סיפורי קרישנה: פרק 4 – קַמְּסַה מתחיל ברדיפותיו

הילדה התגלתה כדוּרְגָא, אחותו הצעירה של וישנו בעלת שמונה ידיים

הילדה התגלתה כדוּרְגָא, אחותו הצעירה של וישנו בעלת שמונה ידיים

למראה אחיה מתקרב, פנתה אליו דֵוַקִי והתחננה בענווה: אחי היקר, אל תהרוג את הבת הזו. אני מבטיחה שתינשא לבנך. אל נא תהרוג אותה. לפי האות השמימי, לא ילדה תמית אותך, אלא בן זכר. אנא, אל תמית אותה. הרגת כבר רבים כל כך מילדי הרכים, שזהרו כחמה. זו לא אשמתך; שמעת לעצתם של ידידים רשעים. אולם עתה אני מתחננת שתרחם על הילדה ותניח לה לחיות כבתי.״

כמה אכזר היה האיש! הוא לא האזין בכלל לתפילתה היפה של אחותו דֵוַקִי. כמתגרה, הוא תפס בחוזקה בילדה הרכה וניסה להשליך אותה ללא רחמים על האבן. זוהי דוגמה מובהקת לאח אכזר שנכון להקריב את קשריו כולם לצורך סיפוקו האנוכי. אלא שהילדה נשמטה מבין ידיו והתרוממה לשמים והתגלתה כאחותו הצעירה של וישנו בעלת שמונה ידיים. עוטה מלבושים נאים ועונדת זרי פרחים ותכשיטים, היא נשאה בשמונה ידיה קשת, כידון, חיצים, פעמון, קונכיה, גלגל, אַלָה ומגן.

למראה ילדה זו, שהיתה למעשה האלה דוּרְגָא, החלו כל האלים-למחצה מכוכבי עדן כסידְדְהַלוקַה, צָ'ארַנַּלוקַה, גַנְדְהַרְוַלוקַה, אַפְּסַרַלוקַה, קינְנַרַלוקַה ואוּרַגַלוקַה לשאת לה מינחות שונות וגם אמרו תפילות. האלה פנתה אז ממעל אל קַמְּסַה ואמרה: ״שפל שכמותך, כיצד תוכל להרוג אותי? הילד שימית אותך נולד כבר לפני, במקום כלשהו בעולם. אל תתאכזר כל כך לאחותך המסכנה.״ מאז הופעתה זו, נודעת האלה דוּרְגָא במקומות שונים בתבל בשמות שונים.

למשמע מילים אלו נמלא קַמְּסַה אימה. ברוב חמלה הוא שיחרר את וַסוּדֵוַה ודֵוַקִי מאזיקיהם ואמר להם באדיבות, ״אחותי וגיסי היקרים, זנחתי כל קשרי משפחה, והרגתי את אחייני שלי כמו רשע מרושע. איני יודע מה יהיו תוצאות מעשי. בוודאי אשָלח לגיהנום לשם מגיעים הורגי בְּרָאהְמַנּים. מכל מקום, מפליא שהנבואה השמימית לא התאמתה. תעמולה כוזבת אינה כבר נחלתה הבלעדית של החברה האנושית, גם תושבי עדן התחילו להגיד שקרים. כיוון שהאמנתי לדבריהם, פשעתי מאד והרגתי את בניה של אחותי. וַסוּדֵוַה ודֵוַקִי יקרים, שניכם נשמות דגולות. איני יכול ללמד אתכם דבר, ואף-על-פי-כן אני מבקש שלא תצטערו על מות ילדיכם. כולנו כפופים לכוח עליון, וכוח זה הוא שמפריד אותנו זה מזה. במרוצת הזמן כולנו נאלצים להיפרד מידידינו ומקרובינו, אולם הנשמה נשארת בשלמותה לעד, גם אחרי העלמותם של הגופים החומריים. כדי חרס למשל, נבנים מאדמה, ואחר כך נהרסים. אולם האדמה נשארת כמות שהיא. באותה דרך, גופיה של הנשמה נוצרים בתנאים כלשהם ונכחדים, בעוד שהיא, הנשמה הרוחנית, נשארת. לכן אין סיבה לצער. כולם צריכים לדעת שהגוף החומרי שונה מן הנשמה הרוחנית, וכל עוד לא מבינים זאת, נאלצים להמשיך ולהתגלגל מגוף לגוף. דֵוַקִי אחותי היקרה, את עדינה וחסודה מאד. אנא סלחי לי – אל תצטערי על מות ילדיך, אותם רצחתי במו ידי. למעשה, לא אני גרמתי למותם, שהרי כל המעשים כבר נגזרו מראש. עלינו לפעול על-פי תכנית קבועה מראש, אפילו בניגוד לרצוננו. אנשים טועים לחשוב שהעצמי מת עם כלות הגוף, או שישות חיים אחת יכולה להרוג את זולתה. תפיסות מוטעות שכאלה הן שמטילות אותנו לתנאי הקיום החומרי. כלומר, מי שאינו משוכנע כליל בנצחיות הנשמה, נאלץ לסבול כהורג ונהרג. אחותי וגיסי, סילחו לי על מעשי הנתעבים נגדכם. לבי כה דל ולבבכם גדול; רחמו נא וסילחו לי.״

בשעה שקַמְּסַה דיבר אל אחותו וגיסו, דמעות זלגו מעיניו והוא נפל לרגליהם. הוא האמין לדבריה של דוּרְגָא דֵוִי, אותה ניסה להרוג, ומיהר עתה לשחררם. הוא התיר במו ידיו את אזיקיהם והתייחס אליהם בחום ובידידות, כבן משפחה.

גופיה של הנשמה נוצרים ונכחדים, בעוד שהיא, הנשמה הרוחנית, נשארת

גופיה של הנשמה נוצרים ונכחדים, בעוד שהיא, הנשמה הרוחנית, נשארת

דֵוַקִי נרגעה כליל לנוכח חרטתו ושכחה את מעשיו הנפשעים כלפי ילדיה. גם וַסוּדֵוַה שכח את אירועי העבר ואמר בחיוך לגיסו: ״הו גיס בר מזל, הדברים שאמרת לגבי הגוף החומרי והנשמה נכונים לגמרי. כל ישות חיים נולדת נבערת, וחושבת עצמה לגופה החומרי. תפיסת חיים שכזו מקורה בבערות, ועל בסיס בערות זו אנו יוצרים איבה או ידידות. צער, שמחה, פחד, קנאה, חמדנות, אשליה וטירוף הם בסך הכול היבטים שונים של תפיסה גופנית זו. גם מעשי איבה הם ביטוי לתפיסה גופנית כזו, וכאשר אנו עוסקים במעשים כאלה, אנו שוכחים את יחסינו הנצחיים עם אלוהים.״

וַסוּדֵוַה ניצל את רצונו הטוב של קַמְּסַה כדי ללמד אותו שגם מעשיו הכופרים נבעו כולם מתפיסת חיים מוטעית – כלומר, ראיית הגוף החומרי כעצמי. קַמְּסַה התרצה מאד מדבריו המאירים של וַסוּדֵוַה ותחושת האשמה על המתת אחייניו חלפה. ברשותם של אחותו וגיסו הוא שב בלב קל לביתו.

אלא שביום המחרת כינס קַמְּסַה את יועציו וסיפר להם על אירועי אמש. יועציו היו כולם דמונים ואויבים נצחיים של האלים-למחצה, ודברי אדונם ציערו אותם מאד. אף שלא היו מנוסים ביותר, גם לא מלומדים, הם החלו נותנים עצותיהם: ״אדון יקר, הבה נערך ונהרוג את כל הילדים שנולדו בעשרת הימים האחרונים בערים, בכפרים ובשטחי המרעה. יש לבצע תכנית זו ללא הבחנה. אנו סבורים שהאלים-למחצה לא יוכלו לעשות דבר נגד פרעות שכאלה. הם הרי חוששים להילחם בנו. וגם אם ירצו לעצור בעדנו – הם לא יעזו. קשתך אדירת הכוח מטילה עליהם אימתה. למעשה, ראינו כבר שכל אימת שאתה יוצא לקרב נגדם וממטיר עליהם חיצים, הם נסים מיד לכל עבר, כדי להציל את נפשם. רבים מהם, לא מסוגלים להילחם עמך, נכנעו מיד והסירו טורבניהם, ובשיער פזור וכפיים צמודות התחננו לחייהם ואמרו: 'אדון, כולנו מפחדים מעוצמתך, שחרר אותנו מקרב איום כזה.' פעמים רבות גם ראינו שלא הרגת לוחמים כנועים ומפוחדים שכאלה, שקשתותיהם, חיציהם ומרכבותיהם נופצו, וכמו שכחו את מלאכת המלחמה, בלתי מסוגלים לעמוד עוד בפניך. אל לנו לחשוש מהאלים-למחצה. בשעת שלום, מחוץ לשדה הקרב, הם מתרברבים מאד ביכולתם הקרבית, אלא שבעת מלחמה אינם מסוגלים להפגין כל מיומנות או יכולת לוחמה. נכון שווישנו, שיווה וברהמה נכונים תמיד לסייע לאלים-למחצה בהנהגתו של אינְדְרַה, אולם גם מאלה אין סיבה לחשוש. וישנו הרי חבוי בליבן של ישויות החיים ולא יכול לצאת משם. שיווה פרש מכל פעילות ונכנס ליער. וברהמה עסוק תמיד בסיגופים ובהגות. אינְדְרַה בהשוואה לכוחך הרב, אינו אלא גבעול קש. מכאן שאין כל מקום לחשש. אולם גם להתעלם מהם לא כדאי, שהרי הם בכל זאת אויבינו המושבעים. עלינו להישמר ולגונן על עצמנו. כדי לשרש את קיומם עד היסוד, הרינו נכונים לשירותך ודרוכים לפקודתך תמיד.״

הרשעים המשיכו: ״אם מזניחים מחלה בגוף, זו מחמירה והופכת חשוכת מרפא. גם מי שקורא דרור לחושיו, יתקשה מאד אחר כך לרסן אותם. בדומה לכך, עלינו להקפיד ולהישמר תמיד מפני האלים-למחצה, שכן אם יתחזקו מדי, כבר לא נוכל להכניעם. וישנו הוא מקור כוחם של האלים, וסיפוקו מהווה תכלית כל כללי הדת. המצוות הוֵדיות, הבְּרָאהְמַנּים, הפרות, סיגופים, הקרבות, מתן צדקה ותרומות – כולם נועדו לסיפוקו. לכן הבה נצא מיד ונהרוג את כל הבְּרָאהְמַנּים שאחראים על הידע הוֵדי, כמו גם את החכמים הדגולים שאחראים על טקסי הקורבן. הבה ונהרוג גם את כל הפרות, המקור לחמאה שהוא גורם חיוני ביותר להקרבות. אם תרשה לנו, נצא מיד ונהרוג את היצורים הללו עד האחרון.״

הבְּרָאהְמַנּים, הפרות, הידע הוֵדי, סיגופים, אמת, שליטה בחושים ובמֵחְשָב, אמונה, מתן צדקה, סובלנות והקרבות – אלה הם למעשה, אברי גופו הנשגב של וישנו. וישנו מצוי בלב כל והוא מנהיג כל האלים-למחצה, לרבות שיווה וברהמה. ״אנו סבורים שדי לרדוף את החכמים הדגולים והבְּרָאהְמַנּים ולהציק להם בכדי להרוג את וישנו,״ אמרו עוד השרים.

כבר מלכתחילה היה קַמְּסַה רשע גדול, ועתה, כבול בשלשלאות הזמן הנצחי המכלה כול, הוא שמע לעצת שריו הדמוניים והחליט לפגוע בבְּרָאהְמַנּים ובוַיְשְׁנַּוים. מיד הוא ציווה על הדמונים להטריד אותם, ונכנס לביתו.

כל חסידיו של קַמְּסַה היו מושפעים ממידת הלהיטות ונתונים לאשליית מידת הבערות. כל עניינם היה להציק לקדושים, ומעשים כאלה בסך הכול מקצרים את תוחלת החיים. ואכן, הדמונים האיצו מאד את התהליך והזמינו לעצמם מוות מהיר. אולם מוות מהיר אינו תוצאתה היחידה של פגיעה שכזו; היא נפשעת כל כך, עד כי מבצעהּ מאבד בהדרגה את יופיו, תהילתו ודתיותו. גם התעלותו לכוכבים הגבוהים נבלמת. נסחפים על-ידי רעיונותיהם המשונים, מביאים הדמונים רק הרס במקום ברכה. פגיעה בכפות רגלי הלוטוס של דבקים ובְּרָאהְמַנּים חמורה אף מפגיעה באישיות אלוה עצמו. בדרך זו מהווה חברה משוללת אמונה מקור לאינספור יסורים.



מאמרים נוספים מאת ספרי בְּהַקְתיוֵדָאנְתַה

כתיבת תגובה

Bookmark and Share
וידאו
מהי מטרת החיים?
שיחה על הצורך הבסיסי של כל בני האדם - לאהוב ולהיות אהוב
עולם מעבר לשמים
קליפ תמונות מוורינדאוון - הודו, המלווה בשירו של מייקל קסידי
פרות שמחות
ארגון "הגנה על פרות" בהודו דואג לפרות ושוורים פצועים בדרך מיוחדת במינה
הרשמה לניוזלטר