גם אם היה בעבר מצב שבו פרות חיו בנפרד מבני האדם, לבטח הוא אינו מתאפשר במציאות המודרנית. באופן ישיר או עקיף, פרות מלוות אותנו לאן שלא נפנה – ברפתות לשולי הכבישים, בעגלות ההובלה בדרכים, במשאיות מוצרי הבשר והחלב, בסופרמרקטים, בקניונים, במסעדות המזון המהיר, בפרסומות… נסו לספור את הפעמים במהלך יממה אחת שבהן נתקלתם בפרות בסביבתכם, ותהיו מופתעים מהפער בין נוכחותן בקרבנו לבין אי המודעות החברתית לגורלן.

כששמים לב לפרות מבחינים שהן רוצות לחיות. הן זכאיות לחיים. בדיוק כמונו, בדיוק כמו הכלבים והחתולים שלנו. הן לא רוצות שיהרגו אותן. הן לא רוצות שיפגעו בהן ובעגליהן.

כיצד עלינו להתייחס אליהן?

– האם נעודד את מותן ונצרוך בשר?

– האם נפקיר אותן ונתעלם מסבלן?

– האם נדאג להן ונאפשר להן לחיות?

שתי האופציות הראשונות לא מצריכות שינוי מיוחד, משום שאלו הם כבר פני הדברים בשטח. על אף שהאופציות נראות מנוגדות, הן בעצם שני צידיו של אותו המטבע. לעומתן, כדי להפוך למציאותית, האופציה השלישית מחייבת שאלה נוספת: מה יאפשר לדאוג למספר מירבי של פרות כך שיזכו לחיות את חייהן במלואם?

במאמר זה אבקש להתבונן באופנים שבהם שלוש גישות של סימביוזה (מיוונית: syn – יחד, bios – חיים, "חיים ביחד") מוצאות ביטוי ביחס האדם כלפי פרות. המונח מציין יחסי גומלין, לרוב קרובים וארוכי טווח, בין מינים ביולוגיים שונים. מתוארים שלושה סוגי סימביוזה עיקריים: הדדיות, חד-צדדיות וטפילות.

• mutualism, הדדיות – חיי שיתוף המועילים לשני הצדדים: מיקוריזה מהווה ביטוי לשיתוף פעולה בין ממלכת הפטריות לממלכת הצומח; שושנת הים ניזונה משאריות המזון של דג השושנון, והוא חוסה בה מטורפים; צירעת הפיקוס מאביקה אותו, ומטילה ביציה בפגותיו; דג הנקאי מנקה את דגי השונית מטפיליהם, וקיימות עוד דוגמאות רבות.

• commensalism, חד-צדדיות – חיי צמידות המועילים לאחד בלי להועיל או להזיק לאחר: שרכים הגדלים מתוך גזעה של הערבה מוצאים את ביתם על גבי הגזע, סופגים אור ולחות לצורכיהם, אך לא על חשבון העץ וללא כל השפעה ידועה עליו.

• parasitism, טפילות – חיי עושק שבהם אחד המינים מפיק תועלת בעוד האחר ניזוק: צמח העלקת מתפתח על ידי קליטת חומרי מזון משורשי צמחים פונדקאיים, שאליהם הוא נצמד וגורם לפגיעה בהתפתחותם; שרשורים הן תולעים שטוחות פרזיטיות השוכנות במערכות העיכול ועלולות להוות קושי באדם; הקוקיה מטילה את ביציה בקנים של ציפורים זרות, וגוזליה יסלקו את גוזלי העוף הפונדקאי מהקן, או יובילו למותם ברעב.

נתבונן, אם כן, באופנים שבהם גישות אלו באות לידי ביטוי כלפי פרות.

טפילות כלפי פרות – התעשייה

הבעיה הגדולה ביותר של תעשיית החלב היא שאינה תעשיית חלב, אלא תעשיית בשר. מידע רב זמין אודות הקורבנות היומיומיים של תעשיית ניצול ורצח מחרידה זו. אך עובדיה ומשתתפיה זוכים לחסינות בתודעה הציבורית – מעטים קושרים בין המפעל הלא אנושי לאנשים פרטיים, ואלו, מצידם, מתגאים בפועלם, תוך שימוש בסטריאוטיפים פסטורליים/לאומניים/משפחתיים/בריאותיים, משל ייצגו נאמנה את הבנאליות של הרוע החקלאי. כידוע, בבתי מטבחיים אין קירות זכוכית, ועל מוצרי החלב אין תמונות אמיתיות, רק ציורים המפנים לדמיון קולקטיבי ואתוס ארכאי ללא אחיזה במציאות הנוכחית. בין המוצר לקונה עומדת עטיפת המדיה, וכשמה כן היא – מתווך, המתאים באופן ויזואלי את המצוי לרצוי.

הוויכוח האם בשר נחוץ לבריאות האדם הוא מוטה מעיקרו. השאלה האמיתית היא מהם רכיבי התזונה הדרושים לבריאות האדם, והיכן ניתן למצוא אותם באופן המקיים ביותר – בריאותית, כלכלית, חברתית וסביבתית. תזונה מאוזנת ללא בשר יוצאת כשידה על העליונה בכל הקטגוריות, מלבד זו של ההרגל. למולה, הטענה השחוקה היא שבבשר יש "את כל מה שהגוף צריך" – אולי כי אכן מדובר בגוף, רק של מישהו אחר, החש ומרגיש ממש כמותנו. כמה זמן אפשר להמשיך מבלי להינזק בריאותית ותודעתית על ידי החומרים הרעילים שבבשר? איזו משמעות יש למושגים כמו גידול "חופש", "אורגני" ו"הומאני" כאשר הם מובילים לשחיטה? כיצד הפכנו לשיאנים באכזריות כלפי חיות משק? מהו הפתרון המוסרי?

חד-צדדיות כלפי פרות – אלטרואיזם או אגואיזם?

המודעות ההולכת וגוברת לסבלן של הפרות הולידה תפיסה הדוגלת בניתוק חיצוני, כאדם המנתק עצמו מטראומה. בהתאם לתרבות האינסטנט, האמונה היא שריחוק מפרות וממטפליהן אוכלי הבשר הוא הפתרון גם עבורנו וגם עבורן. גאולה דיסוציאטיבית זו מקדשת את כל אמצעי תעמולתה, ובעיקר את משיחיה. אלה צצים כפטריות אחרי הגשם הוויראלי כדי לבשר עד כמה תזונה ללא בשר שיפרה את חייהם לאין ערוך. הבעיה היחידה היא שהם צודקים; אבל באותו זמן הם גם טועים ומטעים. היתרונות שבתזונה ללא בשר הוזכרו כבר בחלק הקודם. שאלת הפרות, לעומת זאת, לא יכולה להיפתר כל עוד מתייחסים לחלב כערך חד-חד ערכי.

נסכים שקיים הבדל בתכולה ובהשפעה הבריאותית של מי ברז, מים מזוקקים, מי מעיינות, מים כבדים ומי ביוב. כלומר, מדובר באותו חומר – מים, אך תחת מודיפיקציה, התוצאה הבריאותית תשתנה גם היא. מדוע, אם כן, הדיון סביב "חלב" תמיד מניח שחלב הוא חלב הוא חלב? כיצד ניתן להתעלם, בשם פחות ממאה שנות אנטיביוטיקה ורפת מתועשת, מאלפי שנים שבהן חלב שימש את האדם בתרבויות קדומות ברחבי העולם כמזון מרפא? איך אפשר להסתמך על מחקרים שנעשו בצריכת חלב מפוסטר ומהומגן, שבו נפגעה תכולת החלבונים והוויטמינים? ומה בדבר בריאות ושאר תזונת הנבדקים? ואף יתרה מכך, בריאותן של הפרות עצמן בתנאי המחיה הקשים שלהן? איזה סוג בריאות צפוי בכלל להשתקף במערך כזה? מדובר בטיעונים פשוטים והגיוניים, אשר מובילים לתהות מהי הסיבה האמיתית בשורש המתקפה כנגד החלב.

ההנחה שלי היא, שעל פי רוב, המניע המרכזי בתעמולה נגד חלב פרות לא נובע מסיבה בריאותית, אלא מרגשות אשם. באותו רגע גורלי שבו תובנת הסבל מפלחת את הכרתנו, אנו נמלאים ברגשות אשם כלפי אותן חיות חסרות ישע. אנו רוצים לעזור להן, אך מוצאים עצמנו חסרי אונים. ייתכן שסבלן אפילו מהדהד עם סבל שחווינו. רגשות האשם והכאב מצטברים לכדי תסכול, ומבלי להכיר בו, סופו שיידחק פנימה, או שימצא ביטוי אלים כלפי אובייקט חיצוני. בעיית האלימות לא באמת נפתרה, אלא רק הוסטה מנקודה אחת לאחרת, כאותו נביא זעם מחו"ל אשר איחל אונס ללובשי פרוות בעלי חיים.

והוא לא לבד. קשה שלא להיתקל בתמונות אלימות ואכזריות שגודשות את המרחב הציבורי. האם זהו ביטוי לחמלה ואהבה? כיצד מגיב אדם אשר יקרים לליבו צולמו מבותרים ומדממים למוות? האם היה לוחץ שוב ושוב כאחרון המטורפים על "שיתוף"? תמונות כאלו מכווצות ואוטמות את הלב, והופכות אותנו, כתוצאה מהלם, לאלימים וקהים רגשית. ופה אטען טענה שערורייתית אף יותר, שדורשת כנות ואינטרוספקציה, משום שלא בהכרח תתייחס לפעילות מודעת. הטענה שלי היא, שזעם שעולה מסבל עלול להיות מופנה כלפי מקור הסבל. או במילים אחרות, תחושות התסכול וחוסר האונים כתוצאה מסבלן של הפרות מופנות כלפי הגורם המיידי שיוצר אותן בנו, הלא הן הפרות. ישנו אפילו משיח מקומי שנבנה על הדמגוגיה "פרה זה רע", לצד ספר שבו הוא מתוודה שהוא צורך מוצרי חלב בשל חשיבותם הבריאותית.

מפתיע כיצד סיגריות, אלכוהול, סוכר לבן, צבעי מאכל מזפת פחם, משקאות אנרגיה עתירי קפאין, פירות וירקות גדושי הורמונים ומתיל ברומיד, מי ברז מופלרים מול מים בבקבוקי פלסטיק, מזון מהונדס גנטית, קרקעות חקלאיות רוויות קדמיום, אפילו גלוטן (מספר הלוקים בצליאק מוערך כעולה על מספר האלרגים לחלב), כולם מתבטלים למול האיום הזמין והנוח של רטוריקת החלב "ההורג". מפתה גם להאמין שכל סבלות העולם ייפתרו אם רק נסלק פרות מטווח הראייה שלנו. וכאן היא ההבטחה הגדולה של הדיון המשגשג בחלב – העיסוק באופציות האחרות מציע לנו סתם שיפור בריאותי. אך לעומתו, ביזוי גראפי ואידאולוגי של פרות מבטיח עסקת חבילה אטרקטיבית, בה גם בריאותנו תשתפר כתוצאה מאי אכילת בשר, וגם רגשות האשם הכבדים ייעלמו עם העלמותן המיוחלת של הפרות. אולם למעשה, דחיקה של פרות רק מעצימה את הכשל האנושי שלנו, כחברה וכיחידים.

האם הייתם תורמים לארגון שהפתרון שלו עבור נשים מוכות הוא הפחתת מספר הנשים בעולם? ומה בדבר עמותה לשמירה על זכויות ילדים, שמעודדת את נטישתם ועוסקת בפרסום אובססיבי של נתוני זוועה אודותיהם, מבלי שהם עצמם יקבלו שקל? כמה ממרצכם, אמונתכם והכנסתכם הייתם תורמים לפעילות כזו? בכל מקרה, "חלב" לא "הורג" – מה שבאמת הורג אותנו זה אגוצנטריות, שפוגעת גם במזון וגם ביחסים שלנו.

דיסטופיה ואוטופיה – האמנם האפשרויות היחידות?

היבט נוסף לביטוי התסכול הוא המעבר מהדחקת הדיסטופיה ליצירת אוטופיה דמיונית. או כפי שמישהי ניסחה זאת היטב: "החלום שלי הוא לשחרר פרות ביער עצי מאכל". אני תוהה עד כמה היא מודעת לצרכים תזונתיים של פרות, או מה תוחלת החיים שהיא צופה עבור פרות משוחררות ללא הגנת אדם, לנוכח שכיחותן של גניבות בקר וחיות טרף כשועלים ותנים. האם היא משליכה עליהן את צרכיה שלה? אטען שכן. ופה נכנס נושא החד-צדדיות, או הקומנסליזם.

קומנסליזם משמעו חיי צמידות בעלי תועלת חד-צדדית. ברצוננו להועיל לפרות ולאפשר להן לחיות. אבל איפה? מה עושים עם חיה ענקית במשקל חצי טון ומעלה? האם עלינו לאמץ אותה, להביא אותה הביתה ולגדל אותה באמצע הסלון? ונניח שאכן עלה בידנו לרכוש בית או חצר מספיק גדולים עבור פרה בודדת. מה היא אמורה לעשות שם, לבדה? האם נתערב ונארח לה חברה? האם נשחק איתה מסירות בכדור? כמה פרות ניתן בכלל להציל בעזרת מודל כזה?

"מה זאת אומרת, פשוט ניתן להן לחיות!" אמרה תומכת בחד-צדדיות שאיתה שוחחתי לאחרונה.

הצירוף של כאב עם חוסר היכרות מוביל לתיאוריה לפיה כל העסקה של פרות היא בגדר התעללות. אז למה, ניתן לשאול, מתעללים בכלבים ומאמצים אותם לתוך דירות? מדוע לעשות איפה ואיפה, להניח לפרות למות אך להתעקש על חייהם של כלבים וחתולים? האם זה משום שאלו ממלאים צורך אנושי באהבה? קשה לראות זאת בתנאים הנבערים בהם שבויות פרות כיום, אך פרות הן מבעלי החיים הנענים ביותר לאהבה ללא אנוכיות. ומה בדבר סוסים, המשמשים לרכיבה טיפולית – מדוע זו אינה התעללות? או כלבים המשמשים את האדם ככלבי שמירה ונחייה? ממש בדומה לאלו, גם השור והפרה יכולים לשמש את האדם בעזרת כישוריהם הפיזיים (חומרי דישון לטיוב הקרקע, הובלה, חרישה ותרומות חקלאיות נוספות) באופן שיגן עליהם מרצח. לא כל העסקה היא עבדות. בתנאים הולמים, העסקה היא עבודה. ממש כמותנו, הפרט שחי בחברה הגדולה תורם לה ונתרם ממנה.

לאחרונה הייתה מהומה רבה ברשת על אימוצו של עגל מתעשיית הבשר, חלום משותף לרבים. מכיוון שלא הייתה שום תשתית לתמיכה באחזקתו של העגל – לא פיזית ולא רעיונית – המאמץ נאלץ לפנות לתרומות מהקהילה לנוכח הוצאות המזון הרבות של העגל הגדל. כאשר גם אלו כשלו, העגל הופנה לבית זמני אחר. אך מה יעלה בגורל העגל היחיד כאשר משקלו יעבור את הטון? ומה בדבר משפחתו, שנשארה מאחור?

קומנסליזם כלפי פרות הוא ביטוי לאוטופיה קיצונית הקיימת בדמיון החופשי. לא מדובר בתועלת לפרות, מכיוון שמתישהו שיקולי התועלתנות והאנוכיות של האדם יעלו, וסופה של בחירה כזו שתיפול לקיצוניות השנייה. למעשה, קומנסליזם יוצר נטל בלתי מקיים, משום שההגנה על הפרות דורשת משאבים רבים – זמן, כסף וכוח אדם, בעוד שהעסקתן נתפסת כשגויה. וידאו בשם "גאולת החוואי" מדגים מודל מרגש שאינו מקיים, שבו חוואי מתנגד לרצח ומאמץ פר בשם "סניקרס", אותו הוא מגדל כחיית מחמד.

פרה כחיית מחמד – גישה בלתי מקיימת

מכאן צמחה גם התפיסה "החלב הוא רק לעגל" – עיוות של עיוות. העיוות הראשוני הוא הגזילה האנוכית, המכאיבה ושלוחת הרסן של תעשיית החלב, בעוד שהעיוות הנגדי הוא ההתנתקות המוחלטת מן האפשרות ליחסי גומלין. אך למה רק חלב נועד לדור ההמשך? מדוע העגבניה אינה רק לשיח העגבניות, השקד אינו רק לשקדיה ופולי הסויה אינם רק לצמח הסויה? על פי המארג האקולוגי, הפרט שחי בחברה הגדולה תורם לה ונתרם ממנה. אנו זקוקים לויטמין 12-B עבור גדילה, מערכת העצבים ויצירת כדוריות דם אדומות, וזה נמצא באופן טבעי במזון מן החי. כאשר אנו צורכים 12-B באופן מלאכותי, אנו הופכים למין הביולוגי היחיד שעושה זאת. כאשר אנו צורכים אותו בעזרת הרג חיות, אנו מבצעים פשע מוסרי ופוגמים בבריאותנו ובאנושיותנו.

על פי הספרות ההודית העתיקה, בחברה אנושית, צמחים משמשים למאכל וזוכים בחומרי הזנה עבור המשכיות הדורות הבאים; לחיות תפקיד על סמך כישוריהן, והן זוכות להגנת האדם; בני אדם משתפים פעולה להשגת מטרות משותפות וקידמה. אך על מנת שהחברה תהיה אנושית, יש צורך בפעילות מווסתת אנוכיות. ככל שהאנוכיות גוברת, החברה מתדרדרת מאנושיות לחייתיות. חברה כזאת היא כמו ג'ונגל, בו האנשים, החיות והצמחים טורפים אחד את השני, החזק גובר על החלש, והקשרים כולם הופכים למעוותים ונצלניים. האבסורד הוא, שבגלל שהקשרים רוויים באנוכיות ובניצול, האנשים הסובלים מקשרים אלו לא מזהים את שורש הסבל – אנוכיות. במקום לרפא את המחלה ולשקם את הגוף החברתי, הם מאמינים שהפתרון הוא שבירת קשרים והכחדת יחסי גומלין. אך טרם נמצא ניתוק שהוביל לשינוי חיובי ללא עשייה מתקנת.

בתנאים נכונים, חלב מאפשר לנו אופציה בלתי אלימה להשגת 12-B הדרוש לנו לבריאות תקינה, ותוך כדי כך אנו מעניקים הגנה ותעסוקה חקלאית המקיימת מספר רב יותר של פרות ועגלים לאורך כל חייהם, ודואגת להם לתנאי מחיה הולמים. האדם נבדל ברמת האינטליגנציה המורכבת שהוא ניחן בה, ועם זו באה גם אחריות לשמירה על הקיים. זוהי הומאניות אמיתית.



מאמרים נוספים מאת יוגה של אהבה

• וידאו: מהו שדוחף אדם לפעול כנגד רצונו
• וידאו: אלוהים הוא לא פטנט
• נשיא המדינה מוצא עידוד ביזמה לכינון ועד אנשי רוח בישראל
• לזכור את המוות
• בשידור חי: הבהגווד-גיטה – אלוהים, אדם, ומה שביניהם‎
• וידאו: הבהגווד-גיטה – חכמה עתיקה לזמנים חדשים
• וידאו: בישול רוחני
• וידאו: חכמת היוגה
• וידאו: שירת העשבים – קוסמטיקה רוחנית
• עוד...