל לרַצות את אישיות אלוה. הוא אדון הכול. אפילו אלת המזל שסמוכה לו תמיד ושיווה וברהמה ושאר האלים-למחצה אשר על הכוכבים השונים כולם כנועים בפניו ומשתחווים לו תמיד. לעיתים הוא יורד עלי אדמות בהתגלויות שונות כדי להגשים את רצון דבקיו. הוא כה אדיר ונשגב. כיצד אוכל לספק אותו?״ רק בחסדו נטול הסיבה, היא חשבה, הוא מתרצה מדבקו; כי אלמלא כן, אין כל דרך להשביע אותו. שְׂרִי צ'איטניה אמר אותה תפילה ממש בפסוקי השׂיקְשָׁאשְׁטַקַה שלו: ״אלי, הינני משרתך הנצחי, אלא שבדרך כלשהי נפלתי לתוך הקיום החומרי. חסד גדול תעשה למשרת נצחי זה אם תמשה אותי ותניח אותי כגרגר אבק על כפות רגלי הלוטוס שלך.״ רק ענוה ורוח של שירות יכולים לרצות את האל. הגישה אליו נפתחת בפנינו ככל שאנו משרתים אותו יותר, תחת הדרכתו של המורה הרוחני. אולם איננו רשאים לדרוש ממנו גמול או חסד על השירות הזה. הוא חופשי לקבל אותו או לדחותו; ואף-על-פי-כן אין דרך לספק אותו מלבד זו.

המלך נַגְנַג'ית היה דתי מאד, ועתה הוא סגד לקרישנה בארמונו כמידת ידיעתו ויכולתו. הוא כך הציג עצמו בפני האל: ״אלי, אתה הינך אדון עולם התופעות כולו, אתה נָארָאיַנַּה, מקלטם של כל היצורים החיים. אתה מסופק בעצמך, בשפעיך האישיים. כיצד ביכולתי להעניק לך משהו, וכיצד אוכל לרצות אותך עם מנחותי? אין זה בכוחי, שהרי אני בסך הכול ישות חיים נטולת ערך ללא שום כישורים לעסוק בשירותך.״

קרישנה הינו נשמת-העל שבלב כול, ומשום כך הבין את לבבה של סַתיָא, הנסיכה. הוא התרצה גם מן הסגידה והכבוד הרב ומן המושב הנאה שהציע לו המלך, מן המזון שהגיש לו, ממקום המגורים וכו'. הוא העריך שגם המלך, גם הבת—שניהם להוטים לזכות בו כקרוב. מחייך, הוא אמר אז בקול עמוק, ״נַגְנַג'ית מלכי היקר, כידוע לך, שום מלך או נסיך אשר נאמן למעמדו, לא יבקש דבר מאיש, אפילו הלה הינו רם מעלה ויחוס. המלומדים בוודות אוסרים בקשה שכזו ומגנים אותו קְשַׁתְרייַה שמפר את הכללים. ואף-על-פי-כן הריני מבקש את יד בתך היפה. זאת כדי לכונן ביננו יחסים, כאות הערכה לקבלת הפנים הנפלאה שערכת לי. מן הראוי גם שתדע שהמסורת במשפחתי היא שאיננו משיבים דבר כתמורה על הבת. לא נוכל לשלם את המחיר שקבעת עבורה.״ במילים אחרות, קרישנה רצה בידה של סַתיָא מבלי לעמוד בתנאים ולהכניע את שבעת השוורים.

בוחן את דבריו, השיב המלך: ״אלי, אתה הינך מאגר כל עונג, כל שיפעה וכל סגולה. אלת המזל, לַקְשְׁמִיגִ'י, מצויה תמיד על חזך. מי יכול להיות בעל טוב יותר לבתי? בתי ואני תמיד התפללנו לכך. הו ראש שושלת היַדוּ, בודאי ידוע לך הנדר שנדרתי בעבר להשיא את בתי למועמד מתאים שיעבור בהצלחה את המבחן שקבעתי. המבחן נקבע כדי לבדוק את עוז רוחו של החתן לעתיד. אולם אתה קרישנה, החזק בגיבורים, ואני בטוח שלא תתקשה בכלל להכניע את השוורים. עד עתה אלה הביסו כל נסיך; כל מי שניסה לרסן אותם יצא באברים שבורים.״

המלך עוד ביקש: ״קרישנה, אם רק תאות לרסן את השוורים הללו, אין ספק שתיבחר כבעל של בתי.״ קרישנה הבין מדבריו שאינו חפץ להפר את נִדרו. וכדי להגשים את משאלתו הוא הידק חגורתו והיה נכון לקרב. הוא התפצל אז לשבעה, וכל קרישנה תפס מיד בשור ושם רסן באפו, מכניעו כמו היה בסך הכול שור צעצוע.

רבת משמעות ההתחלקות הזו לשבע. סַתיָא בת המלך ידעה שקרישנה נישא כבר לנשים רבות, ואף-על-פי-כן היתה קשורה אליו. קרישנה התחלק איפוא, לשבע רק כדי לעודדה. פירושו של דבר שקרישנה הינו אחד, אולם יכול להתרחב לדמויות ולהתרחבויות לאינספור. הוא נישא אמנם לאלפי נשים, אולם בשעה שהיה עם אחת, לא היו האחרות בלעדיו, שהרי ביכולתו באמצעות התרחבויותיו האישיות להרועע עם כולן בו-זמנית.

עתה, אחרי שקרישנה הכניע את השוורים, אלה עם רסן באפם, איבדו את כל כוחם וגאוותם, גם את שמם ופרסומם, וקרישנה גרר אותם אחריו כמו ילד שמושך בשור משחק מעץ. נדהם למראה מפגן עליונות שכזה, מיהר המלך בשמחה והביא את בתו לקרישנה, וקרישנה קיבל אותה אז כאשתו ונישואים נחוגו ברוב טקס והדר. גם מלכותיו של המלך כולן שמחו מאד שבתן, סַתיָא, נישאה לקרישנה. ומאחר שהמלך והמלכות כולם שמחו באירוע המבורך הזה, חגגה גם כל העיר. קונכיות ותופי דוּד וצלילי נגינה ושיר נשמעו בכול, הבְּרָאהְמַנּים המלומדים הרעיפו ברכות על הזוג הצעיר, והאזרחים כולם התקשטו במלבושים ובעדיים משלל צבעים.

וכזו היתה הנדוניה שהעניק המלך המרוצה: תחילה הוא נתן להם עשרת אלפים פרות ושלושת אלפים אמות צעירות מקושטות עד צואר. עד היום נהוג בהודו, במיוחד בקרב מעמד האצולה, להעניק נדוניה. וכאשר נסיך נישא, לפחות שתיים עשרה אמות בנות גילה של הכלה ניתנות עימה. המלך העניק גם 9,000 פילים ופי מאה מרכבות, כלומר, 900,000. פי מאה מזה הוא העניק סוסים, כלומר, 90,000,000, ופי מאה משרתים. האמות והמשרתים הללו קוימו בידי הנסיכים כאילו היו ילדיהם או בני משפחתם. אחר כך נפרד מלך מחוז קושַׂלַה מבתו ומחתנו הדגול והושיב אותם במרכבה, ונתן להם ללכת לביתם, מוקפים בחיל משמר חמוש כהלכה. הם יצאו אז במהירות לעבר ביתם החדש, ולבו שלו הוצף באהבה.

לפני נישואיה של סַתיָא עם קרישנה, רבים היו הנסיכים מבין שושלת היַדוּ ואחרים שקראו תגר על השוורים בנסיון לזכות בידה. משנודע למיתחרים המובסים בני השושלות האחרות שקרישנה הכניע את השוורים וזכה בבת, רק טבעי שנמלאו קנאה. ועתה, במסעם לדְוָארַקָא, כל אותם מתוסכלים כיתרו אותם והתקיפו בחיצים את שיירת הכלולות. הם ירו חיצים כמו ממטרי גשמים עזים, אולם ארג'ונה, ידידו הטוב של קרישנה, נענה להתגרות ולבדו הביס אותם בקלות, ברצונו לגרום שמחה לקרישנה לרגל נישואיו. הוא תפס מיד בקשתו גָאנְּדִּיוַה והבריח את כל הנסיכים—הוא אפילו לא הרג אותם—ממש כמו אריה שכל שאר החיות נסות מעצם מרדפו. או אז נכנס ראש שושלת היַדוּ, עם אשתו החדשה ונדוניה גדולה, ברוב פאר לדְוָארַקָא העיר, וחי שם עם אשתו בשלום ובשלוה.

לקרישנה היתה דודה נוספת, אחות אביו, בשם שְׂרוּתַקִירְתי. זו נישאה וחיה במחוז קֵקַיַה, והיתה לה בת בשם בְּהַדְרָא שחפצה מאד להינשא לקרישנה. אחיה מסר אותה לאל ללא כל תנאי, וקרישנה נאות לקבל גם אותה לאשה. אחר כך הוא נישא ללַקְשְׁמַנָּא, בתו של מלך מַדְרַס, שהיתה מבורכת בשלל מעלות. גם אותה קרישנה חטף בכוח, ממש כמו שגַרוּדַּה חטף את כד הנקטר מידי הזדים. קרישנה חטף אותה לעיניהם של נסיכים רבים בטקס הסְוַיַמְּוַרַה. בטקס זה אמורה הנסיכה לבחור לה בעל מקרב נסיכים רבים.

תיאור חמשת הנישואים שבפרק זה איננו סוף פסוק. קרישנה נישא לעוד אלפי נשים. זאת רק אחרי שהרג את הזד בְּהַוּמָאסוּרַה; כי כל אלפי הנערות הללו היו שבויות בארמונו של הרשע, וקרישנה שיחרר אותן ואז נישא להן.

סיפורי קרישנה: פרק 57 – הריגת סַתְרָאג׳ית ושַׂתַדְהַנְוָא

אחרי שובו של אַקְרֻוּרַה מהַסְתינָאפּוּרַה ודיווחו על מצבם של הפָּאנְּדַּוים, חלו התפתחויות נוספות. הפָּאנְּדַּוים נשלחו לבית עשוי מדונג, שהובער אחר כך באש, והכול חשבו שהם מתו שם יחד עם אמם, קוּנְתִי. המידע הגיע לקרישנה ובַּלַראמה, ולאחר התיעצות, שניהם החליטו לצאת להַסְתינָאפּוּרַה לנחם את קרוביהם. אין ספק שהם ידעו שהפָּאנְּדַּוים לא ניספו בבערה, ואף-על-פי-כן רצו לנחם את קרוביהם האבלים. בהַסְתינָאפּוּרַה הם ביקרו תחילה את בְּהִישְׁמַדֵוַה, שהיה ראש המשפחה. הם ביקרו גם את וידוּרַה, את גאָנְדְהָארִי ואת דְרונַּה, כי פרט לאלה, איש משושלת הקוּרוּ לא הצטער על האובדן; השאר למעשה, יחלו למות הפָּאנְּדַּוים. מכל מקום, בפני אותם כמה, ובראשם בְּהִישְׁמַדֵוַה, שנעצבו על התקרית, קרישנה ובַּלַראמה הביעו את צערם, מבלי לחשוף את המצב לאשורו.

ובינתיים בדְוָארַקָא, נקשר קשר לגזול את אבן הסְיַמַנְתַקַה מסַתְרָאג'ית. ראש הקושרים היה שַׂתַדְהַנְוָא. כמו אחרים, גם הוא רצה להינשא לסַתְיַבְּהָאמָא, בתו היפיפיה של סַתְרָאג'ית. סַתְרָאג'ית הבטיח את ידה למועמדים רבים, אולם שינה את דעתו, ולבסוף העניק אותה לקרישנה, יחד עם אבן הסְיַמַנְתַקַה. סַתְרָאג'ית לא שמח למעשה, להיפרד מן האבן יחד עם בתו, וקרישנה, קורא את לבו, נאות לקחת את הבת, אולם השיב לו את האבן. עתה מששבה לו האבן, סַתְרָאג'ית המרוצה, לא נפרד ממנה כלל.

מכל מקום, בהעדרם של קרישנה ובַּלַראמה, היו רבים שזממו לגזול ממנו את האבן היקרה, ביניהם אפילו שני דבקים, אַקְרֻוּרַה וקְרּיתַוַרְמָא. אלה הצטרפו לקשר כיוון שחפצו שהאבן היקרה תהיה ברשותו של קרישנה; הם ידעו שקרישנה רצה בה, גם ידעו שסַתְרָאג'ית לא מסר אותה כראוי. האחרים הצטרפו בגלל אכזבה וכעס על שלא זכו בסַתְיַבְּהָאמָא. עתה כמה מהם הסיתו את שַׂתַדְהַנְוָא להרוג את סַתְרָאג'ית ולקחת את האבן.

לרוב עולה השאלה מדוע דבק גדול כמו אַקְרֻוּרַה השתתף בקשר? ומדוע השתתף בו קְרּיתַוַרְמָא, שגם הוא היה דבק? בני הסמכא כגון גִ'יוַה גוסְוָאמִי, משיבים שאף שאַקְרֻוּרַה היה דבק גדול, הוא קולל על-ידי תושבי ורינדאוון, כיוון שלקח מהם את קרישנה. הוא נאלץ ליטול חלק בקשר נפשע בגלל שפגע ברגשותיהם. וקְרּיתַוַרְמָא, אף שהיה דבק, זכה להתרועעות קרובה עם קַמְּסַה, בעטיה הוא נטמא בתגובות נפשעות שגררו אותו לקשר.

לילה אחד, בעידודם של כל המשתתפים בקשר, נכנס שַׂתַדְהַנְוָא לביתו של סַתְרָאג'ית והרג אותו בשנתו. היה זה איש חוטא ושפל. אולם אף שברוב פשעיו, היו ימיו ספורים עתה, הוא החליט להרוג את סַתְרָאג'ית בעודו ישן. למרות שהנשים בבית כולן התעוררו וצעקו בקול, הוא טבח אותו ללא רחם לעיניהן, ממש כמו שוחט שטובח חיותיו בבית מטבחיים. גם סַתְיַבְּהָאמָא, אשתו של קרישנה, היתה שם בליל הרצח, שהרי קרישנה נעדר בדיוק מביתו. היא פרצה בבכי מר ואמרה, ״אבי היקר! אבי היקר! באיזו אכזריות הומתת!״ מכל מקום, גופתו של סַתְרָאג'ית לא הובאה מיד לשריפה, כי תחילה סַתְיַבְּהָאמָא רצתה ללכת אל קרישנה להַסְתינָאפּוּרַה, לספר לו על המוות הנורא. ובינתיים נשמרה הגופה במיכל שמן. זאת כדי שקרישנה יוכל לראות אותה עם שובו, ולנקוט בצעדים מתאימים נגד שַׂתַדְהַנְוָא.

בהַסְתינָאפּוּרַה סיפרה לו סַתְיַבְּהָאמָא על הרצח, וקרישנה, כמו אדם רגיל, קונן מרה על חותנו. אין ספק שצערו היה מוזר, שהרי בעצמו הינו נשגב לפעולות ולתגובות כולן. אולם עתה, בתפקיד אדם, הוא השתתף כליל ביגונה של סַתְיַבְּהָאמָא, ועיניו מלאו דמעות, והוא אמר בכאב, ״הו, מאורעות מעציבים התרחשו!״ קרישנה ובַּלַראמה מיהרו אז ושבו עם סַתְיַבְּהָאמָא לדְוָארַקָא, ושם תיכננו כיצד להרוג את שַׂתַדְהַנְוָא ולקחת ממנו את האבן. אף שהלה היה פורע חוק ידוע, הוא פחד מקרישנה, וחשש משובו.

עתה, מודע לתכניתו של קרישנה להרוג אותו, הוא חיפש מסתור אצל קְרּיתַוַרְמָא. אלא שהלה השיב לו, ״לעולם לא אסכים לפגוע בקרישנה ובבַּלַראמה, הם אינם אנשים רגילים; הם אישיות אלוה. מי יוכל להינצל ממוות אם פגע בהם? איש לא יכול להינצל מכעסם.״ קְרּיתַוַרְמָא עוד הוסיף שקַמְּסַה, למרות כל עוצמתו והזדים הרבים שעמדו לעזרתו, לא ניצל מחמתו של קרישנה. גם גַ'רָאסַנְדְהַה הובס שמונה עשרה פעמים מידו ושב כל פעם מאוכזב מכשלונו.

משלא מצא מקלט בקְרּיתַוַרְמָא, שַׂתַדְהַנְוָא התחנן אצל אַקְרֻוּרַה לעזרה. אלא שגם הלה השיב לו, ״קרישנה ובַּלַראמה שניהם הינם אישיות אלוה, ומי שמודע לכוחם הבלתי מוגבל לא יעז לפגוע בהם לעולם או להלחם עמם. כוחם אדיר, וברצונם בלבד נברא כל היקום הזה, גם מתקיים ומתכלה. למרבה הצער, אנשים, בתעתועי האנרגיה המשלה, אינם מבינים את עוצמתו של קרישנה, אף שעולם התופעות נתון כליל לשליטתו.״ כדי להדגים זאת הוא תיאר כיצד קרישנה, כשהיה בסך הכול בן שבע, הרים את גבעת גווַרְדְהַנַה, והחזיק אותה שבעה ימים תמימים, כמו שילד רגיל אוחז במיטריה קטנה. הוא הסביר לשַׂתַדְהַנְוָא בפשטות שתמיד יוקיר את קרישנה וישתחווה לפניו—נשמת-העל שבכל דבר נברא וסיבת כל הסיבות. עתה, משלא מצא מקלט גם באַקְרֻוּרַה, שַׂתַדְהַנְוָא החליט למסור לו את האבן. הוא עלה אז על סוס מהיר, שמסוגל לדהור שש מאות ק״מ ואף יותר ללא הפסקה, ונס כל עוד נפשו בו מן העיר.

לקרישנה ולבַּלַראמה נודע אז על בריחתו, ומיד עלו על מרכבתם, שדמותו של גַרוּדַּה חקוקה על דגלה, ויצאו בעקבותיו. קרישנה רגז עליו ורצה גם להמית אותו, במיוחד בגלל שהרג את סַתְרָאג'ית, שהיה בוגר ונעלה ממנו. סַתְרָאג'ית היה חותנו של קרישנה, והשָׂאסְתְרַה מורה להעניש מי שפוגע בנעלה יותר, או גוּרוּדְרוּהַה, כמידת פשעו. קרישנה היה נחוש איפוא, להמית עתה את הפושע.

ליד בית-גן אחד בעיר מיתְהילָא, שבק פתאום סוסו של שַׂתַדְהַנְוָא והתפגר. ללא סוסו, הלה התחיל עתה לרוץ במהירות. מתוך הגינות, גם קרישנה ובַּלַראמה ירדו ממרכבתם, ורצו אחריו רגלי. או אז קרישנה אחז בנשק הדיסקוס שלו, ותוך כדי מרוצתו ערף את ראשו של הנמלט. אולם אף שחיפש בין בגדיו, הוא לא מצא עליו את אבן הסְיַמַנְתַקַה. ״לשוא הרגנו את האיש הזה,״ הוא אמר לבַּלַראמה, ״האבן לא איתו.״ ובַּלַראמה הציע, ״זו מן הסתם שמורה בידיו של מישהו אחר בדְוָארַקָא. עדיף שתחזור לשם ותחפש אותה.״ הוא גם הביע את רצונו להישאר כמה ימים במיתְהילָא, כי מלכהּ היה חבר קרוב שלו. קרישנה שב איפוא, לדְוָארַקָא, ובַּלַראמה נכנס לעיר.

מלך מיתְהילָא שמח מאד לבואו של בַּלַראמה וקיבל את פניו ברוב כבוד ובהדר. כדי לרצותו, הוא העניק לו מתנות רבות. מספר שנים נשאר שם בַּלַראמה כאורחו של גַ'נַקַה המלך. באותה הזדמנות, גם בא לשם דוּרְיודְהַנַה, בכורו של דְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה, ללמוד ממנו את אמנות קרב האלה.

אחרי מותו של שַׂתַדְהַנְוָא, קרישנה שב לדְוָארַקָא. כדי לשמח את אשתו, הוא סיפר לה שהרג את הרוצח, אולם סיפר גם שאת האבן לא מצא ברשותו. או אז, על-פי כללי הדת, קרישנה ביצע עם סַתְיָבְּהָאמָא את טקסי הדת למת, ובטקס נכחו כל בני המשפחה, קרובים וידידים.

אַקְרֻוּרַה וקְרּיתַוַרְמָא, שהיו משתתפים בולטים בקשר, עודדו את שַׂתַדְהַנְוָא להרוג את סַתְרָאג'ית. ועתה מששמעו על מות האיש ועל שובו של קרישנה, הם שניהם נטשו את דְוָארַקָא. בהעדרו של אַקְרֻוּרַה חשו לפתע כל תושבי העיר באיומן של מגיפות ושל פורענויות דומות. זו היתה מעין אמונה תפלה, שהרי בנוכחותו של קרישנה לא יתכנו בצורת, מגפה וכיוצא בזה. ואף-על-פי-כן, ניכרו עתה בדְוָארַקָא הפרעות כשלהן. פעם במחוז קָאשִׂי, על גבול וָארָאנַּסִי, היתה בצורת חמורה, ללא כל גשמים. מלך קָאשִׂי השיא אז את בתו, גָאנְדינִי, לשְׂוַפְּהַלְקַה, אביו של אַקְרֻוּרַה, על-פי עצתו של אסטרולוג. ואכן, מיד אחרי הנישואים החלו גשמים לרדת במחוז. בגלל כוחו העל-טבעי של האב, גם הבן, אַקְרֻוּרַה, נחשב חזק כמותו, ונוצר הרושם שבמקום שבו נמצא הוא או אביו, לא יתרחשו בצורת, מגפה ושאר פורענויות הטבע. מדינה נחשבת למאושרת אם הינה פטורה מבצורת, ממגפות, ומחום או קור עזים, ואם כל אזרחיה מרוצים מבחינה נפשית, רוחנית וגופנית. ואם חלה הפרעה, מבינים האנשים שאישיות מבורכת נעדרת עתה. בדְוָארַקָא הילכו עכשיו שמועות שבהעדרו של אַקְרֻוּרַה מתחוללים דברים לא מבורכים. זקני העיר הבחינו גם בסימנים רעים שמקורם בהעדרה של אבן הסְיַמַנְתַקַה. השמועות הגיעו גם אל קרישנה. הוא החליט לקרוא אז לאַקְרֻוּרַה מממלכת קָאשִׂי. הלה היה דודו, ועם שובו לעיר, קרישנה כיבד אותו תחילה כמו נעלה יותר. קרישנה הינו נשמת-העל שבלב כול ויודע את המתרחש בכל לב; מובן שגם ידע הכול על מעורבותו של אַקְרֻוּרַה בקשר ועתה הוא פנה אליו, מחייך.

הוא כינה אותו הנדיב באנשים ואמר, ״דודי היקר, ידוע לי מזמן ששַׂתַדְהַנְוָא השאיר את אבן הסְיַמַנְתַקַה ברשותך. כרגע אין יורש חוקי לאבן, כי לא היה לסַתְרָאג'ית כל בן. בתו אינה זקוקה אמנם לאבן, אולם בנה שמתעתד לבוא, נכדו של סַתְרָאג'ית, יהפוך ליורש טבעי, אחרי ביצוע כל טקסי הירושה.״ מרמז שסַתְיַבְּהָאמָא הרה, קרישנה הסביר שבנה הינו יורש האבן האמיתי, ומן הסתם יקח אותה אליו.

הוא עוד אמר, ״אדם רגיל אינו יכול להחזיק באבן אדירה כזאת. אולם אתה אדם צדיק במעשיך ותוכל איפוא, לשמור עליה. רק בעיה אחת ישנה; אחי בַּלַראמה, אינו מאמין לי שהאבן ברשותך. לכן, הו איש נדיב, הראה נא לי את האבן לעיני קרובי, כדי שירגעו. לא תוכל להכחיש את מציאות האבן אצלך, כי השמועות כולן מספרות שהתעשרת מאד והתחלת לערוך הקרבותיך על במת זהב.״ הכול ידעו על מעלותיה של האבן; זו העניקה לבעליה כמעט תשעה מונדים של זהב טהור מדי יום. ואַקְרֻוּרַה חילק את הזהב הרב הזה ברוחב לב בהקרבות. שיפעתו האגדית היוותה עדות וראיה לקרישנה שהאבן ברשותו.

בידידות ובנועם קרישנה כך הצביע על האמת לאמיתה. או אז, מבין שדבר לא ניסתר מידיעתו, אַקְרֻוּרַה הביא בפניו את האבן הזוהרת כחמה, מכוסה כולה בבד. קרישנה אחז באבן והראה אותה לקרוביו וידידיו, ובנוכחותם השיב גם את האבן לאַקְרֻוּרַה, שידעו כי מעתה זו תשמר ברשותו בעיר.

סיפור אבן הסְיַמַנְתַקַה הינו רב משמעות. בשְׂרִימָד-בְּהָאגַוַתַם נאמר שמי ששומע או מספר אותו, או אפילו סתם נזכר בו—ישתחרר מכל קלון, גם מן התגובות לחטאיו, ויזכה בשלוה בשלמותה.

סיפורי קרישנה: פרק 56 – סיפור אבן הסְיַמַנְתַקַה

בסביבות דְוָארַקָא היה מלך ושמו סַתְרָאג'ית, שהיה דבק גדול של אל השמש. הלה העניק לו אבן חן מיוחדת בשם סְיַמַנְתַקַה, בעטיה נתגלתה מחלוקת בין המלך לבין שושלת היַדוּ. אחר כך יוּשב הסיכסוך וסַתְרָאג'ית הציע לקרישנה את בתו, סַתְיַבְּהָאמָא, גם את אבן החן. בנוסף לנישואיו עם סַתְיַבְּהָאמָא, הביאה תקרית האבן גם לנישואיו של קרישנה עם גָ'אמְבַּוַתִי, בתו של גָ'אמְבַּוָאן. שתי החתונות הללו נערכו לפני הופעתו של פְּרַדְיוּמְנַה, שתוארה בפרק הקודם. וזהו הסיפור כיצד פגע המלך סַתְרָאג'ית בבני היַדוּ, וכיצד אחר כך התעשת והציע את אבן הסְיַמַנְתַקַה לקרישנה, כמו גם את בתו.

כיוון שסַתְרָאג'ית היה דבק גדול של אל השמש, הפכו יחסיהם בהדרגה ידידותיים מאד. מרוצה ממנו, העניק לו אז האל-למחצה אבן מיוחדת במינה, אבן הסְיַמַנְתַקַה. וכאשר סַתְרָאג'ית ענד את האבן לצוארו, הוא נראה ממש כמו חיקוי שלו. או אז, עונד את האבן, הוא היה נכנס לדְוָארַקָא, והכול חשבו שאל השמש בא לראות את קרישנה. הם ידעו שהאלים-למחצה פוקדים מדי פעם את ביתו של אישית אלוה, וכולם, למעט קרישנה, התבלבלו, וחשבו שזהו אל-למחצה. אף שסַתְרָאג'ית היה מוכר בדְוָארַקָא, בגלל האור הרב שהפיצה האבן שלצוארו, איש לא זיהה אותו. וכך, יום אחד, חושבים אותו לאל השמש, כמה מנכבדי העיר מיהרו אל קרישנה ודיוחו על בוא האל לראות אותו. קרישנה בדיוק שיחק בשח. אחד המכובדים אמר: ״נָארָאיַנַּה יקר, אלוה העילאי. בחלקך המוחלט כנָארָאיַנַּה או וישנו אתה בעל ארבע ידים ואוחז בסמלים שונים—קונכיה, גלגל, אַלָה ופרח לוטוס. למעשה, אתה אדון הכול. אולם אף שאתה אלוה עליון, הופעת בוורינדאוון כבנה של ישׂודָאמָאתָא, שלעיתים אפילו קשרה אותך בחבלים, ועל שום כך אתה נודע כדָאמודַרַה.״

ממש כמו תושבי דְוָארַקָא, גם מנהיג פילוסופית המָאיָאוָאדַה, שַׂנְקַרָאצָ'ארְיַה, מאשש שקרישנה הינו אישיות אלוה העילאי, נָארָאיַנַּה. אף שהדגיש את היבטו הבלתי אישי של האל, הוא לא דחה את הדמות האישית. לדבריו, כל צורה בעולם החומרי נתונה לבריאה, לשימור ולכליון; רק דמותו של אישיות אלוה, נָארָאיַנַּה, אינה חומרית, ואינה כפופה איפוא, למגבלות כאלה. כדי לשכנע אותם חסרי תבונה שחשבו את קרישנה לאדם רגיל, הוא תיאר את אלוהים כמשולל אישיות יחודית. אולם חוסר אישיות זה פירושו שאישיותו אינה מותנית לחומר; פירושו שגופו אינו חומרי ואישיותו נשגבת.

תושבי דְוָארַקָא כינו את קרישנה דָאמודַרַה. הם קראו לו גם גווינְדַה, כלומר, שהוא אוהב מאד פרות ועגלים; וכדי לציין את קשריהם ההדוקים עמו, הם קראו לו יַדוּנַנְדַנַה. הוא בנו של וַסוּדֵוַה, שנולד בשושלת היַדוּ. הם כינו אותו בעוד שמות רבים, ולבסוף קראו לו אדון כל היקום, גאים על היותם שם אזרחים, שיכולים לראות אותו יום יום.

למראה סַתְרָאג'ית בעיר, הם נמלאו גאוה, כי אף שקרישנה חי שם כמו אדם פשוט, הנה אלים-למחצה באים לראות אותו. הם עתה דיוחו לקרישנה שאל השמש, שגופו זוהר כולו, מבקר אותו. מתושבי דְוָארַקָא מסתבר שביקורו של אל השמש בדְוָארַקָא לא היה דבר מופלא כל כך; בכל רחבי תבל הרי ידעו כל מי שמחפשים את אישיות אלוה, שהאל הופיע כבן משפחת היַדוּ ומתגורר בדְוָארַקָא. מכל מקום, היתה זו הזדמנות לתושבים להביע את שמחתם. קרישנה, אישיות אלוה השורה בכול, חייך רק לדברי התושבים. מרוצה מיחסם, הוא הבהיר להם שהאיש שחשבו אותו לאל השמש הינו בסך הכול המלך סַתְרָאג'ית, שמבקר בעיר כדי להפגין את שיפעתו, שמקורה באבן היקרה שקיבל מאל השמש.

סַתְרָאג'ית, מכל מקום, לא בא לראות את קרישנה; מבוסם כולו מן האבן היקרה, הוא הציב אותה במקדש אחד והעסיק בְּרָאהְמַנּים בסגידתה. זוהי דוגמה לאדם חסר תבונה, שסוגד לדברים חומריים. בבהגווד-גיטה נאמר שאנשים פחותי תבונה סוגדים לאלים-למחצה, שהינם יצירי העולם החומרי, לצורך השגת תוצאות מידיות מפועלם. המילה ״חומרני״ פירושה מי שמבקש לענג את חושיו בתוך העולם החומרי. למרות שקרישנה אחר כך ביקש ממנו את האבן, סַתְרָאג'ית סירב למסור אותה וסגד לה במקדש לצורך מטרותיו שלו. ואכן, מי לא יסגוד לאבן שכזו? אבן הסְיַמַנְתַקַה הפיקה מדי יום כמות זהב גדולה. המידה למדידת זהב נקראת בְּהָארַה, ועל-פי הוודות, בְּהָארַה אחת שווה לכ-7 ק״ג זהב; מונד אחד שווה לכ-37 ק״ג זהב, והאבן הפיקה כ-80 ק״ג זהב מדי יום. ובנוסף, כפי שמוסבר בוודות, במקום שבו נסגדה האבן לא תתכן בצורת, גם שום פורענות אחרת, כגון מגפה או חולי.

קרישנה רצה ללמד את העולם שהטוב מכול צריך להינתן לשליט המדינה. המלך אוּגְרַסֵנַה משל על שושלות רבות והיה סבו של קרישנה. קרישנה ביקש מסַתְרָאג'ית שיתן לו את האבן. הוא הסביר שהטוב ביותר צריך להימסר למלך. אולם סַתְרָאג'ית, שהפך לחומרני מדי בגלל סגידה לאלים-למחצה, סירב להצעה; הוא חשב שנבון יותר לסגוד לאבן ולהפיק ממנה את 80 ק״ג הזהב היומיים שלה. אדם חומרני שזוכה בכמות זהב גדולה שכזו מדי יום, אינו מעונין בתודעת קרישנה. לכן לעיתים, כדי ליטות לו חסד מיוחד, קרישנה מרושש אותו מנכסיו החומריים כולם, וכך הופך אותו לדבקו. סַתְרָאג'ית אם כן, סירב לציית להוראה של קרישנה, ולא מסר לו את האבן.

אחרי התקרית הזו, אחיו הצעיר של סַתְרָאג'ית, פְּרַסֵנַה, חפץ גם הוא להפגין את שיפעת המשפחה. הוא לקח את האבן, ענד אותה לצוארו, ורכב על סוס אל תוך היער. בעודו מסתובב כה וכה, מציג את עושרו החומרי לראוה, התקיף אותו פתאום אריה גדול, והרג אותו ואת סוסו ולקח את אבן הסְיַמַנְתַקַה למערתו. השמועה הגיעה לאוזניו של מלך הגורילות, גָ'אמְבַּוָאן, והלה הרג את האריה במערה ולקח לו את האבן. הוא היה דבק גדול של הריבון כבר מזמנו של רָאמַצַ'נְדְרַה, ולא ייחס איפוא, לאבן חשיבות רבה, ונתן אותה לבנו הקט כצעצוע למשחק.

ובדְוָארַקָא העיר, משבושש פְּרַסֵנַה, אחיו הצעיר של סַתְרָאג'ית, לשוב מן היער עם האבן היקרה, נמלא המלך סַתְרָאג'ית בדאגה. כמובן, הוא לא ידע שאחיו הומת בידי אריה, אותו הרג אחר כך גָ'אמְבַּוָאן. הוא רק חשב שזהו קרישנה, שחפץ באבן, וכאשר ניתקל בסירובו, הוא מן הסתם גזל אותה בכוח מאחיו וגם הרג אותו. וממחשבה צמחה לה כבר שמועה, וסַתְרָאג'ית דאג להפיץ אותה בעיר כולה.

השמועה הכוזבת שקרישנה רצח את פְּרַסֵנַה וגזל את האבן היקרה פשטה כמו אש, וקרישנה, כדי להזים את ההשמצה הנתעבת, יצא ליער עם כמה מתושבי העיר, כדי למצוא את האבן. עם חשובי העיר הוא חיפש אחר פְּרַסֵנַה, ומצא אותו הרוג בידי אריה. הוא מצא גם את האריה שהומת בידי גָ'אמְבַּוָאן, שמוכר יותר כרּיקְשַׁה. רּיקְשַׁה זה הרג את האריה בידיו בלבד, ללא כל נשק. הם מצאו אחר כך מנהרה ביער שהובילה לביתו של רּיקְשַׁה. יודע שהתושבים יפחדו להיכנס לשם, קרישנה ביקש מהם להישאר בחוץ, ולבדו נכנס למנהרה החשוכה. שם הוא נוכח שאבן הסְיַמַנְתַקַה היקרה ניתנה לבנו של רּיקְשַׁה כמשחק, וכדי לקחת את האבן מן הילד, הוא התקרב ונעמד מולו. אולם המטפלת שהשגיחה על הילד, ראתה פתאום את קרישנה למולה ונבהלה. היא גם חשבה שהוא עלול לגזול ממנו את האבן היקרה, וצווחה ברוב אימה.

לשמע הצווחה, הגיע גָ'אמְבַּוָאן, כעוס נורא. למעשה, הוא היה דבק גדול של קרישנה, אלא שבחמתו, לא הכיר את אדונו, וחשב אותו לסתם אדם פשוט. זה מחזירנו אל פסוק מהבהגווד-גיטה שבו מורה האל לארג'ונה להיפטר מכעס, חמדנות ותאוה, אם ברצונו להתעלות למישור הרוחני. שלושה אלה שוכנים בלב במקביל, ובולמים כל התקדמות בנתיב הרוחני.

עתה, מבלי להכיר את אדונו, גָ'אמְבַּוָאן הזמין אותו לקרב. קרב גדול התחולל אז בין השניים, כמו היו נשרים עוינים. נשרים ידועים במלחמתם האכזרית על טרף הפגרים. תחילה הם נלחמו בכלי נשקם, אחר באבנים, ובעצים גדולים, ואז בידיהם, ולבסוף באגרופים, מכים מכות עזות כברקים. כל איש מהם ציפה לנצחונו, אולם הקרב נמשך ימים, לילות כבקרים. וכך חלפו להן עשרים ושמונה יממות.

גָ'אמְבַּוָאן היה אמנם היצור החזק בתקופתו, אולם עתה, לאחר מהלומות בלתי פוסקות מאגרופיו של קרישנה, פרקי גופו התרופפו וכוחותיו אזלו. תשוש כולו ושטוף זיעה, הוא תמה, מי זה היריב שהצליח להחליש אותי? גָ'אמְבַּוָאן היה מודע לכוחו העל-אנושי, משום כך, משנחלש ממכותיו של קרישנה, הוא הבין כי זהו אדונו הנערץ, אישיות אלוה העילאי. תקרית זו הינה רבת משמעות עבור הדבקים. בהתחלה גָ'אמְבַּוָאן לא הצליח לזהות את קרישנה, כיוון שתבונתו כוסתה בזיקה חומרית; הוא היה קשור לבנו ולאבן היקרה, ולא רצה לתת אותה. למעשה, הוא ממש רתח למחשבה שקרישנה מנסה לגזול אותה. כזה הוא המצב החומרי; גם אם רב כוחו של איש, אין זה מסייע לו להבין את קרישנה.

קרישנה רצה להשתעשע קצת ולשחק בהיאבקות עם דבקו. דפי השרימד בהאגותם מלמדים שאישיות אלוה ניחן באותן תכונות ונטיות כמו בן אנוש. לעיתים גם הוא חפץ להשתעשע בקרב פנים אל פנים, לצורך הפגנת כוחו. הוא בוחר לו אז דבק מתאים, שנכון לרַצות אותו בדרך זו. קרישנה רצה להשתעשע כך עם גָ'אמְבַּוָאן, ואף שהלה היה דבק מטבעו, הוא לא ידע שזהו קרישנה, הוא לא ידע גם שעם חוזקו הגופני הוא משרת עכשיו את אדונו. מכל מקום, ברגע שקרישנה התרצה ממלחמתו, הוא הבין מיד כי יריבו הינו אלוה העליון עצמו. המסקנה הינה איפוא, שרק דרך שירות זוכים ומבינים את קרישנה. ולעיתים קרישנה מפיק עונג גם ממלחמה.

גָ'אמְבַּוָאן אמר אז לריבון, ״אלי, עתה ברור לי מי אתה. אתה הינך אישיות אלוה העילאי, וישנו, מקור כוחו של כל אחד, גם מקור עושרו, תהילתו, יופיו, חכמתו ופרישותו.״ גם הוֵדָאנְתַה-סוּתְרַה מאששת את דבריו של גָ'אמְבַּוָאן. נאמר שם שאלוהים הינו מקור הכול. גָ'אמְבַּוָאן זיהה עתה את קרישנה כווישנו, האלוה העליון: ״אלי, אתה בורא את כל בוראיהם של סדרי היקום.״ זהו משפט חשוב מאד עבור אותו אדם רגיל שנוטה להתפלא מפועליו של אדם בעל כשרון מזהיר. הוא נפעם כולו מהמצאותיו של המדען, אך גָ'אמְבַּוָאן אומר שגם אם אלה הינן מופלאות עד מאד, קרישנה הינו ממציאו של המדען. והוא אינו בורא מדען אחד בלבד, אלא מליונים וטריליונים בכל רחבי תבל. עוד אמר גָ'אמְבַּוָאן: ״אתה אינך בורא את הבוראים בלבד, אתה בורא גם את החומרים שמשמשים אותם בוראים-כביכול.״ המדענים מנצלים את יסודות החומר ואת חוקי הטבע החומרי כדי ליצור מהם דבר נפלא. אולם למעשה, היסודות הללו, גם חוקי הטבע, הינם בסך הכול יצירי האל. זוהי הבנה מדעית אמיתית. פחותי התבונה, שנפעמים כל כך מהמצאותיו המופלאות של המדען, אינם מנסים כלל להבין מי הוא שברא לו את מוחו היצירתי.

גָ'אמְבַּוָאן המשיך: ״אלי, גם גורם הזמן, שמצרף יחדיו את כל היסודות החומריים, מייצג אותך. אתה הינך גורם הזמן העליון, שבתוכו נוצר הכול, נשמר, ולבסוף נכחד. אתה החומרים שבבריאה, ואתה גורם הזמן; גם כל אותם שמשתמשים בחומרים ומנצלים אותם לטובתם, הם חלקיקיך. מכאן שישות החיים אינה בורא עצמאי. לימוד כל הגורמים הללו לעומקם מוכיח שאתה הינך השליט העליון ואדון הכול. משום כך אני מסיק שאתה אותו ריבון שלו אני סוגד כרָאמַצַ'נְדְרַה. אדוני רצה לבנות גשר על הים, ובעצמי ראיתי כיצד רגש הים מעצם מבטו בלבד. הים סער, וכל החי שבו, כגון לויתנים, כרישים ודגי תימינְגילַה, כולם נבעתו בפחד. [דג התימינְגילַה יכול לבלוע אפילו לויתנים גדולים בבליעה אחת.] הים נאלץ להיכנע ולאפשר לרָאמַצַ'נְדְרַה לחצות אותו לאי לַנְקָא [כיום חושבים שזה צילון]. עד היום מרבים לספר בבניית הגשר הזה שעל הים מכֶף קומורין לצילון. אחרי שהושלמה בניית הגשר, אש הוצתה בממלכתו של רָאוַנַּה. ובמהלך הקרב עמו, כל אחד מאבריו נפגע ואף נחתך לחתיכות מחיציך החדים, וגם ראשו נפל והתגלגל על פני האדמה. עתה אני מבין שאתה הוא אדוני רָאמַצַ'נְדְרַה. כי איש לא ניחן בכוח אינסופי שכזה; גם איש מלבדו לא מסוגל להביס אותי בקרב.״

קרישנה התרצה מתפילותיו ומדבריו, וכדי להפיג את מכאובי גופו, הוא העביר את כף יַדוּ דמוית הלוטוס על גופו כולו, ומיד תשישות הקרב חלפה כלא היתה. קרישנה כינה אותו אז גָ'אמְבַּוָאן המלך, כי הוא היה מלך היער ולא האריה, אותו הרג במו ידיו, ללא כל נשק. קרישנה סיפר שבא לבקש ממנו את אבן הסְיַמַנְתַקַה. כי מאז שנגנבה, משמיצים אותו חסרי תבונה. הוא בפשטות הסביר, שהחזרת האבן תטהר את שמו. גָ'אמְבַּוָאן הבין הכול, וכדי לרצות את אדונו, מיהר אז ומסר לו את האבן, גם הביא לו את בתו שלו, גָ'אמְבַּוַתִי, שבדיוק בשְלה לנישואים.

נישואי גָ'אמְבַּוַתִי ומסירת אבן הסְיַמַנְתַקַה—כל זה התרחש במערה בהר. ומחוץ למנהרה, אף שהקרב נערך עשרים ושמונה ימים, תושבי דְוָארַקָא המתינו שניים עשר ימים בלבד, ואז, חוששים לרע מכול, גם עיפים ורצוצים, הם שבו אל העיר, מבלי לדעת מה באמת קרה.

בני המשפחה, כלומר דֵוַקִי, אמו של קרישנה, אביו וַסוּדֵוַה, אשתו רוּקְמינִּי וכל שאר ידידיו, קרוביו ותושבי הארמון—כולם הוכו בצער למראה האזרחים שבים בלי קרישנה. בגלל אהבתם, הם גינו כולם את סַתְרָאג'ית, שהיה סיבת ההעלמות, וקראו לו בשמות גנאי. אחר כך הם סגדו לאלה צַ'נְדְרַבְּהָאגָא והתפללו לשיבתו של קרישנה. והאלה, מרוצה מסגידתם, מיהרה להעניק להם ברכות. ממש באותו רגע הופיע קרישנה שם, בלווית אשתו החדשה, גָ'אמְבַּוַתִי. מה רבה היתה שמחת כולם. שמחת קרוביו של קרישנה וכל האנשים בדְוָארַקָא היתה כמו שמחתם של מי ששב אליהם יקירם, שכבר חשבו אותו למת. תחילה חשבו שקרישנה הסתבך בקרב קשה, ותיקוותם אבדה כמעט שעוד ישוב. אולם עתה מששב, ולא לבד, אלא עם עוד אשה, גָ'אמְבַּוַתִי, הם מיהרו לחגוג את המאורע.

אוּגְרַסֵנַה זימן אז לפגישה את כל המלכים החשובים; גם סַתְרָאג'ית הגיע. ובפני כל המליאה קרישנה סיפר כיצד השיג את אבן הסְיַמַנְתַקַה מגָ'אמְבַּוָאן. אחר כך הוא מסר את האבן היקרה לסַתְרָאג'ית, שעמד שם נכלם ומבויש על שסתם טפל עליו אשמה. הלה קיבל את האבן לידיו, אולם נשאר שותק וחפוי ראש. לפני המלכים והמושלים הוא לא אמר דבר; רק בביתו החל חושב כיצד לכפר על מעשהו המחפיר. הוא היה מודע לעבירתו החמורה, גם ידע שהוא חייב למצוא מוצא ולהשיב לו את יחסו הטוב של קרישנה.סַתְרָאג'ית חפץ מאד להיפטר מן החרדה הזו, שהביא על עצמו בסכלותו, בגלל משיכתו למשהו חומרי, כלומר לאבן הסְיַמַנְתַקַה. הוא הצטער בכנות על מעשהו, ובאמת ובתמים רצה לכפר עליו. קרישנה מתוכו עורר את תבונתו, והוא החליט להעניק לו את האבן ואת בתו היפיפיה, סַתְיַבְּהָאמָא. לא היה מוצא אחר, ומשום כך ערך עתה את טקס הנישואים לבתו וקרישנה. הוא נתן לאל את בתו ואת האבן. סַתְיַבְּהָאמָא היתה יפה להפליא ורבת כישורים, ואף שרבו המחזרים שביקשו את ידה, סַתְרָאג'ית ציפה לחתן מתאים. בחסדו של קרישנה, הוא החליט עתה למסור אותה. קרישנה, מרוצה ממנו, הסביר שאינו זקוק לאבן: ״עדיף שזו תישאר במקדש כמקודם, וכולנו נתברך ממנה. בזכותה לא נדע בדְוָארַקָא בצורת, מגפות, או חום וקור עזים.״

סיפורי קרישנה: פרק 55 – פְּרַדְיוּמְנַה נולד לקרישנה ורוּקְמינִּי

נאמר שקופידון, שהינו חלק ישיר של אישיות אלוה, וָאסוּדֵוַה, שלפנים נשרף לאפר מכעסו של שיווה, נולד עתה לקרישנה מרחמה של רוּקְמינִּי. זהו קָאמַדֵוַה, האל-למחצה מעדן שבכוחו לעורר תשוקות מיניות. קרישנה, אישיות אלוה העילאי, מתרחב להתרחבויות מדרגות שונות. ההתרחבות המרובעת שלו—וָאסוּדֵוַה, סַנְקַרְשַׁנַּה, פְּרַדְיוּמְנַה ואַנירוּדְדְהַה—הינה מקטגורית וישנו במישרין, בעוד שהאל-למחצה קָאמַה, או קופידון, שנולד אחר כך מרחמה של רוּקְמינִּי, אף שנקרא פְּרַדְיוּמְנַה, אינו אותו פְּרַדְיוּמְנַה שמקטגורית וישנו, אלא משתייך לקטגורית הגִ'יוַה-תַתְתְוַה, שלצורך תפקידו כאל-למחצה בעדן, הואצל עליו מכוחו העילאי של פְּרַדְיוּמְנַה. זוהי גירסת הגוסְוָאמִים. משום כך, אחרי שנשרף בכעסו של שיווה, הוא נטמע בגופו של וָאסוּדֵוַה, ושב ונולד לקרישנה וזכה שוב בגופו; הוא הוחדר במישרין מקרישנה לרחמה של רוּקְמינִּי. וכיוון שנולד מקרישנה, הרי שדמה לו בתכונותיו עד מאד.

היה זד אחד, שַׂמְבַּרַה, שנוּבא שימות בידי פְּרַדְיוּמְנַה זה, ומאחר שידע על הנבואה, מיד כשנודע לו על הוּלדת הילד, הוא הופיע שם בדמות אשה וחטף את הפעוט מחדר אמו, עוד בטרם מלאו לו עשרה ימים. אחר השליך אותו הזד לתוך הים. אולם נאמר, שמי שמוגן בידי קרישנה, איש לא יכול להרוג אותו, ומי שקרישנה חפץ להמיתו, איש לא יכול להציל אותו. ואכן, כאשר הושלך הילד, היה שם דג גדול שמיד בלע אותו. אחר כך נתפס הדג בידי דייג ונמכר לזד שַׂמְבַּרַה ונמסר אז לטבח שיתקין ממנו מאכל ערב. זדים ורָאקְשַׁסים נוהגים לאכול בשר, דגים ושאר מיני מאכלים לא צמחוניים. גם הזדים רָאוַנַּה, קַמְּסַה והירַנְּיַקַשׂיפּוּ, אף שנולדו לאבות בְּרָאהְמַנּים וקְשַׁתְרייות, נהגו לאכול בשר ללא כל הבחנה. עד היום מכנים בהודו אוכלי בשר ודגים כזדים או רָאקְשַׁסים.

והנה, כאשר חתך הטבח את הדג, הוא מצא בבטנו תינוק יפיפה. היתה שם במטבח שפחה אחת, מָאיָאוַתִי. לפנים זו היתה רַתי, אשתו של קופידון, והלה מסר מיד את התינוק להשגחתה. מבולבלת ונרעשת היא תמהה, כיצד נשאר בחיים התינוק היפה בקרביו של דג. החכם נָארַדַה הופיע אז והסביר הכול—כיצד נולד פְּרַדְיוּמְנַה, כיצד נחטף בידי הזד והושלך לים וכו'. כך נגלה כל הסיפור למָאיָאוַתִי, שבעבר היתה רַתי, אשתו של קופידון. מָאיָאוַתִי זכרה שהיתה אשתו של קופידון; אחרי שנשרף בזעמו של שיווה, היא ציפתה תמיד לשובו בגוף חומרי. במטבחו של שַׂמְבַּרַה היא עסקה בבישול הדַהְל והאורז, אולם עתה, משזכתה בתינוק שכזה, והבינה שהיה זה קופידון, בעלה, רק טבעי שדאגה לו באהבה רבה ורחצה וניקתה אותו. כבדרך פלא, גדל הילד במהירות רבה, ובתוך זמן קצר הפך לעלם יפיפה. עיניו היו כעלעלי הלוטוס, זרועותיו ארוכות, מגיעות עד לברכיו, וכל אשה שראתה אותו נשבתה בקסמיו.

נוכחת שבעלה לשעבר, קופידון, שנולד עתה כפְּרַדְיוּמְנַה, הפך לעלם יפה תואר, גם מָאיָאוַתִי נשבתה בהדרגה ביופיו ונמלאה בתאוה; כולה חיוכים ונשיות מצודדת, היא הביעה את תשוקתה להתייחד עמו. מתפלא, פְּרַדְיוּמְנַה שאל אז, ״תחילה היית כאם אוהבת, ועתה את מתאווה לי כאשה. מדוע חל בך השינוי הזה?״ רַתי אז השיבה, ״אדוני היקר, אתה למעשה, בנו של קרישנה. הזד שַׂמְבַּרַה גנב אותך בטרם מלאו לך עשרה ימים והשליך אותך לים. דג גדול בלע אותך, וכך הגעת אל השגחתי. אלא שלפנים היית קופידון, ואני הייתי אשתך; ומשום כך טבעית משיכתי אליך. שַׂמְבַּרַה חפץ להמיתך, וברשותו כשפים רבים. השכם איפוא, לפני שישוב וינסה, והרוג אותו בכוחך האלוהי. מאז חטיפתך שרויה אמך, רוּקְמינִּידֵוִי, ביגון, כמו ציפור הקוּרַרִי שאיבדה את גוזליה. מאז שנעלמת לה היא אינה חדלה מלקונן, כמו פרה שבוכה על עגלהּ שנלקח.״

למָאיָאוַתִי היה ידע בכוח על-טבעי. כוחות על-טבעיים ידועים בדרך כלל כמָאיָא. וכדי לגבור על אלה, ישנו כוח על-טבעי נוסף שנקרא מַהָאמָאיָא. מָאיָאוַתִי הכירה את כוח המַהָאמָאיָא, ועתה היא העניקה און מיוחד זה לפְּרַדְיוּמְנַה כדי שיוכל לגבור על כוח כשפיו של הזד. מצויד בזה, פְּרַדְיוּמְנַה אז הופיע לפני שַׂמְבַּרַה והזמין אותו לקרב; במילים פוגעניות הוא ניסה לעורר את חמתו ולהניעו להילחם עמו. ואכן, חש הזד כמו נחש שנבעט. נחשים אינם סובלים בעיטות משום אדם או חיה, ומכישים מיד.

שַׂמְבַּרַה, שכמו חטף בעיטה מדבריו, אחז מיד באלתו ויצא לקראתו. בחימה שפוכה הוא חבט אז בפְּרַדְיוּמְנַה, כברק המכה בהר, הוא גם שאג בקול אדיר כרעם. פְּרַדְיוּמְנַה התגונן באלתו שלו, וגם חבט בזד בעוז, וקרב אדיר החל אז בין השניים.

שַׂמְבַּרָאסוּרַה, שהכיר כשפים רבים, התרומם אז לאויר ונלחם ממרומים. הוא למד את כשפיו מזד נוסף, מַיַה. משמים הוא השליך אז נשק גרעיני על גופו של פְּרַדְיוּמְנַה. ופְּרַדְיוּמְנַה, כדי להדוף את מתקפתו, נזכר בכוח על-טבעי נוסף, מַהָאוידיָא, השונה מן המַגיַה השחורה ומבוסס על מידת הטובוּת. שַׂמְבַּרַה, שהבין כי אויבו לא יובס בקלות, פנה עתה לכשפים של הגוהְיַקים, הגַנְדְהַרְוים, הפּישָׂאצ'ים, הנחשים והרָאקְשַׁסים. אולם את כולם סיקל פְּרַדְיוּמְנַה בכוח המַהָאוידיָא החזק יותר. הזד הובס עתה כליל, ופְּרַדְיוּמְנַה שלף את חרבו החדה וערף כהרף עין את ראשו, על קסדתו ושלל אבני החן שעיטרו אותו. וממעל, שמחים על נצחונו ומות הזד, החלו האלים-למחצה מעדן להמטיר פרחים.

מָאיָאוַתִי, אשתו של פְּרַדְיוּמְנַה, היתה בקיאה באמנות הריחוף בחלל. וכך הגיעו השניים במהירות לדְוָארַקָא העיר. הם חלפו מעל לארמונו של קרישנה, ואז החלו נוחתים, כמו ענן שצונח עם ברק. אגף הארמון הפנימי נקרא אַנְתְהַּפּוּרַה (מדור פנימי). היו שמה נשים רבות, ופְּרַדְיוּמְנַה ומָאיָאוַתִי התישבו עתה ביניהן. למראה פְּרַדְיוּמְנַה, עם לבושו הכחול, זרועותיו הארוכות, שערו המסתלסל, עיניו היפיפיות, פניו הורדרדות המחייכות, ותכשיטיו ועדייו, תחילה סברו כל הנשים שזהו קרישנה. מה רב מזלן, הן חשבו, על שזכו פתאום בנוכחותו, וחיפשו מיד מסתור בפינות הארמון.

מכל מקום, משנוכחו שאינו זהה ממש לקרישנה, מסקרנות הן התקבצו שנית, חפצות להתבונן בו ובאשתו. מיהו היפיפה הזה, הן תמהו, מעלות כל מיני השערות. גם רוּקְמינִּידֵוִי היתה שם, יפה ממש כמותו, עם עיניה דמויות הלוטוס. למראהו רק טבעי שנזכרה בבנה שלה, ומוצפת באהבה אמהית, חלב החל ניגר משדיה. ״מיהו העלם היפיפה הזה שעולה ביופיו על כולם?״ היא תמהה. ״מיהי אותה צעירה בת מזל שזכתה לשאת אותו ברחמה ולהיות לו לאם? ומי זו האשה שמתלווה אליו? כיצד הם נפגשו? אם בני שלי, שנחטף ממש מחדר היולדות, עדיין בחיים, הוא מן הסתם נראה כמו נער זה.״ ברגש אמהי היא הבינה כי זהו ילדה האבוד. ובנוסף, הרי דמה כל כך לקרישנה; ממש מפליא כיצד ניכרו בו סימניו כולם. בגלל האהבה העצומה שחשה בטחונה גבר שזה אכן בנה שבגר. גם סמנים מבורכים ניגלו עתה—רעד הופיע בזרועה השמאלית.

קרישנה עם אביו ואמו, וַסוּדֵוַה ודֵוַקִי, באו בדיוק לשם. כאישיות אלוה, קרישנה מבין הרי הכול, אולם בחר לשתוק. אך ברצונו הגיע אז גם נָארַדַה החכם וגולל לפניהם את סיפור המעשה כולו—כיצד נחטף פְּרַדְיוּמְנַה מחדר היולדות, כיצד גדל ובא עתה עם אשתו מָאיָאוַתִי, שלפנים היתה רַתי, אשתו של קופידון. מה רבה היתה תדהמתם—תחילה החטיפה המסתורית, ואז צמיחתו הפלאית, ועתה שיבתו של הבן, שכבר חשבו אותו למת ולא קיוו כמעט עוד לשובו. עתה, נוכחים שזה פְּרַדְיוּמְנַה, הם החלו מקבלים את פניו בעליצות. בזה אחר זה כל בני המשפחה—דֵוַקִי, וַסוּדֵוַה, שְׂרִי קרישנה, בַּלַראמה, רוּקְמינִּי וכל שאר הנשים—חיבקו אותו וחיבקו גם את אשתו. השמועה פשטה מיד בעיר, ותושבים מלאי פליאה החלו להופיע להוטים לראות אותו. הם כולם אמרו, ״שב הבן המת. מה יותר משמח מזה?״

שרילה שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי הסביר שבתחילה כל בנות הארמון, כולן אמהות ואמהות חורגות של פְּרַדְיוּמְנַה, חשבו אותו לקרישנה ונבוכו קצת, כי התאוו להתיחד עמו. ההסבר לכך הוא שפְּרַדְיוּמְנַה דמה ממש לקרישנה, ובנוסף היה הרי גם קופידון עצמו. לא מפליא איפוא, שאמהותיו, גם כל אשה אחרת, יתבלבלו בדרך זו. נאמר שגופו דמה כל כך לקרישנה, שאפילו אמו שלו חשבה אותו לאל.

סיפורי קרישנה: פרק 54 – קרישנה מביס את כל הנסיכים ומביא את רוּקְמינִּי לביתו בדְוָארַקָא

קרישנה חטף את רוּקְמינִּי, והנסיכים, ובראשם גַ'רָאסַנְדְהַה, רתחו כולם מזעם. מוכי הלם מיופיה, הם צנחו קודם מגב סוסיהם ופיליהם. אולם עתה שבו לעשתונותיהם, והחלו מכינים את נשקם. הם שלפו קשתות וחיצים ובדהרה, על מרכבות, על סוסים ועל פילים, הם החלו לדלוק אחר קרישנה. אלא שחיילי היַדוּ יצאו נגדם, כדי לבלום את התקדמותם. קרב אדיר התחולל אז בין שני המחנות. מתנגדיו של קרישנה, בהנהגת גַ'רָאסַנְדְהַה, היו כולם לוחמים מיומנים. הם שיגרו את חיציהם בחילי היַדוּ כמו ענן שממטיר גשמיו בעוז על פסגת הר. ענן שנקבץ על פסגתו של הר אינו זז כמעט, ומשום כך עוצמת גשמיו עזה יותר מאשר בכל מקום אחר.

הנסיכים נלחמו במלוא אונם, נחושים בדעתם להביס את קרישנה ולהוציא את רוּקְמינִּי מידיו. ורוּקְמינִּי, ישובה לצד קרישנה, צפתה במטר החיצים שנפל על חילי היַדוּ. מפוחדת, היא הביטה בפניו של קרישנה בהכרת תודה, על שנכון היה להסתכן כל כך בעבורה. עיניה נעו כה וכה, והיא נראתה עצובה עד מאד. קרישנה הבין מיד את לבבה וניסה לעודד אותה במילותיו: ״רוּקְמינִּי שלי, אל תדאגי. חילי היַדוּ יהרגו תכף את כל חילי האויב.״

ואכן, בדיוק אז פקעה סבלנותם של מפקדי צבא היַדוּ בהנהגת בַּלַראמה, שידוע גם כסַנְקַרְשַׁנַּה וגַדַדְהַרַה; נמאס להם ממתקפתם המבזה של חילי האויב והם החלו לשלח חיציהם בסוסים, בפילים ובמרכבות, ובתוך זמן קצר החלו נסיכים וחילי האויב לצנוח, ומיליוני ראשים מבותקים נראו מתגלגלים בשדה הקרב, על קסדותיהם ועגיליהם. ידי החילים נגדעו בעודן אוחזות בקשתות, בחיצים ובאלות; ראשים נערמו בערימות, והיו גם ערימות סוסים. החילים, הגמלים, הפילים והחמורים כולם צנחו לארץ כרותי ראש.

גַ'רָאסַנְדְהַה ושאר הלוחמים נוכחו אז שהם מובסים בהדרגה בידי חיליו של קרישנה, וחשבו שמטופש להסתכן כל כך ולהפסיד בקרב עבור שׂישׂוּפָּאלַה; הוא בעצמו צריך להילחם ולשחרר את רוּקְמינִּי מידיו של קרישנה. אולם כיוון שנוכחו שאינו חזק דיו, כולם החליטו שלא לבזבז עוד את כוחותיהם לשוא, וחדלו מקרב ופרשו.

היו נסיכים שמתוך נימוס ניגשו אל שׂישׂוּפָּאלַה, ומצאו אותו מדוכדך עד מאד, כמו אדם שאיבד את אשתו; פניו קמלו, כוחותיו נטשו אותו, וזוהרו גווע. אלה אמרו לו אז: ״הי שׂישׂוּפָּאלַה, אל תיפול כל כך ברוחך. אתה בן מעמד הנסיכים וגדול הלוחמים. מדוע שתושפע כל כך משמחה או מצער שבין כה וכה אינם נמשכים לעד? התעודד. אל תתן לאכזבה להשתלט עליך בגלל כישלון זמני. אחרי הכול, אנחנו איננו המבצעים העליונים; כולנו מרקדים על-פי רצונו של העליון, כמו בובות ביד קוסם, ובחסדו סובלים בצרה או נהנים בשמחות, שמאזנים בסופו של דבר זה את זה.״

סיבת כל התבוסה הנוראה הזו היה טבעו הקנאי של רוּקְמִי, אחיה הבכור של רוּקְמינִּי. ועתה, לאחר שתכנן להשיאה לשׂישׂוּפָּאלַה, כמה התאכזב לראות אותה נחטפת בידיו של קרישנה. הוא ושׂישׂוּפָּאלַה, ידידו ומי שהיה אמור להיות גיסו, שבו אמנם איש איש לביתו, אלא שרוּקְמִי לא נרגע. הוא החליט ללמד את קרישנה לקח בעצמו. הוא קיבץ את חילותיו שלו—צבא בן אלפי פילים, סוסים, מרכבות וחילים—וחמוש באלה הוא יצא בעקבותיו של קרישנה לעבר דְוָארַקָא. כדי לזכות בהוקרת קהל הנסיכים השבים, הוא הבטיח בפניהם, ״כולכם לא הצלחתם לעזור לשׂישׂוּפָּאלַה לשאת את אחותי, אולם אני איני יכול להרשות לקרישנה לחטוף אותה. אני אלמד אותו לקח. עכשיו אני הולך לשם.״ הוא הציג עצמו כמו מצביא גדול, ואז נשבע בנוכחותם, ״עד שלא אנצח את קרישנה ואשיב את אחותי, לא אשוב לעירי קוּנְּדּינַה. כולכם עדים לנדרי וגם תיראו אותי מגשים אותו.״

הוא סיים את נאומו הרברבני, עלה על מרכבתו, והורה לרכבו לנסוע בעקבותיו של קרישנה. הוא אמר, ״אני רוצה להלחם עמו מיד. רועה פרות זה הפך גאותן מאד בגלל דרכיו הערמומיות להלחם בקְשַׁתְרייות. אולם היום אלמד אותו לקח מר. כיוון שחטף ברוב חוצפה את אחותי, היום ילמדו אותו חיצי החדים שיעור חשוב.״ אדם אויל זה, רוּקְמִי, נבער לחלוטין למידת כוחו ומעשיו של הריבון, החל אז להשמיע בעזות מצח איומים.

ברוב טיפשותו, הוא הגיע עד מהרה לפני קרישנה וחזר ואמר לו, ״עצור לרגע, בוא להלחם איתי!״ הוא מתח אז את קשתו, וירה שלושה חיצים אימתניים בגופו של קרישנה. הוא גם כינה את קרישנה ״הנתעב בבני שושלת היַדוּ״, וביקש ממנו לעצור לרגע כדי שיוכל ללמד אותו לקח. ״אתה נושא את אחותי כמו עורב שגונב חמאה מזוככת שנועדה להקרבות. אתה גאה מאד על כוחך הצבאי, אולם אינך מסוגל להלחם על-פי הכללים. גנבת את אחותי; עתה אגאל אותך מיוקרתך הכוזבת. תוכל להחזיק באחותי רק עד אשר חיצי ינעצו אותך לאדמה לעד.״

למישמע דברי הטירוף הללו, קרישנה שיגר בין רגע חץ שקרע את מיתר קשתו של רוּקְמִי, לפני שיוכל לשלוח חץ נוסף. אלא שרוּקְמִי לקח אז קשת אחרת וירה עוד חמישה חיצים בקרישנה. שוב קטע קרישנה את מיתר הקשת, ושוב אחז רוּקְמִי בקשת נוספת. אלא שהפעם, כדי ללמדו לקח, קרישנה קרע את המיתר וגם ירה בו שישה חיצים, ועוד שמונה—ארבעה חיצים הרגו את ארבעת סוסיו, חץ נוסף המית את רכבו, ושאר השלושה ניפצו את גג מרכבתו, לרבות דגלו.

עתה, מרוקן מחיציו, רוּקְמִי נעזר בחרבות, במגינים, בקלשונים, ברומחים, ובשאר כלי נשק שנועדו לקרב פנים אל פנים. אולם קרישנה ניפץ גם את אלה כליל. בלית ברירה, לאחר שנסיונותיו כולם עלו בתוהו, שלף רוּקְמִי את חרבו ורץ במהירות לעבר קרישנה, כמו זבוב שמזנק לאש. אלא ששוב, ברגע שהגיע, קרישנה ניפץ את נשקו לרסיסים. קרישנה שלף אז את חרבו שלו וכבר עמד להרוג אותו, אולם אז נפלה רוּקְמינִּי לרגליו, מבינה שאינו מוכן לסלוח לאחיה עוד, וכולה רועדת מאימה וצער היא התחננה אל בעלה.

תחילה היא כינתה את קרישנה ״יוגֵשְׁוַרַה״, כלומר, מי שניחן בשיפעה ובאון בלתי נתפסים. קרישנה הינו בעל עוצמה בלתי נתפסת בעוד שכוחו הצבאי של אחיה מוגבל. קרישנה גם אינו ניתן למדידה, בעוד שאחיה נמדד על כל צעד וצעד בחייו; הוא אינו משול אפילו לחרק עלוב ביחס לכוחו האינסופי של קרישנה. היא כינתה את קרישנה גם כאל כל האלים-למחצה. ישנם אלים-למחצה רבים, כגון ברהמה, שיווה, אינְדְרַה וצַ'נְדְרַה; אולם קרישנה הינו אלוהם ואדונם של כל האלים הללו, בעוד שאחיה אינו אפילו סתם אדם רגיל, אלא השפל שבשפלים, כיוון שלא ידע בכלל על קרישנה. במילים אחרות, מי שאינו מבין את מעמדו האמיתי של קרישנה, הינו הנחות באנשים. רוּקְמינִּי קראה לקרישנה גם ״גַ'גַתְפַּתי״, או אדון כל הבריאה החומרית, לעומתו אחיה הינו בסך הכול נסיך.

רוּקְמינִּי השוותה כך את מעמדו של רוּקְמִי לזה של קרישנה והתחננה ברגש לחייו, עתה ברגע המבורך הזה, ממש לפני איחודה עם קרישנה. למעשה, עכשיו נחשף טבע האשה שבה. היא שמחה להינשא לקרישנה בשעה שיועדה לאחר, אולם לא רצתה בגלל זה לאבד את אחיה, שאחרי הכול אהב את אחותו הצעירה וחפץ להשיאה למי שלדעתו היה עדיף יותר. בשעה שהתפללה כך לחייו, גופה כולו רעד מחרדה, פניה כמו יבשו, וגרונה נשנק. בגלל הרעד, תכשיטיה התרופפו ונפלו לארץ והתפזרו. קרישנה נמלא מיד חמלה והסכים לא להרוג את הסכל, אולם חפץ להעניש אותו מעט. הוא כפת אותו בבד וגילח את שפמו, את זקנו ושערו, משאיר חלקות שיער בלתי גזוזות פה ושם.

ובינתים הצליחו חילי היַדוּ בפיקודו של בַּלַראמה להכניע את צבאו של רוּקְמִי, כמו פיל שתולש את גבעולי הלוטוס הרכים במים. כלומר, הם רוצצו את כוחותיו כמו שפיל רומס את פרחי הלוטוס ברגליו, בשעת רחצתו. מכל מקום, רבה היתה הפתעתם משראו את מצבו של רוּקְמִי. בַּלַראמה במיוחד נכמרו רחמיו על גיסתו, שזה עתה נישאה, וכדי לשמחה, הוא בעצמו התיר את רוּקְמִי מקשריו, וכדי לרצותה יותר, הוא גם נזף בקרישנה, כאחיו הבכור. ״קרישנה, לא נהגת כשורה בכלל. זהו מעשה מביש, שנוגד את מסורת משפחתנו! גזיזת שיערו של אדם וגילוח שפמו וזקנו משולים כמעט להריגתו. מה שהיה היה, עתה הפך רוּקְמִי לגיס, לקרוב משפחה, ולא צריך היית לעולל לו זאת.״

עתה, כדי להרגיע את רוּקְמינִּי הוא אמר, ״אל תצטערי עוד על אחיך ומראו המוזר. כל אחד סובל או נהנה כתוצאה ממעשיו.״ הוא רצה שתבין שאחיה סובל כתוצאה ממעשיו, ומשום כך אינו ראוי לחמלה רבה כל כך. הוא שוב פנה אל קרישנה ואמר, ״קרישנה יקירי, לקרוב משפחה צריך לסלוח, גם אם חטא וראוי להמיתו. כי כאשר הוא הופך מודע לאשמתו, מודעותו בעצמה כבר שווה למוות, ואין עוד צורך להרוג אותו.״ ועתה שוב לרוּקְמינִּי, הוא הסביר שחובתו של קְשַׁתְרייַה בחברה האנושית הינה נוקשה מאד. על-פי כללי המלחמה גם אח יכול להפוך לאויב, ואז לא יהסס הקְשַׁתְרייַה להרוג אותו. במילים אחרות, בַּלַראמה לימד את רוּקְמינִּי שלא היה כל פסול באכזריות שגילו קרישנה ורוּקְמִי זה כלפי זה, למרות קשרים משפחתיים. הוא הסביר שהקְשַׁתְרייות הינם דוגמה אופיינית לדרך החיים החומרית; הישגים או קנינים חומריים מנפחים את גאותם ומשום כך במלחמותיהם על ממלכה, אדמה, רכוש, נשים, יוקרה או כוח, אלה מנסים להשפיל ולבזות את יריבם כמידת יכולתם. הוא גם הסביר לרוּקְמינִּי שזיקתה לאחיה רוּקְמִי, שעורר את איבתם של אנשים כה רבים, הינה פסולה והולמת אנשים חומרניים. כי אחרי הכול, אופיו לא היה מכובד ביותר, בהתחשב בדרך שבה נהג בידידים שונים. אלא שרוּקְמינִּי, כאשה פשוטה, חשה חיבה עזה אליו, ואף שלא היה ראוי להיות אחיה, היא חמלה עליו.

״בנוסף״, הוסיף בַּלַראמה, ״ההבחנה הזו שבין אדם נייטרלי לבין אויב או ידיד מקורה בתפיסת חיים גופנית. זהו אונו המשלה של הריבון שמתעתע באנשים סכלים שכאלה. הנשמה הרוחנית הינה בעלת אותה איכות רוחנית בכל הגופים החומריים. אלא שמחוסר הבנה נוטים לראות רק את ההבדלים הגופניים שבין אדם לחיה, בין מלומד לנבער, או בין עשיר לעני, שבסך הכול מהווים כסות לנשמה הרוחנית הטהורה. הבחנה שכזו, שמבוססת כולה על הגוף, הינה ממש כאילו היינו מבדילים בין אש לאש בגלל שזו בוערת על חומר בערה שונה. ההבדלים שבין צורות וגדלים בחומר הבערה אינם גוררים הבדלים שכאלה באש. גם בשמיים אין הבדלים של צורה או גודל.״

כך פייס אותם בַּלַראמה בהוראות חוכמה ומוסר. הוא גם אמר: ״הגוף הזה הינו חלק מכלל התופעה החומרית. ישות החיים, או הנשמה הרוחנית, שבאה במגע עם חומר, מתגלגלת מגוף לגוף ברדיפה אחר הנאה אשליתית, וזה ידוע כקיום החומרי. המגע הזה של ישות החיים עם עולם התופעות החומרי אינו מיזוג מוחלט, גם לא היבדלות. אין ספק כמובן, גיסתי הענווה, שהנשמה הינה סיבת הגוף החומרי, ממש כשם שהשמש הינה מקור האור, הראייה, והצורות שבקיום החומרי. הדוגמה הזו של השמש מבהירה מאד את מעמדה של ישות החיים ומגעיה עם העולם החומרי. השמש זורחת עם בוקר, וחומה ואורה מתפשטים בהדרגה במשך כל היום. השמש הינה סיבת כל התהוות חומרית וכל צורה או דמות; היא שגורמת להתרכבות החומרים ולהתפרקותם. מכל מקום, עם שקיעתה, או תזוזתה למקום אחר, לתופעות אין עוד מגע עמה. תוצאות השפעותיה ניכרות אמנם בחלק כדור הארץ המזרחי, אף שעברה כבר למערבי, אלא שהיא עצמה נגלית רק בחלק המערבי. בדומה לכך, ישות החיים מקבלת או מייצרת גופים שונים בנסיבות מסוימות, ועמם גם מערכות שונות של יחסים גופניים, אולם ברגע שהיא נוטשת את גופה המסויים, אין לה עוד דבר עמו. גם אין לה דבר עם הגוף הבא שתקבל. למעשה, היא חופשיה תמיד מכל מגע גופני שכזה. ומכאן, שהופעת הגוף והיעלמותו אינם קשורים ממש בישות החיים, ממש כשם שהתמלאות הירח והתמעטותו אינם חלים עליו באמת. כאשר הירח נראה כמו מתמלא, אנו טועים לחשוב שהוא גדֵל, וכאשר נראה שהוא מתמעט, אנו חושבים שהוא קטֵן. אלא שלמעשה, הירח נשאר כמות שהוא תמיד; ללא כל קשר לתופעת ההתמלאות וההתקטנות.״

״התודעה בקיום החומרי, ניתן להשוותה לשינה או חלימה. בשנתו, חולם האדם על התרחשויות מדומות, וחווה אפילו בשמחה ובצער בעטיין. כמותו סובל אדם השרוי בתודעה חומרית, שבעצמה הינה כמו חלום; סבלו מקורו בתוצאות קבלת הגוף ונטישתו אחר כך. תודעת קרישנה הינה היפוכה של תודעה חומרית. במילים אחרות, מי שהתעלה לתודעת קרישנה, משתחרר מתפיסות חיים כוזבות.״

כך הורה להם בַּלַראמה ידע רוחני. או אז הוא פנה אל גיסתו: ״רוּקְמינִּי בעלת החיוך הענוג, אל תתני למניעים כוזבים שמקורם בבערות להעציבך. עצבות מקורה בסך הכול במושגים מוטעים, ודיון מעמיק בטבעם של חיים אמיתיים יכול להפיג אותה מיד. לימדי למצוא את שמחתך על מישור זה בלבד.״

למישמע הוראות מאירות שכאלה, רוּקְמינִּי נרגעה ונמלאה שמחה. אומללותה היתה רבה למראה מצבו העלוב של אחיה, אולם עתה היא התעשתה ושבה לאיזונה. ובאשר לרוּקְמִי, הלה לא הצליח לעמוד במילתו, גם לא להגשים את משימתו; הוא יצא מביתו עם צבא גדול כדי להביס את קרישנה ולשחרר את אחותו, והנה, כל חיליו אבדו וכל צבאו, והוא עצמו הושפל. אולם אף שלבו נשבר, בחסדו של הריבון יכול היה להמשיך את חייו עד תום מועדם. הוא היה קְשַׁתְרייַה, וזכר איפוא, את הבטחתו שלא ישוב לעיר קוּנְּדּינַה מבלי להרוג את קרישנה ולשחרר את אחותו. ועתה משנכשל, הוא החליט בכעסו שלא לשוב עוד לבירה. הוא בנה לו בקתה קטנה בכפר בְּהוגַ'קַטַה והתגורר שם עד סוף ימיו.

או אז, לאחר שהביס את כל המתנגדים וחטף את רוּקְמינִּי בכוח, קרישנה הביא אותה הביתה לעירו, דְוָארַקָא, ושם נישא לה על-פי כללי הטקס. אחרי נשואיהם, קרישנה הפך למלך היַדוּ שם. התושבים כולם עלצו, חגיגות נחוגו בכל בית, ובשמחתם הם לבשו בגדי פאר והתקשטו במיטב התכשיטים, ואיש איש כמידת אפשרותו, הביא אז מתנות לבני הזוג. הבתים ביַדוּפּוּרי (דְוָארַקָא) כולם קושטו בדגלים ובסרטים ובפרחים. שער מיוחד הותקן בכל בית לרגל האירוע, ומשני צדדיו הונחו כדים גדולים מלאים במים. העיר כולה הדיפה ניחוחות בעירתן של קטורות מעולות, ובלילה אלפי מנורות הפיצו זוהרן, מקשטות כל בית.

לרגל הנישואים העיר לבשה שמחה, מעוטרת בשפעת עצי בננה ועצי עלי לעיסה. שני עצים אלה נחשבים למבורכים מאד באירועים חגיגיים. נאספו שם גם פילים רבים, שנשאו את מלכיהם המכובדים של מדינות ידידותיות. הפיל הינו קל דעת מטבעו ונוטה לשעשועים, וכאשר הוא מבחין בצמחים או בעצים קטנים, הוא עוקר אותם מיד ומשליך אותם לכל עבר. וכך, כל הפילים ששם, כמו שיכורים, החלו לעקור ולפזר את עצי הבננה ועצי עלי הלעיסה. אולם למרות כל העצים המושלכים, נראתה העיר יפיפיה.

מן המלכים הידידותיים הופיעו שם הקוּרַוים, מיוצגים על-ידי דְהרּיתַרָאשְׁטְרַה, חמשת הפָּאנְּדַּוים, המלך דְרוּפַּדַה, המלך סַנְתַרְדַנַה, כמו גם בְּהִישְׁמַקַה, אביה של רוּקְמינִּי. בגלל החטיפה התגלעה אי הבנה כלשהי בין שתי המשפחות. אולם אחרי שבַּלַראמה פנה אל המלך וחכמים וקדושים שונים דיברו על לבו, הוא נאות לנכוח בטקס. למרות שתקרית החטיפה לא היתה מאורע נעים ביותר לממלכת וידַרְבְּהַה, לא היה זה בלתי שגרתי בין קְשַׁתְרייות. למעשה, חטיפה היתה מעורבת כמעט בכל נישואים. והמלך בְּהִישְׁמַקַה נטה הרי כבר מלכתחילה להשיא את בתו היפיפיה לקרישנה. בדרך כלשהי, מטרתו הושגה עתה, אף שבנו הבכור הושפל בקרב, והוא שמח מאד להצטרף אל כל החוגגים. בפַּדְמַה פּוּרָאנַּה נזכר שגם מַהָארָאגַ'ה נַנְדַה וילדי הרועים מוְרּיְנְדָאוַנַה השתתפו בטקס. מלכים מממלכות קוּרוּ, סְרּינְגַ'יַה, קֵקַיַה, וידַרְבְּהַה וקוּנְתי באו לדְוָארַקָא לרגל המאורע, על כל פמליתם המלכותית.

סיפור חטיפתה של רוּקְמינִּי נכתב כשיר וסופר בכל מקום על-ידי קריינים מקצועיים. המלכים ששם, ובמיוחד בנותיהם, נפעמו כולם ונהנו מתיאור גבורתו של קרישנה. האורחים, גם כל תושבי העיר, עלצו למראה הזוג, קרישנה ורוּקְמינִּי. במילים אחרות, הריבון העליון המקיים כול ואלת המזל התאחדו עתה, לשמחת כלל האנשים.

סיפורי קרישנה: פרק 53 – קרישנה חוטף את רוּקְמינִּי

קרישנה, מרוצה מדבריה של רוּקְמינִּי, לחץ אז את ידו של הבְּרָאהְמַנַּה ואמר: ״בְּרָאהְמַנַּה יקר, כמה אני שמח שרוּקְמינִּי להוטה להינשא לי, כיוון שגם אני להוט להשיג את ידה. בתו של בְּהִישְׁמַקַה שבתה את מחשבותי כליל, עד כי בלילות לעיתים שנתי נודדת בגללה. נראה שאחיה הבכור סידר את נישואיה עם שׂישׂוּפָּאלַה מתוך עוינות כלפי. אני נחוש איפוא, והחלטי ללמד לקח את כל הנסיכים הללו. ממש כמו עץ פשוט שבטיפול הולם מפיקים ממנו אש, אני אטפל בנסיכים הרשעים ואוציא, כמו אש, את רוּקְמינִּי מביניהם.״

עתה, יודע את המועד המדויק שנקבע לנישואים, קרישנה חפץ להיחפז ולעזוב. הוא ביקש מרכבו, דָארוּקַה, לרתום את הסוסים למרכבתו ולהתכונן לנסוע לממלכת וידַרְבְּהַה. קרישנה רק השמיע פקודתו, ומיד היה מוכן כבר הרכב עם ארבעה סוסים מיוחדים. שמותיהם ותיאורם של הסוסים נזכרים בפַּדְמַה פּוּרָאנַּה. הראשון, שַׂיְוְיַה, היה ירקרק; השני, סוּגְרִיוַה, היה אפרפר כמו קרח; השלישי, מֵגְהַפּוּשְׁפַּה, היה כמו ענן חדש; והאחרון, בַּלָאהַקַה, היה בצבע האפר. הסוסים נירתמו ליצול, והמרכבה היתה מוכנה לדרך. קרישנה עזר אז לבְּרָאהְמַנַּה לטפס, והושיב אותו במושב לצידו. הם יצאו בדהרה מדְוָארַקָא, ובתוך לילה הגיעו למחוז וידַרְבְּהַה. דְוָארַקָא מצויה בחלקה המערבי של הודו, וממלכת וידַרְבְּהַה מצויה בחלקה הצפוני. לפחות 1600 ק״מ מפרידים ביניהן, ובכל זאת הצליחו הסוסים, במהירותם האגדית, להגיע ליעדם—העיר קוּנְּדּינַה, בתוך לילה, או בשתיים עשרה שעות.

המלך בְּהִישְׁמַקַה לא התלהב ביותר להעניק את בתו לשׂישׂוּפָּאלַה. אולם חש מחויב, בגלל אהבתו לבנו הבכור, שערך את ההסדר. מתוך חובה הוא גם קישט את העיר לקראת הטקס ועשה את כל ההכנות הדרושות להצלחתו. מים הותזו ברחובות והעיר כולה נוקתה. כיוון שהודו נמצאת באזור טרופי, מזג האויר שם יבש, ואבק מצטבר תמיד ברחובות ובכבישים; משום כך, לפחות פעם ביום צריך להתיז עליהם מים, ובערים גדולות כמו כלכותה, אפילו פעמים ביום. דגלים וסרטים צבעוניים ניתלו ברחובות, ובצמתים חשובים ניבנו שערים. העיר כולה קושטה להפליא. ויופיה עוד התעצם בזכות תושביה, גברים כנשים, כולם מהודרים בבגדים נקיים ובמשחת עץ סנדל ובענקי פנינים ובפרחים. קטורת בערה בכל מקום, וניחוחות כמו אגוּרוּ בישמו את האויר. שפע של מזון הוגש לכוהנים ולבְּרָאהְמַנּים, וכמצוות הטקס, אלה גם זכו בתרומות ובפרות לרוב, ואז הם שוררו את מזמורי הוודות.

בת המלך, רוּקְמינִּי, היתה יפה עד מאד, כולה זכה וצחת שיניים. הרצועה המבורכת נקשרה כבר לפרק ידה, הושמו עליה תכשיטים שונים, ובד משי ארוך לכסות את חלק גופה העליון והתחתון. הכוהנים המלומדים זימרו לה מַנְתְרות מגוננות מן הסָאמַה וֵדַה, רּיג וֵדַה ויַג'וּר וֵדַה. ואחר כך זימרו את מזמורי האַתְהַרְוַה וֵדַה והעלו מנחות לאש כדי לבטל את השפעתן של התלכדויות כוכבים שליליות.

המלך בְּהִישְׁמַקַה היה רב נסיון וידע כיצד לנהוג בבְּרָאהְמַנּים ובכוהני הדת בטקסים מעין אלה. את הבְּרָאהְמַנּים הוא כיבד במיוחד והעניק להם זהב וכסף בשפע, גם דגנים מעורבים במולסה, ופרות מקושטות בתכשיטי זהב. דַמַגְהושַׁה, אביו של שׂישׂוּפָּאלַה, ערך גם הוא טקסי פולחן רבים שתכליתם להביא מזל למשפחתו. הוא נודע כדַמַגְהושַׁה בגלל יכולתו האדירה לרסן אזרחים עבריינים. דַמַה פירושו לרסן, וגְהושַׁה פירושו מפורסם; הוא התפרסם איפוא, בשליטתו באזרחים. הוא היה בטוח שבכוחו הצבאי יוכל לגבור על קרישנה, אם יבוא וינסה להפריע לטקס הנישואים. משום כך, אחרי שביצע טקסים מבורכים שונים, הוא אסף את חילות צבאו, צבא המַדַסְרַוי, ועם פילים רבים, מעוטרים בענקי זהב, ומרכבות וסוסים מקושטים כמותם, הוא יצא לדרך. אף שלא שכח לחלוטין את הנישואים, נראה היה שדַמַגְהושַׁה עם בנו ומרעיו הולכים לקוּנְּדּינַה בראש ובראשונה כדי להילחם.

משנודע לבְּהִישְׁמַקַה, המלך המלומד, שדַמַגְהושַׁה ופמליתו הגיעו, הוא יצא מיד את העיר לקבל את פניהם. מחוץ לשער העיר היו גנים רבים, שבהם הוזמנו האורחים להתמקם. על-פי שיטת הנישואים הוֵדית, אבי הכלה אמור לארח את מחנהו הרב של החתן ולשכן אותו במקומות נאים במשך שנים או שלושה ימים, עד גמר טקס החתונה. במחנהו של דַמַגְהושַׁה היו אלפי אדם, ביניהם מלכים שהבולטים מהם היו גַ'רָאסַנְדְהַה, דַנְתַוַקְרַה, וידֻוּרַתְהַה ופּוּנְּדְּרַקַה. היה זה סוד גלוי לכול שרוּקְמינִּי נועדה להינשא לקרישנה, אלא שאחיה הבכור, רוּקְמִי, סידר את נישואיה לשׂישׂוּפָּאלַה. הילכו גם שמועות שרוּקְמינִּי שלחה שליח לקרישנה. החילים ציפו איפוא, להפרעה מצדו—שיבוא וינסה לחטוף אותה. אף שלא היו נטולי חשש, כולם היו נכונים להילחם בו בעוז ולמנוע כל נסיון חטיפה שכזה. כאשר נודע לשְׂרִי בַּלַראמה שקרישנה עזב לקוּנְּדּינַה בלווית בְּרָאהְמַנַּה בלבד, וששׂישׂוּפָּאלַה נמצא שם עם כל צבאו הרב, הוא חשש מיד שכוונתם לתקוף את קרישנה. ועם צבא כביר של מרכבות, חיל רגלים, סוסים ופילים גם הוא הגיע לקוּנְּדּינַה.

ובינתים, בארמון, ציפתה רוּקְמינִּי לבואו של קרישנה. וכאשר לא בא, וגם לא הבְּרָאהְמַנַּה שנשא את מכתבה, היא נמלאה חרדה וקוננה כבר על מזלה הרע. ״רק לילה אחד נותר עד ליום הנישואים, והבְּרָאהְמַנַּה, גם שְׂיָאמַסוּנְדַרַה, לא שבו. איני מוצאת את הסיבה לכך.״ מתוך תקווה קלושה היא חשבה שאולי קרישנה אינו מרוצה בגלל סיבה כלשהי ודחה את הצעתה, והבְּרָאהְמַנַּה לא שב, מאכזבה. אולם אף שחשבה על סיבות שונות לעיקוב, היא ציפתה לבואם בכל רגע.

היא חשבה גם שאולי האלים-למחצה כמו ברהמה, שיווה והאלה דוּרְגָא אינם מרוצים. נאמר שהאלים נוטים להתרגז כאשר אינם נסגדים כראוי. אינְדְרַה למשל, התרגז על תושבי ורינדאוון כאשר נוכח שאינם סוגדים לו (כיוון שקרישנה הפסיק את האינְדְרַה-יַגְ'נַה), ורצה להעניש אותם. רוּקְמינִּי חשבה עתה שכיוון שלא הירבתה לסגוד לשיווה ולברהמה, אפשר שהם כועסים ומנסים להכשיל את תכניתה. ואולי האלה דוּרְגָא, אשתו של שיווה, תומכת ועומדת לצדו של בעלה. שיווה ידוע כרוּדְרַה, ואשתו ידועה כרוּדְרָאנִּי. השמות רוּדְרָאנִּי ורוּדְרַה מציינים מי שרגילים להטיל את זולתם לקשיים ולגרום להם למרר בבכי עד סוף ימיהם. רוּקְמינִּי חשבה על האלה דוּרְגָא כגיריגָ'א, בתם של הרי ההימליה. הרי ההימליה הינם קרים וקשים מאד. היא חשבה שכמותם גם האלה דוּרְגָא הינה קשת לב וקרה. כך, בחרדתה לראות את קרישנה, רוּקְמינִּי, שהיתה בסך הכול ילדה, חשבה אודות אלים-למחצה שונים. הגופִּיות סגדו לאלה קָאתְיָאיַנִי כדי לזכות בקרישנה כבעל; גם רוּקְמינִּי חשבה עתה על האלים-למחצה, לא לצורך ברכות חומריות, אלא בהקשר לקרישנה. אין כל פגם בתפילה לאלים-למחצה למען חסדו של קרישנה, ורוּקְמינִּי היתה שקועה כולה במחשבות עליו.

למרות שהרגיעה את עצמה שהזמן לא תם וגווינְדַה עוד יכול לבוא, היא חשה שהתקוה קלושה. דמעות זלגו מעיניה, וכאשר גברו יותר, היא עצמה את עיניה ביאוש. אולם בעודה שקועה כל כך במחשבות, סימנים מבורכים החלו להופיע בגופה. רעד חלף בעפעפה השמאלי, בזרועותיה ובירכיה. רעד באברי הגוף האלה מציין שדבר טוב עתיד להתרחש.

או אז, מלאה כולה בחרדה, היא ראתה את הבְּרָאהְמַנַּה השליח. קרישנה, נשמת-העל שבלב כל חי, הבין את חרדתה; ומיהר אז ושלח את הבְּרָאהְמַנַּה לארמון, לבשר לה על בואו. למראה הבְּרָאהְמַנַּה, רוּקְמינִּי גם הבינה את הרעד המבורך שבגופה, ומיד נמלאה חדווה. בחיוך היא שאלה אם קרישנה כבר הגיע. הבְּרָאהְמַנַּה השיב שבן שושלת היַדוּ, שְׂרִי קרישנה, אכן בא; הוא עוד עודד אותה בהבטחה שקרישנה יחטוף אותה, ויהי מה. שמֵחה כל כך על בשורתו, רוּקְמינִּי חפצה להעניק לבְּרָאהְמַנַּה את כל שברשותה. אולם כיוון שלא מצאה דבר ראוי למתנה, היא רק השתחוותה. משמעות ההשתחוות לפני אדם מכובד היא שהמשתחווה מכריז בכך על מחויבותו לאותו אדם. במילים אחרות, רוּקְמינִּי רמזה שתשאר אסירת תודה לבְּרָאהְמַנַּה הזה לעד. כל מי שזוכה בחסדה של אלת המזל, כמו אותו בְּרָאהְמַנַּה, אין ספק שיהיה מבורך תמיד בשפע חומרי.

כאשר נודע למלך בְּהִישְׁמַקַה שקרישנה ובַּלַראמה הגיעו, הוא הזמין אותם לחזות בטקס הנישואים של בתו. הוא דאג גם לשכן אותם ואת כל חיליהם בבית גינה נאה. כדרך המנהג הוֵדי, הוא הגיש להם גם דבש ובגדים נקיים. הוא לא אירח כך רק את קרישנה, בַּלַראמה, או גַ'רָאסַנְדְהַה; הוא קיבל את פניהם של מלכים ונסיכים רבים, איש איש בהתאם לכוחו האישי, לגילו ולנכסיו החומריים. סקרנים ותאווים, תושבי קוּנְּדּינַה התקבצו אז סביב קרישנה ובַּלַראמה, ולגמו את נקטר יופים. בעינים דומעות הם חלקו להם את הוקרתם החרישית. בשמחה הם צפו בקרישנה, חושבים אותו לבן זוג מתאים לרוּקְמינִּי. בלהיטותם לאחד את השניים, הם נשאו תפילה לאל: ״אלוה יקר, אם ביצענו בחיינו מעשה חסד כלשהו שהצליח לספק אותך, אנא רחם עלינו וקבל את ידה של רוּקְמינִּי.״ מסתבר שרוּקְמינִּי היתה נסיכה אהובה מאד, והתושבים כולם התפללו למזלה הטוב. בינתיים, לבושה ברוב פאר ומוגנת על-ידי שומרי ראש, יצאה רוּקְמינִּי מן הארמון כדי לבקר במקדשה של אַמְבּיקָא, האלה דוּרְגָא.

הסגידה לדמויות האלים במקדשים היתה קיימת מאז ראשית התרבות הוֵדית. ישנה קבוצת אנשים שמתוארת בבהגווד-גיטה כוֵדַה-וָאדַה-רַתַה; אלה מאמינים רק בטקסי הפולחן הוֵדיים, ולא בסגידה במקדש. כדאי מכל מקום, שאותם סכלים יתנו את דעתם לכך שאף שנישואיהם של קרישנה ורוּקְמינִּי נערכו לפני 5,000 שנה, נהגו כבר אז לסגוד במקדשים. בבהגווד-גיטה הריבון אומר, יָאנְתי דֵוַה-וְרַתָא דֵוָאן: ״הסוגדים לאלים-למחצה יגיעו למשכנם של האלים-למחצה.״ רבים סגדו לאלים-למחצה, ורבים סגדו לאלוהים במישרין. הסוגדים לאלים-למחצה סגדו במיוחד לברהמה, לשיווה, לגַנֵּשַׂה, לאל השמש, ולאלה דוּרְגָא. אפילו משפחות המלוכה סגדו לשיווה ולדוּרְגָא; היו גם אלים-למחצה מישניים יותר, שנסגדו על-ידי אנשים סכלים ונחותים. מכל מקום, הבְּרָאהְמַנּים והוַיְשְׁנַּוים סגדו לווישנו, אישיות אלוה העילאי, במישרין. הבהגווד-גיטה מגנה את הסגידה לאלים-למחצה, אולם לא אוסרת אותה; נאמר בה במפורש שאנשים פחותי תבונה סוגדים לאלים-למחצה השונים לצורך ברכות חומריות. והנה, אף שרוּקְמינִּי בעצמה הינה אלת המזל, היא הלכה עתה למקדשה של האלה דוּרְגָא. זאת משום שהסגידה לאלה היתה מסורת משפחתית. בשרימד בהאגותם מתואר שבשעה שרוּקְמינִּי צעדה לעבר מקדשה של דוּרְגָא, בתוך לבה היא חשבה רק על כפות רגלי הלוטוס של קרישנה. מכאן שהליכתה לשם לא דמתה לזו של סתם אדם רגיל, שהולך כדי להתחנן לברכה חומרית; קרישנה היה מטרתה היחידה. האמת היא שכל מי שמבקרים במקדשיהם של האלים-למחצה, מטרתם הינה קרישנה, שהרי זה הוא שמיפה את כוחם של האלים להעניק להם ברכות.

רוּקְמינִּי פסעה לעבר המקדש שקטה ורצינית. אמה וחברתה פסעו לצדה, אשת בְּרָאהְמַנַּה צעדה במרכז, ומקיפים אותה, צעדו שומרי ראש מלכותיים. (עד היום נוהגות בהודו כלות לפני נישואיהן ללכת למקדש של אל-למחצה.) התהלוכה פסעה לצלילי כלי נגינה, כגון תופים, קונכיות, ושופרים מסוגים ומגדלים שונים כגון פַּנַּוַה, תוּרְיַה, ובְּהֵרי, שיצרו יחדיו צליל מבורך וערב עד מאד. אלפי נשותיהם של בְּרָאהְמַנּים מכובדים היו שם, כולן לבושות במלבושים נאים ועדיים תואמים. הן הגישו לרוּקְמינִּי זרי פרחים, משחת עץ סנדל, ומלבושים צבעוניים שונים, כדי לסייע לה בסגידתה לשיווה ולדוּרְגָא. כמה מהן היו זקנות מאד והיטיבו לזמר את התפילות. ועתה, כשרוּקְמינִּי והשאר חוזרים אחריהן, הן הובילו את התפילות לפני דמות האלה.

רוּקְמינִּי התפללה לאֵלָה ואמרה, ״דוּרְגָא יקרה, הריני משתחווה לפניך, גם לפני ילדיך.״ לדוּרְגָא ארבעה ילדים מפורסמים: שתי בנות—אלת המזל, לַקְשְׁמִי, ואלת הלימוד, סַרַסְוַתִי—ושני בנים, גַנֵּשַׂה וקָארְתְתיקֵיַה, כולם נחשבים לאלים ואלות למחצה. נהוג לסגוד לאלה עם ילדיה המפורסמים, וגם רוּקְמינִּי נהגה כך. מכל מקום, תפילותיה היו שונות. ברגיל מתפללים לאֵלָה עבור עושר חומרי, פרסום, רווח, כוח וכיוצא בזה. אולם רוּקְמינִּי חפצה רק בקרישנה כבעל, ומשום כך התפללה שהאלה תתרצה ותברך אותה. כיוון שרצתה את קרישנה בלבד, הרי שסגידתה לאלים-למחצה אינה פסולה. חפצים שונים הוצעו אז לאֵלָה כגון מים, מנורות אש שונות, קטורת, מלבושים, זרי פרחים, ומאכלים שונים מותקנים מגְהי, כמו פּוּרים וקַצ'ורים. הוצעו לה גם פירות, קני סוכר, עלי לעיסה ותבלינים. רוּקְמינִּי הציעה את כל זה במסירות רבה, על-פי כל הכללים בהנחיית נשות הבְּרָאהְמַנּים הזקנות. אחרי הטקס הנשים הגישו לה את שאריות האוכל כפְּרַסָאדַם, והיא קיבלה את זה בכבוד רב. היא גם השתחוותה לפני הנשים ולפני האלה, ואז, משתם כל טקס הסגידה, היא אחזה ביד אחת מחברותיה ויצאה מן המקדש, בלויית השאר.

הנסיכים והמבקרים שבאו לקוּנְּדּינַה לרגל הנישואים כולם התקהלו עתה מחוץ למקדש, מתאוים לראות את רוּקְמינִּי. הנסיכים במיוחד השתוקקו לראות אותה, איש איש מהם חושב לזכות בה לאשה. כאחוזי הלם הם צפו בה אז, חושבים שהבורא ברא אותה במיוחד כדי לבלבל את דעתם של כל הנסיכים אבירי הרוח. גופה היה חטוב להפליא ומתניה צרים. היו לה עינים ירוקות, שפתים ורדרדות, ופנים יפיפיות מעוטרות בשיערה הפזור ובעגילים. לכפות רגליה היא ענדה צמידים משובצים באבני חן. בוהק גופה ויופיה כמו צוירו ביד אמן, שהפליא לחזור על תיאוריהם של המשוררים הגדולים. חזה מתואר כגבוה מעט, ומסתבר מזה שהיתה בסך הכול נערה צעירה, לא יותר מבת שלושה עשרה או ארבע עשרה. יופיה נועד במיוחד למשוך את לבבו של קרישנה. למרות שהנסיכים כולם צפו עתה באיבריה החטובים להפליא, היא לא נמלאה כל גאוה. עיניה נעו באי שקט, וכאשר חייכה בפשטות, כמו ילדה תמה, ניראו שיניה כפרחי לוטוס. היא פסעה באיטיות לביתה, מצפה שקרישנה יחטוף אותה בכל רגע. רגליה נעו כמו ברבור במלוא הדרו, ואצעדותיה צלצלו רכות.

כפי שהזכרנו כבר, כל הנסיכים הגיבורים שנאספו שם נירעשו כל כך מיופיה של רוּקְמינִּי, עד שכמעט איבדו את הכרתם. מלאי תאוה, הם השתוקקו, ללא תקווה, לזכות בידה, משווים את יופים שלהם לשלה. שְׂרִימַתִי רוּקְמינִּי מכל מקום, לא התעניינה באיש מהם; בלבה היא רק ציפתה שקרישנה יבוא וישא אותה משם. בשעה שסידרה את התכשיטים שעל אצבע ידה השמאלית, היא הביטה במקרה אל הנסיכים, ופתאום הבחינה בקרישנה ביניהם. אף שמעולם לא ראתה אותו לפני כן, היא תמיד חשבה עליו; ומשום כך לא התקשתה לזהות אותו בין קהל המלכים. קרישנה, מתעלם מאלה, ניצל את ההזדמנות והרים אז את רוּקְמינִּי על מרכבתו, שעל דיגלה התנוססה דמותו של גַרוּדַּה. הוא התקדם לאט וללא פחד, חוטף אותה כמו אריה שחוטף צבי מלהקת תנים. ובינתים גם בַּלַראמה הופיע בזירה, בלווית צבא חילי שושלת היַדוּ.

גַ'רָאסַנְדְהַה, שהובס כבר פעמים רבות בידי קרישנה, החל לשאוג: ״כיצד זה קורה? קרישנה חוטף את רוּקְמינִּי מאיתנו ללא כל התנגדות! מה ערך היותנו לוחמים וקשתים עזים? הי נסיכים, ראו! מעשה זה מכפיש את שמנו. כאילו חטף התן את שללו של האריה.״

סיפורי קרישנה: פרק 52 – קרישנה הרַנְצְ׳הור

אחרי שזכה בחסדו של קרישנה, מוּצ'וּקוּנְדַה, צאצאה המהולל של שושלת איקְשְׁוָאקוּ, הקיף את האל במערה, ויצא. ובחוץ, כמה הופתע למצוא שמידות האנשים קטנו למימדים ננסיים. גם העצים קטנו מאד, והוא הסיק מכך שהתקופה הינה תקופת קַלי. משום כך, מבלי להסיח דעתו, הוא יצא מיד לעבר צפון, ולבסוף הגיע להר גַנְדְהַמָאדַנַה. עצים רבים צמחו שם כגון עץ הסנדל ועצי פרחים שונים שניחוחם נסך חדווה בלב כל מי שבא לשם. הוא החליט להישאר בהר הזה ולבצע סיגופים עד סוף ימיו. כנראה שמקום זה מצוי בחלקם הצפוני ביותר של הרי ההימליה, במקום שבו שוכנים נַרַה-נָארָאיַנַּה. המקום קיים עד עצם היום הזה ונקרא בַּדַריקָאשְׂרַמַה. שם, שוכח כל מכאוב ועונג וכל שאר שניויות העולם החומרי, הוא עסק בסגידה לקרישנה. ואילו קרישנה שב אז לסביבות העיר מַתְהוּרָא והחל להילחם בחיליו של קָאלְיַוַנַה. הוא הרג אותם כולם, בזה אחר זה, ואחר כך אסף את השלל מן הגופות. אנשים גדולי מידות העמיסו אז על-פי הוראתו את השלל על עגלות שוורים ונשאו אותו לדְוָארַקָא.

ובינתיים שב גַ'רָאסַנְדְהַה והתקיף את העיר, הפעם עם צבא אדיר יותר, בן עשרים ושלושה אַקְשַׁוּהינִּים.

שְׂרִי קרישנה, שרצה להציל את מַתְהוּרָא ממתקפתו השמונה עשרה של צבא עצום שכזה מבלי לגרום למותם של המוני חילים, וגם כדי להתפנות לעיסוק חשוב יותר, נטש אז את המערכה מבלי להילחם. כמובן, הוא לא פחד בכלל. אולם הציג עצמו כמו אדם רגיל שנבהל ממספר רב כל כך של חילים ומשאבים. ללא כל נשק בידו, הוא פרש מקרב, ואף שכפות רגליו היו רכות כעלעלי הלוטוס, הוא צעד רגלִי למרחקים.

גַ'רָאסַנְדְהַה, שחשב שקרישנה ובַּלַראמה נבהלו הפעם מכוחו ונסים עתה, החל לרדוף אחריהם עם כל מרכבותיו, סוסיו וחיליו. הוא חשב שהם סתם אנשים פשוטים וניסה לחשב את מעשיו של האל. קרישנה ידוע כרַנְצְ'הור, או ״מי שנמלט משדה הקרב״. בהודו, ובמיוחד בגוּגַ'ראט, ישנם מקדשים רבים של קרישנה שידועים כמקדשים של רַנְצְ'הורְגִ'י. ברגיל, מלך שנוטש מערכה מבלי להילחם, נקרא מוג לב. אולם כאשר קרישנה משתעשע כך, סוגדים לו הדבקים. הזדים מנסים תמיד לאמוד את שיפעתו או את כוחו של אלוהים, בעוד שהדבקים רק מתמסרים לו וסוגדים לו. אם נצעד בעקבותיהם של הדבקים הטהורים, גם אנו נבין שקרישנה, רַנְצְ'הורְגִ'י, פרש מקרב לא מפחד, אלא משום שעמדה מטרה אחרת לנגד עיניו. המטרה, כפי שעוד יתגלה, היתה להספיק ולקבל את מכתבה הסודי של רוּקְמינִּי, אשתו הראשונה לעתיד.

נטישת הקרב הינה ביטוי לאחד מששת שפעיו. קרישנה הינו החזק מכול, העשיר מכול, המפורסם מכול, החכם מכול, היפה מכול, וגם הפרוש מכול. בשרימד בהאגותם נאמר בבירור שהוא עזב את שדה הקרב למרות כוחו הצבאי הרב. שהרי אפילו לבדו, ללא צבאו, היה יכול להביס את כל צבאו של גַ'רָאסַנְדְהַה, כמו בשבע עשרה הפעמים הקודמות. מכאן שנטישת הקרב היתה בסך הכול ביטוי לשיפעתו העילאית—מעלת הפרישות.

שני האחים צעדו למרחקים, ואז, כמו התעייפו. כדי להפיג את לאוּתם, הם טיפסו על הר גבוה שמזדקר אלפי מטרים מעל לפני הים. ההר נקרא פְּרַוַרְשַנַּה בגלל שיורדים בו גשמים בלתי פוסקים. פסגתו היתה מכוסה תמיד בעננים שנשלחו בידי אינְדְרַה. גַ'רָאסַנְדְהַה חשב כמובן, ששני האחים מפחדים מצבאו ומצאו להם מסתור בהר. תחילה ניסה אמנם למצוא אותם. אולם אחרי חיפושים ממושכים לשוא, הוא החליט לכתר את הפסגה באש וכך ללכוד ולהמית אותם. הוא הקיף את הפסגה בשמן, הוא הצית הכול באש, והלהבות פשטו מהר. אולם קרישנה ובַּלַראמה קפצו אז מראש ההר אל מרגלותיו—מרחק של 140 ק״מ. וכך, בעוד פסגת ההר מיתמרת בלהבות, הצליחו השניים להתחמק מעיניו של גַ'רָאסַנְדְהַה. והלה, בטוח ששניהם נשרפו לאפר, לא מצא עוד טעם במלחמה. מרוצה מהצלחת מאמציו, הוא עזב את מַתְהוּרָא ושב לביתו בממלכת מַגַדְהַה. ואילו קרישנה ובַּלַראמה שמו פעמיהם לעבר דְוָארַקָא, העיר המוקפת בים.

אחר כך נשא בַּלַראמה את רֵוַתִי, בתו של המלך רַיְוַתַה, שליט מחוז אָאנַרְתַה. זה מסופר בספר התשיעי של השרימד בהאגותם. אחרי נישואיו של בַּלַראמה, קרישנה נישא לרוּקְמינִּי, בתו של המלך בְּהִישְׁמַקַה, שליט מחוז וידַרְבְּהַה. קרישנה הינו אישיות אלוה העילאי, וָאסוּדֵוַה, וכמותו, רוּקְמינִּי הינה אלת המזל העילאית, מַהָא-לַקְשְׁמִי. על-פי הצ'איטניה-צַ'ריתָאמְרּיתַה, התרחבותם של קרישנה ושְׂרִימַתִי רָאדְהָארָאנִּי הינה בו-זמנית; קרישנה מתרחב לדמויות שונות מקטגורית וישנו-תַתְתְוַה, ושרימתי רָאדְהָארָאנִּי מתרחבת באמצעות אונה הפנימי לדמויות שונות מקטגורית שַׂקְתי-תַתְתְוַה, או אלות המזל הרבות לאינספור.

שמונה סוגי נישואים מקובלים בתרבות הוֵדית. המכובדים ביותר אלה נישואים שנקבעים על-ידי הורי החתן והכלה. במועד שנקבע, הולך החתן ברוב פאר אל בית הכלה, ושם זו ניתנת לו בנוכחות בְּרָאהְמַנּים, כוהנים וקרובי משפחה. אולם ישנן גם שיטות נוספות, כגון נישואי גַנְדְהַרְוַה ונישואי רָאקְשַסַה. רוּקְמינִּי נישאה לקרישנה בנישואי רָאקְשַׁסַה. כלומר, היה עליו לחטוף אותה לנגד עיניהם של מתחרים רבים, כגון שׂישׂוּפָּאלַה, גַ'רָאסַנְדְהַה, שָׂאלְוַה ועוד. אף שרוּקְמינִּי יועדה כבר לשׂישׂוּפָּאלַה, קרישנה חטף אותה מזירת הנישואים, ממש כשם שגַרוּדַּה חטף את כד הנקטר מידיהם של הזדים. רוּקְמינִּי, בתו היחידה של המלך בְּהִישְׁמַקַה, היתה יפה להפליא. היא נודעה כרוּצ'ירָאנַנָא, או ״מי שפניה היפיפיות נפתחות כמו פרח הלוטוס״.

דבקיו של קרישנה להוטים תמיד לשמוע אודות מעשיו הנשגבים. מעשיו, כגון מלחמה, חטיפה, ומנוסה מקרב, כולם הינם נשגבים ומצויים במישור המוחלט. ומשום כך מעוררים עניין נשגב בדבקים. דבק טהור אינו מבדיל ביניהם; גם לא מעדיף לשמוע אחד מאלה ולדחות אחר. מכל מקום, ישנו סוג של דבקים לכאורה, הפְּרָאקְרּיתַה סַהַג'ייָא, שלהוטים מאד לשמוע אודות הרָאסַה-לִילָא של קרישנה עם הגופִּיות, אך לא אודות מלחמותיו עם אויביו. זאת משום שאינם מבינים שאלימותו ואהבתו לגופִּיות שתיהן מתבצעות במישור המוחלט ונשגבות באותה מידה. הדבקים הטהורים שמטים אוזן קשבת לתיאורי עלילותיו של קרישנה שבשרימד בהאגותם, נהנים ממעשים אלה כולם, ואינם דוחים טיפה אחת מהם.

וזהו סיפור חטיפתה של רוּקְמינִּי: המלך בְּהִישְׁמַקַה, מלך וידַרְבְּהַה, היה רב כישורים ודבק גדול. היו לו חמישה בנים ובת אחת. בנו הראשון היה רוּקְמִי; השני היה רוּקְמַרַתְהַה; השלישי היה רוּקְמַבָּאהוּ; הרביעי והצעיר ביותר נקרא רוּקְמַקֵשַׂה, והחמישי נקרא רוּקְמַמָאלִי. לאחים היתה גם אחות אחת, רוּקְמינִּי, שהיתה יפה וצנועה, ונועדה להינשא לקרישנה. קדושים וחכמים רבים, כגון נָארַדַה מוּני, נהגו לבקר בארמונו של בְּהִישְׁמַקַה, ובאופן טבעי יצא לרוּקְמינִּי לשוחח עמם, וכך, לשמוע אודות קרישנה. ופשוט משמיעה, היא החליטה להתמסר לכפות רגלי הלוטוס שלו ולהיות לאשתו. גם קרישנה שמע אודותיה. היא היתה מאגר המעלות הנשגבות כולן: תבונה, רוחב לב, יופי נדיר, והתנהגות צדיקה. וגם הוא החליט שהיא מתאימה להיות לו לאשה. בני המשפחה וקרוביו של בְּהִישְׁמַקַה כולם חשבו להשיא את רוּקְמינִּי לקרישנה. אלא שאחיה הבכור, רוּקְמִי, מתעלם מרצון הכלל, בחר לחתן אותה עם שׂישׂוּפָּאלַה, שהיה אויב מושבע של קרישנה. כמה נעצבה רוּקְמינִּי שחורת העינים משנודע לה על ההסדר. אולם כבתו של מלך, היא הבינה בתככים מדיניים, והחליטה שהשתקעות בצער לא תועיל עתה; דרושים צעדים מעשיים. לאחר שיקול דעת היא החליטה לשלוח מסר לקרישנה. וכדי שלא תרומה, היא בחרה בבְּרָאהְמַנַּה מיומן כשליח. בְּרָאהְמַנַּה מיומן שכזה הינו איש אמת תמיד ודבק של וישנו. ועתה, הוא נשלח ללא דיחוי לדְוָארַקָא.

מיד עם הגיעו לשערי העיר, הוא הודיע לשוער על בואו, והלה הביא אותו אל הארמון, שם ישב קרישנה על כס זהב. מאחר שהבְּרָאהְמַנַּה שימש כשליחה של רוּקְמינִּי, הרי שזכה לראות את קרישנה, אישיות אלוה וסיבת כל הסיבות. הבְּרָאהְמַנַּה נחשב למורם הרוחני של כל מעמדות החברה. שְׂרִי קרישנה, שביקש ללמד את הכללים הוֵדיים כיצד לקבל פניו של בְּרָאהְמַנַּה, קם מיד ממושבו והציע אותו לאיש. ואז, ישוב על כס זהב, קרישנה החל לסגוד לו ממש כשם שהאלים-למחצה סוגדים לו עצמו. הוא לימד בכך שהסגידה לדבקו חשובה יותר אפילו מן הסגידה לו.

אחר כך התרחץ הבְּרָאהְמַנַּה, סעד את ארוחתו, ונשכב לנוח על מצע ממשי רך. קרישנה ניגש אליו אז חרש וברוב כבוד הניח את רגליו בתוך חיקו והחל לעסות אותן. הוא גם אמר לו, ״בְּרָאהְמַנַּה יקר, אני מקווה שאינך מתקשה בקיום כללי הדת, אני מקווה גם שמֵחְשָבך שליו תמיד.״ האנשים בחברה נחלקים על-פי מעמדות מקצועיים שונים, וכאשר שואלים לשלומם, זה צריך להיעשות על-בסיס משלח ידם. משום כך, כאשר שואלים לשלומו של בְּרָאהְמַנַּה, יש לנסח את השאלה בהתאם למצבו ובדרך שלא תטריד אותו. שלוה נפשית הינה בסיס ליושר, לנקיון, ליחס שווה לכול, לשליטה עצמית ולסובלנות. ועם שקונים ידע ויודעים כיצד ליישם אותו בחיים, הופכים משוכנעים לגבי האמת המוחלטת. הבְּרָאהְמַנַּה ידע שקרישנה הינו אישיות אלוה העילאי, ואף-על-פי-כן קיבל את שירותו, כדי לשמור על מוסכמות החברה הוֵדית. קרישנה שיחק כבן אנוש רגיל, וכקְשַׁתְרייַה ואיש צעיר, היתה זו חובתו לכבד בְּרָאהְמַנַּה שכזה.

קרישנה המשיך: ״הו הטוב בבְּרָאהְמַנּים, היה שמח בחלקך, כי בְּרָאהְמַנַּה מסופק לא יסטה מחובותיו לעולם; ועצם מילוי החובות, ובמיוחד עבור בְּרָאהְמַנַּה, די בו כדי להגשים את שלמות המאוויים כולם. אפילו מישהו עשיר כמו אינְדְרַה, מלך עדן, אם אינו מסופק, הרי שיאלץ להתגלגל מכוכב לכוכב, ולעולם לא ימצא את אושרו. בעוד שמי שמסופק בתוכו, גם ללא מעמד גבוה יֵדע להיות מאושר בכל מקום.״

הוראתו של קרישנה לבְּרָאהְמַנַּה הינה רבת משמעות. משמעותה שבְּרָאהְמַנַּה אמיתי אינו נטרד לעולם. כיום, בתקופת קַלי, ישנם בְּרָאהְמַנּים-כביכול שחיים חיים בזויים כמו שׂוּדְרות או אף נחותים מאלה, ואף-על-פי-כן מבקשים להיחשב לבְּרָאהְמַנּים לכל דבר. למעשה, בְּרָאהְמַנַּה אמיתי דובק בחובותיו, ולעולם אינו עוסק בחובותיו של שׂוּדְרַה או של נחות מזה. הספרים המוסמכים מורים שבמצבים קשים במיוחד אפשר שבְּרָאהְמַנַּה יעסוק במשלח ידו של קְשַׁתְרייַה או אפילו של וַיְשְׂיַה, אך לעולם לא של שׂוּדְרַה. קרישנה מכריז כאן שבְּרָאהְמַנַּה שמקפיד לקיים את כללי הדת, לא יטרד גם לנוכח קשיים.

ולסיכום, קרישנה אמר: ״הינני משתחווה לפני הבְּרָאהְמַנּים והוַיְשְׁנַּוים, כיוון שהבְּרָאהְמַנּים מסופקים תמיד והוַיְשְׁנַּוים פועלים תמיד לרווחת כלל החברה. הם ידידיה הטובים ביותר של האנושות, הם פטורים מזהויות כוזבות, ותמיד שלווים.״

עתה ביקש האל לדעת אודות השליטים (הקְשַׁתְרייות) בממלכתו של הבְּרָאהְמַנַּה. הוא חקר איפוא, האם האזרחים שמחים שם. כישוריו של מלך נמדדים על-פי מצב האנשים בממלכתו. אם אלה שמחים מכל בחינה, פירושו של דבר שהמלך הינו ישר דרך ומבצע כראוי את חובותיו. קרישנה אמר שאותו מלך שאזרחיו שמחים, הינו יקר לו מאד.

מובן שקרישנה הבין שהבְּרָאהְמַנַּה נושא עמו מכתב סודי, ומשום כך אמר, ״אם אינך מתנגד, תוכל עתה לדבר על שליחותך.״ הבְּרָאהְמַנַּה, מאושר ממגעיו הנשגבים עם הריבון, סיפר אז את סיפור משימתו. הוא הוציא את מכתבה של רוּקְמינִּי ואמר: ״אלה הן מילותיה של הנסיכה רוּקְמינִּי: 'קרישנה יקר, הו הנקי מרבב והיפה מכול, כל בן אנוש שזכה לשמוע על דמותך הנשגבת ועלילותיך, מיד, דרך אוזניו, נמשך כולו לשמך, לתהילתך ולמעלותיך. מכאוביו החומריים נמוגים כליל, והוא קובע את דמותך בלבו. מתוך אהבה נשגבת שכזו, הוא רואה אותך תמיד בתוכו, וכך מתגשמים מאווייו כולם. גם אני שמעתי אודות תפארת מעלותיך. ואולי אני חסרת בושה ומבטאת את עצמי בצורה ישירה מדי, אולם שבית את לבי. כנערה צעירה ולא נשואה, אפשר שתפקפק ביציבות נפשי. אולם מוּקוּנְדַה יקירי, מבני האנוש אתה האריה העילאי, אתה הנעלה באנשים. וכל נערה שטרם עזבה את ביתה, גם הצנועה שבנשים, תיפול שבי אחרי אופיך המופלא, חוכמתך, שיפעתך ומעמדך, ותיתאווה להינשא לך. אני יודעת שאתה בעלה של אלת המזל ומלא חסד לדבקיך; משום כך החלטתי להפוך לשפחתך הנצחית. אלי היקר, חיי ונשמתי מוקדשים לכפות רגלי הלוטוס שלך. בחרתי בך לבעל, ולכן אני מתחננת שתקבל אותי לאשה. אתה האדיר מכול, הו בעל עיני הלוטוס. עתה אני שייכת לך. כמה זה בזוי שתן יבוא ויחטוף את טרפו של האריה. מהר איפוא, ובוא לגונן עלי, לפני שאלקח בידי שׂישׂוּפָּאלַה ונסיכים כמותו. אלי, בחיי הקודמים אפשר שהירבתי במעשי צדקה לטובת הכלל כגון חפירת בארות ונטיעת עצים, או שערכתי טקסי פולחן וקרבנות ושרתתי אנשים נעלים כגון המורה הרוחני, הבְּרָאהְמַנּים והוַיְשְׁנַּוים. ואולי ריציתי במעשים הללו את אישיות אלוה, נָארָאיַנַּה. אם זה כך אלי, מי יתן ואתה, קרישנה, אחיו של בַּלַראמה, תבוא לכאן ותתפוס בידי, כדי ששׂישׂוּפָּאלַה ומרעיו לא יוכלו לגעת בי.'״

נישואיה של רוּקְמינִּי לשׂישׂוּפָּאלַה כבר נקבעו. משום כך היא הציעה שרק חטיפתה תוכל לשנות את המצב. נישואים כאלה, שבהם נחטפת הנערה בכוח, נקראים נישואי רָאקְשַׁסַה, והם נהוגים בקרב קְשַׁתְרייות, כלומר אנשי שררה חדורי רוח קרב. נישואיה נקבעו ליום המחרת, ומשום כך היא הציעה שקרישנה יבוא בהסתר ויחטוף אותה, ואז ילחם עם שׂישׂוּפָּאלַה ובני בריתו, כגון מלך מַגַדְהַה. היא ידעה שאיש לא יכול להביס את קרישנה ואין ספק שינצח בקרב, ומשום כך כינתה אותו אַג'יתַה—הבלתי מנוצח. כדי שבני משפחתה הרבים, לרבות נשים, לא יפצעו או יהרגו בקרב, אם זה יתרחש בארמון, חשבה רוּקְמינִּי בת המלך, כמו מדינאי מיומן בתכסיסים מדיניים, על פיתרון הולם.

היא הסבירה שנהוג במשפחתה לבקר לפני כל נישואים במקדשה של האלה דוּרְגָא, שהינה אלת המשפחה. (המלכים הקְשַׁתְרייות היו ברובם וַיְשְׁנַּוים שסגדו לווישנו בדמותו כרָאדְהָא-קרישנה או לַקְשְׁמִי-נָארָאיַנַּה; רק לרווחתם החומרית הם נהגו לסגוד לאלה דוּרְגָא. אף שלעולם לא טעו, כמו שעושים רבים פחותי תבונה, וחשבו שהאלים-למחצה הינם שווים ברמתם לאלוהים ומשתייכים לקטגורית הווישנו-תַתְתְוַה). כדי למנוע הרג מיותר של בני משפחה, רוּקְמינִּי הציעה לחטוף אותה בדרכה למקדש או בשובה ממנו.

היא גם הסבירה מדוע היא להוטה כל כך להינשא לקרישנה, אף שיועדה לשׂישׂוּפָּאלַה, שהיה כשיר ומתאים בהחלט, כבנו של מלך דגול. היא אמרה שאיש לדעתה אינו גדול מקרישנה. אפילו שיווה, שנודע כמַהָאדֵוַה וגדול כל האלים-למחצה, אינו גדול ממנו. אפילו הוא מנסה לרצות את קרישנה כדי להשתחרר מהסתבכותו עם מידת הבערות שבטבע החומרי. ולמרות שהוא הגדול שבנשמות הדגולות, המַהָאתְמות, הוא שומר על ראשו את מי הגנגס הטהורים שנובעים מבקע במעטפת היקום שבקעה אגודלו של וישנו. שיווה הינו אחראי למידת הבערות החומרית, וכדי לשמור על מעמדו הנשגב, הוא הוגה תמיד בווישנו. רוּקְמינִּי הבינה שלא קל כל כך לזכות בחסדו של קרישנה, שהרי אפילו שיווה צריך להיטהר כדי לזכות בזה; קל וחומר היא, שהינה בסך הכול בתו של מלך קְשַׁתְרייַה. היא היתה מוכנה להקדיש את חייה לסיגופים קשים ולצומות ולחיי צנע. ואם לא יתאפשר לה בחיים אלה לזכות בחסדו של קרישנה, הריהי מוכנה להמשיך בסיגופים חיים אחר חיים. בבהגווד-גיטה נאמר שהדבקים הטהורים מבצעים את שירותם המסור מתוך החלטיות רבה. החלטיות שכזו, כמו החלטיותה של רוּקְמינִּי, הינה המחיר היחידי שיש לשלם כדי לזכות בחסדו של קרישנה, וזו הדרך להצלחה העליונה בתודעת קרישנה.

הבְּרָאהְמַנַּה סיים אז להסביר את דבריה של רוּקְמינִּי ואמר: ״קרישנה יקר, ראש שושלת היַדוּ, נשאתי אליך את מכתבה הסודי של רוּקְמינִּי; עתה זה נתון לשיקולך, ותחליט כרצונך. מכל מקום, אם ברצונך לעשות משהו, זה חייב להעשות מיד, כי לא נותר זמן רב לפעולה.״

סיפורי קרישנה: פרק 51 – גאולת מוּצ׳וּקוּנְדַה

מַהָארָאגַ'ה פַּרִיקְשׁית שמע אודות שריפתו של קָאלְיַוַנַה, ועתה הוא חקר לגבי האדם הישן: ״מי הוא היה? מדוע ישן שם? כיצד זכה בכוח כביר שכזה—לשרוף כהרף עין, במבטו, את קָאלְיַוַנַה? מדוע שכב במערה שבהר?״ שאלותיו היו רבות, ושׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי השיב עליהן בזו אחר זו.

״מלכי היקר, איש זה נולד למשפחתו הדגולה של המלך איקשְׁוָאקוּ, בה נולד גם האל בהתגלותו כרָאמַצַ'נְדְרַה. הוא בנו של המלך הדגול מָאנְדְהָאתָא, וגם הוא היה נשמה דגולה ונודע כמוּצ'וּקוּנְדַה. כמלך, הוא הקפיד מאד בקיום הכללים הוֵדיים של התרבות הבְּרַהְמינית, והיה נאמן להבטחתו תמיד. בגלל כוחו הרב, אפילו אלים-למחצה כמו אינְדְרַה ביקשו אותו לסייע להם במלחמותיהם בזדים. ואכן, יצא שהשתתף במלחמות רבות שכאלה.״

שר צבאות האלים, קָארְתְתיקֵיַה, מרוצה ממלחמותיו של מוּצ'וּקוּנְדַה, הציע לו יום אחד לפרוש מקרב ולנוח, אחרי שהתייגע ממאבקיו הרבים בזדים. הוא פנה אל מוּצ'וּקוּנְדַה ואמר, ״מלך יקר, הקרבת הכול לטובת האלים-למחצה. היתה לך ממלכה מפוארת, ששום אויב לא הטרידה. והנה, נטשת את ממלכתך, זנחת את שיפעתך ונכסיך, ומעולם לא טרחת להגשים את שאיפותיך האישיות. שנים ממושכות נעדרת מביתך, עסוק במלחמות נגד זדים למען האלים-למחצה, ובנתיים נפטרו כל בני משפחתך, ילדיך, קרוביך ושריך ועזבו את העולם. זמן וגאות אינם ממתינים לאיש, וגם אם תשוב עתה לממלכתך, לא תמצא איש מאלה בחיים. הזמן האדיר כילה אותם כולם; כוחו של הזמן עצום ורב משום שהוא יצוגו של אלוהים. הוא חזק אף מן החזק ביותר, ובכוחו לחולל תמורות גם בעדינים ובסמויים שבדברים. איש גם אינו מסוגל לעצור את מהלך התקדמותו. וכמו שמאלף חיות מאלף את חיותיו כרצונו, חודר הזמן בדברים כרצונו, ואיש לא יכול לעמוד נגד תוכניתו.״

או אז הזמינו אותו האלים-למחצה לבקש לו כל ברכה שיתאווה, חוץ מברכת הגאולה, אותה שום איש מלבד וישנו, אישיות אלוה, אינו מסוגל להעניק. ומכאן שמו של וישנו, או קרישנה, גם מוּקוּנְדַה, או מי שבכוחו להעניק גאולה.

המלך מוּצ'וּקוּנְדַה לא ישן כבר שנים רבות, כל עוד עסק במלחמות, ועתה היה עייף מאד. משום כך, למישמע הצעתו, הוא חשב רק על שינה, ואז השיב: ״קָארְתְתיקֵיַה, הטוב שבאלים-למחצה, אני רוצה לישון עכשיו, וזוהי הברכה שאבקש: הענק לי את הכוח לשרוף לאפר במבט עיני כל מי שינסה להפריע את שנתי ויעיר אותי בטרם עת. הענק נא לי את הברכה הזו.״ האל-למחצה הסכים והבטיח לו מנוחה שלמה, ואז נכנס המלך מוּצ'וּקוּנְדַה לתוך המערה.

בזכות אותה ברכה נשרף עתה קָאלְיַוַנַה ממבטו של מוּצ'וּקוּנְדַה. ומשתם הכול, בא קרישנה והופיע לפני מוּצ'וּקוּנְדַה. קרישנה בא לשם למעשה, כדי לגאול את מוּצ'וּקוּנְדַה מסיגופיו, אלא שלא הופיע לפניו ראשון. תחילה סידר שקָאלְיַוַנַה יופיע. כאלה הן דרכיו של אלוהים; במעשה אחד שלו, מתגשמות מטרות רבות. הוא רצה לגאול את מוּצ'וּקוּנְדַה שישן במערה, גם חפץ להרוג את קָאלְיַוַנַה, שהתקיף את מַתְהוּרָא, ובמעשהו זה הגשים את מטרותיו כולן.

המלך ראה עתה את קרישנה למולו, עוטה מלבוש צהוב, חזהו מעוטר בסימן השְׂרִיוַתְסַה, ואבן הקַוּסְתוּבְּהַה תלויה על צוארו. קרישנה הופיע לפניו עם ארבע ידיים, כווישנו-מֻוּרְתי, וזר פרחים, הוַיְגַ'יַנְתִי, משתלשל מצוארו ועד ברכיו. הוא כולו זהר ברוב שיפעה והוד, חיוך היה נסוך על פניו היפיפיות, ושתי אוזניו קושטו בעגילים משובצים באבנים. יופיו היה נפלא מתפיסת אדם. ועתה הוא העיף מבט קורן לעבר המלך, ושבה את לבבו כליל. למרות היותו אישיות אלוה, הקדום מכול, הוא נראה צעיר ורענן כמו עלם, ותנועותיו דמו לתנועותיו של עופר אילים. גם כוחו נראה עצום ורב, כמו מרמז שכל אדם צריך לחשוש ממנו.

מוּצ'וּקוּנְדַה תמה לזהותה של האישיות הקסומה הזו, ושאל בענוה: ״אדוני היקר, המותר לי לשאלך כיצד הזדמנת למערה הזו? מי אתה? כפות רגליך נראות ממש כמו פרחי הלוטוס הרכים. כיצד צעדת ביער המלא בשיחים ובקוצים? ממש מדהים! האין אתה משום כך, אישיות אלוה העילאי, החזק בחזקים, מקור כל אור ואש? או אולי אתה אחד מן האלים-למחצה החשובים, אל השמש למשל, או אל הירח, או אינְדְרַה מלך עדן? ואולי אתה מושלו של איזשהו כוכב אחר?״

מוּצ'וּקוּנְדַה היטיב לדעת שכל אחד מן הכוכבים העליונים נשלט בידי שליט. הוא לא היה נבער כמו האנשים כיום, שסבורים שרק כדור הארץ מלא ביצורים חיים, ושאר הכוכבים כולם ריקים. משום כך היתה שאלתו במקומה. מאחר שהיה דבק טהור של אלוהים, הרי שהבין מיד שקרישנה, בדמות מופלאה שכזו, אינו סתם שליט מכוכבים חומריים; הוא מן הסתם אלוה עליון, קרישנה, מקור דמויותיו של וישנו הרבות מספור. הוא חשב אותו איפוא, לפּוּרוּשׁותְתַמַה, וישנו. הוא נוכח גם שחשכת העלטה במערה נמוגה בגלל נוכחותו, ומכאן שהינו אלוהים עצמו. זאת משום שבמקום שבו נמצא האל באמצעות שמו הנשגב, מעלותיו, דמותו וכו', לא תיתכן חשכת הבערות. כמו מנורה בחושך, הוא מאיר מיד הכול.

להוט מאד לדעת את זהותו, המלך מוּצ'וּקוּנְדַה אמר: ״הו הטוב באנשים, אם סבור אתה שראוי אני לדעת את זהותך, אמור נא לי מי אתה. מה מוצאך? גם מה משלח ידך ומהי מורשת משפחתך?״ הוא חשב מכל מקום, כי נכון יותר להציג תחילה את זהותו שלו. כי אלמלא כן, מה זכותו לשאול לזהותו של הריבון. על-פי כללי הנימוס, אל לו לאדם פחוּת בחשיבותו לשאול לזהותו של חשוב יותר, מבלי להציג עצמו תחילה. הוא אמר איפוא, ״אדון יקר, ברצוני להציג את עצמי. הריני משתייך לשושלתו המהוללת של המלך איקְשְׁוָאקוּ, אלא שבעצמי איני גדול כמו קודמי. שמי מוּצ'וּקוּנְדַה, שם אבי מָאנְדְהָאתָא, ושם סבי יוּוַנָאשְׂוַה הגדול. התעייפתי בגלל אלפי שנים של חוסר מנוחה, אברי גופי הפכו רפים ונטולי כל כושר פעולה. כדי לחדש את כוחותי, בחרתי לנוח במערה מבודדת. אלא שאדם בלתי ידוע העיר אותי בכוח, נגד רצוני. ובגלל מעשהו הנפשע, הלה נשרף לאפר במבט עיני. מכל מקום, עתה זכיתי לראות את דמותך היפיפיה, ומשום כך אני סבור שאתה הינך סיבת מותו של האויב הזה. אלי, עלי להודות שזוהר קרינתך מסנוור את עיני, ואיני מסוגל לראות אותך כראוי. אני נוכח גם שבהשפעת קרינתך, אוני שלי נחלש. משום כך אני סבור שרק לך צריכות כל ישויות החיים לסגוד.״

קרישנה, שנוכח בלהיטותו להתחקות על זהותו, השיב לו מחייך, ״מלך יקר, למעשה, לא ניתן לתאר את לידתי, הופעתי, העלמותי ומעשי. מוכרת לך מן הסתם התגלותי כאַנַנְתַדֵוַה בעל אינספור הפּיות. כבר מזמנים אין קץ הוא מנסה לספר הכול אודות שמי, תהילתי, מעלותי, מעשי, הופעתי, העלמותי והתגלויותי, אולם עד עתה לא הצליח לסיים את המלאכה. מכאן שלא ניתן לדעת בדיוק כמה שמות יש לי או כמה צורות. המדען החומרי יצליח אולי לאמוד את מספר החלקיקים האטומיים שמרכיבים את כדור הארץ, אולם לעולם לא יוכל למנות את שמותי, דמויותי ומעשי הרבים לאינסוף. אף שקדושים וחכמים רבים ניסו לערוך רשימה מלאה של אלה, אף לא אחד מהם הצליח במשימה. מכל מקום, כיוון שאתה להוט כל כך לדעת מי אני, דע כי הופעתי עתה עלי אדמות כדי לשים קץ לעקרונות זדוניים שפושים בציבור וכדי לשוב ולכונן את עקרונות הדת שבוודות. ברהמה, שליט היקום הזה, הזמין אותי לכאן, והופעתי כאחד מבני משפחת היַדוּ. בשושלת זו נולדתי לוַסוּדֵוַה, ומשום כך אני נודע כוָאסוּדֵוַה, בנו של וַסוּדֵוַה. דע גם שהרגתי את קַמְּסַה, שבחיים קודמים נודע כקָאלַנֵמי. המתתי גם את הזד פְּרַלַמְבָּאסוּרַה ועוד רבים כמותו. הרגתי את כל אלה כיוון שפעלו נגדי. גם הזד שהופיע לפניך היה אויבי, ואתה ברוב טובך שרפת אותו במבטך. מוּצ'וּקוּנְדַה יקר, אתה דבק גדול שלי, ורק כדי ליטות לך חסדי הופעתי לפניך בדמותי. לבי נתון תמיד לדבקי, ובחיים קודמים, לפני קיומך הזה, היית דבק שלי והתפללת לחסדי. באתי איפוא, כדי לראות אותך ולהגשים את משאלתך. תוכל עתה להתבונן בי למלוא סיפוקך. אתה רשאי גם לבקש ממני כל ברכה, ואני נכון להגשימה. זהו עקרון נצחי שלי, להגשים בחסדי את כל מאוייהם של החוסים במקלטי.״

עליצותו של המלך מוּצ'וּקוּנְדַה היתה רבה מאד למישמע הוראתו של קרישנה לבקש לו משאלה. הוא נזכר גם בנבואתו של גַרְגַמוּני, שחזה לפני שנים רבות שבעידן העשרים ושמונה של וַיְוַסְוַתַה מַנוּ קרישנה יופיע עלי אדמות. עתה משנזכר בנבואה הזו, הוא הבין שנָארָאיַנַּה, אלוה עליון, נוכח עתה לפניו כקרישנה, ומיד נפל לכפות רגלי הלוטוס של האל ואמר תפילות.

״אלי היקר, הו אישיות אלוה העילאי, ישויות החיים שעל כוכב זה כולן מוּשלות כליל בידי אונך החיצוני—שבויות בקסמו של הסיפוק הכוזב שמקנה עינוג חושים. שקועות כליל בפעילות אשליתית, אלה דוחות את הסגידה לכפות רגלי הלוטוס שלך. ובגלל בערותן לגבי הברכה שבהתמסרות לך, הן נאלצות לסבול את סבלות הקיום החומרי. ברוב סכלותן הן נקשרות לחברה, לידידות ולאהבה מדומות, שבסך הכול גורמות לאומללות. בהשפעת אונך המשלה, הכול—גברים כנשים—נצמדים לקיום החומרי ומנסים לשטות זה בזה בחברת ענק של מרמים ומרומים. בטפשותם אלה אינם מעריכים אפילו את מזלם הרב על שזכו בגוף אדם, ונמנעים מן הסגידה לך. בהשפעת אונך החיצוני הם נמשכים רק לניצנוץ הזול של פעילות חומרית; כמו חיות מטופשות שנופלות לבאר חרבה, הם נקשרים לחברה, לידידות ולאהבה כוזבות.״

הדוגמה הזו של באר חרבה ניתנת משום שבשדות פזורות בארות רבות שנמצאות שנים ללא שימוש. הן מתכסות בעשב, והחיות המסכנות אינן מבחינות בהן ונופלות, ומוצאות שם את מותן, אם לא באים לעזרתן. אלה נמשכות לכמה גבעולי עשב רעננים, אולם נופלות לבאר ומתות. דומים להם אותם שוטים שאינם מודעים לערכו של הגוף האנושי; אלה משתמשים בו לעינוג חושים בלבד, ולבסוף מתים ללא כל מטרה או תכלית.

״אלי, אני איני חריג או יוצא דופן; גם אני נתון כמו אותם סכלים לחוק הכללי הזה של הטבע החומרי, וכמותם ביזבזתי את זמני לשוא. אלא שמצבי חמור במיוחד. בגלל מעמדי כמלך עלתה גאותי על זו של כל אדם פשוט. אדם רגיל חושב עצמו לאדון גופו ומשפחתו, בעוד שאני הגדלתי והרחבתי את התפיסה הזו למימדי ענק; רציתי להיות אדון כל העולם. וככל שגברה שאפתנותי לתענוגות חושים, התחזקה גם תפיסתי הגופנית, והתהדקו עוד קשרי לבית, לאשה, לילדים, לכסף ולשררה. למעשה, לא היה לזה גבול, ואף השקיע אותי כליל במחשבות אודות תנאי חיי החומריים״.

״משום כך, אלי, בזבזתי את חיי היקרים לשוא. מעוגן כליל בתפיסת חיים מוטעית, התחלתי לחשוב את הגוף החומרי הזה, שהינו בסך הכול שק של בשר ועצמות, לכל מכול. וברוב אוילותי דמיתי לכלב שמאמין שהפך למלך החברה האנושית. שבוי בתפיסה מוטעית שכזו, יצאתי למסעות בתבל עם צבאותי, על כל חילי, מרכבותי, פילי וסוסי. אלופי צבא רבים עמדו לפקודתי, ומסונוור מכוחי הרב, שכחתי להכיר בקיומך, אשר יושב תמיד בלבי כחברי הטוב. כתוצאה ממעמדי החומרי הרם לכאורה, התעלמתי ממך, ואני סבור שכמותי, גם שאר יצורי החיים אינם מיחסים כל חשיבות להגשמה רוחנית. שקועים בדאגות לאינספור, הם חרדים תמיד, 'מה לעשות?' 'מה יהיה?' אולם קשורים כל כך לתשוקותינו החומריות, אנחנו ממשיכים ונשארים בטירופנו.״

״והנה, בעוד אנו שקועים כל כך בהגיגי עולם החומר, הזמן, ממנו אין מנוס, שהינו בסך הכול גילוי של אחת מצורותיך, ממשיך ושוקד על חובתו. מיד עם תום קצבת זמננו, אתה מופיע ושם קץ לכל פועלנו, תולדת חלומותינו החומריים. אתה, כגורם הזמן, מכלה את מעשינו, ממש כמו נחש שחור מורעב, שללא רחם בולע בבליעה אחת עכבר קטן. בהשפעת הזמן האכזרי, אותו גוף מלכותי אשר נהג להתקשט בעודו חי בעדיי זהב, לנוע על מרכבות רתומות לסוסים יפיפיים או על גבו של פיל מהודר, מעוטר כולו בעיטורי זהב, ולהתקרא בפי כול מלך החברה האנושית—אותו גוף מלכותי נרקב בהשפעת הזמן והופך מזון נאה לתולעים וחרקים, או שהופך הוא לאפר או לצואת חיות. גוף זה הינו יפה אולי בעודו חי, אולם אחרי המוות, אפילו גופו של מלך משמש מזון לבעלי חיים והופך לצואה. אפשר גם שישרף ויהפוך לאפר, או שיקבר באדמה ויהפוך מקום תרבית לרימות ולתולעים שונות.״

״אלי היקר, השפעת הזמן אינה ניכרת רק במוות; גם בחיים שולט בנו הזמן, אך בצורה אחרת. יתכן למשל, שאני מלך גדול, כובש עולם, אולם עם שובי הביתה, אני מותנה מיד למצבים חומריים שונים. אפילו שניצחתי וכל המלכים המנוצחים חולקים לי כבודם, מיד כאשר אני נכנס לאגף הארמון הפנימי, אני הופך מכשיר בידיהן של המלכות, ובעבור עינוג חושים, עלי לכרוע ברך בפני נשים. דרכיו של העולם החומרי הינן סבוכות מאד וכל הנאה שבו כרוכה בעבודה רבה ומתישה, עד שכמעט ולא נותר עוד זמן להתענג. ומי שמבקש לזכות בנעורים ובשאר התנאים לעינוגים חומריים, צריך לבצע סיגופים קשים, כדי להתעלות לעדן. אפילו מי שנולד למשפחה עשירה או מיוחסת, הינו מצוי בחרדה מתמדת—דואג לשמור על מעמדו העכשוי וחרד לחייו הבאים. זאת באמצעות טקסי קרבן שונים ומתן צדקה. גם מלך טרוד תמיד בדאגות—דאגות מדיניות ודאגה לגורלו בכוכבי עדן.״

״משום כך קשה כל כך להשתחרר מסבך החומר. רק אם בדרך כלשהי, בחסדך, זוכה מישהו להתרועע עם דבק טהור, או אז מתחילה דרכו לגאולה. אלי, שליט החומר והרוח, רק בזכות התרועעות שכזו ביכולתו להישבות בקסמך. אתה הינך מטרתם העליונה של הדבקים הטהורים, ורק בחברתם בכוחו לפתח את אהבתו הרדומה אליך. פיתוח תודעת קרישנה בחברתם של דבקים טהורים מהווה איפוא, סיבת הגאולה מסבך החומר.״

״אלי, כמה חנון אתה! למרות שלא נטיתי להתרועע עם דבקים, בזכות מגע זעיר עם דבקך גַרְגַמוּני, נטית לי חסד בל יאמן. בחסדך נטול הסיבה איבדתי את כל שיפעתי החומרית, את ממלכתי ואת משפחתי. בלעדיך, איני סבור שהייתי מסוגל להשתחרר מקשרים כאלה. מלכים ושליטי עולם מנסים בסיגופים להשכיח מעצמם חיי מלכות. אולם בחסדך המיוחד אני נושלתי כבר מחיים שכאלה. ברגיל על המלכים להתאמץ, בצנע ובחיי פרישות, ולחלץ עצמם מקשרים לממלכה ובית, אולם בחסדך אני איני צריך כבר להפוך לנווד או לתרגל פרישות.״

״משום כך הריני מתפלל, אלי, רק לעסוק בשירות אוהב ונשגב לכפות רגלי הלוטוס שלך. כי זוהי שאיפתם של כל אותם דבקים שהיטהרו מכל טומאה חומרית. אתה הינך אישיות אלוה העילאי, ביכולתך להעניק לי כל שברצוני, לרבות גאולה. אולם מיהו הסכל שאחרי שכבר ריצה אותך, יבקש לו משהו שעלול רק לסבך אותו בעולם החומרי? איני סבור שאדם שפוי יבקש ממך ברכה כזו. לכן הריני מתמסר לך, אישיות אלוה העילאי. אתה נשמת-העל שנמצא בלבו של כל אחד, אתה גם זוהר הברהמן הבלתי אישי. אתה אפילו העולם החומרי הזה, שהרי הינו בסך הכול גילוי אונך החיצוני. מכאן שמכל נקודת מבט, אתה הינך המקלט העליון לכול. במישור החומרי כמו במישור הרוחני, כולם צריכים למצוא מקלט בכפות רגליך. גם אני נכנע עתה בפניך. לידות רבות מאד סבלתי משלוש מצוקות החומר, ועתה אני עייף מזה. בסך הכול נסחפתי על-ידי חושי, מבלי למצוא סיפוק. משום כך אני פונה למקלט כפות רגליך, שהינן מקור כל רוגע ובכוחן להפיג כל צער, תולדת הטומאה החומרית. אלי היקר, אתה נשמת-העל שבכול וביכולתך להבין הכול. עתה, פטור מטומאת התשוקות החומריות, איני חפץ עוד בתענוגות העולם החומרי, איני מתאווה גם להיטמע בזוהרך הרוחני, גם איני נמשך להגוּת בהיבטך המקומי כנשמת-העל. זאת משום שאני יודע שדי לי לחסות במקלטך כדי לזכות במלוא השלווה ולא להיטרד עוד מדבר.״

קרישנה השיב אז לדבריו של המלך מוּצ'וּקוּנְדַה: ״מלכי היקר, אני מרוצה מדבריך. מלכת על כל אדמות הארץ. משום כך אני מופתע למצוא שלבבך נקי מכל ליכלוך חומרי. עתה הינך בשל לעסוק בשירות מסור. במיוחד אני שמח שלמרות שיכולת לבקש ממני כל ברכה, לא ביקשת שום ברכה חומרית. ניכר מזה שמֵחְשָבך קבוע בי, בלתי מוטרד מכל הפרעה חומרית.״

״שלוש מידות לטבע החומרי—טובות, להיטות ובערות. מי שמושפע מלהיטות ובערות, נדחף כולו על-ידי תאוה ותשוקות וחותר תמיד למצוא נוחות בעולם החומרי. מי ששרוי במידת הטובות מנסה להיטהר באמצעות סיגופים שונים. וכאשר הוא מתעלה למעמדו של בְּרָאהְמַנַּה אמיתי, הוא שואף להיטמע בקיומו של האל. מכל מקום, מי שחפץ רק לעסוק בשירות לכפות רגלי הלוטוס של הריבון—רק הוא מצוי מעבר לשלוש המידות כולן. שלוש המידות הללו אינן נוגעות בכלל במי שמודע לי כולו. מלכי היקר, הצעתי לך ברכות רק כדי לבחון כמה כבר התקדמת בשירות מסור. והנה נוכחתי שאתה מצוי במישורם של הדבקים הטהורים. זאת משום שמֵחְשָבך אינו מוטרד משום תשוקה, תאוה או חמדנות חומרית. אפילו אותם יוגִים שמנסים להתעלות באמצעות שליטה בחושים או על-ידי הגות בי באמצעות ויסות הנשימה בפְּרָאנָּאיָאמַה—אפילו אלה אינם פטורים כמותך מתשוקה חומרית. לא פעם ברגע של פיתוי, אלה שבים ונופלים למישור החומרי.״

דוגמתו של וישְׂוָאמיתְרַה מוּני מאששת את זה. הלה היה יוגִי גדול שתירגל פְּרָאנָּאיָאמַה, או תרגילי נשימה. אולם כאשר מֵנַקָא, נערת השעשועים מכוכבי עדן, באה אליו, הוא איבד את שליטתו והוליד לה בת, שַׂקוּנְתַלָא. הדבק הטהור הַרידָאסַה טְהָאקוּר לעומת זאת, לא נטרד כלל לנוכח פיתוי דומה מצד פרוצות.

״מלך יקר,״ קרישנה המשיך, ״בחרתי משום כך לברך אותך בברכה המיוחדת שתמיד תחשוב אודותי. כך תוכל לנוע לך חופשי בעולם, מבלי להיטמא במידותיו.״ דבריו של הריבון מאששים שמי שמודע לקרישנה באמת ועוסק בשירותו האוהב תחת הדרכתו של מורה רוחני—הלה אינו נתון עוד להשפעת המידות החומריות.

האל הוסיף, ״כיוון שהינך קְשַׁתְרייַה, הרי שחטאת בהרג חיות—בציד ובעיסוקיך המדיניים. כדי להיטהר, עסוק כולך בבהקטי-יוגַה ושמור את מֵחְשָבך ממוקד בי תמיד, ועד מהרה תשתחרר מכל התגובות למעשי התועבה הללו.״ ממשפט זה מסתבר שאף שהקְשַׁתְרייות רשאים להרוג חיות בציד, הם אינם פטורים מהתגובות לחטא הזה. מכאן שבין אם זה קְשַׁתְרייַה, ובין אם וַיְשְׂיַה ובין אם בְּרָאהְמַנַּה, לכולם מומלץ לתרגל סַנְנְיָאסַה בסוף חייהם ולעסוק כליל בשירות לאל, כדי להיטהר מן התגובות לחיי עברם.

הריבון הבטיח אז למוּצ'וּקוּנְדַה, ״בחייך הבאים תיוולד כוישְׁנַּוַה נעלה, הטוב בבְּרָאהְמַנּים, ועיסוקך היחיד יהיה אז לעבוד בשירותי המסור.״ הוישְׁנַּוַה הינו הבְּרָאהְמַנַּה הטוב ביותר, כיוון שרק מי שניחן במלוא כישוריו של בְּרָאהְמַנַּה, יכול להתעלות למעמדו של וישְׁנַּוַה. הוישְׁנַּוַה פועל כולו לטובת כלל ישויות החיים. והחשובה שבפעולות הרווחה היא הטפת תודעת קרישנה. נאמר כאן שמי שזכו בחסדו המיוחד של האל, הופכים מודעים לקרישנה לחלוטין ועוסקים בהטפת הפילוסופיה הוישְׁנַּוית.

סיפורי קרישנה: פרק 50 – קרישנה מקים את מבצר דְוָארַקָא

עם מותו של קַמְּסַה, הפכו שתי נשותיו לאלמנות. על-פי התרבות הוֵדית, אשה אינה נשארת חופשיה, ללא מגן, לעולם. ישנם שלושה שלבים בחייה. בילדותה היא נתונה להגנת אביה, בצעירותה מגן עליה בעלה, ואם מת הבעל, היא מוצאת מקלט אצל בניה הבוגרים. אם ילדיה אינם בוגרים עדיין, עליה לשוב לבית אביה ולחיות כאלמנה בחסותו. מסתבר שלקַמְּסַה לא היו ילדים בוגרים, כי שתי נשותיו שבו לבית אביהן אחרי מותו. נשותיו היו אַסְתי ופְּרָאפְּתי, שתיהן בנותיו של המלך גַ'רָאסַנְדְהַה, שליט מחוז ביהאר (שנודע באותם ימים כמַגַדְהַרָאגַ'ה). כאשר הגיעו לביתן, שתיהן תיארו את מצבן הקשה, שנגרם עקב מות בעלן. מלך מַגַדְהַה, מזועזע ממצבן האומלל ומן הטבח הנורא וממותו של קַמְּסַה, החליט מיד לפטור את העולם משושלת היַדוּ; כיוון שקרישנה הרג את קַמְּסַה, צריכה השושלת כולה להתחסל.

שלושה עשר חיילות צבא הוא גייס, כל אחד בן אלפי מרכבות, סוסים, פילים וחילים, ועתה היה מוכן לתקוף את ממלכת מַתְהוּרָא, ולנקום את נקמתו של קַמְּסַה. הוא יצא אז עם כל צבאו ותקף את מַתְהוּרָא, בירתם של מלכי היַדוּ, וכיתר אותה סביב. שְׂרִי קרישנה, נראה כמו בן אנוש רגיל, צפה בצבאו הכביר של גַ'רָאסַנְדְהַה, שהיה כמו ים גדול שעומד לפרוץ ולכסות בן רגע את החוף. מודע לחרדתם הרבה של תושבי העיר, הוא בחן אז את המצב לאור המשימה לשמה הופיע עלי אדמות, ושקל כיצד לפתור את הבעיה המידית. משימתו היתה להפחית את משאה של אוכלוסיה מיותרת בעולם, והיתה זו הזדמנות מצוינת להכחיד בבת אחת אנשים כה רבים, מרכבות, פילים וסוסים. הוא החליט להמית את כל צבאו של גַ'רָאסַנְדְהַה, כדי שלא יוכל לשוב ולחדש את כוחותיו.

בעודו חושב כך, הופיעו לפתע פתאום מן החלל החיצון שתי מרכבות קרב עם רכּביהן, מצוידות בכלי נשק, בדגלים ובשאר אביזרים. ומשהבחין באלה, הוא פנה מיד אל אחיו ובן לוויתו, בַּלַראמה, שידוע גם כסַנְקַרְשַׁנַּה: ״אחי הבכור, אתה הינך הטוב מבין כל האָארַיַנים, אתה אדון היקום, ובמיוחד, הינך מגונן שושלת היַדוּ. בני היַדוּ חוששים עתה מאד מחיליו של גַ'רָאסַנְדְהַה והם מלאי חרדה. הנה מרכבתך כאן, מצוידת בכלי נשק, עלה נא עליה והרוג את כל חילי צבא האויב. שנינו הופענו עלי אדמות כדי להכחיד צבאות תוקפניים, מיותרים, וכדי לגונן על הדבקים ישרי הדרך. והנה עתה מתאפשר לנו להגשים את המשימה. בוא ונעשה זאת.״ קרישנה ובַּלַראמה, צאצאיו של דַשָׂארְהַה, מלך גַדַהַה, החליטו אז לחסל את שלושה עשר גדודי צבאו של גַ'רָאסַנְדְהַה.

קרישנה עלה על המרכבה אותה נהג דָארוּקַה, ונשף בקונכיתו, ובלווית צבא קטן יצא אז אל מחוץ לעיר מַתְהוּרָא. למרות שכוחו הצבאי של הצד שמנגד היה גדול לאין ערוך, מעניין שדי היה בצלילי הקונכיה כדי לזעזע את ליבם. גַ'רָאסַנְדְהַה נמלא חמלה כלשהי למראה קרישנה ובַּלַראמה, שעל-פי קרבת משפחה היו כמו נכדיו. הוא פנה אז אל קרישנה וכינה אותו פּוּרוּשָׁאדְהַמַה, או הנחות באדם. למעשה, קרישנה נודע בספרות הוֵדית כפּוּרוּשׁותְתַמַה, או הנעלה באנשים, ואף שגַ'רָאסַנְדְהַה לא התכוון לכנותו כך, מלומדים גדולים קבעו שמשמעותה האמיתית של המילה פּוּרוּשָׁאדְהַמַה היא ״מי שגורם לכל השאר לרדת.״ ואכן, אף לא אחד הינו גדול מאישיות אלוה או שווה לו.

גַ'רָאסַנְדְהַה אמר, ״זו ממש השפלה להילחם עם ילדים כמותכם.״ כיוון שקרישנה הרג את קַמְּסַה, גַ'רָאסַנְדְהַה כינה אותו גם מי שהורג את קרוביו. הוא לא ציין כמובן, שקַמְּסַה הרג כה רבים מאחיניו; הוא רק ניסה לבקר את קרישנה, על שהרג את דודו. כזוהי דרכם של זדים. אלה אינם מנסים למצוא את שגיאותיהם שלהם, אולם מחפשים תמיד להצביע על שגיאות זולתם. גַ'רָאסַנְדְהַה ביקר גם את קרישנה על שאינו אפילו קְשַׁתְרייַה. הוא גדל אצל נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, ונחשב משום כך לוַיְשְׂיַה. וַיְשְׂיַה נקרא בדרך כלל גוּפְּתַה, שפירושו גם ״חבוי״. ואכן, קרישנה הינו חבוי, וגם גוּדל על-ידי נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה. גַ'רָאסַנְדְהַה טפל על קרישנה שלוש אשמות: שהרג את דודו, שהיה חבוי בילדותו, ושלא היה אפילו קְשַׁתְרייַה. משום כך הוא חש בושה להילחם נגדו.

הוא פנה אז אל בַּלַראמה ואמר לו: ״הי בַּלַראמה! אתה יכול, אם ברצונך, להילחם איתי. ואם תמתין בסבלנות, תזכה אפילו למות מחיצי, ותוכל להתעלות לעדן.״ בבהגווד-גיטה נאמר ששתי ברכות מצפות לקְשַׁתְרייַה בקרב: אם הוא מנצח, הוא זוכה בפירות הנצחון, ואם הפסיד ונהרג, הוא מתעלה לממלכת עדן.

קרישנה השיב אז לדבריו של גַ'רָאסַנְדְהַה: ״גַ'רָאסַנְדְהַה יקירי, הגיבורים באמת, אינם מרבים לדבר, אלא מראים את כוחם. מפטפטנותך ניכר שאתה בטוח במותך בקרב. רב לנו מדיבוריך, כי מה ערכן של מילים של אדם על סף מותו או של אדם שרוי במצוקה?״ או אז, פתח גַ'רָאסַנְדְהַה בקרב וכיתר את קרישנה מכל צדדיו בגייסותיו. השמש כמו כוסתה כולה בענני אבק, וכמותה גם קרישנה, השמש העילאית, כוסה בצבאו הרב של גַ'רָאסַנְדְהַה. סמלם של גַרוּדַּה ועץ תמר התנוססו על מרכבותיהם של קרישנה ובַּלַראמה. נשות העיר כולן עלו לגגות הבתים, הארמונות והשערים, וצפו בקרב המופלא. אולם עתה, למראה מרכבתו של קרישנה מוקפת כליל, הן נמלאו אימה וכמה אפילו התעלפו. וקרישנה, שנוכח כי כותר כולו וחיליו הספורים נפגעים, אחז אז בקשתו, שָׂארְנְּגַה.

הוא שלף את חיציו מאשפתם ובזה אחר זה הציבם על מיתר הקשת ושלח אותם באויב. פגיעתם היתה מדויקת להפליא, ועד מהרה הומתו רבים מפיליו של גַ'רָאסַנְדְהַה וסוסיו וחיליו. מטח החיצים הבלתי פוסק דמה למערבולת אש שמכלה את כל צבאו של גַ'רָאסַנְדְהַה. קרישנה שלח חיציו, ובהדרגה צנחו כל הפילים, ראשיהם מותזים. גם הסוסים נפלו, גם המרכבות עם דגליהן, וגם לוחמי המרכבות וכל הרכבים. חילי הרגלי כמעט כולם היו שרועים עתה על שדה הקרב, ראשיהם, ידיהם ורגליהם מבותרים. דמם של אלפי הפילים והסוסים שנהרגו זרם והפך לנהר שוצף. ובנהר זה אברי אדם מבותקים דמו לנחשים, ראשיהם דמו לצבים, גופות הפילים דמו לאיים קטנים, וגופותיהם של הסוסים דמו לכרישים. ביד הרצון העליון, נוצר שם נהר-דם ענק. ידיהם ורגליהם של החילים צפו כעשבי ים, קשתותיהם דמו לגלי נהר, ושפעת התכשיטים ואבני החן מגופות החילים והמפקדים דמו לבועות רבות.

בַּלַראמה, הידוע גם כסַנְקַרְשַׁנַּה, אחז באלתו ונלחם גם הוא בגבורה ובעוז, וגרם לנהר הדם לגאות על גדותיו. מוגי הלב התחלחלו לנוח המראה המבעית, בעוד שהאמיצים שיבחו ברוב שמחה את גבורתם של שני האחים. למרות שצבאו של גַ'רָאסַנְדְהַה היה אדיר כמו ים, קרישנה ובַּלַראמה הפכו אותו במלחמתם למחזה מבעית, בלתי שיגרתי לחלוטין. אנשי מחשבה רגילה אינם מסוגלים לתפוס כיצד זה יתכן. אפשר מכל מקום, להבין זאת, אם מבינים שאלה הן עלילותיו של אישיות אלוה העילאי, שברצונו הופך הכול לאפשרי. אישיות אלוה בורא את היקום, מקיים אותו ומחריבו ברצונו בלבד. משום כך אין זה מופלא שיחולל חורבן אימתני שכזה בקרב. אלא שקרישנה ובַּלַראמה נלחמו עם גַ'רָאסַנְדְהַה כמו בני אנוש רגילים, ומשום כך נראה כל זה מופלא כל כך.

חיליו של גַ'רָאסַנְדְהַה נהרגו עד אחד; רק הוא נותר בחיים. אין ספק כי רוחו נפלה עתה כליל. שְׂרִי בַּלַראמה מיהר אז ולכד אותו, כמו שאריה לוכד בעוז אריה אחר, וכפת אותו בחבליו של וַרוּנַה ובחבלים רגילים. אולם קרישנה, טווה במוחו תכנית גדולה יותר לעתיד, ביקש אותו לשחררו. כך ניצל גַ'רָאסַנְדְהַה בידי קרישנה. מה רבה היתה אז בושתו של הלוחם גיבור החיל גַ'רָאסַנְדְהַה; הוא החליט לפרוש ממעמדו כמלך ולצאת ליער לתרגל הגות וסיגופים קשים. מכל מקום, עם שובו לממלכתו, יעצו לו ידידי החצר שלא לפרוש, אלא לחדש את כוחותיו ולשוב ולהילחם עם קרישנה בעתיד. הנסיכים, חבריו, הסבירו שברגיל לא יתכן שינחול תבוסה ממלכי היַדוּ; מכאן שזה היה בסך הכול חוסר מזל. כדי לעודדו אלה שיבחו את גבורתו בקרב ויעצו לו שלא יתיחס כה ברצינות אל התבוסה; כי הרי הפסיד רק בגלל כמה שגיאות, ולא בגלל אי יכולת צבאית.

גַ'רָאסַנְדְהַה, מלך מחוז מַגַדְהַה, איבד כך את צבאו כולו וגם הושפל ונאסר, ואחר כך שוחרר, ושב בחוסר כל לממלכתו, ואילו קרישנה, אף שצבאו היה קטן לאין ערוך, יצא המנצח, ולא איבד אפילו חיל אחד מכוחותיו.

תושבי עדן עלצו עד מאד וחלקו כבוד לאל בזמירות הלל ובממטרי פרחים ממעל. הערכתם לנצחונו היתה רבה. גַ'רָאסַנְדְהַה שב לממלכתו, ומַתְהוּרָא ניצלה מסכנת מיתקפה. תושבי העיר קיבצו את להקות הזמרים המקצועיים, כגון הסוּתים המָאגַדְהים ואמני חריזה מוכשרים, וכולם שוררו יחדיו אודות תפארת נצחונו של הריבון. צלילי שופרים, קונכיות ותופי דוּד ציינו את כניסתו של קרישנה אל העיר, ואליהם הצטרפו צלילי הבְּהֵרְיַה, התוּרְיַה, הוִינָּא, החליל והמְרּידַנְגַה, לקבלת פנים יפיפיה. העיר כולה נוקתה, הרחובות והכבישים הותזו במים, והתושבים קישטו ברוב שמחה את הבתים, את הדרכים ואת החנויות בדגלונים ובסרטים. במקומות רבים זימרו הבְּרָאהְמַנּים מזמורים וֵדיים. הותקנו גם צמתים, כניסות, סמטאות ורחובות. קרישנה נכנס אז אל העיר המקושטת להפליא כמו לרגל פסטיבל גדול, והנשים והנערות, כדי להוסיף ברכה לחג, שזרו זרי פרחים רבים. וכדי להוסיף על הברכה ולהרבות את שמחת הנצחון, הן השליכו לכל עבר יוגורט מעורב בעשב רענן, כמקובל בטקסים הוֵדיים. בשעה שקרישנה פסע ברחובות, כולן הביטו בו באהבה רבה. קרישנה ובַּלַראמה נשאו עמם שלל רב של תכשיטים ואבני חן, שנאספו משדה הקרב, והגישו אותם למלך אוּגְרַסֵנַה. קרישנה השתחווה אז לפני סבו, מלכהּ המוכתר של שושלת היַדוּ.

לא פעם אחת ניסה גַ'רָאסַנְדְהַה מלך מַגַדְהַה לכבוש את מַתְהוּרָא; הוא התקיפה שבע עשרה פעמים עם צבא אדיר כמקודם. בכל פעם הוא הפסיד וחיליו נהרגו כולם בידי קרישנה, ובכל פעם נפלה רוחו. בכל פעם גם לכדו אותו נסיכי היַדוּ ואחר כך שיחררו אותו בדרך משפילה. ובכל פעם הוא שב לביתו ללא בושה.

פעם, בשעה שנערך למתקפה חדשה, היה גם מלך יַוַנַה אחד ממקום כלשהו דרומית למַתְהוּרָא, שנמשך לשיפעתה של שושלת היַדוּ וניסה לכבוש את העיר. נאמר שהיה זה נָארַדַה שעודד אותו מלך, קָאלְיַוַנַה, לתקוף. סיפור זה מסופר בווישנו פּוּרָאנַּה. גַרְגַמוּני היה כוהן משפחת היַדוּ, ופעם אחת ליגלג עליו גיסו בנוכחות נסיכי היַדוּ, ואלה פרצו כולם בצחוק. גַרְגַמוּני נמלא חימה והחליט להוליד מישהו שיטיל את אימתו על השושלת. הוא ריצה אז את שיווה וזכה ממנו בבן, קָאלְיַוַנַה, שנולד ממנו ומאשתו של מלך יַוַנַה אחד. אותו קָאלְיַוַנַה שאל פעם את נָארַדַה, ״מיהם המלכים החזקים בעולם?״ ונָארַדַה השיב לו שאלה מלכי היַדוּ. לאור ידיעה זו הוא התקיף אז את מַתְהוּרָא, במקרה באותו זמן ממש שבו ערך גַ'רָאסַנְדְהַה את מתקפתו השמונה עשרה. קָאלְיַוַנַה, אף שהיה להוט למצוא לו יריב הולם מבין מלכי העולם, לא מצא עד כה אחד כזה. אולם עתה, לאור המידע שקיבל מנָארַדַה, הוא החליט לתקוף את מַתְהוּרָא. הוא הביא עמו שלושים מליון חילים יַוַנים וכיתר עמם את העיר.

קרישנה החל אז לשקול את מצבה הקשה של שושלת היַדוּ; שני אויבים אימתנים, גַ'רָאסַנְדְהַה וקָאלְיַוַנַה, עמדו להתקיפה. הזמן היה קצר. קָאלְיַוַנַה כבר כיתר את העיר מכל אגפיה, ולמחרת גם גַ'רָאסַנְדְהַה אמור להגיע עם צבא אדיר, לא קטן מזה שבשבעה עשר נסיונותיו הקודמים. אין ספק שגַ'רָאסַנְדְהַה ינצל את ההזדמנות שהעיר מכותרת ויכבוש אותה. קרישנה חשב איפוא, לנקוט באמצעי זהירות מיוחדים ולהגן על נקודות המפתח בעיר. אם קרישנה ובַּלַראמה שניהם ילחמו עם קָאלְיַוַנַה במקום אחד, גַ'רָאסַנְדְהַה עלול לבוא ממקום אחר ולתקוף את משפחת היַדוּ ולנקום את נקמתו. גַ'רָאסַנְדְהַה היה רב כוח, ולאחר שבע עשרה תבוסות, היה תאב נקם ואפשר שיהרוג את כל בני השושלת או שישבה אותם ויקח אותם לממלכתו. קרישנה החליט משום כך להקים מבצר ענק במקום ששום יצור הולך על שתיים, בין אם אדם ובין אם זד, לא יוכל להגיע אליו. הוא החליט לשמור שם את קרוביו, ואז להתפנות למלחמה באויב. נראה שדְוָארַקָא היתה לפנים חלק ממלכת מַתְהוּרָא, שהרי בשרימד בהאגותם נאמר שקרישנה הקים את המבצר בלב הים. שרידי המבצר הזה קיימים עד היום במפרץ דְוָארַקָא.

תחילה הוא הציב בתוך הים חומה אדירה, שהקיפה 154 קמ״ר. אין ספק שהיה זה מופלא מאד, וזה תוכנן ונבנה בידי וישְׂוַקַרְמָא. שום אדריכל רגיל אינו מסוגל להקים מבצר שכזה בלב ים; אלא שוישְׂוַקַרְמָא הינו אדריכלם של האלים-למחצה ובכוחו לחולל נפלאות שכאלה בכל מקום ומקום ביקום. אולם מדוע שנתפלא על בניתו של מבצר בן 154 קמ״ר בלב ים? שהרי בכוחו של אותו אישיות אלוה מרחפים בחלל כוכבים אדירים, כאילו היו חסרי משקל.

בשרימד בהאגותם נאמר שהעיר החדשה הבנויה לתלפיות בלב ים היתה ככל עיר רגילה, עם תשתית מתאימה של כבישים, רחובות וסימטאות. היו בה גם משעולים נאים וגנים מלאים בעצי קַלְפַּוְרּיקְשַׁה, או עצי משאלות. עצים אלה אינם כמו עצי העולם החומרי; הם מצויים רק בעולם הרוחני. אולם הכול הינו אפשרי ברצונו העילאי של קרישנה, ועצים שכאלה ניטעו בעיר שהקים. העיר שפעה גם בארמונות ובגופּוּרים, או שערים גדולים. ניתן למצוא עדיין גופּוּרים כאלה בכמה מן המקדשים הגדולים. הם גבוהים מאד ומעוטרים בכישרון אמנותי רב. הארמונות והשערים קושטו בכדי מים מזהב (קַלַשַׂה). כדים שכאלה נחשבו לסימנים מביאי ברכה.

הארמונות היו כמעט כולם גורדי שחקים, ובמרתפיהם אוחסנו כדי זהב וכסף ותבואות. היו גם כדי מים מוזהבים פזורים בחדרים. חדרי השינה היו משובצים באבני חן, והרצפות היו עשויות פסיפס מאבני מַרַקַתַה. פסלו של וישנו, מושא סגידתם של בני היַדוּ, הוצב בכל אחד מן הבתים. רובעי המגורים תוכננו על-פי המעמדות השונים—בְּרָאהְמַנּים, קְשַׁתְרייות, וַיְשְׂיות ושׂוּדְרות—כל מעמד ואגפו שלו. מסתבר ששיטת המעמדות היתה קיימת כבר באותם ימים. במרכז העיר נבנה אגף מגורים מיוחד עבור המלך אוּגְרַסֵנַה, שהיה הנוצץ והמפואר מכל בתי העיר.

לכבוד העיר החדשה שקרישנה בנה לו לעצמו, שלחו לו האלים-למחצה מעדן את פרח הפָּאריגָ'אתַה המהולל כדי שישתל בעיר. הם שלחו גם בית אסיפות מיוחד, סוּדְהַרְמָא. תכונתו המיוחדת היתה שהבאים בהיכלו היו פטורים מהשפעתה של נכות שמקורה בזקנה. האל-למחצה וַרוּנַה העניק גם סוס, שהיה לבן כולו פרט לאוזניו השחורות ויכול היה לרוץ במהירות המחשבה. קוּוֵרַה, שר האוצר של האלים, העניק אז את אמנות השגתן של שמונה השלמויות של שפע חומרי. וכמותם כל האלים-למחצה הציגו מתנות בהתאם לכישוריהם השונים. ישנם שלושים ושלושה מליון אלים-למחצה, כל אחד מהם אחראי על מחלקה כלשהי במנהל היקום. עתה ניצלו כולם את ההזדמנות שאישיות אלוה בונה לו עיר משל עצמו והציגו כל אחד את מתנותיו, והפכו כך את דְוָארַקָא ליחידה במינה ביקום כולו. מסתבר מכאן שישנם אמנם אלים-למחצה רבים, אלא שכולם תלויים לחלוטין בקרישנה. בצ'איטניה-צַ'ריתָאמְרּיתַה נאמר שקרישנה הינו האדון העליון וכל השאר הם משרתיו. עתה ניצלו המשרתים את ההזדמנות שקרישנה נוכח ביקום זה, והעניקו לו שירות כלשהו. הכול צריכים לנקוט על-פי דוגמתם, ובמיוחד מי שמודעים לקרישנה, ולשרת את האל בהתאם לכישוריהם השונים.

משתמה בנית העיר, כמתוכנן, קרישנה העביר לשם את תושבי מַתְהוּרָא, ומינה את בַּלַראמה לאבי העיר. או אז, לאחר שנועץ עם בַּלַראמה, הוא ענד זר מפרחי לוטוס ויצא מן העיר ללא כלי נשק בידיו, כדי לפגוש את קָאלְיַוַנַה, שכבר כיתר את מַתְהוּרָא כליל.

קָאלְיַוַנַה, שלא ראה את קרישנה מעולם, נפעם עתה מקסמו הרב, לבוש במלבושים צהובים. בשעה שפסע בין גדודי החילים, קרישנה נראה כמו הירח בשמים ששט בין קבוצות עננים. קָאלְיַוַנַה זכה גם לראות את סימן השְׂרִיוַתְסַה שעל חזהו ואת אבן הקַוּסְתוּבְּהַה שענד על צוארו. הוא ראה אותו בדמותו כווישנו, מבנה גופו יפיפיה בעל ארבע ידיים, ועיניו כעלעלי הלוטוס בליבלובם. קרישנה נראה מלא חדווה עם מצחו הנאה, פניו הענוגות, עיניו החיכניות המרצדות, ועגיליו המתנועעים כה וכה. קָאלְיַוַנַה כבר שמע אודותיו מנָארַדַה, והדמות שראה עתה איששה את התיאורים כולם. הוא ראה את סימניו המיוחדים של קרישנה ואת אבני החן על צוארו, הוא ראה את זר הלוטוסים רב החן, את עיניו דמויות הלוטוס, ואת יפי תארו. הוא הסיק שאישיות יפיפיה זו הינה וָאסוּדֵוַה, כי כל כולה תאמה וחיזקה את תיאוריו של נָארַדַה. מכל מקום, רבה היתה תדהמתו משנוכח שקרישנה סתם פוסע לו ומהלך ללא כל נשק בידיו וללא כל מרכבה. קָאלְיַוַנַה בא במטרה להילחם עם קרישנה, אולם נאמן לעקרונות, גם הוא זנח נשקו והחליט להילחם בו בידיו; הוא ניסה עתה ללכוד אותו ולגוררו לקרב.

קרישנה פסע קדימה מבלי לשלוח בו מבט, וקָאלְיַוַנַה דלק בעקבותיו, מנסה לתפוס אותו—ללא הצלחה, חרף מרוצתו המהירה. קרישנה, שאפילו היוגִים הגדולים אינם מסוגלים לתפוס אותו במהירות מחשבתם, נלכד באמצעות שירות מסור בלבד. אלא שקָאלְיַוַנַה ניסה ללכוד אותו ללא שירות מסור, ומשום כך נשאר במרדפו תמיד מאחוריו.

הוא הגביר אז את מרוצתו וחשב, ״עכשיו אני קרוב מאד, ואוכל לתפוס אותו,״ אולם שב ונכשל. קרישנה הוביל אותו הרחק מאד, ולבסוף נכנס למערה בהר. קָאלְיַוַנַה, סבור שקרישנה מנסה להימנע מקרב ומשום כך מוצא מסתור במערה, החל לגעור בו ואמר: ״הי קרישנה, שמעתי שאתה גיבור גדול, בן שושלת היַדוּ, אולם עתה, ממש כמו פחדן, אתה נמלט מקרב. אין זה יאה לשמך הטוב ולמורשת משפחתך.״ קָאלְיַוַנַה רץ אמנם בכל כוחו, אולם כיון שלא התנקה כליל מטומאת חייו החטאים, הוא לא הצליח לתופסו.

על-פי התרבות הוֵדית, מי שאינו מקיים את כללי החיים שנהוגים במעמדות הגבוהים—הבְּרָאהְמַנּים, הקְשַׁתְרייות, הוַיְשְׂיות ואפילו מעמד העובדים— נחשב למֵלֵצְ'צְ'הַה. על-פי השיטה הוֵדית, גם שׂוּדְרַה יכול להתעלות בהדרגה למעמד של בְּרָאהְמַנַּה באמצעות תהליכים מקדמים שנקראים סַמְּסַקָארַה, או טקסי טהרה. הספרות הוֵדית מורה שבְּרָאהְמַנַּה או מֵלֵצְ'צְ'הַה אינם נקבעים על-פי לידה, כי בלידתם כולם הינם שׂוּדְרות, ובאמצעות תהליכי הטהרה עליהם להתעלות לחיים בְּרַהְמיניים. מכל מקום, מי שאינו מתעלה, אלא מוסיף ומידרדר, נקרא מֵלֵצְ'צְ'הַה. קָאלְיַוַנַה השתייך למעמד המֵלֵצְ'צְ'הים והיַוַנים, ובגלל אורח חייו החוטא, לא יכול היה לקרוב אל קרישנה. כל אותם עקרונות שמהם נמנעים בני המעמדות הגבוהים—כלומר, פריצות מינית, אכילת בשר, הימורים ולקיחת סמים או אלכוהול—מהווים חלק בלתי נפרד מחייהם של המֵלֵצְ'צְ'הים והיַוַנים. וכל עוד קשורים לפעילות חטאה שכזו, לא ניתן להתקדם בהבנת אלוהים. הבהגווד-גיטה מאששת שרק מי שהתנקה מכל תגובות החטא, יכול לעסוק בשירות מסור או בתודעת קרישנה.

קָאלְיַוַנַה דלק בעקבותיו של קרישנה שנכנס למערה, שולח בו מילים פוגעניות. ואף שלפתע קרישנה נעלם מעיני הזד, הלה המשיך ונכנס בעקבותיו גם הוא. והנה ראה אדם שרוע שם ישן. הוא לא ראה את קרישנה, והנה ראה אדם ישן, ובלהיטותו להילחם חשב שזהו קרישנה שנרדם במערה. ברוב גאותו ויהירותו על עוצמתו, בטוח שקרישנה נמלט מקרב, הוא בעט אז בחוזקה בישן, חושב אותו לקרישנה. האדם הישן היה שרוע שם מזה ימים רבים, וכאשר התעורר מבעיטותיו של קָאלְיַוַנַה, הוא פקח מיד את עיניו והחל מביט לכל עבר. או אז הוא הבחין בקָאלְיַוַנַה שעמד שם בסמוך. אדם זה התעורר בטרם עת ומשום כך היה נרגז מאד, וכאשר הביט בקָאלְיַוַנַה בזעם, רשפי אש פרצו מעיניו, ששרפו את קָאלְיַוַנַה לאפר בתוך שניה.

סיפורי קרישנה: פרק 49 – מניעיו השפלים של דְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה

לפקודתו של אישיות אלוה העילאי, שְׂרִי קרישנה, אַקְרֻוּרַה ביקר אז בהַסְתינָאפּוּרַה. נאמר שהַסְתינָאפּוּרַה שכנה במקום שבו שוכנת כיום ניו-דלהי. מקובל לחשוב שאותו חלק בניו-דלהי שידוע כיום כאינְדְרַפְּרַסְתְהַה, מציין את בירתם הקדומה של הפָּאנְּדַּוים. עצם השם הַסְתינָאפּוּרַה מצביע שהיו שם הרבה הַסְתִי, או פילים. משום שהיו בבירה פילים רבים, זו נקראה הַסְתינָאפּוּרַה. החזקת פילים הינה יקרה מאד; כדי לכלכל פילים על הממלכה להיות עשירה מאד. והַסְתינָאפּוּרַה היתה משופעת בפילים, בסוסים, במרכבות ובשאר מיני מותרות. עם בואו לשם, אַקְרֻוּרַה נוכח בשפעתה הרבה. מלכי הַסְתינָאפּוּרַה נחשבו למלכי העולם כולו. שמם נפוץ בכל רחבי תבל, והם ניהלו את שלטונם על-פי הדרכתם של מועצת בְּרָאהְמַנּים מלומדים.

לאחר שצפה בשיפעתה של העיר, אַקְרֻוּרַה נפגש עם המלך דְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה. גם בְּהִישְׁמַה הסב ישב שם. אחרי שפגש בהם, הוא ביקר את וידוּרַה, ואז, את אחותו, קוּנְתִי. בזה אחר זה הוא פגש אז את סומַדַתְתְה, את המלך בָּאהְלִיקַה, את דְרונָּאצָ'ארְיַה, את קְרּיפָּאצָ'ארְיַה, את קַרְנַּה ואת סוּיודְהַנַה (סוּיודְהַנַה הינו שם נוסף של דוּרְיודְהַנַה). הוא ראה גם את חמשת האחים הפָּאנְּדַּוים ואת שאר קרוביו וידידיו שהתגוררו בעיר. אַקְרֻוּרַה נודע כבנו של גָאנְּדִי, ומשום כך שמחו הכול לארח אותו, והציעו לו מושב נאה. והוא, אצל כולם, חקר בשלום קרוביו ומעשיהם.

קרישנה שלח אותו לבקר בהַסְתינָאפּוּרַה, ומכאן שהיה חכם מאד בהבנת מצבים פוליטיים. אחרי מותו של המלך פָּאנְּדּוּ, דְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה תפס שלא כחוק את כס השלטון. זאת למרות נוכחותם של בניו של פָּאנְּדּוּ. אַקְרֻוּרַה קיווה במהלך שהותו שם ללמוד את המצב לאשורו. ברור היה שדְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה אינו בעל מניעים טהורים ונוטה מדי לבניו שלו. למעשה, את הממלכה הוא כבר גזל לעצמו, ועתה זמם להיפטר מחמשת הפָּאנְּדַּוים. אַקְרֻוּרַה ידע שכל בניו של המלך, ובראשם דוּרְיודְהַנַה, היו מדינאים ערמומיים. ודְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה לא האזין לעצתם הטובה של בְּהִישְׁמַה ווידוּרַה, אלא לעצותיהם השפלות של אנשים כגון קַרְנַּה, שַׂקוּני ודומיהם. אַקְרֻוּרַה החליט להישאר בהַסְתינָאפּוּרַה למשך כמה חודשים, כדי ללמוד את מצב הענינים לאשורו.

בהדרגה נודע לו מקוּנְתִי ומוידוּרַה שדְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה מקנא ועוין את חמשת הפָּאנְּדַּוים בגלל מיומנותם הנדירה בתורת המלחמה וכוחם הגופני הרב. כולם היו גיבורי חיל אמיצי לב, וניחנו בכל מעלותיהם של קְשַׁתְרייות. הם היו נסיכים אחראיים וחשבו תמיד על טובת נתיניהם. אַקְרֻוּרַה למד גם שבעצת בנו השפל, דְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה ניסה אפילו להרעיל אותם.

אַקְרֻוּרַה היה בן דודה של קוּנְתִי; משום כך היא חקרה אותו בפגישתם לשלום קרוביה מצד אביה, והחלה לבכות, נזכרת במקום הולדתה. היא שאלה האם אביה, אמא, אחיה, אחיותיה ושאר ידידיה מבית—האם הם עדיין זוכרים אותה. היא חקרה במיוחד אודות קרישנה ובַּלַראמה, אחייניה המהוללים: ״קרישנה, אישיות אלוה העילאי, מלא תמיד באהבה לדבקיו. האם הוא זוכר את בני? האם בַּלַראמה זוכר אותנו?״ קוּנְתִי חשה עצמה ממש כמו צביה בין נמרים, וכזה היה אכן מצבה. אחרי מות בעלה, המלך פָּאנְּדּוּ, חובתה היתה לגונן על ילדיה. אלא שדְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה זמם תמיד להרוג אותם. אין ספק שהיא חיה שם כמו חיה עלובה ותמה מוקפת בנמרים רבים. אולם כיוון שהיתה דבקה של קרישנה, תמיד ציפתה ליום שבו יבוא להציל אותם ממצבם המסוכן. היא שאלה את אַקְרֻוּרַה האם קרישנה חושב לבוא ולסייע לפָּאנְּדַּוים היתומים מאב להחלץ מתככיהם השפלים של דְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה ובניו. שיחתם עוד הגבירה בה את תחושת חוסר הישע והיא קראה: ״קרישנה יקירי, קרישנה יקירי, אתה הינך הקוסם העליון, נשמת-העל של היקום ושוחר טובתו האמיתי. גווינְדַה שלי, אף שעתה הינך רחוק ממני, הריני מתפללת להתמסר לכפות רגלי הלוטוס שלך. לבי שבור מאד בגלל חמשת בני היתומים, ואני יודעת שאין עוד מקלט ומגן לבד מכפות רגליך. אתה הינך אישיות אלוה, ומשום כך יכולות כפות רגלי הלוטוס שלך לגאול את הנשמות האומללות כולן. רק בחסדך ניתן להשתחרר ממעגל הלידה והמוות. קרישנה יקר, אתה הטהור העליון, נשמת-העל, ואדון כל היוגִים. מה עוד ביכולתי לומר? אני רק משתחווה לפניך ומתחננת שתקבל אותי כדבקה מסורה לך כליל.״

אף שקרישנה לא נמצא שם לפני קוּנְתִי, היא התפללה אליו כמו ראתה אותו פנים אל פנים. למעשה, כל מי שיצעד בעקבותיה של קוּנְתִי יזכה גם הוא בהתרועעות ישירה שכזו. קרישנה אינו צריך להימצא בעצמו. הוא נמצא בכל מקום באמצעות אונו הרוחני, וצריך רק להתמסר לו בכנות. גם וידוּרַה היה שם עם אַקְרֻוּרַה, ותפילותיה הנרגשות, ואחר כך, כאשר לא יכלה עוד לעצור בעצמה, בִכיה הרם, עוררו את חמלתם. כדי לנחם אותה, הם החלו לפאר את בניה, יוּדְהישְׁטְהירַה, ארג'ונה ובְּהִימַה. הם הרגיעו אותה ואמרו שבניה ניחנו בכוח אדיר ואל לה לחשוש להם, שהרי נולדו לאלים-למחצה גדולים—יַמַרָאגַ'ה, אינְדְרַה ווָאיוּ.

אַקְרֻוּרַה החליט לשוב ולדווח על מצבם הקשה של קוּנְתִי וחמשת בניה. אולם תחילה חפץ ליעץ עצה טובה לדְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה שנטה מדי לטובת בניו שלו ולרעתם של הפָּאנְּדַּוים. פעם, בשעה שקוּנְתִי ודְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה ישבו בקרב ידידים וקרובים, אַקְרֻוּרַה פנה אליו. הוא כינה אותו ״וָארְצ'יתְרַוִיריה״, כלומר, בנו של ויצ'יתְרַוִירְיַה. ויצ'יתְרַוִירְיַה היה שמו של אביו של דְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה, אף שלמעשה הוא לא נולד ממנו, אלא מוְיָאסַדֵוַה. לפנים היה נהוג שאחיו של גבר יעבּר את אשתו, אם הלה לא יכול היה להוליד. כיום, בתקופת קַלי נאסר נוהג זה. השם ״וָארְצ'יתְרַוִירְיַה״ נועד לעקוץ את דְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה, שהרי לא נולד ממש מאביו; הוא היה בנו של וְיָאסַדֵוַה. ילד שנולד מזיווג שכזה השתייך אמנם לבעל, אף שלא נולד ממנו במישרין. ההערה העוקצנית רמזה איפוא, על בסיסה המעורער של טענתו של דְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה לשלטון בתוקף ירושה. למעשה, היה בנו של פָּאנְּדּוּ יורש העצר החוקי, וכל עוד חיים בניו של פָּאנְּדּוּ, אסור היה לדְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה לתפוס את השלטון.

אַקְרֻוּרַה אמר: ״בן ויצ'יתְרַוִירְיַה, השתלטת שלא כחוק על כס מלכותם של הפָּאנְּדַּוים. אולם מאחר שאתה יושב כבר על כס המלכות, רציתי לפחות ליעץ לך למשול בממלכה על-פי כללי המוסר וההגינות. כי אם תעשה זאת ותנסה גם ללמד את נתיניך, או אז יתפרסם שמך לעד.״ אַקְרֻוּרַה רמז שלמרות יחסו הרע של דְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה, היו הפָּאנְּדַּוים נתיניו. ״גם אם אינך מקבל אותם כיורשי העצר, התייחס אליהם לפחות כאל נתינים, שחובתך לחשוב על טובתם ללא משוא פנים, כאילו היו בניך. מכל מקום, אם תתעלם מעקרון זה ותנהג אחרת, תהפוך בלתי אהוד בקרב נתיניך, ותסבול מתנאי גיהנום בחייך הבאים. אני מקווה משום כך, שתדע להתייחס לפָּאנְּדַּוים ולבניך באופן שווה.״ אַקְרֻוּרַה רמז שאם דְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה לא יתייחס כראוי, יגרור יחסו למלחמה בין שני מחנות הדודנים. ומאחר שהצדק היה אם הפָּאנְּדַּוים, הרי שינצחו בקרב, ובניו יהרגו כולם. זו היתה נבואתו של אַקְרֻוּרַה.

אַקְרֻוּרַה יעץ גם, ״איש בעולם החומרי לא נשאר לעד עם איש. ביד המקרה אנשים מתקבצים יחדיו למשפחה, לחברה ולעם. ואז, כיוון שכל אחד נוטש לבסוף את גופו, אלה נאלצים להיפרד. מכאן שאין להתמכר לזיקה עזה מדי לבני משפחה.״ נטייתו של דְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה לבניו לא היתה נכונה, גם לא נבונה. אַקְרֻוּרַה רמז במילים פשוטות שזיקתו העזה למשפחתו מקורה בבערות לגבי העובדות כמות שהן. נראה אמנם כאילו אנו מאוחדים במשפחה, בחברה או בעם, אלא שלמעשה, לכל אחד מאיתנו גורל משלו; כל אחד נולד על-פי מעשיו בעבר, וכל אחד נהנה או סובל בעצמו מתוצאות הקארמה שלו. חיים משותפים אין ביכולתם לשפר את הגורל. קורה למשל, שאב צובר נכסים בעמל רב ובדרכים לא כשרות, ובנו בא וגוזל ממנו את ממונו כולו. או שדג קטן בים אוכל את גופו של הדג הגדול שהזקין. מכל מקום, איש בסופו של דבר, לא יכול לצבור ממון לא כשר לעינוגו, או לעינוג משפחתו, קהילתו או עמו. והדוגמה היא כל אותן אימפריות ענק שעלו בעבר ואינן קיימות עוד, בגלל שנכסיהן בוזבזו כליל בידי צאצאים מאוחרים. מי שבבערותו לגבי החוק הסמוי הזה של פעולה ותגובה, זונח את כללי המוסר, בסך הכול גורר על עצמו את התגובות למעשיו הנפשעים. אחרים יגזלו את ממונו ואת רכושו המפוקפק, והוא עצמו יוטל לחיי גיהנום. מכאן שאל לו לאיש לצבור יותר משהקצה לו גורלו; כי אלמלא כן, הריהו הופך עיוור לטובתו האמיתית. במקום לפעול לטובתו, הוא פועל לרעתו, וגורם להידרדרותו.

אַקְרֻוּרַה המשיך: ״דְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה יקר, ברצוני רק לפקוח את עיניך לגבי עובדות הקיום החומרי. השמחה והצער שבחיים החומריים המותנים—צריך להתייחס אליהם כמו אל חלום. חובתו של אדם לנסות ולמשול במֵחְשָבו ובחושיו, ובשלוה לחתור להתקדמות רוחנית בתודעת קרישנה.״ בצ'איטניה-צַ'ריתָאמְרּיתַה נאמר שהכול בעולם זה מוטרדים בנפשם ומלאי חרדות, למעט מי שמודע לקרישנה. אפילו החותרים לגאולה או להיטמעות בזוהר הברהמן, או היוגִים ששואפים לשלמות בכוחות הנסתר—אפילו אלה אינם שלווים. דבקיו הטהורים של קרישנה לעומת זאת, אינם מבקשים ממנו דבר. הם מסתפקים בשירותם לו. מכאן שהשלוה והרוגע הנפשי אפשריים רק בתודעת קרישנה מושלמת.

דְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה השיב אז להוראות המוסר של אַקְרֻוּרַה: ״אַקְרֻוּרַה יקר, ברוב נדיבותך יעצת לי את עצותיך הטובות, אלא שלמרבה הצער, אינו יכול לקבל אותן. מי שנגזר גורלו למות, מה יואיל לו עסיס הנקטר, גם אם יוגש לו? אף שאני מעריך את עצותיך, לחוסר מזלי, אלה אינן מוצאות אחיזה במֵחְשָבי ההפכפך, ממש כשם שהבזק הברק בשמים אינו נשאר בתוך הענן. ביכולתי רק להבין שאיש אינו מסוגל לעצור את התקדמותו של הרצון העליון. קרישנה, אישיות אלוה העילאי, הופיע במשפחת היַדוּ כדי לשחרר את האדמה ממשאה הרב.״

דְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה רמז למעשה, שהוא מאמין לחלוטין בקרישנה, אישיות אלוה, אלא שבו בזמן הינו נוטה מאד לבני משפחתו. משום כך בעתיד הקרוב קרישנה יכחיד את משפחתו, ובחוסר אונים דְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה ימצא אז מקלט בכפות רגלי הלוטוס שלו. קרישנה, כחסד מיוחד לדבקו, לוקח ממנו את כל מושאי זיקתו החומרית. הוא כופה עליו מצב נואש שכזה, ובלית ברירה ובחוסר ישע, נאלץ אז הדבק לפנות לכפות רגלי הלוטוס שלו. וזה אכן קרה לדְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה אחרי הקרב בקוּרוּקְשֵׁתְרַה.

שני גורמים סותרים פעלו לפניו. מצד אחד הוא הבין שקרישנה הופיע עלי אדמות כדי לשחרר את העולם ממשא מיותר. הוא הבין גם שבניו הינם אותו משא מיותר, וצפה איפוא, את מותם. אלא שבו בזמן לא יכול היה לזנוח את זיקתו הנפשעת אליהם. מבין את שני הגורמים הסותרים הללו, הוא השתחווה אז לפני אישיות אלוה ונשא לו תפילות. ״קשה עד מאד להבין את דרכיו הסותרות של הקיום החומרי; ניתן רק לומר שבדרך בלתי נתפסת אלה מגשימות את הרצון העליון, שבאונו הבלתי נתפס הוא בורא את העולם החומרי ונכנס לתוכו, ומניע את שלוש מידות הטבע לפעולה. אחרי הבריאה הוא נכנס גם לכל ישות חיה ולכל אטום. מי מסוגל לאמוד את תוכניותיו הבלתי נתפסות?״

דבריו הבהירו לאַקְרֻוּרַה שהלה אינו עומד לשנות את מדיניותו ולהפסיק ולהפלות את הפָּאנְּדַּוים לטובת בניו. אַקְרֻוּרַה מיהר אז ונפרד מידידיו בהַסְתינָאפּוּרַה ושב לביתו בממלכת היַדוּ. עם שובו, הוא דיווח לקרישנה ולבַּלַראמה בפרוטרוט על המצב בהַסְתינָאפּוּרַה ועל כוונותיו של דְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה. אַקְרֻוּרַה נשלח בידי קרישנה כדי ללמוד את המצב שם, ובחסדו של האל, הוא הצליח במשימתו ויכול היה לתאר את המצב לאשורו.

סיפורי קרישנה: פרק 48 – קרישנה משמח את דבקיו

במשך ימים קרישנה האזין לפרטי ביקורו של אוּדְדְהַוַה בוורינדאוון. הוא שמע אודות מצבם של אביו ואמו, גם אודות מצבם של הגופִּיות וילדי הרועים. הוא שמח שאוּדְדְהַוַה הצליח לנחם אותם באמצעות הוראותיו והמסר שנשא.

או אז קרישנה החליט לבקר בביתה של קוּבְּגָ'א, הגיבנת שריצתה אותו במינחת עץ סנדל כאשר נכנס למַתְהוּרָא. כפי שנאמר בבהגווד-גיטה, קרישנה מנסה תמיד לרַצות את דבקיו, ואלה מנסים לרַצות אותו. וממש כשם שהדבקים הוגים בו בלבם תמיד, גם הוא הוגה בהם. אחרי שקוּבְּגָ'א הפכה לנערת חברה יפיפיה, היא הזמינה את קרישנה לבוא ולבקר אצלה, כדי שתוכל לקבל את פניו ולסגוד לו בדרכה שלה. ברגיל נוהגות נערות החברה לספק את הגברים, לקוחותיהן, באמצעות גופן. מכל מקום, אותה נערת חברה, קוּבְּגָ'א, היתאוותה לספק את חושיה עם קרישנה. קרישנה לא הלך כמובן לביתה של קוּבְּגָ'א כדי לענג את חושיו; חושיו כבר סופקו כליל ממינחת עץ הסנדל שהציעה לו. עתה, בתואנה של עינוג חושים, הוא הלך לשם, אולם לא כדי להתענג עמה, אלא כדי להפוך אותה לדבקה טהורה. אלפי אלות מזל משרתות אותו תמיד; מדוע שיזדקק לנערת חברה כדי לספק את חושיו? מכל מקום, ברוב חמלה לכול, הוא הלך גם לשם. נאמר שהירח אינו חוסך את אורו מחצרו של נוכל. גם חסדו הנשגב של קרישנה אינו נמנע מאיש, בין אם הלה ביצע את שירותו מתוך תאווה או פחד, ובין אם מתוך אהבה טהורה. בצ'איטניה-צַ'ריתָאמְרּיתַה נאמר שכאשר דבק חפץ לשרת את קרישנה, ובו בזמן לספק גם את תשוקותיו החומריות, קרישנה יסדר את הדברים כך שהלה ישכח כליל את תשוקותיו וייטהר, ויעסוק בשירותו של הריבון תמיד.

עתה, כדי לקיים הבטחה נושנה, קרישנה הלך עם אוּדְדְהַוַה לביתה של קוּבְּגָ'א. כאשר הגיע לבית, הוא נוכח שזה מקושט כולו כדי לעורר תאוותיו של גבר. פירושו של דבר שהיה מלא בתמונות עירום, מעוטרות בחופות ובדגלונים שזורים בשרשראות פנינים. היו שם גם מיטות נוחות ומושבים רכים. החדרים הוארו במנורות יפות וקושטו בזרי פרחים, גם קטורת ריחנית בערה ומי בשמים הותזו.

קוּבְּגָ'א, שהבחינה בקרישנה שבא לביתה כדי לקיים את הבטחתו, מיהרה אז וקמה ממושבה וניגשה לקבל את פניו. היא וידידותיה הרבות החלו כולן לשוחח עמו מתוך כבוד רב. אחרי שהציעה לו מושב נאה, היא סגדה לו, כיאה למעמדה. גם אוּדְדְהַוַה התקבל בדרך דומה, אולם משום שמעמדו שונה מזה של קרישנה, הוא בחר לשבת על הרצפה.

מבלי לבזבז עוד זמן, כמקובל במצבים שכאלה, קרישנה נכנס אז לחדר המיטות של קוּבְּגָ'א. זו בינתיים התרחצה ומשחה את גופה במשחת עץ סנדל. היא התלבשה במלבושים מפוארים, עדתה עדיים יקרי ערך וזרי פרחים, היא לעסה גם עלי לעיסה משכרים והתיזה על עצמה בשמים ריחניים, ואז הופיעה לה במלוא הדרה. בשעה שעמדה כך לפני קרישנה, הידוע כמַדְהַוַה, או בעלה של אלת המזל, היו מבטה החייכני ותנועות עיניה חדורים בבושה נשית. קרישנה, שנוכח בהיסוסה, תפס אז בידה, המעוטרת בצמידים, ובחיבה רבה משך אותה והושיבה לצידו. רק משום שסיפקה לפנים משחת עץ סנדל לאישיות אלוה, קוּבְּגָ'א התנקתה מכל תגובה נפשעת וזכתה עתה להתענג עמו. היא הניחה את כפות רגלי הלוטוס של קרישנה על שדיה, שבערו באש התאווה. אולם אז הריחה את ניחוחן, ומיד נמוגה תשוקתה. עתה היתה רשאית לחבק את קרישנה בזרועותיה ולהגשים את כמיהתה הנושנה לזכות בביקורו בביתה.

בבהגווד-גיטה נאמר שרק מי שהשתחרר מכל תגובה חומרית נפשעת, יכול לעסוק בשירות אוהב ונשגב לריבון. קוּבְּגָ'א נתנה משחת עץ סנדל לקרישנה, וזה היה גמולה. היא לא אוּמנה לסגוד לאל בשום צורה אחרת, ומשום כך ביקשה לספק אותו על-פי מקצועה. הבהגווד-גיטה מאששת שניתן לסגוד לאל גם באמצעות משלח היד, אם זה מוצע בכנות לתענוגו שלו. קוּבְּגָ'א אמרה אז לקרישנה, ״ידידי היקר, הישאר איתי לפחות מספר ימים ותבלה עמי, אתה וידידך בעל עיני הלוטוס. איני יכולה להיפרד ממך עתה. מלא נא את משאלתי.״

הוודות מורות שאישיות אלוה העילאי הינו בעל אונים לאינספור. לדעת מומחים קוּבְּגָ'א מיצגת את אנרגית הפּוּרוּשַׁה-שַׂקְתי של קרישנה, ממש כשם ששְׂרִימַתִי רָאדְהָארָאנִּי מיצגת את אנרגית הצ'ית-שַׂקְתי שלו. קוּבְּגָ'א ביקשה אמנם מקרישנה שישאר עמה, אולם קרישנה סירב לבקשתה ברוב נימוס.

בעולם החומרי קרישנה מבקר רק לפרקים, בעוד שבעולם הרוחני הוא מצוי לעד, בכוכבי הוַיְקוּנְּטְהַה ובכוכב גולוקַה ורינדאוון. המינוח הטכני לנוכחותו בעולם הרוחני הוא פְּרַקַטַה-לִילָא.

או אז, אחרי שפייס את קוּבְּגָ'א במילים מתוקות, קרישנה שב עם אוּדְדְהַוַה לארמונו. השרימד בהאגותם מזהיר שלא קל לסגוד לקרישנה. זאת משום שהינו אישיות אלוה העילאי, הראשי מבין כל אישויות הווישנו-תַתְתְוַה. אין זו משימה קלה ביותר לסגוד לו או לזכות בחברתו. האזהרה מכוונת במיוחד לאותם דבקים שנמשכים לאהוב את קרישנה באהבת נאהבים; עדיף לאלה שלא להיתאוות לענג את חושיהם במישרין עם קרישנה. למעשה, השבעת החושים זו פעילות חומרית. בעולם הרוחני ישנם אמנם, נישוקים או חיבוקים, אולם לא קיים אותו תהליך לעינוג חושים כמו בעולם החומרי. האזהרה נועדה איפוא לסַהַגי'יות, או מי שחושבים את קרישנה לבן אנוש רגיל. אלה מתאווים בדרכם המעוּותת להתענג עמו ביחסי מין. ביחסים רוחניים מאבד עינוג החושים כל חשיבות. מכאן שמי שמעונין ביחסים עם קרישנה על בסיס עינוג חושים מעוות—הינו בהכרח סכל שהלך רוחו דורש תיקון.

אחרי זמן כלשהו, קרישנה מילא גם את הבטחתו לבקר בביתו של אַקְרֻוּרַה. יחסיו של אַקְרֻוּרַה עם קרישנה היו יחסי שירות, וקרישנה רצה עתה שיבצע שירות כלשהו עבורו. הוא הלך לשם בלווית בַּלַראמה ואוּדְדְהַוַה. כאשר הם הגיעו אל הבית, אַקְרֻוּרַה יצא אליהם וחיבק את אוּדְדְהַוַה והשתחווה לפני קרישנה ובַּלַראמה. גם קרישנה, בַּלַראמה ואוּדְדְהַוַה השתחוו לפניו, ואז אַקְרֻוּרַה הציע להם מושב נאה. אחרי שישבו בנוחיות, הוא רחץ את רגליהם והתיז את המים על ראשו. הוא הציע גם פרחים יפים ומשחת עץ סנדל, על-פי דרכי הסגידה המקובלות. השלושה כולם התרצו מהתנהגותו, ואַקְרֻוּרַה השתחוה אז לפני קרישנה, ראשו נוגע בקרקע. הוא הניח את כפות רגליו של קרישנה בחיקו והחל לעסות אותן בעדינות. מסופק כליל בנוכחותם של קרישנה ובַּלַראמה, עיניו מלאו בדמעות אהבה והוא החל לומר תפילות.

״קרישנה אלי היקר, בטובך הרב הרגת את קַמְּסַה ומרעיו. הצלת את משפחת היַדוּ משואה גדולה, ואלה לא ישכחו את חסדך לעולם. קרישנה ובַּלַראמה יקרים, אתם שניכם הינכם האישיות המקורית ממנה נובע הכול. אתם הסיבה הראשונית לכול. עוצמתכם הינה בלתי נתפסת ואתם שורים בכול. אין כל סיבה או תוצאה אחרת מלבדכם, גשמית או סמויה. אתם הברהמן העליון, מושא לימוד הוודות. באמצעות אונכם הבלתי נתפס אתם נגלים עתה לעינינו. באוניכם שלכם גם בראתם את עולם התופעות, ואחר כך נכנסתם לתוכו. ממש כשם שחמשת היסודות—אדמה, מים, אש, אויר ושמים מצויים בכל מיני הגופים השונים, גם אתם מצויים בכל הגופים, יצירי אונכם. אתם מצויים בגוף כנשמה היחודית, גם כנשמת-העל הבלתי תלוי. הגוף החומרי הינו תוצר אונכם הנחות; ישויות החיים, או הנשמות היחודיות, הינן חלקיקים שלכם; ונשמת-העל הינו יצוגכם המקומי. הגוף החומרי, הנשמה היחודית, ונשמת-העל מרכיבים יחדיו את ישות החיים היחודית, אף שבמקורם אלה בסך הכול אונים שונים של אותו ריבון אחד.״

״אתם בוראים את העולם החומרי, מקיימים אותו ומחריבים, באמצעות פעולת גומלין בין שלוש מידות הטבע—טובות, להיטות ובערות. אולם שלא כמו ישות החיים, אתם אינכם מסתבכים בפעילות הזו. זאת משום שהידע העילאי שלכם אינו מתכסה לעולם.״

ממש כשם שהריבון נכנס לתוך הבריאה החומרית וכך מתחוללים במועדם בריאה, קיום וחורבן, נכנס החלקיק, ישות החיים, לתוך היסודות החומריים וזוכה בגוף שנוצר עבורו. אלא שישות החיים, לעומת האל, הינה חלקיק של העליון ונוטה להתבלבל מפעילותן של המידות החומריות, בעוד שקרישנה הינו פַּרַמְברהמן, או הברהמן העליון; הוא שרוי תמיד בידע מלא, ואינו מושפע מפעילות חומרית שכזו לעולם. משום כך שמו גם אַצְ'יוּתַה, או מי שאינו מועד לעולם. מודעותו של קרישנה לזהותו הרוחנית אינה מתערערת על-ידי פעילות חומרית, בעוד שישויות החיים המזעריות נוטות להתבלבל בהשפעת הפעילות החומרית. הישויות היחודיות הינן חלקיקים נצחיים של האל, וממש כמו גיצי אש זעירים, גם הן—ניצוצות של האש המקורית, קרישנה— נוטות להכבות.

אַקְרֻוּרַה המשיך: ״ אנשים חסרי תבונה חושבים שדמותך הנשגבת הינה תוצר האנרגיה החומרית. אלא שאין זה נכון, כי כולך רוחני, ואין הבדל בינך לבין גופך. משום כך אתה נשגב גם לכל התניה חומרית או גאולה. במצבים כולם אתה בן חורין תמיד. בבהגווד-גיטה נאמר, 'רק הסכלים חושבים אותך לאדם רגיל.' בגלל ידע לקוי אלה חושבים אותך לאחד מאיתנו, מותנה לטבע החומרי. אותם אנשים, שסטו מן הידע המקורי של הוודות, מנסים להשוות את ישות החיים הרגילה איתך עצמך. הופעת עלי אדמות בדמותך המקורית כדי לכונן ידע אמיתי—כלומר, שישויות החיים אינן שוות לאלוהים גם לא זהות עמו. אלי, אשר שרוי במידת הטובות הטהורה (שׂוּדְדְהַה-סַתְתְוַה), הופעתך נחוצה לכינונו של ידע וֵדי אמיתי; הינה נחוצה כדי לשים קץ לתורות כופרות שגורסות שישויות החיים הינן אלוהים. קרישנה אלי, הפעם הופעת כבנו של וַסוּדֵוַה עם התרחבותך המוחלטת, שְׂרִי בַּלַראמה. משימתך היא להכחיד את משפחות המלוכה הכופרות, על חילותיהם האדירים. באת כדי להקל על העולם, אשר כורע תחת העומס הזה. וכדי להגשים את משימתך, הופעת כבן משפחת היַדוּ, ופיארת בכך את השושלת כולה.״

״אלי, בזכות נוכחותך, ביתי טוהר היום, ואני הפכתי למבורך בתבל. אישיות אלוה העילאי, מושא סגידתם של כל מיני האלים-למחצה, הפּיתְרּים, ישויות החיים, המלכים והקיסרים, נשמת-העל שבכול, בא עתה לביתי. מי שהמים שזורמים מכפות רגליו מטהרים את שלושת העולמות, בא עתה ברוב חסד לביתי. מיהו המלומד, בכל שלושת העולמות, שלא יבקש את מקלט כפות רגלי הלוטוס שלך ולא יתמסר לך? מיהו אותו סכל שלא ירצה להפוך לדבקך, למרות שהוא יודע שאיש אינו מסור כמוך לדבקיך? הספרות הוֵדית מלמדת שאתה ידידה היקר ביותר של ישות החיים. גם הבהגווד-גיטה מאששת את זה: סוּהְרּידַםּ סַרְוַה-בְּהֻוּתָאנָאם. אתה אישיות אלוה העילאי ובכוחך להגשים בשלמות את מאווי דבקיך. אתה ידידו האמיתי של כל אחד. אולם אף שאתה נותן את עצמך לדבקיך, אונך המקורי אינו נפסד. אונך אינו פוחת, גם לא גדל.״

״אלי, גם גדולי היוגִים והאלים-למחצה מתקשים להבין את תנועותיך. אלה אינם מסוגלים אפילו לקרוב אליך; והנה ברוב חסדך, הסכמת לבוא לביתי. זהו הרגע המבורך ביותר בכל מסעי בקיום החומרי. בחסדך בלבד ביכולתי להבין עתה שביתי, אשתי, ילדי וכל נכסי הארציים הינם בסך הכול כבלים שקושרים אותי לקיום החומרי. גדע נא את הקשרים הללו והצל אותי מסבך זה של חברה, ידידות ואהבה כוזבים.״

מרוצה מתפילותיו של אַקְרֻוּרַה, קרישנה חייך, וחיוכו עוד הוסיף ושבה את לבבו של האיש. הוא השיב: ״אַקְרֻוּרַה יקירי, למרות רוחך הכנועה, אני מחשיב אותך לנעלה ממני; כמו אבי ומורי, וידידי שוחר טובתי. חובתי משום כך לסגוד לך. ומאחר שאתה דודי, חובתך לגונן עלי, כמו על אחד מילדיך. אני חפץ שתקיים אותי. גם ללא יחסי משפחה שכאלה, אתה ראוי לסגידה. כל מי שמבקש לו מזל מבורך, צריך לסגוד לאנשים כמוך. אתה נעלה אפילו מהאלים-למחצה. אנשים סוגדים לאלים-למחצה לצורך עינוג חושים כלשהו; ורק כאשר אלה מתרצים מסגידתם, הם מעניקים להם את ברכתם. מכל מקום, דבק כמותך נכון תמיד להציע את הגדולה שבברכות לכלל האנשים. אדם קדוש או דבק הינו חופשי להציע ברכתו לכול, בעוד שהאלים-למחצה מעניקים ברכה רק אחרי סגידה. ניתן לזכות ביתרונותיו של מקום קדוש, רק אם הולכים לשם, והגשמת המאוויים באמצעות סגידה לאל-למחצה מסויים הינה איטית מאד; בעוד שאיש קדוש כמותך, בכוחו להגשים את מאוויי הדבקים מיד. אַקְרֻוּרַה יקר, אתה ידידנו ושוחר טובתנו, ונכון ולפעול למעננו תמיד. לך נא איפוא, להַסְתינָאפּוּרַה וראה מה עלה בגורלם של הפָּאנְּדַּוים.״

קרישנה חרד לשלומם של בני פָּאנְּדּוּ, כיוון שבגיל צעיר התייתמו מאב. כידיד דבקיו, קרישנה רצה לדעת מה עלה בגורלם, ומשום כך שלח את אַקְרֻוּרַה להַסְתינָאפּוּרַה, לברר את מצבם. קרישנה המשיך: ״שמעתי שאחרי מות המלך פָּאנְּדּוּ, מצאו בניו הצעירים, יוּדְהישְׁטְהירַה, בְּהימַה, ארג'ונה, נַקוּלַה וסַהַדֵוַה, ואמם מחסה אצל דְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה. אולם שמעתי גם שהלה, בנוסף לעיורונו מלידה, הינו עיוור גם באהבתו לבנו האכזר, דוּרְיודְהַנַה. חמשת הפָּאנְּדַּוים הינם בניו של המלך פָּאנְּדּוּ, אלא שנראה מתוכניותיו של דְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה, שהלה אינו נוטה להם חסד. לך נא לשם ולמד על יחסיו עמם. על סמך דיווחך, אשקול כיצד להיטיב איתם.״ כך ציוה אישיות אלוה, קרישנה, על אַקְרֻוּרַה ללכת להַסְתינָאפּוּרַה, ואז שב לביתו בלווית בַּלַראמה ואוּדְדְהַוַה.

סיפורי קרישנה: פרק 47 – מסירת הודעתו של קרישנה לגופִּיות

הגופִּיות ראו את אוּדְדְהַוַה; הן ראו כמה דמה לקרישנה, והסיקו שהינו דבק מסור מאד לאל. ידיו היו ארוכות מאד, וזרועותיו, כמו עלעלי הלוטוס. מלבושיו היו צהובים, וזר של לוטוסים עיטר את צוארו. פניו היו יפות להפליא. כמי שזכה בגאולת הסָארֻוּפְּיַה, היה מראהו דומה לזה של קרישנה; הוא נראה כמעט ממש כמותו. מאז נסיעתו של קרישנה הקפידו הגופִּיות לבקר מדי יום, מוקדם בבוקר, בביתה של אמא יַשׂודָא. הן ידעו שנַנְדַה מַהָארָאגַ'ה ואמא יַשׂודָא שרויים בצער מתמיד, ומשום כך הפכו את ביקור הבוקר והשתחוותן לפני הנעלים שבאנשי ורינדאוון לחובתן הראשונה. מראה ידידותיו של קרישנה, שימח את נַנְדַה ויַשׂודָא כי החיה את זכרונו של בנם, וגם הגופִּיות מצאו סיפוק בחברתם.

עתה, למראה אוּדְדְהַוַה, שייצג את קרישנה אפילו במראהו, הן חשבו שמן הסתם הינו נשמה מסורה כליל לאישיות אלוה. הן החלו להרהר, ״מיהו עלם זה שנראה ממש כמו קרישנה? כמותו, גם עיניו דומות לעלעלי הלוטוס, גם אפו מורם ופניו יפיפיות. גם חיוכו זהה. הוא ממש דומה לקרישנה, שְׂיָאמַסוּנְדַרַה, הנער הכהה היפיפה. הוא אפילו מתלבש כמותו. מאיפה בא? מיהי אותה נערה ברוכת מזל שנישאה לו?״ כך הן שוחחו ביניהן. סקרנותן גברה, ומשום שהיו בסך הכול בנות כפר פשוטות, הן כולן הקיפו אותו.

מה רבה היתה שמחתן של הגופִּיות כאשר נודע להן שאוּדְדְהַוַה נושא עמו מכתב מקרישנה. הן הזמינו אותו אז לשבת במקום מבודד, כי רצו לשוחח עמו בחופשיות גמורה, ללא כל מבוכה ממבטיהם של אנשים לא מוכרים. הן פנו אליו באדיבות ובהכנעה. ״ניכר עליך שאתה חבר קרוב מאד של קרישנה, ומשום כך שלח אותך לכאן, להביא נחמה לאביו ולאמו. קשרי משפחה הינם חזקים מאד. אפילו חכמים וקדושים שמצויים בשלב הנזירות, מתקשים לנטוש בני משפחה. קרישנה שלח אותך אל הוריו; כי מלבדם, אין לו הרי שום עניין בוורינדאוון. הוא נמצא עכשיו בעיר. מדוע שיוסיף ויתעניין בכפר ורינדאוון או בשדות מרעה או בפרות? מאז שהפך לבן כרך, אלה אינם נחוצים לו עוד.״

״אנשים שאינם מחוג משפחתו בודאי חדלו לעניין אותו מזמן, ובמיוחד נשים שנשואות לאחרים. אלה היו דרושות לו כל עוד היה זקוק לעינוג חושים, ממש כמו שדבורה מתעניינת בפרחים כל עוד היא מחפשת צוף. רק טבעי שזונה מאבדת את עניינה במאהב שהתרושש מנכסיו; גם אזרחים נוטשים את ארצם אם מגלים שממשלתם אינה מסוגלת להגן עליהם. התלמיד מנתק עם תום לימודיו כל קשרים עם מוריו ועם בית הספר. כוהן הדת נוטש את מעסיקו עם תום ההקרבה, אחרי שגבה ממנו את גמולו. הציפורים עוזבות את העץ עם תום עונת הפרי. אורח, אחרי שסיים ארוחתו, נפרד ממארחו. הצבאים ושאר בעלי החיים נוטשים יער שעלה בלהבות וצמחיתו נשרפה, וגבר זונח אשה אחרי שסיים להתענג עמה.״ באמצעות הדוגמאות הרבות הללו, הגופִּיות כמו האשימו את קרישנה בעקיפין.

משיחתן ניכר היה שהן כולן שקועות כליל בקרישנה ובעלילות ילדותו. ועם שהוסיפו ושוחחו, הלכו ונשכחו מהן כל עיסוקי הבית. משיכתן לקרישנה עוד גברה, והן שכחו אפילו את עצמן.

היתה אפילו גופִּי, שמה שְׂרִימַתִי רָאדְהָארָאנִּי, ששקעה כל כך במחשבות על קרישנה, בגלל יחסים מאד קרובים עמו, עד שהתחילה לשוחח עם דבורה שחגה שם, מנסה לגעת בכפות רגלי הלוטוס שלה. בשעה שגופִּי אחרת שוחחה עם אוּדְדְהַוַה, שליחו של קרישנה, שְׂרִימַתִי רָאדְהָארָאנִּי התיחסה אל הדבורה הזו כאילו שהיתה היא שליחתו של קרישנה, ואמרה לה, ״דבורה, את רגילה למצוץ צוף מפרחים. משום כך בחרת לך לשמש כשליחתו של קרישנה, שניחן ממש בטבע כמו שלך. אני רואה על שפמפמיך אבקת קוּנְקוּמַה אדומה. זו התפזרה על זרו של קרישנה בשעה שאימץ את חזהּ של נערה אחרת, יריבתי. ניכר עליך שאת מתגאה מאד על שזכית לגעת בפרחים הללו שהאדימו את שפמיך. באת עתה עם מסר עבורי, ואת להוטה לגעת בכפות רגלי. אולם אני מזהירה אותך, דבורה יקרה—אל תגעי בי! איני חפצה בשום מסרים מאדונך הבלתי מהימן. את בעצמך בלתי מהימנה, ואדונך מפוקפק.״ אפשר ששְׂרִימַתִי רָאדְהָארָאנִּי דיברה בכוונה בעוקצנות כזו אל הדבורה, כמו ביקרה בעקיפין את השליח אוּדְדְהַוַה, שבגלל מראהו, חשבה אותו ממש שווה לקרישנה. היא כמו רמזה שהוא חסר אחריות ממש כמו אדונו. היא ציינה עתה את הסיבות שגרמו לאכזבתה מקרישנה ומשליחו.

היא אמרה אז לדבורה, ״קרישנה אדונך ניחן באותה תכונה כמוך; את נחה על פרח, מוצצת ממנו דבש, ועפה ומתיישבת על אחר. בדיוק כמותך, גם קרישנה נתן לנו לטעום את טעם שפתיו, והסתלק. אני יודעת שלַקְשְׁמִי, אלת המזל, שיושבת בתוך פרח לוטוס, עוסקת תמיד בשירותו. אולם איני מבינה מדוע נשבתה כל כך בקסמו. היא קשורה אליו, למרות שמכירה את טבעו האמיתי. אנחנו מכל מקום, נבונות יותר ממנה; לא ניתן לקרישנה או לשליחיו לרמות אותנו עוד.״

לדעתם של מומחים, לַקְשְׁמִי, אלת המזל, הינה התרחבות משנית של שְׂרִימַתִי רָאדְהָארָאנִּי. כשם שקרישנה מתרחב לדמויות רבות של וישנו, אנרגית העונג שלו, רָאדְהָארָאנִּי, מתרחבת לאינספור אלות מזל. ומשום כך לַקְשְׁמִיגִ'י, אלת המזל, מנסה תמיד להתעלות למעמדן של הגופִּיות.

שְׂרִימַתִי רָאדְהָארָאנִּי המשיכה: ״דבורה מטופשת שכמותך, את מנסה לספק אותי ולשורר את תפארתו של קרישנה כדי לזכות בגמול נאה. אלא שנסיונך הינו חסר תועלת, כי התרוששנו כליל מנכסינו ונטשנו את בתינו ואת משפחותינו. אנחנו יודעות על קרישנה מספיק, אפילו טוב ממך, לכן אל תחשבי שבכוחך עוד לחדש במשהו. קרישנה שוהה עתה בעיר ומוכר יותר כחברו של ארג'ונה. יש לו ידידות חדשות, ואין ספק שהן מאושרות מאד בחברתו. הן שמחות כיוון שהתאווה שבוערת בחזן מוצאת עתה את סיפוקה. אם תלכי ותשוררי בפניהן את תהילותיו, הן בודאי יפצו אותך בעין יפה. את מנסה לפייס אותי בהתנהגותך החנפנית, ומשום כך שמת את ראשך מתחת לרגלי. אלא שתפסתי את תכסיסך. את שליחתו של תכסיסן גדול, קרישנה, לכן, עזבי אותי.״

״את מומחית אולי באיחודם של שני מחנות מתנגדים, אלא שאני איני בוטחת בך, גם לא באדונך. נטשנו למען קרישנה את בעלינו, את ילדינו ואת קרובינו, והוא לא חש אפילו אסירות תודה. הוא נטש אותנו לאנחות. מדוע שנשוב ונאמין לו? אנו יודעות שמטבעו אינו יכול לחיות זמן רב ללא חברת נשים. במַתְהוּרָא קשה לו יותר, כיוון שכבר אינו מצוי בכפר, בקרב נערות חולבות תמימות. בחברה רמת היחס ששם, הוא מתקשה בודאי להתידד עם הבנות. באת מן הסתם לשכנע אותנו ללכת לשם. אבל מדוע שיצפה לבואנו? הוא מוכשר דיו להקסים כל בת בוורינדאוון ובמַתְהוּרָא, ובתבל כולה. עם חיוכו הענוג ותנועות גבותיו המצודדות, בכוחו לפתות כל אשה מכוכבי עדן, מן הכוכבים התיכוניים ומכוכבי השאול. אפילו מַהָא-לַקְשְׁמִי, הראשית מבין אלות המזל, להוטה לעסוק בשירותו. מי אנחנו ומה חשיבותנו בהשוואה לכל הנשים הללו?״

״קרישנה מציג עצמו כנדיב ורחב לב, וגם הקדושים והחכמים כולם מפארים אותו. ואכן, אם רק היה מראה לנו חסד אחרי שפגע בנו ונטש אותנו, היה ביכולתו להפגין את כל המעלות הללו בשלמות. שליחה עלובה שכמותך, את בסך הכול שפחה סכלה. את לא מכירה אותו עדיין, כמה הוא כפוי טובה וקשה לב. ולא רק בחיים אלה; הכול שמענו עליו מסבתא פַּוּרְנַּמָאסִי. היא סיפרה שבחיים קודמים הוא נולד למשפחת קְשַׁתְרייַה ונודע כרָאמַצַ'נְדְרַה. ובמקום להרוג את וָאלִי, אויב ידידו, כמו קְשַׁתְרייַה—פנים אל פנים—הוא הרג אותו, לעצת הידיד, כמו צייד—שאינו מסתכן ומתחבא מאחורי עץ. הוא סטה בכך מכללי הדת של קְשַׁתְרייַה. הוא גם נמשך כל כך אל סִיתָא היפה, שבגללה הפך את שׂוּרְפַּנַּקְהָא, אחותו של רָאוַנַּה, למכוערת, וחתך את אפה ואת אוזניה. שׂוּרְפַּנַּקְהָא ביקשה אותו להתייחד עמה, וכקְשַׁתְרייַה, חובתו היתה לספק את רצונה. אולם הוא, ברוב אנוכיותו, לא יכול היה לשכוח את סִיתָאדֵוִי והפך את שׂוּרְפַּנַּקְהָא לאשה מכוערת. ולפני שנולד כקְשַׁתְרייַה, הוא נולד כילד בְּרָאהְמַנַּה, וָאמַנַדֵוַה. הוא ביקש אז תרומה מבַּלי מַהָארָאגַ'ה, והלה, שהיה נדבן גדול, העניק לו את כל שברשותו. ואף-על-פי-כן אסר אותו קרישנה, כוָאמַנַדֵוַה, והשליך אותו בכפיות טובה לממלכת פָּאתָאלַה. אנחנו יודעות הכול אודות קרישנה, אנחנו יודעות שהוא חסר כל התחשבות ואכזר וקשה לב. אולם הבעיה היא שלמרות שאנחנו יודעות את זה, איננו מסוגלות להפסיק לשוחח אודותיו. וכמותנו, גם קדושים וחכמים דגולים אינם חדלים מלשוחח אודותיו. אנו, הגופִּיות של ורינדאוון, איננו רוצות כל יחסים עם נער שחרחר זה, אלא שאיננו יודעות כיצד נצליח להוציא אותו מזכרוננו ונחדול מלספר את מעשיו.״

מאחר שקרישנה הינו מוחלט, הרי שמעשיו המגונים לכאורה הינם מענגים ממש כמו מעשיו הטובים. אנשים קדושים ודבקים דגולים כמו הגופִּיות אינם מסוגלים לנטוש את קרישנה לעולם. שְׂרִי צ'איטניה התפלל, ״קרישנה, אתה חופשי ועצמאי לחלוטין. ביכולתך לחבק אותי או למחוץ אותי תחת רגליך—כרצונך. גם אם תשבור את לבי ותעלם מעיני לכל חיי, אתה הינך מושא אהבתי היחיד.״

״לדעתי,״ המשיכה שְׂרִימַתִי רָאדְהָארָאנִּי, ״אל לו לאיש לשמוע אודות קרישנה. כי ברגע שטיפה אחת של מתק עלילותיו חודרת לאוזן, מיד מתעלים מעל למישור השניות של משיכה ודחייה. חופשיים מכל התקשרות חומרית, מוותרים אז על כל זיקה לעולם החומרי, גם למשפחה, לבית, לאשה, לילדים, ולשאר דברים יקרים שכאלה. אדם שזונח קניינים כאלה, גורם עוגמת נפש רבה לקרוביו ולו עצמו. כבן אנוש, או אפילו במיני חיים אחרים, כגון ציפור למשל, הוא משוטט אז, מחפש אחר קרישנה. אלא שקשה מאד להבין את קרישנה או את שמו, מעלותיו, דמותו, עלילותיו, חפציו ובני לויתו.״

״אל נא תדברי על קרישנה עוד,״ המשיכה שְׂרִימַתִי רָאדְהָארָאנִּי להגיד לשליחה השחורה. ״עדיף לשוחח על משהו אחר. אנחנו אבודות לחלוטין, ממש כמו אילה שחורת ניקודים ביער שכושפה על-ידי צליליו הענוגים של הצייד. גם אנו כושפנו על-ידי מתק מילותיו וחוזרות שוב ושוב והוגות בזוהר ציפורני רגליו, וכך רק מתאוות יותר לחברתו; משום כך, אנא, אל תדברי עוד עליו.״

שיחתה של רָאדְהָארָאנִּי עם הדבורה השליחה והאשמותיה נגד קרישנה, ובו-זמנית אי יכולתה לחדול מלשוחח אודותיו—אלה מסמלים את פסגתה של האקסטזה הרוחנית, שנקראת מַהָאבְּהָאוַה. רק רָאדְהָארָאנִּי וחברותיה מסוגלות לחוות אקסטזה שכזו. אָאצָ'ארְיות גדולים כמו שרילה רֻוּפַּה גוסְוָאמִי ווישְׂוַנָאתְהַה צַ'קְרַוַרְתִי טְהָאקוּרַה ניתחו את דיבורה האקסטתי של שְׂרִימַתִי רָאדְהָארָאנִּי ותיארו את הרגשות השונים שמתגלים בו כגון אוּדְגְהֻוּרְנָּא, או בילבול, וגַ'לְפַּפְּרַתיגַ'לְפַּה, או דיבור בדרכים שונות. ברָאדְהָארָאנִּי מתגלם מדע האוּגְ'גַ'לַה, או אבן החן הזוהרת מכול של אהבת אלוהים.

בשעה שרָאדְהָארָאנִּי שוחחה עם הדבורה, זו חגה לה סביב. אולם לפתע פתאום נעלמה. בגלל געגועים עזים לקרישנה, רָאדְהָארָאנִּי היתה עצובה מאד, ונמלאה אקסטזה משיחתה עם הדבורה. אולם עתה, כיוון שזו נעלמה מעיניה, הפכה כמעט למטורפת—חוששת שהדבורה השליחה תחזור לקרישנה ותדווח לו על שיחתה נגדו. ״קרישנה יצטער בודאי לשמוע על כך,״ היא חשבה. וכך הוצפה כולה בסוג חדש של אקסטזה.

והנה, הדבורה שנעלמה שבה והופיעה לפניה. היא חשבה, ״קרישנה עדיין נוטה לי חסד. למרות המסר הפוגעני, הוא שב ברוב חסדו ושלח את הדבורה להביא אותי אליו.״ בפעם הזו נזהרה רָאדְהָארָאנִּי שלא לומר דבר נגדו. ״ידידתי היקרה, ברוכה הבאה. קרישנה הטוב שב ושלח אותך. למרבה המזל, ברוב אהבתו אלי, הוא שב ושלח אותך, למרות שנשאת אליו מסר פוגע כל כך. ידידתי היקרה, את רשאית לבקש ממני את כל שברצונך. אני אתן לך כל דבר, כיוון שאת כל כך טובה אלי. באת לקחת אותי אל קרישנה, כיוון שאינו יכול לבוא לכאן, מוקף בידידותיו החדשות ממַתְהוּרָא. אולם יצור זעיר שכמותך, כיצד תוכלי לשאת אותי לשם? כיצד תוכלי לעזור לי לפגוש את קרישנה, שנח עתה עם אלת המזל ומאמץ אותה לחזו? אין דבר. הבה ונשכח את העניין כולו—את ההליכה לשם ואת שליחותך. ספרי לי כיצד קרישנה מבלה במַתְהוּרָא. האם הוא זוכר עדיין את אביו המאמץ, נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, ואת אמו האוהבת יַשׂודָא, את חבריו הרועים ואותנו הגופִּיות, ידידותיו העלובות? אני בטוחה שהוא שר לפעמים אודותינו. שירתנו אותו כמו אמות, ללא תשלום. האם ישנו סיכוי שיחזור לכאן וישוב ויחבק אותנו בזרועותיו? גופו מדיף תמיד את ניחוח האגוּרוּ. שאלי בבקשה את קרישנה את כל השאלות הללו.״

אוּדְדְהַוַה עמד סמוך לשם ושמע את שיחתה—היא יצאה כמעט מדעתה בכמיהתה לקרישנה. הוא נדהם מעוצמת אהבתן של הגופִּיות—הן הגו בקרישנה ללא הרף באקסטזת האהבה העליונה, או אקסטזת המַהָאבְּהָאוַה. הוא הביא מסר כתוב מקרישנה, ועתה ביקש לקרוא אותו לגופִּיות, כדי להרגיען. הוא אמר, ״גופִּיות יקרות, הגשמתן עתה את משימת גופכן האנושי. כולכן דבקות נפלאות של אישיות אלוה, וראויות משום כך להערצת האנשים כולם. הינכן נערצות בשלושת העולמות, כיוון שמֵחְשָבכן מפליא להגות כל הזמן בוָאסוּדֵוַה, קרישנה. הוא הינו מטרת המעשים הצדיקים וטקסי הפולחן כולם, כגון מתן צדקה, עמידה בנדרים חמורים, ביצוע סיגופים, והצתת אש הקרבן. הוא גם תכלית זימרת המַנְתְרות השונות, קריאת הוודות, השליטה בחושים, ומיקוד המֵחְשָב בהגות. אלה הינם כמה תהליכים להגשמה עצמית ולהשגת שלמות החיים. אלא שלמעשה, כל אלה נועדו ללמד אותנו אודות קרישנה ולאמן אותנו להשתלב כליל בשירותו המסור. זו גם הוראתה האחרונה של הבהגווד-גיטה; למרות התהליכים השונים להגשמה עצמית, קרישנה מורה בסוף לנטוש הכול, ופשוט להתמסר לו. שאר התהליכים נועדו בסך הכול לסייע לנו להתמסר בסופו של דבר לכפות רגלי הלוטוס שלו. בבהגווד-גיטה נאמר גם שאדם רציני שמחפש הגשמה עצמית בדרך של חכמה וסיגופים, ישיג אחרי לידות רבות מאד התמסרות מושלמת שכזו.

חייהן של הגופִּיות היוו שלמותם של סיגופים כאלה, ואוּדְדְהַוַה נפעם ממעמדן הנשגב. הוא המשיך: ״גופִּיות יקרות, אותו הלך רוח שפיתחתן ביחסים עם קרישנה, אפילו החכמים והקדושים מתקשים להשיג. השגתן את שלמות החיים העליונה. זוהי ברכה גדולה—יכולתכן למקד את מֵחְשָבכן בקרישנה ולבחור רק בו, ולנטוש למענו משפחה, בית, קרובים, בעל וילדים. כיוון שמֵחְשָבכן נתון כולו לו, הנשמה העילאית, מוכנית התפתחה בכן גם אהבה לכול. בחסדכן זכיתי לראות אותכן במצב שכזה, ומשום כך אני סבור שהריני בר מזל עד מאד.״

הגופִּיות ידעו שאוּדְדְהַוַה נושא עמו מכתב מקרישנה, והשתוקקו הרבה יותר לשמוע את זה, מאשר לשמוע את תפארת מעמדן. הן לא מצאו עניין רב במילות הלל שכאלה, ולעומת זאת היו נרגשות עד מאד לשמוע את המסר. אוּדְדְהַוַה אמר, ״גופִּיות יקרות, דבקות עדינות ודגולות שכמותכן, נשלחתי במיוחד כדי לשאת אליכן את המכתב הזה. קרישנה שלח אותי כיוון שאני משרת קרוב לו מאד והוא מחשיב אותי לאיש סודו.״

אוּדְדְהַוַה לא מסר את המכתב לגופִּיות, אלא הקריא אותו בעצמו. תוכנו היה רציני מאד ואף שנכתב לגופִּיות, נועד גם לכלל אנשי המחשבה והחקר. זאת כדי שיבינו כיצד אהבת אלוהים טהורה מצויה ומשתלבת בכל אוניו השונים של האל. הוודות מלמדות שאישיות אלוה ניחן באינסופור אונים, פַּרָאסְיַה שַׂקְתיר ויוידְהַיְוַה שְׂרֻוּיַתֵא. בנוסף, הגופִּיות היו קרובות ויקרות מאד לקרישנה, ובשעה שכתב את המכתב, הוא התרגש מאד, ולא יכל לכתוב כראוי. אוּדְדְהַוַה, שהיה תלמידו של בְּרּיהַסְפַּתי, ניחן בתבונה חריפה, ובמקום למסור את המכתב, הוא חשב שעדיף לקרוא אותו בקול ולהסביר.

אוּדְדְהַוַה המשיך: ״ואלה הם דבריו של אישיות אלוה העילאי. 'גופִּיות יקרות שלי, ידידותי, דעו כי לא יתכן כל פירוד בינינו; לא זמן, לא מקום, ולא שום נסיבות יכולים להפריד בינינו, שהרי אני שורה בכול.'״

בבהגווד-גיטה, בפרקים השביעי והתשיעי, מוסבר טבעו השורה בכול של האל. קרישנה שורה בכול בהיבטו הבלתי אישי; הכול נח ומצוי בו, אף שהוא עצמו אינו מצוי בכול. בפרק השביעי מוסבר גם שחמשת היסודות הגשמיים: אדמה, מים, אש, אויר ושמים, ושלושת היסודות הסמויים: מֵחְשָב, תבונה וזהות עצמית—אלה נחשבים לאונו הנחות. וישנו און נוסף, עילי, שנקרא ישויות החיים. גם אלה הינן איפוא, חלקיקים ישירים שלו. מכאן שקרישנה הינו מקור שני האונים—החומרי והרוחני. הוא מצוי ומעורב בכול כסיבה ותוצאה. וכמו הגופִּיות, גם כל ישויות החיים הינן קשורות אליו ובלתי נפרדות ממנו לעד. הגופִּיות מכל מקום, פיתחו את מלוא יחסיהן עם קרישנה ופועלות מתוך שיתוף פעולה הדוק עמו, בעוד שישויות החיים שמכוסות בהשפעתה של מָאיָא, שכחו את קרישנה; אלה חושבות עצמן לישויות נפרדות ובלתי קשורות אליו.

אהבה לקרישנה, או תודעת קרישנה, מהווה איפוא, שלב השלמות של ידע אמיתי והבנת הדברים כמות שהם. מֵחְשָבנו אינו ריק לעולם; תמיד חולפות בו מחשבות כלשהן, שאינן חורגות לעולם מתחומי שמונת היסודות של האנרגיה החומרית. מי שמבין את ההיבט הפילוסופי הזה לגבי מחשבה, הינו חכם באמת. אדם שכזה מתמסר לריבון. הגופִּיות מהוות דוגמה נפלאה למי שמצוי בשלב מושלם שכזה של ידע. מֵחְשָבן אינו עסוק בניחושים והשערות לגבי האמת; הן שקועות כליל בקרישנה. למעשה, המֵחְשָב הינו בסך הכול אונו של קרישנה, ובאופן ניפרד מקרישנה לא ניתן בכלל לחשוב, לחוש, לפעול או לרצות. תודעת קרישנה הינה איפוא, אותו שלב שבו מבינים את היחסים הנצחיים עם האל. ואילו מָאיָא זהו אותו שלב מזוהם וחולה שבו לא מודעים ליחסים הללו. הגופִּיות מצויות במישור של ידע טהור ונשגב, ומשום כך מֵחְשָבן מלא בתודעת קרישנה תמיד. ממש כשם שאש לא קיימת ללא אויר, לא נפרדות ישויות החיים מקרישנה. ובשעה שישות החיים שוכחת את קרישנה, פירושו של דבר שאינה שרויה במצבה הטבעי. הגופִּיות הוגות בקרישנה תמיד, מכאן שהן שרויות כבר בשלב המוחלט של ידע מושלם. ישנם הוגי דעות לכאורה שגורסים שנתיב הבהקטי נועד לפחותי תבונה. אולם מבלי להתעלות לבהקטי, הידע נשאר בלתי טהור ובלתי מושלם. אהבה מתוך געגועי פרידה מהווה אמנם, שלב השלמות של כל מערכות היחסים עם קרישנה, אלא שגם היא אשליתית. שהרי למעשה אין כל פירוד. הגופִּיות לא נפרדו מקרישנה מעולם, וזה נכון גם מבחינה פילוסופית.

עולם התופעות גם הוא אינו נפרד מקרישנה. ״דבר אינו נפרד ממני; היקום כולו מצוי בי ובלתי נפרד ממני. לפני הבריאה רק אני הייתי.״ הספרות הוֵדית מאששת: לפני הבריאה היה רק נָארָאיַנַּה. ברהמה ושיווה שניהם לא היו אז לסייע לו. העולם כולו מוּנע על-ידי שלוש מידות הטבע. ברהמה הינו התגלות מידת הלהיטות, ונאמר שברא את העולם, אלא שהוא בסך הכול בורא משני; הבורא המקורי הינו נָארָאיַנַּה. גם שַׂנְּקַרָאצָ'ארְיַה אישש את זה: נָארָאיַנַּהּ פַּרו'וְיַקְתָאת. נָארָאיַנַּה הינו נשגב ומעבר לבריאה החומרית.

קרישנה מתרחב להתגלויות שונות, ובאמצעותן בורא, מקיים ומחריב את היקום. הוא הינו הכול, והכול נשען עליו, ואף-על-פי-כן לא ניתן לראות אותו בתוך האנרגיה החומרית, שנקראת מָאיָא, או אשליה. באנרגיה הרוחנית לעומת זאת, הריהו מובחן על כל צעד ובכל מצב. הגופִּיות הציגו שלב הבנה מושלם שכזה. וממש כשם שקרישנה נבדל מן הבריאה החומרית, אף שזו תלויה בו כליל, נבדלות גם ישויות החיים מחייהן החומריים המותנים. הגוף החומרי מתפתח על בסיס של קיום רוחני. בבהגווד-גיטה מתואר עולם התופעות כאֵם וקרישנה מתואר כאב. וכשם שהאב מחדיר את ישות החיים לרחמה של אם ומעבּר אותה, קרישנה מחדיר את ישויות החיים לרחם הטבע החומרי. או אז אלה יוצאות בגופים שונים, תולדת התגובות למעשיהן השונים. אולם בכל הנסיבות הן נבדלות מחייהן החומריים המותנים.

די ללמוד את גופנו שלנו כדי להבין כיצד ישות החיים הינה נבדלת מכלוב הגוף. פעולת גומלין בין שלוש מידות הטבע היא שמפעילה את הגוף; חלים בו שינויים בכל רגע, אולם הנשמה הרוחנית הינה נבדלת מכל השינויים הללו. איש אינו מסוגל לחולל את פעולות הטבע, גם לא לעצור אותן או להתערב בהן. וכך ישות החיים שלכודה בגוף החומרי הינה מותנית לשלושה מצבים—עירות, שינה וחוסר הכרה. המֵחְשָב פועל בשלושת מצבי החיים הללו כולם; בשעת שינה או חלימה רואה ישות החיים משהו כאמיתי, ואחר כך, בעירות, היא חושבת את זה ללא אמיתי. מכאן שבמצב מסוים היא מקבלת משהו כאמיתי, ובמצב אחר היא מקבלת אותו דבר כלא אמיתי. אנשי המחשבה העיונית והסָאנְקְהְיַה-יוגִים מרבים לדון בנושאים הללו. כדי להגיע למסקנה נכונה, מתרגלים הסָאנְקְהְיַה-יוגִים סיגופים חמורים ושליטה בחושים ונזירות.

כל הדרכים הללו למציאת המטרה העליונה משולות לנהרות, וקרישנה הינו הים. וכשם שכל הנהרות זורמים לים, גם נסיונות הידע כולם זורמים לעבר קרישנה. ומי שאחרי לידות רבות של מאמץ הגיע לקרישנה—הרי שהגיע לשלב השלמות. קרישנה אומר בבהגווד-גיטה: ״כל דרכי ההבנה מובילות אלי. אולם מי שבוחר בנתיבים משוללי בהקטי, ימצא את דרכו קשה עד מאד.״ קְלֵשׂו'דְהיקַתַרַס תֵשָׁאם: מבלי להגיע לבהקטי, אי אפשר להבין את קרישנה.

הגיטה מורה על שלוש דרכים: קארמה-יוגַה, גְ'נָאנַה-יוגַה ובהקטי-יוגַה. מי שקשורים מדי לפעילות נושאת גמול—להם מומלץ לבצע פעילות שתרומם אותם לבהקטי. גם מי שקשורים לחקרנות עיונית-נסיינית, מתסכלת, צריכים להגיע לבהקטי. קארמה-יוגַה הינה שונה מסתם קארמה, וגְ'נָאנַה-יוגַה שונה מגְ'נָאנַה. ובסופו של דבר, קרישנה אומר בבהגווד-גיטה, בְּהַקְתְיָא מָאםּ אַבְּהיגָ'אנָאתי: רק על-ידי שירות מסור אפשר להבין אותי.

הגופִּיות השיגו את שלב השלמות של השירות המסור, כיוון שלא ביקשו לדעת דבר לבד מקרישנה. זה מאושש בוודות, יַסְמין אֵוַה ויגְ'נָאתֵא סרְוַם אֵוַה ויגְ'נַתַם בְּהַוַנְתי. כלומר, עם שיודעים את קרישנה, יודעים מוכנית את הכול.

קרישנה המשיך: ״אינכן זקוקות לידע נשגב אודות האמת המוחלטת, כי אהבתן אותי כבר משחר ילדותכן.״ מי שמבקשים להשתחרר מן הקיום החומרי, זקוקים לידע על האמת. אולם מי שפיתח אהבה לקרישנה, הינו כבר בן חורין. בבהגווד-גיטה נאמר שמי שעוסק בשירות טהור, הינו שרוי במישור הגאולה הנשגב. הגופִּיות לא חוו במצוקות הקיום החומרי; הן סבלו מגעגועים לקרישנה. קרישנה אמר להן, ״גופִּיות יקרות שלי, עזבתי אותכן, רק כדי להגביר את אהבתכן המופלאה אלי. עשיתי זאת בכוונה, כדי שתוכלו להגות בי תמיד.״

הגופִּיות מצויות גם בהגות מושלמת. היוגִים נוטים יותר להגוּת מאשר לשירות מסור, אלא שאינם יודעים ששלמות המסירות מהווה גם שלמות שיטת היוגַה. הבהגווד-גיטה מאששת שהגותן המתמדת של הגופִּיות בקרישנה מהווה פסגת היוגַה. קרישנה היטיב להבין את נפשן של הנשים; כאשר אשה הינה רחוקה מאהובה, היא הוגה בו ללא הפסק, וחווה כך בנוכחותו. קרישנה רצה ללמד דרך התנהגותן של הגופִּיות. מי ששקוע בהגות רצופה שכזו, כמו הגופִּיות, אין ספק שיזכה בכפות רגלי הלוטוס של קרישנה.

שְׂרִי צ'איטניה לימד את תהליך הויפְּרַלַמְבְּהַה, או שירות לאישיות אלוה מתוך געגועי פרידה, והפך אותו לנחלת הכלל. גם ששת הגוסְוָאמִים לימדו לסגוד לקרישנה מתוך תחושת געגועים, כמו הגופִּיות. שְׂרִיניוָאסַה אָאצָ'ארְיַה, בתפילתו לגוסְוָאמִים, מסביר בבהירות את הנושא הזה. הוא מתאר שהגוסְוָאמִים היו שקועים תמיד בים של רגשות נשגבים, בהלך רוחן של הגופִּיות. כאשר חיו בוורינדאוון, היו מחפשים תמיד אחרי קרישנה וקוראים, ״איפה אתה קרישנה? גופִּיות—איפה אתן? היכן את שְׂרִימַתִי רָאדְהָארָאנִּי?״ מעולם הם לא אמרו, ״עתה ראינו את רָאדְהָא וקרישנה ומטרתנו הוגשמה.״ משימתם לא הושלמה לעולם; הם לא פגשו ברָאדְהָא וקרישנה. בעת מחול הרָאסַה, היו גופִּיות שלא יכלו להצטרף לריקוד ונטשו את גופן, פשוט הוגות בקרישנה. השתקעות מוחלטת בתודעת קרישנה מתוך תחושת געגועים מהווה איפוא, הדרך המהירה ביותר להשגת כפות רגלי הלוטוס של קרישנה. דבריו של קרישנה שיכנעו את הגופִּיות בכוחה של תחושת הגעגועים. הן חוו בדרך הסגידה העל-טבעית הזו לקרישנה, ושמחו וחשו הקלה רבה עם שהבינו זאת.

הן החלו מדברות: ״שמענו שהמלך קַמְּסַה, שהיה מקור לצרות בלתי פוסקות לשושלת היַדוּ, מת עתה. אלה חדשות טובות מאד. אנו מקוות שבני היַדוּ שמחים עכשיו בחברתו של קרישנה. הוא מסוגל הרי להגשים את מאוויי דבקיו כולם. אוּדְדְהַוַה יקר, אמור, האם קרישנה חושב עלינו לפעמים, מוקף בנערות מַתְהוּרָא המעודנות. הנערות והנשים ששם אינן בנות כפר, אלא נשים יפות ועדינות. מבטיהן המבוישים, החייכניים, ושאר מחוותיהן הנשיות נעימים לו בודאי מאד. קרישנה נמשך מאד לנשים יפות, ונראה שנלכד ברשתן של הנשים הללו. אמור נא אוּדְדְהַוַה, האם הוא זוכר אותנו לפעמים בקרב הנשים האחרות?״

גופִּי אחרת חקרה: ״האם הוא זוכר אותו לילה—פרחי הקוּמַדיני פרחו ואור הירח הפיץ זוהרו, ווורינדאוון כולה עטתה יופי קסום? קרישנה רקד איתנו, והחלל כולו נמלא בצלילי הפעמונים שלרגליו. גם שוחחנו בנעימים. האם הוא זוכר את הלילה ההוא? אנחנו זוכרות, ונתקפות בגעגועים. הגעגועים אליו בוערים בנו כמו אש. הוא הבטיח שישוב לוורינדאוון לכבות את הבערה הזו, כמו ענן שמופיע בשמים ומכבה שריפת יער בגשמיו.״

גופִּי נוספת אמרה, ״קרישנה הרג בגבורה את אויבו, קַמְּסַה, וזכה בממלכתו. אפשר שכבר נישא לבת מלך כלשהי וחי לו בנעימים בין קרוביו וידידיו. מדוע שישוב לכפר ורינדאוון?״

עוד גופִּי אמרה, ״קרישנה הינו אישיות אלוה העילאי, בעלה של אלת המזל, ומסתפק כליל בעצמו. אין לו כל עניין בנו, הבנות מיער ורינדאוון, גם לא בבנות הכרך ממַתְהוּרָא. הוא נשמת-העל האדיר; משום כך אינו זקוק אף לאחת מאיתנו—כאן או שם.״

היתה גופִּי שאמרה, ״זה חסר כל הגיון לקוות שקרישנה עוד יחזור לוורינדאוון. מוטב במקום זה לנסות ולמצוא את אושרנו בתיסכול. אפילו פּינְגַלָא, הזונה המפורסמת, אמרה שאכזבה הינה העונג העליון. אולם אף שכולנו יודעות את זה, קשה מאד לחדול מלצפות לשובו. מי מסוגל לשכוח שיחה ביחידות עם קרישנה? אלת המזל נשארת על חזהו תמיד, אף שהוא אינו אפילו מתאווה לה. אוּדְדְהַוַה יקר, ורינדאוון הינה ארץ של נהרות, של יערות ושל פרות. כאן שמענו את צלילי חלילו, וכאן, באוירה הקסומה הזו, בילינו עמו ועם אחיו הבכור, שְׂרִי בַּלַראמה. כל סביבת ורינדאוון מזכירה לנו אותם. עקבות רגליו טבועות עדיין באדמת ורינדאוון—משכנה של אלת המזל—אלא שסימנים אלה אין בכוחם להביא אותו אלינו.״

הגופִּיות הוסיפו והסבירו שאף שוורינדאוון משופעת עדיין בכל טוּב ודבר לא חסר בה מבחינה חומרית, הן אינן מסוגלות לשכוח את קרישנה ואת בַּלַראמה.

״אנו נזכרות כל הזמן במראותיו הקסומים, כיצד הלך, כיצד חייך או כיצד נהג להתבדח. אבודות כליל במגעינו עמו, איננו מסוגלות בכלל לשכוח אותו. אנחנו מתפללות תמיד ומתחננות, 'אל יקר, בעלה של אלת המזל, אדון ורינדאוון, וגואלם של הדבקים בצרה! שקענו כליל בים של צער. שוב נא לוורינדאוון וגאל אותנו ממצוקתנו.'״

אוּדְדְהַוַה למד בדקדקנות את מצבן הנשגב והבלתי רגיל של הגופִּיות—שקועות בגעגועי פרידה עזים לקרישנה—וחשב כי נבון יהיה לשוב ולחזור ולספר את עלילותיו. אנשים חומרניים בוערים תמיד באש הסבל החומרי. וגם הגופִּיות בערו באש הגעגועים הנשגבים לקרישנה. אלא שאותה אש שבערה בגופִּיות הינה שונה מאש הקיום החומרי. הגופִּיות ביקשו רק את חברתו של קרישנה, בעוד שהחומרני רודף אחר נוחות חומרית.

וישְׂוַנָאתְהַה צַ'קְרַוַרְתִי טְהָאקוּרַה הסביר שקרישנה הציל את ילדי הרועים משריפת יער בתוך שניה; הם רק עצמו את עיניהם. ועתה, כדי להציל את הגופִּיות מאש געגועיהן, אוּדְדְהַוַה מורה להן לעצום את עיניהן ולהגות במעשיו של קרישנה מראשית היכרותן עמו. מבחוץ יכלו הגופִּיות להמחיש לעצמן את עלילותיו של קרישנה, לצלילי תיאוריו של אוּדְדְהַוַה. ומבפנים יכלו להיזכר בהן. מהוראותיו של אוּדְדְהַוַה הן למדו שקרישנה לא עזב אותן. הן הגו בקרישנה ללא הרף, וגם קרישנה הגה בהן, במַתְהוּרָא.

המסר של אוּדְדְהַוַה והוראותיו הצילו את הגופִּיות ממוות מידי, והגופִּיות ידעו להעריך את חסדו. הוא שימש למעשה כמורן הרוחני, והן סגדו לו כמו שהיו סוגדות לקרישנה. הכתובים המוסמכים מורים לסגוד למורה הרוחני ממש כמו לאלוהים. זאת משום שהוא משרת מסור וקרוב מאד לאל. בני הסמכא הגדולים מסבירים שהמורה הרוחני הינו גילויו החיצוני של קרישנה. ההבנה שקרישנה מצוי עמן, הקלה על אש הגעגועים הנשגבת של הגופִּיות. בלבן פנימה הן זכרו את יחסיהן עמו, ומבחוץ אוּדְדְהַוַה סייע להן להעריך אותו באמצעות הוראות אודות מעמדו המוחלט.

אישיות אלוה העילאי מתואר בכתבי הקודש כאַדְהוקְשַׁגַ'ה, כלומר שהוא מעבר לתפיסה החושית החומרית. אולם אף שהוא אינו נתפס בחושים החומריים, הוא מצוי בלבו של כל אחד. הוא גם נוכח בכל מקום בהיבטו כברהמן השורה בכול. די בלימוד מצבן של הגופִּיות בעת פגישתן עם אוּדְדְהַוַה, כמתואר בשרימד בהאגותם, כדי להבין את שלושת היבטיה הנשגבים של האמת המוחלטת (בְּהַגַוָאן—אישיות אלוה, פַּרַמָאתְמָא—נשמת-העל המקומי, וברהמן—ההיבט השורה בכול).

שְׂרִיניוָאסַה אָאצָ'ארְיַה אומר שששת הגוסְוָאמִים היו שקועים תמיד במחשבות על מעשיהן של הגופִּיות. גם שְׂרִי צ'איטניה מַהָאפְּרַבְּהוּ לימד שדרך סגידתן של הגופִּיות לאל הינה הנעלה מכול. ושרילה שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי מורה שכל מי ששומע ממקור נכון אודות יחסיהן של הגופִּיות עם קרישנה, וגם מקפיד לקיים את הכללים—הלה יתעלה למעמד העליון של שירות מסור ויזנח כל תאוה לתענוגות חומריים.

הגופִּיות כולן מצאו נחמה בהוראותיו של אוּדְדְהַוַה וביקשו ממנו שישאר עוד מספר ימים בוורינדאוון. אוּדְדְהַוַה נעתר לבקשתן ונשאר עמן אף למספר חודשים—שומר אותן כל הזמן שקועות בהגות במסר הנשגב של קרישנה ובעלילותיו. והגופִּיות חשו כמו התרועעו עם קרישנה במישרין. תושבי ורינדאוון כולם נהנו משהותו של אוּדְדְהַוַה בכפר. הם שוחחו על מעשיו של קרישנה, והימים חלפו כמו רגעים. אוירתה הטבעית של ורינדאוון—נהר היַמוּנָא, הבוסתנים היפים עמוסי הפרי, גבעת גווַרְדְהַנַה, המערות ושלל הפרחים—הכול הצטרף יחדיו כדי להלהיב את אוּדְדְהַוַה להוסיף ולספר את עלילותיו של קרישנה. והתושבים נהנו מחברתו ממש כמו מחברתו של קרישנה.

אוּדְדְהַוַה הוקסם מהתנהגותן של הגופִּיות כיוון שהיו קשורות אל קרישנה כליל. הוא שאב השראה עצומה מלהיטותן אל קרישנה. מוקיר ומשתחווה לפניהן, הוא חיבר שירי הלל למעלותיהן הנשגבות: ״מכל ישויות החיים שקיבלו גוף אדם, הגופִּיות הצליחו במשימתן בצורה המעולה ביותר. הגיגיהן נתונים כליל לכפות רגלי הלוטוס של קרישנה. החכמים והקדושים הדגולים חותרים להשתקעות שכזו בכפות רגליו של קרישנה, שהינו מוּקוּנְדַה מעניק הגאולה. אולם הגופִּיות, באהבתן לאל, משיגות את זה מוכנית; הן אינן תלויות בשום תירגול יוגַה. מכאן שמי שזכה במעמד של גופִּי, אינו צריך עוד להיוולד כברהמה, או כבְּרָאהְמַנַּה, גם אינו זקוק להסמכה של בְּרָאהְמַנַּה.״

שְׂרִי אוּדְדְהַוַה מאשש את דבריו של שְׂרִי קרישנה בבהגווד-גיטה; מי שמוצא בו מקלט ומטרתו נכונה—בין אם הוא שׂוּדְרַה, ובין אם נחות מזה—יזכה להגשים את מטרת החיים העליונה. רמת מסירותן של הגופִּיות מהווה אמת מידה לעולם כולו. ומי שיצעד בעקבותיהן ויהגה בקרישנה תמיד, יזכה בשלב השלמות העליון של חיים רוחניים. הגופִּיות לא נולדו למשפחות רמות יחס או השכלה; הן נולדו לרועי פרות. ואף-על-פי-כן פיתחו את האהבה העליונה לקרישנה. לידה למשפחה מיוחסת אינה מהווה איפוא, תנאי להגשמה עצמית או להבנת אלוהים. דרוש רק פיתוחה של אהבה אקסטתית לאל. שום כישורים אינם דרושים לצורך השגת שלמות בתודעת קרישנה, לבד מעיסוק מתמיד בשירות אוהב ומסור לקרישנה. קרישנה הינו המתק העילאי, מאגר כל עונג. והשפעת תירגולה של תודעת קרישנה הינו ממש כמו לגימת עסיס הנקטר; זה פועל—בין אם יודעים ובין אם לא יודעים. העקרון הפעיל של תודעת קרישנה יתגלה בכל מקום; אין זה חשוב בכלל כיצד או היכן נולדים. שהרי קרישנה נותן חסדו לכל מי שפונה לתודעת קרישנה. לא אלת המזל, גם לא האלים-למחצה מעדן שגופיהם דומים ללוטוסים, זכו באותה ברכה עילאית שבה זכו הגופִּיות, אף שנולדו למשפחות של רועי פרות; ברוב מזלן, במהלך מחול הרָאסַה קרישנה חיבק אותן בזרועותיו. קרישנה גם נישק את פניהן. אין ספק כי פרט להן, שום אשה בכל שלושת העולמות לא זכתה בזה.

אוּדְדְהַוַה העריך את מעמדן הנשגב ורצה ליפול לרגליהן ולאבק את ראשו באבקן. אלא שלא העיז לבקש מהגופִּיות את אבק רגליהן; אפשר שלא יעתרו לו. הוא חשב איפוא, לאבק את ראשו באבק רגליהן ללא ידיעתן. ״אם רק יכול היה להפוך לגבעול עשב חסר משמעות על אדמת ורינדאוון.״

מה רבה היתה משיכתן של הגופִּיות אל קרישנה! מיד למישמע צלילי חלילו הן נטשו את משפחותיהן, את ילדיהן, גם את כבודן ואת בושתן הנשית, ורצו לעבר המקום שבו עמד. הן לא שמו לב אפילו אם עברו בכבישים או ביערות עד. וכך, מבלי משים, צנח אבק רגליהן על עשבי ורינדאוון. אוּדְדְהַוַה, שלא העיז לפזר את אבק רגליהן על ראשו, ביקש להיוולד בעתיד כעשב, וכך להתברך באבק הזה.

אוּדְדְהַוַה העריך גם את מזלן העצום של הגופִּיות; הן הניחו על שדיהן הזקופים, היפים, את כפות רגלי הלוטוס של קרישנה, וכך התנקו מכל טומאה חומרית. אף שאותן רגליים הינן מושא סגידתה של אלת המזל, כמו גם של אלים-למחצה אדירים כמו ברהמה ושיווה, ונושא הגותם הפנימית של היוגִים הגדולים. אוּדְדְהַוַה ביקש שיוכל להתפלל ללא הרף לבירכת אבק רגליהן של הגופִּיות. זימרתן של הגופִּיות אודות עלילותיו הנשגבות של קרישנה הפכה מהוללת בכל שלושת העולמות.

לאחר שאוּדְדְהַוַה שהה זמן מה בוורינדאוון, הוא התאווה לשוב אל קרישנה. הוא ביקש אז את רשותם של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה וישׂודָא לעזוב. בפגישת פרידה עם הגופִּיות, הוא ביקש גם מהן רשות, ואז רתם את מרכבתו ויצא לעבר מַתְהוּרָא.

כל תושבי ורינדאוון, ובראשם נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה וישׂודָא, באו להיפרד ממנו לשלום, ועמם מתנות יקרות ערך מאוצרות ורינדאוון. בגלל זיקתם העזה לקרישנה הם היו עתה נרגשים עד מאד ואף הזילו דמעות. כולם ביקשו ברכה כלשהי מאוּדְדְהַוַה. הם ביקשו לזכור את מעשיו המפוארים של קרישנה תמיד, להצליח ולמקד את מֵחְשָבם בכפות רגלי הלוטוס שלו, לשוחח תמיד על תפארתו מבלי לסטות לשום נושא אחר, ותמיד להשתחוות לפניו ואף פעם לא לשכוח אותו. תפילתם של תושבי ורינדאוון מהווה דוגמה לשלמות העליונה של הגשמה רוחנית. השיטה היא פשוטה: המֵחְשָב צריך להתמקד תמיד בכפות רגלי הלוטוס של קרישנה, יש לדבר עליו בלבד, ללא סטייה לשום נושא אחר, ואת הגוף יש להעסיק תמיד בשירותו. במיוחד מי שזכה בגוף אדם צריך להעסיק את חייו, את משאביו, את מילותיו ואת תבונתו בשירותו של האל. כי רק פעילות שכזו בכוחה לרומם אותו לשלב השלמות העליון. זוהי גירסת כל בני הסמכא.

תושבי ורינדאוון אמרו: ״לא אכפת לנו היכן ניוולד בצו ההשגחה העליונה ועל-פי תוצאות פעילותנו. אנחנו רק מתפללים שבכל מקום בו ניוולד נוכל לעסוק בתודעת קרישנה.״ דבק טהור אינו מתאווה להתעלות לכוכבי עדן לעולם. אינו מבקש אפילו להגיע לוַיְקוּנְּטְהַה או לגולוקַה ורינדאוון. זאת משום שנטש כל תשוקה לסיפוק אישי. גן עדן או גיהנום הינם שווים בעיניו. ללא קרישנה, גן עדן הינו גיהנום; ועם קרישנה, גיהנום הינו גן עדן. או אז, אחרי שפיאר והביע הוקרה לסגידתם של הדבקים הטהורים מוורינדאוון, אוּדְדְהַוַה שב למַתְהוּרָא לאדונו, קרישנה. הוא השתחווה לפני קרישנה ובַּלַראמה, ואז החל לתאר את מסירותם המופלאה של תושבי ורינדאוון. הוא מסר גם את המתנות ששלחו לוַסוּדֵוַה, אביו של קרישנה, ולאוּגְרַסֵנַה, סבו.

סיפורי קרישנה: פרק 46 – אוּדְדְהַוַה מבקר בורינדאוון

נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה חזר לוורינדאוון בלי קרישנה ובַּלַראמה. רק רועי הבקר והילדים שבו עמו. אין ספק שהיה זה מראה מעציב עד מאד עבור הגופִּיות, אמא יַשׂודָא, שְׂרִימַתִי רָאדְהָארָאנִּי ושאר תושבי הכפר. דבקים רבים ניסו להסביר את העדרותו של קרישנה מוורינדאוון. כי לדעתם של מומחים, קרישנה, אישיות אלוה המקורי, אינו עוזב את ורינדאוון, ולו בצעד, לעולם. הוא נשאר שם תמיד. אלה מסבירים שקרישנה לא נעדר למעשה מוורינדאוון; הוא שב עם נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה כפי שהבטיח.

כאשר קרישנה עזב למַתְהוּרָא על מרכבתו של אַקְרֻוּרַה, הגופִּיות ניסו לחסום את דרכו. קרישנה הבטיח להן אז שישוב מיד אחרי שיסיים את עיסוקיו, גם ביקש שלא יצטערו כל כך, ובזכות מילותיו, הן כבשו את יגונן ונרגעו. מכל מקום, כאשר לא שב עם נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, נראה היה כאילו רימה אותן או שלא יכול היה לעמוד בהבטחתו. אלא שלדעתם של הדבקים הבקיאים, קרישנה לא רימה, גם לא הפר את הבטחתו. הוא שב עם נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה בזהותו האמיתית, ונשאר בהתרחבות הבְּהַוַה שלו עם הגופִּיות ואמא יַשׂודָא. קרישנה ובַּלַראמה לא נישארו במַתְהוּרָא בדמותם האמיתית, אלא בהתרחבותם כוָאסוּדֵוַה וסַנְקַרְשַׁנַּה. קרישנה ובַּלַראמה האמיתיים נמצאים בוורינדאוון בהתרחבות הבְּהַוַה שלהם, בעוד שבמַתְהוּרָא הם מופיעים בהתרחבויות פְּרַבְּהַוַה ווַיְבְּהַוַה. זו דעתם של דבקים מתקדמים בתודעת קרישנה. מכל מקום, לפני שובו של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה לוורינדאוון, התנהלה שיחה בינו לבין קרישנה ובַּלַראמה לגבי אפשרות של פרידה, והם כולם הסכימו שזה בלתי נימנע.

וַסוּדֵוַה ודֵוַקִי היו הוריהם האמיתיים של קרישנה ובַּלַראמה, ועתה, אחרי מותו של קַמְּסַה, הם רצו שישארו איתם. כל עוד הלה חי, נשארו השניים בוורינדאוון, תחת השגחתו של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה. אולם עתה רק טבעי שהוריהם רצו שישארו עמם, במיוחד לצורך עריכת טקסי ההיטהרות, או טקס החוט הקדוש. הם רצו גם להעניק להם השכלה נאותה, כחובתו של כל אב. שיקול נוסף היה שידידיו של קַמְּסַה מחוץ לעיר כולם תיכננו עתה לתקוף את מַתְהוּרָא. זו היתה סיבה נוספת להישארותו של קרישנה שם. הוא לא רצה שתושבי ורינדאוון יוטרדו מאויבים כגון דַנְתַוַקְרַה וגַ'רָאסַנְדְהַה. כי אם היה שב לוורינדאוון, אלה היו מתקיפים גם את ורינדאוון ומפריעים את שלוותה. קרישנה החליט איפוא, להישאר במַתְהוּרָא, ונַנְדַה מַהָארָאגַ'ה שב לוורינדאוון. תושבי ורינדאוון חשו אמנם געגועים אל קרישנה, אלא שקרישנה היה איתם תמיד בלִילָא שלו, או בעלילותיו, וכך למעשה, היו שרויים באקסטזה מתמדת.

מאז שקרישנה עזב למַתְהוּרָא, תושבי ורינדאוון, ובמיוחד אמא יַשׂודָא, נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, שְׂרִימַתִי רָאדְהָארָאנִּי, הגופִּיות וילדי הרועים, כולם לא חדלו מלהגות בו. הם חשבו: ״קרישנה נהג לשחק כך. כך נשף בחלילו. כך התבדח איתנו וחיבק אותנו.״ זה נקרא לִילָא-סְמַרַנַּה. זהו התהליך המומלץ ביותר על-ידי דבקים מתקדמים להתרועעות עם האל; אפילו שְׂרִי צ'איטניה התרועע כך עם קרישנה במשך שהותו בפּוּרִי. אותם דבקים שמצויים בשלב הנשגב ביותר של שירות מסור, חיים עם קרישנה תמיד, דרך זכירת עלילותיו. שְׂרִי וישְׂוַנָאתְהַה צַ'קְרַוַרְתִי טְהָאקוּרַה העניק לנו ספרות נשגבת בשם קרישנה-בּהָאוַנָאמְרּיתַה כולה מלאה בעלילותיו של קרישנה. ועל-ידי קריאת ספרים שכאלה משתקעת המחשבה כליל בקרישנה. כל ספר שמספר את עלילותיו של קרישנה, כמו הספר הזה, ״סיפורי קרישנה״, או הספר ״צ'איטניה-צַ'ריתָאמְרּיתַה״, מהווה נחמה לאותם דבקים שחשים געגועים אל קרישנה.

והנה כיצד ניתן להסביר את העובדה שקרישנה ובַּלַראמה לא שבו לוורינדאוון: הם לא הפרו את הבטחתם לשוב, הם גם לא נעדרו, אולם נוכחותם היתה נחוצה במַתְהוּרָא.

ובינתיים בא לבקר את קרישנה אוּדְדְהַוַה, בן דודו מדְוָארַקָא. הוא היה בן אחיו של וַסוּדֵוַה וכמעט בן גילו של קרישנה. גם בהופעתו נראה דומה מאד לקרישנה. אחרי שחזר מתקופת לימודיו, קרישנה שמח מאד לראות את חברו הטוב מכול. הוא רצה לשלוח אותו לוורינדאוון עם מסר ממנו, כדי להקל על געגועיהם העזים של תושבי הכפר.

בבהגווד-גיטה נאמר, יֵא יַתְהָא מָאםּ פְַּרפַּדְיַנְתֵא: קרישנה נענה תמיד. הוא נענה לדבק כמידת התקדמותו בשירות מסור. הגופִּיות הגו בקרישנה בגעגועיהן עשרים וארבע שעות ביממה. גם קרישנה הגה תמיד בגופִּיות, באמא יַשׂודָא, בנַנְדַה מַהָארָאגַ'ה ובתושבי ורינדאוון, אף שלכאורה נמצא הרחק מהם. הוא הבין את יגונם הנשגב ובחר לשלוח את אוּדְדְהַוַה עם מסר נחמה.

אוּדְדְהַוַה מתואר כנעלה מכל בני הוְרּישְׁנִּי; שווה כמעט לקרישנה. הוא היה חבר יקר לאל, ומשום שהיה תלמידו של בְּרּיהַסְפַּתי, המורה וכוהן הדת של כוכבי עדן, הרי שהיה גם חכם מאד וחד החלטה. הוא היה איפוא, רב כישורים ושכל, וקרישנה, ידידו האוהב, רצה שילך לוורינדאוון ללמוד את רוח המסירות האקסטתית של תושביה. מכאן שגם המשכיל ביותר מבחינה חומרית, ואפילו תלמידו של בְּרּיהַסְפַּתי, יכול עוד ללמוד מן הגופִּיות ותושבי ורינדאוון מהי דרגת האהבה העליונה לקרישנה. השליחות לוורינדאוון עם מסר נחמה, היתה למעשה ביטוי לחסד מיוחד של קרישנה לאוּדְדְהַוַה.

קרישנה נקרא הַרי, כלומר מי שמפיג את כל מצוקותיהן של הנשמות המסורות. שְׂרִי צ'איטניה מַהָאפְּרַבְּהוּ קבע ששום סגידה אינה נעלה מזו של הגופִּיות. קרישנה חרד ליגונן של הגופִּיות, ומשום כך שוחח עם אוּדְדְהַוַה וביקש ממנו באדיבות ללכת לוורינדאוון. הוא הושיט לו ידו ואמר, ״ידידי אציל הנפש, לך מיד לוורינדאוון ונסה נא לנחם את אבי ואמי, נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה ויַשׂודָאדֵוִי. נסה לנחם גם את הגופִּיות. מרוב צער, הן כמו מתייסרות במחלה קשה. לך ומסור להן את דברי. אפשר שזה יקל כלשהו על מצבן. הגופִּיות חושבות עלי תמיד. הן הקדישו לי את גופן, את תשוקתן, את חייהן ואת נשמתן. כמו הגופִּיות, כל מי שהקריב עבורי חברה, ידידות, אהבה ונוחות אישית—אני דואג תמיד לשלומו. חובתי לגונן על דבקים נעלים שכאלה. הגופִּיות הינן יקרות לי מכול. אפילו לרגע אינן חודלות מלהגות בי; הן כמעט מתות מחרדה מרוב געגועים אלי, ורק התקווה לשובי הקרוב שומרת אותן בחיים.״

לבקשתו של קרישנה, אוּדְדְהַוַה מיהר אז ויצא על מרכבתו עם מסר לגוקוּלַה. הוא הגיע לוורינדאוון עם שקיעה—הפרות שבו בדיוק מן המרעה. אוּדְדְהַוַה ומרכבתו כוסו באבק טלפיהן. הוא ראה את השוורים רודפים אחרי פרות כדי להזדווג; והיו פרות כבדות עטינים שרצו אחרי העגלים כדי להשקות אותם חלב. אדמת ורינדאוון כולה מלאה בפרות לבנות ובעגליהן. הפרות התרוצצו בכל גוקוּלַה וצלילי חליבה נשמעו. בתי המגורים קושטו לצורך סגידה לאל השמש ולאל האש. הם הותקנו גם לקבלת פניהם של אורחים, פרות, בְּרָאהְמַנּים ואלים-למחצה. הבתים הוארו במנורות, וקטורת ריחנית הוסיפה טוהר וקדושה. היו גם זרי פרחים לרוב וציפורים חגות וצליל זימזום הדבורים. ובאגמים רבו פרחי הלוטוס, והיו גם ברוזים וברבורים לרוב.

אוּדְדְהַוַה נכנס אז לביתו של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, והתקבל שם כנציגו של וָאסוּדֵוַה. נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה הציע לו מושב והתיישב לידו. הוא שאל אודות מסר מקרישנה, מבַּלַראמה ומשאר בני המשפחה במַתְהוּרָא. הוא הבין שאוּדְדְהַוַה הינו קרוב מאד לקרישנה, ובודאי הביא עמו מסר חיובי. ״אוּדְדְהַוַה יקירי, כיצד נהנה ידידי וַסוּדֵוַה מחייו? משוחרר מכלאו של קַמְּסַה, הוא שוהה עכשיו עם ידידיו ועם ילדיו, קרישנה ובַּלַראמה; הוא בודאי שמח מאד. ספר לי מה שלומו. אנחנו גם שמחים מאד שקַמְּסַה החוטא הגדול כבר מת. תמיד היה מלא איבה כלפי משפחת היַדוּ, גם כלפי ידידיו וקרוביו. מעשיו הנפשעים גרמו עתה למותו, ולמות כל אחיו.״

״אמור נא, האם קרישנה זוכר את אביו ואמו ואת ידידיו וחבריו מוורינדאוון? האם הוא מרבה להיזכר בפרותיו, בגופִּיות שלו, בגבעת גווַרְדְהַנַה שלו, ובשדות המרעה שלו? או שמא כבר שכח את כל אלה? האם ישנו סיכוי שיחזור אל קרוביו וידידיו, ושוב נזכה לראות את פניו היפות עם אפו החטוב ועיניו דמויות הלוטוס? אנו זוכרים כיצד הציל אותנו משריפת יער, גם כיצד הציל אותנו מן הנחש הגדול קָאלייַה במי היַמוּנָא. חובנו לו עצום—הוא הציל אותנו מזדים וגונן עלינו מסכנות רבות. אוּדְדְהַוַה יקירי, בשעה שאנו מעלים לנגד עינינו את פניו ואת עיניו היפיפיות ונזכרים במעשיו בוורינדאוון, מוצפים ברגשות, פעילותנו משתתקת כליל, ואנו רק הוגים בו—כיצד נהג לחייך ולהביט אלינו. בטיולינו לגדות היַמוּנָא, או לאגמים אחרים בוורינדאוון, או לגבעת גווַרְדְהַנַה ולשדות המרעה, אנו מוצאים עדיין את טביעות עקבותיו באדמה. הוא הרבה כל כך לבקר בכל המקומות הללו, ואנו נזכרים כיצד השתעשע בהם. כאשר דמותו נגלית כך במֵחְשָבנו, זו כובשת אז את מחשבותינו כליל.״

״אנו סבורים שקרישנה ובַּלַראמה הינם אלים-למחצה ראשיים מעדן שבאו לבצע משימה מיוחדת עלי אדמות. גם גַרְגַמוּני ניבא את זה כאשר ערך לקרישנה הורוסקופ. אם קרישנה אינו אישיות מיוחדת, כיצד הצליח להרוג את קַמְּסַה, שהיה חזק כמו 10,000 פילים? היו שם מתאבקים נוספים אדירי כוח, וגם הפיל הענק, קוּוַלְיָאפִּידַּה. וקרישנה הרג את כל החיות והזדים הללו, כמו שאריה ממית חיה סתמית. כמה מופלא כיצד תפס בידו את הקשת הגדולה, שהותקנה משלושה עצי תמר מחוברים יחדיו, ושבר אותה כהרף עין. מפליא כיצד נשא את גבעת גווַרְדְהַנַה בידו האחת במשך שבעה ימים. הוא הרג זדים כמו פְּרַלַמְבָּאסוּרַה, דְהֵנוּקָאסוּרַה, אַרישְׁטָאסוּרַה, תְרּינָּאוַרְתַה ובַּקָאסוּרַה—כולם רבי עוצמה והפילו אימתם אפילו על אלים מעדן, אולם קרישנה המית אותם כלאחר יד.״

נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה התרגש כל כך מסיפור המעשים המופלאים של קרישנה, עד כי מילותיו נעתקו, ולא יכל עוד להמשיך ולספר. אמא יַשׂודָא ישבה לצדו והאזינה לדבריו מבלי להוציא הגה. היא רק בכתה ללא הפסק וחלב ניגר משדיה. אוּדְדְהַוַה, נרעש ממצבם, מעוצמת הגותם בקרישנה, אישיות אלוה העילאי, ומאהבתם העזה אליו, החל אז לדבר: ״אמא יַשׂודָא ונַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, אתם הינכם הנעלים באנשים; כי איש מלבדכם אינו מסוגל להגות מתוך אקסטזה נשגבת שכזו.״

קרישנה ובַּלַראמה שניהם הינם אישיות אלוה המקורי, ממנו נובע עולם התופעות. הם הראשיים מבין האישויות כולן. שניהם הינם סיבתה הראשונית של הבריאה החומרית. התגלויות הפּוּרוּשַׁה, שפועלים תחתם, הם מי שמפעילים את הטבע החומרי. יצוג חלקי שלהם נכנס ללבה של כל ישות חיה. הם גם מקור כל ידע ושיכחה. זה מאושש בפרק החמישה עשר של הבהגווד-גיטה: ״אני נמצא בלבו של כל אחד וגורם לו לזכור וגם לשכוח. אני מחבר הוֵדָאנְתַה המקורי, ואני גם יודע הוודות האמיתי.״ מי שבשעת מותו ממקד את מֵחְשָבו המטוהר בקרישנה, ולוּ גם לרגע, הינו זכאי לנטוש את הגוף החומרי ולהופיע בגופו הרוחני, המקורי, אשר זוהר כמו השמש במלוא זריחתה. מי שפורש כך מן החיים, נכנס מיד לממלכה הרוחנית, וַיְקוּנְּטְהַה. זוהי תוצאתו של תירגול תודעת קרישנה.

אם נתרגל תודעת קרישנה בגופנו הנוכחי, בשעה שבריאותנו ומצבנו הנפשי תקינים, סביר מאד שפשוט על-ידי זימרת המַהָא-מנטרה הקדושה הרא קרישנה נוכל למקד את מֵחְשָבנו בקרישנה בשעת המוות. או אז יהפכו חיינו למוצלחים. לעומת זאת, מי שמֵחְשָבו שקוע תמיד בפעילות חומרית, נהנתנית—רק טבעי שגם בשעת המוות יהגה בזה. ואז יאלץ לשוב ולהיכנס לגוף חומרי מותנה, ולסבול משלוש מצוקות הקיום החומרי. מכל מקום, תושבי ורינדאוון, ובמיוחד נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, אמא יַשׂודָא והגופִּיות, היו שקועים בתודעת קרישנה תמיד, ואם ננקוט על-פי דוגמתם, ולוּ גם במידה מזערית, אין ספק שחיינו יהפכו למוצלחים, ונזכה להיכנס לממלכה הרוחנית.

״יַשׂודָא ונַנְדַה יקרים,״ אוּדְדְהַוַה המשיך, ״מֵחְשָבכם ממוקד כולו בדמותו הנשגבת של אישיות אלוה, נָארָאיַנַּה, שהינו מקור הברהמן הבלתי אישי. זוהר הברהמן הינו בסך הכול ההילה שמופצת מגופו של נָארָאיַנַּה. ומאחר ששניכם שקועים תמיד במחשבות אקסטתיות אודות קרישנה ובַּלַראמה, מה עוד נותר לכם לעשות? הבאתי עמי מסר מקרישנה, ובמסר נאמר שישוב במהרה לוורינדאוון לשמח את שניכם בנוכחותו. קרישנה הבטיח שישוב לוורינדאוון אחרי שיסיים את עיסוקיו במַתְהוּרָא. ואין ספק שיקיים את הבטחתו. משום כך שניכם, ברוכי המזל מכול, אל נא תתעצבו כל כך על העדרו.״

״כבר עתה אתם חווים את נוכחותו עשרים וארבע שעות ביממה. ואף-על-פי-כן הוא יבוא במהרה לראות אותכם. למעשה, הוא נוכח בכול ומצוי בלב כול, ממש כמו שאש מצויה בעץ. מאחר שהוא הינו נשמת-העל, איש אינו אויבו, גם איש אינו ידידו. אף לא אחד שווה לו, גם לא נחות או נעלה ממנו. למעשה, אין לו אב, אין לו אם, גם לא אחים וקרובים. הוא אינו זקוק לחברה, ידידות ואהבה. גופו אינו חומרי; הוא לא מופיע או נולד כמו בן אדם רגיל. הוא אינו מתגלגל במיני חיים גבוהים או נחותים, כמו ישות חיים רגילה, שנאלצת לקבל את גופה על-פי מעשיה בעבר. הוא מופיע באמצעות אונו הפנימי כדי לגונן על הדבקים. הוא אינו נתון למידות הטבע לעולם, אף שבשעה שהוא מופיע בעולם החומרי, נראה שמעשיו, כמו כל ישות חיים אחרת, מושפעים מן המידות. למעשה, הוא הינו מי שאחראי לתהליכי הבריאה החומרית. הוא בורא את עולם התופעות, מקיים אותו וגם מכחיד. טועה מי שחושב את קרישנה ובַּלַראמה לבני אנוש רגילים; כמוהו כאדם אחוז סחרחורת שרואה את העולם כולו נע סביבו. אישיות אלוה אינו בנו של איש; למעשה, הוא האב של כל אחד, האם, והשליט העליון. אין בזה ספק. כל אשר נחווה, כל הקיים, גם כל אשר אינו קיים, וכל אשר יהיה קיים בעתיד, מן הקטן ביותר עד לגדול—דבר אינו נפרד מאישיות אלוה העילאי. הכול מצוי בו, אולם הוא עצמו נבדל מהכול.״

נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה ואוּדְדְהַוַה העבירו כך את כל הלילה בשיחה אודות קרישנה. עם בוקר, החלו הגופִּיות בטקס האָארָאתְריקַה. הן הדליקו מנורות והתיזו חמאה מעורבת ביוגורט. אחרי שסיימו את המַנְגַלַה-אָארָאתְריקַה, הן החלו לחבוץ את היוגורט לחמאה. והמנורות שהשתקפו בתכשיטיהן הפכו אפילו זוהרות עוד יותר. מוט החביצה, זרועותיהן, עגליהן, צמידיהן ושדיהן—הכל זע, ואבקת הקוּנְקוּמַה שיוותה לפניהן גוון אדמדם, כמו השמש בזריחתה. הן חבצו ושוררו על תהילותיו של קרישנה; שני הצלילים השתלבו יחדיו והגיעו למרום וטיהרו את היקום כולו. אחרי זריחת השמש, באו הגופִּיות, כמנהגן, להשתחוות לפני נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה ויַשׂודָא. אולם כאשר ראו את מרכבת הזהב של אוּדְדְהַוַה בפתח ביתם, הן השתאו וחקרו זו את זו: איזו מרכבה זו, ולמי היא שייכת? היו שחשבו שאַקְרֻוּרַה, שלקח מהן את קרישנה, שב עתה. הן לא העריכו את אַקְרֻוּרַה ביותר; בגלל שירותו לקַמְּסַה, הוא לקח את קרישנה למַתְהוּרָא. הגופִּיות סברו שמן הסתם הוא בא עתה לעולל שוב משהו אכזרי. אולם הן גם חשבו, ״ללא קרישנה, אדוננו העליון, אנחנו כמו גופות מתות עתה. מה עוד אפשר לעולל לגופות מתות שכאלה?״ ובינתיים אוּדְדְהַוַה סיים את טקסי ההיטהרות, התפילות והזימרה, ויצא אליהן.

סיפורי קרישנה: פרק 45 – קרישנה משיב לחיים את בן מורו

קרישנה, שנוכח כי וַסוּדֵוַה ודֵוַקִי נשארים על עומדם, אחוזי יראת כבוד, פרש אז את השפעתה של יוגַמָאיָא שלו, כדי שיוכלו להתיחס אליו ואל בַּלַראמה כאל ילדים. בהשפעתה של האנרגיה המשלה, ישויות חיים שונות בעולם החומרי מתיחסות זו אל זו כהורים וילדים. באופן דומה, בהשפעתה של יוגַמָאיָא חושב הדבק את אלוהים לבנו. ואז, לאחר שחולל בעזרתה של יוגַמָאיָא אוירה מתאימה, קרישנה, שהופיע עם אחיו בַּלַראמה כבניה המהוללים של שושלת הסָאתְוַתים [שושלת היַדוּ], פנה אל וַסוּדֵוַה ודֵוַקִי: ״אבא ואמא, למרות שתמיד חרדתם לשלומנו, לא זכיתם ליהנות מילדותנו כפעוטים, ואחר כך כילדים ונערים.״ קרישנה כמו מפאר בעקיפין את אהבת ההורים של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה ויַשׂודָא, על שזכו ליהנות מעלילות ילדותם, אף שלא הוא, גם לא בַּלַראמה, היו ילדיהם האמיתיים. מדרך הטבע, ילדותה של ישות חיים בעלת גוף הינה מקור עונג להוריה. אפילו בממלכת החיות נמצא שהורים קשורים לצאצאיהם. מוקסמים ממעשיהם, אלה דואגים לגידולם. גם וַסוּדֵוַה ודֵוַקִי דאגו לשלום בניהם, קרישנה ובַּלַראמה; וברוב דאגה העבירו את קרישנה מיד עם היוולדו לבית אחר, ובַּלַראמה הועבר מרחמה של דֵוַקִי לרחמה של רוהינִּי.

אולם אף שחרדו לשלומם, לא זכו ליהנות ממשובות ילדותם. קרישנה אמר, ״למרבה הצער, על-פי צו הגורל, לא יכולנו לגדול עם הורינו ולבלות בביתם את ילדותנו. אבא ואמא יקרים, כל אדם הינו בעל חוב להוריו, על שהקנו לו גוף שמאפשר לו ליהנות מכל ברכות הקיום החומרי. בגוף אדם, על-פי הוודות, ביכולתו לבצע פעילות דתית, גם להגשים את כל מאווייו ולצבור נכסים וממון. ורק בגוף זה, שנוצר במאמצם המשותף של האב והאם, ביכולתו להיגאל ולפרוש מן הקיום החומרי. משום כך על כל אחד לחוש אסיר תודה להוריו, ולדעת שלעולם לא יוכל לגמול להם כגמולם. ואם, אחרי שגדל, הוא אינו מנסה לשמח אותם במעשיו, או בנכסיו, הרי שיענש אחרי מותו על-ידי נציג המוות ויוכרח לאכול את בשרו שלו. מי שמסוגל לגונן על הוריו הזקנים, על ילדיו, על מורו הרוחני או על הבְּרָאהְמַנּים, אולם אינו עושה זאת, הריהו נחשב למת, אף שעודו נושם. הורים יקרים, דאגתם לשלומנו תמיד, אלא שלרוע המזל לא יכולנו להשיב לכם בשירות. עד היום בסך הכול ביזבזנו את חיינו; לא יכולנו לשרת אותכם בגלל סיבות שמעבר לשליטתנו. סילחו נא לנו על חטאנו.״

אישיות אלוה העילאי דיבר כך מילים ענוגות, כמו ילד תם, ווַסוּדֵוַה ודֵוַקִי, מוצפים כליל באהבת הורים, חיבקו אותו בנועם רב. משתאים, ללא תשובה בפיהם, הם רק חיבקו אותו ואת בַּלַראמה באהבה רבה, שותקים, ודמעות זלגו ללא הרף מעיניהם.

אחרי שאישיות אלוה, כבנה האהוב של דֵוַקִי, ניחם את אביו ואמו, הוא ניגש אל סבו אוּגְרַסֵנַה והכריז שמעתה ימלוך על ממלכת היַדוּ. עוד בעודו בחיים, השתלט קַמְּסַה, בנו, על הממלכה, ואותו השליך למעצר. עתה, אחרי מותו של הבן, שוחרר האב, והוכרז למלך היַדוּ. מסתבר שבאותם ימים היו במערב הודו ממלכות קטנות רבות שנשלטו בידי שושלות היַדוּ, האַנְדְהַקַה, הוְרּישְׁנּי והבְּהוגַ'ה. מַהָארָאגַ'ה אוּגְרַסֵנַה השתייך לשושלת הבְּהוגַ'ה, ומכאן שקרישנה כמו הכריז בעקיפין שמלך שושלת הבְּהוגַ'ה יהפוך לקיסר כל שאר הממלכות הקטנות. קרישנה ביקש אותו לשלוט עליהם, כיוון שהיו נתיניו. המילה פְּרַגָ'א מציינת צאצאים ואזרחים, וקרישנה השתייך לפְּרַגָ'א, הן כנכדו של מַהָארָאגַ'ה אוּגְרַסֵנַה והן כבן שושלת היַדוּ. הוא קיבל מרצונו את שלטונו של אוּגְרַסֵנַה. הוא אמר לו: ״בגלל קללתו של יַיָאתי, מלכי היַדוּ לא יתמרדו נגד שלטונך. לכבוד יהיה לנו לשמש כמשרתיך. שיתוף פעולה מלא מצידנו יחזק את עמדתך וירומם אותך, ויבטיח ששאר מלכי השושלות ישלמו את מיסיהם ללא היסוס. בזכות הגנתנו, אפילו האלים-למחצה מעדן יכבדו אותך. סבא יקר, מלכי שושלות היַדוּ, הוְרּישְׁנּי, האַנְדְהַקַה, המַדְהוּ, הדַשָׂארְהַה והקוּקוּרַה כולם חיו בחרדה מתמדת מפני קַמְּסַה דודי המנוח. עתה תוכל להרגיע אותם ולערוב לבטחונם, ולהשכין שלום בממלכה.״

פוחדים מקַמְּסַה, מלכים ששלטו בשכנות כולם נטשו את בתיהם, והסתתרו בחלקי ארץ נידחים. עתה, לאחר מותו, ושיבתו של אוּגְרַסֵנַה לשלטון, אלה חזרו לבתיהם וקיבלו מתנות והטבות רבות. עם הסדר מדיני נאה שכזה, חיו תושבי מַתְהוּרָא בנעימים בעיר, מוגנים בזרועותיהם האמיצות של קרישנה ובַּלַראמה. תחת השלטון הטוב, בניצוחם של השניים, חשו תושבי העיר כולם מסופקים לחלוטין, על כל צרכיהם ומאווייהם החומריים. וכיוון שמדי יום זכו לראות את קרישנה ובַּלַראמה במו עיניהם, הרי שבמהרה שכחו את כל מצוקות הקיום החומרי. הם צפו בקרישנה ובַּלַראמה, לבושים ברוב חן, פוסעים ברחובות, מחייכים ומביטים לכל עבר. ומיד למראה מוּקוּנְדַה, היו נמלאים באהבה אקסטתית. מוּקוּנְדַה הוא מי שמעניק גאולה וחדוה נשגבת. נוכחותו של קרישנה, כמו סם ממריץ, השפיעה נעורים ואון על תושבי העיר כולם, זקנים כצעירים.

נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה ויַשׂודָא שהו גם הם במַתְהוּרָא, עם קרישנה ובַּלַראמה, אולם אחרי זמן מה, ביקשו לשוב לוורינדאוון. קרישנה ובַּלַראמה ניגשו אליהם, חיבקו אותם ברגש עז, וקרישנה אמר, ״אמא ואבא יקרים, למרות שנולדתי לוַסוּדֵוַה ודֵוַקִי, אתם הינכם למעשה, הורי האמיתיים, כי ממש מלידתנו גידלתם אותנו בחום ובאהבה רבה. אהבתכם עלתה אפילו על אהבתו של הורה אמיתי. אתם הורינו האמיתיים כיוון שדאגתם לנו כמו לילדיכם שלכם, בשעה שכמו התיתמנו מאב ואם. סיבות שונות גרמו להורינו לנטוש אותנו, ואתם גוננתם עלינו. אני יודע שעם שובכם לוורינדאוון, תחושו געגועים עזים אלינו. אולם היו בטוחים שאשוב לוורינדאוון מיד אחרי שאספק כלשהו את הורי האמיתיים, וַסוּדֵוַה ודֵוַקִי, ואת סבי ואת שאר קרובי ובני משפחתי.״ קרישנה ובַּלַראמה ניסו לשמח את נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה ואת אמא ישׂודָא בדברי נועם, גם במתנות שונות, כגון בגדים, תכשיטים וכלי בית משובחים. הם ניסו לספק גם ככל יכולתם את ידידיהם ושכניהם שבאו איתם מוורינדאוון. דמעות של אהבה עזה ניקוו בעיניו של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה. הוא חיבק אז את קרישנה ובַּלַראמה ויצא לדרך עם שאר רועי הבקר.

וַסוּדֵוַה ערך אז לשני בניו את טקס ההסמכה לחוט הקדוש, שמחייב את בני המעמדות הגבוהים ומציין את לידתם השניה. הוזמנו כהן המשפחה ובְּרָאהְמַנּים מלומדים, ואלה ערכו את טקס החוט הקדוש כהילכתו. במהלך הטקס וַסוּדֵוַה חילק לבְּרָאהְמַנּים תכשיטים רבים ופרות מעוטרות בבדי משי ובעדיי זהב. לפנים, בעת לידתם של קרישנה ובַּלַראמה, וַסוּדֵוַה רצה לעניק פרות רבות לבְּרְאהְמַנּים, אולם כיוון שהיה אז עצור בכלאו של קַמְּסַה, הרי שיכול היה לעשות זאת רק במחשבתו. מכל מקום, עתה, עם מותו של קַמְּסַה, ניתנו פרות אמיתיות. טקס מתן החוט הקדוש תם, וקרישנה ובַּלַראמה עמדו עתה לזמר את מזמור הגָאיַתְרִי. מנטרה זו ניתנת לתלמיד עם תום הטקס הזה, וקרישנה ובַּלַראמה ביצעו כראוי את חובת הזימרה. זימרת המנטרה הזו כרוכה בכללים ובנדרים שונים, ואף שקרישנה ובַּלַראמה שניהם הינם אישויות נשגבות, הם מילאו את כל הכללים כנדרש. שניהם הוסמכו בידי כהן המשפחה, גַרְגָאצָ'ארְיַה, הידוע בדרך כלל כגַרְגַמוּני, שמשמש כאָאצָ'ארְיַה של שושלת היַדוּ. על-פי התרבות הוֵדית, כל אדם צריך שיהיה לו אָאצָ'ארְיַה, או מורה רוחני. וללא הסמכה והדרכתו של מורה שכזה, אדם אינו נחשב אפילו לבן תרבות. משום כך נאמר, שמי שפונה לאָאצָ'ארְיַה, הינו בעל ידע מושלם. קרישנה ובַּלַראמה, הינם אישיות אלוה העילאי, אדוני כל ההשכלה והידע, ומכאן שאינם זקוקים למורה רוחני. ואף-על-פי-כן הם פנו למורה שכזה לצורך התקדמות רוחנית. זאת כדי ללמד בדוגמתם את האדם הפשוט.

מקובל, שאחרי ההסמכה למַנְתְרַת הגָאיַתְרִי, עוזב התלמיד את ביתו לזמן כלשהו וחי תחת הדרכתו של האָאצָ'ארְיַה, לצורך תירגול חיים רוחניים. בתקופה זו על החניך לשמש את מורו הרוחני ממש כמו משרת פשוט. חיי הבְּרַהְמַצָ'ארִי [חניך נזיר] תחת השגחתו של האָאצָ'ארְיַה כרוכים בכללים רבים, וקרישנה ובַּלַראמה הקפידו לקיים את כולם. מורם היה סָאנְדִיפַּני מוּני, והם שהו בביתו שבצפון הודו. הכתובים מורים לכבד את המורה הרוחני ממש כמו את אלוהים עצמו. וקרישנה ובַּלַראמה מילאו אחר כלל זה במסירות רבה. הם עמדו בכל כללי הבְּרַהְמַצַ'רְיַה והשביעו את רצון מורם, שהורה להם את הידע הוֵדי. מרוצה מהם כליל, הוא לימד אותם את כל מורכבויותיה של החכמה הוֵדית, גם את הספרות המשלימה, כגון האוּפַּנישַׁדים. קרישנה ובַּלַראמה היו שניהם קְשַׁתְרייות, ומשום כך התמקד חינוכם בתורות לחימה, בפוליטיקה ובמתמטיקה. מדע הפוליטיקה נחלק לשישה נושאים—כריתת שלום, לחימה, פיוס, הפרד ומשול, מתן מקלט וכו'—וקרישנה ובַּלַראמה למדו את אלה על בוריים.

הים הינו מקור המים שבנהרות. מי הים שמתאדים הופכים לעננים, ואותם מים נופלים אחר כך כגשם על-פני הארץ, ושבים וחוזרים, כנהרות, לים. כמותו, קרישנה ובַּלַראמה הינם מקור כל ענפי הידע. אולם עתה, משחקים כבני אנוש רגילים, הם פנו למורה רוחני, כדי להורות לכול מהו מקור נכון לידע. די היה להם לשמוע פעם אחת אודות נושא כלשהו, כדי להיות בקיאים בו, וכך למדו את כל המדעים והאמנויות. עם תום שישים וארבעה ימים ולילות הם למדו את כל הדרוש לחברה אנושית. בבוקר הם למדו נושא כלשהו ממורם, ועם רדת הלילה כבר היו בקיאים בו כליל.

ראשית הם למדו לשיר, לחבר מנגינות, ולזהות סולמות שונים; הם למדו גם מהם מקצבים והטעמות מבורכים ובלתי מבורכים, כיצד לזמר מקצבים ולחנים שונים, וכיצד ללוות אותם בתיפוף בתופים שונים. הם למדו לחולל למקצבים, למנגינות ולשירים שונים. גם כיצד לכתוב מחזות, ושיטות ציור שונות, החל מאמנויות כפר ועד לשלב השלמות העליון. הם למדו גם כיצד לצייר תילַקַה על הפנים ולנקד את הלחיים והמצח בנקודות שונות. אחר כך הם למדו את אמנות הציור על רצפה עם בלילת אורז וקמח; ציורים שכאלה הינם נפוצים מאד בטקסים מבורכים שנערכים בבית או במקדש. הם למדו להתקין מקום מרגוע מפרחים, ולעטר בדים ועלים בעיטורים צבעוניים. הם למדו גם לשבץ אבני חן בתכשיטים, גם את אמנות הנגינה על כדי מים. ממלאים את הכדים בכמויות שונות של מים, וכאשר מכים על הכדים, אלה יוצרים צלילים שונים, שמתלכדים יחדיו ללחנים ערבים. הם למדו גם כיצד להתיז מים, בשעה שמתרחצים בנהרות או באגמים עם ידידים. הם למדו לקשט בפרחים. בחודשי הקיץ במקדשי ורינדאוון ניתן עדין לחזות באמנות זו. היא נקראת פְּהוּלַבָּאדּי. הבמה, הכס, הקירות והתיקרה מקושטים כליל. ומזרקת פרחים קטנה וריחנית מוצבת במרכז. האנשים, תשושים מחום הקיץ, מתרעננים למראה שלל הפרחים.

קרישנה ובַּלַראמה למדו את אמנות עיצוב השיער בסיגנונות שונים, גם כיצד לחבוש כתר או קסדה בזויות שונות. הם למדו את תורת המשחק, קישוט שחקנים בתכשיטי פרחים מעל לאוזנם, והתזת משחת עץ סנדל ומים לצורך יצירת ניחוח נעים. הם למדו את אמנות הכשפים. אחד מענפי הכשפים נקרא בַּהוּרֻוּפִּי; זו תורת התחפשות, שאפילו ידיד לא מסוגל לזהות את המתחפש. הם למדו להכין משקאות, כנדרש בזמנים שונים. הם למדו על תרכיזים וטעמים והשפעותיהם של סמים. הם למדו להפעיל בובות חוטים, למתוח מיתרים על כלי נגינה כגון וִינָּא, סיטאר ותַמְפּוּרַה ולנגן עליהם. הם למדו חידות—כיצד לחבר וכיצד לפתור. הם למדו שיטת קריאה שבעזרתה אפילו סכל לא יתקשה ללמוד קרוא וכתוב. אחר כך הם למדו לערוך חזרות ולעלות מחזה על במה. הם למדו גם את אמנות פתירת התשבצים.

הם למדו לרשום סיפורים מצוירים. ישנן ארצות בעולם שסיפורים מצוירים עדין נפוצים בהן. הסיפור מיוצג על-ידי תמונה. מציירים למשל אדם ובית כדי לציין שהאדם הולך לביתו. קרישנה ובַּלַראמה למדו גם אדריכלות—כיצד לבנות בתי מגורים. הם למדו לזהות אבנים יקרות על-פי זוהרן ואיכות צבען. הם למדו שיבוץ אבנים טובות בזהב ובכסף. הם למדו לבחון את הקרקע לצורך מציאת מחצבים. כיום ידוע מדע זה רק למומחים מיוחדים, אולם לפנים זה היה מדע עממי, נחלת הכלל, לרבות האדם הפשוט. הם למדו אודות עשבים וצמחים וכיצד להפיק ולרקוח מהם תרופות, גם כיצד להכליא צמחים שונים לצורך קבלת פירות שונים. הם למדו לאמן כבשים ותרנגולים לקרבות שעשועים. הם למדו כיצד ללמד תוכים לדבר ולהשיב לשאלות.

הם למדו פסיכולוגיה מעשית—כיצד להשפיע על מחשבות הזולת ולגרום לו לפעול כרצונם. לעיתים זה נקרא היפנוט. הם למדו לשטוף את השיער, לצבוע אותו בצבעים שונים ולסלסל אותו באופנים שונים. הם למדו כיצד לדעת מה כתוב בספר מבלי לראות אותו. הם למדו לספר מה מכיל אגרוף זולתם. ילדים מחקים לעיתים אמנות זו, אף שלא בדיוק רב. ילד אוחז משהו באגרופו ושואל את חברו, ״מה יש בפנים?:״ והחבר מנחש, מבלי ממש לדעת. מכל מקום, ניתן ללמוד כיצד ממש לדעת מה נמצא באגרוף.

קרישנה ובַּלַראמה למדו לדבר ולהבין שפות שונות, ולא רק את שפות האדם—קרישנה ידע לדבר אפילו עם חיות וציפורים. ראיות לזה מצויות בספריהם של הגוסְוָאמִים. הם למדו להתקין מנשאות ואוירונים מפרחים. ברָאמָאיַנַּה מסופר שאחרי תבוסתו של רָאוַנַּה, ראמה טס מלַנְּקָא לבְּהָארַתְוַרְשַׁה במטוס מפרחים, שנקרא פּוּשְׁפּה-רַתְהַה. קרישנה למד אז את תורת גילוי העתידות על-פי סימנים. בספר קְהַנָאר וַצַ'נַה מתוארים הסימנים והאותות הללו. אם רואים למשל, כשיוצאים מן הבית, אדם נושא דלי מלא מים, זהו סימן מבורך, אולם אם האדם נושא דלי ריק, זה לא סימן טוב ביותר. מבורך גם לראות עגל וחלב פרה. מי שלומד מדע זה, יודע לנבא מה יתרחש, וקרישנה למד את המדע הזה. קרישנה למד גם את אמנות חיבור מָאתְרּיקָא. מָאתְרּיקָא הינו סוג של תשבץ בן שלוש אותיות בשורה, כשכל שורה, מכל צד, יוצרת תשע. ישנן מָאתְריקות שונות למטרות שונות.

קרישנה למד חיתוך אבנים יקרות ויהלומים, ולמד את אמנות השאלות והתשובות בחריזה מידית במוחו. הוא למד את מדע הפעולה והתגובה של צירופים ותמורות פיסיקאליים, גם את מדע הפסיכיאטריה, או הבנת מצביו הנפשיים של הזולת. הוא למד כיצד להשביע תשוקות. קשה מאד לספק את התשוקות; מכל מקום ישנה אמנות באמצעותה ניתן להכניע ולהשביע גם תשוקות בלתי הגיוניות ובלתי ניתנות להגשמה. באמצעות אמנות זו ניתן להכניע גם את הדחף המיני כשזה מתעורר, כפי שקורה אפילו בחיי בְּרַהְמַצָ'ארִי. בעזרת אמנות זו ניתן גם להפוך אויב לידיד או להעביר את פעולתו הישירה של גורם פיסיקאלי מסויים לדברים אחרים.

קרישנה ובַּלַראמה, מקור כל ידע, אמנות ומדע, הציעו אז, כאות להבנתם המושלמת, לגמול למורם כרצונו. הצעה שכזו מצד התלמיד נקראת גוּרוּ-דַקְשׁינָּא. חובתו של התלמיד להשביע את מורו ולגמול לו על לימודו, בין אם זה חומרי ובין אם רוחני. או אז, למישמע הצעתם, חשב המורה, סָאנְדִיפַּני מוּני, שנבון יהיה לבקש מהם דבר בלתי רגיל, דבר ששום תלמיד אחר לא יכול לבצע. הוא התייעץ אז עם אשתו מה לבקש. הם כבר חזו ביכולתם הבלתי רגילה של שני הנערים והבינו שהשניים הינם אישיות אלוה העילאי. הם החליטו לבקש מהם להשיב להם את בנם, שטבע בים בחופי פְּרַבְּהָאסַקְשֵׁתְרַה.

מיד יצאו קרישנה ובַּלַראמה על מרכבתם לעבר פְּרַבְּהָאסַקְשֵׁתְרַה, וכאשר הגיעו לחוף, הם ביקשו משר הים להשיב את הבן למורם. שר הים בא אז בכפיים צמודות לפני הריבון והשתחווה לפניו בענווה.

הריבון אמר, ״בעבר גרמת לטביעתו של בן המורה שלנו. עתה אני מצווה עליך להחזיר אותו.״

שר הים אמר, ״למעשה, לא אני לקחתי את הילד אלא הזד פַּנְצַ'גַ'נַה. זד גדול זה מצוי ברגיל במעמקי הים בצורת קונכיה. הוא בלע את הילד, ואפשר שהלה מצוי עדיין בקיבתו.״

קרישנה צלל מיד לתוך המים, תפס את הזד פַּנְצַ'גַ'נַה והרג אותו. אלא שאת בן המורה לא מצא בבטנו. הוא לקח עמו את הזד המת (בצורת קונכיה) ושב למרכבתו שעל חוף פְּרַבְּהָאסַקְשֵׁתְרַה. משם הוא פנה לסַמְּיַמַנִי, משכנו של יַמַרָאגַ'ה שר המוות. עם אחיו בַּלַראמה, שידוע גם כהַלָאיוּדְהַה, הוא הגיע לשם, ונשף בקונכיתו.

לשמע הצלילים, יַמַרָאגַ'ה יצא אז וקיבל את פניו במלוא כבוד וענוה. הוא ידע מי הם קרישנה ובַּלַראמה, ומיהר איפוא, להציע להם את שירותו. קרישנה הופיע עלי אדמות כבן אנוש רגיל, אף שלמעשה, הוא ובַּלַראמה הינם נשמת-העל שבלב כול חי. הם וישנו עצמו, ששיחק עתה כילדים רגילים. יַמַרָאגַ'ה הציע לו את שירותו, והאל הורה לו אז להשיב את בן המורה, שהגיע לשם כתוצאה ממעשיו. ״מאחר שאני הוא השליט העליון,״ קרישנה אמר, ״הריני מצווה עליך להשיב מיד את בנו של מורי.״

יַמַרָאגַ'ה השיב את הילד לאישיות אלוה, וקרישנה ובַּלַראמה השיבו אותו לאביו. האחים שאלו את המורה האם יוכלו לעשות עוד משהו עבורו, והלה השיב, ״ילדי היקרים, עשיתם די עבורי. אני מסופק לחלוטין. מה עוד יכול לבקש מי שיש לו תלמידים כמותכם? שובו עתה לביתכם. בכל רחבי תבל ידברו במעשיכם המהוללים לעד. אתם מעבר לברכות, ואף-על-פי-כן חובתי לברך אותכם. וזוהי בירכתי, שמילותיכם כולן תשארנה רעננות לעד כמו הוראות הוודות. ולא רק ביקום זה ולא רק בעידן זה—בכל מקום ובכל התקופות—יעריכו ויכבדו את מדרשיכם, וחשיבותם עוד תגבר ותתחדש עם הזמן.״ בזכות ברכה זו נשארת הבהגווד-גיטה של שְׂרִי קרישנה רעננה ואקטואלית, ושמה פשט והתפרסם מעבר לכוכב זה וליקום זה.

לפקודת מורם, מיהרו קרישנה ובַּלַראמה ועלו על מרכבתם, ושבו לביתם. הם נסעו במהירות הרוח, והרעש שהקימו דמה לעננים מתגלגלים. תושבי מַתְהוּרָא כבר לא ראו אותם זמן רב, ועתה שמחו עד מאד לשוב ולראותם. בשמחתם דמו למי ששב לו רכושו האבוד.

סיפורי קרישנה: פרק 44 – מותו של קַמְּסַה

אישיות אלוה העילאי, הורג הזד מַדְהוּ, נענה לדרישתם התקיפה של מתאבקיו של קַמְּסַה והתייצב לפני צָ'אנֻּוּרַה, ואילו בַּלַראמה, בנה של רוהינִּי, פנה להילחם נגד מוּשְׁטיקַה. קרישנה וצָ'אנֻּוּרַה לפתו איש את יריבו בידיו וברגליו, וכמותם גם בַּלַראמה ומוּשְׁטיקַה, והחלו לדחוף זה את זה, מייחלים לנצחון. הם הצמידו כף יד לכף יד, שוק לשוק, ראש לראש, וחזה לחזה, וחבטו והלמו זה בזה, ועתה גם משכו זה את זה ממקום למקום. אחד תפס את השני והשליכו לארץ, והשני הסתער אז מאחור או מלפנים וניסה ללפות את יריבו ולגבור עליו. הקרב התעצם עם כל צעד. היו שם הרמות, גרירות ודחיפות, ושוב נשתלבו הידים והרגלים יחדיו. אמנות ההיאבקות הוצגה שם בשלמותה, כשכל אחד מנסה בכל כוחו לגבור על יריבו.

רק הצופים בתחרות היו בלתי מרוצים; הכוחות לא ניראו להם שווים. קרישנה ובַּלַראמה היו לדעתם רק נערים, בעוד שצָ'אנֻּוּרַה ומוּשְׁטיקַה הינם ענקים וחזקים כמו סלע. מלאי חמלה ואהדה, רבים מן הצופים החלו לשוחח: ״ידידים, סכנה נשקפת פה.״ היה מי שאמר, ״תחרות בלתי הוגנת שכזו מתנהלת ממש לנגד עיניו של המלך.״ הם לא מצאו עוד הנאה בתחרות; כיצד יכלו לעודד מלחמה בין חזק לחלש? ״מוּשְׁטיקַה וצָ'אנֻּוּרַה הינם חזקים כמו ברק או כמו הר גדול, ואילו קרישנה ובַּלַראמה הינם צעירים ורכים בשנים. עקרון הצדק נטש כבר מזמן את האסיפה הזאת. מי שמודעים לעקרונות תרבות וצדק, לא ישארו לצפות בתחרות בלתי הוגנת שכזו. אין ספק שמשתתפי התחרות אינם נאורים במיוחד; וגם אם ידברו וגם אם ישתקו, יאלצו לסבול מן התגובות לפשעיהם.״ אחד מן הצופים אמר, ״ראו את פניו של קרישנה. בגלל מאמץ הקרב, אגלי זיעה מבצבצים עליהן ומשווים להן מראה של פרח לוטוס מעוטר בטיפות מים. וראו כיצד הפכו פניו של בַּלַראמה יפיפיים במיוחד; בגלל המאבק המאומץ עם מוּשְׁטיקַה, סומק אדמדם נראה עתה על פניו הלבנות.״

גם הנשים שבקהל שוחחו ביניהן, ״ידידות, דמו בנפשכן את מזלה של אדמת ורינדאוון; אישיות אלוה מצוי בה תמיד, מקושט בזרי פרחים ורועה את הפרות עם אחיו בַּלַראמה. חבריו ילדי הרועים מתלווים אליו תמיד, והוא מנגן בחלילו הנשגב. מה רב גם מזלם של תושבי ורינדאוון; אלה חוזים תמיד בכפות רגלי הלוטוס של קרישנה ובַּלַראמה—מושא סגידתם של אלים-למחצה גדולים כמו ברהמה, שיווה ואלת המזל. ונערות וְרַגַ'בְּהֻוּמי—לא ניתן אפילו לאמוד את מעשיהן הצדיקים, בזכותם הן מבלות בחברתו של אישיות אלוה ומביטות ביפי תארו, שאין דומה או שווה לו. דבר לא ידמה ליפי גופו של קרישנה או לבוהקו; אין נפלא ממנו גם אין שווה לו. קרישנה ובַּלַראמה הינם מאגר המעלות כולן—כלומר, שיפעה, כוח, יופי, פרסום, ידע ופרישות. הגופִּיות זוכות ברוב מזלן לראות את קרישנה ולחשוב אודותיו עשרים וארבע שעות ביממה—בשעת חליבה, בזמן ניפוי השעורה או בעת חביצת החמאה בבוקר. גם בזמן ניקוי הבית ושטיפת הרצפות, נתונות מחשבותיהן לקרישנה. ״

הגופִּיות מציגות דוגמה מושלמת כיצד להישאר מודע לקרישנה גם בשעה שמעורבים בעיסוקים ארציים. ומי שהוגה בקרישנה תמיד, אינו מושפע מהטומאה שבמעורבות שכזו. מכאן שהגופִּיות שרויות בטראנס, או בסַמָאדְהי, מושלם; הן השיגו שלמות עליונה בכוחות הנסתר. הבהגווד-גיטה מאששת שמי שהוגה בקרישנה תמיד, הינו הנעלה מכל סוגי היוגִים. ״ידידותי היקרות,״ אמרה אשה אחת לרעותיה, ״אין ספק שהגופִּיות בצעו את הנעלים שבכל מעשי הצדקה והחסד. כי אלמלא כן, כיצד זכו לראות את קרישנה בוקר וערב—לפני לכתו למרעה עם הפרות וחבריו, ועם שובו עם ערב? לא פעם גם זכו לראות אותו מנגן בחלילו או שולח אליהן חיוך זוהר.״

קרישנה, שהינו נשמת-העל שבכל ישות חיה, הבין את חרדתן של הנשים לשלומו, והחליט לשים כבר קץ לקרב, ולהרוג את המתאבקים. גם הוריהם של קרישנה ובַּלַראמה, כלומר נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, יַשׂודָא, וַסודֵוַה ודֵוַקִי, חרדו מאד, כי לא הבינו את כוחם הבלתי מוגבל של ילדיהם. בַּלַראמה נלחם עם המתאבק מוּשְׁטיקַה, וקרישנה, אישיות אלוה, נלחם עם צָ'אנֻּוּרַה. עתה, כמו מתאכזר לצָ'אנֻּוּרַה, קרישנה הלם בו שלוש פעמים באגרופו, ולתדהמת הצופים, היטלטל המתאבק הענק, ונהדף. צָ'אנֻּוּרַה ניסה אז בפעם האחרונה לתקוף, והסתער על קרישנה, כמו נץ שעט על טרפו. הוא שילב את שתי ידיו והחל להלום בחזהו של קרישנה, אולם האל נשאר בלתי מוטרד, ממש כמו פיל שחובטים עליו עם זר פרחים. קרישנה מיהר אז ותפס את שתי ידיו של צָ'אנֻּוּרַה והחל לנופף אותו סביב, ובמהלך התנועה הסיבובית, הלה איבד את חייו. קרישנה השליך אותו לאדמה, והוא צנח, כמו דגלו של אינְדְרַה, ותכשיטיו ועדיו כולם התפזרו לכל עבר.

גם מוּשְׁטיקַה היכה את בַּלַראמה, ובַּלַראמה השיב לו במכה אחת אפיים. אחוז כולו בחיל ורעדה, פיו נוטף דם וקיא, מוּשְׁטיקַה נפח אז את נשמתו ונפל, כמו עץ שנכרת בסופה. אחרי מותם של השניים, הסתער המתאבק קֻוּטַה, אולם בַּלַראמה תפס אותו מיד בידו השמאלית והרג אותו כלאחר יד. המתאבק שַׂלַה התפרץ, וקרישנה בעט בו וניפץ את ראשו. עכשיו הסתער המתאבק תושַׂלַה, אלא שגם זה נהרג מיד באותו אופן. כך המיתו קרישנה ובַּלַראמה את כל המתאבקים הגדולים, ושאר המתאבקים נסו על נפשם מן הזירה. ילדי הרועים רצו אז ברוב שמחה לברך את חבריהם, קרישנה ובַּלַראמה, ובשעה ששוחחו אודות הניצחון הגדול, הלמו גם התופים, ופעמוני הקרסול של קרישנה ובַּלַראמה צילצלו.

קהל הצופים כולם מחאו כפיהם בהתרגשות, ושמחתם היתה ללא גבול. הבְּרָאהְמַנּים, משולהבים, נשאו דברי הלל. רק קַמְּסַה נעצב; הוא לא מחא כפיו, גם לא בירך את קרישנה. נרגז על הלמות התופים, שבישרה את נצחונו של קרישנה, ומצטער על מותם של המתאבקים ומנוסת השאר, הוא הורה מיד להפסיק את התיפוף. הוא גם אמר למרעיו: ״אני מצווה כי תסלקו מיד את שני בניו של וַסודֵוַה מחוץ למַתְהוּרָא. את ילדי הרועים שבאו איתם תשדדו ותבזזו מרכושם. נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה נהג ברמאות, ומשום כך איסרו אותו והירגו אותו מיד. וגם וַסודֵוַה הנוכל צריך למות. הירגו גם את אבי, אוּגְרַסֵנַה, שתומך תמיד באויבי, נגד רצוני.״

דבריו של קַמְּסַה הציתו את חמתו של קרישנה, וכהרף עין הוא קפץ מעבר לשומריו הגבוהים של המלך. קַמְּסַה היה מוכן למתקפתו של קרישנה; כבר מראשית ידע שהוא יהיה סיבת מותו. הוא שלף בן רגע את חרבו ואחז במגינו, והיה מוכן להשיב מלחמה. אף שנופף בחרבו לכל עבר, אישיות אלוה רב האון, תפס אותו בכוח. האל, מקלטה של הבריאה כולה, שמטבור הלוטוס שלו זו מתחוללת, הפיל אז את כתרו של קַמְּסַה מראשו ומשך את שיערו הארוך בידו. הוא גרר את קַמְּסַה ממושבו אל זירת ההיאבקות והשליך אותו לארץ. או אז הוא התיישב על חזהו ברגליים פסוקות והחל להלום בו עוד ועוד; עד שהלה נפח את נשמתו, פשוט ממהלומות אגרופיו.

עתה, כדי להבטיח להוריו שאכן הוא מת, קרישנה גרר את קַמְּסַה, ממש כמו אריה שגורר פיל שהמית. קול שאגה אדיר עלה אז מכל עבר; חלקו היה תרועות שמחה, וחלקו זעקות ובכי. מן היום שנודע לקַמְּסַה שיומת בידי בנה השמיני של דֵוַקִי, הוא לא פסק מלהגות בקרישנה. הוא הגה בו עשרים וארבע שעות ביממה, גם בשעה שאכל, גם בשעה שהלך, ואפילו כאשר נשם. רק טבעי איפוא, שזכה בגאולה. בבהגווד-גיטה נאמר, סַדָא תַד-בְּהָאוַה-בְּהָאויתַהּ: גופו הבא של האדם נקבע לו על-פי המחשבות שחשב בחייו. קַמְּסַה הגה בקרישנה אוחז בגלגל, כלומר בנָארָאיַנַּה שאוחז בגלגל, בקונכיה, בפרח לוטוס ובאַלָה.

על-פי דעתם של בני סמכא, קַמְּסַה זכה אחרי מותו בסָארֻוּפְּיַה-מוּקְתי, או בדמות זהה לזו של נָארָאיַנַּה (וישנו). בכוכבי הוַיְקוּנְּטְהַה התושבים כולם ניחנים במראה גופו של נָארָאיַנַּה. קַמְּסַה הפך אחרי מותו לבן חורין והתעלה לוַיְקוּנְּטְהַלוקַה. אירוע זה מלמד שאפילו מי שחושב אודות האל מתוך איבה, זוכה בגאולה ומגיע לכוכבי הוַיְקוּנְּטְהַה. קל וחומר איפוא, הדבקים הטהורים שהוגים באל באופן חיובי. האויבים שקרישנה הורג, זוכים בגאולה ומגיעים לרוב לבְּרַהְמַגְ'יותי הבלתי אישי. מאחר שאישיות אלוה הינו כולו טוב, הרי שכל מי שהוגה בו, בין אם כאויב ובין אם כידיד, זוכה בגאולה. אלא שגאולתם של הדבקים שונה מזו של האויבים. אויביו זוכים בדרך כלל בגאולת הסָאיוּגְ'יַה, ולעיתים גם בגאולת הסָארֻוּפְּיַה.

היו לקַמְּסַה שמונה אחים, ובראשם קַנְקַה, כולם צעירים ממנו. וכאשר הבינו שאחיהם הבכור נהרג, אלה הסתערו יחדיו על קרישנה, מלאי חימה, מנסים להרוג אותו. קַמְּסַה ואחיו היו כולם דודיו של קרישנה; הם היו אחיה של אמו, דֵוַקִי. קרישנה, כשהרג את קַמְּסַה, המית איפוא דוד, דבר שנוגד את הכללים הוֵדיים. קרישנה אינו תלוי אמנם בכללים הוֵדיים, אולם רק בלית ברירה הוא עובר עליהם. איש מלבד קרישנה לא יכול היה להרוג את קַמְּסַה; קרישנה נאלץ איפוא, להמית אותו בעצמו. אולם באשר לשמונת אחיו, בַּלַראמה טיפל בזה. אמו, רוהינִּי היתה אמנם אשתו של וַסוּדֵוַה, אולם לא היתה אחות של קַמְּסַה, ומשום כך יכול היה לקחת על עצמו את המלאכה. הוא תפס בנשק הראשון שהזדמן לו (קרוב לודאי חת הפיל שנשא), והמית את האחים בזה אחר זה, כמו אריה שהורג להקת צבאים. קרישנה ובַּלַראמה איששו במעשם את דברי הכתובים שהאל מתגלה כדי לגונן על הצדיקים ולכלות את הרשעים, אשר עוינים תמיד את האלים-למחצה.

אלים למחצה מכוכבים עליונים החלו להמטיר פרחים, כאות ברכה לקרישנה ולבַּלַראמה. היו ביניהם גם שיווה וברהמה הדגולים וכולם הריעו בשמחה, עולצים על מותו של קַמְּסַה. התופים הלמו, פרחים נשרו מעדן, ונשות האלים חוללו בהתרגשות.

רק נשותיהם של קַמְּסַה ושמונת אחיו קוננו והיכו על מצחן והזילו דמעות רבות על מותם הפתאומי של בעליהן. מתייפחות מרה ומחבקות את גופותיהם, הן פנו בבכי אל המתים: ״בעלינו היקרים, כה רחומים הייתם ומגוננים על התלויים בכם. עתה, עם מותכם, גם אנחנו כמו מתות, ואיתנו בתיכם וילדיכם. מותכם חילל כליל את כל האירועים המבורכים שעמדו להתרחש, כגון קרבן הקשת. ואתם מתים עתה משום שהתאכזרתם לחפים מפשע. מותכם היה בלתי נמנע, כי ייסרתם אנשים תמימים, חוקי הטבע אינם שותקים על עוול שכזה. אנו יודעות שקרישנה הינו אישיות אלוה. הוא אדון הכול והנהנה העליון. מכאן שמי שמתעלם מסמכותו, לא ידע אושר, גם יפגוש בסופו, כמותכם, במותו.״

קרישנה, חומל על דודותיו, ניסה לנחם אותן כמידת יכולתו. הוא גם ניהל בעצמו את טקסי הלוויה, שהרי היה אחינם של המתים. כאשר כל זה תם ונשלם, קרישנה ובַּלַראמה מיהרו לשחרר את הוריהם, וַסודֵוַה ודֵוַקִי, שנכלאו בידי קַמְּסַה. הם נפלו לרגליהם ואמרו תפילות. משום שקרישנה היה בנם, וַסודֵוַה ודֵוַקִי נאלצו לסבול תלאות רבות. שניהם היו מודעים למעמדו הרם של קרישנה. ואף שנגע בכפות רגליהם והשתחוה לפניהם בתפילות, הם לא חיבקו אותו; הם סתם עמדו שם והקשיבו לדבריו. קרישנה נולד אמנם כבנם, אולם תמיד היו מודעים למעמדו.

סיפורי קרישנה: פרק 43 – הריגת הפיל קוּוַלְיָאפִּידַּה

קרישנה ובַּלַראמה סיימו את רחצתם ואת שאר חובות הבוקר, ואז שמעו את הלמות תופי הדוּד ממחנה המתאבקים, ומיד התכוננו לצעוד לשם, לחזות בשעשוע. אולם כאשר הגיעו אל פתח המחנה, עמד שם פיל גדול, קוּוַלְיָאפִּידַּה, ושומר ניצב עליו. השומר בכוונה הציב את הפיל בחזית, חוסם את הדרך בפניהם. אלא שקרישנה הבין מיד את תכסיסו. מהדק את בגדו, הוא התכונן עתה להילחם בפיל. הוא פנה אל השומר בקול עמוק, מהדהד כרעם: ״הי שומר שפל שכמותך, פנה לי את הדרך ותן לי לעבור בשער. כי אם תפריע בעדי, מיד אשלח אותך ואת פילך למשכנו של אל המוות.״

השומר שנעלב מקרישנה, התמלא חימה, וכדי להתגרות בקרישנה, כמתוכנן מראש, הוא האיץ בפיל להתקיפו. הפיל התקדם אז לעברו של קרישנה, כמו המוות הבלתי נמנע. הוא פרץ בסערה וניסה לתפוס אותו בחדקו, אלא שקרישנה, בזריזות רבה, נע אל מאחוריו. הפיל, שמסוגל לראות רק עד לקצה חוטמו, לא ראה את קרישנה שהתחבא מאחורי רגליו, וניסה לתפוס אותו שוב עם חדקו. אלא שקרישנה שוב הצליח להתחמק מתפיסתו, ושוב הוא רץ מאחורי הפיל ותפס הפעם בזנבו. אוחז בזנב הפיל, הוא התחיל למשוך אותו, ובכוח רב גרר אותו למרחק עשרים וחמישה מטרים, כמו היה גַרוּדַּה שגורר נחש פעוט. קרישנה גרר את הפיל מצד לצד, מימין לשמאל, כמו שנהג למשוך בזנב העגלים בילדותו. אחר כך הוא נעמד לפני הפיל וסטר לו בחוזקה, ושוב נעלם משדה ראייתו ורץ מאחורי גבו. ואז צנח לאדמה ונשכב ממש לפני רגלי הפיל, גורם לפיל למעוד ולהיכשל, ומיד שב והתרומם. אלא שהפיל חשב שהוא עדיין שרוע שם, וניסה לנעוץ את חתו בגופו, אולם במקום זה דקר באדמה. למרות שהפיל היה רגוז ומגורה דיו, ניסה רוכבו עוד להצית את חמתו. בסערת טירוף הוא רץ עתה לעבר קרישנה, אלא שקרישנה מיהר אז ותפס בחדקו ובמשיכה עזה הפיל אותו לארץ. שרוע על הקרקע, קרישנה קפץ על גבו ושבר אותו, והרג גם את רוכבו. נושא חת שנהב על כתפו ומעוטר באגלי זיעה ובטיפות מדם הפיל, קרישנה חש מלא חדווה, וצעד כך אל תוך המחנה. בַּלַראמה לקח את חת הפיל השניה על כתפו, וכך, בלוית חבריהם הרועים, שניהם נכנסו לזירה.

כאשר קרישנה נכנס עם בַּלַראמה ועם הילדים אל זירת ההתאבקות, כל אחד מן האנשים שנכחו שם, ראה אותו באופן שונה, על-פי יחסיו (רַסַה) המיוחדים עמו. קרישנה הינו מאגר כל עונג ומקור כל סוגי הרַסות, החיוביות והשליליות. בעיני המתאבקים הוא נראה ממש כמו ברק. המוני האנשים חשבו אותו ליפה באנשים. הנשים חשבו אותו למקסים שבגברים—אל האהבה בהתגלמותו—ונוכחותו הציתה את תאותן. רועי הבקר ששם חשבו אותו לחברם מוורינדאוון, בן אותו הכפר. המלכים הקְשַׁתְרייות ראו אותו כחזק בשליטים. הוריו, נַנְדַה ויַשׂודָא, חשבו אותו לילדם האהוב. עבור קַמְּסַה, מלך שושלת הבְּהוגַ'ה, היה הוא התגלמות המוות, והסכלים חשבו אותו למישהו חסר כישורים. ליוגִים שהיו שם הוא הופיע כמו נשמת-העל, ובעיניהם של בני שושלת הוְרּישְׁנּי הוא היה המהולל שבבנים. כך, נראה שונה בעיניהם של אנשים שונים, הוא פסע לו בזירה, עם בַּלַראמה וחבריו. קַמְּסַה כבר שמע על מות הפיל קוּוַלְיָאפִּידַּה, וידע עתה מעל לכל ספק כמה מחריד הוא קרישנה, והוא נמלא אימה. ידיהם של קרישנה ובַּלַראמה היו ארוכות, ובמלבושיהם היפים הם הקסימו את כל הנאספים. לבושים כמו עומדים להופיע על במת התיאטרון, הם שבו את לב כולם.

תושבי מַתְהוּרָא צפו בקרישנה, אישיות אלוה, בעונג רב. הם הביטו בפניו, ולא יכלו עוד להסיר את מבטם, כמו לגמו נקטר מתוק מעדן. העונג שהפיקו ממראהו היה כה רב, עד כי נראה היה שלא רק לגמו מנקטר פניו, גם הריחו את ניחוחו וליקקו את מתק גופו וחיבקו אותו ואת בַּלַראמה בזרועותיהם. הם פתחו אז ושוחחו אודות שני האחים הנשגבים. מזה זמן רב הם כבר שמעו אודות יופיים ומעשיהם, אולם עתה זכו לראות אותם ממש. הם חשבו אותם לשני התגלויות מוחלטות של אישיות אלוה, נָארָאיַנַּה, שהופיעו בוורינדאוון.

התושבים גוללו את עלילותיו של קרישנה—לידתו כבנו של וַסוּדֵוַה, הבאתו לגוקוּלַה להשגחתו של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה ואישתו, וכל אותן תקריות שהובילו לבואו עתה למַתְהוּרָא. הם סיפרו על הריגת פֻּוּתַנָא המירשעת, על הריגת הזד תְרּינָּאוַרְתַה, שבא כרוח משתוללת. הם הזכירו גם את גאולת שני האחים התאומים מתוך עצי היַמַלַה ארג'ונה. הם אמרו: ״שַׂנְּקְהָאסוּרַה, קֵשׂי, דְהֵנוּקָאסוּרַה ועוד זדים רבים כולם הומתו בידי קרישנה ובַּלַראמה בוורינדאוון. קרישנה גם הציל את הרועים משריפת יער. הוא הכניע את הנחש קָאלייַה במימי היַמוּנָא, ודיכא את יוהרתו של אינְדְרַה, מלך עדן. הוא הרים את גבעת גווַרְדְהַנַה בידו והחזיק אותה במשך שבעה ימים רצופים, כדי לגונן על תושבי גוקוּלַה מפני רוחות עזות ומסופות ברד וגשמים בלתי פוסקים.״ התושבים העלו בזכרונם עוד עלילות מלהיבות שכאלה: ״נערות ורינדאוון, כיוון שנטלו חלק בעלילותיו של קרישנה והתענגו כל כך על יופיו, שכחו כליל את תכלית הקיום החומרי; המחשבות אודותיו ומראהו סילקו מהן כל עייפות חומרית.״ אזרחי העיר שוחחו גם אודות שושלת היַדוּ. הם אמרו שזו תישאר המהוללת שבשושלות היקום, כיוון שקרישנה הופיע בה. ובעודם משוחחים כך במעשיהם של קרישנה ובַּלַראמה, החלו קבוצות הנגינה השונות להשמיע תרועותיהן, מכריזות על תחילת התחרות.

המתאבק המפורסם צָ'אנֻּוּרַה פנה אז אל קרישנה ובַּלַראמה: ״קרישנה ובַּלַראמה יקרים, כולנו שמענו אודות מעלליכם. אתם ידועים כגיבורים גדולים, ומשום כך הזמין אותכם המלך. שמענו שזרועותיכם חזקות מאד. המלך וקהל הנאספים מתאוים לצפות בכם, מפגינים את כשרונכם בהאבקות. חובתו של האזרח לציית למלך ולשמח את לבו; ומי שנוהג כך, יִשפר עליו גורלו. בעוד שמי שאינו מציית, יסבול מכעסו של המלך. אתם רועי בקר, ושמענו שבשעה שאתם רועים את הפרות ביער, אתם נוהגים להאבק זה עם זה. עתה אנחנו מזמינים אותכם להצטרף אלינו להיאבקות, להנאתם של המלך ושאר הנאספים.״

קרישנה הבין מיד את כוונתו של צָא'נֻּוּרַה, גם היה נכון להיאבק עמו. אולם בהתאם לזמן ולמקום, הוא אמר: ״ אתה הינך נתינו של מלך הבְּהוגַ'ה, ואתה חי ביער. גם אנחנו נתיניו בעקיפין, ומנסים לענג אותו ככל האפשר. הזמנתו להיאבקות הינה גילוי של חסד מצידו, אלא שלמעשה אנחנו בסך הכול ילדים. לפעמים אנחנו משחקים ביער עם חברינו, בני גילינו. אנחנו מסוגלים להתחרות עם בני אותו הגיל, אולם איני סבור שהקהל ישמח לראות אותנו מתמודדים עם מתאבק גדול כמותך. זה יפגע כליל ברגש הדתי שלהם.״

קרישנה רמז בדבריו שאל להם למתאבקים החזקים הללו להזמין אותו ואת בַּלַראמה לקרב.

צָא'נֻּוּרַה השיב אז על דבריו: ״קרישנה, ברור למדי שאינך ילד, גם לא נער; אתה נשגב לכול, וכמותך גם אחיך הגדול, בַּלַראמה. כבר הרגת את הפיל קוּוַלְיָאפִּידַּה, שהביס את כל שאר הפילים בקרב. המתת אותו בדרך מופלאה. בגלל כוחך הרב, מן הראוי שתתחרה עם החזק שבינינו. אני משתוקק להאבק איתך, ואחיך בַּלַראמה יאבק עם מוּשְׁטיקַה.״

סיפורי קרישנה: פרק 42 – שבירת הקשת בזירת הקרבן

אחרי שקרישנה ובַּלַראמה עזבו את ביתו של מוכר הפרחים, הם פגשו ברחוב צעירה אחת גיבנת שנשאה כלי עם משחת עץ סנדל. קרישנה הינו מאגר כל עונג, וכדי לשמח את חבריו, הוא התחיל עתה להתבדח עם הגיבנת. הוא פנה אליה, ״הו עלמה תמירה, מי את? הגידי, עבור מי את נושאת את משחת הסנדל שבידך? אני סבור שמוטב שתתני לי את המשחה, כי אז ישפר עליך מזלך.״ קרישנה הינו אישיות אלוה העילאי, מכאן שידע הכול אודות הגיבנת. אולם בשאלתו כמו רמז שאין כל טעם לשרת רשע; מוטב לשרת את קרישנה ובַּלַראמה, ולהיפטר כך מכל תגובות החטא.

האשה השיבה, ״שְׂיָאמַסוּנְדַרַה יקר, הו נער כהה ויפה תואר, אני אמתו של קַמְּסַה; מדי יום אני מספקת לו משחת עץ סנדל. המלך מרוצה אמנם משירותי, אולם עתה אני רואה שאיש אינו ראוי יותר ממכם, שני האחים, למשחה הזאת.״ ואז, מוקסמת מיופים, מדיבורם, מחיוכם, ממבטיהם ומשאר תנועותיהם, התחילה הגיבנת למשוח את גופם במשחת עץ הסנדל ברוב סיפוק ומסירות. שני הקבצנים העילאיים, קרישנה ובַּלַראמה, היו יפי תואר וענוגים; הם גם התהדרו עתה במלבושים צבעוניים. חלק גופם העליון היה מצודד עד מאד, אולם משוחים במשחתה של האשה, יופים אף התעצם יותר. קרישנה התרצה מאד משירותה ושקל כיצד לגמול לה. במילים אחרות, דבק מודע לקרישנה שרוצה למשוך את תשומת לבו של האל, צריך לשרת אותו במסירות ובאהבה רבה. שום פעילות לבד משירות מסור, אינה מרצה את קרישנה. קרישנה לחץ עתה את כף רגלה של האשה עם אצבעות רגליו, עם אצבעות ידיו הוא תפס בלחייה, ובמשיחה עזה יישר אותה. מיד הפכה הגיבנת לנערה תמירה, יפת מראה, בעלת אגן רחב, מתניים צרים וחזה חטוב. מאחר שקרישנה התרצה משירותה וגם נגע בה בידו, הרי שהפכה עתה ליפה שבנשים. מאורע זה מלמד שעל-ידי שירות לקרישנה מתעלה הדבק לעמדה הנשגבת ביותר. עוצמתו של שירות שכזה הינה רבה, ודי לעסוק בו כדי להתברך במעלות הנשגבות כולן. קרישנה נמשך אל הגיבנת לא בגלל יופיה, אלא בזכות שירותה; וברגע שביצעה שירות, הפכה ליפה מכול. שום כישורים או יופי אינם דרושים למי שמתחיל בתודעת קרישנה, כי אם יהיה מודע לקרישנה ויעסוק בשירותו, יהפוך כמאליו ליפה ורב כישורים.

רק טבעי שהאשה, שהפכה בחסדו של קרישנה ליפיפיה, חשה אסירות תודה אליו. היא נמשכה גם ליופיו הרב. משום כך, ללא היסוס, תפסה ומשכה באחורי בגדו. היא חייכה חיוך עוגב והודתה שהיא נסערת בתשוקה. היא שכחה כליל שהיא עומדת ברחוב, בנוכחות אחיו הבכור של קרישנה ובנוכחות חבריו.

בגילוי לב היא הציעה, ״גיבור שלי, איני יכולה לעזוב אותך כך סתם. אתה חייב לבוא אל ביתי. אני אקבל אותך יפה, כי כולי נמשכת ליופיך ואתה הטוב שבגברים. אנא הייה רחום עמי.״ במילים פשוטות, היא הציעה לקרישנה לבוא אל ביתה ולספק את תשוקותיה. קרישנה נבוך אמנם בנוכחות אחיו הבכור, בַּלַראמה, אולם ידע שהנערה הינה פשוטה ומוקסמת. משום כך הוא רק חייך למילותיה. מביט לעבר חבריו הרועים, הוא השיב, ״נערה יפיפיה, הזמנתך יקרה לי מאד, אולם אוכל לבוא לביתך רק לאחר שאסיים את עיסוקי כאן. נערה יפה שכמוך הינה נחמתו היחידה של אדם כמותי, שמצוי הרחק מביתו ואינו נשוי. אין ספק שידידותך תוכל להפיג כל מצוקה וצער.״ קרישנה סיפק את הנערה במתק מילותיו, ואז עזב אותה שם והמשיך לפסוע ברחוב לכיוון השוק, שם התכוננו האזרחים לקבל את פניו במינחות שונות, במיוחד בעלי לעיסה, בפרחים ובמשחת עץ סנדל.

הסוחרים בשוק סגדו לקרישנה ולבַּלַראמה ברוב כבוד, והנשים מן הבתים שבסביבה כולן יצאו לראות אותו פוסע ברחוב. היו אפילו צעירות מוקסמות מיופיו, שכמעט התעלפו; שערן ובגדן ההדוק נפרעו וכמו שכחו ממש איפה עמדו.

קרישנה שאל אז את התושבים היכן מקום ההקרבה. קַמְּסַה התכונן לטקס הדְהַנוּר-יַגְ'נַה, וכדי לסמל את הטקס, הציב קשת גדולה ליד המזבח. הקשת היתה עצומה ומופלאה, כמו קשת בענן, ושמרו עליה בזירה שוטרים וחילים רבים, פיקודיו של הרשע. קרישנה ובַּלַראמה ניגשו לשם, וחרף אזהרותיהם של השומרים, התקרבו אל הקשת. לעיניהם של קהל צופים גדול, קרישנה פרץ אז בעוז, תפס את הקשת בידו השמאלית, קשר את מיתרה, ואז מתח, ושבר אותה לשניים, באמצעיתה, ממש כמו פיל ששובר קנה סוכר בשדה. הנוכחים כולם העריכו את כוחו. הקשת נשברה בקול מפץ אדיר, שהידהד בשמים ובארץ, והגיע גם לאוזנו של קַמְּסַה. והלה, כאשר נודע לו מה שהתחולל, החל חושש לחייו. ראש שומרי הקשת צפה בנעשה, ונמלא חימה. הוא ציוה על אנשיו לאחוז בנשק, והסתער אז לעברו של קרישנה, צועק, ״איסרו אותו! הירגו אותו!״ קרישנה ובַּלַראמה היו עתה מוקפים. צעדיהם המאיימים של אנשי המשמר הרגיזו אותם, ומשום כך תפסו בשני שברי הקשת והחלו להכות בשומרים. המהומה היתה רבה, וכדי לסייע לשומרים, קַמְּסַה שלח עוד מחלקת חילים. אלא שקרישנה ובַּלַראמה הכו למוות את כולם.

אחרי שתם הכול, קרישנה לא המשיך לסייר בזירת ההקרבה, אלא יצא מן השער ופנה לעבר מאהל מגוריהם. בדרכו הוא עוד ביקר, ברוב חדוה, בכמה מאתריה של העיר. למראה המעשים המופלאים וכוחו הבלתי רגיל של קרישנה, חשבו תושבי מַתְהוּרָא שמן הסתם שני האחים הינם אלים-למחצה שבאו אל העיר, וכולם הביטו בהם ברוב פליאה. שני האחים שוטטו להם בנחת ברחובות, מתעלמים מחוקיו ומסדריו של קַמְּסַה.

עם בוא הערב הם יצאו עם חבריהם הרועים אל מחוץ לשערי העיר, אל מקום ריכוז כרכרותיהם. כל פועלם עד כה היה רק רמז ראשוני לקַמְּסַה על בואם—על הסכנה הנשקפת לו בזירת הקרבן ביום המחרת.

כאשר קרישנה ובַּלַראמה יצאו מוורינדאוון למַתְהוּרָא, תושבי ורינדאוון דימו לעצמם את מזלם הרב של אנשי מַתְהוּרָא—שיוכלו לחזות בעיניהם ביופיו העילאי של קרישנה, מושא סגידתם של הדבקים הטהורים, גם של אלת המזל. עתה התגשמו דמיונותיהם והפכו למציאות; מראהו של קרישנה אכן השביע את לב האזרחים במַתְהוּרָא עד תום.

עם שובו של קרישנה אל המחנה, מיהרו המשרתים לרחוץ את כפות רגליו. הם הושיבו אותו במושב נאה והגישו לו חלב ושאר מאכלים ערבים. אחרי שסיים את ארוחתו והגה בתכניות יום המחר, הוא התכונן עתה בשלוה למנוחתו. כך הוא בילה שם את הלילה.

קַמְּסַה לעומתו, משנודע לו על שבירת קשתו המופלאה והריגת כל השומרים והחילים, התחיל להבין קמעה את עוצמתו של אישיות אלוה. הוא ידע עתה שבנה שהשמיני של דֵוַקִי הגיע, ומותו כעת הינו בלתי נמנע. המחשבות על מותו המתקרב גזלו ממנו את שנתו באותו לילה. מראות בלתי מבורכים החלו להופיע לעיניו, שציינו בודאות שקרישנה ובַּלַראמה, ששוהים עתה במבואות העיר, הינם שליחי מותו. בשנתו כמו בעירות, הוא ראה עתה סימנים מבשרי רע. כאשר הביט במראה, הוא ראה את דמותו ללא ראש אפילו שראשו היה על כתפיו; הוא ראה גם את מאורות השמים כפולים; הוא ראה חללים בצלו, ושמע זימזום צורמני באוזניו; כל העצים שלפניו נראו כמו עשוים זהב, ועקבותיו לא נראו בחול או באדמה הבוצית. בחלומו הוא ראה רוחות רפאים נישאות על-ידי מנשאה שנגררת על-ידי חמורים. הוא חלם גם שמישהו הגיש לו רעל, והוא לגם את זה. בחלומו הוא גם ראה עצמו הולך ערום, עונד זר פרחים לצוארו, ושמן משוח על גופו. סימני המוות הללו שבשינה ובעירות בישרו כולם על מותו הבטוח, ומרוב חרדה לא מצא לו מנוח כל הלילה. מכל מקום, מיד עם בוקר, הוא החל בהכנות קדחתניות לתחרות ההיאבקות.

זירת ההיאבקות נוקתה היטב וקושטה בדגלים, בסרטים ובפרחים. בהלמות תופי דוּד הכריזו אז על תחילת התחרות. הבמה היתה יפה להפליא, מקושטת בשלל דגלים, ויציעים מיוחדים הותקנו לאנשים מכובדים—מלכים, בְּרָאהְמַנּים וקְשַׁתְרייות. למלכים התקינו כס מלכות, ולשאר הציעו מושבים. לבסוף הגיע קַמְּסַה בלווית שריו ומזכיריו, והתיישב ביציע מורם שיוחד עבורו. אלא שלרוע מזלו, אף שישב מוקף באנשי שלטונו, לבו הלם מפחד מוות. נראה שהמוות האכזר אינו פוסח גם על אישיות רבת עוצמה כמו קַמְּסַה. וכאשר הוא בא, הוא אינו מתחשב בשום עמדה רמה.

ועתה, כשהכול ערוך ומוכן, נכנסו המתאבקים אל הזירה, כדי להפגין את כשרונם. הם עטו כולם מלבושים ועדיים נוצצים. כמה מן המתאבקים המפורסמים היו צָ'אנֻּוּרַה, מוּשְׁטיקַה, שַׂלַה, קֻוּטַה ותושַׂלַה. צלילי הנגינה נסכו בהם עוז, והם צעדו בסך, חדורי רוח קרב. קַמְּסַה הזמין גם את החשובים מבין רועי הבקר שבאו מוורינדאוון, בראשם נַנְדַה, ואחרי שאלה הגישו לו את מוצרי החלב שהביאו, הם תפסו מקומותיהם לצד המלך, ביציע מיוחד עבורם.

סיפורי קרישנה: פרק 41 – קרישנה נכנס למַתְהוּרָא

בעוד אַקְרֻוּרַה אומר תפילותיו לאל, פתאום נעלם הריבון מן המים, כמו שחקן מיומן שפושט תלבושתו וחוזר לדמותו המקורית. וכאשר נעלמה דמות וישנו, יצא גם אַקְרֻוּרַה מן המים. הוא סיים את פולחנו ושב למרכבתם של קרישנה ובַּלַראמה, ושם הוכה בתדהמה. קרישנה שאל אז האם ראה דבר מופלא במים או במרחב, ואַקְרֻוּרַה השיב, ״אלי, כל המופלא בעולם זה, בין אם באויר, בין אם באדמה ובין אם במים, מתחולל למעשה בתוך דמותך היקומית. משום כך, מה נשאר מופלא עוד, לאחר שראיתי אותך?״ דבריו מאששים את טענת הוודות שמי שיודע את קרישנה, יודע הכול, ומי שראה את קרישנה, כבר ראה הכול, לרבות המופלאים שבדברים. ״אלי,״ אַקְרֻוּרַה המשיך, ״דבר אינו מופלא מדמותך הנשגבת, ולאחר שראיתי אותה, מה נותר עוד לראות?״

או אז הוא עלה למרכבה, ויצא מיד לדרך. אולם רק בערוב היום הם הגיעו אל מבואות העיר מַתְהוּרָא. בדרכם הם חלפו על-פני אנשים רבים, וכל אלה, כאשר ראו את קרישנה ובַּלַראמה, לא יכלו שלא להוסיף ולהביט בהם עוד ועוד. שאר תושבי ורינדאוון, בהנהגת נַנְדַה ואוּפַּנַנְדַה, בחרו את דרכם בין יערות ונהרות, וכבר הגיעו למַתְהוּרָא, וציפו עתה לבוא שני האחים. עתה, עם בואם, קרישנה ובַּלַראמה ירדו מן המרכבה. הם לחצו את ידו של אַקְרֻוּרַה, וקרישנה גם אמר, ״אתה רשאי עתה לשוב לביתך. אנחנו ניכנס לעיר עם ידידינו.״ אַקְרֻוּרַה השיב, ״אלי, איני יכול לעזוב אותך ולהיכנס למַתְהוּרָא לבדי. הינני משרתך המסור, אל נא תדחה אותי. בוא נא לביתי, עם אחיך הבכור וחבריך, וטהר אותו. כי אם תבוא לביתי, זה יתקדש באבק כפות רגליך. המים שנובעים מהזיעה שעל כפות רגליך, כלומר נהר הגנגס, מטהרים את הכול, לרבות האבות הקדומים, אל האש ושאר האלים-למחצה. המלך בַּלי מַהָארָאגַ'ה התפרסם על שרחץ את רגליך, וכל קרוביו זכו והתעלו לממלכת עדן בגלל שנגעו במי הגנגס. בַלי מַהָארָאגַ'ה זכה להתענג על שיפעה חומרית לרוב, ואחר כך גם התעלה והפך לבן חורין. מימי הגנגס, שמטהרים את שלושת העולמות, נישאים על ראשו של שיווה. הו אלוה עליון, אדון האדונים! הו ריבון העולם! הריני משתחווה לפניך.״

אישיות אלוה השיב אז לדבריו, ״אַקְרֻוּרַה, אני מבטיח לבקר בביתך עם אחי הבכור בַּלַראמה. אולם רק אחרי שאספק את קרובי ואהרוג את כל הרשעים שמתנקלים לשושלת היַדוּ.״ מאוכזב מעט ממילותיו, אולם לא יכול שלא לציית, אַקְרֻוּרַה נכנס אז למַתְהוּרָא והודיע לקַמְּסַה על בואו של קרישנה, והלך לביתו.

אחרי שאַקְרֻוּרַה עזב, קרישנה ובַּלַראמה ושאר ילדי הרועים נכנסו כולם למַתְהוּרָא, לצפות במראותיה. הם ראו את שער העיר בנוי להפליא משיש מעולה והדלתות עשויות מזהב טהור. גנים הדורים השתרעו סביב, והעיר כולה הוקפה בתותחים, כדי למנוע חדירת אויבים. גם צמתי הרחובות היו מקושטים בזהב. והיו גם בתי עשירים רבים, כולם אחידים במראם, כמו ניבנו בידי אותו אדריכל. הבתים היו מקושטים באבנים יקרות, וגינותיהם שפעו עצים, פירות ופרחים. הגינות, המסדרונות והמרפסות קושטו בבדי משי ובעבודות רקמה שזורות באבני חן ובפנינים. יונים וטוסים הילכו וקירקרו לפני חלונות הגזוזטראות. חנויות התבואה והדגנים בעיר כולן קושטו בשלל פרחים וזרים, בירק רענן ובורדים בליבלובן. לפני דלתות הבתים הראשיות הוצבו כדים מלאי מים, ותערובת של מים ויוגורט הותזה בכל עבר. הדלתות עוטרו גם בפרחים ובמנורות בוערות מגדלים שונים, וכל דלתות הבתים קושטו בעלי מנגו רעננים ובדגלוני משי.

תושבי מַתְהוּרָא כולם התקהלו מיד כשנודע להם שקרישנה, בַּלַראמה והרועים משוטטים בעיר. הילדות והנשים מיהרו ועלו על גגות הבתים כדי לצפות בהם. הן ציפו לבואם בכליון עינים, ובכמיהתן העזה לראות אותם, אפילו לא הקפידו להתלבש כראוי. היו שלבשו את הבגד לא כראוי, היו שאיפרו רק עין אחת, או שענדו פעמונים רק על קרסול אחד או עגיל רק על אוזן אחת. נחפזות, אפילו לא מקושטות כראוי, הן עלו לצפות בקרישנה מן הגג. היו כמה שבדיוק אכלו, אולם לשמע השמועה, נטשו הכול ומיהרו לגג. היו כמה שהתרחצו, אולם אפילו לא סיימו ויצאו לראות את קרישנה ובַּלַראמה. וקרישנה, צועד לאיטו ומחייך, שבה מיד את לבבן. בעלה של אלת המזל פסע עתה ברחובות העיר, כמו פיל. זה זמן רב שהן שמעו אודות קרישנה ובַּלַראמה ומעלותיהם המופלאות, ונמשכו והשתוקקו מאד לראותם. והנה עתה, הן רואות אותם פוסעים ומחייכים במתיקות. שמחתן לא ידעה גבול. מביטות בהם בעיניהן, הן אימצו אותם אל לבבן וחיבקו אותם בכל מאודן. שיערן הסתמר מאקסטזה. הן שמעו אודות קרישנה, אולם מעולם לא ראו אותו, ועתה באה ערגתן על סיפוקה. ממרומי הגגות הן המטירו אז פרחים על ראשיהם. גם הבְּרָאהְמַנּים שבסביבה יצאו לקראתם, להקביל את פניהם עם פרחים ומשחת עץ סנדל. תושבי מַתְהוּרָא שוחחו כולם אודות מעשיהם הנעלים והצדיקים של אנשי ורינדאוון; כמה מופלאים מן הסתם היו מעשיהם בחיים קודמים, בזכותם הם רואים עתה את קרישנה ובַּלַראמה מדי יום כילדים רועים.

וקרישנה ובַּלַראמה, בשוטטם כך, פגשו אז בכובס וצובע בדים. קרישנה, במחווה של רצון טוב, ביקש כמה בגדים יפים, והבטיח לכובס שאם יעניק לו את היפה שבבדיו הצבועים, יהפכו חייו למאושרים, הוא גם יזכה ברוב מזל וברכה. קרישנה אינו קבצן, גם אינו זקוק לבגדים. אולם בבקשתו הראה שעל הכול להיות נכונים להעניק לו כל דבר, כרצונו. זוהי תכליתה של תודעת קרישנה.

אלא שלרוע המזל, היה אותו כובס משרתו של קַמְּסַה, ולא ידע להעריך את בקשתו של קרישנה, אישיות אלוה. זו השפעתה של חברה רעה; אם רק היה מוסר את הבגדים לאל, היה זוכה ברוב מזל. אולם בגלל שהיה משרת של קַמְּסַה, לא יכול היה האיש רב החטאים להיעתר לבקשה. במקום להתרצות, הוא נמלא חימה, והשיב, ״כיצד אתה מעז לבקש בגדים שנועדו למלך?״ ואז הורה לנערים: ״ילדים יקרים, אל תעזו עוד לבקש דברים ששייכים למלך, כי אחרת יענישו אותכם אנשי הממשלה. הם יאסרו אותכם ויענישו אותכם קשות. אני יודע זאת מנסיון אישי. כל מי שמנסה להשתמש ברכושו של המלך—נענש.״

דבריו של הכובס הציתו את רוגזו של קרישנה, בנה של דֵוַקִי. עם גב ידו הוא היכה אז בכובס וכרת את ראשו, והלה צנח ומת. קרישנה אישש במעשה הזה את הטענה שכל אחד מאיבריו יכול לעשות כל דבר, כרצונו. בידו, ללא כל חרב, הוא כרת את ראש האיש. זו ההוכחה שאישיות אלוה הינו כל יכול, ואינו זקוק לשום עזרה כדי לבצע משהו.

לאחר האירוע המחריד, עובדיו של הכובס נפוצו לכל עבר, נוטשים מאחוריהם את הבדים. קרישנה ובַּלַראמה בחרו להם מלבושים, הם השאירו גם לילדים, שהתלבשו כרצונם, ואת הנותר הם סתם השאירו שם. הם המשיכו אז בטיולם. דַבֵק-חיט ניצל הזדמנות זו לשירות, ותפר מן הבדים בגדים יפים לקרישנה ולבַּלַראמה. בתלבושתם היפיפיה, הם נראו עתה שניהם כמו שני פילים מעוטרים בבדים צבעוניים בליל ירח מלא. מרוצה מן החיט, קרישנה העניק לו את ברכת הסָארֻוּפְּיַה-מוּקְתי, כלומר שאחרי נטישת גופו יהפוך לבן חורין ויזכה בגוף דומה ממש לגופו של נָארָאיַנַּה בעל ארבע הידיים בכוכבי הוַיְקוּנְּטְהַה. הוא גם בירך אותו שכל עוד הינו חי, הוא לא יחסר דבר לעינוג חושיו. התקרית הזו מוכיחה שדבקיו של קרישנה אינם חסרים כל הנאה חומרית או עינוג חושים. בחייהם, יזכו באלה כנדרש, ולאחר מותם יזכו להיכנס לכוכבים הרוחניים—וַיְקוּנְּטְהַלוקַה או קְרּישְׁנַּלוקַה, גולוקַה ורינדאוון.

או אז, אחרי שהתלבשו יפה, קרישנה ובַּלַראמה הלכו אל מוכר הפרחים, סוּדָאמָא. עוד בטרם הגיעו אל ביתו, הלה מיהר ויצא לקראתם באהבה רבה והשתטח אפיים ארצה לפניהם. הוא הציע להם מושב נאה ושלח את עוזרו להביא להם פרחים ועלי לעיסה משוחים במשחת צַ'נְדַנַה. קבלת הפנים הזו נעמה מאד לקרישנה.

בענוה רבה אמר אז מוכר הפרחים תפילות לאל: ״אלי, עתה משבאת לביתי, כל אבותי הקדומים, גם כל הנעלים ממני והנערצים עלי, כולם נמלאו סיפוק והפכו לבני חורין. אלי, אתה הינך סיבתן הראשונית של כל סיבות הבריאה החומרית. לטובת תושבי הארץ הופעת עתה עלי אדמות עם חלקך המוחלט, כדי לגונן על הדבקים ולכלות את הרשעים. אתה ידידן של כל ישויות החיים ושווה ביחסך לכול; כנשמת-העל, אינך מפלה בין ידיד לאויב. ואף-על-פי-כן אתה שמח לגמול לדבקיך על שירותם המסור. אלי, אני משרתך הנצחי, ומתפלל רק שתצווה עלי לפעול כרצונך. אם תרשה לי לעשות ולוּ רק משהו למענך, אראה זאת כחסד גדול.״ מוכר הפרחים, סוּדָאמָא, עלץ מאד בלבבו על ביקורם של קרישנה ובַּלַראמה בביתו. הוא בחר אז להתקין שני זרים קסומים משלל פרחים, והגיש אותם לאל. קרישנה ובַּלַראמה שניהם התרצו מאד משירותו המסור, וקרישנה הציע לו אז ברכתו, אותה הוא נכון להציע לנשמות המסורות תמיד. אולם איש הפרחים ביקש רק שיוכל להישאר משרתו של האל לעד ולעסוק תמיד בשירותו המסור, וכך להביא ברכה לכול. בקשתו מלמדת שאל לו לדבק מודע לקרישנה להסתפק בהתקדמותו שלו בשירות מסור; עליו לפעול גם לטובת זולתו. זו היתה דוגמתם של ששת הגוסְוָאמִים מוורינדאוון. בתפילה להם נאמר, לוקָאנָאםּ היתַקָארינַּוּ: הוַיְשְׁנַּוים, דבקיו של הריבון, אינם אנוכיים. כל חסד וברכה שהם מקבלים מהאל, הם מנסים לחלק לכלל ישויות החיים. זוהי האנושית והחשובה מכל פעולות הצדקה. מרוצה ממוכר הפרחים, קרישנה העניק לו את מבוקשו, ובנוסף גם העניק לו מלוא שיפעה חומרית, שיגשוג משפחתי, חיים ארוכים, והגשמת מאווייו החומריים כולם.

סיפורי קרישנה: פרק 40 – תפילותיו של אַקְרֻוּרַה

וכך אמר אַקְרֻוּרַה תפילותיו: ״אלי היקר, הריני משתחווה לפניך כיוון שאתה הינך סיבת כל הסיבות, נָארָאיַנַּה, האישיות המקורית והבלתי מתכלה. פרח לוטוס צומח מטבורך, ומפרח זה נולד ברהמה, בורא היקום. ברהמה הינו איפוא, סיבתו של יקום זה, ומכאן שאתה הינך סיבת כל הסיבות. יסודות הבריאה החומרית—אדמה, מים, אש, אויר, אתר, זהות עצמית וכלל האנרגיה החומרית, גם טבע, האנרגיה הגבולית, או ישויות החיים, מֵחְשָב, חושים, מושאי החושים, והאלים-למחצה שאחראים על תפקודי היקום—כל אלה נוצרו מגופך. אתה גם נשמת-העל שבכול, אולם את דמותך הנשגבת איש לא מכיר. הכול בעולם החומרי מושפעים ממידות הטבע. בהשפעת המידות, אפילו אלים-למחצה כמו ברהמה אינם יודעים בדיוק אודות קיומך הנשגב, שמעבר לבריאה החומרית ושלוש מידותיה. החכמים והיוגִים הגדולים סוגדים לך כאישיות אלוה העילאי, מקור כל ישויות החיים, כל עולם התופעות וכל האלים-למחצה. הם סוגדים לך ככולל-כול. ישנם בְּרָאהְמַנּים מלומדים שסוגדים לך באמצעות טקסי הרּיג-וֵדַה. אלה מציעים לך מינחות שונות בשמם של אלים-למחצה שונים. ישנם גם כאלה שסוגדים לידע נשגב. אלה הינם שלוים מאד ושואפים לחדול מכל פעילות חומרית. הם עוסקים בחקר פילוסופי, או גְ'נָאנַה-יוגַה, במטרה למצוא אותך.״

״וישנם גם דבקים, הבְּהָאגַוַתים, שסוגדים לך כאישיות אלוה. אחרי שאלה מוסמכים על-פי שיטת הפָּאנְצַ'רָאתְרַה, הם מקשטים את גופם בתילַקַה, ועוסקים אז בסגידה לדמויותיך השונות שבמקדש. וישנם עוד אחרים, השַׂיְוַתים, או חסידיהם של אָאצָ'ארְיות שונים שסוגדים לך בדמותו של שיווה.״

בבהגווד-גיטה נאמר שהסגידה לאלים-למחצה הינה למעשה, סגידה לאלוהים בעקיפין. אלא שזו סגידה בלתי מוסמכת, שהרי אלוה עליון, נָארָאיַנַּה, הינו מושא הסגידה היחיד. אלים-למחצה כגון ברהמה ושיווה הינם בסך הכול התגלויות המידות החומרית, ונובעים מגופו של נָארָאיַנַּה. למעשה, לפני הבריאה לא קיים איש מלבד נָארָאיַנַּה. משום כך הסגידה לאלים אינה באותו מישור כמו הסגידה לאישיות אלוה.

אַקְרֻוּרַה אמר: ״חסידיהם של האלים-למחצה קשורים אמנם לאל מסוים, אולם כיוון שאתה הינך נשמת-העל של כל ישויות החיים, לרבות האלים-למחצה, הרי שהסגידה להם מגיעה בעקיפין אליך. בעונת הגשמים זורמים הנהרות מן ההרים, ולעיתים ישנם יובלים קטנים שאינם מגיעים לים; ישנם שמגיעים, וישנם שאינם. אלה דומים לסוגדיהם של האלים-למחצה; אפשר שיגיעו אליך ואפשר שלא. אין כל ערובה. הצלחתם תלויה בעוצמת סגידתם.״

הנוהל הוֵדי הוא שבשעת הסגידה לאלים-למחצה, מקדישים גם טקס כלשהו לנָארָאיַנַּה, או יַגְ'נֵשְׂוַרַה. בבהגווד-גיטה נאמר שללא אישורו של נָארָאיַנַּה, קרישנה, האלים-למחצה אינם מסוגלים להגשים את מאוויי סוגדיהם. מילות הגיטה הן מַיַיְוַה ויהיתָאן הי תָאן, כלומר, שהאל-למחצה יכול להעניק את ברכתו רק עם אישור מנָארָאיַנַּה. משום כך סוגד של האלים-למחצה ששב לשפיות דעתו חושב: ״האלים-למחצה יכולים להעניק ברכות רק עם יפוי כוח מהריבון. מדוע לא לסגוד איפוא, לאלוהים במישרין?״ מכאן שהסוגדים לאלים מגיעים לפעמים לאישיות אלוה—המטרה העליונה, אולם לא אותם סוגדים שחושבים את האלים לכל מכול.

אַקְרֻוּרַה המשיך: ״אלי, העולם כולו חדור בשלוש מידות הטבע—טובות, להיטות ובערות. הכול בו מכוסים במידות הללו, החל מברהמה וכלה בצמחים ועצים חסרי תנועה. אלי, הינני משתחווה לפניך, כיוון שאתה בעצמך הינך מעבר להשפעתן של המידות, ומלבדך, כולם אך נסחפים בגליהן. אלי, האש היא פיך, האדמה כפות רגליך, השמש עינך, השמים טבורך, והכיוונים הם אוזניך. החלל הינו ראשך, האלים-למחצה הם זרועותיך, הימים הינם בטנך, והרוחות והאויר הם חוזקך וחיותך. הצמחים והעשבים הם שערות גופך, העננים הינם שערות ראשך, ההרים הם עצמותיך וצפורניך, והימים והלילות הינם מיצמוץ עפעפיך. פְּרַגָ'אפַּתי (המוליד) הינו אבר המין שלך, והגשם הינו זרעך.״

״אלי, כל ישויות החיים, לרבות מיני האלים-למחצה על דרגותיהם השונות, גם השליטים הקטנים והגדולים, המלכים ושאר היצורים, כולם מצויים בך. כחלקיקו של השלם הגדול, איש לא יכול לדעת אודותיך באמצעותו של ידע נסיוני. ביכולתו רק להשוות את קיומך הנשגב לים הגדול שמכיל יצורים חיים לרוב, או לפרי הקַדַמְבַּה שמהווה מקום תרבית ליתושים קטנים. אלי, דמויותיך הנשגבות והתגלויותיך בעולם זה כולן נועדו לגאול את ישויות החיים מבערות, אשליה וצער. אלה נועדו לכל בני האדם, כדי שיעריכו אותך ואת עלילותיך ויפארו אותך לעד. איש לא מסוגל לאמוד את מספר התגלויותיך, גם איש לא מסוגל למנות את מספר היקומים שקימים בך.״

״הריני משתחווה משום כך להתגלותך כדג, שהופיע בעת החורבן, אף שאתה הינך סיבת כל הסיבות. אני משתחווה גם לפני התגלותך כהַיַגְרִיוַה, שהמית את שני הזדים מַדְהוּ וקַיְטַבְּהַה; הינני משתחווה לך בדמותך כצב ענק שנשא את הר מַנְדַרַה הגדול, גם לדמותך כחזיר בר שמשה את כדור הארץ ממעמקי ים הגַרְבְּהודַקַה. הינני משתחווה לפניך בהופעתך כנְרּיסימְּהַדֵוַה, גואלם של הדבקים מרדיפותיהם של כופרים. אני משתחווה לפניך כוָאמַנַדֵוַה שפשט רגליו וכיסה כך את שלושת העולמות. הריני משתחווה לפניך כאדון הבְּהְרּיגוּ שבא לכלות את מנהיגיו הכופרים של העולם. הינני משתחוה גם לפניך בדמותך כראמה שבא להרוג זדים כמו רָאוַנַּה. הדבקים כולם סוגדים לך כרָאמַצַ'נְדְרַה, ראש שושלת הרַגְהוּ. השתחווּתי גם לפניך כוָאסוּדֵוַה, סַנְקַרְשַׁנַּה, פְּרַדְיוּמְנַה ואַנירוּדְדְהַה. גם לפני דמותך כבּוּדְהַה שבא לבלבל את הרשעים וחסרי האמונה. ולבסוף הריני משתחווה לפני דמותך כקַלְקי שהעניש את מעמד המלכים שהידרדר למעמד נתעב של מְלֵצְ'צְ'הים, שאינם שומרים עוד על שום כללים ועקרונות וֵדיים.״

״אלי, הכול בעולם החומרי הינם מותנים על-ידי אונך המשלה. מזוהים עם תפיסה עצמית כוזבת ובעלתנות כוזבת על קניניהם, אלה מתגלגלים מגוף לגוף בנתיב הפעילות נושאת הגמול ותגובותיה. אלי, גם אני איני נבדל מהם; כמותם טועה לחשוב עצמי למאושר עם בית, אשה, ילדים, אדמה, נכסים והשפעה, וכך, חי לי כמו בארץ חלומות. שהרי אף לא אחד מאלה ישאר לעד. בסכלותי אני הוגה תמיד באלה וחושב אותם לבני קימא ואמיתיים. אלי היקר, בגלל זהות כוזבת אני שם מבטחי בחולף, כמו הגוף החומרי, שאינו רוחני ובסך הכול מקור למכאובים אינספור. מבולבל מתפיסת חיים כזו, אני רואה הכול מתוך שניוּת, ואותך, מאגר כל עונג, שכחתי כליל. ללא חברתך הנשגבת, אני כמו יצור מטופש שמחפש אחר מים במדבר, לאחר שנטש מקווה מים עשיר בצמחיה. הנשמות המותנות מבקשות לשבור את צמאונן, אלא שאינן יודעות היכן למצוא מים. הן נוטשות את מאגר המים, ורצות אל המדבר החרב. אלי, גם לשלוט במֵחְשָבי איני מסוגל, ועתה זה נסחף אחרי חושים בלתי מרוסנים—נמשך לפעילות נושאת גמול ולפירותיה.״

״אלי, מי שמותנה לקיום החומרי, אינו מסוגל להעריך את כפות רגלי הלוטוס שלך. אולם בדרך כלשהי זכיתי להתקרב לכפות רגליך. מכאן שזהו חסדך נטול הסיבה אלי. ביכולתך לפעול כרצונך, שהרי אתה הינך השליט העליון. אני מבין גם שמי שראוי להיגאל מנתיב הלידה והמוות החוזרים ונשנים—רק בחסדך הוא עוד מוסיף ומתקדם עד שנמשך כולו לשירותך המסור.״

אַקְרֻוּרַה השתטח אז לפני הריבון ואמר, ״אלי היקר, דמותך הנשגבת הינה נצחית ומלאת ידע. די למקד את המֵחְשָב בדמותך, כדי להבין הכול. כי אתה הינך מקור כל ידע. אתה בעל הכוח העליון, אדון לאינספור אונים. אתה הברהמן העליון והאישיות העליונה, השליט העליון ואדון האנרגיה החומרית. הינני משתחווה לפניך, וָאסוּדֵוַה, מקום מנוחתה של הבריאה כולה. אתה אישיות אלוה השורה בכול, גם נשמת-העל ששוכן בלבה של כל ישות חיה ומכוון פעולותיה. עתה הריני מתמסר לך כליל, אנא, גונן עלי.״

סיפורי קרישנה: פרק 39 – מסע חזרתו של אַקְרֻוּרַה וביקורו בוישְׁנּוּלוקַה בתוך נהר היַמוּנָא

קרישנה ונַנְדַה מַהָארָאגַ'ה קיבלו את פניו של אַקְרֻוּרַה בחום, גם הציעו לו מקום מנוחה ללילה. ואז הלכו קרישנה ובַּלַראמה לאכול ארוחת ערב. ובינתיים אַקְרֻוּרַה, ישוב על מיטתו, הירהר כיצד התגשמו כל אותן משאלות שהיו בלבו בדרכו ממַתְהוּרָא לורינְּדָאוַנַה. קרישנה הינו בעלה של אלת המזל; וכאשר הוא מתרצה מדבקו הטהור, ביכולתו להעניק לו את כל שבלבבו. אלא שדבק טהור אינו מבקש דבר לתועלתו האישית.

אחרי שקרישנה ובַּלַראמה סיימו את ארוחתם, הם שבו לאחל לילה טוב לאַקְרֻוּרַה. קרישנה שאל אודות דודו קַמְּסַה, ״כיצד הוא מתיחס אל ידידיו?״ הוא גם חקר בשלום קרוביו והתעניין בתכניותיו של קַמְּסַה. אחר כך הוא בישר לאַקְרֻוּרַה שהוא שמח מאד על ביקורו. הוא גם שאל האם קרוביו וידידיו כולם חשים בטוב ופטורים ממיחושים וחולי. ואז הביע צערו על כך שדודו קַמְּסַה שולט בממלכה; שיטתו המדינית הינה נחשלת מאד ולא ניתן לצפות לכל רווחה או שיגשוג לתושבים בעת שלטונו. ואז אמר, ״רק בגלל שאני בנו, נאלץ אבי לעמוד בקשיים נוראיים. בגלל אותה סיבה הוא גם איבד בנים רבים. מה רב עתה מזלי שבאת לכאן כידידי וקרובי. אַקְרֻוּרַה ידידי הטוב, גלה לי את מטרת בואך לורינְּדָאוַנַה.״

או אז פתח אַקְרֻוּרַה, בן שושלת היַדוּ, והסביר את ההתפתחויות האחרונות במַתְהוּרָא, לרבות נסיונו של קַמְּסַה להרוג את וַסוּדֵוַה, אביו של קרישנה. הוא סיפר כל מה שהתרחש אחרי שנָארַדַה גילה שקרישנה הינו בנו של וַסוּדֵוַה. יושב לצידו של קרישנה בביתו של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, הוא גולל את כל מעלליו של קַמְּסַה. גם כיצד הלה נפגש עם נָארַדַה וכיצד שלח אותו עצמו לורינְּדָאוַנַה. קַמְּסַה למד מפגישתו עם נָארַדַה שקרישנה הועבר מיד עם לידתו לורינְּדָאוַנַה, והוא זה שהרג את כל הזדים ששלח לשם. עתה אַקְרֻוּרַה הסביר את תכלית בואו: לקחת עמו את קרישנה למַתְהוּרָא. קרישנה ובַּלַראמה, שהיו מומחים בהריגת אויבים, ציחקקו קלות למישמע תכניותיו של קַמְּסַה.

הם ביקשו מנַנְדַה מַהָארָאגַ'ה להזמין את כל ילדי הרועים לבוא איתם למַתְהוּרָא, להשתתף בטקס הדְהַנוּר-יַגְ'נַה. קַמְּסַה הלא רצה שכולם ייטלו חלק בחגיגה. או אז, להוראתו של קרישנה, נַנְדַה קרא מיד לנערים וביקש שיאספו חלב ומוצרי חלב לרוב, כדי להביאם לטקס. הוא הורה גם למפקד המשטרה בורינְּדָאוַנַה להודיע לתושבים על החגיגה הגדולה ולהזמין אותם כולם. אחר כך הוא קבע עם הילדים את מועד היציאה לבוקר שלמחרת, והורה גם שיכינו את הפרות והשורים שישאו אותם לשם.

רק הגופִּיות, משנודע להן שאַקְרֻוּרַה בא לקחת את קרישנה ובַּלַראמה למַתְהוּרָא, נתקפו בעתה. היו כמה שפניהן ממש השחירו מעצבות; נשימתן הפכה לוהטת ולבן הלם בחוזקה. גם שערן ובגדיהן נפרעו. היו גם כאלה שעסקו בדיוק בעבודות הבית, וכששמעו שקרישנה ובַּלַראמה נוסעים למַתְהוּרָא, הן חדלו מכל מלאכה, כמו שכחו הכול, ממש כמו אדם שאך נקרא למות ולעזוב את העולם. היו גם שהתעלפו מיד, מצער הפרידה. זכרון חיוכו המצודד של קרישנה ושיחותיו עמן עוד הוסיף על כאבן. הן הגו במעלותיו של אישיות אלוה—כיצד נע בשטח ורינְּדָאוַנַה, כיצד שבה את לבבן בהלצות. עתה, הוגות בפרידתן הקרובה ממנו, הן התקבצו יחדיו בלב הולם בכבדות. שקועות כליל במחשבות אודותיו, דמעות זלגו מעיניהן והן החלו לשוחח ביניהן.

״הו השגחה עליונה, כמה אכזרית את! נראה שאין בלבך כל חמלה לזולתך. את מפגישה בין ידידים, אולם אחר כך, עוד בטרם השביעו את כל מאווייהם, את מפרידה ביניהם. משחקך דומה סתם למשחק ילדים. זה ממש לא הוגן! הראית לנו את קרישנה היפה—שערו הכחלחל, המסתלסל, מפאר את מצחו הרחב ואת אפו החטוב, וחיוכו משכך כל מחלוקת וריב בעולם זה—ועתה את מפרידה בינינו. הו השגחה עליונה, כמה את אכזרית! אולם המפליא הוא שאת מופיעה עתה כ'אַקְרֻוּרַה' שפירושו 'לא אכזר'. בהתחלה דוקא הערכנו את מיומנותך, על העינים שהענקת לנו כדי לחזות ביופיו של קרישנה. אולם עתה, כמו יצור מטופש, את מנסה לקחת את עינינו, כדי שלא נשוב לראות אותו יותר. גם קרישנה, בנו של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, הינו אכזר מאד! הוא צריך תמיד חברים חדשים; הוא אינו נוטה לשמור ידידותו למשך זמן. אנחנו, הגופִּיות מורינְּדָאוַנַה, נטשנו בית, ידידים וקרובים והפכנו לאמותיו, אולם עתה הוא זונח אותנו והולך לו. התמסרנו לו כליל, והוא אפילו לא מביט לעברינו. עכשיו כל נערות מַתְהוּרָא יזכו בהזדמנות. מלאות ציפיה לבואו, הן יתמוגגו ממתק פניו החייכניות וישתו מדבשן. למרות שאנו מודעות ליציבותו של קרישנה והחלטיותו, אנחנו מפחדות שברגע שיראה את פניהן היפיפיות של הבנות הצעירות ששם, הוא ישכח את עצמו. אנו חוששות שיכנע לשליטתן וישכח אותנו, נערות הכפר הפשוטות. הוא לא ייטה לנו עוד חסד. ובגלל שלא ירצה לעזוב את חברתן של נערות מַתְהוּרָא, איננו מצפות עוד לשובו.״

הגופִּיות ניסו אז לדמיין לעצמן את האירועים הנפלאים שיתרחשו במַתְהוּרָא. קרישנה יעבור ברחובות ונשות העיר והבנות הצעירות כולן ישקיפו עליו ממרפסות בתיהן. העיר מַתְהוּרָא נחלקה לקהילות שונות—דַשָׂארְהַה, בְּהוגַ'ה, אַנְדְהַקַה וסָאתְוַתַה—ואלה כולן השתייכו למשפחתו של קרישנה, כלומר שושלת היַדוּ. הכול ידעו כבר שקרישנה, מקלטה של אלת המזל ומאגר כל עונג ומעלות נשגבות, עומד להגיע, וכולם ציפו לבואו.

עתה החלו הגופִּיות לגנות את מעשיו של אַקְרֻוּרַה. הוא לוקח מהן את קרישנה, אשר יקר להן מן היקר מכול, ומקור חדוה לעיניהן. הוא יעלם מתחום ראייתן, ואַקְרֻוּרַה אפילו לא בא להודיע להן או לנחם. מדוע הוא חסר כל רחמים ואינו חומל עליהן? הגופִּיות גם אמרו: ״המפליא ביותר זה שקרישנה בנו של נַנְדַה, ללא כל התחשבות, כבר התיישב במרכבה. זה מוכיח שהוא לא נבון בכלל. הוא אולי חכם—אבל לא בן תרבות. גם כל רועי הבקר הינם קשי לב, וכבר רותמים את השורים והעגלים לקראת המסע למַתְהוּרָא. וגם זקני הכפר הינם חסרי רחמים; מדוע אינם מקשיבים לתחינותינו ועוצרים את קרישנה מלנסוע? והאלים-למחצה, גם הם אינם נוטים לנו חסדם ומונעים את הנסיעה למַתְהוּרָא.״

הגופִּיות התפללו אל האלים-למחצה שיחוללו פורענות טבע כלשהי, כגון סופה עזה או ממטרי גשמים, כדי שקרישנה לא יוכל ללכת. כיוון שלא ראו מוצא אחר, הן חשבו, ״למרות נוכחותם של המבוגרים, האחראים עלינו, בעצמנו נעצור את קרישנה. אין לנו ברירה אלא לנקוט בעצמנו בפעולה. כולם קשרו קשר נגדינו לקחת את קרישנה מתחום ראייתנו. אלא שבלעדיו איננו מסוגלות לחיות ולוּ לרגע.״ הגופִּיות החליטו לחסום את הדרך בפני מרכבתו של קרישנה. הן שוחחו ביניהן: ״בילינו לילה ארוך מאד—שנראה כמו רגע קט—מחוללות עם קרישנה את מחול הרָאסַה. הבטנו בחיוכו הענוג, גם חיבקנו ושוחחנו. כיצד נוכל לחיות אתה, ולוּ לרגע, אם ינטוש אותנו? בסופו של יום, בשעת ערב, קרישנה נוהג לשוב הביתה עם אחיו בַּלַראמה וחבריו. פניו מאובקות באבק שעולה מטלפי הפרות, הוא מחייך אלינו במבט אוהב ומנגן בחלילו. כיצד נוכל לשכוח אותו? כיצד נוכל לשכוח את קרישנה, שהינו עצם חיינו ונשמתנו? הוא כבר גנב את לבבנו, ימים כלילות, ואם ילך, כיצד נוכל להמשיך ולחיות?״ חושבות כך, צערן עוד הוסיף והתעצמם, וכבר לא יכלו לשלוט במחשבתן ופרצו בבכי תמרורים, קוראות בשמותיו השונים של קרישנה, ״הו דָאמודַרַה! הו מָאדְהַוַה!״

כל הלילה שלפני נסיעתו של קרישנה, בילו הגופִּיות בבכי. ואַקְרֻוּרַה, מיד עם זריחת החמה, סיים את רחצת הבוקר ועלה על מרכבתו ויצא למַתְהוּרָא עם קרישנה ובַּלַראמה. נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה ורועי הבקר העמיסו את עגלות השורים בכדי חרס גדולים מלאים במוצרי חלב, כגון יוגורט, חלב וגְהִי, ויצאו מיד בעקבותיהם.

קרישנה ביקש אמנם מן הגופִּיות שיפנו את הדרך, אלא שאלה נעמדו כולן סביב למרכבה והביטו בקרישנה במבט מתחנן. קרישנה נרעש מאד מצערן, אולם חובתו היתה לצאת למַתְהוּרָא, כנבואתו של נָארַדַה. הוא ניחם אז את הגופִּיות ואמר שלא יצטערו; כי ישוב מהר, ברגע שיגמור את עניניו. אולם דבריו לא שיכנעו אותן לזוז. המרכבה מכל מקום, פרצה אז מערבה והתרחקה, והגופִּיות ליוו אותה במחשבתן רחוק ככל האפשר. הן הביטו בדגלהּ כל עוד זה נראה, ולבסוף ראו ממרחק רק גל אבק. קפואות על מקומן, הן צפו במרכבה עד שנעלמה כליל, דוממות כמו דמויות מצוירות. בטוחות שקרישנה לא יחזור במהרה, הן שבו אז, מאוכזבות מאד, לבתיהן. שבורות כליל מהעדרו, הן הגו יומם וליל בעלילותיו, ומצאו בכך נחמה כלשהי.

הריבון ואַקְרֻוּרַה ובַּלַראמה נהגו את המרכבה במהירות רבה לעבר גדות היַמוּנָא. מי שרוחץ במי היַמוּנָא, משתחרר מכל התגובות לחטאיו. קרישנה ובַּלַראמה רחצו בנהר ושטפו את פניהם. ולאחר ששתו ממימיו הזכים והצלולים כבדולח, הם שבו והתישבו במרכבה. המרכבה ניצבה בצלו של עץ גדול, ושני האחים התישבו בה. גם אַקְרֻוּרַה ביקש אז את רשותם לרחוץ בנהר. הנוהג הוֵדי הוא שאחרי רחצה בנהר, עומדים, כשלפחות חצי גוף טובל במים, וממלמלים את מַנְתְרַת הגָאיַתְרִי. אַקְרֻוּרַה, בשעה שעמד כך, ראה לפתע את קרישנה ובַּלַראמה במים ונדהם; הוא היה בטוח שהשאיר אותם יושבים במרכבה. מבולבל, הוא מיהר אז ויצא לבדוק היכן הנערים, אולם להפתעתו אלה ישבו במרכבה, כמקודם. עתה, לאחר שראה אותם במרכבה, הוא תמה האם באמת ראה אותם במים, ושב אל הנהר. והנה שוב קרישנה ובַּלַראמה, ועמם הפעם גם אלים-למחצה רבים וכל הסידְדְהים, הצָ'ארַנּים והגַנְדְהַרְוים. כולם עומדים לפני האל, שהיה שרוע שם. הוא ראה גם את שֵׂשַׁה נָאגַה, עם אלפי ראשיו. שֵׂשַׁה נָאגַה עטה מלבושים כחולים וצואריו כולם היו לבנים, כמו פסגות הרים מושלגות. קרישנה, פניו אומרות חכמה ודעת, נח בחיקו העקלקל של שֵׂשַׁה נָאגַה, עם ארבע ידיו ועיניו אדמדמות כעלעלי הלוטוס.

במילים אחרות, עם שובו ראה אַקְרֻוּרַה את בַּלַראמה הופך לשֵׂשַׁה נָאגַה ואת קרישנה הופך למַהָא-וישנו. הוא ראה את אישיות אלוה בעל ארבע הידים מחייך בנועם רב ומקסים לב כול, גם שולח מבטיו בכול. כולו היה יפה תואר; אפו ישר, מצחו רחב, אזניו מורמות, ושפתיו אדמדמות. זרועותיו החסונות הגיעו לברכיו, כתפיו היו גבוהות, וחזהו רחב, דמוי צדף. טבורו היה עמוק מאד, ועל בטנו נראו שלושה קוים. מתניו היו רחבים וגדולים, דומים לירכי אשה, ושוקיו דמו לחדקו של פיל. שאר חלקי רגליו, גם פרקיו וקצות איבריו כולם היו יפים מאד. צפרני רגליו זהרו, ואצבעותיו היו ענוגות כעלעלי הלוטוס. כתרו היה מעוטר באבני חן יקרות. חגורה יפה הקיפה את מתניו, וחוט קדוש השתלשל וחצה את חזהו. צמידים קישטו את ידיו וזרועותיו, ופעמונים עיטרו את קרסוליו. יופיו היה מהמם, וכפות ידיו היו כפרחי לוטוס. עוד העצימו את יופיו סמליו המיוחדים של וישנו שאחז בארבע ידיו—קונכיה, אלה, דיסקוס ופרח לוטוס. חזהו גם עוטר בסימנו המיוחד של וישנו, והוא ענד זר פרחים רענן. מראהו כולו היה יפה עד מאד. אַקְרֻוּרַה גם ראה אותו מוקף בבני לויה קרובים כגון ארבעת הקוּמָארים—סַנַקַה, סַנָאתַנַה, סַנַנְדַה וסַנַתְקוּמָארַה, גם בני לויה כמו סוּנַנְדַה ונַנְדַה, ואלים-למחצה כגון ברהמה ושיווה. היו שם תשעת החכמים הדגולים, גם דבקים כמו פְּרַהְלָאדַה ונָארַדַה, שנשאו תפילות בטוהר לב ובמילים זכות. מראהו הנשגב של האל הציף את אַקְרֻוּרַה במסירות עזה וכולו החל לרעוד בחדוה עילאית. אף שלרגע התבלבל, מיד הוא התעשת ותודעתו התבהרה, ואז כפף ראשו לפני האל, ובכפיים צמודות ובקול משתנק, הוא נשא תפילות.

סיפורי קרישנה: פרק 38 – אַקְרֻוּרַה מגיע לורינדאוון

נָארַדַה מוּני לא הזכיר את הריגת וְיומָאסוּרַה. פירושו של דבר שזו התחוללה ביום הריגתו של הזד קֵשִׂי. קֵשִׂי נהרג השכם בבוקר. אחר כך הילדים הלכו לרעות את הפרות על גבעת גווַרְדְהַנַה, ושם הומת וְיומָאסוּרַה. שני הזדים נהרגו בבוקר. בערבו של אותו יום קַמְּסַה ביקש מאַקְרֻוּרַה לגשת לוְרּינְּדָאוַנַה, ובבוקר שלמחרת אַקְרֻוּרַה יצא לוְרּינְּדָאוַנַה במרכבה. אַקְרֻוּרַה היה דבק גדול של הריבון, ובדרכו לא פסק מלפאר את אישיות אלוה. הדבקים הוגים בקרישנה תמיד, וגם אַקְרֻוּרַה הגה ללא הרף בעיני הלוטוס של האל.

הוא תמה מה היו אותם מעשים צדיקים שביצע, שזיכו אותו עתה באפשרות ללכת ולראות את קרישנה. אם זהו רצונו של קרישנה, הרי שיוכל לראות אותו. הוא בירך על מזלו הטוב, כי הלך לראות את קרישנה, משאת נפשם והגותם של כל היוגִים הגדולים. הוא ידע גם שהיום יימחו כל חטאי עברו ויוכל להגשים בהצלחה את משימת חיי אדם. הוא חשב גם שקיבל מקַמְּסַה חסד רב—שהרי הטיל עליו להביא את קרישנה ובַּלַראמה וכך איפשר לו לראות אותם. הוא חשב עוד שבעבר היו החכמים והקדושים הופכים לבני חורין פשוט אם זכו לראות את הציפורנים הזוהרות של כפות רגלי הלוטוס של קרישנה.

״אותו אישיות אלוה הופיע עתה כבן אנוש רגיל, וברוב מזלי אוכל לראות אותו פנים אל פנים,״ הוא חשב. נרגש כולו הוא ציפה בכליון עיניים לראות אותן כפות רגליים שמהוות מושא סגידתם של אלים-למחצה כמו ברהמה, שיווה ונָארַדַה, אותן רגליים שפוסעות על אדמת ורינדאוון ונוגעות בחזן של הגופִּיות, המשוח קמעה בקוּנְקוּמַה. הוא חשב, ״מה רב מזלי! עוד היום אזכה לראות אותן רגליים. אין ספק כי גם אראה את פניו היפות של קרישנה, אפו ומצחו מעוטרים בתילַקַה. אני אראה את חיוכו ואת שערו השחור המסתלסל. אני בטוח שזה יקרה, כי היום עוברים כל הצבאים לצדי הימני. היום אזכה לראות את יפי הממלכה הרוחנית, וישנולוקַה, כי קרישנה הינו וישנו העילאי שהופיע עתה ברוב חסדו עלי אדמות. הוא הינו מאגר כל היופי; משום כך יוכלו עיני להתמלאות היום עד תום.״

אַקְרֻוּרַה היה בטוח שקרישנה הינו וישנו העילאי. וישנו מעיף מבטו לעבר האנרגיה החומרית, וכך מתהווה עולם התופעות. וישנו, אף שבורא את העולם, הינו פטור, באמצעות אונו שלו, מהשפעת האנרגיה החומרית. באמצעות אונו הפנימי ביכולתו לסלק את חשכת האנרגיה החומרית. כך גם קרישנה, שהינו וישנו המקורי, הרחיב את אונו הפנימי וברא את תושבי וְרּינְּדָאוַנַה. בבְּרַהְמַה-סַמְּהיתָא מאושש שחפציו של האל ומשכנו מתרחבים כולם מאונו הפנימי. און זה מתגלה על-פני האדמה כוְרּינְּדָאוַנַה, שם קרישנה מתענג עם הוריו ועם ידידיו, רועי הבקר והגופִּיות. מדבריו של אַקְרֻוּרַה מסתבר שממש כשם שקרישנה הינו נשגב למידות הטבע, נשגבים גם כל תושבי וְרּינְּדָאוַנַה שעוסקים בשירותו האוהב.

אַקְרֻוּרַה הגה גם בחשיבותן של עלילותיו הנשגבות של האל. מעשיו הנשגבים, הוראותיו ומעלותיו כולם הינם רבי ברכה לכלל האנשים; על-ידי שיחה אודות דמותו הנשגבת, מעלותיו, עלילותיו ואביזריו אלה יוכלו להפוך מודעים לו תמיד. או אז תשרור הברכה בכול והעולם יוכל להתפתח בשלוה. בעוד שללא תודעת קרישנה, התרבות לכאורה אינה אלא ככסות מפוארת למתים. גוף מת, גם אם מקושט להפליא, הינו חסר ערך, בגלל העדרה של תודעה. כמותו משוללת ערך וחיים כל חברה אנושית שמשוללת תודעת קרישנה.

אַקְרֻוּרַה חשב, ״אותו אישיות אלוה, שְׂרִי קרישנה, הופיע עתה כבן שושלת היַדוּ. עקרונות הדת הינם חוקיו, ומי שמצייתים להם הינם אלים-למחצה, ומי שמפרים, הינם זדים. הוא הופיע בעולם כדי לגונן על האלים-למחצה שמצייתים לחוק. האלים-למחצה והדבקים מוצאים עונג בציות לחוקיו של קרישנה, וקרישנה נהנה לגונן עליהם. ועל-פי הבהגווד-גיטה, עצם השמיעה או השיחה אודות מעשים שכאלה—מתן הגנה לדבקים והכחדת הרשעים—הינה רבת ברכה לכול. הדבקים והאלים-למחצה אינם נלאים מלשורר ולפאר את מעשיו המופלאים של הריבון.״

״קרישנה, אישיות אלוה העילאי, הינו מורם הרוחני של המורים הרוחניים כולם; הוא גואל כל הנשמות הכושלות ואדון שלושת העולמות. כל מי שעיניו משוחות באהבת אלוהים, מסוגל לראות אותו. היום אזכה לראות אותו אישיות אלוה, שבקסם יופיו הנשגב משך את אלת המזל לחיות עמו לעד. מיד כאשר אגיע לוְרּינְּדָאוַנַה, ארד מן המרכבה, ואשתטח אפיים ארצה לפני האל, אדון הטבע החומרי ואדון כל ישויות החיים. היוגִים הגדולים כולם סוגדים לכפות רגלי הלוטוס שלו. גם אני אסגוד לרגלים אלה ואהפוך לחברו, כמו אחד מילדי הרועים בוְרּינְּדָאוַנַה. בשעה שאשתחוה כך לפניו, הוא יניח את ידו נטולת המורא על ראשי. הוא מושיט את ידו לכל הנשמות המותנות ומזמין אותן לחסות במקלט כפות רגלי הלוטוס שלו. קרישנה הינו מטרת חייהם העליונה של כל אותם אנשים שחוששים מן הקיום החומרי. אין ספק שכאשר אראה אותו, אזכה גם במקלט כפות רגלי הלוטוס שלו. כל שאיפתי היא לזכות במגע ידו דמוית הלוטוס על ראשי.״

אַקְרֻוּרַה ציפה כך לבִרכת ידו של קרישנה. הוא ידע שאינְדְרַה, מלך עדן ואדון שלוש מערכות הכוכבים—העליונה, התיכונה והתחתונה—הציע לריבון מינחה קטנה של מים, וזכה בבִרכתו. ובַּלי מַהָארָאגַ'ה הציע לוָאמַנַדֵוַה חלקת אדמה בת שלוש פסיעות ומעט מים, והאל רומם אותו בזכות מינחתו למעמדו של אינְדְרַה. הגופִּיות, בשעה שחוללו עם קרישנה את מחול הרָאסַה, התעייפו, וקרישנה ניגב אז בידו, שניחוחה כניחוח פרחי הלוטוס, את אגלי הזיעה דמויי הפנינה שעל פניהן, והן שבו והתרעננו. עתה ציפה אַקְרֻוּרַה לברכה מאותה יד עילאית. ידו של קרישנה בכוחה להעניק ברכה לכל אדם שינסה ויתרגל תודעת קרישנה. מי שמחפש אחר אושרו של מלך עדן, יוכל לזכות בברכה כזו מידו של קרישנה; גם מי ששואף להיגאל ממצוקות הקיום החומרי, יוכל לזכות במשאלתו מידו של קרישנה; ומי שחדור באהבה נשגבת ורוצה רק להתרועע עם קרישנה ולגעת בגופו הנשגב—גם הוא יגשים את מאוויו באמצעות ידו של קרישנה.

מכל מקום, אַקְרֻוּרַה חשש כלשהו מהיותו שליחו של קַמְּסַה, אויבו של קרישנה. הוא חשב, ״אני בא לראות את קרישנה כנציגו של אויב.״ בו בזמן הוא חשב, ״קרישנה יושב בלבו של כל אחד כנשמת-העל; הוא בודאי יודע את לבי.״ אף שאַקְרֻוּרַה בא בשליחותו של אויב, לבו היה גלוי וברור. הוא היה דבק טהור של קרישנה. כדי לפגוש בקרישנה, הוא היה נכון להסתכן בזעמו של קַמְּסַה. לכן היה בטוח שלמרות שליחותו, קרישנה לא יקבל את פניו כאויב. ״למרות שאני בא בשליחות נפשעת, לפקודתו של קַמְּסַה, בשעה שאמצא לפני אישיות אלוה, אעמוד לפניו במלוא הענוה, בכפיים צמודות. אין ספק שיתרצה אז מהתנהגותי המסורה, ואולי גם יחייך אלי באהבה ויביט לעברי, וישחרר אותי כך מן התגובות לחטאי כולם. מיד אתעלה אז למישור של ידע וחדוה נשגבים, וקרישנה שיודע את לבי, יחבק אותי כאשר אתקרב אליו. אני הרי בן שושלת היַדוּ, ובנוסף גם דבק נאמן ומסור לו מאד. חיבוקו הרחום יטהר אז את גופי, את לבי ואת נשמתי מכל הפעולות והתגובות למעשי עברי. וכאשר גופינו יגעו זה בזה, אזדקף מיד בכפיים צמודות בענוה. קרישנה ובַּלַראמה יקראו לי אז 'דוד אַקְרֻוּרַה', וברגע זה יהפכו חיי למפוארים. כי ללא הכרה שכזו מצד אישיות אלוה, לא יכול איש להצליח בחייו.״

נאמר כאן בבירור שצריך לנסות ולזכות בהכרתו של אלוהים. זאת באמצעות שירות מסור. וללא הכרה שכזו, חיי אדם בסך הכול מתבזבזים לרִיק. בבהגווד-גיטה נאמר שהריבון העליון, אישיות אלוה, הינו שווה ביחסו לכול. איש אינו ידידו, גם לא אויבו. ואף-על-פי-כן הוא נוטה לאותם דבקים שעוסקים בשירותו במסירות ובאהבה. הבהגווד-גיטה מעידה גם שהאל גומל לדבק בהתאם למסירותו. אַקְרֻוּרַה השווה את קרישנה לעץ המשאלות שצומח בכוכבי עדן, שמעניק פירותיו לסוגדים לו, כלבבם. אישיות אלוה העילאי הינו גם המקור לכול. על הדבק לדעת איפוא, כיצד לשרת את האל בדרך שתמשוך את תשומת לבו. בספר צ'איטניה-צַ'ריתָאמְרּיתַה מוסבר שההתקדמות בתודעת קרישנה אפשרית עם שמשרתים את המורה ואת קרישנה בו-זמנית. שירות שמתבצע על-פי הדרכתו של מורה רוחני, הינו מוסמך, כיוון שהמורה הרוחני הינו נציגו החיצוני של קרישנה. שְׂרִי וישְׂוַנָאתְהַה צַ'קְרַוַרְתִי טְהָאקוּרַה אומר שעל-ידי סיפוק המורה הרוחני, מספקים את הריבון העליון. זה דומה לעבודה במשרד ממשלתי. העובד כפוף למנהל המחלקה, וכאשר הלה מרוצה מעבודתו, העלאה בדרגה ובמשכורת תבוא כמאליה.

אַקְרֻוּרַה חשב אז, ״קרישנה ובַּלַראמה יתרצו בודאי מתפילותי, ויאחזו אז בידי ויכניסו אותי לביתם, שם הם יארחו אותי ברוב כבוד. הם גם ישאלו אותי אודות מעשיו של קַמְּסַה ומרעיו.״

כך הגה אַקְרֻוּרַה, בנו של שְׂוַפְּהַלְקַה, בשְׂרִי קרישנה במהלך מסעו ממַתְהוּרָא. המסע עבר עליו מבלי לדעת כמה זמן ארך. ובסופו של היום, הגיע לוְרּינְּדָאוַנַה, בשעה שהשמש כבר עמדה לשקוע. מיד כאשר נכנס לתחומי וְרּינְּדָאוַנַה, ניגלו לעיניו עקבות רגליהן של הפרות ועקבות רגליו של קרישנה, מוטבעות בסימני הדגל, הקלשון, הברק ופרח הלוטוס. הוא קפץ מיד ממרכבתו ברוב כבוד, נרעש כולו ומוצף בשלל סימנים אקסטתים; הוא התייפח וגופו רעד, ובעליצות, למראה האבק שנגע בכפות רגליו של קרישנה, הוא השתטח על האדמה והחל להתגלגל בעפרה.

מסעו של אַקְרֻוּרַה לוְרּינְּדָאוַנַה מהווה דוגמה ומופת. למעשה, כל מי שמתכנן להגיע לוְרּינְּדָאוַנַה, צריך לנקוט על-פי דוגמתו, ולהגות ללא הרף בעלילותיו ובמעשיו של האל. עליו לזנוח כל חישובי מעמד או כבוד חומריים, ומיד עם הגיעו לתחומי וְרּינְּדָאוַנַה, עליו להתאבק באבקה. נַרותְתַמַדָאסַה טְהָאקוּרַה שר בשירו המפורסם, וישַׁיַה-צְ'הָארייָא קַוֵא שׂוּדְדְהַה הַוֵא מַנַה: ״כאשר מֵחְשָבי ייטהר מזיהום ההתענגות החומרית, רק אז אוכל לבקר בוְרּינְּדָאוַנַה.״ למעשה, לא די בקניית כרטיס כדי להגיע לוְרּינְּדָאוַנַה. אַקְרֻוּרַה מלמד אותנו את הדרך לבוא לשם.

ואז, כאשר אַקְרֻוּרַה נכנס לוְרּינְּדָאוַנַה, הוא ראה את קרישנה ובַּלַראמה משגיחים על חליבת הפרות. קרישנה לבש בגדים צהובים ובַּלַראמה, כחולים. עיניו של קרישנה דמו לפרחי לוטוס יפיפיים בשיא פריחתם, בעונת הסתיו. קרישנה ובַּלַראמה שניהם היו באביב עלומיהם; זהים במבנה גופם, אולם גון גופו של קרישנה היה שחור, בעוד שבַּלַראמה היה לבן. שניהם היוו משכנה של אלת המזל. גופם היה חטוב להפליא, ידיהם יפיפיות ופניהם ענוגות, והם היו חזקים כמו פילים. אַקְרֻוּרַה, לאחר שראה תחילה את עקבותיהם, ראה אותם עתה פנים אל פנים. האישויות רבות ההשפעה בתבל, הביטו בו עתה בפנים חייכניות. אַקְרֻוּרַה הסיק כי כבר שבו מן המרעה ביער, התרחצו, התלבשו בבגדים נקיים, וענדו זר פרחים רענן וענק משובץ באבני חן. גופם היה משוח במשחת עץ סנדל, וניחוח גופם מעורב בריח הפרחים ומשחת הסנדל נעם לאַקְרֻוּרַה מאד. הוא בירך על מזלו הרב—הוא ראה עתה פנים אל פנים את קרישנה, אישיות אלוה העילאי, ואת בַּלַראמה, התרחבותו המוחלטת. הוא ידע כי שניהם הינם האישויות המקוריות בבריאה.

בבְּרַהְמַה-סַמְּהיתָא נאמר שקרישנה הינו אישיות אלוה המקורי, סיבת כל הסיבות. ואַקְרֻוּרַה ידע שאותו אישיות אלוה הופיע עתה בעצמו לטובת בריאתו—כדי לשוב ולכונן את עקרונות הדת ולכלות את הזדים.

בזוהר גופם, סילקו שני האחים את כל חשכת היקום, כאילו היו הרים של אבני ספיר וכסף. אַקְרֻוּרַה לא השתהה לרגע ומיהר אז וירד ממרכבתו והשתטח כמו מקל, לרגליהם. מיד כאשר נגע בכפות רגלי הלוטוס של אישיות אלוה, הוא נמלא חדוה נשגבת; קולו נשנק ולא יכול היה להוציא מילה מפיו. בגלל נוכחותו הנשגבת של קרישנה, זרם דמעות בלתי פוסק פרץ מעיניו. הוא נאלם דום מהתרגשות, כמו איבד את כוח הראייה והדיבר. אולם קרישנה, שמיטיב תמיד עם דבקיו, הרים אותו אז בידו, וחיבק אותו. נראה היה שקרישנה התרצה ממנו מאד. גם בַּלַראמה חיבק אותו. ושניהם אחזו בידו והובילו אותו אל חדר האורחים. הם הושיבו אותו במושב נאה והציעו לו מים לרחוץ את רגליו. הם גם סגדו לו במינחות של דבש ושאר אביזרים. ואז, יושב בנוחות, שניהם העניקו לו פרה במתנה, גם הגישו לו מאכלים ערבים, והוא אכל. אחרי שסיים את ארוחתו, בַּלַראמה הגיש לו עלי לעיסה ותבלינים, וגם משחת סנדל, כדי להוסיף על הנאתו ונוחותו. קרישנה מילא אחר כל הכללים הוֵדיים להכנסת האורחים. זאת כדי ללמד כיצד לקבל פניו של אורח בבית. הכלל הוא שאפילו אויב יש לארח יפה, ולהסיר ממנו כל חשש לסכנה ממארחו. אם המארח הינו עני, עליו להציע לפחות מחצלת לישיבה וכוס מים. קרישנה ובַּלַראמה קיבלו את פניו של אַקְרֻוּרַה כיאה למעמדו הרם.

או אז, כשהוא ישוב כבר בנוחות, פנה אליו נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, אביו המאמץ של קרישנה, ואמר, ״אַקְרֻוּרַה יקירי, מה אשאל אותך? ידוע לי שאתה שוהה בחסותו של קַמְּסַה, האכזר והרשע מכול. הגנתו דומה להגנה שנותן בעל בית מטבחיים לחיות שהוא עומד לטבוח. ברוב אנוכיותו הוא הרג את בני אחותו. כיצד אוכל להאמין שהוא אכן מגונן על אזרחי מַתְהוּרָא?״ משפט זה הינו חשוב מאד. כאשר מנהיגי המדינה מעוניינים רק בטובת עצמם, אין ביכולתם לדאוג לרווחת האזרחים.

דברי הנועם של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה השכיחו מאַקְרֻוּרַה לגמרי את עיפותו, לאחר יום של מסע ממַתְהוּרָא לוְרּינְּדָאוַנַה.

סיפורי קרישנה: פרק 37 – הריגת הזדים קֵשִׂי ווְיומָאסוּרַה

לפקודתו של קַמְּסַה, הפך אז הזד קֵשִׂי לסוס אימתני, ונכנס בדהרה לתחומי ורינדאוון. רעמתו הענקית התנופפה, פרסותיו חרצו באדמה, ובקול צהלה מחריד הוא הבעית את היקום כולו. משנוכח קרישנה שתושבי ורינדאוון כולם נמלאו אימה מקול הצהלה ומן הזנב שמתנופף בשמים כמו ענן, הוא הבין שהסוס מזמין אותו לקרב, ונכון ומזומן, הוא נעמד לפני הזד. הסוס פרץ אז לעברו בשאגה נוראה, כשאגת האריה. קֵשִׂי הסתער עליו במהירות וניסה לבעוט בו בטלפיו שהיו אדירות כוח וקשות כמו אבן. אלא שקרישנה תפס אז ברגליו והכשיל את נסיונו. כעוס מעט, קרישנה נע בזריזות סביב לסוס, ואחרי כמה סיבובים, השליך אותו למרחק מאה מטרים, ממש כשם שגַרוּדַּה משליך נחש גדול. הסוס איבד מיד את הכרתו, אולם שב והתעשת, ובחימה שפוכה שוב הסתער על קרישנה, והפעם בפה פעור. קרישנה שלח אז את ידו השמאלית ודחף אותה לתוך פיו של הסוס. ידו של קרישנה בפיו היתה כמו מוט ברזל מלובן וכאבו היה נורא. מיד נשרו שיניו. או אז התחילה ידו של קרישנה להתנפח, וגרונו של קֵשִׂי, להישנק. כמעט נחנק ומשתנק, הסוס הגדול נטף עתה כולו זיעה והחל לבעוט ברגליו לכל עבר. עיניו התגלגלו בחוריהן, הוא הפריש צואה ושתן בו-זמנית, ונפח את נשמתו ואת כוח-חיותו. כאשר מת הסוס, פיו התרופף וקרישנה שלף ממנו ללא קושי את ידו. קרישנה לא הופתע מן הקלות שבה הומת הזד, אולם האלים-למחצה מעדן התפלאו, וכאות להערכתם הרבה ברכו את קרישנה במטר פרחים.

אחרי התקרית הזו, בא נָארַדַה מוּני, הנעלה שבדבקים, ופגש את קרישנה בחשאי. הוא אמר לו, ״אלי היקר, אתה הינך נשמת-העל הבלתי מוגבל, אדון כל כוחות הנסתר, ריבון העולם, ואישיות אלוה השורה בכול. הבריאה החומרית כולה נחה בך. אתה אדונם ומורם של הדבקים, אתה אדונו של כל אחד. אלי, כנשמת-העל שבכל ישויות החיים, אתה חבוי בלבן, כמו אש שטמונה בחומר בערה. אתה צופה בכל מעשיהן והשולט העליון בלבבן. אתה מסתפק בעצמך; לפני הבריאה רק אתה קיים, וממך, באמצעות אונך, נברא העולם החומרי. על-פי תכניתך המושלמת, נוצר העולם מפעולת גומלין של מידות הטבע, אתה גם מקיים אותו ומחריבו; אף שבעצמך אינך מושפע מפעילות זו. אתה השליט העליון לעד. אלי, הופעת עלי אדמות כדי לכלות אותם מלכים לכאורה, שלמעשה הינם זדים. לבושים כנסיכים, רשעים אלה מוליכים את הציבור שולל. הופעת בעולם כדי להגשים את דיברתך—שמשימתך עלי אדמות היא לכונן את עקרונות הדת ולחסל גורמים שפלים ובלתי רצויים. לכן אני בטוח שמחרתיים אזכה לראות מתים מידך זדים כמו צָ'אנּוּרַה ומוּשְׁטיקַה ומתאבקים נוספים, וגם פילים, ואפילו קַמְּסַה עצמו. אני אחזה בזה במו עיני. אני מקווה גם שאוכל לצפות אחר כך במותם של הזדים שַׂנְקְהַה, יַוַנַה, מוּרַה ונַרַקָאסוּרַה. אני אראה אותך לוקח את פרח הפָּאריגָ'אתַה מממלכת עדן, גם אראה אותך מביס את מלך עדן.״

״אלי,״ המשיך נאראדה, ״אני אראה אותך נישא לנסיכות רבות, בנותיהם של מלכים אמיצים, זוכה בכל אחת מהן בגבורתך כקְשַׁתְרייַה.״ (קְשַׁתְרייַה שחפץ להינשא לנסיכה יפיפיה ורבת כישורים, בתו של מלך גדול, חייב להילחם עבורה ולנצח את מתחריו. רק אז מוכן המלך להעניק לו אותה.)

״אני גם אראה אותך מציל את המלך נְרּיגַה מחיי גיהנום. זה יתרחש בדְוָארַקָא. שם אראה אותך זוכה באשתך ובאבן הסְיַמַנְתַקַה. גם אראה כיצד תציל את בנו של בְּרָאהְמַנַה ממוות, לאחר שכבר עבר לכוכב אחר. אחר כך אראה אותך הורג את הזד פּוּנְּדְּרַקַה ושורף לאפר את ממלכת קָאשִׂי. תילחם גם עבור המלך יוּדְהישְׁטְהירַה ותהרוג את מלך צֵ'די ואת דַנְתַוַקְרַה בקרב אדיר. עוד רבים מעללי הגבורה שתבצע בחסדך במשך שהותך בדְוָארַקָא, וגדולי המשוררים שבעיתים כולם ישוררו אודות נפלאותיך. בקרב בקוּרוּקְשֵׁתְרַה תשמש כרכבו של ידידך ארג'ונה, וכהתגלמות המוות הבלתי מנוצח—הזמן הנצחי—תשמיד את כל הלוחמים שיתאספו לקרב; כוחות צבא אדירים ייטבחו בקרב זה. אלי, הריני משתחווה לפני כפות רגלי הלוטוס שלך. אתה שרוי כולך בנשגב—בידע ובחדוה מושלמים. אתה שלם ומושלם ומעבר לתשוקות. באמצעות אונך הפנימי אתה מחולל את השפעתה של מָאיָא. איש אינו מסוגל לאמוד את אונך הבלתי מוגבל. אלי, אתה השליט העליון, מצוי כולך באונך הפנימי; ורק טיפשי לחשוב שאתה תלוי בבריאותיך.״

״אף שנולדת בשושלת היַדוּ והוְרּישְׁנּי, למעשה, הופעת עלי אדמות בדמותך המקורית של ידע, חדוה ונצח, לתענוגך שלך. אינך תלוי בדבר מלבדך; משום כך הריני משתחווה לפני כפות רגלי הלוטוס שלך.״

נָארַדַה מוּני ביקש להדגיש בפני כלל האנשים שקרישנה הינו עצמאי לחלוטין. מעשיו, כגון הופעתו במשפחת היַדוּ ויחסיו עם ארג'ונה—אלה אינם נכפים עליו, הוא גם אינו צריך לשאת בתוצאותיהם. הם בסך הכול עלילות שעשועיו, אף שאנו חווים אותם כעובדות ממשיות.

או אז, אחרי שנָארַדַה השתחווה לפני קרישנה, הוא פרש לו, ברשותו. וקרישנה, אף שרק הרג את הזד קֵשִׂי, שב, כאילו כלום לא קרה, לרעות את הפרות ביער עם חבריו. כך קרישנה מבלה לעד בשעשועים נשגבים עם חבריו רועי הפרות ועם הגופִּיות בוורינדאוון. רק לעיתים הוא מפגין את כוחו האלוהי הבלתי רגיל, והורג זדים שונים.

מאוחר יותר באותו בוקר קרישנה הלך לשחק עם חבריו הרועים על פסגת גבעת גווַרְדְהַנַה. הם שיחקו שם בשוטרים וגנבים; כמה ילדים הפכו לשוטרים, כמה, לגנבים, וכמה, לכבשים. בעודם משתעשעים כך במשחקי ילדות, הופיע וְיומָאסוּרַה, או ״הזד המעופף״, לזירה. זד זה היה בנו של זד גדול אחר, מַיַה, וידע לבצע כשפים מופלאים. וְיומָאסוּרַה הצטרף אל הילדים ששיחקו כגנבים, והחל לגנוב בזה אחר זה ילדים רבים ששיחקו ככבשים. הוא חטף כמעט את כולם וסגר אותם במערות בהר וחסם את פי המערות באבנים. אלא שקרישנה הבין את תחבולתו; הוא מיהר אז ותפס אותו, ממש כמו שאריה מתנפל על כבשה. הזד ניסה להיחלץ, והתרחב עד שהיה להר גדול, אולם קרישנה לא הניח לו להימלט מידיו. הוא השליך אותו בכוח רב לארץ והרג אותו, כמו שטובחים חיה בבית מטבחיים. ואז, לאחר שהמית את הזד, הוא שיחרר את חבריו הכלואים במערות. חבריו, גם האלים-למחצה, כולם פיארו את מעשהו המופלא, ושוב הוא שב לוורינדאוון עם הפרות וידידיו.

סיפורי קרישנה: פרק 36 – קַמְּסַה שולח את אַקְרֻוּרַה אל קרישנה

בוורינדאוון הכול היו שקועים תמיד במחשבות אודות קרישנה; זכרון עלילותיו סחף אותם בים של חדוה עילאית. אלא שטומאתו של העולם החומרי הינה רבה כל כך, עד כי אפילו לוורינדאוון הגיעו אַסוּרים, או זדים, כדי להפריע את אוירתה השלוה.

אחד הזדים, שמו אַרישְׁטָאסוּרַה, נכנס לכפר בדמות שור ענק בעל קרניים אימתניות. הוא החל לחפור את האדמה בטלפיו, וזו נרעדה אז כולה, כמו ברעידת אדמה. בקול שאגה אדיר הוא חפר את האדמה שלגדות הנהר, ואז, נכנס לכפר. למישמע שאגתו הפראית, מטילת האימה, היו פרות ונשים הרות שהפילו את ולדותיהן. גופו עצום המימדים ורב הכוח נגע ממש בעננים, כמו היה פסגתו של הר שמכוסה בעננים. מראהו האימתני במבואות הכפר הבעית את התושבים כולם, גברים כנשים, והפרות ושאר חיות ורינדאוון מיהרו לנוס על נפשן.

המצב הפך עתה חמור עד מאד והתושבים כולם החלו לזעוק, ״קרישנה! קרישנה! בוא תציל אותנו!״ וקרישנה, נוכח במנוסת הפרות, השיב מיד, ״אל תפחדו! אל תפחדו!״ הוא נעמד אז לפני אַרישְׁטָאסוּרַה ואמר, ״הו השפל שביצורים. מדוע אתה מפחיד את תושבי גוקוּלַה? מה תרויח מזה? אם באת כדי לקרוא תגר נגדי, הריני מוכן ומזומן להלחם איתך.״ כך קרישנה התגרה בזד, ודבריו אכן הציתו את חמתו. קרישנה עמד לפני השור, ידו על כתף חברו, והשור פרץ אז בזעם לעברו. הוא חפר באדמה בטלפיו, נופף את זנבו אלעל, ונראה כאילו עננים מרחפים מעל זנבו. עיניו התאדמו והתרוצצו בחימה, ואז, כיוון את קרניו, והסתער, כמו היה הברק של אינְדְרַה. אלא שקרישנה מיהר ותפס בקרניו והשליך אותו, ממש כשם שפיל גדול משליך מעליו פיל קטן טורדני. אף שתשוש כולו ונוטף זיעה, שב הזד ואזר עוז והתרומם, ושוב הסתער על קרישנה בחימה שפוכה, מתנשף בכבדות במרוצתו. וקרישנה, שב ותפס בקרניו ושוב השליכו לקרקע ושבר את קרניו. עתה קרישנה החל לבעוט בגופו, כמו שסוחטים סמרטוט רטוב על הארץ, ואַרישְׁטָאסוּרַה התהפך אז על גבו והחל לנפנף את טלפיו בפראות. או אז, מדמם, מפריש צואה ושתן, ועיניו יוצאות מחוריהן, הוא פרש לממלכת המוות.

האלים-למחצה בכוכבי עדן, נפעמים מן ההישג המופלא, המטירו אז פרחים על קרישנה. קרישנה הינו נשמת חייהם של כל תושבי ורינדאוון, אולם אחרי הריגת הזד דמוי השור, הוא הפך אפילו יקר עוד יותר. בצעדת ניצחון הוא נכנס אז עם בַּלַראמה אל הכפר, והתושבים כולם הריעו להם בחדוה. רק טבעי שבני משפחה, קרובים וידידים נמלאים שמחה עם הישגו המופלא של יקירם.

אחרי תקרית זו חשף נָארַדַה את סודו של קרישנה. נָארַדַה מוּני ידוע לרוב כדֵוַדַרְשַׂנַה, או מי שרק אלים-למחצה או אנשים מרמתם מסוגלים לראות אותו. אף-על-פי-כן הוא הלך לבקר את קַמְּסַה, שלא היה כלל וכלל כמו אל-למחצה, והלה זכה לראות את פניו. קַמְּסַה ראה כמובן גם את קרישנה, אף שברגיל צריכות העינים להיטהר כדי לראות את האל או את דבקיו. מכל מקום, עצם המגע עם דבק טהור מביא ברכה בלתי נתפסת, שנקראת אַגְ'נַתַסוּקְרּיתי. האדם, אף שאינו מבין כיצד הוא מתקדם, זוכה ומתקדם בגלל שראה דבק של האל.

משימתו של נָארַדַה מוּני היתה להביא את הדברים לסיום מהיר. קרישנה הופיע כדי לכלות את הזדים, וקַמְּסַה היה הראשי שבהם. נָארַדַה ביקש לזרז את מהלך הענינים; הוא מיהר איפוא, ופנה אל קַמְּסַה, וגילה לו את האמת לאמיתה. ״אתה אמור למות בידי בנו השמיני של וַסוּדֵוַה,״ הוא אמר, ״ובן זה הינו קרישנה. וַסוּדֵוַה הוליך אותך שולל, וגרם לך להאמין שהילד השמיני הינו בת. אף שלמעשה, הבת נולדה לישׂודָא, אשתו של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, ווַסוּדֵוַה החליף את הילד בילדה, כדי להטעותך. קרישנה הינו בנו של וַסוּדֵוַה, וגם בַּלַראמה. חושש מאכזריותך, הוא החביא אותם בעורמה בוורינדאוון, מחוץ לתווך ראייתך.״ נָארַדַה הוסיף גם ואמר לו, ״כל הזמן הזה חיו קרישנה ובַּלַראמה ללא ידיעתך תחת השגחתו של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה. ואלה הם שהמיתו את כל האַסוּרים, חבריך, ששלחת לוורינדאוון, להרוג שם את הילדים השונים.״

מיד למישמע הבשורה, שלף קַמְּסַה את חרבו החדה והיה נכון להרוג את וַסוּדֵוַה על דו-פרצופיותו. אולם נָארַדַה רגיע אותו, ״לא וַסוּדֵוַה יהרוג אותך. מדוע להתאמץ עתה ולהרוג אותו? עדיף לנסות ולהרוג את קרישנה ובַּלַראמה.״ ובכל זאת, כדי להשביע את כעסו, קַמְּסַה אסר אז את וַסוּדֵוַה ואת אשתו וכבל אותם באזיקי ברזל. לאור המידע החדש, הוא מיהר וקרא לזד קֵשִׂי וביקש שיצא מיד לוורינדאוון, לתפוס את בַּלַראמה וקרישנה. למעשה, הוא שלח את קֵשִׂי למות בידי קרישנה ובַּלַראמה ולזכות כך בגאולה. הוא קרא אז למאלפי הפילים המיומנים צָ'אנּוּרַה, מוּשְׁטיקַה, שַׂלַה, תושַׂלַה וכו' ואמר, ״ידידי היקירים, הקשיבו נא ברוב קשב. בביתו של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה בוורינדאוון ישנם שני אחים, קרישנה ובַּלַראמה. למעשה, אלה הינם בניו של וַסוּדֵוַה. כידוע לכם, ישנה נבואה שאני עתיד למות בידי קרישנה. עתה בקשתי היא שתארגנו תחרות האבקות. מכל קצוות הארץ אנשים יבואו לחזות בחגיגה. אני אדאג שגם שני נערים אלה יבואו, ותפקידכם לנסות ולהרוג אותם בזירת ההאבקות.״

עד היום נוהגים תושבי צפון הודו לערוך תחרויות האבקות שכאלה, ומהשרימד בהאגותם מסתבר שגם לפני 5,000 אלה היו נפוצות מאד. קַמְּסַה תיכנן איפוא, לערוך תחרות שכזו ולהזמין אליה קהל גדול. הוא הורה אז למאלפי הפילים, ״זיכרו להציב את הפיל קוּוַלְיָאפּידַּה בשער המחנה, ונסו ללכוד את קרישנה ובַּלַראמה מיד עם בואם, ולהרוג אותם.״

קַמְּסַה יעץ להם גם להקריב חיות לכבוד שיווה, גם לערוך לכבודו את טקס הדְהַנוּר-יַגְ'נַה ואת טקס הקרבן שנערך ביום הארבעה עשר להימלאות הירח שנקרא צַ'תוּרְדַשִׂי. יום זה חל שלושה ימים אחרי אֵקָאדַשִׂי, והוא מוקדש לסגידה לשיווה. אחד מחלקיו המוחלטים של שיווה נקרא קָאלַבְּהַיְרַוַה, ולו סוגדים הזדים בקרבן חיות שהופשטו מעורן. בוַיְדְיַנָאתְהַה-דְהָאמַה בהודו עדיין נוהגים הזדים לערוך קרבן שכזה לפני האל קָאלַבְּהַיְרַוַה. קַמְּסַה השתייך לחבורת רשעים; הוא גם היה מדינאי ממולח וחיש מהר נערך עם ידידיו הזדים להמתת קרישנה ובַּלַראמה.

או אז הוא הזמין אליו את אַקְרֻוּרַה, מבני שושלת היַדוּ, שבה קרישנה נולד כבנו של וַסוּדֵוַה. אַקְרֻוּרַה הגיע, וקַמְּסַה לחץ את ידו בנימוס ואמר, ״אַקְרֻוּרַה יקירי, למען האמת, אין לי ידיד כמותך בכל שושלות הבְּהוגַ'ה והיַדוּ. אתה הנדיב באנשים, וכידיד אני חפץ עתה לבקש ממך בקשה גדולה. למעשה, אני פונה לעזרתך, ממש כשם שאינְדְרַה מבקש מקלט בווישנו. בקשתי היא שתצא מיד לוורינדאוון כדי למצוא שם שני ילדים, קרישנה ובַּלַראמה. הם בניו של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה. קח את המרכבה היפיפיה הזו, שהותקנה במיוחד עבורם, והבא אותם ללא דיחוי. זוהי בקשתי אליך. אני מתכנן להרוג את השנים הללו. ברגע שיכנסו בשער, ימתין להם הפיל הענק קוּוַלְיָאפּידַּה, שמן הסתם יחסל אותם. אולם אם בדרך כלשהי יצליחו להיתחמק מפניו, הם יפגשו במתאבקים וימותו מידיהם. זוהי תכניתי. אחרי שהשנים ימותו, אני אמית את וַסוּדֵוַה ואת נַנְדַה, מתומכי שושלות הוְרּישְׁנּי והבְּהוגַ'ה. אני אמית גם את אבי אוּגְרַסֵנַה ואת אחיו דֵוַקַה, כי שניהם אויבי ומפריעים לשלטוני. כך אפטר מכל אויבי. גַ'רָאסַנְדְהַה הינו חותני, וידידי הינו הקוף הגדול דְויוידַה. בעזרתם לא אתקשה לחסל את כל המלכים על-פני האדמה שתומכים באלים-למחצה. על-פי תכנית זו, אשאר אז ללא כל מתנגד; כמה נעים יהיה אז לשלוט בעולם ללא הפרעה! אתה מודע בודאי גם לעובדה ששַׂמְבַּרַה, נַרַקָאסוּרַה ובַּנָּאסוּרַה הינם חברי הקרובים, ויהוו עזרה חשובה במלחמתי נגד המלכים תומכי האלים. אין ספק כי כך אוכל לחסל את אויבי כולם. מהר איפוא, לוורינדאוון ועודד את הילדים לבוא לכאן, לחזות ביופיה של מַתְהוּרָא ולהשתתף בתחרות ההאבקות.״

למישמע תכניתו, אַקְרֻוּרַה השיב, ״מלך יקר, הִתווית תכנית מצוינת להסרת כל המכשולים המדיניים שניצבים לפניך. אלא שדרוש שיקול דעת נוסף, כי אלמלא כן, זו לא תישא פרי. אחרי הכול, רצונות רבים בלב איש, אולם רצון אלוהים יקום. גם הנפלאות שבתכניות יכשלו ללא אישורה של ההשגחה העליונה. הכול בעולם החומרי יודעים שהכוח העליון הוא שקובע בסופו של דבר. גם מתכנן התכניות הפורה ביותר חייב לדעת שיאלץ לשאת בתוצאות מעשיו, בצורת שמחה וצער. אולם אין לי דבר נגד הצעתך. כידיד, הריני נכון למלא את פקודתך ולהביא לכאן את קרישנה ובַּלַראמה, כרצונך.״

או אז, משסיים להורות לחבריו השונים, קַמְּסַה פרש, ואַקְרֻוּרַה יצא לעבר ורינדאוון.

סיפורי קרישנה: פרק 35 – הגעגועים של הגופִּיות

"נהר היַמוּנָא הוא ביש מזל כמותנו; כי אינו זוכה בחסדו של קרישנה"

"נהר היַמוּנָא הוא ביש מזל כמותנו; כי אינו זוכה בחסדו של קרישנה"

הגופִּיות של ורּינְדָאוַנַה נמשכו אל קרישנה כל כך, עד כי לא הסתפקו במחול הרָאסַה הלילי; הן רצו ליהנות מחברתו גם בשעות היום. כאשר היה הולך ליער עם חבריו הרועים והפרות, אף שלא יכלו להצטרף אליו בעצמן, ליבן הלך עמו. וכיוון שלבן היה עמו, הן יכלו להתענג על חברתו, דרך געגועיהן העזים אליו. שְׂרִי צ'איטניה מַהָאפְּרַבְּהוּ ותלמידיו הישירים, הגוסְוָאמִים, לימדו כיצד לפתח תחושת געגועים עזה שכזו. גם כאשר איננו מצויים עם קרישנה במישרין, ביכולתנו להתרועע עמו, כמו הגופִּיות, דרך געגועים. דמותו הנשגבת של קרישנה, מעלותיו, עלילותיו וחפציו – כולם זהים לו. ישנן תשע דרכים לשירות מסור. אולם שירות מסור מתוך געגועים מרומם לשלב השלמות העליון – למישור של הגופִּיות.

שְׂרִיניוָאסָאצָ'ארְיַה אומר בתפילתו לששת הגוסְוָאמִים, שהם נטשו שיפעה חומרית, תפקיד ממשלתי, ומעמד של נסיכים, והלכו לורּינְדָאוַנַה, שם חיו כמו קבצנים רגילים, מבקשים נדבות מדלת לדלת. אולם כיון שהיו חדורים כליל בתחושת הגעגועים של הגופִּיות, הם חוו כל רגע באושר עילאי. גם שְׂרִי צ'איטניה בגַ'גַנְנָאתְהַה פּוּרִי, חדור בהלך רוחה של רָאדְהאָרָאנִי, חש געגועים עזים אל שְׂרִי קרישנה. כמותם, גם כל מי שמשתייכים לשושלת המורים של מָאדְהְוַה-גַוּדִּייַה-סַמְפְּרַדָאיַה צריכים לחוש געגועי פרידה כאלה אל קרישנה. לסגוד לדמותו הנשגבת, לשוחח אודות בשורתו, עלילותיו, מעלותיו, חפציו ובני לוויתו הנשגבים. תפקידו של המורה הרוחני להוביל את הדבק אל שלב השלמות העליון. ותחושת געגועים מתמדת תוך כדי שירות לאל היא שלמותה של תודעת קרישנה.

הגופִּיות נהגו לשוחח ביניהן אודות קרישנה. וכזו היתה שיחתן: ״ידידותי היקרות,״ אמרה גופִּי אחת, ״אתן יודעות שכאשר קרישנה משתרע על הארץ, הוא נשען על מרפקו השמאלי, ואת ראשו הוא מניח על כף ידו השמאלית. בשעה שהוא מנגן בחלילו עם אצבעותיו העדינות, הוא מזיז את גבותיו המצודדות. הצלילים שהוא מפיק יוצרים אוירה מקסימה, ותושבי עדן שטסים בחלל עם נשותיהם ואהובותיהם, עוצרים את אוירוניהם, מאובנים מן הצלילים הקסומים. ישובות באוירונים, נשות האלים נמלאות בושה על כשרונן שלהן לנגן ולשיר. הן גם נמלאות בתשוקה מינית עזה ושערן נפרע ומלבושן ההדוק מתרופף.״

גופִּי אחרת אמרה, ״ידידותי, כמה יפה הוא קרישנה! אלת המזל אינה נוטשת את חזהו לעולם, וצוארו מעוטר תמיד בענק זהב. קרישנה יפה התואר מנגן בחלילו כדי לנסוך חיים בלב דבקיו הרבים. הוא ידידן היחיד של ישויות החיים הסובלות. בשעה שהוא מנגן בחלילו, הפרות ושאר חיות ורּינְדָאוַנַה, שבדרך כלל שקועות באכילה, מחזיקות רק קמצוץ מזון בפיהן וחדלות ללעוס. אוזניהן מזדקרות אל על והן קופאות על מקומן, כמו לא היו יצורים חיים, אלא חיות מצוירות. אפילו אלה מוקסמות מנגינתו, קל וחומר אנחנו.״

גופִּי נוספת אמרה, ״ידידותי היקרות, כאשר קרישנה עובר עם נוצות טווס נעוצות לראשו וגופו מעוטר במחצבי ורינדאוון, כל בעלי החיים נאלמים דום. נאלמים דום גם דברים חסרי חיים כגון נהרות ואגמים. הוא נראה ממש כמו גיבור, מקושט בעלים ופרחים לגופו. כאשר הוא מנגן בחלילו וקורא עם בַּלַרָאַמה לפרות, נהר היַמוּנָא פוסק מזרימתו וממתין למשב הרוח שישא אליו את אבק כפות רגלי הלוטוס שלו. הנהר הוא ביש מזל כמותנו; כי אינו זוכה בחסדו של קרישנה. הוא נשאר שם, קופא על מקומו ועוצר את גליו, כמו שאנו עוצרות את דמעותינו מרוב תסכול וגעגועים לקרישנה.״

בהעדרו של קרישנה, היו הגופִּיות מזילות דמעות ללא הרף. רק לעיתים, כשציפו לבואו, היו חדלות. אולם אז, כאשר נוכחו שאינו בא, ברוב תסכול היו שוב מתחילות לבכות.

קרישנה הינו אישיות אלוה המקורי, המקור לווישנו על שלל דמויותיו, וילדי הרועים היו כולם אלים-למחצה. אלים-למחצה כגון שיווה, ברהמה, אינְדְרַה וצַ'נְדְרַה, כולם סוגדים לווישנו ומצויים סביבו. וכאשר קרישנה תר ביערות ורּינְדָאוַנַה, או טיפס על גבעת גווַרְדְהַנַה, היו ילדי הרועים מתלווים אליו. בשעה שפסע, הוא ניגן בחלילו, כדי לקרוא לפרותיו. ומעצם נוכחותו הפכו העצים, השיחים וכל צמחי היער מודעים לקרישנה. מי שמודע לקרישנה רוצה להקריב לו הכול; ולמרות שצמחים אינם ניחנים בדרך כלל בתודעה מפותחת, בזכות נוכחותו ונוכחות ידידיו, גם הם הפכו מודעים לו וביקשו להעניק לו הכול – כל שיש ברשותם – והשירו מענפיהם פירות, פרחים וצוף לרוב.

כאשר קרישנה פסע על גדות נהר היַמוּנָא, תילַקַה יפיפה קישט את פניו, זר מפרחי יער עיטר את צוארו, ומשחת עץ סנדל ועלי תוּלַסִי קישטו את גופו. האוירה, רווּיה בנקטר מתוק שכזה, הטריפה את דעתן של הדבורים. וקרישנה, מרוצה מזמזומן, הצטרף בנגינת חלילו, והצלילים היו כה ערבים יחדיו, עד כי כל יצורי המים, גם העגורים, הברבורים, הברוזים וכל מיני הציפורים, כולם היו כמכושפים. הם נאלמו דום, חדלו מכל שחיה או מעוף, עצמו את עיניהם וסגדו בהגות עמוקה לקרישנה.

גופִּי אחת אמרה, ״ידידותי, קרישנה ובַּלַראמה מקושטים להפליא בעגילים ובענקי פנינים. הם משתעשעים להם על פסגת גווַרְדְהַנַה, וכאשר קרישנה מנגן בחלילו, כמו מכשף בקסמיו את הבריאה כולה, הכול נמלא בעונג נשגב. העננים חוששים מפניו ופוסקים מלרעום בקול; במקום להפריע לצלילי החליל, הם חוזרים אחריו בקול רעם חרישי, בברכת שלום לקרישנה חברם.״

קרישנה נחשב לחברו של הענן, כיוון ששניהם מפיגים את מצוקתו של הסובל. מי שסובלים בלהט החום, מצנן אותם הענן עם גשמיו. כמותו, מביא קרישנה הקלה למי שנטרדים בעולם החומרי מאש המצוקות החומריות. קרישנה והענן ידידים גם בגלל צבע גופם הדומה. הענן, שמבקש לברך את חברו העילאי, אינו ממטיר מים אלא פרחים קטנים, שמכסים את ראשו של קרישנה ומגינים עליו מפני השמש היוקדת.

 "הילוכו של קרישנה רב חן ומצודד עד מאד, ובידו הוא נושא את חלילו. עם מראה שכזה, מיד נעורה בנו תאוה להתענג בחברתו"

"הילוכו של קרישנה רב חן ומצודד עד מאד, ובידו הוא נושא את חלילו. עם מראה שכזה, מיד נעורה בנו תאוה להתענג בחברתו"

אחת הגופִּיות אמרה לאמא יַשׂודָא, ״אמא יקרה, מבין כל ילדי הרועים, בנך מומחה מאד. הוא בקי בכל סוגי האמנויות – מיטיב לרעות את הפרות, וגם נגן מחונן בחליל. הוא מחבר את לחניו בעצמו, ואז מנגן אותם עם החליל בין שפתותיו. וכאשר הוא מנגן, בבוקר או בערב, האלים-למחצה כגון שיווה, ברהמה, אינְדְרַה וצַ'נְדְרַה כולם שחים ראשיהם ומאזינים ברוב קשב. למרות שכל אלה מלומדים גדולים, אין ביכולתם להבין את מבנהו של הלחן. הם מקשיבים ומנסים להבין, אבל רק מתבלבלים.״

גופִּי אחרת אמרה, ״ידידה יקרה, כאשר קרישנה שב הביתה עם הפרות, טביעות רגליו – המעוטרות בדגל, ברק, קלשון ופרח לוטוס – מפיגות את מכאובה של האדמה, המיוסרת מכובד פסיעותיהן של הפרות. הילוכו רב חן ומצודד עד מאד, ובידו הוא נושא את חלילו. עם מראה שכזה, מיד נעורה בנו תאוה להתענג בחברתו. ואז אנו קופאות על מקומנו ונאלמות דום כמו עצים. אנו שוכחות אפילו את מראנו.״

לקרישנה היו אלפי פרות שנחלקו לקבוצות על-פי צבעיהן. כאשר היה חוזר מן המרעה, היה מקבץ אותן יחדיו. הוַיְשְׁנַּוים מזמרים על שרשרת בת 108 חרוזים, שמסמלים את 108 הגופִּיות הראשיות. גם קרישנה נהג למנות 108 קבוצות שונות של פרות.

״כאשר קרישנה שב, הוא עונד זר תוּלַסִי,״ תיארה גופִּי לחברתה. ״הוא מניח ידו על כתף אחד הילדים ונושף בחלילו הנשגב. נשותיהם של הצבאים השחורים מוקסמות כליל מן הצלילים, שדומים לצלילי הוִינָּא. האילות מתקרבות אל קרישנה, ומאובנות כמכושפות, הן שוכחות את בתיהן ובעליהן. אלה נשבות בצלילי החליל כמו שאנו נשבות בים מעלותיו הנשגבות של קרישנה.״

היתה גופִּי שאמרה לאמא יַשׂודָא, ״אמא יקרה, כאשר בנך שב הביתה, הוא מתקשט בניצני פרחי הקוּנְדַה, וכדי לשמח את חבריו, הוא נושף בחלילו. משב רוח קליל בא אז מדרום ומענג את האוירה בצינתו ובשלל ניחוחותיו. אלים-למחצה כמו הגַנְדְהַרְוים והסידְדְהים מנצלים את האוירה ונושאים תפילות לאל ומנגנים בשופרים ובתופים. מה רב חסדו של קרישנה לתושבי וְרַגַ'בְּהֻוּמי, ורּינְדָאוַנַה! כאשר הוא שב עם הפרות ועם ידידיו, כולם הוגים בו כמרים גבעת גווַרְדְהַנַה. אלים-למחצה חשובים כמו ברהמה ושיווה מנצלים את ההזדמנות ויורדים כדי לשאת לו תפילת ערב. הם מתלווים אל הילדים ושרים הלל לנפלאותיו.״

״קרישנה משול לירח, שנולד מים רחמה של דֵוַקִי. בשובו עם ערב, אף שנראה תשוש, הוא מנסה לשמח את תושבי וְרַגַ'בְּהֻוּמי בנוכחותו המבורכת. בשובו, מעוטר בזר פרחים, נראות פניו יפות להפליא. הוא נכנס לורּינְדָאוַנַה ופסיעותיו כפסיעות הפיל, ובאיטיות הוא נכנס כך לביתו. עם כניסתו, הגברים, הנשים והפרות כולם שוכחים מיד את חומו של היום.״

כך היו מתארות הגופִּיות ונזכרות בעלילותיו הנשגבות ובמעשיו של קרישנה, כאשר נעדר מורּינְדָאוַנַה. תיאורים כאלה נותנים לנו מושג כלשהו על קסמו של קרישנה. כל דבר וכל אחד נמשכים אליו – זהו התיאור המושלם של כוח משיכתו. מי שמבקש להתמלא כולו בתודעת קרישנה יכול ללמוד רבות מדוגמתן של הגופִּיות. בקלות רבה אפשר להתרועע עם קרישנה דרך זכירת עלילותיו הנשגבות. כל אחד נוטה לאהוב מישהו. תודעת קרישנה פירושה להפוך את קרישנה למושא האהבה המרכזי. די לזמר את המנטרה הרא קרישנה בדרך קבע ולזכור את עלילותיו הנשגבות, כדי להפוך מודעים לקרישנה כליל, ולחיות חיים נשגבים ורבי ערך.

סיפורי קרישנה: פרק 34 – וידְיָאדְהַרַה זוכה בגאולה והדמון שַׂנְּקְהָאסוּרַה מומת

למגעו של קרישנה, השיל הנחש את גוף הזחל והפך לאל-למחצה יפיפה, וידְיָאדְהַרַה

למגעו של קרישנה, השיל הנחש את גוף הזחל והפך לאל-למחצה יפיפה, וידְיָאדְהַרַה

פעם אחת השתוקקו רועי הבקר של ורינדאוון, בהנהגת נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, ללכת לאַמְבּיקָאוַנַה, כדי לערוך שם את טקס השׂיוַרָאתְרי. הרָאסַה-לִילָא התחולל בסתיו, וטקס ההולי או הדולַיָאתְרָא הוא האירוע הגדול שמתרחש אחריו. בין הרָאסַה-לִילָא לטקס הדולַיָאתְרָא חל חג חשוב נוסף, שׂיוַרָאתְרי, שנחוג במיוחד על-ידי השׂיוַיְתים, דבקיו של שיווה. אף שהבְּהַקְתות, או דבקיו של קרישנה, אינם נוהגים בדרך כלל לחוג את הטקס הזה, לעיתים גם הם מתאוים להשתתף בו, כאות הוקרה לשיווה שנחשב לגדול הוַיְשְׂנַּוים. משום כך נאמר בשרימד בהאגותם שרועי הבקר בהנהגת נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה ״השתוקקו פעם אחת״. פירושו של דבר שלא נהגו לחוג את הטקס בדרך קבע, אבל פעם אחת ביקשו, מתוך סקרנות, ללכת לאַמְבּיקָאוַנַה. אַמְבּיקָאוַנַה מצוי במקום כלשהו במחוז גוּגַ'רַת, ונאמר ששכן לגדות נהר הסַרַסְוַתִי, אף שנהר זה לא זורם בגוּגַ'רַת. הנהר היחיד שעובר שם הוא הסַוַרְמַתי. כל אתרי הקודש החשובים בהודו מצויים ליד נהרות גדולים כגון הגנגס, היַמוּנָא, הסַרַסְוַתִי, הנַרְמַדָא, הגודָאוַרִי, הקָאוֵרִי וכו'. אַמְבּיקָאוַנַה שכן אם כן, לגדות הסַרַסְוַתִי, ורועי הבקר עם נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה הלכו לשם.

במסירות רבה הם סגדו למֻוּרְתים של שיווה ואַמְבּיקָא שבמקדש. בדרך כלל, ליד מקדשו של שיווה מצוי מקדש נוסף של אַמְבּיקָא (או דוּרְגָא). זאת משום שאַמְבּיקָא היא אשתו של שיווה ונחשבת לנעלה ולצנועה שבנשים. היא אינה נוטשת את חברת בעלה לעולם. כאשר הגיעו רועי הבקר למקום, הם רחצו תחילה  בנהר. כאשר מגיעים למקום קדוש הכלל הוא קודם כול להתרחץ, ולעיתים גם לגלח את הראש. זוהי החובה הראשונה. אחרי הרחצה הם סגדו למֻוּרְתים במקדש, ואחר כך חילקו תרומות באתרים הקדושים.

על-פי השיטה הוֵדית, הבְּרָאהְמַנּים הם מקבלי התרומות. השָׂאסְתְרַה הוֵדית מורה שרק הם וסַנְנְיָאסִים זכאים לקבל תרומות. רועי הבקר חילקו פרות מעוטרות בתכשיטי זהב ובזרים יפים. הבְּרָאהְמַנּים מקבלים תרומות מאחר שאינם עוסקים בשום מלאכה רווחית. הם אמורים לעסוק במקצועות הבְּרַהְמיניים, שהם, על-פי הבהגווד-גיטה, לימוד, חיי סיגופים וצנע. אל להם להסתפק בלימוד עצמי; עליהם ללמד גם אחרים. בְּרָאהְמַנַּה אינו אמור להישאר בְּרָאהְמַנַּה יחידי; עליו ליצור בְּרָאהְמַנּים נוספים. מי שנכון להיות לתלמידו, יכול להפוך גם הוא לבְּרָאהְמַנַּה. הבְּרָאהְמַנַּה עוסק תמיד בסגידה לוישְׂנּוּ. משום כך הספרות הוֵדית מורה להעניק לו תרומות. כך מספקים את וישְׂנּוּ, ומספקים גם את כל האלים-למחצה.

עולי הרגל מתרחצים, סוגדים למֻוּרְתי, ומחלקים תרומות. הם אמורים גם לצום יום אחד. עליהם לשהות באתר הקודש לפחות שלושה ימים, וביום הראשון לצום לגמרי, מלבד מעט מים בלילה, שלא נחשבים לשבירת צום.

רועי הבקר בילו את הלילה לגדות נהר הסַרַסְוַתִי. הם צמו במשך היום ושתו רק מעט מים בלילה. אולם כאשר התכוננו לשנתם, הופיע לפתע נחש גדול מן היער הסמוך והחל לבלוע ברעבתנות את נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה. נַנְדַה זעק בחוסר ישע, ״קרישנה, בני היקר, בוא, תציל אותי מסכנה! נחש בולע אותי!״ לצעקתו נעורו כל הרועים ונוכחו במתרחש. הם מיהרו ותפסו בולי עץ בוערים והיכו בנחש כדי להורגו. אולם למרות החבטות והעצים הבוערים, הנחש לא הרפה מנסיונו לבלוע את נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה.

ואז הופיע קרישנה למקום. הוא רק נגע בנחש עם כפות רגלי הלוטוס שלו, ומיד למגעו, השיל הנחש את גוף הזחל, והפך לאל-למחצה יפיפה, וידְיָאדְהַרַה. יפה תואר ורב קסם, הוא נראה ממש נערץ. זוהר בהק מגופו וענק זהב השתלשל על צוארו. הוא השתחווה לפני קרישנה ונעמד לפניו בענוה. קרישנה שאל אותו, ״אל-למחצה יפיפה שכמותך, נראה שזכית בחסדיה של אלת המזל. כיצד הידרדרת וביצעת מעשה נתעב כל כך, שבעטיו זכית בגוף נחש?״ האל פתח אז והחל לגולל את סיפור חייו הקודמים.

״אלי היקר,״ הוא אמר, ״בחיי הקודמים נקראתי וידְיָאדְהַרַה ויופיי נודע בעולם כולו. הייתי אישיות מהוללת, ונהגתי לתור באוירוני ברחבי תבל. במסעותי, פגשתי יום אחד בחכם אָאנְּגירָא. הוא היה מכוער מאד, ומרוב גאוה על יופיי, לעגתי לו. החכם העניש אותי על שפלותי וקילל אותי להפוך לנחש.״

ראוי כאן לציין שללא חסדו של קרישנה, אלוה העילאי, הכול נתונים להשפעת מידות הטבע, אפילו אם הם נעלים ומצטיינים מבחינה חומרית. וידְיָאדְהַרַה היה אל-למחצה בעל מעמד חומרי רם. הוא גם היה יפה מאד, ובזכות מעמדו יכול היה לתור עם אוירונו בכל רחבי תבל. למרות זאת קולל והפך לנחש בחייו הבאים. גם ממעמד רם ניתן לגלוש למיני חיים נתעבים, אם לא נזהרים. זו טעות לחשוב שמי שמגיע לגוף אדם, אינו יכול להידרדר ממעמדו. וידְיָאדְהַרַה אומר בעצמו שלמרות שהיה אל-למחצה, הוא קולל והפך לנחש. מכל מקום, בזכות מגע כף רגלו של קרישנה, הוא הפך מיד מודע לקרישנה. אך הודה שחטא בחייו הקודמים. אדם אשר מודע לקרישנה יודע שהוא בסך הכול משרת של המשרת של קרישנה; כשלעצמו הוא חסר משמעות, וכל טוב שהוא עושה, הוא עושה בחסדם של קרישנה והמורה הרוחני.

האל-למחצה וידְיָאדְהַרַה המשיך והגיד לשְׂרִי קרישנה: ״בגלל הגאוה על יפי תארי, לעגתי לגופו המכוער של החכם אָאנְּגירָא. הוא קילל אותי על חטאי והפכתי לנחש. מכל מקום, עתה אני סבור שקללתו של החכם לא היתה קללה בכלל, אלא ברכה גדולה; כי אלמלא כן, כיצד הייתי זוכה במגע כפות רגליך ומשתחרר מכל זיהום חומרי?״

ארבעה דברים בעולם החומרי נחשבים לרבי ערך: יחוס משפחתי, עושר רב, השכלה גבוהה ויופי. אלה נחשבים לנכסים חומריים. אלא שלמרבה הצער, ללא תודעת קרישנה נכסים אלה הופכים לא פעם מקור לחטא והידרדרות. וידְיָאדְהַרַה היה אל-למחצה יפה תואר, ואף-על-פי-כן קולל בגלל גאותו והפך לנחש. נחש נחשב לאכזרי ולקנאי ביצורים, אולם בני אדם שמקנאים בזולתם הם שפלים אף מנחשים. נחשים עוד ניתן להכניע ולרסן באמצעות מַנְתְרות כישוף ועשבים שונים, אולם דבר לא מסוגל לרסן אדם קנאי.

״אלי,״ המשיך וידְיָאדְהַרַה, ״עתה אני סבור שהתנקתי מכל חטא. משום כך אני מבקש את רשותך לשוב למשכני בעדן.״ בקשתו מלמדת שמי שקשורים לפעילות נושאת גמול ומבקשים את הנוחות שבמערכות הכוכבים העליונות – אלה אינם יכולים להשיג את משאת נפשם ללא אישורו של אלוהים. בבהגווד-גיטה נאמר שאנשים מעוטי תבונה מבקשים ברכות חומריות, וסוגדים לצורך זה לאלים-למחצה השונים. אלא שלמעשה, בכוחם של האלים-למחצה להעניק ברכות רק עם אישורו של וישְׂנּוּ, או קרישנה. ללא אישורו, אין ביכולתם להעניק שום ברכה חומרית. מכאן שגם מי שמבקש אחר רווח חומרי יכול לסגוד לקרישנה ולבקש את זה ממנו. בכוחו של קרישנה להעניק כל ברכה, לרבות ברכות חומריות. אולם הפניה אליו שונה מן הפניה אל האלים-למחצה. דְהְרוּוַה מַהָארָאגַ'ה סגד לאישיות אלוה לצורך ברכה חומרית. אולם אחר כך, כאשר זכה בחסדו של האל וראה אותו, הוא נהיה מסופק כליל וסירב לקבל את הברכה שביקש. אדם נבון אינו סוגד לכן, לאלים-למחצה, גם לא מבקש מהם טובות. הוא פונה לתודעת קרישנה במישרין. ואם נעור בו רצון חומרי כלשהו, הריהו מבקש את זה מקרישנה ולא מן האלים-למחצה.

וידְיָאדְהַרַה, ציפה לאישורו של קרישנה לשוב לכוכבי עדן, ואמר, ״כיוון שנגעת בי בכפות רגלי הלוטוס שלך, אני פטור עתה מכל סבלות החומר. אתה האדיר והחזק מכל חכמי הנסתר. אתה הינך אישיות אלוה המקורי, אדון כל הדבקים. אתה מספק את צרכיהן של כל שלוש המערכות, ומשום כך הריני מבקש את רשותך. קבל נא אותי כנשמה מסורה לך לחלוטין. אני יודע היטב שמי שמזמרים ללא הרף את שמך הקדוש, משתחררים מן התגובות הנפשעות כולן, קל וחומר מי שזכו במגע כפות רגלי הלוטוס שלך. משום כך אני בטוח עתה שנפטרתי מקללתו של הבְּרָאהְמַנַּה.״

וידְיָאדְהַרַה קיבל אז את רשותו של קרישנה לשוב לביתו שבמערכות הכוכבים העליונות. משזכה בכבוד הזה, הוא הקיף את האל כמה פעמים, ואז השתחווה לפניו ושב לכוכבו בעדן. כך ניצל נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה מסכנה נוראה – להיבלע בפי נחש.

רועי הבקר, שסיימו את כל טקסי הסגידה לשיווה ואַמְבּיקָא, התכוננו עתה לשוב לוורינדאוון. בדרכם חזרה, הם חזרו ושוחחו אודות מעשיו המופלאים של קרישנה. ועם שסיפרו את סיפור גאולתו של וידְיָאדְהַרַה, עוד גברה והתעצמה זיקתם אל האל. הם באו כדי לסגוד לשיווה ואַמְבּיקָא, והנה עוד גברה משיכתם לקרישנה. גם הגופִּיות סגדו לאלה קָאתְיָאיַנִי כדי להעמיק את זיקתן לקרישנה. בבהגווד-גיטה נאמר שמי שסוגדים לאלים-למחצה כגון ברהמה, שיווה, אינְדְרַה וצַ'נְדְרַה, לצורך ברכות אישיות כלשהן – הם חסרי תבונה ושכחו את מטרת החיים האמיתית. אולם רועי הבקר תושבי ורינדאוון לא היו אנשים רגילים. את כל מעשיהם עשו למען קרישנה. הסגידה לאלים-למחצה מבורכת רק כאשר היא מסייעת להתקרב אל קרישנה, ולא כאשר תכליתה היא רווח אישי.

אחרי אירוע זה, בלילה ענוג אחד, קרישנה ואחיו הבכור, בַּלַראמה רב הכוח, שמו פעמיהם לעבר יער ורינדאוון, בלווית יפיפיות וְרַגַ'בְּהֻוּמי. ביער החלו כולם להשתעשע זה עם זה. הבנות הצעירות היו לבושות להפליא, משוחות במשחת עץ סנדל, ומעוטרות בפרחים. הירח זהר בשמים, מוקף בכוכבים מנצנצים, רוח קלה נשבה ונשאה עמה את ניחוח פרחי המַלְליקָא, ודבורים, מבוסמות מריח הפרחים, המו כאחוזות טירוף. באוירה קסומה זו, פצחו קרישנה ובַּלַראמה בזמר עדין. והנערות, שקועות בקצב שירתם, כמעט שכחו את עצמן כליל; שערן נפרע, מלבושן התרופף וזריהן נשרו לארץ.

לאחר מרדף קצר קרישנה תפס את שַׂנְּקְהָאסוּרַה, הלם בו והרג אותו

לאחר מרדף קצר קרישנה תפס את שַׂנְּקְהָאסוּרַה, הלם בו והרג אותו

ואז, בעודם שקועים כל כך, כמו עד כדי טירוף, הופיע לזירה דמון מרושע, ממקורביו של קוּוֵרַה (שר האוצר של כוכבי עדן). שמו של הדמון היה שַׂנְּקְהָאסוּרַה, בגלל אבן החן דמויות הקונכיה שנשא לראשו. ממש כמו שני בניו של קוּוֵרַה שנמלאו גאוה על רכושם ושיפעתם והתעלמו מנוכחותו של נָארַדַה מוּני, גם דמון זה התייהר מאד על שיפעתו החומרית. הוא חשב שקרישנה ובַּלַראמה הם שני ילדי רועים רגילים שמשתעשעים עם נערות יפיפיות רבות. אדם עשיר בעולם החומרי נוטה לחשוב שכל הנשים היפות מגיעות לו. כמותו, גם שַׂנְּקְהָאסוּרַה, שהשתייך לקהילתו העשירה של קוּוֵרַה, חשב שהוא, ולא קרישנה ובַּלַראמה, זכאי להשתעשע עם יפיפיות רבות כאלה. כך, החליט לחטוף את כולן. הוא הופיע לפני קרישנה ובַּלַראמה ובנות וְרַגַ'ה והחל להוביל את הבנות לעבר צפון. הוא פקד עליהן כאילו היה אדונן ובעלן. זאת למרות נוכחותם של קרישנה ובַּלַראמה. הבנות, שנחטפו בכוח, זעקו לעזרתם של קרישנה ובַּלַראמה. ושני האחים, תפסו בבולי עץ גדולים, ויצאו מיד בעקבותיהן, צועקים אליהן, ״אל תפחדו! אל תפחדו! אנו באים מיד להעניש את הרשע.״ עד מהרה הם השיגו אותו, והלה, שחשב את שניהם לחזקים מדי, נטש את חברתן של הגופִּיות, והחל לנוס על נפשו. אולם קרישנה לא הניח לו להימלט. הוא הפקיד את הגופִּיות בידי בַּלַראמה, ויצא לדלוק אחרי שַׂנְּקְהָאסוּרַה, במטרה להשיג את אבן החן דמוית הקונכיה שעל ראשו. לאחר מרדף קצר הוא תפס אותו, הלם עם אגרופו בראשו והרג אותו. ואז לקח את אבן החן ושב, ובנוכחות בנות וְרַגַ'ה העניק את האבן לאחיו בַּלַראמה.

סיפורי קרישנה: פרק 33 – תיאור מחול הרָאסַה

קרישנה, אישיות אלוה העילאי, שיכך כך במילותיו את כעסן של הגופִּיות ושימח אותן מאד, ומועקת הפרידה שחשו פגה כולה, כשנגעו בידיו וברגליו. ואז פתח האל העליון במחול הרָאסַה שלו. כאשר גבר רוקד בין נערות רבות, נקרא המחול מחול רָאסַה. וקרישנה חולל כך בקרב היפות והמבורכות שבבנות תבל. הגופִּיות של ורינדאוון, שאהבו את קרישנה כל כך, רקדו איתו עתה יד ביד.

הגופִּיות של ורינדאוון, שאהבו את קרישנה כל כך, רקדו איתו עתה יד ביד

הגופִּיות של ורינדאוון, שאהבו את קרישנה כל כך, רקדו איתו עתה יד ביד

אל לנו להשוות לעולם את מחול הרָאסַה של קרישנה לריקוד ארצי, כמו נשף ריקודים או בילוי חברתי כלשהו. מחול הרָאסַה הוא רוחני לחלוטין. עתה, כדי לאשש עובדה זו, קרישנה, הקוסם העליון, התרחב לדמויות רבות, ונעמד לצידה של כל גופִּי. הוא הניח את זרועותיו על כתפי הגופִּיות שמשני צדדיו, ופתח עמן במחול. הגופִּיות לא חזו בשאר התרחבויותיו הפלאיות, וכל אחת חשבה שקרישנה רוקד רק איתה. תושבי עדן התקבצו ממעל באוירוניהם, להוטים לצפות במחול המופלא. הגַנְדְהַרְוים והקינְנַרים פצחו בשיר, ובלווית נשותיהם המטירו פרחים על הרוקדים.

בשעה שקרישנה והגופִּיות חוללו יחדיו, קישקוש הפעמונים, העדיים והצמידים הפיקו צלילים עליזים. קרישנה היה כמו אבן ספיר כחולה שמשובצת בתוך ענק זהב המעוטר באבני חן רבות. חיטובי גופם בחוללם, הרהיבו ביופיים. תנועות רגליהם, הנחת ידיהם זה על זה, הזזת הגבות, החיוך, רעד חזן של הגופִּיות, הבגדים, העגילים, הלחיים והשיער המעוטר בפרחים – כל אלה יחדיו דמו בעת השירה והריקוד לעננים, רעמים, שלג וברקים. אברי גופו של קרישנה דמו לקבוצת עננים, שיריהם היו כמו רעמים, יפי הגופִּיות היה כמו ברק בשמים, ואגלי הזיעה שבצבצו על פניהם נראו כמו פתיתי שלג. כך שקעו לחלוטין קרישנה והגופִּיות במחולם.

צווארן של הגופִּיות התאדם קלות, בגלל התשוקה להתענג עם קרישנה עוד ועוד. כדי לשמח אותן, קרישנה מחא כפיים לקצב זימרתן. למעשה, העולם כולו מלא בזימרתו של קרישנה, אולם ישויות חיים שונות חוות זאת בצורה שונה. זה מאושש בבהגווד-גיטה: יֵא יַתְהָא מָאםּ פְּרַפַדְיַנְתֵא. קרישנה רוקד, וגם כל ישות חיים רגילה רוקדת, אלא שהמחול בעולם החומרי שונה מזה שברוחני. מחבר הספר צ'איטניה-צַ'ריתָאמְרּיתַה מסביר שקרישנה הוא האדון המחולל, וכל השאר הם משרתיו. כולם מנסים לחקות את מחולו של קרישנה. מי שמודעים לקרישנה מתאימים עצמם למחולו שלו, ואינם מנסים לרקוד באופן עצמאי, בעוד שבעולם החומרי מנסים כולם לחקות אותו ולהפוך בעצמם לאלוה עליון. אף שהם מחוללים לתכתיבי מָאיָא של קרישנה, הם חושבים את עצמם שווים לקרישנה, למרות שאינם. תודעת קרישנה פירושה השתחררות מתפיסה כוזבת שכזו, שהרי מי שמודע לקרישנה יודע שהוא האדון העליון וכולם משרתיו. עלינו לחולל לתענוגו שלו, ולא לנסות ולחקות אותו או להפוך זהים לו. הגופִּיות רצו לשמח את קרישנה, וכאשר שר, הן עודדו אותו, ״ממש נפלא, ממש נפלא״. ולעיתים גם היו מזמרות בעצמן לחנים קסומים, וקרישנה היה משבח את שירתן.

כאשר כמה מן הגופִּיות התעייפו מן המחול ומהנעת גופן, הן הניחו ידן על כתפו של שְׂרִי קרישנה. שערן נפרע והפרחים נשרו לארץ. כאשר הניחו את ידן על כתפו, ניחוח גופו – כמו ניחוח פרח הלוטוס מעורב בפרחים ריחניים נוספים ובמשחת עץ סנדל – הציף אותן. משיכתן אליו גברה, ועתה החלו להתנשק עמו. היו גופִּיות שקרבו את לחיין ללחיו, וקרישנה העביר מפיו לפיהן עלי לעיסה תוך התנשקות – דבר שגרם להן עונג רב. למעשה, עם קבלת עלי הלעיסה הללו, זכו הגופִּיות בהתקדמות רוחנית עצומה.

עתה הן התעייפו כליל מן המחול והזימרה הממושכים. קרישנה רקד לצידן, וכדי להפיג את עייפותן הן אחזו בידו והניחו אותה על שדיהן הזקופים. ידו של קרישנה, וגם חזן של הגופִּיות, הם שופעי ברכה לעד. ועתה, בהצטרפם יחדיו, הם נמלאו עוד קסם רוחני. תענוגן עם קרישנה, בעלה של אלת המזל, השכיח מן הגופִּיות את בעליהן האחרים שבעולם זה, וחיבוק זרועותיו, המחול והשירה עמו השכיחו מהן הכול. השרימד בהאגותם מתאר את יופיין של הגופִּיות בשעה שחוללו את מחול הרָאסַה עם קרישנה: פרחי לוטוס היו נעוצים לשני צדי אוזניהן, ופניהן עוטרו במשחת עץ סנדל. הן קושטו בתילַקַה, ואגלי זיעה בצבצו סביב לפיהן החייכני. צמידי הקרסול והפעמונים קשקשו על רגליהן, ופרחים נשרו משיערן וצנחו על כפות רגלי הלוטוס של קרישנה, לסיפוקו הרב.

בבְּרַהַמַה-סַמְּהיתָא נאמר שכל הגופִּיות הללו הן התרחבות אנרגית העונג של קרישנה, אישיות אלוה העילאי. וקרישנה, נוגע בגופן בידיו ומביט בעיניהן הענוגות, נהנה עמן ממש כמו ילד שנהנה לשחק עם בבואתו שבמראה. בשעה שנגע באברי גופן השונים, נמלאו הגופִּיות באון רוחני. למרות שניסו לשמור את מלבושן מסודר, הוא התרופף ונשמט. גם שערן נפרע ותכשיטיהן התפזרו, והן שכחו עצמן כליל בחברתו.

בשעה שקרישנה בילה כך במחול הרָאסַה עם הגופִּיות, נאספו ממעל האלים-למחצה ונשותיהם, משתאים. גם הירח, חדור כלשהו בתאוה, צפה במחול ונאלם דום מתדהמה. הגופִּיות התפללו לאלה קָאתְיָאיַנִי וביקשו שקרישנה יהיה בעלן, ועתה קרישנה הגשים את תשוקתן והתרחב לדמויות רבות, כמספרן, והתענג איתן כמו בעל.

שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי העיר שקרישנה מסתפק בעצמו, כלומר, הוא אַתְמָאראמה. איש אינו נחוץ לו לסיפוקו. אולם כיוון שהגופִּיות רצו בו כבעל, הוא הגשים את משאלתן. כאשר קרישנה הבחין שהן עייפו מן המחול, הוא ליטף את פניהן בידיו והפיג את תשישותן. מודות על יחסו העדין, הן שלחו בו מבט רווי אהבה. מגע ידו המבורכת העצים עד מאד את עליצותן. לחייהן החייכניות ברקו בעדנה, ועתה החלו לזמר את תפארתו בעונג נשגב. הן היו דבקות טהורות, ומשום כך, ככל שהתעצם תענוגן בחברתו, רבתה גם הבנתן לגבי תהילותיו, וכך גמלו לו. לסיפוקו, הן החלו לזמר את תהילות מעשיו הנשגבים. קרישנה הינו אישיות אלוה העילאי, אדון כל האדונים, והגופִּיות ביקשו עתה לסגוד לו על שום החסד הבלתי רגיל שהעניק להן.

כדי להתרענן מן המחול המייגע, הם נכנסו כולם אל מימי היַמוּנָא

כדי להתרענן מן המחול המייגע, הם נכנסו כולם אל מימי היַמוּנָא

ואז, כדי להתרענן מן המחול המייגע, הם נכנסו כולם – הגופִּיות וקרישנה – אל מימי היַמוּנָא. זרי שושני המים שהגופִּיות ענדו לצוארן נקרעו מהחיבוקים עם קרישנה, והפרחים התאדמו מן הקוּנקוּמַה המשוכה על חזן. דבורים חגו סביבן, נמשכות אל הצוף שבפרחים. קרישנה והגופִּיות במים דמו לפיל שבא לרחוץ באגם עם נקבותיו הרבות. בשעה ששיחקו במים, ונהנו זה בחברת זה והתרעננו מתשישותם, קרישנה והגופִּיות, שכחו כליל את זהותם האמיתית. הגופִּיות חייכו והתיזו מים על גופו של קרישנה, וקרישנה נהנה. ובשעה שהתענג על מילות ההלצה והתזת המים, החלו האלים-למחצה מעדן להמטיר פרחים. הם שיבחו ופיארו את מחול הרָאסַה המופלא של קרישנה, הנהנה העליון, ושעשועיו עם הגופִּיות במי היַמוּנָא.

אחר כך יצאו קרישנה והגופִּיות מן המים ופסעו לאיטם על גדות הנהר. רוח קלילה נשבה ונשאה עמה ניחוחות של פרחים שונים. כאשר טיילו, קרישנה דקלם קטעי שירה רבים. כך הוא נהנה עם הגופִּיות בליל ירח ענוג של סתיו.

תשוקות מיניות נעורות במיוחד בעונת הסתיו. אולם המפליא הוא ששום תשוקה כזו לא נעורה ביחסים בין קרישנה לבין הגופִּיות. שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי מסביר זאת בבְּהָאגַוַתַם כאַוַרוּדְדְהַה-סַוּרַתַהּ, כלומר שהיצר המיני היה מרוסן לחלוטין. ריקודו של קרישנה עם הגופִּיות שונה מסתם מחול של ישויות חיים בעולם החומרי. כדי לסלק כל טעות אפשרית לגבי מחול הרָאסַה ושעשועיו של קרישנה עם הגופִּיות, אמר אז מַהָארָאגַ'ה פַּרִיקְשׁית, שומע השרימד בהאגותם, לשׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי: ״קרישנה הופיע עלי אדמות כדי לכונן את עקרונות הדת ולבלום עלייתה של כפירה. אלא שמגעיו עם הגופִּיות עלולים לעודד אי דתיות בעולם. אני ממש מופתע מהתנהגותו – מתענג בחברת נשותיהם של זרים באישון ליל.״

שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי העריך מאד את דבריו. תשובתו חוזה את התנהגותם המגונה של המָאיָאוָאדִים האימפרסונליסטים, שמתחזים לקרישנה ומבלים בחברתן של נערות ונשים צעירות.

על-פי הכללים הוֵדיים, רשאי גבר ליהנות ממין עם אשתו בלבד. מכאן שיחסיו של קרישנה עם הגופִּיות כמו מפירים בבירור כללים אלה. אף שמַהָארָאגַ'ה פַּרִיקְשׁית הבין לחלוטין את טבע מחול הרָאסַה של קרישנה עם הגופִּיות, הוא הביע פליאה, כדי ששׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי יוסיף ויבהיר את טבעו הנשגב. זאת כדי שלא לתת יד להתרועעותם הנלוזה של אנשי הפְּרַקְרּיתַה-סַהַג'ייָא עם נשים. פַּרִיקְשׁית השתמש בדבריו במספר מילים חשובות שדורשות הבהרה. המילה הראשונה היא ג'וּגוּפְּסיתַם, שפירושה נתעב. הספק הראשון שעלה בלבו היה: קרישנה הינו אישיות אלוה שהופיע עלי אדמות כדי לכונן את עקרונות הדת. מדוע איפוא, התרועע עם נשות זרים באישון ליל ורקד, התחבק והתנשק איתן? הכללים הוֵדיים אוסרים זאת. ובנוסף, כאשר הגופִּיות רק באו אליו, הוא בעצמו הורה להן לשוב לבתיהן. אין ספק שהוודות מגנות כל נסיון להזמין נשים נשואות או נערות צעירות ולבלות עמן בריקודים. מדוע אם כן, קרישנה עשה זאת?

מילה חשובה נוספת היא אָאפְּתַקָאמַה. יש סוברים שקרישנה הוא תאוותן מאד לנשים צעירות. אולם מַהָארָאגַ'ה פַּרִיקְשׁית אומר כאן שזה בלתי אפשרי. ראשית, אפילו מבחינה חומרית לא יתכן שנמלא תאוה, שהרי על-פי חישוב ארצי היה בסך הכול בן שמונה, ובגיל זה ילדים עדין אינם חדורים בתשוקה מינית. ושנית, אָאפְּתַקָאמַה פירושו שאישיות אלוה מסתפק בעצמו. מכאן שגם אם נמלא תשוקה, אינו זקוק לאיש כדי להשביעה. עתה אולי יכול מישהו לומר שאפילו אם לא היה תאותן בעצמו, הוא התגרה מתשוקתן של הגופִּיות. אולם המילה הבאה בדבריו של פַּרִיקְשׁית היא יַדוּ-פַּתי, שפירושה שקרישנה הוא האישיות הנעלה מכל בני היַדוּ. המלכים בשושלת היַדוּ נחשבו לצדיקים ולדתיים מאד, וכל צאצאיהם היו כמותם. כיצד יתכן איפוא, שקרישנה, שנולד למשפחה כזו, נפל קרבן לפיתויין של הגופִּיות? מכאן שלא יתכן שקרישנה יעשה דבר מגונה. למרות זאת, תמה המלך מדוע הוא עשה זאת. מה היתה מטרתו האמיתית? מילה נוספת שמַהָארָאגַ'ה פַּרִיקְשׁית אמר בפנייתו אל שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי היתה סוּוְרַתַה, שפירושה להישבע לבצע מעשים צדיקים. שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי היה בְּרַהְמַצָ'ארִי בוגר ומיומן, וככזה, לא יתכן שיתעניין במין. מין אסור לחלוטין לבְּרַהְמַצָ'ארִים, וקל וחומר לבְּרַהְמַצָ'ארִי כמו שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי. אולם כיוון שהיה ספק כלשהו לגבי מחול הרָאסַה, מַהָארָאגַ'ה פַּרִיקְשׁית ביקש להבהיר את הנושא.

שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי מיהר והשיב שהפרת עקרונות הדת מעידה על אונו העצום של השליט העליון. אש למשל, בכוחה לכלות כל דבר נתעב; זהו הביטוי לעליונותה. גם השמש בכוחה לאדות מים משתן או מצואה, מבלי שתתלכלך בעצמה; אדרבה, בהשפעת קרני השמש מיטהר המקום המזוהם ומתחטא.

אפשר שיבוא מישהו ויטען שמאחר וקרישנה הוא הסמכות העליונה, הרי שיש לנקוט על-פי דוגמתו. אולם שׂוּקַדֵוַה משיב ואומר בבירור שאישְׂוַרָאנַּאם, או השליט העליון, יכול לעיתים להפר את הוראותיו שלו, אולם רק הוא יכול לעשות זאת, ולא איש מלבדו. לעולם אין לחקות את מעשיו הבלתי רגילים של השליט. שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי מזהיר את אותם נשלטים מותנים, שאינם בעלי הכוח האמיתיים, שלא ינסו ויחקו את השליט, ולוּ גם בדמיונם. הוגה הדעות המָאיָאוָאדִי יתכן ויכריז שהוא אלוהים או קרישנה, אולם אינו מסוגל לפעול כמו קרישנה. אפשר שיצליח לשכנע את חסידיו לחקות את מחול הרָאסַה, אך אינו מסוגל להרים את גבעת גווַרְדְהַנַה. רבות הדוגמאות בעבר לנוכלים מָאיָאוָאדִים שתעתעו בחסידיהם והתחזו לקרישנה, כדי ליהנות ממחול הרָאסַה. במקרים רבים הם נעצרו בידי הממשלה, נאסרו ונענשו. גם באוריסה, טְהָאקוּרַה בהקטיוינודַה העניש התגלות-לכאורה של וישנו שחיקה את הרָאסַה-לִילָא עם נערות צעירות. רבים התלוננו נגד האיש, והממשלה מינתה את בהקטיוינודַה, שהיה התובע המחוזי, לטפל בנוכל ולהעניש אותו במלוא חומרת הדין. אל לו לאיש לחקות את מחול הרָאסַה. ושׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי מזהיר שאין אפילו לחשוב בכיוון זה. הוא מדגיש במיוחד שמי שינסה ברוב איוולת לחקות את המחול, ימות, ממש כמו מי שמנסה לחקות את שיווה ששתה ים של רעל. שיווה שתה ים של רעל ושמר אותו בתוך גרונו. מאז הכחיל גרונו והוא נקרא משום כך נִילַקַנְּטַה. אולם מי שינסה לחקות אותו וישתה רעל או יעשן גַנְגַ'ה, הוא יתכלה וימות בתוך זמן קצר. מחולו של קרישנה עם הגופִּיות התרחש בנסיבות מיוחדות עד מאד.

רוב הגופִּיות היו בחייהן הקודמים חכמים דגולים, מומחים בלימוד הוודות. כאשר קרישנה הופיע בהתגלותו כרָאמַצַ'נְדְרַה, הן התאוו ליהנות עמו. רָאמַצַ'נְדְרַה בירך אותם שתשוקתם תתגשם כאשר יופיע כקרישנה. תשוקתן של הגופִּיות אל קרישנה היתה אם כן, עתיקת יומין. הן התפללו אל האלה קָאתְיָאיַנִי כדי לזכות בו לבעל. ישנם עוד מקרים שמוכיחים את סמכותו העליונה של קרישנה, ומראים שאינו מותנה לכללי העולם החומרי. במקרים מיוחדים, כדי ליטות חסד לדבקיו, הוא חורג ונוהג כרצונו. אלא שהוא בלבד רשאי לנהוג כך, כיוון שהינו השליט העליון. כלל האנשים צריכים לנקוט על-פי ההוראות שנתן בבהגווד-גיטה, ולא לעלות אפילו על דעתם לחקות את ריקוד הרָאסַה.

הרמת גבעת גווַרְדְהַנַה, הריגת דמונים גדולים כגון פּוּתַנָא – אין ספק כי אלה כולם מעשים בלתי רגילים. וגם מחול הרָאסַה אינו מעשה רגיל, ואיש אינו רשאי לחקות אותו. אדם רגיל, שקשור עדין לחובות מעמדו, כמו ארג'ונה, צריך למלא את חובותיו לסיפוקו של קרישנה; פעילות כזו היא בגדר יכולתו. ארג'ונה היה לוחם וקרישנה רצה שילחם למענו. ארג'ונה הסכים, אף שתחילה לא נטה לכך. אנשים רגילים זקוקים למערכת חובות; הקפיצה מעבר למעמדם וליכולתם והנסיון לחקות את קרישנה ומחול הרָאסַה שלו, בסך הכול יביאו לחורבנם. מכל מקום, יש לדעת שיחסיו של קרישנה עם הגופִּיות אינם ביטוי לאנוכיות נהנתנית מצדו, אלא ביטוי לחסדו כלפיהן. בגיטה נאמר, נַה מָאםּ קַרְמָאנִּי לימְפַּנְתי: קרישנה לעולם אינו נהנה או סובל מתוצאות מעשיו. מכאן שלא יתכן שינהג נגד עקרונות הדת. למעשה, הוא נשגב לעקרונות הדת ולמעשים כולם. הוא גם מעבר להשפעת מידות הטבע. הוא השליט העליון, ששולט בכל ישויות החיים – בין אם אלה בני אנוש, אלים-למחצה בעדן, או צורות חיים נחותות. הוא השולט העליון בישויות החיים ובטבע החומרי; לכן, אין לו כלום עם עקרונות דתיים או כופרים.

שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי אמר עתה לסיכום שקדושים ודבקים דגולים, שהתנקו מכל התניה חומרית, מסוגלים לנוע בחופשיות בעולם מבלי להיטמא בזוהמת החומר, משום שהם נושאים את קרישנה, אישיות אלוה, בתוך לבם. ומאחר שאינם כפופים עוד לחוקי העונג והכאב שמכתיבות מידות הטבע, איך יתכן שקרישנה, המופיע באמצעות אונו הפנימי, יהיה בעצמו כפוף לחוקי הקארמה?

אישיות אלוה אומר בבהגווד-גיטה בבירור שכאשר הוא מופיע, הוא עושה זאת באמצעות אונו הפנימי; לא כמו ישות חיים רגילה שחוקי הקארמה כופים עליה את גופה. גוף זה נכפה עליה על-פי מעשיה בעבר. אולם כאשר קרישנה מופיע, הוא מופיע בגוף שאינו פרי מעשי עברו, אלא כדי לממש את תענוגו הנשגב שמתרחש באמצעות אונו הפנימי. הוא אינו כפוף לחוקי הקארמה. מאחר שהמוניסט המָאיָאוָאדִי כן כפוף לחוקי הטבע ונאלץ לקבל את גופו המסוים, הרי שטענתו לאלוהות, או לזהות עם קרישנה, היא חסרת בסיס. אנשים הטוענים לזהות שכזו ומחקים את מחול הרָאסַה, הם מסוכנים מאד.

קרישנה מצוי כנשמת-העל בגופן של הגופִּיות ובגוף בעליהן. הוא מכוון את תנועת כל ישויות החיים. זה מאושש בקַטְהַה אוּפּנישַׁד, ניתְיו ניתְיָאנָאםּ צֵ'תַנַשׁ צֵ'תַנָאנָאם. נשמת-העל מכוון את פעולותיה של הנשמה היחודית; למעשה, הוא המבצע והעד של כל פעולה.

בבהגווד-גיטה מאושש שקרישנה מצוי בלב כול, וממנו באים כל מעשה, זיכרון ושיכחה. הוא האישיות המקורית, וכל הידע הוֵדי נועד ללמד אודותיו. הוא מחבר פילוסופית הוֵדָאנְתה, ומיטיב לדעת אותה. הוֵדָאנְתים-לכאורה, או המָאיָאוָאדִים, אינם מסוגלים להבין אותו כמות שהוא; הם מחקים את מעשיו בדרכים לא מוסמכות, ובסך הכול מטעים את חסידיהם. קרישנה הינו נשמת-העל, ומצוי אם כך, בגופו של כל אחד; מכאן שאין כל שאלה של חוסר הגינות כאשר הוא רואה או מחבק מישהו.

מאחר שקרישנה מסתפק בעצמו, יש ששואלים, מדוע עליו להציג את שעשועיו עם הגופִּיות, אשר מטרידים כל כך את דעתם של אנשי-המוסר-כביכול בעולם? התשובה היא שמעשים כאלה הם ביטוי לחסד מיוחד לנשמות המותנות. גם הגופִּיות הן גילוי של אונו הפנימי; אולם כיוון שקרישנה חפץ להציג את הרָאסַה-לִילָא, הן מופיעות כבנות אנוש רגילות. בעולם החומרי, המשיכה המינית בין גבר לאשה נחשבת לשיא העונג. חייו של הגבר מתמקדים במשיכתו לאשה, ואשה מתמקדת במשיכה לגבר. זהו עקרון היסוד של חיים חומריים. ברגע שמשיכות הדדיות כאלה נפגשות, מסתבכים האנשים עוד יותר בקיום החומרי. קרישנה הציג את מחול הרָאסַה רק כדי ליטות להם חסד מיוחד –   כדי לשבות את ליבן של הנשמות המותנות. מאחר שאלה נמשכות כל כך למין, הרי שעל-ידי התענגות כזו עם קרישנה הן יוכלו להשתחרר מהתניה חומרית. בספר השני של הבְּהָאגַוַתַם פַּרִיקְשׁית מסביר שמעשיו ושעשועיו של קרישנה מהווים תרופה לנשמות המותנות. אם רק ישמעו אודות קרישנה, הם ירפאו מן המחלה החומרית. האנשים מכורים לחלוטין לתענוגות חומריים ומרבים לקרוא ספרות מינית. אלא ששמיעה אודות עלילותיו הנשגבות של קרישנה עם הגופִּיות תטהר אותם מכל זוהמה חומרית.

שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי מסביר גם כיצד עליהם לשמוע וממי. הבעיה היא שהעולם כולו מלא במָאיָאוָאדִים. אלה הופכים לקרייני בְּהָאגַוַתַם מקצועיים, וכאשר אנשים שאינם מודעים להשפעותיה של הפילוסופיה המָאיָאוָאדִית שומעים אותם, הם רק מתבלבלים. מאחר שכלל הציבור מושפע כיום מתורות מָאיָאוָאדִיות, הרי שלא מומלץ לדון ברָאסַה-לִילָא, אלא אם כן הדובר הוא דבק מתקדם. אז מובטח לשומעים להתעלות בהדרגה לתודעת קרישנה ולהשתחרר מזיהום החיים החומריים. נקודה חשובה נוספת היא שהגופִּיות שרקדו עם קרישנה, לא רקדו עמו בגופן החומרי, אלא בגוף רוחני. כל הבעלים חשבו שנשותיהם ישנות לצידם. בעליהן-כביכול היו נתונים לתעתועי האנרגיה החומרית, ובהשפעתה לא הבינו שנשותיהם הלכו לחולל עם קרישנה. מדוע איפוא, להאשים את קרישנה שחולל עם נשות זרים? אותו גוף שהיה שייך לבעלים, נשאר שרוע במיטה, בעוד שחלקיקיו הרוחניים של האל חוללו עמו. קרישנה הוא האישיות העליונה, הרוח השלמה. ועתה הוא חולל עם גופן הרוחני של הגופִּיות. טיעון זה משמיט את הקרקע מכל האשמות.

מחול הרָאסַה תם והלילה נכנס לשעות הבְּרָאהְמַה-מוּהֻוּרְתַה – כשעה וחצי לפני זריחת החמה. זהו הזמן שמומלץ לקימה. ואז, לאחר רחצה והיטהרות, יש לפנות לפעילות רוחנית – עריכת מַנְּגַלַה-אָארָאתְריקַה וזימרת המנטרה הרא קרישנה. זהו הזמן הטוב ביותר לפעילות רוחנית. וכך, כשהגיע הרגע המבורך הזה, קרישנה ביקש את הגופִּיות לעזוב. ולמרות שלא רצו לנטוש את חברתו, הן היו כנועות ויקרות לו מאד, ומיד כאשר ביקש, שבו לבתיהן.

לסיכום סיפור הרָאסַה-לִילָא שׂוּקַדֵוַה ציין כי מי ששומע ממקור מוסמך אודות קרישנה, שהוא וישנו עצמו, ושעשועיו עם הגופִּיות, שהן התרחבות אונו – אדם כזה ירפא מן המסוכנת שבמחלות, ושמה תאוה. מי ששומע כראוי, ישתחרר לגמרי מתשוקות מיניות ויתעלה למישור העליון של הבנה רוחנית. אלא שבדרך כלל האנשים בעצמם מָאיָאוָאדִים והם שומעים ממָאיָאוָאדִים, ולכן רק מוסיפים ומסתבכים בתאוה מינית. הנשמה המותנית צריכה לשמוע על מחול הרָאסַה ממורה רוחני מוסמך; על מורה כזה גם לאמן אותה להבין את ההתרחשות כולה. רק כך ניתן להתעלות למישור העליון של חיים רוחניים, ואלמלא כן, מסתבכים. תאוה חומרית היא סוג של מחלת לב. רק שמיעה יכולה לרפא את הנשמה המותנית ממחלת הלב החומרית הזו, אולם לא שמיעה מנוכל אימפרסונליסטי. רק שמיעה ממקור נכון, תוך הבנה נכונה – מועילה.

שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי מכנה שְׂרַדְדְהָאנְויתַה מי שמאומן בחיים רוחניים. שְׂרַדְדְהָא, או אמונה, מהווה צעד ראשון. מי שפיתח אמונה בקרישנה, שהוא אלוה העילאי, נשמת-העל – אדם כזה יכול לתאר וגם לשמוע. שׂוּקַדֵוַה משתמש גם במילה אַנוּשְׂרּינּוּיָאת. השמיעה צריכה להעשות דרך שושלת מורים. המילה אַנוּ פירושה לעקוב, ופירושה גם תמיד. מכאן שיש לעקוב תמיד אחר שושלת מורים, ולא לשמוע מסתם קריין מקצועי – מָאיָאוָאדִי או אדם רגיל. אַנוּשְׂרּינּוּיָאת פירושה שיש לשמוע מאדם מוסמך שקשור לשושלת מורים ועוסק בתודעת קרישנה תמיד. מי שחפץ לשמוע כך, תוצאתו מובטחת. שמיעת הרָאסַה-לִילָא תרומם אותו למישור העליון של חיים רוחניים.

שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי השתמש בשתי מילים, בהקטים ופַּרָאם. בהקטים פַּרָאם פירושן שירות מסור שהתעלה מעבר לשלב ראשוני. מי שנמשכים לסגידה במקדש אולם אינם יודעים את פילוסופית הבהקטי, נחשבים לטירונים. שלב ראשוני שכזה אינו שלב השלמות. בשלב השלמות מיטהרים כליל מן הזיהום החומרי. ותאוה או חיי מין מהווים היבט מסוכן ביותר של הטומאה החומרית. שירות מסור שהוא בהקטים פַּרָאם הינו בעל השפעה אדירה, וככל שמוסיפים ומתקדמים בו, מאבדים את המשיכה לחיים חומריים. אין ספק שמי שיודע להפיק תועלת משמיעה אודות מחול הרָאסַה, מצוי במישור הנשגב. גם ברור שלבו התנקה מכל שמץ של תאוה.

שרילה וישְׂוַנָאתְהַה צַ'קְרַוַרְתִי טְהָאקוּרַה מציין שעל-פי הבהגווד-גיטה, יומו של ברהמה, על-פי שנות חמה, נמשך 4,300,000 כפול אלף שנים, וכך גם לילו. לפי דבריו, מחול הרָאסַה נמשך לילה אחד של ברהמה, אף שהגופִּיות לא הבינו זאת. כדי לספק את תשוקתן, קרישנה הרחיב את משכו של הלילה לפרק זמן עצום שכזה. ישאל אולי מישהו כיצד זה אפשרי. אולם וישְׂוַנָאתְהַה צַ'קְרַוַרְתִי טְהָאקוּרַה מזכיר לנו שקרישנה, אף שהיה קשור בחבל קטן, הראה לאמו בתוך פיו את היקום כולו. כיצד זה אפשרי? התשובה היא שביכולתו לעשות הכול למען תענוג דבקיו. הגופִּיות רצו ליהנות עם קרישנה, וזכו להתרועע איתו זמן רב כזה. למעשה, קרישנה בסך הכול מילא את הבטחתו. כאשר הוא גנב את מלבושיהן, בשעה שרחצו בצ'ירְגְהַת שבנהר היַמוּנָא, הוא הבטיח להגשים את משאלתן באחד הלילות בעתיד. לכן, לילה אחד הן נהנו בחברתו כבעלן האהוב. אלא שלא היה זה לילה רגיל, כי אם לילו של ברהמה, שנמשך מליוני על מליוני שנים. קרישנה יכול לעשות הכול, שהרי הוא השליט העליון.

סיפורי קרישנה: פרק 32 – קרישנה חוזר אל הגופִּיות

כאשר קרישנה שב לבסוף והופיע בין הגופִּיות, מראהו היה יפה להפליא, כיאה למי שניחן בכל המעלות. בבְּרַהְמַה-סַמְּהיתָא נאמר, אָאנַנְדַה-צ'ין-מַיַה-רַסַה-פְּרַתיבְּהָאויתָאבְּהיהּ: קרישנה לבדו, ללא אוניו, אינו יפה במיוחד. אולם בלווית אלה, ובמיוחד כאשר אנרגית העונג שלו, שמיוצגת ברָאדְהָארָאנִּי, מתרחבת – הוא נראה יפה להפליא. התפיסה המָאיָאוָאדית, שהאמת המוחלטת בשלמותה היא משוללת אונים, מקורה בידע לקוי. למעשה, האמת המוחלטת ללא אוניה אינה מושלמת. אָאנַנְדַה-צ'ין-מַיַה-רַסַה פירושו שגופו של קרישנה הוא דמות נשגבת של חדוה וידע נצחיים. קרישנה מוקף תמיד באונים שונים, ועמם הוא מושלם ויפה. הבְּרַהְמַה-סַמְּהיתָא והסְקַנְדַה פּוּרָאנַּה מלמדים שקרישנה מוקף תמיד באלפי אלות מזל. הגופִּיות כולן הן אלות מזל, וקרישנה פסע עמן עתה יד ביד על גדות היַמוּנָא.

קרישנה ישב לצדה של כל אחת, בלתי נראה לעיני האחרות

קרישנה ישב לצדה של כל אחת, בלתי נראה לעיני האחרות

בסְקַנְדַה פּוּרָאנַּה נאמר שמבין אלפים רבים של גופִּיות, 16,000 הינן חשובות ביותר. מאלה 108 חשובות במיוחד; מבין 108 הגופִּיות, שמונה חשובות עוד יותר; מביניהן, רָאדְהָארָאנִּי וצַ'נְדְרָאוַלִי הן חשובות; ומשתיים אלה, רָאדְהָארָאנִּי היא החשובה ביותר.

כאשר קרישנה נכנס ליער שעל גדות היַמוּנָא, אור הירח פיזר את החשיכה. פרחי העונה, כגון קוּנְדַה וקַדַמְבַּה, לבלבו, ומשב הרוח הקליל נשא את ניחוחם. גם דבורים חגו ברוח, חושבות את הניחוח המתוק לדבש. הגופִּיות שיטחו את החול הרך ופרסו עליו פיסות בד, והתקינו כך מושב חלק לקרישנה.

הגופִּיות שהתקבצו שם היו ברובן תלמידי הוודות. בחיים קודמים, בעת הופעתו של רָאמַצַ'נְדְרַה, אלה היו מלומדים גדולים בוודות שחפצו להתרועע עם האל ביחסי נאהבים. רָאמַצַ'נְדְרַה בירך אותם אז להופיע עם הופעתו של קרישנה, שיגשים את משאלתם. כאשר קרישנה הופיע עלי אדמות, מלומדים אלה הופיעו כגופִּיות בורּינְדָאוַנַה, וכגופִּיות צעירות, זכו להתרועע עם קרישנה ולממש את תשוקתם מלידתם הקודמת. עתה משאת נפשם המושלמת והעילאית הוגשמה, וברוב שמחתם, לא נותרה להם עוד תשוקה להגשים. זה מאושש בבהגווד-גיטה: מי שזכה באישיות אלוה העילאי, אינו משתוקק עוד לדבר. עתה בחברתו של קרישנה, העצב של הגופִּיות, גם צערן על העדרו, נימחו כליל. הן חשו שתשוקתן התמלאה עד תום, וברוב סיפוק פרשו את בגדיהן על הארץ. מלבושיהן היו עשויים מפשתן עדין ומשוכים בקוּנְקוּמַה האדומה שקישטה את חזיהן. בתשומת לב רבה הן התקינו כך לקרישנה, חייהן ונשמתן, מושב נוח מאד.

וקרישנה, ישוב בין כל הגופִּיות, הפך יפה עוד יותר. יוגִים גדולים כמו שיווה, ברהמה, ואפילו שֵׂשַׁה מנסים תמיד למקד את מֵחְשָבם ולהגות בקרישנה בלבם. והנה, הגופִּיות ראו את קרישנה ממש לפניהן, ישוב על בגדיהן. הוא נראה יפה עד מאד בחברתן של הגופִּיות. הן היו הנאוות והיפות בכל שלושת העולמות, ועתה נאספו סביבו.

ניתן לשאול כיצד קרישנה האחד ויחיד ישב לצדן של גופִּיות רבות כל כך. ישנה מילה חשובה בפסוק זה, אישְׂוַרַה. בבהגווד-גיטה נאמר, אישְׂוַרַהּ סַרְוַה בְּהֻוּתָאנָאם. אישְׂוַרַה זהו אישיות אלוה שנמצא בלבו של כל אחד כנשמת-העל. קרישנה הציג עתה בקרב כל הגופִּיות את און ההתרחבות שלו כפַּרַמָאתְמָא. הוא ישב לצדה של כל אחת, בלתי נראה לעיני האחרות. ברוב חסדו, הופיע לצדן במקום להישאר בתוך לבן, מושא להגות יוגית. הוא ישב עתה מחוץ ללב, לצדן של הגופִּיות, היפות בבנות תבל, כאות לחסד מיוחד. והגופִּיות, משזכו באהובן הנערץ, החלו להנעים לו בתנועות גבותיהן, בחיוכן, גם על-ידי כיבוש כעסן. אחדות עיסו את כפות רגליו בחיקן, ובחיוך נתנו ביטוי כלשהו לרוגזן. הן אמרו, ״קרישנה יקר, כולנו נשים פשוטות מורּינְדָאוַנַה. איננו בקיאות בידע הוֵדי – מה נכון ומה לא נכון. לכן רצינו לשאול אותך, רב החוכמה, בתקוה שתשיב לנו כראוי. ביחסים בין אוהבים אנו מוצאות שלושה סוגי אדם. סוג אחד פשוט משיב על יחס אהובו. הסוג השני נשאר חיובי גם לנוכח יחס שלילי מצד אהובו. והסוג השלישי אינו מגלה יחס שלילי, גם אינו משיב באופן חיובי ביחסי אהבה. איזה אתה מעדיף מבין שלושה אלה, או איזה אתה מחשיב לכן וישר?״

קרישנה השיב, ״ידידותי, אלה שבסך הכול משיבים על יחס בן הזוג משולים לסוחרים. הם מעניקים אהבה כמידת קבלתם. למעשה, זו אפילו לא נחשבת לאהבה, אלא לעסק שמבוסס על טובת הנאה ואנוכיות. עדיפים בני הסוג השני, שאוהבים למרות יחס שלילי מבני זוגם. אפילו לא להשיב לאהבה עדיף על יחסי מסחר. דוגמה לאהבה כנה זו אהבתם של הורים לילדיהם, גם כאשר אלה מתעלמים מהם. הסוג השלישי אינו גומל ואינו דוחה. ניתן לחלק אותו לשתי קבוצות. מי שמסתפקים בעצמם ואינם זקוקים לאהבתו של איש נקראים אָאתְמָאראמה. אלה שקועים תמיד בהגות באישיות אלוה, מבלי לתת דעתם אם אוהבים אותם, אם לאו. הקבוצה השניה הם אנשים כפויי טובה. הם נקראים אדישים, ונוטים להתקומם נגד נעלים מהם. אלה למשל בנים שנשארים אדישים ובלתי מתחשבים חרף הדברים הרבים שהם מקבלים מהוריהם האוהבים. אנשים כאלה נקראים בדרך כלל גוּרוּדְרוּהַה, או מי שזכו בחסדם של הורים או מורה רוחני, אולם מתעלמים מזה.״

קרישנה השיב בעקיפין על שאלותיהן של הגופִּיות, גם על אלה שרמזו שלא נהג עמן כשורה. הוא אמר בתשובתו, שכאישיות אלוה, אינו זקוק לאהבתו של איש, אף שבו בזמן גם אינו כפוי טובה.

״ידידותי״, הוא המשיך, ״אפשר שמילותי או מעשי העציבו אתכן, אולם עליכן לדעת כי לעיתים איני נעתר ליחסי דבקי. נראה שהדבקים קשורים אלי מאד, אולם לעיתים איני גומל להם כראוי על יחסם. זאת כדי להעצים ולהגביר את אהבתם אלי. כי אם היו יכולים להשיג אותי בנקל, אפשר שהיו חושבים, 'קרישנה מושג בקלות.' משום כך איני נענה לפעמים ליחסם. אדם משולל כסף שצבר לו ממון כלשהו ואחר כך איבד אותו, יחשוב על אבדתו עשרים וארבע שעות ביממה. באופן דומה, כדי להעצים את אהבת דבקי, לעיתים אני כמו אובד להם, ואז, במקום לשכוח אותי, אהבתם אלי עוד גוברת. ידידותי היקרות, אל תחשבו ולוּ לרגע שהתיחסתי אליכן כאל דבקים רגילים. אני יודע מי אתן. הקרבתן כל חובה חברתית ודתית, וויתרתן על הקשרים עם הוריכן. התעלמתן מכל מוסכמות חברתיות או מחויבויות דתיות, ובאתן אלי לאהוב אותי. אני כל כך אסיר תודה לכן. כיצד אוכל להתייחס אליכן כאל דבקים רגילים? האם אתן סבורות שהייתי רחוק מכן? הייתי קרוב עד מאד. בסך הכול צפיתי בתשוקתכן אלי בהעדרי. אנא, אל תנסו למצוא בי דופי. מאחר שאני יקר לכן כל כך, סילחו לי אם פגעתי בכן. איני מסוגל להשיב לכן על אהבתכן המתמדת אלי, אפילו במשך חייהם של האלים-למחצה מעדן. למעשה, לא ניתן לגמול כראוי על אהבתכן; לכן, היו נא מסופקות בעצם פעילותכן הברוכה. משיכתכן אלי היא לדוגמה. גברתן על המכשולים הקשים ביותר – קשרי משפחה. היו איפוא, מסופקות מאופייכן המופתי, כי איני מסוגל לפרוע לכן את חובי.״

דבקי ורּינְדָאוַנַה מציגים את הרמה הטהורה ביותר של מסירות. כתובים בני סמכא מורים שהשירות המסור חייב להיות אַהַיְתוּקַה ואַפְּרַתיהַתַה. כלומר, ששום מוסכמות חברתיות או דתיות אינן יכולות לפגוע בשירות שכזה. מעמדו של השירות המסור הוא נשגב תמיד. שירותן של הגופִּיות לקרישנה טהור במיוחד, ומשאיר אפילו את קרישנה אסיר תודה. שְׂרִי צ'איטניה אמר שהשירות המסור של הגופִּיות בורּינְדָאוַנַה הינו הנעלה מכל צורות הסגידה לאישיות אלוה העילאי.

סיפורי קרישנה: פרק 31 – שירי הגופִּיות

כזהו מראך הבלתי רגיל. בוא נא אלינו וברך אותנו בפרח הלוטוס שבידך.

"כזהו מראך הבלתי רגיל. בוא נא אלינו וברך אותנו בפרח הלוטוס שבידך."

גופִּי אחת אמרה: ״קרישנה יקר, מאז שנולדת כאן, אדמת וְרַגַ'בְּהֻוּמי כולה עטתה תפארת. היא מפוארת כל כך, עד כי נראה שאלת המזל עצמה שוכנת כאן תמיד. אך רק אנחנו איננו שמחות, כי חרף חיפושינו הרבים, איננו מסוגלות למצוא אותך. חיינו תלויים בך כליל. אנא, שוב אלינו.״

גופִּי אחרת אמרה: ״קרישנה, אתה אפילו נשמת חייהם של פרחי הלוטוס שצומחים באגמים. עם גשמי הסתיו הזכים הפכו מימי האגמים לצלולים כבדולח. אך למרות יופיים, קמלים פרחי הלוטוס וקומשים ללא מבטך עליהם. כמותם, גם אנו קמלות בלעדיך. למעשה, איננו נשותיך, גם לא שפחותיך. מעולם לא הוצאת עלינו כספים. אולם אנו נמשכות כליל למבטך. מכל מקום, אם נמות עתה מבלי לזכות במבטך, תישא אתה באחריות לכך. אין ספק כי זהו חטא גדול להרוג נשים, ואם לא תבוא אלינו ונמות, תאלץ לסבול מן התגובות לחטאך. לכן בוא נא אלינו. אל תחשוב שרק נשק יכול להרוג; העדרך ממית אותנו. שקול נא את העובדה שאתה הורג נשים עתה. אנו אסירות תודה לך לעד על שגוננת עלינו פעמים כה רבות והצלת אותנו ממי היַמוּנָא המורעלים, מן הנחש קָאלייַה, מבַּקָאסוּרַה, מכעסו של אינְדְרַה וסופת גשמיו, משריפת יער, ותקריות נוספות שכאלה. אתה הגדול והחזק מכול. הפלאת להציל אותנו מסכנות רבות. אולם מפתיע שעכשיו אתה זונח אותנו. קרישנה, ידיד יקר שכמותך, ידוע לנו שאינך באמת בנה של אמא יַשׂודָא או בנו של רועה הבקר נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה. אתה הינך אישיות אלוה העילאי ונשמת-העל שבכל ישויות החיים. לבקשתו של ברהמה, הופעת עלי אדמות בחסדך נטול הסיבה, כדי לגונן על העולם. רק מתוך חסד הופעת בשושלת היַדוּ. הו הטוב מבני היַדוּ, לעולם אינך חוסך הגנתך מזה שמפחד מאורח חיים חומרני ומבקש מקלט בכפות רגלי הלוטוס שלך. תנועותיך רווּיות עדנה ואתה עצמאי לחלוטין. אתה נוגע בידך האחת באלת המזל ובשניה אוחז בפרח לוטוס. כזהו מראך הבלתי רגיל. בוא נא אלינו וברך אותנו בפרח הלוטוס שבידך.״

״קרישנה יקר, מכחיד כל פחדיהם של תושבי ורּינְדָאוַנַה. אתה הגיבור העילאי ורב העוצמה. עם חיוכך המקסים בכוחך להכחיד כל גאווה מיותרת בדבקיך, גם גאוותן של נשים כמותנו. אנו כולנו אמותיך ושפחותיך. אנא, קבל אותנו והראה לנו את פניך היפיפיות דמויות הלוטוס.״

״למעשה, מגע כפות רגליך הפך אותנו לתאותניות מאד. אין ספק כי כפות רגלי הלוטוס שלך מדבירות כל חטא אצל אותם דבקים שמוצאים בהן מקלט. בחסדך, אתה נותן מקלט תחת רגליך אפילו לבעלי חיים רגילים. ולמרות שהן משכנה של אלת המזל, חוללת עם כפות אלה על ראשו של הנחש קָאלייַה. עתה אנו מתחננות שתניח את כפות רגליך על חזנו ותשקיט עם מגען את להט תשוקתנו.״

״הו אל, עיניך המצודדות, כפרחי הלוטוס, הינן קסומות וענוגות מאד. מתק מילותיך שובה אפילו את לב המלומדים הדגולים, וגם הם נמשכים אליך. כמותם, גם אנחנו נמשכות אל מילותיך ואל יפי פניך ועיניך. בוא נא וספק אותנו בנקטר נשיקותיך. מילים שהיגדת או מילים שמתארות את מעשיך, הן כולן רוויות בנקטר. די לחזור עליהן או לשמוע אותן כדי להינצל מבערת הקיום החומרי. אלים-למחצה חשובים כמו ברהמה ושיווה מהללים תמיד את דבריך. הם עושים זאת כדי להדביר את חטאיהן של ישויות החיים שבעולם החומרי. מי שמנסה ושומע את מילותיך הנשגבות, מתעלה במהירות למישור של פעילות צדיקה. לוַיְשְׁנַּוים מעניקות מילותיך עונג נשגב, ואותם קדושים שטורחים ומפיצים את בשורתך הנשגבת ברחבי תבל – הם נדבנים ראשונים במעלה.״ (גם רֻוּפַּה גוסְוָאמִי מאשש זאת; הוא מכנה את שְׂרִי צ'איטניה כהתגלות הנדיבה מכול, כיוון שנתן את מילותיו של קרישנה ואהבה לקרישנה לעולם כולו, ללא תשלום או גמול.)

״קרישנה״, הן המשיכו, ״אתה גם ערמומי מאד, ויכול רק לדמות בנפשך את סבלנו לזכר חיוכך הערמומי, מבטך הענוג, טיוליך עמנו ביער ורּינְדָאוַנַה, ושיחותיך עמנו במקומות מחבוא. מאד מבורך להגות בכל אלה, והם גם חיממו את לבנו, אולם עתה הפך זיכרון מעשיך מקור לכאב. אנא, הצל אותנו. בודאי ידוע לך כמה אנחנו מתעצבות כאשר אתה יוצא מכפר ורּינְדָאוַנַה כדי לרעות את הפרות ביער. עצם המחשבה על כפות רגליך הרכות שנדקרות על-ידי העשב היבש וחלוקי האבן הקטנים ביער מעוררת בנו חלחלה. אנו קשורות אליך כל כך, עד כי איננו חושבות על דבר מלבד כפות רגליך.״

״כאשר אתה שב עם הבהמות מן המרעה, פניך שמעוטרות בשערך הגלי, מכוסות באבק טלפיהן של הפרות. למראה החיוך הענוג שעל פניך, תשוקתנו להתענג עמך עוד מתעצמת. הו קרישנה יקר, אתה המאהב העליון. אתה מגונן תמיד על הנשמות המסורות, ומגשים משאלתו של כל אחד; אפילו ברהמה, בורא היקום, סוגד לכפות רגליך. אתה מעניק תמיד את ברכתך למי שסוגד לכפות רגלי הלוטוס שלך. משום כך הייה רחום גם איתנו ושים את כפות רגליך על חזנו, כדי להפיג עתה את מצוקתנו. קרישנה, אנו כמהות לנשיקותיך, אותן אתה מעניק אפילו לחלילך. צלילי חלילך מכשפים את העולם כולו, וגם את לבנו. אנא, שוב ונשק אותנו בנקטר פיך.״

סיפורי קרישנה: פרק 30 – קרישנה מתחבא מן הגופִּיות

 רק חיקוי עלילותיו הרבות של קְרּישׁנַּה פייס את דעתן של הגופִּיות

רק חיקוי עלילותיו הרבות של קְרּישׁנַּה פייס את דעתן של הגופִּיות

כאשר קרישנה נעלם לפתע פתאום מן הגופִּיות, הן החלו לחפש אחריו בכל עבר. אך כיוון שלא מצאו אותו, נמלאו אימה ודעתן כמו נטרפה עליהן, ורק הגו בעלילותיו באהבה עזה. שקועות בהגותן, זכרונן אבד, וכך, לעיניהן המעומעמות מדמע ניגלו כל עלילותיו, גם שיחותיו הקסומות עמן, חיבוקיו, נישוקיו ושאר מעשיו. ברוב משיכתן אליו, הן החלו לחקות את ריקודו, את הילוכו וחיוכו, כאילו היו בעצמן קרישנה. בהעדרו, הן הפכו כולן למטורפות; וכל אחת הכריזה שהיא עצמה קרישנה. במהרה הן התקבצו יחדיו וקראו בקול בשמו של קרישנה ויצאו לחפש אחריו בכל קצות היער. למעשה, קרישנה מצוי בכול. הוא בשמים; הוא גם ביער; הוא בתוך הלב – הוא בכל מקום.

הגופִּיות פנו ושאלו את העצים. ביער היו מיני צמחים שונים – עצים גדולים וגם שיחים קטנים. הגופִּיות שאלו אותם: ״עץ בַּניאן יקר, האם ראית את בנו של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה עובר כאן, צוחק ומנגן בחלילו? הוא גנב את לבנו ונעלם. אם ראית אותו, אמור נא בטובך לאן פנה. עץ אַשׂוקַה יקר, עץ פרחי הנָאגַה ועץ הצַ'מְפַּקַה, האם ראיתם את אחיו הצעיר של בַּלַראמה עובר בדרך זו? הוא הסתלק בגלל גאותנו.״ הגופִּיות היו מודעות לסיבת העלמותו הפתאומית של קרישנה. הן הבינו שכאשר בילו עמו, חשבו עצמן למבורכות שבנשים ונמלאו גאוה, ואז קרישנה נעלם, כדי להכניע את גאותן. קרישנה אינו רוצה שדבקיו יתגאו על שירותם. הוא מקבל את שירותו של כל אחד, אולם אינו חפץ שדבק אחד יתנשא על רעהו. ואם מתעורר לעיתים רגש כזה, הוא משנה את גישתו כלפי הדבק ושם לו קץ.

הגופִּיות פנו אז אל צמח התוּלַסִי: ״תוּלַסִי יקרה, את אהובה עד מאד על קרישנה ועליך מקשטים תמיד את כפות רגלי הלוטוס שלו. פרחי מָאלַתִי ומַלְליקָא, פרחי יסמין, אין ספק שקרישנה נגע בכולכם בשעה שפסע כאן, אחרי שעינג אותנו בעונג נשגב. האם ראיתם את מָאדְהַוַה עובר בדרך זו? הו עצי מנגו, עצי פרי הגַ'ק, גם עצי אגס ואַסַנַה! הו עץ תות, עצי בֵל וקַדַמְבַּה – ברוב צדיקותכם זכיתם כולכם לגדול לגדות היַמוּנָא. אין ספק שקרישנה עבר בדרך הזאת. אימרו בטובכם, לאן פנה?״

הגופִּיות הביטו גם באדמה שעליה פסעו ופנו אליה, ״אדמה יקרה, כמה סיגופים ביצעת כדי לזכות ולהתקשט עתה בטביעות רגליו של קרישנה? כולך מלאת חדוה; העצים והשיחים העליזים הללו הם שיער גופך. אהובה את מאד על קרישנה, אחרת, מדוע חיבק אותך בדמותו כוַרָאהַה, חזיר הבר? כאשר שקעת במים, הוא משה אותך, נושא את כל כובדך על ניביו.״

עתה, לאחר שפנו אל העצים והשיחים הרבים, הן פנו אל הצבאים היפיפיים שהביטו בהן בנועם. ״נראה,״ הן אמרו לצבאים, ״שקרישנה, שהוא נָארָאיַנַּה העילאי, פסע כאן עם לַקְשְׁמִי, אלת המזל. כי אלמלא כן, כיצד נישא כאן עם משב הרוח הקליל, ניחוח הזר שלו – מעורב בקוּנקוּמַה האדומה מחזה של אלת המזל? נראה שהם חלפו ממש כאן ונגעו בגופכם, ועתה ברוב עונג אתם מביטים בנו באהדה. התואילו לומר לנו בטובכם באיזו דרך קרישנה הלך? קרישנה הוא מיטיבה של ורינדאוון. הוא חביב עמכם כמו עמנו; אחרי שנטש אותנו, הוא בילה מן הסתם בחברתכם. הו עצים בני מזל! אנו הוגות בקרישנה, אחיו הצעיר של בַּלַראמה. בשעה שפסע כאן, ידו האחת נחה על כתפה של אלת המזל והשניה מנענעת פרח לוטוס, אין ספק כי התרצה עד מאד מהשתחוותכם, גם הביט אליכם ברוב עונג.״

היו גופִּיות שפנו אל גופִּיות ידידות: ״ידידות יקרות, מדוע אינכן שואלות את המטפסים הללו, שמחבקים בשמחה שכזו את העצים הגדולים, כמו היו בעליהם? נראה שקרישנה נגע עם ציפורניו בפרחיהם, אחרת, מדוע הם חשים עליצות שכזו?״

לאחר שחיפשו וחיפשו בכל עבר, הגופִּיות התעייפו, והחלו לשוחח כמטורפות. רק חיקוי עלילותיו הרבות של קְרּישׁנַּה פייס את דעתן. אחת מהן חיקתה את הזדה פּוּתַנָא, ואחרת, את קרישנה יונק משדיה. גופִּי אחת חיקתה עגלת יד, ואחרת נשכבה מתחת לעגלה, כמו קרישנה, כדי להרוג את הזד שַׂקְטָאסוּרַה. הן חיקו את קרישנה הפעוט שרוע על הארץ, וגופִּי אחת הפכה לזד תְרּינָּאוַרְתַה כשחטפה את הפעוט ונשאה אותו לשמים; היתה גם גופִּי שחיקתה אותו מנסה ללכת, מצלצל בפעמוני קרסוליו. שתי גופִּיות הפכו לקרישנה ובַּלַראמה, ונוספות הפכו לחבריהם הרועים. היתה גופִּי שהתחפשה לבַּקָאסוּרַה, וגופִּי אחרת הפילה אותה, כפי שהזד בַּקָאסוּרַה נפל אחרי שמת. גם היתה גופִּי שהכניעה את הזד וַתְסָאסוּרַה. אחר כך, כמו שקרישנה נוהג לקרוא בשמות פרותיו השונות, היו גופִּיות שחיקו אותו כך קורא לפרותיו. גופִּי אחת ניגנה בחליל, ואחרות שיבחו את נגינתה, כמו שילדי הרועים מהללים את קרישנה. אחת הגופִּיות נשאה את חברתה על כתפיה, כשם שקרישנה נושא את חבריו, וכשהיא שקועה כליל במחשבות אודות קרישנה, הכריזה שהיא קרישנה עצמו והתרברבה: ״הביטו כולכן בתנועותי!״ גופִּי אחת פרסה את צעיפה אל על ואמרה, ״אל תפחדו עוד מגשמי הזלעפות והסופות העזות. אני אציל אותכן!״ כך היא חיקתה את הרמת גבעת גווַרְדְהַנַה. היתה גופִּי שדרכה בחוזקה על ראשה של אחרת ואמרה, ״קָאלייַה שפל שכמוך! עתה אעניש אותך קשות. נטוש מקום זה מיד! ירדתי עלי אדמות כדי להעניש את כל הרשעים והנוכלים!״ וגופִּי אחרת אמרה לחברותיה, ״ראו, שריפת היער עומדת לכלות את כולנו. עיצמו נא את עיניכן, ומיד אציל אתכן מן הסכנה הנוראה.״

מטורפות לחלוטין בגלל העדרו של קרישנה, הגופִּיות שאלו אודותיו את העצים והשיחים. הן מצאו במקומות אחדים על האדמה את טביעות רגליו, מעוטרות בסימני דגל, פרח לוטוס, קלשון וברק. נרגשות למראה הטביעות, הן צעקו, ״הנה טביעות רגליו של קרישנה. הסימנים – דגל, פרח הלוטוס, הקלשון והברק – כולם נראים כאן בבירור.״ הן הלכו אחר העקבות, ועד מהרה מצאו נוספות לצידן, ונמלאו עוגמה. ״הי הביטו! של מי טביעות הרגליים הללו? הן מצויות לצד טביעות רגלי בנו של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה. אין ספק כי קרישנה עבר כאן, ידו האחת נחה על גופִּי מסוימת זו, ממש כמו פיל שצועד לצד אהובתו הפילה. אפשר להבין מזה שאהבתה ושירותה של אותה גופִּי עזים משלנו. כי למרות שנטש אותנו, את חברתה לא יכול היה לעזוב, ולקח אותה עמו. חישבו ידידות כמה מפואר ונשגב אבק המקום הזה. אפילו ברהמה, שיווה ולַקְשְׁמִי, אלת המזל, סוגדים לאבק כפות רגלי הלוטוס של קרישנה. אולם למרבה הצער, אותה גופִּי מתייחדת עתה עמו ומתענגת על נקטר נשיקותיו, ואותנו הותירו לאנחות. ראו כאן חברותי! פה איננו רואות עוד את עקבות רגליה של הגופִּי. נראה שבגלל העשב הדוקרני, קרישנה נשא כאן את רָאדְהָארָאנִּי על כתפיו. כמה היא יקרה לו! ופה כנראה קטף פרחים כדי לשמחה, כי במקום שמתח את גופו לקטוף את הפרחים הגבוהים אנו מוצאות רק חצי טביעת רגל שלו. וכאן ידידותי, נראה שקרישנה התיישב עמה על הארץ וניסה לנעוץ את הפרחים בשערה. אין ספק שהם ישבו כאן יחדיו. קרישנה מסופק בעצמו, ואינו זקוק לשום מקור הנאה חיצוני. והנה, כדי לשמח את דבקתו, הוא נהג ברָאדְהָארָאנִּי ממש כמו שנער תאוותן נוהג בחברתו. ברוב חביבותו הוא מתעלם וגם סולח על כל הטרדה מצידה.״

עתה החלו כל הגופִּיות להצביע על מגרעותיה של אותה גופִּי מסוימת. הן אמרו כי הגופִּי הראשית שהלכה עם קרישנה לבד, רָאדְהָארָאנִּי זו, גאה מן הסתם על מעמדה וחושבת עצמה לחשובה שבגופִּיות. ״אך אילו לא ניחנה במעלות וביופי בלתי רגילים, מדוע קרישנה זנח את כולנו ולקח עמו רק אותה? נראה שהיא משכה את קרישנה אל מעמקי היער ואמרה לו, 'קרישנה יקר, התעייפתי מאד. איני מסוגלת עוד ללכת. אנא, שא אותי לאן שתחפוץ.' אז קרישנה אמר בוודאי לרָאדְהָארָאנִּי, 'עלי אם כן, על כתפי.' אלא שאז הוא לפתע פתאום נעלם, ורָאדְהָארָאנִּי קוראת לו כעת ובוכה, 'אהובי היקר, יקירי, כה עדין אתה וחזק. לאן נעלמת? איני אלא שפחתך הכנועה והמסורה. עצוב לי כל כך. שוב אלי.' אולם קרישנה לא שב. הוא צופה בוודאי מרחוק, נהנה מצערה.״

כאשר הסתבר לגופִּיות שרָאדְהָארָאנִּי אכן ננטשה בידי קרישנה, רב היה צערן

כאשר הסתבר לגופִּיות שרָאדְהָארָאנִּי אכן ננטשה בידי קרישנה, רב היה צערן

הגופִּיות העמיקו ביער בחיפושן אחר קרישנה. אולם כאשר הסתבר להן שרָאדְהָארָאנִּי אכן ננטשה בידי קרישנה, רב היה צערן. זהו המבחן של תודעת קרישנה. תחילה, הן קינאו מעט ברָאדְהָארָאנִּי שהלכה לבדה עם קרישנה, כשהן נזנחו. אולם אחר כך, כאשר ראו שגם היא ננטשה ומקוננת עתה, הן חסו עליה. כאשר מצאו אותה ושמעו ממנה על התנהגותה החצופה והגאותנית, ועל המחיר ששילמה, הן השתתפו מאד בצערה. ואז, כולן, גם רָאדְהָארָאנִּי, המשיכו בחיפושן במעבה היער, עד שלא ראו עוד את אור הירח.

כאשר נוכחו שהעלטה גוברת, הן עצרו. כאשר מחשבותיהן ותבונתן היו שקועות כליל בקרישנה, הן החלו לחקות את מעשיו ודיבורו. לבן ונשמתן היו נתונים לו כליל, ועתה החלו לזמר את תפארתו, שוכחות לגמרי כל משפחה ובית. על גדות היַמוּנָא הן התקבצו יחדיו וזימרו את תפארתו של שְׂרִי קרישנה – הרא קרישנה, הרא קרישנה, קרישנה קרישנה, הרא הרא/ הרא ראמה, הרא ראמה, ראמה ראמה, הרא הרא – מצפות לשובו אליהן.

סיפורי קרישנה: פרק 29 – מחול הרָאסַה: מבוא

בשרימד בהאגותם נאמר שמחול הרָאסַה חל בליל הירח המלא של עונת השַׂרַת. מן הפרקים הקודמים מסתבר שחגיגת גווַרְדְהַנַה פֻּוּגָ'א נחוגה מיד אחרי ליל חצי-הסהר החשוך שבראשית חודש קָארְתְתיקַה. אחר כך נחוג טקס הבְּהְרָאתְרּידְויתִייַה; ואז כעסו של אינְדְרַה ניתך בצורת סופות גשמים וברד. קרישנה הרים אז את גבעת גווַרְדְהַנַה והחזיק אותה במשך שבעה ימים, עד ליום התשיעי להתמלאות הירח. ביום העשירי תושבי ורינדאוון שוחחו אודות מעשיו המופלאים של קרישנה, ולמחרת חגג נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה את אֵקָאדַשִׂי. בדְוָאדַשִׂי שאחריו, נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה הלך לרחוץ בגנגס ונתפס בידי אנשיו של וַרוּנַּה, וקרישנה בא והציל אותו. אחר כך הראה לו ולכל רועי הבקר את השמים הרוחניים.

מחול הרָאסַה חל בליל הירח המלא של עונת השַׂרַת

מחול הרָאסַה חל בליל הירח המלא של עונת השַׂרַת

כך חלף לו ליל הירח המלא של עונת השַׂרַת. ליל הירח המלא של חודש אָאשְׂוינַה נקרא שָׂארַד-פֻּוּרְנּימָא, ומן השרימד בהאגותם מסתבר שקרישנה המתין שנה שלמה לליל ירח שכזה עד שחולל את מחול הרָאסַה עם הגופִּיות. בגיל שבע הוא הרים את גבעת גווַרְדְהַנַה, מכאן שמחול הרָאסַה חל כשהיה בן שמונה.

הספרות הוֵדית מסבירה שכאשר רקדן אחד רוקד עם רקדניות רבות, מחול קבוצתי כזה נקרא מחול רָאסַה. וכך, כאשר הגיע ליל הירח של עונת השַׂרַת, קרישנה התקשט בפרחי העונה, ובמיוחד בפרחי מַלְליקָא ריחניים. הוא זכר את תפילתן של הגופִּיות לאלה קָאתְיָאיַנִי ובקשתן להינשא לו. הוא חשב שליל הירח המלא של עונת השַׂרַת, מתאים להפליא למחול; כך גם תתגשם תשוקתן של הגופִּיות.

המילים שמופיעות בשרימד בהאגותם בהקשר זה הן בְּהַגַוָאן אַפּי. כלומר, שקרישנה הוא אישיות אלוה העילאי, ומכאן שהוא מלא בששת השפעים כולם ואינו זקוק לדבר. למרות זאת, הוא חפץ ליהנות בחברתן של הגופִּיות. המילים בְּהַגַוָאן אַפּי מרמזות גם שהמחול אינו מחול רגיל בין נערים ונערות. בשרימד בהאגותם מופיעה המילה יוגַמָאיָאם אוּפָּאשְׂריתַהּ, שפירושה, כי המחול הזה עם הגופִּיות התבצע במישור של יוגַמָאיָא, ולא של מַהָאמָאיָא. ריקודם של נערים ונערות בעולם החומרי מתחולל בממלכתה של מַהָאמָאיָא, האנרגיה החיצונית. בצ'איטניה-צַ'ריתָאמְרּיתַה משול ההבדל שבין מישור היוגַמָאיָא לזה של מַהָאמָאיָא, להבדל בין זהב לברזל; הברזל והזהב שניהם נחשבים אמנם למתכות, אלא שאיכותם שונה לגמרי. וכך, אף שמחול הרָאסַה של קרישנה עם הגופִּיות נראה כמו יחסים רגילים בין בנים לבנות, איכותו שונה לחלוטין. וַיְשְׁנַּוים גדולים יודעים להעריך את ההבדל הזה, כיוון שהם מבינים את ההבדל בין אהבה לקרישנה לתאווה.

ריקודים במישור של מַהָאמָאיָא מבוססים על עינוג חושים. ואילו כאשר קרישנה הזמין את הגופִּיות עם צלילי חלילו, הן נחפזו והגיעו למקום מתוך תשוקה נשגבת לספק אותו. קְרּישְׁנַּדָאסַה קַוירָאגַ'ה גוסְוָאמִי, מחבר הצ'איטניה-צַ'ריתָאמְרּיתַה, הסביר שתאווה פירושה עינוג חושים, וגם אהבה פירושה עינוג חושים – עינוג חושיו של קרישנה. במילים אחרות, פעולה שנעשית לצורך עינוג חושים אישי, היא חומרית, וכשנעשית לעינוגו של קרישנה, היא נחשבת לפעילות רוחנית. עקרון עינוג החושים קיים בכל מקרה, אלא שבמישור של פעילות רוחנית, זהו עינוג החושים של קרישנה, אישיות אלוה, ובמישור החומרי המבצע מבקש לענג את עצמו. במישור החומרי, כאשר משרת למשל, משרת את אדונו, הוא אינו מבקש לספק את האדון אלא את חושיו שלו. ללא משכורת, הוא יפסיק מיד את שירותו. מכאן ששירותו נועד למעשה, לספק אותו עצמו. במישור הרוחני לעומת זאת, משרתו של האל משרת אותו ללא תשלום, וממשיך לשרת בכל תנאי. זהו ההבדל בין תודעת קרישנה לבין תודעה חומרית.

מסתבר שקרישנה בילה במחול הרָאסַה עם הגופִּיות כאשר היה בן שמונה. רבות מן הגופִּיות היו כבר נשואות אז, כיוון שבהודו, ובמיוחד באותם ימים, נהגו הילדות להינשא בגיל צעיר מאד, ולפעמים כבר בגיל שתיים עשרה היו יולדות ילד. הגופִּיות שרצו להינשא לקרישנה, היו לכן, נשואות כבר, ואף-על-פי-כן המשיכו לקוות שקרישנה יהיה בעלן. אהבתן אליו היתה ברוח של אהובות, ונקראת משום כך פַּרַקִייַה-רַסַה. כאשר גבר או אשה נשואים משתוקקים לאשה או לגבר מחוץ לנישואיהם, זה נקרא פַּרַקִייַה-רַסַה.

למעשה, קרישנה הוא בעל של כל אחד, שהרי הוא המתענג העליון. כל הגופִּיות רצו להינשא לו, וקרישנה כמובן, לא יכול היה להינשא לכולן. אבל בגלל נטייתן הטבעית לראות בו את בעלן העליון, נקראים היחסים שבין הגופִּיות לקרישנה פַּרַקִייַה-רַסַה. יחסי הפַּרַקִייַה-רַסַה מתקיימים לעד בגולוקַה ורינדאוון שבעולם הרוחני, ושם כמובן, לא יתכן שיהיו נגועים ברוח הניאוף, שמאפיינת יחסים מסוג זה בעולם החומרי. הפַּרַקִייַה-רַסַה בעולם החומרי היא מגונה ונתעבת, בעוד שבעולם הרוחני היא מהווה בסיס ליחסים הנעלים ביותר בין קרישנה לגופִּיות. ישנן מערכות יחסים נוספות עם קרישנה: יחסי משרת ואדון, יחסי ידידות, יחסי הורים לבנם ויחסי נאהבים. אלא שמכל הרַסות הללו, הפַּרַקִייַה-רַסַה נחשבת לעליונה.

העולם החומרי הינו בבואתו המעוּותת של העולם הרוחני; זה משול לבבואת עץ על גדות מים: חלקו העליון של העץ נראה כאילו הוא החלק התחתון. וכך גם הפַּרַקִייַה-רַסַה. כאשר  משתקפת בצורה מעוּותת בעולם החומרי – היא מגונה. אותם אנשים שמנסים לחקות את מחול הרָאסַה של קרישנה עם הגופִּיות, נהנים בסך הכול מבבואה נתעבת של הפַּרַקִייַה-רַסַה הנשגבת. איש בעולם החומרי לא יכול ליהנות מפַּרַקִייַה-רַסַה נשגבת. בשרימד בהאגותם נאמר שאין לנסות ולהתענג אפילו בחלום או בדמיון על יחסים כאלה, ומי שעושה זאת, כמו לוגם רעל קטלני ביותר.

וכך, כאשר קרישנה, המתענג העליון, חפץ ליהנות בחברת הגופִּיות בליל הירח המלא של עונת השַׂרַת, ממש באותו רגע הפציע בשמים הירח, מלך הכוכבים, במלוא הדרו ויופיו. ליל הירח המלא של עונת השַׂרַת הוא הלילה היפה ביותר בשנה. בעיר אַגְרַה שבמחוז אוּתְתַר פְּרַדֵש בהודו, יש מצבת ענק, התאג' מאהאל, שעשויה כולה משיש משובח. בלילה זה באים תיירים רבים לצפות בהשתקפותו היפיפיה של הירח באבן; עד היום מהולל אם כן, יופיו של ליל הירח המלא בעונת השַׂרַת.

כאשר הירח המלא עלה מפאתי מזרח, לבש הכול גוון אדמדם, והשמים נראו כמו נצבעו בקוּנְקוּמַה. כאשר בעל שב הביתה לאחר היעדרות ממושכת, הוא מקשט את פני אשתו בקוּנְקוּמַה אדומה. כמותו, לאחר ציפיה ממושכת לבואו, צבע עתה הירח הזוהר של עונת השַׂרַת את שמי מזרח.

הירח שעלה, הגביר את תשוקתו של קרישנה לרקוד עם הגופִּיות. היער ליבלב בשלל פרחים ריחניים, והאווירה כולה היתה צוננת וחדורה במשובת חג. קרישנה נשף אז בחלילו, והגופִּיות של ורינדאוון כולן נהיו כמכושפות. משיכתן אל הצלילים עוד התעצמה אלפי מונים בגלל ליל הירח המלא, האופק האדום, האווירה השלווה והצוננת, והפרחים המלבלבים. הגופִּיות מטבען כבר נמשכו אל יופיו של קרישנה, ועתה, למשמע צלילי חלילו, הן כמו נמלאו תאווה לספק את חושיו.

מיד הן נטשו כל אחת את עיסוקה, ויצאו לעבר מקומו של קרישנה. במרוצתן, היטלטלו עגיליהן בחוזקה. הן מיהרו לעבר וַמְּשִׂיוַטַה. כמה מהן חלבו בדיוק את הפרות, אולם בשל החפזון, נטשו את החליבה בלתי גמורה. היתה אחת שמילאה בדיוק את סיר החלב ושמה לשפות אותו על התנור, אולם היא מיהרה והלכה אל קרישנה, מבלי לתת עוד דעתה לחלב הגולש. היו גופִּיות שהניקו בדיוק את הפעוטות, והיו שהגישו מזון לבני המשפחה, אך כולן נטשו בחופזה את עיסוקן ואצו לעבר צלילי החליל. היו גופִּיות ששרתו את בעליהן, היו שבדיוק אכלו, אולם מיד עזבו ושכחו כליל את בעליהן או את רעבונן. כמה ניסו אפילו להתקשט לרגל הפגישה עם קרישנה באיפור ובבגדים נאים, אולם ברוב להיטותן, לא הצליחו לסיים את האיפור, גם לא להתלבש כראוי, והאיפור יצא חפוז ואקראי. היו אפילו שלבשו את מלבושן העליון על חלק גופן התחתון ואת התחתון על חלק הגוף העליון.

כל הגופִּיות נחפזו לעזוב את בתיהן, וכאשר נודע יעדן לבעלים, לאחים ולאבות הם הוכו בתדהמה. נערות צעירות מוגנות תמיד בידי בעל, אח בוגר או אב. שומרים בוגרים אלה ניסו עתה לאסור על הגופִּיות ללכת אל קרישנה, אך הן לא שעו לדבריהם. מי שלבו נמשך לקרישנה בתודעת קרישנה מלאה, נכון לזנוח כל חובה ארצית, אפילו היא דחופה ביותר. תודעת קרישנה בכוחה לשחרר מכל פעילות חומרית. שרילה רֻוּפַּה גוסְוָאמִי חיבר פסוק יפיפה שבו מייעצת גופִּי אחת לחברתה, ״ידידתי היקרה, אם את חפצה עדין ליהנות מחברה, מידידות ומאהבה ארצית, אנא, אל תלכי לראות את העלם החייכני גווינְדַה, שעומד לגדות היַמוּנָא ומנגן בחלילו, שפתיו זוהרות לאור הירח המלא.״ שרילה רֻוּפַּה גוסְוָאמִי מורה בעקיפין שמי שנשבה בקסם פניו החייכניות של קרישנה, מאבד כל משיכה להנאות חומריות. זהו המבחן להתקדמות בתודעת קרישנה: עד כמה מאבד האדם עניין בפעילות חומרית ובעינוג חושיו.

היו מכל מקום, כמה גופִּיות שבעליהן נעלו אותן בכוח בחדרן ומנעו מהן ללכת אל קרישנה. אלה עצמו את עיניהן והחלו להגות בדמותו הנשגבת. הן נשאו את דמותו של קרישנה בלבן תמיד, ומכאן שהיו הנעלות שביוגִים. בבהגווד-גיטה נאמר שמי שתמיד הוגה בקרישנה באהבה ובאמונה, הוא היוגִי העליון. למעשה, היוגִי אמור למקד את מֵחְשָבו בדמותו של וישנו; זוהי יוגַה אמיתית. קרישנה הוא מקור כל דמויותיו של וישנו (וישנו תַתְתְוַה). אותן גופִּיות שלא יכלו ללכת אל קרישנה, הגו בו כמו יוגִים מושלמים.

פעילות ישויות החיים במצב המותנה מניבה שני סוגים של תוצאות: ישות חיים מותנית שמעשיה רעים, פוגשת בסבל, וזו שמעשיה טובים, זוכה בהנאה חומרית. אלא שבין אם זה סבל חומרי ובין אם הנאה – הנהנה או הסובל מותנה לטבע החומרי.

קבוצות שונות של גופִּיות נאספו סביב קרישנה, רובן בנות לוויה נצחיות שלו. בבְּרַהְמַה-סַמְּהיתָא נאמר, אָאנַנְדַה-צ'ין-מַיַה-רַסַה-פְּרַתיבְּהָאויתָאבְּהיהּ: בני לוויתו של קרישנה בעולם הרוחני, ובמיוחד הגופִּיות, הם גילויי אנרגית העונג של קרישנה. כולן מתרחבות משְׂרִימַתִי רָאדְהָארָאנִּי. אולם כאשר קרישנה מגלה את עלילותיו הנשגבות בכמה מיקומי העולם החומרי, מצטרפים אליו בנוסף לבני הלוויה הנצחיים גם דבקים מן העולם החומרי שהתעלו לדרגה שכזו. אותן גופִּיות שהצטרפו לעלילותיו של קרישנה בעולם החומרי, היו לפנים בני אנוש רגילים. ואם נותרו עדיין סבוכות מעט בפעילות עברן, הרי שהגותן המתמדת בקרישנה שיחררה אותן כליל מתגובות הקארמה. ערגתן העזה והכאב שבאי יכולתן לראות אותו, שיחררו אותן מכל תגובה נפשעת, ואהבתן האקסטתית והנשגבת, שעוד התעצמה בהעדרו, רוממה אותן מעל לכל התגובות למעשיהן הצדיקים. פעילות צדיקה, כמו פעילות נפשעת, מתנה את ישות החיים ללידה ומוות. אלא שהגופִּיות שהגו בקרישנה, התעלו מעבר לכל תגובה חיובית או שלילית; הן היטהרו והתעלו למעמדן של הגופִּיות שהתרחבו מאנרגית העונג. הגופִּיות שהגו בקרישנה וחשבו אותו למאהבן, היטהרו מתגובות הטבע החומרי. היו אפילו שנטשו מיד את גופן החומרי, תוצר שלוש המידות החומריות.

כאשר קרישנה הזמין את הגופִּיות עם צלילי חלילו, הן נחפזו והגיעו למקום מתוך תשוקה נשגבת לספק אותו

כאשר קרישנה הזמין את הגופִּיות עם צלילי חלילו, הן נחפזו והגיעו למקום מתוך תשוקה נשגבת לספק אותו

מַהָארָאגַ'ה פַּרִיקְשׁית הקשיב להסברו של שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי אודות הגופִּיות שנאספו לרקוד עם קרישנה את מחול הרָאסַה. הוא תמה כיצד פשוט על-ידי הגות בקרישנה כמאהב, הן השתחררו מכל טומאה של לידה ומוות חומריים. הוא אמר, ״הגופִּיות לא ידעו שקרישנה הוא אלוהים. הן קיבלו אותו כעלם יפה, וחשבו אותו לאהובן. כיצד יכולה איפוא, המחשבה על אהוב לשחרר מהתניה חומרית?״ ניתן לטעון כאן שקרישנה וישות החיים זהים באיכותם. ישויות החיים הן חלקיקים של קרישנה, ומכאן שגם הן ברהמן, אולם קרישנה הוא העליון – פַּרַברהמן. דבק שהוגה בקרישנה משתחרר מזוהמה חומרית; השאלה לכן, מדוע לא ניתן להפוך לבן חורין על-ידי הגות בכל אחד אחר? מאחר שכל ישויות החיים הינן ברהמן, מדוע לא די להגות בבעל או בבן, או בסתם ישות חיים, כדי להשתחרר מטומאת הטבע החומרי? זו שאלה נבונה מאד, כי אנשים משוללי אמונה נוטים תמיד לחקות את קרישנה. רבים הנוכלים בימינו, בקַלי-יוּגַה, שחושבים את עצמם לגדולים כמו קרישנה ומרמים אחרים ומלמדים שמיקוד המחשבה בהם הינו טוב כמו הגות בקרישנה. מַהָארָאגַ'ה פַּרִיקְשׁית שאל את שאלתו, מודע לסכנה שבהליכה עיוורת אחר חקיינים זדוניים שכאלה. למרבה המזל שאלה זו נרשמה בשרימד בהאגותם, כאזהרה לכל אותם אנשים תמימים שחושבים את ההגות באדם סתמי לזהה להגות בקרישנה.

למעשה, אפילו הגות באלים-למחצה אינה זהה להגות בקרישנה. גם ספר הוַיְשְׁנַּוַה תַנְתְרַה מזהיר שמי שמשווה את וישנו, נָארָאיַנַּה או קרישנה לאלים-למחצה הינו פָּאסַנְּדַּה, או עברין. שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי השיב אז לשאלתו של מַהָארָאגַ'ה פַּרִיקְשׁית, ״מלכי היקר, שאלתך כבר הושבה, עוד לפני אירוע זה.״

פַּרִיקְשׁית מַהָארָאגַ'ה ביקש להבהיר את הנקודה, אולם מורו הרוחני השיב לו בחוכמה, ״מדוע אתה שב ושואל שאלה שכבר הוסברה לך? מדוע אתה שכחן כל כך?״ מעמדו של המורה הרוחני תמיד נעלה יותר, וזכותו לנזוף בתלמיד. זאת למרות ששׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי ידע כי מַהָארָאגַ'ה פַּרִיקְשׁית לא שאל את שאלתו למען הבנתו שלו, אלא כאזהרה לאותם אנשים תמימים בעתיד שיחשבו אחרים לזהים לקרישנה.

שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי הזכיר למַהָארָאגַ'ה פַּרִיקְשׁית את סיפור גאולתו של שׂישׂוּפָּאלַה. הלה קינא בקרישנה תמיד, ובגלל קינאתו, נהרג לבסוף בידי קרישנה. מאחר שקרישנה הוא אישיות אלוה העילאי, הרי שדי היה לשׂישׂוּפָּאלַה לראות אותו בכדי לזכות בגאולה. ואם אדם צר עין יכול היה להפוך לבן חורין על-ידי מיקוד מחשבתו בקרישנה, קל וחומר הגופִּיות שיקרות כל כך לקרישנה והוגות בו באהבה תמיד. חייב להיות הבדל כלשהו בין אויבים לידידים. ומאחר שאפילו אויביו של קרישנה זוכים להשתחרר מטומאה חומרית ולהתאחד עם העליון, אין ספק כי גם הגופִּיות, ידידותיו היקרות, הן בנות חורין ומצויות עמו.

בנוסף, בבהגווד-גיטה קרישנה מכונה הְרּישִׁיקֵשַׂה. גם שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי מסביר שקרישנה הינו הְרּישִׁיקֵשַׂה, או נשמת-העל, בעוד שאדם רגיל הוא נשמה מותנית שמכוסה בגוף חומרי. מאחר שהינו הְרּישִׁיקֵשַׂה, אין הבדל בין גופו לעצמו, ומי שמבדיל ביניהם, אינו אלא טיפש מטופש. קרישנה הינו הְרּישִׁיקֵשַׂה ואַדְהוקְשַׁגַ'ה. אלה שתי המילים שבהן השתמש מַהָארָאגַ'ה פַּרִיקְשׁית בהקשר זה. הְרּישִׁיקֵשַׂה הוא נשמת-העל, ואַדְהוקְשַׁגַ'ה הינו אישיות אלוה העילאי הנשגב לטבע החומרי. הוא נוטה חסדו לישויות החיים הפשוטות ומופיע כמות שהוא, אלא שלמרבה הצער, ישנם סכלים שטועים וחושבים אותו לסתם אדם ארצי, וסוללים כך את דרכם לגיהנום. שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי שב ואישש שקרישנה הינו אישיות אלוה; בלתי נכחד, בלתי מדיד ופטור מכל טומאה חומרית.

שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי המשיך והסביר למַהָארָאגַ'ה פַּרִיקְשׁית שקרישנה אינו אדם רגיל. הוא אישיות אלוה העילאי וניחן במלוא המעלות הרוחניות כולן. הוא מופיע בעולם החומרי בחסדו שלו, וכאשר הוא עושה זאת – הריהו מופיע כמות שהוא, ללא שינוי. זה מאושש גם בבהגווד-גיטה, שם האל אומר שהוא מופיע באונו הרוחני. הופעתו אינה נתונה לשליטת האון החומרי; אדרבה, און זה נתון לשליטתו. בבהגווד-גיטה נאמר שהאנרגיה החומרית פועלת תחת השגחתו, וגם בבְּרַהְמַה-סַמְּהיתָא מאושש שאנרגיה זו, כלומר דוּרְגָא, פועלת כמו צל שנע עם תנועת העצם. המסקנה איפוא, שמי שנקשר בדרך כלשהי או נמשך לקרישנה, בין אם בגלל יופיו או בגלל מעלותיו, שפעתו, פרסומו, כוחו, פרישותו או ידיעתו, ואפילו הוא נמשך אליו מתוך תאווה, כעס ופחד, או ידידות ואהבה – גאולתו מזוהמת החומר מובטחת.

בפרק השמונה עשר של הבהגווד-גיטה מכריז האל כי מי שמטיף לתודעת קרישנה יקר לו מאד. לא פעם נתקל הדבק בקשיים רבים במאמצו להטיף לתודעת קרישנה טהורה. הוא נתון לעיתים לפגיעות גופניות, ואפילו מוצא את מותו. אולם משום שהוא נכון לסיגופים שכאלה למען קרישנה, קרישנה מכריז כי הוא יקר לו מאד מאד. מאחר שאפילו אויביו של קרישנה הממקדים בו מֵחְשָבם, זוכים לגאולה, קל וחומר אותם אנשים שיקרים לו כל כך. מכאן שמי שעוסק בהטפת תודעת קרישנה בעולם – גאולתו מובטחת בכל הנסיבות. אולם מטיפים שכאלה אינם שואפים אפילו לגאולה, שהרי עצם העיסוק בתודעת קרישנה, או בשירות מסור, הוא כבר גאולה. שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי מבטיח איפוא, למַהָארָאגַ'ה פַּרִיקְשׁית, שמי שנמשך לקרישנה, משתחרר משעבוד חומרי. זאת משום שקרישנה הוא אדונו הנשגב של הכוח המיסטי כולו.

ואז, כאשר התקבצו כל הגופִּיות סביב קרישנה, כמתואר, האל קיבל את פניהן בברכה, אך גם ריפה את ידיהן במילים מתחכמות. קרישנה הינו הדובר העילאי; הוא דיבר את הבהגווד-גיטה, ובכוחו לדון בנעלים וברמים שבנושאים הפילוסופיים, המדיניים והכלכליים – בכול. עתה הוא דיבר אל הגופִּיות שהיו יקרות לו מכול. הוא חפץ להקסים אותן בצחצוחי לשונו, ואמר:

״הו נשות ורּינְדָאוַנַה בנות מזל ויקרות עד מאד! מה נאה שבאתן הלום. אני תקווה שהכול שפיר בורּינְדָאוַנַה. עתה צוו עלי. מה אוכל לעשות למענכן? מה תכלית בואכן לכאן באישון ליל? שבו נא בבקשה ואימרו לי כיצד אוכל לשרתכן?״

הגופִּיות באו כדי ליהנות מחברתו של קרישנה – כדי לרקוד עמו, להתחבק ולהתנשק איתו. לכן הן הופתעו, לנוכח קבלת פנים רשמית שכזו, על-פי כל גינוני הנימוס. קרישנה נהג בהן כמו היו נשות חברה רגילות. הן חייכו זו אל זו והאזינו ברוב קשב לדבריו. והוא, מבחין בחיוכן, אמר, ״ידידותי היקרות, מן הסתם ידוע לכן שהיער בחשכת הליל מסוכן עד מאד. חיות הטרף – הנמרים, הדובים, התנים והזאבים – יוצאים עתה לשחר אחר טרפם. הסכנה רבה, ולא ניתן למצוא עוד מקום בטוח. הם משוטטים בכל מקום ומחפשים טרף. הסתכנתן מאד בבואכן לכאן. שובו נא לבתיכן ללא דיחוי.״

אולם כאשר ראה שהן ממשיכות לחייך, הוא אמר, ״אני מעריך עד מאד את חיטובי גופכן. לכולכן מותניים צרים ונאים.״ הגופִּיות כולן היו יפות תואר. הן מתוארות במילה סוּמַדְהְיַמָא; יופיה של אשה מתואר כסוּמַדְהְיַמָא כאשר מתניה צרים.

קרישנה ביקש להצביע על כך שאינן מבוגרות דיין להשגיח על עצמן. למעשה, הן היו זקוקות להגנה. לכן לא היה זה נבון ביותר לצאת כך בחשכת הליל. הוא גם הסביר שהוא עצמו נער צעיר והן נערות, ו״אין זה נאה לנערים ונערות להתרועע יחדיו באישון ליל.״ אלא שהגופִּיות לא נראו מאושרות ביותר מהצעה זו. עתה החל קרישנה לתקוף את הנושא בדרך שונה.

״ידידותי היקרות, ביכולתי להבין שנטשתן את בתיכן ללא רשות; אין ספק כי האמהות, האבות, האחים הבוגרים, אולי אפילו הילדים, וכמובן גם הבעלים שלכן – כולם חרדים למצוא אתכן. עד שלא תשובו, הם ישארו מודאגים מאד ולא יחדלו מחיפושיהם. אל תתמהמהו וחיזרו מיד להרגיע אותם.״

הגופִּיות שנטרדו ונרגזו כלשהו מהצעה בלתי מתחשבת שכזו, הפנו אז את תשומת לבן אל יפי היער. היער כולו הואר בבוהק זוהרו של הירח; רוח חרישית נשבה וליטפה את הפרחים וניענעה קלות את עלי העצים הירקרקים. קרישנה, שהבחין במבטן, ניצל את ההזדמנות ויעץ, ״נראה שבאתן כדי לחזות ביופיו של יער ורּינְדָאוַנַה בלילה זה. אולם עתה, לאחר שהתמלאה משאלתכן, מהרו בבקשה וחיזרו לבתיכן. לפי הבנתי, כולכן נשים צנועות ונאמנות. עתה, לאחר שצפיתן באוירתו הקסומה של יער ורּינְדָאוַנַה, שובו נא לבתיכן ושרתו בנאמנות את בעליכן. למרות גילכן הצעיר, אחדות מכן השאירו תינוקות פעוטים בבית, ואלה מן הסתם בוכים. שובו מיד להניק אותם בחלבכן. אני מבין גם שכולכן אוהבות אותי מאד, ואהבתכן הנשגבת הניעה אתכן לבוא לכאן, למישמע צלילי חלילי. אהבתכן מבורכת מאד, שהרי אני הינני אישיות אלוה העילאי. ישויות החיים כולן הן חלקיקים שלי, ורק טבעי שיאהבו אותי. אני מכבד את אהבתכן ומברך עליה, ועתה שובו לבתיכן. עלי להסביר גם שלאשה צנועה נחשב השירות הנאמן לבעלה לעקרון הדת העליון. על האשה להיות צנועה ונאמנה לבעלה, גם מוקירה את ידידיו, צייתנית להוריו, ומלאת חיבה כלפי אחיו הצעירים. והחשוב מכול, עליה להשגיח על ילדיה.״

קרישנה הסביר כך את חובות האשה. הוא הדגיש גם את חשיבות השירות לבעל: ״אשה שמתאווה להתעלות לכוכבי עדן לאחר נטישת גופה, אל לה לעזוב את בעלה לעולם; אפילו זה אינו ניחן באופי מעולה, גם אינו עשיר ומצליח, או אפילו הוא זקן, נכה וחולה חשוך מרפא. החברה גם מגנה אשה לא נאמנה שמחפשת לה גבר אחר. התנהגות שכזו לא תרומם אותה לכוכבי עדן אלא תדרדר. עקרונות החיים הוֵדיים אוסרים על אשה נשואה לחפש לה מאהב. וגם אם אתן קשורות אלי מאד וחפצות בחברתי, עצתי שלא תנסו ליהנות עמי באופן אישי. עדיף שתשובו לבתיכן ושם, שוחחו אודותי, חישבו עלי, זיכרו אותי תמיד, וזמרו את שמותי, וכך מובטח שתתעלו למישור הרוחני. אין צורך שתעמדו לידי. חיזרו נא לבתיכן.״

הוראותיו של אישיות אלוה לגופִּיות לא היו אירוניות כלל. כל אשה הגונה צריכה להתייחס לאלה ברצינות רבה. אישיות אלוה מדגיש כאן במיוחד את תומתן של הנשים. ומכאן שכל אשה רצינית שמבקשת להתעלות בחיים, צריכה לקיים עקרון זה. קרישנה הינו מוקד אהבתן של כל ישויות החיים. ומי שפיתח את אהבתו אליו, כבר התעלה מעבר לכללים הוֵדיים כולם. כזה היה מעמדן של הגופִּיות, שראו את קרישנה פנים אל פנים – מעמד שאינו אפשרי לשום אשה המותנית עדיין לחומר. אלא שלמרבה הצער, ישנם נוכלים שמתחזים לקרישנה ומחקים את יחסיו עם הגופִּיות. אלה דוגלים בפילוסופית המוניזם, או האחדות, ובחוסר אחריות מנצלים את הרָאסַה-לִילָא כדי לפתות נשים תמימות ולהדיח אותן בשמה של הגשמה רוחנית. קרישנה מזהיר כאן ומרמז שמה שהיה אפשרי לגופִּיות, אינו אפשרי לשום אשה רגילה. אשה שמבקשת להתעלות ולהתקדם בתודעת קרישנה, אל לה ללכת שולל אחר רמאי שמתחזה לקרישנה. כמומלץ כאן, עליה למקד את מסירותה בזימרה ובהגות אודות קרישנה. אין ללמוד מדוגמתם של הסַהַג'ייות, או הדבקים-לכאורה שמתייחסים אל התירגול הרוחני בזולוּת ובקלות דעת.

דבריו של קרישנה דיכדכו את הגופִּיות והעציבו אותן מאד. הן חששו עתה שתשוקתן ליהנות עם קרישנה במחול הרָאסַה לא תתגשם. הן נמלאו חרדה, ובמצוקתן, החלו מתנשמות בכבדות. הן לא הביטו עוד אל קרישנה, אלא שחו ראשיהן לאדמה והחלו לחרוץ בחול קווים מעוקלים עם אצבעות רגליהן. דמעות רבות זלגו מעיניהן ושטפו עמן את האיפור. הדמעות התערבבו עם הקוּנְקוּמַה שעל חזן והמשיכו וזלגו לארץ. הגופִּיות לא פצו הגה, רק ניצבו שם דוממות. אולם שתיקתן ביטאה את ליבן הפצוע.

הגופִּיות לא היו נשים רגילות. למעשה, במהותן הן במישור של קרישנה. הן בנות לוויתו הנצחיות. בבְּרַהְמַה-סַמְּהיתָא מאושש שהן התרחבויות אנרגית העונג שלו, וכאונו, אינן שונות ממנו. למרות שמילותיו ציערו אותן, הן לא חפצו להשיב לו במילים בוטות; רק רצו לנזוף בו על דבריו הבלתי מתחשבים. לכן פתחו ואמרו לו בקול משתנק. הן לא רצו לפגוע בקרישנה כיוון שהיה יקר להן מכול; הוא היה לבן ונשמתן. רק הוא היה בלבן, והן היו נשמות מסורות לו כליל. רק טבעי שלשמע דבריו הקשים, הן ניסו להשיב, אלא שבניסיונן, מפלי דמעות זלגו מעיניהן. לבסוף הצליחו ואמרו:

״קרישנה, כמה אכזר אתה! אל לך לדבר כך. כולנו נשמות מסורות לך לחלוטין. קבל נא אותנו וחדל מדיבורך האכזרי. נכון שאתה אישיות אלוה העילאי, וביכולתך לעשות כרצונך, אולם אין זה יאה למעמדך לנהוג בנו בצורה אכזרית שכזו. עזבנו הכול ובאנו אליך, כדי למצוא מקלט בכפות רגלי הלוטוס שלך. נכון גם שאתה עצמאי לחלוטין ויכול לנהוג כרצונך, אולם אל נא תדחה אותנו. אנו דבקותיך, ועליך לקבל אותנו כשם שנָארָאיַנַּה מקבל את דבקיו. רבים מדבקיו של נָארָאיַנַּה מתפללים אליו לגאולה, וזו מוענקת להם. והנה אתה, כיצד ביכולתך לדחות אותנו בשעה שאין לנו מקלט אחר מלבדך?״

״הו קרישנה יקר,״ הן המשיכו, ״אתה הינך המורה העליון. אין כל ספק בכך. הוראותיך לנשים להישאר נאמנות לבעלן, לחוס על ילדיהן, לדאוג למשק הבית ולציית לבוגרי המשפחה – אין ספק כי אלה תואמות כליל את עקרונות השָׂאסְתְרַה. אולם אנו יודעות גם שדי לחסות בכפות רגליך כדי לקיים את העקרונות הללו בשלמותם. בעלינו, ידידינו, בני משפחתנו וילדינו כולם יקרים לנו רק בגלל נוכחותך בהם, כנשמת-העל שבכל יצורי החיים. וללא נוכחותך, הם כולם חסרי ערך. כאשר אתה נוטש את הגוף, הוא מת. והשָׂאסְתְרַה מורה להשליך גוף מת שכזה לנהר או לשרוף אותו. מכאן שבסופו של דבר אתה הינך האישיות היקרה בעולם. לכן, כיצד ניוותר ללא בעל, ידידים, בנים או בנות, אם אנו נותנות את אהבתנו לך ושמות בך מיבטחנו? אשה שבוחרת אותך לבעלה העליון, לא תיוותר עוד ללא בעל, כפי שקורה בתפיסה גופנית. מאחר שקיבלנו אותך כבעלנו העליון, איננו צפויות כלל לפירוד, גירושים או התאלמנות. אתה הבעל הנצחי, הבן הנצחי, הידיד הנצחי והאדון הנצחי, ומי שעורר את יחסיו עמך, הינו מאושר לעד. מאחר שהינך מורם של עקרונות הדת, הרי שכפות רגלי הלוטוס שלך הן מושא הסגידה העליון. גם השָׂאסְתְרַה קובעת, אָאצָ'ארְיַה-אוּפָּאסַנָא: הסגידה לכפות רגליך היא העקרון החשוב מכול. ובנוסף, בבהגווד-גיטה נאמר שאתה הינך המתענג הבלעדי, הכול גם שייך לך ואתה החבר היחיד. לכן, נטשנו ידידים, חברה ואהבה לכאורה, ובאנו אליך כדי שתתענג עלינו. מי יתן ונוכל לענג אותך לעד. היה נא אדוננו, שכן זוהי זכותך הטבעית. היה גם ידידנו העליון, כי מעצם טבעך הינך כזה. הבה ונחבק אותך כאהובנו העילאי.״

אז אמרו הגופִּיות לקרישנה בעל עיני הלוטוס, ״אל נא תאכזב את ערגתנו העזה ליהנות עמך כבעל. כי מיהו הנאור, החפץ בטובתו האישית, שלא יפנה את נטייתו לאהבה אליך? רק מי שבתעתועי האנרגיה החומרית מחפשים סיפוק באמצעים כוזבים – רק אלה מנסים להתענג בנפרד ממך. כל אותם בעלים, ידידים, בנים, בנות, אמהות ואבות לכאורה – הם בסך הכול מקור לסבל חומרי. הם גם לא הפכו איש למאושר בעולם החומרי. למרות שאב ואם אמורים להגן על ילדיהם, רבים הילדים שנותרים ללא מזון או מחסה. גם רבים הרופאים הטובים, אלא שאף אחד מאלה אינו יכול להשיב לחיים חולה שמת. ורבים אמצעי ההגנה, אולם כולם חסרי תועלת למי שנגזר עליו גורלו. מכאן שללא הגנתך, כל מקורות ההגנה המדומים הללו, בסך הכול מוסיפים סבל על הסבל. לכן אדוננו היקר, אדון כל האדונים, אל נא תכחיד את כמיהתנו זו, לזכות בך כבעלנו העליון.״

״קרישנה יקר, אין ספק שכנשים, לבנו מסופק בעבודות הבית ובדאגה למשפחה. אלא שלבנו כבר נגנב כליל בידך, ואיננו יכולות להעסיק אותו עוד בענייני המשפחה. בנוסף, אף שאתה חוזר ומבקש שנשוב לבתינו, ואף שזו הוראה צודקת בהחלט, למרבה הצער, רגלינו נתקעו כאן ונאלמו דום. אין בכוחן לזוז ולוּ גם צעד מכפות רגלי הלוטוס שלך. וגם אם נציית לבקשתך ונשוב לבתינו, מה נעשה שם? איבדנו כל יכולת לפעול בלעדיך. במקום להעסיק את לבנו במשפחה ובמשק בית, נעורה בנו עתה תאווה מסוג שונה, שבוערת ומתעצמת בלבנו. אנא קרישנה יקר, בחיוך היפה ובצלילי שפתיך הנשגבים, כבה את האש היוקדת הזו. כי אם לא תאתר לבקשתנו, אין ספק שנשרף כולנו באש הפרידה ממך. ואז, כשנהגה בך וביפי מראך, אין ספק שניטוש את גופנו. כי כך לפחות נוכל לשכון לכפות רגליך בחיינו הבאים. ואם תגיד, קרישנה יקר, שעם שובנו הביתה יוכלו בעלינו להשביע את שלהבת התשוקה שבלבנו, עלינו לומר שזה בלתי אפשרי עוד. פעם בעבר כבר זכינו ליהנות עמך ביער; נגעת אז בחזנו. מאז אנו חשות את עצמנו מבורכות כמו אלות המזל שמענגות אותך בכוכבי הוַיְקוּנְּטְהַה. ומאחר שטעמנו טעמו של עונג נשגב שכזה, איננו נוטות עוד לפנות לאיש מלבדך כדי להשביע את תאוותנו.״

״קרישנה, האלים-למחצה כולם סוגדים לאלת המזל, וזו מצויה תמיד על חזך בכוכבי הוַיְקוּנְּטְהַה. כדי לזכות ולחסות מעט בכפות רגלי הלוטוס שלך, שמכוסות תמיד בעלי תוּלַסִי, היה עליה לעמוד בסיגופים קשים עד מאד. כפות רגליך מהוות מקלט ראוי למשרתיך, ואפילו אלת המזל יורדת מחזך כדי לסגוד להן. עתה, משבאנו לחסות תחת אבק כפות רגליך, אל נא תדחה אותנו, כי כולנו נשמות מסורות לך כליל.״

״קרישנה יקר, אתה ידוע כהַרי, שמפיג את מצוקתן של כל ישויות החיים, ובמיוחד של מי שנטשו כל קשרי משפחה ובית והתמסרו לך כליל. נטשנו את בתינו מתוך תקווה להקדיש לחלוטין את חיינו לשירותך. ועתה אנו רק מתפללות להפוך לאמותיך. איננו מבקשות אפילו להפוך לנשותיך; קבל אותנו בסך הכול כשפחותיך. אתה הינך אלוה עליון שאוהב ליהנות מפַּרַקִייַה-רַסַה ומפורסם כרודף-נשים נשגב. משום כך באנו כדי להשביע את מאווייך הנשגבים. אנו מבקשות גם לספק את תשוקתנו שלנו, כי מראה פניך החייכניות מילא אותנו בתאווה. הופענו לפניך מקושטות בעדיים ובמלבושים, אולם עד אשר לא תחבק אותנו, יוותרו אלה, גם יפי מראנו, בלתי מושלמים. הו אישיות עליונה, רק אם תתווסף לקישוטינו כפּוּרוּשַׁה-בְּהוּשַׁנַּה, או התכשיט הזכרי, תהפוך התקשטותנו למושלמת; גם מאוויינו יתמלאו כולם.״

״קרישנה יקר, אתה מעוטר בתילַקַה ובעגילים, פניך היפיפיות מוקפות בגלי שיער, וחיוכך מקסים. מראה זה שובה את לבנו. אנו נמשכות גם לזרועותיך, שמשרות תמיד ביטחון על הנשמות המסורות. גם חזך, אותו מחבקת תמיד אלת המזל, הינו רב קסם. אולם איננו מבקשות לתפוס את מקומה; אנו לגמרי מסופקות לשמש כמשרתותיך. ואם תאשים שאנו מעודדות פריצות, תעלה מיד השאלה היכן היא אותה אשה, בכל שלושת העולמות, שאינה נמשכת ליופיך ולקסם מקצבם של השירים שמופקים מחלילך? הגברים והנשים שבשלושת העולמות כולם משתייכים לפְּרַקְרּיתי, או לאון הגבולי, ומכאן שביחס אליך אין כל הבדל ביניהם. אף אחד למעשה, אינו המתענג, או הגבר; כולם נועדו לענג אותך. אין אשה בשלושת העולמות שלא תסטה מדרך הצניעות, אם נשבתה בקסמך. יופייך העילאי מקסים את הנשים, מקסים את הגברים, ומקסים אפילו פרות, ציפורים וחיות יער, גם עצים, פירות ופרחים – כל אחד וכל דבר. גם אנחנו שבויות בו כליל. מכל מקום, זה ידוע לכול שממש כשם שוישְׂנּוּ מגונן תמיד על האלים-למחצה מפני מתקפתם של הדמונים, אתה הופעת בורּינְדָאוַנַה כדי להגן על תושביה ממצוקות ויסורים. הו ידידו של הסובל, שים נא את ידך על חזנו הבוער, שים גם את ידך על ראשנו כי התמסרנו לך ואנו אמותיך הנצחיות. אולם אם אתה חושש שכפות ידיך דמויות הלוטוס ישרפו לאפר מלהט חזנו, היה סמוך ובטוח שתחוש רק עונג, ולא כאב, ממש כשם שפרח הלוטוס, אף שענוג ורך, נהנה מקרני השמש החמות.״

אישיות אלוה חייך אז, למישמע תחינתן המפצירה של הגופִּיות, ואף שהוא מסתפק בעצמו, כדי לשמח אותן, החל אז לחבק ולנשק אותן – כרצונן. וכאשר הביט על פניהן, מחייך, יופיין עוד הוסיף והתעצם מאה מונים. הוא נהנה בחברתן, כמו הירח המלא בין רבבות כוכבים מנצנצים. אישיות אלוה העילאי, מוקף במאות גופִּיות ומקושט בזר פרחים בשלל גוונים, פסע אז ושוטט ביער ורּינְדָאוַנַה, לעיתים מזמר לעצמו, ולעיתים שר עם הגופִּיות, עד שהגיעו אל החול הצונן שלגדות היַמוּנָא, שם צמחו שושני מים ולוטוסים לרוב. ואז, באווירה הנשגבת, התחילו קרישנה והגופִּיות להשתעשע יחדיו. בשעה שפסעו על גדות הנהר היה קרישנה מניח זרועותיו סביב ראשה של אחת הגופִּיות, או סביב חזה או מתניה. הם צבטו זה את זה, התבדחו, הביטו זה אל זה ונהנו. וכאשר קרישנה נגע בגופן של הגופִּיות, להיטותן לחבק אותו עוד גברה. כך הם נהנו יחדיו ממשובות שכאלה. הגופִּיות זכו והתברכו במלוא חסדו של האל, כי נהנו בחברתו ללא שמץ של חיי מין ארציים.

מכל מקום, עד מהרה נמלאו הגופִּיות בגאוה. הן חשבו עצמן למבורכות שבנשות היקום, כי זכו בחברתו של קרישנה. וקרישנה, שידוע כקֵשַׂוַה, הבין מיד את סיבת גאותן, וכדי ליטות להן חסד מיוחד ולרסן את גאותן הכוזבת, הוא נעלם מיד משם, מפגין כך את מעלת פרישותו. אישיות אלוה ניחן בששת השפעים במלואם, וכאן זו דוגמה לשיפעת הפרישות. פרישותו הוכיחה שהוא חופשי לחלוטין; הוא מסתפק לגמרי בעצמו ואינו תלוי באיש. זהו המישור שבו מתרחשות העלילות הנשגבות.

סיפורי קרישנה: פרק 28 – שחרור נַנְדַה מַהָארָאגַ׳ה מידיו של וַרוּנַּה

טקס גווַרְדְהַנַה חל ביום התחדשותו של הירח. אחריו המטיר אינְדְרַה בוורינדאוון סופות גשמים וברד במשך שבעה ימים רצופים. היום התשיעי להתמלאות הירח חלף לו, וביום העשירי אינְדְרַה סגד לקרישנה, לשביעות רצון כולם. ביום האחד עשר להתמלאות הירח חל אֵקָאדַשִׂי, ומַהָארָאגַ'ה נַנְדַה צם כל היום. רק השכם בבוקר למחרת, ביום הדְוָאדַשִׂי, הוא הלך לרחוץ בנהר היַמוּנָא. הוא טבל במעמקי המים, אלא שמיד נתפס בידי אחד ממשרתיו של וַרוּנַּדֵוַה. המשרתים הביאו אותו בפני האל-למחצה וַרוּנַּה, והאשימו אותו כי רחץ בנהר בשעה אסורה. על-פי חישובים אסטרונומים, הזמן שבו הוא רחץ נחשב לדמוני. למעשה, נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה התכוון לטבול בנהר השכם בבוקר, עוד לפני זריחת החמה, אלא שהקדים מעט ורחץ בזמן לא מבורך, ומשום כך נאסר.

וַרוּנַּה אמר: "צר לי על סכלותי; מבלי לדעת מה נכון לעשות ומה לא, אסרתי בטעות את אביך, נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה"

וַרוּנַּה אמר: "צר לי על סכלותי; מבלי לדעת מה נכון לעשות ומה לא, אסרתי בטעות את אביך, נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה"

מכל מקום, בשעה שנתפס, היו עמו כמה מלווים, ואלה צעקו בקול אל קרישנה ובַּלַראמה. קרישנה ובַּלַראמה הבינו מיד כי זה וַרוּנַּה שחטף את נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, ומיהרו אל משכנו, מחויבים לגונן על דבקם. תושבי ורינדאוון היו כולם דבקיו הטהורים של האל; וללא מקלט אחר מלבדו, רק טבעי שפנו לעזרתו, ממש כמו ילדים שתלויים לגמרי בהגנת הוריהם. האל-למחצה וַרוּנַּה קיבל את קרישנה ובַּלַראמה ברוב כבוד ואמר, ״אלי היקר, עתה, ברגע זה ממש, הובסתי לחלוטין מבחינה חומרית, כי הופעת לפני. למרות שברשותי כל אוצרות המים, אני יודע כי אין בכוחם של אוצרות אלה להביא הצלחה לחיי. אולם עתה, לאחר שחזיתי בך, הפכו חיי למוצלחים, כי פירושו של דבר שלא אשוב עוד ואקבל גוף חומרי. הו אדון, אישיות אלוה, הברהמן העליון ונשמת-העל שבכול, קבל נא את השתחוותי לפניך. הו אישיות עילאית, אתה נשגב למידות הטבע ולא ניתן לכפות עליך את השפעתן. צר לי על סכלותי; מבלי לדעת מה נכון לעשות ומה לא, אסרתי בטעות את אביך, נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה. סלח נא על עבירתם של משרתי. אני סבור כי למעשה היתה זו תכניתך, כדי ליטות לי חסדך ולהופיע בעצמך לפני. קרישנה יקר, גווינְדַה, רחם עלי. הנה אביך, קח אותו מיד.״

כך הציל קרישנה, אישיות אלוה, את אביו והשיב אותו בשמחה לידידיו. נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה נדהם קצת שהאל-למחצה, אף שהיה עתיר שפעה, חלק כבוד רב שכזה לקרישנה. זה היה אכן מפתיע מאד, ונַנְדַה מַהָארָאגַ'ה תיאר את כל זה לקרוביו וידידיו בפליאה רבה.

למעשה, אפילו לנוכח מעשים מופלאים שכאלה, לא יכלו נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה ואמא ישׂודָא לחשוב את קרישנה לאישיות אלוה העילאי. הם חשבו אותו בסך הכול לילדם האהוב. לכן, גם לא הבין נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה שוַרוּנַּה סגד לקרישנה משום שהוא אלוה עליון; הוא חשב שילדו מופלא כל כך, שאפילו וַרוּנַּה סוגד לו. ידידיו של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, כולם רועי פרות, התמלאו בסקרנות ודנו בינם לבין עצמם האם קרישנה באמת הינו אלוה עליון; האם יעניק להם גאולה. וקרישנה, שהבין את לבבם, ביקש להבטיחם שהממלכה הרוחנית היא יעדם, והציג לפניהם את הרקיע הרוחני. רוב האנשים פשוט עובדים קשה בעולם החומרי, ללא כל מידע על ממלכה אחרת, או רקיע אחר – הרקיע הרוחני שבו החיים נצחיים ומלאי חדווה וידע. בבהגווד-גיטה נאמר כי מי ששב לשמים אלה, אינו חוזר עוד לעולם החומרי, עולם של יסורים ומוות.

קרישנה, אישיות אלוה, להוט תמיד לבשר לנשמה המותנית שישנו רקיע רוחני, הרחק הרחק מעבר לשמים החומריים – רקיע נשגב מאינספור היקומים שנוצרו בכלל האנרגיה החומרית. קרישנה כמובן, מיטיב עם כל נשמה מותנית, אולם, כפי שנאמר בבהגווד-גיטה, הוא נוטה במיוחד לדבקיו. עתה, למשמע שאלותיהם, הוא חשב שמן הראוי שדבקיו בוורינדאוון ידעו על רקיע זה וכוכבי הוַיְקוּנְּטְהַה שבו. הנשמות המותנות שבעולם החומרי כולן שרויות בחשכת הבערות, כלומר, שבויות בתפיסת קיום גופנית.

לאור תפיסה זו חושבים כולם שהם חלק מעולם זה, ופועלים בבערות בצורות חיים שונות. פעילות הנלווית לסוג גוף מסויים נקראת קארמה, או פעילות גוררת תגובה. כל עוד שרויות הנשמות המותנות בתפיסה הגופנית, הן נאלצות לפעול על-פי גופן המסוים. פעילות זו יוצרת את חייהן המותנים הבאים. בגלל מידע זעום אודות העולם הרוחני, נדיר שהן פונות לפעילות רוחנית, או בהקטי-יוגַה. לעומתן, מי שמתרגל בהקטי-יוגַה בהצלחה, מגיע אחרי נטישת גופו במישרין לעולם הרוחני ומשתכן באחד מכוכבי הוַיְקוּנְּטְהַה. כל תושבי ורינדאוון הם דבקים טהורים, שיגיעו אחרי נטישת גופם לקְרּישְׁנַּלוקַה, שמעבר אפילו לכוכבי הוַיְקוּנְּטְהַה. מי שפועלים תמיד בתודעת קרישנה, בשירות מסור ובוגר – זוכים אחרי מותם להתרועע עם קרישנה במישרין באחד מן היקומים שבעולם החומרי. עלילותיו של קרישנה ממשיכות ללא הפסק, ביקום זה או באחרים; וממש כשם שהשמש עוברת כל הזמן במקומות שונים מעל כדור הארץ, כך ממשיכות עלילותיו והופעתו הנשגבות של קרישנה ועוברות ביקומים השונים. הדבקים שהגיעו לבשלות והשיגו תודעת קרישנה מושלמת, עוברים לאותו יקום שבו קרישנה מופיע. שם הם זוכים בפעם הראשונה להתרועע עם קרישנה במישרין. אימונם ממשיך שם, כפי שאנו רואים בעלילות קרישנה בוורינדאוון בכוכב זה. עתה קרישנה הציג לתושבי ורינדאוון את כוכבי הוַיְקוּנְּטְהַה כמות שהם, כדי שאלה ידעו את יעדם.

קרישנה הראה להם את הרקיע הרוחני הנצחי, הבלתי מוגבל והמלא בידע. צורות הגוף בעולם החומרי הן ברמות שונות, והידע מתגלה בן בהתאם לרמתן. הידע בגופו של ילד למשל, אינו מושלם כמו בגופו של אדם מבוגר. הסיווג הזה לדרגות שונות של ישויות חיים מצוי בכל מקום – בין יצורי המים, בצמחים ועצים, בקרב החרקים והזוחלים, בין ציפורים ובהמות ואצל בני אנוש פראיים ובני תרבות. מעל לחיי אנוש, קיימים האלים-למחצה, הצָ'ארַנּים, הסידְדְהים, ועד לבְּרַהְמַלוקַה, שם חי ברהמה. אולם גם בין האלים-למחצה יש דרגות שונות של ידע. מכל מקום, מעבר לעולם החומרי משתרעים שמי הוַיְקוּנְּטְהַה, שם הישויות כולן מלאות בידע. שם – בכוכבי הוַיְקוּנְּטְהַה או בקְרּישְׁנַּלוקַה – כל ישויות החיים עוסקות בשירות מסור לאל.

הבהגווד-גיטה מאששת שידע מלא פירושו לדעת שקרישנה הינו אישיות אלוה העילאי. בוודות ובבהגווד-גיטה נאמר גם שבבְּרַהְמַגְ'יותי, או ברקיע הרוחני, אין צורך באור שמש, גם לא באור ירח או חשמל. הכוכבים הללו כולם מאירים מעצמם וקיימים לעד. אין שם בריאה, אין שם גם כליון. גם הבהגווד-גיטה מאששת שמעבר לשמים החומריים משתרע הרקיע הרוחני הנצחי בו קיים הכול לעד. רק חכמים וקדושים שאינם מושפעים עוד משלוש מידות הטבע יכולים ללמד אודות הרקיע הזה. כי מי שאינו שרוי כולו במישור הנשגב, אינו יכול להבין את הממשות הרוחנית.

לכן, מומלץ לכולם לתרגל בהקטי-יוגַה ולפעול עשרים וארבעה שעות ביממה בתודעת קרישנה, כי כך מתעלים מעבר להשפעת מידות הטבע. מי שמודע לקרישנה, מבין בקלות את טבע הרקיע הרוחני וכוכבי הוַיְקוּנְּטְהַה. ותושבי ורינדאוון, שפעלו בתודעת קרישנה תמיד, לא התקשו להבין את טבעם הנשגב של הוַיְקוּנְּטְהַלוקות.

אז, הוביל קרישנה  את רועי הבקר, בהנהגת נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, אל האגם שבו ראה אחר כך גם אַקְרֻוּרַה את עולם הוַיְקוּנְּטְהַה. הם כולם רחצו שם וחזו בטבעם האמיתי של הוַיְקוּנְּטְהַלוקות. ואחרי שראו, הם חשו בחדווה מופלאה. וכאשר יצאו מן הנהר, הם ראו את קרישנה נסגד בתפילות הלל.

סיפורי קרישנה: פרק 27 – תפילותיו של אינְדְרַה מלך עדן

"אלִי היקר, ניפצת ברוב חסדך  את גאוותי הכוזבת"

"אלִי היקר, ניפצת ברוב חסדך את גאוותי הכוזבת"

אחרי שקרישנה הרים את גבעת גווַרְדְהַנַה והציל את תושבי ורינדאוון מזעמו של אינְדְרַה, באו לפניו פרת סוּרַבְּהי מגולוקַה ורינדאוון והמלך אינְדְרַה מכוכבי עדן. אינְדְרַה, מודע לעבירתו, יצא לו בחשאי והופיע, ומיהר להשתטח לפניו, אף שכתרו זהר כמו החמה. אינְדְרַה ידע על מעמדו הרם של קרישנה, שהרי הוא היה אדונו. אלא שלא האמין שקרישנה יבוא ויחיה בוורינדאוון בין רועי בקר. כאשר קרישנה פגע בסמכותו, אינְדְרַה נמלא חימה; הוא חשב שהוא כל יכול בעולם זה ואיש לא חזק כמותו. אולם עתה, אחרי התקרית, התנדפה גאוותו הכוזבת. מודע למעמדו הנחות, הוא הופיע לפני קרישנה עם כפיים צמודות ואמר לו תפילות.

״אלי היקר,״ הוא אמר, ״גאה על יוקרתי הכוזבת ראיתי כעלבון את איסורך לערוך את טקס האינְדְרַה-יַגְ'נַה. עד כמה טעיתי לגביך! חשבתי שאתה רוצה ליהנות במקומי ממינחות ההקרבה; חשבתי שתגזול ממני את חלקי בשמה של הקרבה לגווַרְדְהַנַה. עתה בחסדך אני מבין שאתה הינך אישיות אלוה, האל העליון, אשר נשגב לאיכויות החומריות כולן. מעמדך הנשגב הוא וישׂוּדְדְהַה-סַתְתְוַם – מעל למישור הטובות החומרית. גם משכנך הנשגב אינו מופרע מן המידות החומריות. שמך, תהילתך, דמותך, מעלותיך ועלילותיך הם כולם מעבר לטבע החומרי ולעולם אינם מושפעים משלוש מידות החומר. רק מי שעמד בסיגופים קשים ופטור משליטתן של מידות הבערות והלהיטות, יכול לבוא למשכנך. אינך סבוך ברשת המידות החומריות, גם בשעה שאתה מופיע בעולם זה; כי אינך מושפע מן המידות הללו לעולם. ומי שסבור אחרת – טועה. אינך לכוד ברשת המידות החומריות, אפילו כאשר אתה מופיע כאן, גם לעולם אינך נתון להתניות חוקי הטבע החומרי.״

״אלי, אתה אביו המקורי של עולם התופעות, אתה גם מורו העליון ואדון הקניינים כולם. אתה הזמן הנצחי שבכוחו להעניש את החוטאים. רבים הם הסכלים בעולם, כמותי, שחושבים את עצמם כאן, לאדון העליון או לכול מכול. אתה, ברוב חסדך, אינך מעניש אותם, אלא מוצא דרכים להכניע את יוקרתם הכוזבת. ואז הם מבינים שאתה הוא אישיות אלוה העילאי, ואיש לא זולתך.״

״אלי, מאחר שאתה האב העליון, המורה הרוחני העליון והמלך העליון, הרי שזכותך להעניש את ישויות החיים, כל אימת שאלה סוטות מדרך הישר. אב, מורה רוחני ושליט המדינה – אלה דואגים תמיד לטובת התלויים בהם: בנים, תלמידים ואזרחים. כיוון שאלה מבקשים את טובתם, הריהם רשאים גם להעניש אותם. ברצונך, אתה מופיע עלי אדמות בשלל דמויותיך הנצחיות ומביא ברכה לכול; אתה בא כדי לפאר את כדור הארץ, אולם במיוחד, כדי לייסר אותם אנשים שמכריזים במרמה שהם אלוהים. ישויות החיים בעולם החומרי מתחרות בדרך קבע על עליונות, על מעמד של מנהיגי החברה. ואחר כך, מתוסכלות מכשלונן בהשגת המטרה, יש שברוב טפשות מכריזות אז שהן אלוהים, האישיות העליונה. העולם מלא בסכלים שכאלה, כמותי. אולם במרוצת הזמן, כאשר הם מתעשתים, הם מתמסרים לך ושבים לעיסוקם הטבעי – שירות לך. רק מסיבה זו אתה מעניש אנשים צרי עין שכאלה.״

״אלי היקר, גאה על שיפעתי החומרית ונבער לגבי עוצמתך הבלתי מוגבלת, עברתי עבירה חמורה נגד כפות רגלי הלוטוס שלך. אנא, סלח לי, טיפש מטופש שכמותי. ברך אותי שלא אשוב עוד ואנהג באווילות שכזו. ואם אתה סבור שחטאי נורא מכדי להיסלח, זכור נא שהנני משרת נצחי שלך. הופעת בעולם הזה כדי לגונן על משרתיך הנצחיים וכדי להכחיד את הדמונים, שבכוחם הצבאי הרב מעיקים על עצם קיומה של האדמה. סלח נא למשרת זה שלך.״

״הנני משתחווה לפניך, אישיות אלוה העילאי, האישיות והנשמה העליונה. הו אל עליון, בנו של וַסוּדֵוַה, קרישנה, אדונם של דבקיך הטהורים, קבל נא את השתחוותי אפיים ארצה לרגליך. אתה התגלמות הידע העליון. ביכולתך להופיע בכל מקום, כרצונך, בכל אחת מדמויותיך הנצחיות. אתה שורש כל הבריאה ונשמת-העל שבכל ישויות החיים. ברוב בערותי חוללתי פורענות רבה בוורינדאוון עם גשמי עוז וסופות ברד. פעלתי מתוך חימה שפוכה, כי הפסקת את ההקרבה שנועדה לסיפוקי. אולם אתה, אלִי היקר, ניפצת, ברוב חסדך אלי, את גאוותי הכוזבת. משום כך הריני מחפש עכשיו את מקלט כפות רגליך. אתה הינך שליטן העליון של כל ישויות החיים וגם מורן הרוחני.״

קרישנה, אישיות אלוה, חייך למשמע דברי ההלל, ואמר, ״אינְדְרַה יקירי, הפסקתי את ההקרבה בחסדי נטול הסיבה, כדי להזכיר לך שאני הנני אדונך הנצחי. אני אדונך, גם אדון שאר האלים-למחצה כולם. זכור ששפעתך החומרית מקורה בחסדי בלבד. אני הנני האל העליון, ועל כולם לזכור זאת. ביכולתי להעניק חסד, ביכולתי גם לייסר, שהרי איש לא נעלה ממני. וכאשר אני רואה מישהו שהגאווה השתלטה עליו, הריני בחסדי, מסלק את שפעתו.״

חשוב לציין כאן שקרישנה לוקח לעיתים את שפעתו של העשיר, כדי שזה יהפוך לנשמה מסורה לו. זהו חסד מיוחד של האל; איש שהיה עשיר בנכסים חומריים מתרושש לעיתים מנכסיו בגלל שירותו המסור לאל. מכל מקום, אין לחשוב שהסגידה לאל מרוששת; כי האל מראה חסד שכזה ולוקח כל שפעה חומרית רק מדבק טהור, שבגלל שיקול מוטעה מבקש לשלוט בטבע החומרי. לכן לוקח האל ממנו את נכסיו כדי להביא אותו להתמסרות מוחלטת.

קרישנה סיים את הוראותיו לאינְדְרַה וביקש ממנו לשוב לממלכתו בעדן. הוא ביקש גם שלא ישכח שאינו עליון, אלא כפוף לאלוהים תמיד. הוא יעץ לו שגם כאשר הוא מכהן כמלך עדן, ידע להישמר מגאווה כוזבת.

פרת הסוּרַבְּהי שבאה עם אינְדְרַה כדי לראות את קרישנה, החלה אז להשתחוות לפניו ולסגוד לו, ונשאה לו תפילה: ״קרישנה אלי, אתה החזק מכל היוגִים בעלי כוחות הנסתר, כי אתה נשמת היקום כולו, וממך בלבד כל היקום הזה נובע. משום כך, למרות שאינְדְרַה ניסה לכלות את צאצאותי, הפרות מוורינדאוון, אלה נשארו סמוכות ובטוחות במקלטך. מלבדך, איננו יודעות איש כעליון, גם איננו מבקשות הגנתו של שום אל או אל-למחצה מלבדך. מכאן שאתה הוא אינְדְרַה שלנו; אתה האב העליון של כל עולם התופעות, אתה גם מגונן על הפרות, על הבְּרָאהַמַנים, על האלים-למחצה ועל דבקיך הטהורים, ומרומם אותם. הו נשמת-העל של היקום, מאחר שהינך אינְדְרַה שלנו, הבה ונרחוץ אותך בחלבנו. הו אל, הופעת כדי לשחרר את האדמה מנטל חטאים כבד.״

קרישנה רחץ אז בחלב פרות הסוּרַבְּהי, ואינְדְרַה נשטף במי הגנגס השמימיים, שזרמו מחדקו של הפיל – רִכבו. ואז החלו המלך אינְדְרַה ופרות הסוּרַבְּהי עם שאר האלים-למחצה ואמהותיהם לסגוד לקרישנה. הם רחצו אותו במי גנגס ובחלב פרות הסוּרַבְּהי, וקרישנה, גווינְדַה, התרצה מהם כליל. כל תושבי מערכות הכוכבים העליונות כגון גַנְדְהַרְוַלוקַה, פּיתְרּילוקַה, סידְדְהַלוקה וצָ'ארַנַּלוקַה פצחו יחדיו בדברי הלל לאל ובזמרת שמו הקדוש, ונשותיהם והנערות מעדן חוללו בעליצות. לסיפוקו של האל הם גם המטירו ממטרי פרחים בלתי פוסקים משמים. ואז, כשהכול יושב בחן ובחדוה שכאלה, הציפו הפרות את פני האדמה בחלבן. גם מי הנהרות זרמו בשצף והזינו את העצים, שהניבו אז פרחים ופירות רבי גוון וטעם. גם דבש ניגר מן העצים, וההרים והגבעות מלאו בעשבי מרפא ובאבני חן רבות ערך. הכול קרה בגלל נוכחותו של קרישנה. גם החיות הנחותות, שמטבען הן קנאיות וצרות עין, חדלו מקנאתן.

ואז, אחרי שאינְדְרַה ריצה את קרישנה, אדון הפרות בוורינדאוון שידוע כגווינְדַה, הוא ביקש את רשותו לשוב לממלכתו בעדן, ובלוויית שאר האלים-למחצה הוא יצא דרך החלל החיצון. מאורע זה מהווה דוגמה נפלאה לברכה הרבה שטומנת תודעת קרישנה לעולם. אפילו חיות נחותות מוותרות על קנאתן הטבעית וזוכות במעלותיהם של אלים-למחצה.

סיפורי קרישנה: פרק 26 – קרישנה המופלא

וקרישנה מיהר וביתר את מקורו של בַּקָאסוּרַה לשניים

וקרישנה מיהר וביתר את מקורו של בַּקָאסוּרַה לשניים

דְהֵנוּקָאסוּרַה דמוי החמור וחבריו הושלכו אל צמרות הדקלים

דְהֵנוּקָאסוּרַה וחבריו הושלכו אל צמרות הדקלים

רועי הבקר התמימים מוורינדאוון, מבוגרים כצעירים, לא הבינו את מורכבות מעמדו של קרישנה, אישיות אלוה, גם לא ידעו על שפעיו הרוחניים הבלתי רגילים. אולם הם שוחחו בפליאה על מעשיו, שעלו על מעשיו של כל אחד אחר.

אחד מהם אמר, ״ידידי, לאור מעשיו המופלאים, כיצד ילד בלתי רגיל שכזה בא לחיות איתנו בוורינדאוון? זה ממש לא יאומן. חישבו, הוא בסך הכול בן שבע! כיצד הצליח להרים את גבעת גווַרְדְהַנַה בידו האחת ולהחזיק אותה, ממש כשם שמלך הפילים אוחז בפרח לוטוס? בדיוק כמו פיל שלא מתקשה כלל להרים פרח לוטוס, גם קרישנה הרים את הגבעה ללא כל מאמץ. כאשר היה בסך הכול תינוק שבקושי ראה, הוא הרג את הדמונית הענקית פֻּוּתַנָא. הוא ינק משדיה וינק גם את אויר חייה. קרישנה הרג את פֻּוּתַנָא המרשעת כמו היה גורם הזמן שמכלה את ישויות החיים בבוא זמנן. כאשר היה בן שלושה חודשים, הוא ישן מתחת לעגלת יד, וכאשר חש ברעב לחלב אמו, הוא החל לבכות ולבעוט ברגליו. מבעיטות רגליו הקטנות כרסה העגלה, התפרקה, ונשברה לרסיסים. כאשר היה בן שנה, חטף אותו הדמון תְרּינָּאוַרְתַה, מחופש למערבולת אויר, ולמרות שנשא אותו אל על לשמים, הילד ניתלה על צווארו של הדמון ואילץ אותו ליפול לאדמה, והלה מת. פעם אמו, שכעסה כי גנב חמאה, קשרה אותו למטחנת עץ. הילד משך את המטחנה אל בין שני עצי יַמַלַה ארג'ונה והפיל את שניהם. פעם אחת, כאשר רעה את העגלים ביער עם אחיו הבכור בַּלַראמה, הופיע הדמון בַּקָאסוּרַה, וקרישנה מיהר וביתר את מקורו לשניים. כאשר הדמון וַתְסָאסוּרַה התערבב בין העגלים שבמרעה, במטרה להרוג אותו, קרישנה גילה אותו מיד, הרג והשליך אותו על עץ. כאשר קרישנה ואחיו בַּלַראמה נכנסו ליער תָאלַוַנַה, מיד התקיף אותם הדמון דְהֵנוּקָאסוּרַה דמוי החמור, אלא שבַּלַראמה תפס את ברגליו האחוריות, הרג אותו והשליכו אל צמרות הדקלים. גם חבריו ועוזריו של הדמון – כולם דמויי חמור – נהרגו, ויער תָאלַוַנַה נפתח לכל בעלי החיים ולתושבי ורינדאוון. כאשר פְּרַלַמְבָּאסוּרַה הופיע בין ילדי הרועים, קרישנה גרם למותו בידי בַּלַראמה. אחר כך קרישנה הציל את חבריו והפרות משריפת יער נוראה והכניע את נחש הקָאלייַה באגם ביַמוּנָא. הוא הכריח אותו לנטוש את הנהר; ואז גם היטהרו מי הנהר מרעל.״

חבר נוסף של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה אמר, ״נַנְדַה יקירי, איננו יודעים מדוע אנחנו נמשכים כל כך אל ילדך. אפילו שאנו רוצים לשכוח אותו, איננו יכולים. מדוע אהבתנו אליו טבעית כל כך? חישבו רק כמה זה מופלא! ילד זה בסך הכול בן שבע, וגבעת גווַרְדְהַנַה היא אדירת מימדים. והנה הוא הרים אותה בקלות שכזו! הו נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, כולנו שרויים עתה בספק גדול – בנך הוא בודאי אל-למחצה כלשהו. הוא לא ילד רגיל. אפשר שהוא אפילו אישיות אלוה העילאי.״

גַרְגַמוּני אמר שילד זה מופיע בעידנים שונים בצבעים שונים

גַרְגַמוּני אמר שילד זה מופיע בעידנים שונים בצבעים שונים

לדברי השבח הללו השיב המלך נַנְדַה, ״ידידי, בתשובה לשאלותיכם ביכולתי רק להציג את דבריו של גַרְגַמוּני, שיסלקו כל ספק מלבכם. כאשר הלה בא לערוך כאן את טקס מתן השם, הוא אמר שילד זה מופיע בעידנים שונים בצבעים שונים. הפעם הוא הופיע בוורינדאוון, כהה גוון ונודע כקרישנה. לפנים הוא הופיע בצבע לבן, ואחר כך באדום ובצהוב. הוא אמר גם שקודם היה בנו של וַסוּדֵוַה, ומי שמודע ללידתו הקודמת קורא לו וָאסוּדֵוַה. למעשה, הוא אמר ששמותיו של בני רבים מאד, על-פי מעלותיו ומעשיו. גַרגָאצָ'ריַה גם הבטיח שהילד יהיה מקור ברכה למשפחתי ויעניק חדווה נשגבת לכל רועי הבקר ולפרות בוורינדאוון. למרות הקשיים הרבים שיפקדו אותנו, בחסדו של ילד זה נינצל בקלות מכולם. הוא גם אמר שלפנים ילד זה הציל את העולם מאי סדרים, גם הציל את האנשים ישרי הדרך מידם של רשעים. הוא אמר שאותו בר מזל שנקשר לקרישנה, לא יכחד או יובס בידי אויביו לעולם. למעשה, הוא ממש כמו וישנו, שעומד תמיד לצד האלים-למחצה, ולכן הם אינם מנוצחים לעולם על-ידי הדמונים. לסיכום אמר גַרגָאצָ'ריַה, שהילד, כשיגדל, ישווה ביופיו, במעלותיו, במעשיו, בהשפעתו ובשפעיו הנשגבים לווישנו עצמו. מכאן שאין לתמוה במיוחד על מעשיו המופלאים. משסיים את דבריו, גַרגָאצָ'ריַה שב לביתו, ומאז אנו עדים לאינספור מעשים נפלאים. לאור דבריו של גַרגָאצָ'ריַה, הריני סבור שהילד הינו נָארָאיַנַּה עצמו, או אולי חלק מוחלט שלו.״

עתה, לאחר שרועי הבקר האזינו ברוב קשב לדבריו של גַרגָאצָ'ריַה מפיו של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, הם העריכו עוד יותר את מעשיו המופלאים של קרישנה ונמלאו שמחה וסיפוק. הם פיארו את נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, כי שיחתם עמו הפיגה את ספקותיהם. ואמרו, ״קרישנה הינו רחום, יפה ורב חסד. מי יתן ויגונן עלינו. כאשר אינְדְרַה שילח בנו בחימה את סופות גשמיו, מלוּוות במטחי ברד ורוחות עזות, קרישנה מיהר ברוב חמלה והרים את גבעת גווַרְדְהַנַה, ממש כשם שילד קוטף פטריה, והציל אותנו ואת משפחותינו, את הפרות ואת קניינינו. מה מופלא כל זה. מי ייתן וימשיך להרעיף עלינו ועל פרותינו את מבטו הרחום. מי ייתן ונוסיף ונחיה בשלווה תחת הגנתו של קרישנה המופלא.״

סיפורי קרישנה: פרק 25 – גשמי הרס בורינדאוון

לפקודתו של אינְדְרַה הופיעו כל העננים המסוכנים מעל לוורינדאוון והחלו להמטיר מימיהם בעוז

לפקודתו של אינְדְרַה הופיעו כל העננים המסוכנים מעל לוורינדאוון והחלו להמטיר מימיהם בעוז

כאשר נודע לאינְדְרַה שקרישנה מנע מרועי הפרות של ורינדאוון לבצע את טקס הקרבן, הוא נמלא חימה. הוא שלח את כעסו בתושבי הכפר, ובראשם נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, למרות שידע כי קרישנה בעצמו מגן עליהם. כמנהיגם של העננים השונים, הוא קרא לענן הסָאמְּוַרְתַקַה. ענן זה מוזמן בעת חורבן העולם, אולם עתה אינְדְרַה ציווה על הענן לבוא מעל לוורינדאוון ולהציף את האיזור כולו בשיטפונות אדירים. ברשעות הוא חשב את עצמו לאישיות העליונה והחזקה מכול. כאשר גוברת עוצמתם של הזדים, הם מתכחשים לקיומו של שליט עליון, אישיות אלוה. אינְדְרַה, אף שלא היה דמון, התמלא בגאווה על מעמדו החומרי, וניסה לקרוא תגר על השליט העליון. הוא חשב את עצמו, לפחות באותה עת, לחזק כמו אלוהים. אינְדְרַה אמר, ״ראו את חוצפתם של תושבי ורינדאוון! אלה בסך הכול יושבי יער, אולם בגלל אהבתם העיוורת לקרישנה ידידם, שהוא סתם בן אנוש רגיל, הם מעיזים עתה להתעלם מן האלים-למחצה.״

קרישנה קובע בבהגווד-גיטה שהסוגדים לאלים-למחצה אינם נבונים ביותר. הוא גם מורה לנטוש כל סגידה שכזו ולהתמקד בתודעת קרישנה. קרישנה עורר את זעמו של אינְדְרַה ואחר כך ייסר אותו, כדי ללמד את דבקיו שמי ששקועים בתודעת קרישנה, אינם צריכים לסגוד לשום אל-למחצה, אפילו אם הוא נמלא בכעס. קרישנה מגונן לחלוטין על דבקיו, ועליהם לסמוך על חסדו בלבד.

אינְדְרַה גינה את מעשיהם של אנשי ורינדאוון, ״בגלל התעלמותם מסמכותם של האלים-למחצה, אלה יאלצו לסבול ממצוקות הקיום החומרי. כיוון שחדלו מטקסי הקרבן לאלים, עתה הם לא יצליחו לגבור על המכשולים שבּים היסורים החומרי.״ הוא גם הכריז, ״רועי הבקר הללו התעלמו מסמכותי בגלל עצתו של זאטוט פטפטן. למרות שקרישנה בסך הכול ילד, הם מאמינים לו והעזו להעלות את חמתי.״ הוא ציוה אז על ענן הסָאמְּוַרְתַקַה להרוס את שיפעתה של ורינדאוון. ״אנשי ורינדאוון,״ הוא אמר, ״הפכו יהירים עד מאד בגלל שיפעתם החומרית וביטחונם בנוכחותו של חברם הפעוט. למרות שהוא חושב את עצמו למתקדם מאד בידע, הוא בסך הכול ילדותי ופטפטן ואינו מבין את המצב העולמי בכללותו. אך הם מתייחסים אליו ברצינות גמורה, ולכן עליהם להיענש. עתה ציוויתי על ענן הסָאמְּוַרְתַקַה להציף את המקום ולהכחיד אותם ואת פרותיהם.״

מסתבר מכאן שבכפרים מחוץ לעיר, רווחתם הכלכלית של התושבים תלויה באופן מוחלט בפרות, ופגיעה באלה, פוגעת באמצעי המחיה וגורמת למחסור. ענן הסָאמְּוַרְתַקַה ובני לווייתו חששו מעט למלא אחר הוראתו של אינְדְרַה, אלא שהלה הבטיחם, ״תצאו ראשונים; אני אבוא בעקבותיכם, רכוב על פילי, בלוויית סופות עזות. אני אפעיל את מלוא כוחי נגד אנשי הכפר הללו.״

לפקודתו, הופיעו כל העננים המסוכנים מעל לוורינדאוון והחלו להמטיר מימיהם בעוז. ברקים ברקו, רעמים רעמו, רוחות חזקות נשבו וממטרים עזים ניתכו ללא הפסק. הגשם ירד כמו חיצים שנונים, וממטרי הגשם שניתכו בעוז, כמו עמודים, הציפו בהדרגה את אדמת ורינדאוון כולה, עד שלא ניכר עוד הבדל בין איזורים נמוכים לגבוהים. המצב היה מסוכן עתה עד מאד, במיוחד לבעלי החיים. גם רוחות עזות נשבו ויצורי החיים כולם החלו רועדים מקור. ללא מושיע וגואל, פנו כולם אל גווינְדַה וחיפשו מקלט בכפות רגלי הלוטוס שלו. הפרות, שסבלו במיוחד מן הסופה, כפפו את ראשיהן ועם עגליהן מתחת לגופן, וניגשו אל אישיות אלוה כדי לבקש מחסה בכפות רגליו. תושבי ורינדאוון כולם פנו אליו ואמרו תפילה, ״קרישנה יקר, אתה ניחן בכל האונים, אתה גם מלא חמלה לדבקיך. אנא גונן עלינו מפני זעמו של אינְדְרַה.״

"בואו כולכם וחסו בבטחה מתחת למטרית הגבעה שהרמתי"

"בואו כולכם וחסו בבטחה מתחת למטרית הגבעה שהרמתי"

למשמע תפילתם, גם לנוכח הגשמים העזים, גושי הקרח והרוחות הנוראות, שלא בעונתם, קרישנה הבין שזהו אינְדְרַה, המפגין עתה את זעמו הרב על חילול כבודו וביטול ההקרבה. הוא הסיק, ״אל זה חושב את עצמו לעליון ומפגין עכשיו את כוחו. אני אשיב לו בהתאם למעמדי; אני אלמד אותו שאינו שולט לבדו ביקום, כי אני הוא השליט העליון ששולט בכול. אני אמחץ את יוקרתו הכוזבת שצמחה מכוחו הרב. האלים-למחצה הם דבקי וזוכרים את עליונותי תמיד, אלא שאל זה נטרפה עליו דעתו מרוב גאווה בגלל עוצמתו החומרית. עתה אפטור אותו מיהירותו הכוזבת. אני אגונן על דבקי הטהורים מוורינדאוון, שנתונים כרגע כליל לחסדי ולהגנתי. אני אציל אותם בכוח כשפי.״

ואז קרישנה הרים בידו האחת את גבעת גווַרְדְהַנַה, ממש כמו שילד קוטף פטריה מן האדמה. כך השתעשע לו האל בהרמת הגבעה. הוא פנה אל דבקיו, ״אחי היקרים, אבי ותושבי ורינדאוון, בואו כולכם וחסו בבטחה מתחת למטרית הגבעה שהרמתי. אל תחששו, הגבעה לא תישמט מידי. די סבלתם מן הגשם העז והסופה; הרמתי את הגבעה כדי שתגונן עליכם כמו מטריה גדולה. נראה שבכוחו של הסידור הזה לחלץ אתכם ממצוקה מידית. לכן, שימחו והישארו תחתיה עם כל בעלי החיים.״ תושבי ורינדאוון שסמכו על מילותיו של קרישנה, נכנסו מתחת לגבעה הגדולה, עם חיותיהם ונכסיהם, בטוחים עתה לחלוטין מפגע.

במשך שבוע ימים נשארו שם כולם מבלי לחוש ברעב, בצמא או באי נוחות כלשהי, רק תהו כיצד קרישנה אוחז בהר עם זרת ידו השמאלית. גם אינְדְרַה נדהם מגילוי עוצמה בלתי רגיל שכזה והחלטיותו התרופפה. הוא קרא לכל העננים והורה להם להתפזר. השמים התבהרו מענן, השמש שבה וזרחה והרוחות פסקו. ואז קרישנה, אישיות אלוה העילאי, שנודע מעכשיו כמרים גבעת גווַרְדְהַנַה, אמר, ״רועי הבקר, תוכלו עתה לעזוב עם הנשים, הילדים, הפרות והמטלטלים, כי הכול חלף ועבר. גם מי השטפונות יבשו והנהרות כבר אינם גואים על גדותיהם.״

הגברים העמיסו אז את חפציהם על עגלות ולאט לאט פרשו להם עם הפרות וכל כבוּדתם. ולאחר שפינו את השטח, קרישנה הוריד בזהירות את הגבעה והניחה בדיוק כמו מקודם. ואז, כשהכול תם ונשלם – כל תושבי ורינדאוון חיבקו את קרישנה בעליצות רבה. הגופִּיות, באהבתן הטבעית אליו, הציעו לו יוגורט מעורב בדמעותיהן והרעיפו עליו ברכות לאינספור. גם אמא יַשׂודָא, אמא רוהינִּי, נַנְדַה ובַּלַראמה, החזק בחזקים, חיבקו אותו בשמחה, ובאהבה עזה ברכו אותו שוב ושוב. וממעל, האלים-למחצה ממערכות הכוכבים השונות, כגון סידְדְהַלוקַה, גַנְדְהַרְוַלוקַה וצָ'ארַנַּלוקַה – גם אלה נמלאו סיפוק. הם המטירו ממטרי פרחים על-פני הארץ ונשפו בקונכיותיהם. הם הכו בתופים, ותושבי גַנְדְהַרְוַלוקַה, בהשראת רגשותיהם הדתיים, ניגנו על טַמבּוּרות לשמחתו של האל. ואז שב אישיות אלוה אל ביתו, מוקף בידידיו ובבעלי החיים. והגופִּיות, כדרכן, זימרו ופיארו את עלילותיו ברגש עז, כי שוררו מלבן.

וידאו
מהי מטרת החיים?
שיחה על הצורך הבסיסי של כל בני האדם - לאהוב ולהיות אהוב
עולם מעבר לשמים
קליפ תמונות מוורינדאוון - הודו, המלווה בשירו של מייקל קסידי
פרות שמחות
ארגון "הגנה על פרות" בהודו דואג לפרות ושוורים פצועים בדרך מיוחדת במינה
הרשמה לניוזלטר