רבים המאמרים ואפילו הספרים שנכתבו על יחסו של אלברט איינשטיין אל הדת ואל האל. המכנה המשותף לרוב הכתבים הללו הוא שכל אחד בחר לקחת את דבריו של איינשטיין אל עבר עמדתו האישית שלו. במאמר זה אנסה להסביר מדוע ניתן לקחת את דבריו של איינשטיין לכל כיוון באשר הוא. התשובה לשאלה זו, תפתח בפנינו שאלה נוספת: מדוע אלברט איינשטיין דחה כל כך את תפישת האלוהים האישית?

"מה שקראת על אמונתי הדתית היה, כמובן, שקר – שקר שחוזרים עליו באופן שיטתי. אינני מאמין בהשגחה פרטית ומעולם לא הכחשתי זאת, אלא הבעתי זאת בבהירות. אם יש בי משהו שניתן לכנותו דתי, זוהי ההערצה בלתי מוגבלת למבנה העולם ככל שהמדע שלנו יכול לגלותו." (מתוך "הצד האנושי")

כאשר קוראים ציטוט זה ניתן הרושם שאלברט איינשטיין אינו מאמין כלל בשום כוח עליון. רבים האתאיסטים אשר משתמשים שוב ושוב בדבריו אלו משנת 1954. רובם מתעלמים מהעובדה, שמאמר זה ראה אור לאחר שהכנסייה השתמשה בציטוטים רבים של איינשטיין כדי להביא אליה מאמינים חדשים. איינשטיין סלד מכל דת ממוסדת ובייחוד מהכנסייה. הוא לעולם לא שכח לה את אשר עשתה לטובי המדענים בתקופת האינקוויזיציה. לכן יתכן מאוד שהשתמש במילים אלו כדי למנוע מהכנסייה לעשות שימוש נוסף בדבריו הקודמים.

יחד עם זאת, גם אינו חפץ לתת את ידו למלחמתם של האתיאיסטים, באומרו לנסיך הוברטוס צו לווינשטיין: "מה שמכעיס אותי באמת בקשר אליהם (האתיאיסטיים) הוא נטייתם למצוא בדברי תימוכין להשקפות כאלה." איינשטיין גם הסביר את מקור האתאיזם "לדעתי הרעיון של אלוהים אישי הוא ילדותי. יכולים לקרוא לי אגנוסטיקן, אך אני לא שותף לרוח הלוחמת של האתאיסטים, שהתלהבותם נובעת בעיקר מהפעולה הכואבת של שחרור כבלי ההטפה הדתית שקיבלו בנעוריהם."

לדידו, בנוגע לאתאיזם, אין מדובר במשהו רציונלי בעל לוגיקה והגיון מובנה, אלא בפעולה נפשית-פסיכולוגית אשר "נובעת בעיקר מהפעולה הכואבת של שחרור כבלי ההטפה הדתית שקיבלו בנעוריהם". את הלוגיקה האישית שלו, איינשטיין תרח להסביר לכל מי שחפץ בכך, אפילו לפיליס רייט, תלמידת כיתה ו' שכתבה לו מכתב (1936) ובו שאלה האם גם מדענים מתפללים? "מחקר מדעי מבוסס על ההנחה שכל האירועים, לרבות מעשיהם של בני המין האנושי, מוכתבים על ידי חוקי הטבע. משום כך, מדען חוקר אינו נוטה להאמין שאירועים יכולים להיות מושפעים על ידי תפילה, זאת אומרת, על ידי הבעת רצון שמופנית כלפי ישות על טבעית. אבל עלינו להודות שהידע הממשי שלנו בנוגע לחוקים האלה אינו אלא פיסה חלקית, בלתי שלמה, כך שבסופו של חשבון, גם האמונה בקיומם של חוקי יסוד חבקי-כול נשענת על סוג של אמונה… כל מי שעוסק ברצינות במדע משתכנע במרוצת הזמן שחוקי הטבע מגלים את קיומה של רוח עליונה לאין שיעור על זו של האדם, רוח שכופה עלינו בעצם גדולתה לחוש נמיכות וענווה לעומתה…"

מכתב זה לתלמידת כיתה ו' חושף בפנינו לא רק את תפישתו האישית של איינשטיין אלא אפילו את הסיבה לכך שאת דבריו ניתן לקחת לכל כיוון שנחפוץ. מצד אחד, איינשטיין אומר בפה מלא שמדען אמור להניח שמעשינו מבוססים על חוקי טבע ברורים ולכן אין מקום לתפלתנו ואין לה את היכולת להשפיע על האירועים הפוקדים אותנו. אך מאידך, בענווה רבה, הוא מודה שגם ההנחה המדעית אינה חורגת מגבולות האמונה. סיכום מכתבו רק מגביר את הבלבול, הוא מדבר על רוח עליונה שהאדם צריך לחוש נמיכות וענווה לעומתה.

באותה רצינות שבה ענה לתלמידה בכיתה ו' כך גם ענה לכל איש באשר הוא. ביומנו של הרוזן קסלר, אנו עדים לדבריו של איינשטיין בארוחת ערב בברלין שנערכה בביתו של המו"ל הידוע סמואל פישר: "נסה לחדור באמצעים המוגבלים שעומדים לרשותנו לצפונות הטבע, ותראה שמאחורי כל שרשרת סיבתית מובחנת נותר משהו דק ובלתי נגיש שאין דרך להסביר אותו. מתן כבוד לכוח הזה שקיים מעבר לכל מה שאנחנו יכולים להשיג בשכלנו, הוא הדת שלי. מן הבחינה הזאת אפשר לומר שאני אדם דתי."

בדומה למכתב ששלח לפיליס רייט גם את דבריו אלו ניתן לנתב לכיוונים שונים, אך אין ספק שהלוגיקה של איינשטיין לנצח נשארת זהה. הוא רואה את שרשרת הסיבה והתוצאה אשר מניעה את העולם והוא מסיק שלעולם המורכב מסיבה ותוצאה יש גם סיבה ראשונה, אותה הוא מכנה "משהו דק ובלתי נגיש שאין דרך להסביר אותו." ענוותו של איינשטיין גורמת לו להודות שהעובדה שאינו מצליח לראות או לגעת במשהו אינה שוללת את קיומו.

דחיית האל האישי
איינשטיין טען פעמים רבות שתפישת האלוהים האישית היא ילדותית ונאיבית. במאמרו "הצד האנושי" הוא כתב כך: "אינני יכול להבין את הרעיון של אל אישי, המשפיע במישרין על מעשיהם של בני-אדם." איינשטיין ראה בחוקי הטבע דבר קבוע שאינו יכול להשתנות, לכן, לפי גישה זו גם מעשינו מוכתבים על פי אותם חוקים, "אינני מאמין באלוהי התיאולוגיה, שמתגמל את הטובים ומעניש את הרעים. האלוהים שלי יוצר חוקים שדואגים לכך. עולמו אינו נשלט על ידי משאלות שווא, אלא על ידי חוקים בלתי משתנים."

כשם שאיינשטיין דחה את האל האישי, כך הוא גם דחה את הדת, הוא ראה אותם כמשלימים אחד את השנייה; "למדען אין שום תועלת בדת של פחד, או בדת חברתית או מוסרית. אל שמתגמל ומעניש הוא בשבילו בלתי מתקבל על הדעת מהסיבה הפשוטה שפעולותיו של אדם נקבעות על פי מחויבות חיצונית ופנימית, כך שבעיני האלוהים האדם לא יכול להיות אחראי על פעולותיו, יותר משעצם דומם יכול להיות אחראי על התנודות שהוא חווה. המדע הואשם עקב כך בחתירה תחת המוסר – אך האשמה זו אינה צודקת. התנהגותו המוסרית של האדם צריכה להיות מבוססת על דאגה, חינוך, וקשרים וצרכים חברתיים; אין צורך באף בסיס דתי. אין ספק שהאדם יחיה באופן מעורר חמלה אם יצטרך להיות מרוסן ע"י פחד מעונש ותקווה לתגמול לאחר המוות." איינשטיין בז לאלו אשר 'עובדים את האל' מתוך פחד או מתוך רצון לגמול. עבודה שכזו תמיד התחברה לו עם תפישת אלוהים אישית ולכן הוא דחה אותה בכול ליבו. הוא רצה שהאדם יבחר בטוב ובמוסר מתוך רצונו שלו ולא מתוך רצון לגמול או חשש מעונש.

דחייתם של הדת ושל האל האישי גרמו לזרם האתאיסטי לשייך את 'החכם באדם' אל צדם. אך מולם עמדו אנשי הדת אשר התחברו לדבריו של המדען על אותה סיבה ראשונה שנמצאת מעבר להכול ועל אותה רוח עליונה אשר מעצם נוכחותה כופה על האדם לחוש נמיכות וענווה.

איינשטיין והגיטה
גרמניה של המאה התשעה-עשר מלאה בהוגיי דעות, הבהגווד-גיטה היוותה מקור השראה לרבים וטובים מהם. יוהן וולפגנג גתה וארתור שופנהאור נמנים עליהם, האחרון אף אמר על הגיטה: "לפנינו היצירה המאלפת ביותר והנשגבת ביותר עלי האדמות." כך, שאין זה מפתיע שגם איינשטיין של המאה העשרים הכירה ונשבה בחכמתה: "כשאני קורא את הבהגווד-גיטה ומהרהר כיצד אלוהים ברא יקום זה, כל השאר נראה לי כה מיותר." אמר המדען הדגול.

ממילותיו ומדבריו שהבאנו עד כאן ניתן גם לדעת אי אלו הם החלקים בגיטה שאליהם התחבר. הפרק השביעי בגיטה מתאר לחלוטין את אותה רוח עליונה אשר איינשטיין מוצא את עצמו זעיר וחסר כל חשיבות לידה, "אין אמת נעלה ממני. הכול נשען עלי, כמו פנינים אשר שזורות על חוט. אני טעם המים, זיו החמה והלבנה, וההברה אוֹם במנתרות הוֵדיות. אני הצליל באֶתר, והיכולת באדם. אני ריח האדמה המקורי, אני החום באש, אני החיים שבכל חי…" (ב.ג. 7.7-9)

אלוהים של הפרק השביעי של הגיטה הוא זה המצוי בכול, הוא החוט המחבר את הפנינים והופך אותן למחרוזת. אין ספק שאל אלוהים כזה יש ביכולתו של איינשטיין להתחבר, אך מצד שני, מעניין מאוד איך הוא התייחס אל אלוהים של הפרק התשיעי, סוף הפרק האחד-עשר וכל הפרק השניים-עשר. בפרקים אלו מתואר בפרוטרוט היבטו האישי של האל. כיצד יכול היה לאחר פרקים אלו להמשיך ולהעריך כך את הגיטה? ראשית, איננו יודעים איזה תרגום עמד בראשותו, ישנם כאלו הלוקחים גם את הפסוקים הפרסונליים למקומות בלתי אישיים לחלוטין. שנית, איינשטיין דחה את תפישת האל האישי בעיקר בגלל שאל כזה כופה על האדם להתייחס לשיקולים של גמול ועונש. תפישה שכזו לדידו, הינה ילדותית לחלוטין. הגיטה אמנם תופשת את האל כאישי, אך היא אינה מכוונת לשיקולים אנוכיים שכאלו. היה זה אלברט שוויצר התיאולוג הגרמני-צרפתי, בן תקופתו של איינשטיין, אשר אמר: "לבהגווד-גיטה השפעה עמוקה על רוח האנושות כיוון שהיא מלמדת כיצד להפוך כל מעשה למנחת אהבה לאל." הגיטה מבקשת בדיוק את ההיפך מהדת 'הילדותית' שממנה איינשטיין כה סלד. איינשטיין כתב פעם לסילארד: "כל עוד אתה מתפלל לאלוהים לבקש ממנו טובה כזו או אחרת, אינך אדם דתי." ואכן הגיטה אינה דנה בשכר ועונש, האדם אינו עומד במרכזה, הוא עושה את מעשיו עבור האל ולא עבור עצמו. לכן, בהחלט יתכן שתפישת האל האישי של הגיטה לא הפריעה לאיינשטיין מכיוון שהיא לא הייתה אנוכית ונאיבית.

נקודה נוספת היא, שאיינשטיין טען ש"הרעיון של אלוהים אישי נראה לי כמו מושג אנתרופומורפי [מאניש] שאיני יכול להתייחס אליו ברצינות." אך תפישת האלוהים של הגיטה אינה יכולה להיות האנשה מכיוון שהיא תופשת את האל כאישי ובלתי אישי בו זמנית. האל של הגיטה גם מצוי בכול אך יחד עם זאת גם נפרד מהכול. "בדמותי הסמויה שורה אני ביקום זה כולו. כל הישויות נמצאות בי, אולם אני איני בהן. אלא שבו-זמנית כל הנברא אינו מצוי בי. הבט נא וראה את שפעת יכולתי המיסטית! אף על פי שאני הוא מקיימן של כל ישויות החיים, ואף שאני נמצא בכול, איני חלק מעולם התופעות הזה, שהרי אני הוא מקור הבריאה." (ב.ג. 9.4-5)

פילוסופיה זו הרואה את האל כאשי ובלתי אישי בו בזמן ואשר מבקשת להתעלות מעל לכל מניע אנוכי, אינה נכנסת לקטגוריות של איינשטיין לגבי האנשת האל והילדותיות של הדת. יש יסוד סביר להניח שעקב כך לעולם לא דיבר בגנות הגיטה אלא רק זקף מילים לזכותה.

הסיבה הכמוסה לדחיית האל האישי
אך אם איינשטיין באמת היה מתחבר בכל ליבו לאלוהי הגיטה הוא היה מקבל את טענתה שמעבר להיבט הבלתי אישי של האל קיים גם היבט אישי. אך בפועל לא כך היה הדבר, איינשטיין אפילו לא שאף לחפש את ההיבט הפרסונלי: "אינני מנסה לדמיין אלוהים אישי. די לי לעמוד אחוז יראה נוכח מבנהו של העולם, ככל שהוא מתיר לחושים הלא-מספיקים שלנו להעריך אותו." עושה הרושם שאיינשטיין היה מסופק לחלוטין מיראתו כלפי עוצמתו של הטבע וכלל לא עניין אותו מה יש מאחוריו. למעשה איינשטיין הלך עד הגבול אליו יכולים להוביל ההיגיון והלוגיקה. אך כבר ראינו שגם הוא בעצמו אמר שלא די בהם כדי להבין את מה שבלתי נתפס, את אותו "משהו דק ובלתי נגיש שאין דרך להסביר אותו."

בעבודת הדוקטורט שלו באוניברסיטת קמברידג' טען שרילה תַמָאל קרישנה מַהָארָאגַ'ה, שלמעשה האקדמאים מחלקים את התאולוגים לשתי קטגוריות "מי שבפנים" ו"מי שבחוץ". כלומר ישנם כאלו שחוקרים את הדת ונמצאים בתוכה ואילו אחרים משקיפים עליה מבחוץ. חלוקה אפשרית נוספת היא מאמינים ולא מאמינים. לא כל חוקר דת חייב להאמין באלוהים. תַמָאל קרישנה מַהָארָאגַ'ה ביקש לשלול את שתי ההגדרות. לטענתו הגדרת הפנים-חוץ אינה מדויקת דיה ואילו הגדרת המאמינים, הינה בעייתית מכיוון שלא כל מי שמאמין גם עושה משהו עם אמונתו. לכן הוא הציע הגדרת חלוקה חלופית: "מתרגלים או לא מתרגלים".

לפני כמה שנים נכחתי בשיעור בהגווד-גיטה ובו נקרא פסוק (8.9) הדן ישירות בדמותו של האל. אחת מהמשתתפות בשיעור אמרה שפסוק זה נשמע כמו אגדה יפה ואין זה יתכן שלאלוהים יש גם דמות. טיעונים לכאן או לכאן, יש והרבה, אך תשובת המרצה נחקקה עמוק בזיכרוני ובליבי. נאמר שרק כאשר נתחיל לתרגל (בעיקר מדיטציה על שמות האל) האל יתחיל לחשוף את עצמו בפני המתרגל. לא ניתן להבין את האל ללא תרגול, לכן תַמָאל קרישנה מַהָארָאגַ'ה התעקש על חלוקה זו. הספרות הוֵדית טוענת לכל אורכה ורוחבה שבעזרת חושינו המוגבלים לא ניתן לדעת את הבלתי מוגבל. הדרך היחידה להבנה מלאה של הבלתי מוגבל היא על ידי כך שהבלתי מוגבל יחשוף את עצמו עבורנו. הגיטה אף מסבירה מתי זה קורה, "הדמות שרואה אתה בעיניים נשגבות, לא על-ידי לימוד הוודות ניתן להבינה, גם לא על-ידי סיגופים קשים, מתן צדקה או סגידה. לא באלה ניתן לראותני כמות שאני. ארג'ונה יקירי, רק באמצעות שירות מסור ללא סייג ניתן להבין אותי כמות שאני – שניצב לפניך וניגלה לעיניך במישרין. רק בדרך זו תוכל לחדור אל מסתורי הבנתי." (ב.ג. 11.54-55)

לאור פסוקיה של הגיטה אין זה מפתיע שאיינשטיין שלל את האמונה בהיבטו האישי של האל. הבנת ההיבט האישי תלויה בחוויה אישית, אשר ניתנת להשיגה רק על ידי תרגול. ההתמדה בתרגול מובילה ליחסים ולאהבה אם אותו אל אישי, וכאשר ישנם יחסים, חוויה ואהבה – ישנה ידיעה, אין עוד צורך באמונה.

"סוגד אני לגוֹוינְדַה (קרישנה), הריבון הראשיתי, אשר נגלה תמיד לאותו דבק שעיניו מוצפות בדוק של אהבה…" (ברהמה סַמְהיתָא 5.38)

מאמרים נוספים מאת רז הנדלר

• אלטרנטיבה חיובית
• הברכה והקללה של המונותאיזם
• לילה בין שני ימים
• שמות האל
• מוסר וצדק ללא אלוהים
• המשרת של המשרתים
• חלומות ומציאות
• המסע של משה וארג'ונה
• זכרונות אישיים מעזה והצעת פתרון
• עוד...

11 תגובות לפוסט "איינשטיין והאל"