איינשטיין והאל

איינשטיין והאל

אינשטייןרבים המאמרים ואפילו הספרים שנכתבו על יחסו של אלברט איינשטיין אל הדת ואל האל. המכנה המשותף לרוב הכתבים הללו הוא שכל אחד בחר לקחת את דבריו של איינשטיין אל עבר עמדתו האישית שלו. במאמר זה אנסה להסביר מדוע ניתן לקחת את דבריו של איינשטיין לכל כיוון באשר הוא. התשובה לשאלה זו, תפתח בפנינו שאלה נוספת: מדוע אלברט איינשטיין דחה כל כך את תפישת האלוהים האישית?

"מה שקראת על אמונתי הדתית היה, כמובן, שקר – שקר שחוזרים עליו באופן שיטתי. אינני מאמין בהשגחה פרטית ומעולם לא הכחשתי זאת, אלא הבעתי זאת בבהירות. אם יש בי משהו שניתן לכנותו דתי, זוהי ההערצה בלתי מוגבלת למבנה העולם ככל שהמדע שלנו יכול לגלותו." (מתוך "הצד האנושי")

כאשר קוראים ציטוט זה ניתן הרושם שאלברט איינשטיין אינו מאמין כלל בשום כוח עליון. רבים האתאיסטים אשר משתמשים שוב ושוב בדבריו אלו משנת 1954. רובם מתעלמים מהעובדה, שמאמר זה ראה אור לאחר שהכנסייה השתמשה בציטוטים רבים של איינשטיין כדי להביא אליה מאמינים חדשים. איינשטיין סלד מכל דת ממוסדת ובייחוד מהכנסייה. הוא לעולם לא שכח לה את אשר עשתה לטובי המדענים בתקופת האינקוויזיציה. לכן יתכן מאוד שהשתמש במילים אלו כדי למנוע מהכנסייה לעשות שימוש נוסף בדבריו הקודמים.

יחד עם זאת, גם אינו חפץ לתת את ידו למלחמתם של האתיאיסטים, באומרו לנסיך הוברטוס צו לווינשטיין: "מה שמכעיס אותי באמת בקשר אליהם (האתיאיסטיים) הוא נטייתם למצוא בדברי תימוכין להשקפות כאלה." איינשטיין גם הסביר את מקור האתאיזם "לדעתי הרעיון של אלוהים אישי הוא ילדותי. יכולים לקרוא לי אגנוסטיקן, אך אני לא שותף לרוח הלוחמת של האתאיסטים, שהתלהבותם נובעת בעיקר מהפעולה הכואבת של שחרור כבלי ההטפה הדתית שקיבלו בנעוריהם."

לדידו, בנוגע לאתאיזם, אין מדובר במשהו רציונלי בעל לוגיקה והגיון מובנה, אלא בפעולה נפשית-פסיכולוגית אשר "נובעת בעיקר מהפעולה הכואבת של שחרור כבלי ההטפה הדתית שקיבלו בנעוריהם". את הלוגיקה האישית שלו, איינשטיין תרח להסביר לכל מי שחפץ בכך, אפילו לפיליס רייט, תלמידת כיתה ו' שכתבה לו מכתב (1936) ובו שאלה האם גם מדענים מתפללים? "מחקר מדעי מבוסס על ההנחה שכל האירועים, לרבות מעשיהם של בני המין האנושי, מוכתבים על ידי חוקי הטבע. משום כך, מדען חוקר אינו נוטה להאמין שאירועים יכולים להיות מושפעים על ידי תפילה, זאת אומרת, על ידי הבעת רצון שמופנית כלפי ישות על טבעית. אבל עלינו להודות שהידע הממשי שלנו בנוגע לחוקים האלה אינו אלא פיסה חלקית, בלתי שלמה, כך שבסופו של חשבון, גם האמונה בקיומם של חוקי יסוד חבקי-כול נשענת על סוג של אמונה… כל מי שעוסק ברצינות במדע משתכנע במרוצת הזמן שחוקי הטבע מגלים את קיומה של רוח עליונה לאין שיעור על זו של האדם, רוח שכופה עלינו בעצם גדולתה לחוש נמיכות וענווה לעומתה…"

מכתב זה לתלמידת כיתה ו' חושף בפנינו לא רק את תפישתו האישית של איינשטיין אלא אפילו את הסיבה לכך שאת דבריו ניתן לקחת לכל כיוון שנחפוץ. מצד אחד, איינשטיין אומר בפה מלא שמדען אמור להניח שמעשינו מבוססים על חוקי טבע ברורים ולכן אין מקום לתפלתנו ואין לה את היכולת להשפיע על האירועים הפוקדים אותנו. אך מאידך, בענווה רבה, הוא מודה שגם ההנחה המדעית אינה חורגת מגבולות האמונה. סיכום מכתבו רק מגביר את הבלבול, הוא מדבר על רוח עליונה שהאדם צריך לחוש נמיכות וענווה לעומתה.

באותה רצינות שבה ענה לתלמידה בכיתה ו' כך גם ענה לכל איש באשר הוא. ביומנו של הרוזן קסלר, אנו עדים לדבריו של איינשטיין בארוחת ערב בברלין שנערכה בביתו של המו"ל הידוע סמואל פישר: "נסה לחדור באמצעים המוגבלים שעומדים לרשותנו לצפונות הטבע, ותראה שמאחורי כל שרשרת סיבתית מובחנת נותר משהו דק ובלתי נגיש שאין דרך להסביר אותו. מתן כבוד לכוח הזה שקיים מעבר לכל מה שאנחנו יכולים להשיג בשכלנו, הוא הדת שלי. מן הבחינה הזאת אפשר לומר שאני אדם דתי."

בדומה למכתב ששלח לפיליס רייט גם את דבריו אלו ניתן לנתב לכיוונים שונים, אך אין ספק שהלוגיקה של איינשטיין לנצח נשארת זהה. הוא רואה את שרשרת הסיבה והתוצאה אשר מניעה את העולם והוא מסיק שלעולם המורכב מסיבה ותוצאה יש גם סיבה ראשונה, אותה הוא מכנה "משהו דק ובלתי נגיש שאין דרך להסביר אותו." ענוותו של איינשטיין גורמת לו להודות שהעובדה שאינו מצליח לראות או לגעת במשהו אינה שוללת את קיומו.

דחיית האל האישי
איינשטיין טען פעמים רבות שתפישת האלוהים האישית היא ילדותית ונאיבית. במאמרו "הצד האנושי" הוא כתב כך: "אינני יכול להבין את הרעיון של אל אישי, המשפיע במישרין על מעשיהם של בני-אדם." איינשטיין ראה בחוקי הטבע דבר קבוע שאינו יכול להשתנות, לכן, לפי גישה זו גם מעשינו מוכתבים על פי אותם חוקים, "אינני מאמין באלוהי התיאולוגיה, שמתגמל את הטובים ומעניש את הרעים. האלוהים שלי יוצר חוקים שדואגים לכך. עולמו אינו נשלט על ידי משאלות שווא, אלא על ידי חוקים בלתי משתנים."

כשם שאיינשטיין דחה את האל האישי, כך הוא גם דחה את הדת, הוא ראה אותם כמשלימים אחד את השנייה; "למדען אין שום תועלת בדת של פחד, או בדת חברתית או מוסרית. אל שמתגמל ומעניש הוא בשבילו בלתי מתקבל על הדעת מהסיבה הפשוטה שפעולותיו של אדם נקבעות על פי מחויבות חיצונית ופנימית, כך שבעיני האלוהים האדם לא יכול להיות אחראי על פעולותיו, יותר משעצם דומם יכול להיות אחראי על התנודות שהוא חווה. המדע הואשם עקב כך בחתירה תחת המוסר – אך האשמה זו אינה צודקת. התנהגותו המוסרית של האדם צריכה להיות מבוססת על דאגה, חינוך, וקשרים וצרכים חברתיים; אין צורך באף בסיס דתי. אין ספק שהאדם יחיה באופן מעורר חמלה אם יצטרך להיות מרוסן ע"י פחד מעונש ותקווה לתגמול לאחר המוות." איינשטיין בז לאלו אשר 'עובדים את האל' מתוך פחד או מתוך רצון לגמול. עבודה שכזו תמיד התחברה לו עם תפישת אלוהים אישית ולכן הוא דחה אותה בכול ליבו. הוא רצה שהאדם יבחר בטוב ובמוסר מתוך רצונו שלו ולא מתוך רצון לגמול או חשש מעונש.

דחייתם של הדת ושל האל האישי גרמו לזרם האתאיסטי לשייך את 'החכם באדם' אל צדם. אך מולם עמדו אנשי הדת אשר התחברו לדבריו של המדען על אותה סיבה ראשונה שנמצאת מעבר להכול ועל אותה רוח עליונה אשר מעצם נוכחותה כופה על האדם לחוש נמיכות וענווה.

איינשטיין והגיטה
גרמניה של המאה התשעה-עשר מלאה בהוגיי דעות, הבהגווד-גיטה היוותה מקור השראה לרבים וטובים מהם. יוהן וולפגנג גתה וארתור שופנהאור נמנים עליהם, האחרון אף אמר על הגיטה: "לפנינו היצירה המאלפת ביותר והנשגבת ביותר עלי האדמות." כך, שאין זה מפתיע שגם איינשטיין של המאה העשרים הכירה ונשבה בחכמתה: "כשאני קורא את הבהגווד-גיטה ומהרהר כיצד אלוהים ברא יקום זה, כל השאר נראה לי כה מיותר." אמר המדען הדגול.

ממילותיו ומדבריו שהבאנו עד כאן ניתן גם לדעת אי אלו הם החלקים בגיטה שאליהם התחבר. הפרק השביעי בגיטה מתאר לחלוטין את אותה רוח עליונה אשר איינשטיין מוצא את עצמו זעיר וחסר כל חשיבות לידה, "אין אמת נעלה ממני. הכול נשען עלי, כמו פנינים אשר שזורות על חוט. אני טעם המים, זיו החמה והלבנה, וההברה אוֹם במנתרות הוֵדיות. אני הצליל באֶתר, והיכולת באדם. אני ריח האדמה המקורי, אני החום באש, אני החיים שבכל חי…" (ב.ג. 7.7-9)

אלוהים של הפרק השביעי של הגיטה הוא זה המצוי בכול, הוא החוט המחבר את הפנינים והופך אותן למחרוזת. אין ספק שאל אלוהים כזה יש ביכולתו של איינשטיין להתחבר, אך מצד שני, מעניין מאוד איך הוא התייחס אל אלוהים של הפרק התשיעי, סוף הפרק האחד-עשר וכל הפרק השניים-עשר. בפרקים אלו מתואר בפרוטרוט היבטו האישי של האל. כיצד יכול היה לאחר פרקים אלו להמשיך ולהעריך כך את הגיטה? ראשית, איננו יודעים איזה תרגום עמד בראשותו, ישנם כאלו הלוקחים גם את הפסוקים הפרסונליים למקומות בלתי אישיים לחלוטין. שנית, איינשטיין דחה את תפישת האל האישי בעיקר בגלל שאל כזה כופה על האדם להתייחס לשיקולים של גמול ועונש. תפישה שכזו לדידו, הינה ילדותית לחלוטין. הגיטה אמנם תופשת את האל כאישי, אך היא אינה מכוונת לשיקולים אנוכיים שכאלו. היה זה אלברט שוויצר התיאולוג הגרמני-צרפתי, בן תקופתו של איינשטיין, אשר אמר: "לבהגווד-גיטה השפעה עמוקה על רוח האנושות כיוון שהיא מלמדת כיצד להפוך כל מעשה למנחת אהבה לאל." הגיטה מבקשת בדיוק את ההיפך מהדת 'הילדותית' שממנה איינשטיין כה סלד. איינשטיין כתב פעם לסילארד: "כל עוד אתה מתפלל לאלוהים לבקש ממנו טובה כזו או אחרת, אינך אדם דתי." ואכן הגיטה אינה דנה בשכר ועונש, האדם אינו עומד במרכזה, הוא עושה את מעשיו עבור האל ולא עבור עצמו. לכן, בהחלט יתכן שתפישת האל האישי של הגיטה לא הפריעה לאיינשטיין מכיוון שהיא לא הייתה אנוכית ונאיבית.

נקודה נוספת היא, שאיינשטיין טען ש"הרעיון של אלוהים אישי נראה לי כמו מושג אנתרופומורפי [מאניש] שאיני יכול להתייחס אליו ברצינות." אך תפישת האלוהים של הגיטה אינה יכולה להיות האנשה מכיוון שהיא תופשת את האל כאישי ובלתי אישי בו זמנית. האל של הגיטה גם מצוי בכול אך יחד עם זאת גם נפרד מהכול. "בדמותי הסמויה שורה אני ביקום זה כולו. כל הישויות נמצאות בי, אולם אני איני בהן. אלא שבו-זמנית כל הנברא אינו מצוי בי. הבט נא וראה את שפעת יכולתי המיסטית! אף על פי שאני הוא מקיימן של כל ישויות החיים, ואף שאני נמצא בכול, איני חלק מעולם התופעות הזה, שהרי אני הוא מקור הבריאה." (ב.ג. 9.4-5)

פילוסופיה זו הרואה את האל כאשי ובלתי אישי בו בזמן ואשר מבקשת להתעלות מעל לכל מניע אנוכי, אינה נכנסת לקטגוריות של איינשטיין לגבי האנשת האל והילדותיות של הדת. יש יסוד סביר להניח שעקב כך לעולם לא דיבר בגנות הגיטה אלא רק זקף מילים לזכותה.

הסיבה הכמוסה לדחיית האל האישי
אך אם איינשטיין באמת היה מתחבר בכל ליבו לאלוהי הגיטה הוא היה מקבל את טענתה שמעבר להיבט הבלתי אישי של האל קיים גם היבט אישי. אך בפועל לא כך היה הדבר, איינשטיין אפילו לא שאף לחפש את ההיבט הפרסונלי: "אינני מנסה לדמיין אלוהים אישי. די לי לעמוד אחוז יראה נוכח מבנהו של העולם, ככל שהוא מתיר לחושים הלא-מספיקים שלנו להעריך אותו." עושה הרושם שאיינשטיין היה מסופק לחלוטין מיראתו כלפי עוצמתו של הטבע וכלל לא עניין אותו מה יש מאחוריו. למעשה איינשטיין הלך עד הגבול אליו יכולים להוביל ההיגיון והלוגיקה. אך כבר ראינו שגם הוא בעצמו אמר שלא די בהם כדי להבין את מה שבלתי נתפס, את אותו "משהו דק ובלתי נגיש שאין דרך להסביר אותו."

בעבודת הדוקטורט שלו באוניברסיטת קמברידג' טען שרילה תַמָאל קרישנה מַהָארָאגַ'ה, שלמעשה האקדמאים מחלקים את התאולוגים לשתי קטגוריות "מי שבפנים" ו"מי שבחוץ". כלומר ישנם כאלו שחוקרים את הדת ונמצאים בתוכה ואילו אחרים משקיפים עליה מבחוץ. חלוקה אפשרית נוספת היא מאמינים ולא מאמינים. לא כל חוקר דת חייב להאמין באלוהים. תַמָאל קרישנה מַהָארָאגַ'ה ביקש לשלול את שתי ההגדרות. לטענתו הגדרת הפנים-חוץ אינה מדויקת דיה ואילו הגדרת המאמינים, הינה בעייתית מכיוון שלא כל מי שמאמין גם עושה משהו עם אמונתו. לכן הוא הציע הגדרת חלוקה חלופית: "מתרגלים או לא מתרגלים".

לפני כמה שנים נכחתי בשיעור בהגווד-גיטה ובו נקרא פסוק (8.9) הדן ישירות בדמותו של האל. אחת מהמשתתפות בשיעור אמרה שפסוק זה נשמע כמו אגדה יפה ואין זה יתכן שלאלוהים יש גם דמות. טיעונים לכאן או לכאן, יש והרבה, אך תשובת המרצה נחקקה עמוק בזיכרוני ובליבי. נאמר שרק כאשר נתחיל לתרגל (בעיקר מדיטציה על שמות האל) האל יתחיל לחשוף את עצמו בפני המתרגל. לא ניתן להבין את האל ללא תרגול, לכן תַמָאל קרישנה מַהָארָאגַ'ה התעקש על חלוקה זו. הספרות הוֵדית טוענת לכל אורכה ורוחבה שבעזרת חושינו המוגבלים לא ניתן לדעת את הבלתי מוגבל. הדרך היחידה להבנה מלאה של הבלתי מוגבל היא על ידי כך שהבלתי מוגבל יחשוף את עצמו עבורנו. הגיטה אף מסבירה מתי זה קורה, "הדמות שרואה אתה בעיניים נשגבות, לא על-ידי לימוד הוודות ניתן להבינה, גם לא על-ידי סיגופים קשים, מתן צדקה או סגידה. לא באלה ניתן לראותני כמות שאני. ארג'ונה יקירי, רק באמצעות שירות מסור ללא סייג ניתן להבין אותי כמות שאני – שניצב לפניך וניגלה לעיניך במישרין. רק בדרך זו תוכל לחדור אל מסתורי הבנתי." (ב.ג. 11.54-55)

לאור פסוקיה של הגיטה אין זה מפתיע שאיינשטיין שלל את האמונה בהיבטו האישי של האל. הבנת ההיבט האישי תלויה בחוויה אישית, אשר ניתנת להשיגה רק על ידי תרגול. ההתמדה בתרגול מובילה ליחסים ולאהבה אם אותו אל אישי, וכאשר ישנם יחסים, חוויה ואהבה – ישנה ידיעה, אין עוד צורך באמונה.

"סוגד אני לגוֹוינְדַה (קרישנה), הריבון הראשיתי, אשר נגלה תמיד לאותו דבק שעיניו מוצפות בדוק של אהבה…" (ברהמה סַמְהיתָא 5.38)



מאמרים נוספים מאת רז הנדלר

פעיל בעמותת "יוגה של אהבה". חוקר וכותב על הדתות והזרמים השונים. מחבר הספרים בעקבות הדרך, פנינים שזורות על חוט.

11 תגובות לפוסט "איינשטיין והאל"

  • שאלה לגד ולרז

    גרשון:

    אני מביא ציטוטים מהמאמר כבסיס לשאלה שאציג לך אחרי קריאה שלישית או רביעית של המאמר…
    ציטוטים:
    • לכן הוא הציע הגדרת חלוקה חלופית: "מתרגלים או לא מתרגלים".
    • נאמר שרק כאשר נתחיל לתרגל (בעיקר מדיטציה על שמות האל) האל יתחיל לחשוף את עצמו בפני המתרגל. לא ניתן להבין את האל ללא תרגול,
    • לאור פסוקיה של הגִיתָא אין זה מפתיע שאיינשטיין שלל את האמונה בהיבטו האישי של האל. הבנת ההיבט האישי תלויה בחוויה אישית, אשר ניתנת להשיגה רק על ידי תרגול. ההתמדה בתרגול מובילה ליחסים ולאהבה אם אותו אל אישי, וכאשר ישנם יחסים, חוויה ואהבה – ישנה ידיעה, אין עוד צורך באמונה.
    • "סוגד אני לגוֹוינְדַה (קְרישְׁנַה), הריבון הראשיתי, אשר נגלה תמיד לאותו דבק שעיניו מוצפות בדוק של אהבה … (" (ברַהְמָא סַמְהיתָא 5.38)
    סוף ציטוטים
    הדילמה מתחילה בהבנה דרך השיעורים של גד:
    – הטענה/הסבר הוא שעל ידי תרגול עושים הפרדה בין ה- mind לנשמה, הפרדה כזאת שתיתן למתרגל מגע עם התחושה שקיימות שתי ישויות!
    – הציטוטים לעיל הם להבנתי הרחבה/הכללה של הגילוי של ההפרדה בין mind לנשמה, או, אחר שנוכחת שקיימת ישות נפרדת (נשמה) שלא קשורה לעד עם הגוף הנוכחי. ההכללה היא להבין את הקשר בין הנשמה לאל.
    אלה התובנות שלי (אולי לא מדויקות מספיק) מהשיעורים אשמח לקבל הערות על כך!
    עכשיו לשאלה: התחושה הפנימית שלי שה"מחשב האישי" (המח שלי) מובא ע"י התרגול לרוטינות פנימיות שלו שאין גישה אליהן ללא תרגול. כלומר – בלשון מדעית – דרושים תנאי התחלה להגעה לאותו State of mind כך שנרגיש את אותן תחושות. זאת נקודת "אי רציפות" בהבנה. ניתן לסלק את אותה נקודת אי הרציפות ע"י "הצבה" של אלוהים בתוכה. כרגע זה הצבת אלוהים – ופתרון לאי הרציפות – בתוך הנקודה ואולי בעתיד יהיה הסבר מדעי/תבוני אחר לעניין…

    • גוּנָאוַתַר דָאס:

      הנפש אינה באמת ישות נפרדת מהנשמה. הנפש היא השתקפות מעוותת של המציאות הרוחנית דרך הפריזמה של זהות כוזבת בשני המקרים זה אותו האני. השתקפות מעוותת זאת יוצרת זהות כוזבת, שנועדה להסתיר מאתנו (אם זה רצוננו!) את יחסינו הנצחיים עם האל, ולאפשר לנו להאמין שאנו יכולים לשלוט ולהתענג על העולם ללא התייחסות אליו. במילים אחרות, להאמין שאנו יכולים לשלוט בעולם זה ולהתענג עליו ללא כפיפות לאל העליון, אדון העולם. כאשר אמונה זאת, לנוכח המציאות שאינה משתפת פעולה עם גחמותינו, מתערערת, אנו מוכנים לוותר על אמונותינו הספרטיסטיות. כאשר קרישנה רואה שאנו כנים ברצוננו לוותר על הזהות הכוזבת שלנו וכמהים לשוב ליחסינו המקוריים איתו, הוא מסיר זהות זאת ומאפשר לנו להתחבר מחדש לזהות הנצחית שלנו, לזהות בה אנו מחוברים ביחסי אהבה ושירות לאל. הזהות החומרית היא אך השתקפות מעוותת של הזהות הרוחנית. הזהות הרוחנית טבעה הוא אהבה משוללת אנוכיות, והזהות הרוחנית טבעה הוא תאווה ואנוכיות. האני הוא אחד, אך דרך הפריזמה של זהות כוזבת, הוא מנותק זמנית מטבעו הרוחני וחושב עצמו לבעל זהות חומרית. ממש כמו מנורה שצבע אורה לבן. כאשר האור עובר דרך אהיל צבעוני, האור המקורי לובש צבעים שונים, אף שבמקורו הוא לבן. תהליך היוגה, או תרגול היוגה, כפי שמובע בשאלה, באנלוגיה שלנו משול לניקוי האהיל מצבעיו, כך שהאהיל ישקף את האור המקורי. באופן זה הנתק בין שתי הזהויות – הרוחנית והחומרית – מסתיים.

    • הסבר תבוני מדעי אחר

      רז:

      גרשון,
      גונאותר ענה כבר יפה על ההערות שלך. אני אנסה לענות רק על השאלה עצמה.
      האם יתכן שבעתיד יהיה הסבר תבוני מדעי אחר? המילה 'בעתיד' והמילה 'מדע' לא הולכות ביחד.
      כשם שאמר איינשטיין בעצמו: "מדע מסביר את מה שיש כרגע". בעתיד זו אמונה, זה לא מדע.
      לכן אין טעם מדעי להתייחס למשהו שאולי יקרה בעתיד.

      אני ממליץ לך לקרוא את מאמרי 'אשרי המאמין' שנכתב בעזרתו של ד"ר אברום רותם,
      http://www.yogaoflove.org/?p=11675

      ואחר כך את מאמרי האחרון באתר זה אשר מתאר את תהליך ההתמסרות,
      http://www.yogaoflove.org/?p=11703

      אני חושב ששני מאמרים אלו עונים היטב על שאלתך.

      תודה על תגובתך,
      רז

  • שאלת תם

    רותם:

    רז הנדלר היקר.

    שאלה של אדם שלא בקיא בתרגול:

    אם הבנת ההיבט האישי של האל תלויה בחוויה אישית,כלומר תרגול מדיטטיבי, אך נוכל לקבל אינדקציה לכך שהיא וודאית ולא רק אשליה אישית? אם היא מושגת אך ורק על ידי תרגול אך נוכל לדעת שהתרגול לא יוצר הבנה או ידיעה מדומת של האל אלא תפיסה אמיתית?

    תודה רבה לב' קודקוד הטוב ברוויה ב'..

    • חוויה אישית שמעבר לאמונה

      רז:

      רותם,
      שאלה מצוינת, אני מקווה שתקבל גם תשובה טובה.
      אפשר לענות על שאלתך בכמה אופנים, ראשית, יש לך ילדה קטנה,
      איך אתה יודע שהחיבה שאתה חש אליה היא אמיתית ולא אשליה? כי הסיפוק מהקשר בניכם הוא כה גדול! עכשיו גם אם מישהו יגיד לך שהיא לא באמת קיימת, זה כלל לא יערער אותך, כי יש לך יחסים איתה. גם היחסים של המתרגל עם האל יכולים להגיע לרמות כאלו.

      זהו אופן אחד, עכשיו נעבור לאופן אחר, בז'נבה ישנו מאיץ החלקיקים הגדול בעולם, נניח שהם ימצאו את החלקיק החמקמק, הלוא הוא חלקיק היגס. גם כאשר המאיץ יפלוט את האותות המצביעות על הימצאותו של החלקיק, לא אני ולא אתה נוכל להבין זאת. עבורנו, חסרי הידע והניסיון, אותות המאיץ לא יאמרו דבר. אך לא כך הדבר עבור הפיזיקאים שמצויים שם. הם למדו וחקרו, והוסמכו לעבודה זו. או במילים אחרות הם תרגולו פיזיקה עשרות שנים ולכן יש ביכולתם לראות את אשר אנו לא מסוגלים. כך גם אנו, אם נתרגל חיים רוחניים, הדברים שיתגלו בגלאי התודעה הטהורה שלנו יהיו מדהימים! (ממליץ לך לקרוא את מאמרי על החלקיק האלוהי ואלוהי החלקיקים).

      לסיכום,
      המתרגל הרוחני מתבסס על ארבע מקורות ידע: כתבים, מורה רוחני, מתרגלים נוספים ואינטואיציה פנימית. הכתבים מתארים את ההיבט האישי של האל, כך גם המורה, כך גם המתרגלים הנוספים וכך גם החוויה אישית שלנו. התרגול הרוחני הוא כמו מפה, נניח ואני נותן לך מפה של רמת הגולן. אתה עולה מצומת גונן, והמפה מראה לך את צומת רוויה, לאחר שתי דקות אתה באמת מגיע לצומת רוויה, אחר כך מגיעה צומת ווסט, וכן הלאה וכן הלאה. מספיק שהמפה תאשר לך שתיים שלוש נקודות וכבר תקבל אותה כאמינה. כך היא גם מפת התרגול הרוחני, ככל שנתמיד בתרגול נאמת את הנחותיה של המפה, האמון שלנו בה יגבר והספקות ייעלמו. מקווה שעניתי על שאלתך,

      רז

    • גוּנָאוַתַר דָאס:

      שלום רותם ותודה על שאלתך היפה.
      ברצוני להוסיף על התשובה היפה של רז.
      אלוהים בהיבטו האישי יכול לגלות עצמו לעינינו הרוחניות בעת מדיטציה. זאת משום שמדיטציה בדרך הבְּהַקְתי זו בקשה, או תפילה עמוקה לאל שיופיע ויתגלה לפני המתרגל הנעשית ממקום מאוד עניו (זאת משום שהוא כמה ליחסים אישיים איתו). בעיניים החומריות שלנו לא ניתן לראות את האל. העיניים החומריות רואות אך מציאות מוגבלת, בשעה שאלוהים הינו בעל דמות לא מוגבלת. אך כאשר הוא מתרצה מהכמיהה שלנו אליו, הוא יכול לפקוח את עינינו הרוחניות, עיני הנשמה, ולאפשר לנו להיווכח ישירות בטבעו האישי. אנא עיין בפרק 11 של הגִיתָא, בו קְרישְׁנַה מאפשר לאַרְג'וּנַה לראות מציאות שמעבר למגבלות החומר. מכל מקום, מתרגל הבְּהַקְתי רוצה להבטיח לעצמו שחוויותיו אינן אשליה ויש להן בסיס מוצק במציאות (הרוחנית). לכן הוא מבקש לאשש אותן על מקורות שונים – כתבי הקודש והמורים הגדולים ביותר של האנושות, פילוסופיה מוצקה, גם ראיות היסטוריות ואפילו מדעיות. כל אלו הם בבסיס דרך הבְּהַקְתי. הבעיה היא שכל אלה, למרות שמצביעים על טבעו האישי של אלוהים, כשלעצמם לא מהווים הוכחה לקיומו של אלוהים ולטבעו האישי. זאת משום שכל הוכחה פילוסופית או קביעה דתית כפופות לפרשנות סובייקטיבית המושפעת ממוסכמות, מתרבות מסוימת וצרכים פסיכולוגיים. לכן, בדרכים "אובייקטיביות" לא ניתן להגיע לוודאות שלמה לגבי טבעו האישי של אלוהים. מכל מקום, תרגול בְּהַקְתי יוגה, הכולל מדיטציה, מביא את המתרגל בסופו של דבר לחוויה מדהימה של מפגש אישי עם האל, ובדרך זו הוודאות של המתרגל לגבי טבעו האישי של האל מגיעה לשלמות. משלב זה והלאה פתוחה לו הדרך ליחסי אהבה אישיים עם האל.

  • רז! תודה!

    גרשון:

    רז!
    ראשית, אני מוקסם מעוצמת הידע וכמותו וכן מכושר הניסוח המדוייק כאיזמל מנתחים.
    השבוע הייתי עסוק בחשיבה בדיוק בנושא זה ואז נתקלתי במאמר שלך.
    המאמר שפך אור גדול על מרכיבי הסוגייה וסיכם יפה את מחשבותיי!
    נראה לי שיש די חומר כתוב שלך ואפשר לחשוב על כתיבת ספר!
    שוב תודה,
    גרשון

    • תודה

      רז:

      גרשון תודה על המילים החמות, אני שמח שהמאמר היה לך לעזר.
      בנוגע לספר, אנו בשלבים סופיים, בעוד כחודש עד חודש וחצי הוא יישלח אל הדפוס,
      אך תוכנו אינו לקוח ממאמרים אלו.

      רז

  • זוהר:

    כתבה מדהימה כמו כל הכתבות באתר.
    הייתי רוצה לבקש ממכם לעשות מאמר בשביל לומדי סנסקרית מתחילים כי אני רוצה ללמוד
    ראיתי שבשרימד בגואתם בעמודים האחרונים כתוב על זה,

    תודה מראש:)

    • תודה

      רז:

      זוהר,
      תודה על תגובתך החמה.
      לגבי מאמר על סנסקריט, איני בקי מספיק בנושא.
      אעביר את בקשתך הלאה.

      רז

  • דמותו של אלוהים: אישית או מופשטת?

    ניכר כאן שאיינשטיין דיבר על ההבדל בין יחס אישי, כפי שהכנסיה מורה, לבין גישה אחרת, המורה שהאדם הוא ארכיטקט לגורלו.
    לאחר בחינה של שתי התמונות, נזכרתי במה שכתוב בגיטא, הדנה בחופש משעבוד חומרי, ובמה שאמר לא אחר מאשר הפילוסוף היווני אפיקורוס, "אנו יהירים מדי לחשוב שאלוהים מעניש אותנו". בשבחה של הגישה שהאדם הוא ארכיטקט לגורלו, טוען פרבהופאדה בפירושו בקנטו העשירי של שרימד-בהגותם. כיצד ייתכן, למשל, שהרנייקשיפו, גדול החומרניים בעלילות קרישנה, הגיע למימדים כ"כ גדולים עד שהשתלט על היקום כולו, כולל עולמם של המלאכים והאלים למחצה שהוכפפו לסגוד לו באופן אישי? האמנם מדובר בעונש מאלוהים, שהרי היה ניתן לחשוב שעונש היה מונע מדבר כזה לקרות… ושוב, ההבטחה שלו להישאר בן-אלמוות, לבל יהרג בידי אדם, חיה או אל-למחצה, ביום או בלילה, בתוך ביתו או מחוצה לו, נשארה בעיניה. כיצד יכול להיות שיעניק אל אחד לאחד את כל מבוקשו לאדם שאיננו מאמין באלוהים? וכיצד ייתכן שהיה מאוכזב משום שלא יכול היה לשלוט בחושיו, למרות שקיבל ברכות רבות כפי שיד הדמיון האנושי, אנושי מדי, היה טוען לכך, ואני מציין זאת בבדיחות, ניטשה, משגת?
    בזכות אותו מרווח דק שתמיד נשאר מחוץ להשגה, בהיותנו מוגבלים בפעולותינו, ובכלינו לרכישת ידע, יכול היה האל בדמות נרסימהדוה (חצי אדם וחצי אריה), לקיים את הבטחותיו הרבות שיצר הדמון הגדול בדמיונו, ובכל זאת להרגו…
    ולעניין אחר, שהוא רגשות האשמה של המאמין הדתי כלפי אלוהים, אציין דברים קשורים. בחזרה לאפיקורוס רואים שאדם המציע פרשנות אישית למעלליו של האל בעולם, איננו מכיר במרווח הדק הבלתי-ניתן להשגה המשמש לאל מרווח תמרון ליצירת עלילות בלתי-נתפסות… הנחוות כאהבה עד אין קץ לדבקיו המסורים בעלילותיו, וכמוות המכלה כל והמביס כל ניסיון להגיע לאל-מוות עבור המתכחשים לאל, כפי שרואים ביחסיו של קרישנה עם הדמונים (הזדים). למעשה, אלו המזמרים את שמותיו של האל יודעים שפרשנות כזו ללא ענווה מהווה עבירה כלפי האל ושמו, ויחסיו הכנים עמו…
    מכאן שלהניח יחס "אישי" כלפי האל, על בסיס פרשנות אישית, פירושו להכחיש את טבע האל בדמותו כקרישנה, אשר מעבר לוישנו, האל העליון, מנהל העולם והשופט בתכונותיו הרבות, ובהיבטו כקרישנה יוצר עלילות אהבה בלתי-נתפסות ומעבר לכל תפיסה חומרית. זה האחרון, הוא הוא ההיבט האישי של האל כמקור לכל בעיני דבקיו, ואילו רק דרך מתן שירות של אהבה, ככל שידו של אדם משגת, יכול אדם להבין את האל כמתייחס למסירות הבלתי-חצויה בלבו של הדבק. מסירות זו איננה חומרית ואיננה בעלת קץ כלשהו, ועל כן רק דרכה ניתן לחזות באל, הבלתי-מושג דרך חושים חומריים, המעורבים לרוב, בפרשנות הדתית של אלו שאינם מתרגלים חיים רוחניים, שעיקרם מסירות נפש לקרישנה.
    על כן, אין על מה לדבר בכלל, על ההיבט האישי לאלו שחושיהם נגועים בחומר, ללא עירור של המסירות הטבעית, הטבע הרוחני הקיים בלב, הבלתי-מוגבל מחד, והמושתת על יחסים ואהבה מאידך. רק ממקום כזה ניתן לחזות במעלותיו של האל, הנגלה כמתוק מדבש… כמעיין שלא נגלה, ולא ניתן לחוות אלא מעט מזעיר ממנו בכל רגע נתון. משמע, שיש תחילה להבין את קטנותנו, על מנת להבין כמה שחוסר סיפוקנו בעולם, בא משום המרווח הזה שלא ניתן להשגה, ואילו הדרך בה קרישנה מציע בגיטא איננה שוללת חובותיו של אדם שפוי, הממשיך לעבוד ברוח של חובה בלא ציפיה לא-ריאליסטית לתבוע לעצמו את פירות המעשה המצויים בכלל בעתיד הלא-נודע. או אז, בענווה, תוך פנייה אישית המבוססת על אמונה שהאדם ארכיטקט לגורלו ולתודעתו, יכול המתרגל להבין שצמאונו לחוות הוא כשל צמאונו להתנסות בדבר מה חדש ובלתי-ידוע, ולפנות כך לקרישנה, כמו לכל חוויה חדשה אחרת. או אז, יופיע יחסו של קרישנה כאשר יתגלה מהתמדה רבה בתרגול, כיחס אישי באמת, יחס שהוא בעצמו חוויה חדשה שאין אנו מסוגלים לתפוס כרגע, בהיות כל אחד מאיתנו אינידווידואל לא שלם… שיכול להשלים את חוויות חייו, למעשה, רק בדרך צנועה של ענווה למול מה שאיננו יודע, כילד הממתין לתשובות לכשיגדל, ובינתיים מכין את שיעוריו ולומד יחסים אמיתיים מהם בכל פעילויותיו.

כתיבת תגובה

Bookmark and Share
וידאו
מהי מטרת החיים?
שיחה על הצורך הבסיסי של כל בני האדם - לאהוב ולהיות אהוב
עולם מעבר לשמים
קליפ תמונות מוורינדאוון - הודו, המלווה בשירו של מייקל קסידי
פרות שמחות
ארגון "הגנה על פרות" בהודו דואג לפרות ושוורים פצועים בדרך מיוחדת במינה
הרשמה לניוזלטר