"אלוהים הוא גם אישיות"

אלוהים הוא גם אישיותמשהו עבר על מרטין בובר בשנים שעברו מ- 1910 ועד לצאת ספרו המפורסם ביותר 'אני ואתה' ב- 1923. ב- 1910 בובר דיבר בצורה גלויה במאמריו הרבים, הוא התבטא בבהירות, דבר אשר היה חריג מאוד בנוף ההגותי-יהודי אשר אהב להשתמש אך ורק ברמזים.

בניגוד גמור למאמריו המוקדמים, 'אני ואתה' כמיטב המסורת היהודית מנוסח אף הוא בצורה מרומזת. ברם, דבר זה נוגד את אופיו של בובר, אנשים רבים לא הבינו כלל את אשר רצה להגיד במקרה הטוב, או סילפו את דבריו בכוונה תחילה במקרה הרע. בובר ראה איך ספרו נשאר סתום בקרב הציבור, לכן בסתיו הירושלמי של שנת 57 הוסיף בובר אחרית דבר לספרו ואלו הן מילותיו:

"בשעה שכתבתי את הטיוטה הראשונה של ספר זה (לפני יותר מארבעים שנה) פעלתי מתוך צורך פנימי… כששכללתי את כושר הביטוי המילולי והספר זכה לצורתו הסופית, נמצא שיש עוד לא מעט דברים שצריכים השלמה, אבל במקום אחר ובדרך שמתאימה להם. וכך ראו אור כמה חיבורים קטנים שהבהירו את החזון."

אך למרות חיבוריו השונים, בובר טרם התרצה: "לא היה בהן כדי להבהיר את המשמעות המרכזית של הנושא הקרוב ביותר לליבי, והוא החיבור המובהק בין הקשר של האדם לאלוהים ובין הקשר שלו לבני אדם אחרים."

אין זה במקרה שבמילותיו אלו של בובר הקשר של האדם עם האל מגיע לפני קשריו עם שאר בני האדם. רוב המסות אשר נכתבו בעקבות 'אני ואתה' מתעסקות ברובן סביב היחסים בין איש לרעהו ולא ביחסים בין האדם לאל. לכן אחרית הדבר אשר כתב בובר שמונה שנים בלבד לפני שעזב את עולמנו, התעסקה רבות בקשר שבין האדם לאל ובניסיון לבאר את תפישת האלוהות של בובר עצמו. מאמר זה משתמש במהדורה המחודשת לספר שהוציא מוסד ביאליק (2013) ובה מצורף גם אחרית דבריו של בובר לעת זקנתו.

יחסים
"אני מתבונן באילן. אוכל לתפוס אותו מבחינת המראה: עמוד איתן אפוף אורה, או כתמי ירוק המנוקדים ברוך הרקיע הכחול המוכסף. אוכל לחוש בו מבחינת תנועה: עורקים שזורמים סביב גזע עמיד ששואף אל-על, שורשים שיונקים, עלים שנושמים, מגע ומשא בלתי פוסק עם האדמה ועם האוויר…
אוכל לסווגו לפי מינו ולהתבונן בו בבחינת דוגמה, לבחון את מבנהו ואת אורחות חייו. אוכל להתעלם לחלוטין מייחודו מבחינת הזמן והצורה עד שלא אראה בו אלא ביטוי של חוק, חוק שמסדיר את הוויסות הבלתי פוסק של כוחות נוגדים, או חוק שמסדיר את מיזוגם ואת התפרדותם של החומרים. אוכל להפשיטו לכדי מספרים ומשוואות נצחיים." (עמ' 16-17)

במילותיו אלו מראה לנו בובר שיש דרכים רבות בהן אנו יכולים להסתכל על האילן. אפשר לבחון אותו מזוויות רבות, להתרשם מיופיו ומעצמתו, לנתח אותו מבינה ביולוגית ופיזיקלית ואף לצמצם אותו לכדי משוואות ותו לא. "בכל אלו" טוען בובר, "נשאר האילן דבר מסוים שאני מתכוון כלפיו… ואולם אפשר שבתוך כך אשאב, מתוך רצון וחסד כאחד, לקשר איתו, ואין הוא עוד לז. עצמת הייחוד אחזה בי" (עמ' 17).

הסתכלות וניתוח האילן גורמות לנו לראות אותו כ'דבר מסוים', או במילים אחרות כמשהו ולא כמישהו. בובר מבקש שנתעלה מעל לכך, ונצליח לפתח יחסים עם אותו אילן, אז 'אין הוא עוד לז', הוא נהפך ל'אתה', הוא מקבל נוכחות ממשית בחיינו.

יחסים, קשר, הם הדברים אליהם מכוון בובר, רק דרכם נוכל להבין את עצמנו ואת המציאות. לטענתו של בובר, מכיוון שאיננו יודעים כיצד לפתח יחסים אנו מתייחסים אל האל ואל האחר כ'הוא' ולא כ'אתה'. בובר שואל, "מה איפה יודע האדם על 'האתה'?" ותשובתו מהדהדת באזננו כבר שבעים שנה, "רק הכול, כי אין הוא יודע עליו שום פרט."

טבע של יחסים
לקראת סוף חלקו הראשון של הספר, בובר מנסה להראות לנו שיחסים, הם הטבע שלנו, ושאליהם אנו חותרים כבר מלידה; "ראשוניותה של הכמיהה לקשר ניכרת כבר בשלב המוקדם והאטום ביותר. עוד קודם שאפשר לתפוס פרט כלשהו, מבטים בוהים חודרים את החלל הסתום ונמשכים אל הלוא נודע; ולעיתים, ללא צורך כלשהו במזון, וככל הנראה גם ללא תכלית, בליטות הידיים הרכות מחפשות, אוחזות באוויר הריק ומבקשות את לא-נודע… דווקא התנועות האלה יקבלו את צורתן החושנית והמוגדרת דרך מגע עם "דובי" שעיר, ויתפסו גוף שלם באהבה רבה בלתי נשכחת… אין הילד תופס תחילה אובייקט כלשהו ולאחר מכן יוצר איתו קשר; אלא הכמיהה לקשר היא הראשונה…" (עמ' 32-33)

"מעולם לא היה זמן שבו אני לא הייתי, גם לא אתה וכל המלכים הללו; גם בעתיד לא יחדל איש מאיתנו להיות." (ב.ג. 2.12)

פסוק זה הנאמר בתחילתה של הבהגווד-גיטה ממחיש את טבע היחסים אשר בובר טוען שטבוע בנו. בובר אינו מתייחס כלל לכל מה שקורה לאחר המוות, אך הוא בהחלט מתייחס לכך שכל אחד מאיתנו הוא פרט ייחודי, אשר אין זהה לו ולעולם לא יתאחד ויהיה לאחד עם האחר. בובר טוען שאנו צריכים ללמוד לראות את ההרמוניה המאחדת את כולנו, אך יחד עם זאת לא לוותר על הבלעדיות, כדבריו. בלי בלעדיות אין יחסים, ובלי יחסים, לפי בובר, אין סיכוי להבנת העצמי והמציאות.

"בהתבוננותו הוא מפרק את הדברים לפרטים בלי לחוש את הבלעדיות, או שהוא מתחבר אליהם בלי לחוש עולם ומלואו. את הראשון לא יגלה אלא בתוך הקשר, ואת האחרון ימצא רק מן הקשר והלאה." (עמ' 35)

אגוצנטריות ביחסים
"אם תוציא מן הארוטיות המדוברת כל כך בימנו את כל האגוצנטריות, כלומר את היחס שבו אין האחד "עומד מול" זולתו ואינו נותן לזולתו "לעמוד מולו", אלא שבו האחד רק מענג את עצמו באמצעות האחר, מה יישאר?" (עמ' 47)

אנוכיות, לפי בובר היא מה שמונעת מאיתנו לפתח יחסים. יחסים הם מהות החיים, לכן עלינו ללמוד כיצד להשתחרר מאותה אנוכיות המכתיבה את חיינו. בובר מתאר את האדם האנוכי:

"האדם השרירותי אינו מאמין ואינו פוגש. אין הוא יודע את סוד החיבור, אלא רק את העולם היוקד שם ואת תאוותו היוקדת להשתמש בו… הוא מוגדר על ידי חפצים ודחפים, ורק אם הוא מצליח להרגיש שהוא אדונם וקונם, הוא בא לידי שרירות באמת… נפשו הכופרת של האדם השרירותי אינה תופסת דבר, אלא חוסר אמונה ושרירות, קביעת מטרות והמצאת אמצעים. ללא קורבן וללא חסד, ללא מפגש וללא נוכחות, אין עולמו שייך אלא למטרות ולאמצעים." (עמ' 57-58)

אך גם תקוותו של אדם זה לצמוח טרם אבדה, "אבל אם ההכרה בנשירתו זו באני החסר ממשות ובאני הממשי תורשה לרדת עד הקרקע המכונה בפי האדם ייאוש, וממנה צומחים כיליון העצמי ותחיית המתים, הרי זו ראשיתו של היפוך כיוון."

שלילת אמפרסונליזם
אם כך אנוכיות היא האויב הראשון המפריע לנו לפתח יחסים. ייאושו של אדם אנוכי, אשר הצליח להבין שאנוכיותו, מרוכזות עצמית והניסיון העקר להיות קניינם ואדונם של הדברים לא רק שאינם מעניקים לו את סיפוקו, אלא אף מונעים אותו ממנו – יכול לשנות כיוון ולהתחיל בצמיחה.

אך גם בפני אלו המפנים את גבם לחיי החומר ופונים על עבר הרוח ישנו מכשול כבד העומד בדרכם. בובר בפסקה אחת נוגע גם בבודהיזם המודרני וגם בגישה ההינדית (שמקורה בשנקראצ'ריה). האחת מדברת על היטמעות בריק והשנייה בלהיות אחד עם האל:

"בין שנפשיט מן העצמי את תנאי הקיום של האני, ובין שנראה בעצמי את יחידו של עולם שרק הוא חושב וקיים. לפי הדעה הראשונה, אלוהים נכנס לתוך היצור המרוקן מ"אני" או שיצור כזה עולה אל האלוהים, ולפי הדעה השנייה, העצמי גופו קיים ישירות בתוך האחד האלוהי; לפי הדעה הראשונה, ברגע העילאי אמירת האתה פוסקת… ולפי הדעה השנייה, אמירת האתה לא התקיימה כלל באמת… שתיהן מסלקות את הקשר… תורת התלות רואה באני-התומך-בקשתו-של-עולם של הקשר הטהור דבר חלש ומבוטל כל כך ואילו תורת המדיטציה מבטלת את הקשת כלא הייתה ברגע שהיא משיגה שלמות (תורתו של שנקראצ'ריה) או לחלופין מטפלת בה כאחיזת עיניים שמִצווה להתגבר עליה (בודהיזם מודרני)."

מכיוון שהטבע שלנו הוא טבע של יחסים, ביסוס האלוהות כבלתי אישית או לחלופין ביטול ה'אני' מונעים מאיתנו לפתח את טבע היחסים הטבוע בנו משחר ילדותנו.

מיהו אלוהים וכיצד לפגשו
"רק מי שמאמין בעולם יכול ליצור איתו מגע ממשי. ומי שמתמסר לכך אינו יכול להישאר ללא אלוהים." (עמ' 83)

את החלק השלישי של ספרו בובר כבר מקדיש ל'אתה הנצחי', לאל בכבודו ובעצמו. הוא מנסה להגדירו וללמד כיצד ניתן לפגשו, "אלוהים הוא אחר כולו; אך הוא גם דומה כולו: נוכח כולו. הוא המופיע ומציף; אך הוא גם רז של המובן מאליו, הקרוב אלַי יותר מהאני שלי. אם אתה מרותק לחייהם של דברים שמותנים בדברים אחרים, אתה מגיע למבוי סתום. אם אתה מתכחש לחייהם של דברים שמותנים בדברים אחרים, אתה מגיע אל הלא-כלום; אם אתה מקדש את החיים, אתה פוגש את אלוהים." (עמ' 71-72)

בפסקה זו למעשה בובר מלמד אותנו שהאל נמצא מעבר לתפיסתנו החושית. הוא גם אחר וגם דומה, הוא גם נוכח כולו, אך למרות זאת הוא סוד, אך סוד של המובן מאליו. הוא הכי קרוב אלינו אבל מעבר לכל דבר מותנה. לכן החומר המותנה לא יכול להביא אותנו אליו, אך מאידך התנקות מהחומר המותנה גם לא תביאנו לייעדנו.

בבהגווד-גיטה (3.4) נאמר, "לא ההימנעות מפעולה לבדה משחררת מתגובה, גם לא ההתנזרות לבדה מביאה לשלמות."

מכיוון שהחומר הוא חולף ומותנה, רבים חושבים שעל ידי ההתנזרות ממנו נגיע לשלמות, אך הבהגווד-גיטה ומרטין בובר אינם מסכימים עם גישה זו. בובר מאמין שעלינו לבוא במגע עם העולם, עלינו לקדש אותו. גם הבהגווד-גיטה מסכימה עם הגדרה זו:

"כאשר אדם מגיש לי באהבה ובמסירות עלה, פרח, פרי או מים – הריני מקבל את מנחתו. כל אשר תפעל, תאכל, תגיש או תחלק, גם כל סיגוף – עשה כמנחה לי." (ב.ג. 9.26-27)

כל פעולה ופעולה עלינו לעשות כמנחה לאל, כך נוכל גם לפעול בעולם החומר וגם לחוות את האל ולהתחבר אליו. במאמרו חידושה של היהדות מ-1910 בובר כבר הסביר מהי כוונתו ב"לקדש את החיים": "ברם כל הסוברים שהכוונה היא למצוות אנשים מלומדה או לטקס חסר טעם ותוך, אינם אלא טועים; הלוא בעצם כל מעשה, ואפילו הפעוט שבהם, שלכאורה חסר-עניין הוא, מתכוון כלפי האל, והמימרה המאוחרת "כל מעשיך יהיו לשם שמיים" שרירה כבר כאן במלוא משמעותה."

אך בספרו שלו, אשר בו בובר קורא ליחסים ולקשר ישיר עם האל, הגדרת האל נשארה לוטה בערפל. בובר קורא לקדש את החיים על מנת שנוכל לפגוש את האל. הוא אף מגדיר מצוין את טיב היחסים עם אותו אל, "בתוך הקשר הטהור הרגשת תלוי לחלוטין, כפי שלעולם לא תוכל להרגיש בשום קשר אחר, וגם חופשי לחלוטין, כמו שלא היית בשום מקום או זמן אחר." (עמ' 73-74) בדיוק כפי שילד קטן מרגיש בחיק הוריו האוהבים, תלוי וחופשי בו זמנית.

אך הפרשנויות הרבות לספרו הוציאו את האל מתוכו ובכך רוקנו אותו מתוכן.

לכן, באחרית הדבר אשר כתב 34 שנים לאחר שיצא ספרו לאור, בובר כבר לא מתחבא מאחוריי הגדרות מעורפלות: "לנהוג באלוהים כאילו היה איש – דבר זה הוא בלתי נמנע עבור אנשים כמוני, שאינם רואים באלוהים "עיקרון"… עבור אנשים ואני בהם, שאינם אומרים "אלוהים" ומתכוונים לאידאה… עבור אנשים שסבורים כולם, בדיוק כמוני, ש"אלוהים" פירושו – ואחת היא מהו מלבד זה – מי שיוצר קשר ישיר עמנו, בני האדם, על ידי פעולות של יצירה, התגלות וגאולה, ומתוך כך מאפשר לנו ליצור קשר ישיר עמו. דבר זה, שהוא ראשית קיומנו ותכליתו, יוצר פעם אחר פעם אותה הדדיות שיכולה להתקיים רק בין אנשים." (עמ' 111)

לעת זקנה, בובר אינו מעוניין עוד שיסלפו את דעותיו, ואף יותר מכך, משתוקק הוא לתת לאדם, את תובנתו העליונה מחיים שלמים בהם הגה, עסק ופיתח יחסים עם האל. עם אותו אל שארבעה עשורים קודם לכן, ביקש שנקרא לו 'אתה', שנפנה אליו.

בובר ממשיך, "מובן שמושג כמו אישיות אינו מסוגל כלל ועיקר לבטא את מלוא מהותו של אלוהים, אבל מותר ואף חובה לומר, שאלוהים הוא גם אישיות." (עמ' 111) זוהי מסקנתו העליונה של בובר. הוא אפילו משווה את סילוק דמות האל לחורבן הבית (עמ' 102). ללא תובנה זו, כל תורת היחסים אשר רקם נשארת חסרת חשיבות וריקה מתוכן. בשביל לחדד מסקנה זו, בובר חזר אל ספר שאת הטיוטה הראשונה שלו כתב ארבעים שנה קודם לכן.

"על האדם להגות באישיות אלוה העילאי כיודע כל, כקדום מכל, כשליט, כקטן מהקטן ביותר, כמקיים כל, כשורה מעבר לכל תפיסה חומרית, כבלתי נתפס, ותמיד כאישיות ייחודית." (ב.ג. 8.9)

עושה רושם שזוהי ההגדרה שבובר חיפש. פילוסופית האחדות והשוני הבו-זמניים שלימד שְׂרי צ'איטניה מַהָאפְּרַבְּהוּ. נכון, אלוהים הוא לא רק אישיות, אך הוא גם אישיות. הוא גם נמצא בכול וגם נפרד מהכול. מבחינה ארצית ניתן לראות זאת כסתירה, בובר בעצמו מתייחס לכך וחוזר לקשר הישיר של האל עם האדם:

"את הניגוד הזה ניתן ליישב על ידי הקביעה הפרדוקסלית שאלוהים הוא אישיות מוחלטת, כלומר שאין בו שום יחסיות. אלוהים בבחינת אישיות מוחלטת הוא שבא לקראתנו בתוך קשר ישיר. הניגוד מפנה מקום לתובנה עמוקה יותר." (עמ' 112)

והתובנה העמוקה יותר מגיעה רק על ידי יחסים עם אותה אישיות מוחלטת:

"איני מקנא באיש, גם איני נוטה לאיש; שווה אני לכול. אך מי שמשרתני במסירות הוא ידיד, הוא בי, וגם אני ידיד לו." (ב.ג. 9.29)



מאמרים נוספים מאת רז הנדלר

פעיל בעמותת "יוגה של אהבה". חוקר וכותב על הדתות והזרמים השונים. מחבר הספרים בעקבות הדרך, פנינים שזורות על חוט.

כתיבת תגובה

Bookmark and Share
וידאו
מהי מטרת החיים?
שיחה על הצורך הבסיסי של כל בני האדם - לאהוב ולהיות אהוב
עולם מעבר לשמים
קליפ תמונות מוורינדאוון - הודו, המלווה בשירו של מייקל קסידי
פרות שמחות
ארגון "הגנה על פרות" בהודו דואג לפרות ושוורים פצועים בדרך מיוחדת במינה
הרשמה לניוזלטר