סיפורי קרישנה: פרק 34 – וידְיָאדְהַרַה זוכה בגאולה והדמון שַׂנְּקְהָאסוּרַה מומת

למגעו של קרישנה, השיל הנחש את גוף הזחל והפך לאל-למחצה יפיפה, וידְיָאדְהַרַה

למגעו של קרישנה, השיל הנחש את גוף הזחל והפך לאל-למחצה יפיפה, וידְיָאדְהַרַה

פעם אחת השתוקקו רועי הבקר של ורינדאוון, בהנהגת נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, ללכת לאַמְבּיקָאוַנַה, כדי לערוך שם את טקס השׂיוַרָאתְרי. הרָאסַה-לִילָא התחולל בסתיו, וטקס ההולי או הדולַיָאתְרָא הוא האירוע הגדול שמתרחש אחריו. בין הרָאסַה-לִילָא לטקס הדולַיָאתְרָא חל חג חשוב נוסף, שׂיוַרָאתְרי, שנחוג במיוחד על-ידי השׂיוַיְתים, דבקיו של שיווה. אף שהבְּהַקְתות, או דבקיו של קרישנה, אינם נוהגים בדרך כלל לחוג את הטקס הזה, לעיתים גם הם מתאוים להשתתף בו, כאות הוקרה לשיווה שנחשב לגדול הוַיְשְׂנַּוים. משום כך נאמר בשרימד בהאגותם שרועי הבקר בהנהגת נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה ״השתוקקו פעם אחת״. פירושו של דבר שלא נהגו לחוג את הטקס בדרך קבע, אבל פעם אחת ביקשו, מתוך סקרנות, ללכת לאַמְבּיקָאוַנַה. אַמְבּיקָאוַנַה מצוי במקום כלשהו במחוז גוּגַ'רַת, ונאמר ששכן לגדות נהר הסַרַסְוַתִי, אף שנהר זה לא זורם בגוּגַ'רַת. הנהר היחיד שעובר שם הוא הסַוַרְמַתי. כל אתרי הקודש החשובים בהודו מצויים ליד נהרות גדולים כגון הגנגס, היַמוּנָא, הסַרַסְוַתִי, הנַרְמַדָא, הגודָאוַרִי, הקָאוֵרִי וכו'. אַמְבּיקָאוַנַה שכן אם כן, לגדות הסַרַסְוַתִי, ורועי הבקר עם נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה הלכו לשם.

במסירות רבה הם סגדו למֻוּרְתים של שיווה ואַמְבּיקָא שבמקדש. בדרך כלל, ליד מקדשו של שיווה מצוי מקדש נוסף של אַמְבּיקָא (או דוּרְגָא). זאת משום שאַמְבּיקָא היא אשתו של שיווה ונחשבת לנעלה ולצנועה שבנשים. היא אינה נוטשת את חברת בעלה לעולם. כאשר הגיעו רועי הבקר למקום, הם רחצו תחילה  בנהר. כאשר מגיעים למקום קדוש הכלל הוא קודם כול להתרחץ, ולעיתים גם לגלח את הראש. זוהי החובה הראשונה. אחרי הרחצה הם סגדו למֻוּרְתים במקדש, ואחר כך חילקו תרומות באתרים הקדושים.

על-פי השיטה הוֵדית, הבְּרָאהְמַנּים הם מקבלי התרומות. השָׂאסְתְרַה הוֵדית מורה שרק הם וסַנְנְיָאסִים זכאים לקבל תרומות. רועי הבקר חילקו פרות מעוטרות בתכשיטי זהב ובזרים יפים. הבְּרָאהְמַנּים מקבלים תרומות מאחר שאינם עוסקים בשום מלאכה רווחית. הם אמורים לעסוק במקצועות הבְּרַהְמיניים, שהם, על-פי הבהגווד-גיטה, לימוד, חיי סיגופים וצנע. אל להם להסתפק בלימוד עצמי; עליהם ללמד גם אחרים. בְּרָאהְמַנַּה אינו אמור להישאר בְּרָאהְמַנַּה יחידי; עליו ליצור בְּרָאהְמַנּים נוספים. מי שנכון להיות לתלמידו, יכול להפוך גם הוא לבְּרָאהְמַנַּה. הבְּרָאהְמַנַּה עוסק תמיד בסגידה לוישְׂנּוּ. משום כך הספרות הוֵדית מורה להעניק לו תרומות. כך מספקים את וישְׂנּוּ, ומספקים גם את כל האלים-למחצה.

עולי הרגל מתרחצים, סוגדים למֻוּרְתי, ומחלקים תרומות. הם אמורים גם לצום יום אחד. עליהם לשהות באתר הקודש לפחות שלושה ימים, וביום הראשון לצום לגמרי, מלבד מעט מים בלילה, שלא נחשבים לשבירת צום.

רועי הבקר בילו את הלילה לגדות נהר הסַרַסְוַתִי. הם צמו במשך היום ושתו רק מעט מים בלילה. אולם כאשר התכוננו לשנתם, הופיע לפתע נחש גדול מן היער הסמוך והחל לבלוע ברעבתנות את נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה. נַנְדַה זעק בחוסר ישע, ״קרישנה, בני היקר, בוא, תציל אותי מסכנה! נחש בולע אותי!״ לצעקתו נעורו כל הרועים ונוכחו במתרחש. הם מיהרו ותפסו בולי עץ בוערים והיכו בנחש כדי להורגו. אולם למרות החבטות והעצים הבוערים, הנחש לא הרפה מנסיונו לבלוע את נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה.

ואז הופיע קרישנה למקום. הוא רק נגע בנחש עם כפות רגלי הלוטוס שלו, ומיד למגעו, השיל הנחש את גוף הזחל, והפך לאל-למחצה יפיפה, וידְיָאדְהַרַה. יפה תואר ורב קסם, הוא נראה ממש נערץ. זוהר בהק מגופו וענק זהב השתלשל על צוארו. הוא השתחווה לפני קרישנה ונעמד לפניו בענוה. קרישנה שאל אותו, ״אל-למחצה יפיפה שכמותך, נראה שזכית בחסדיה של אלת המזל. כיצד הידרדרת וביצעת מעשה נתעב כל כך, שבעטיו זכית בגוף נחש?״ האל פתח אז והחל לגולל את סיפור חייו הקודמים.

״אלי היקר,״ הוא אמר, ״בחיי הקודמים נקראתי וידְיָאדְהַרַה ויופיי נודע בעולם כולו. הייתי אישיות מהוללת, ונהגתי לתור באוירוני ברחבי תבל. במסעותי, פגשתי יום אחד בחכם אָאנְּגירָא. הוא היה מכוער מאד, ומרוב גאוה על יופיי, לעגתי לו. החכם העניש אותי על שפלותי וקילל אותי להפוך לנחש.״

ראוי כאן לציין שללא חסדו של קרישנה, אלוה העילאי, הכול נתונים להשפעת מידות הטבע, אפילו אם הם נעלים ומצטיינים מבחינה חומרית. וידְיָאדְהַרַה היה אל-למחצה בעל מעמד חומרי רם. הוא גם היה יפה מאד, ובזכות מעמדו יכול היה לתור עם אוירונו בכל רחבי תבל. למרות זאת קולל והפך לנחש בחייו הבאים. גם ממעמד רם ניתן לגלוש למיני חיים נתעבים, אם לא נזהרים. זו טעות לחשוב שמי שמגיע לגוף אדם, אינו יכול להידרדר ממעמדו. וידְיָאדְהַרַה אומר בעצמו שלמרות שהיה אל-למחצה, הוא קולל והפך לנחש. מכל מקום, בזכות מגע כף רגלו של קרישנה, הוא הפך מיד מודע לקרישנה. אך הודה שחטא בחייו הקודמים. אדם אשר מודע לקרישנה יודע שהוא בסך הכול משרת של המשרת של קרישנה; כשלעצמו הוא חסר משמעות, וכל טוב שהוא עושה, הוא עושה בחסדם של קרישנה והמורה הרוחני.

האל-למחצה וידְיָאדְהַרַה המשיך והגיד לשְׂרִי קרישנה: ״בגלל הגאוה על יפי תארי, לעגתי לגופו המכוער של החכם אָאנְּגירָא. הוא קילל אותי על חטאי והפכתי לנחש. מכל מקום, עתה אני סבור שקללתו של החכם לא היתה קללה בכלל, אלא ברכה גדולה; כי אלמלא כן, כיצד הייתי זוכה במגע כפות רגליך ומשתחרר מכל זיהום חומרי?״

ארבעה דברים בעולם החומרי נחשבים לרבי ערך: יחוס משפחתי, עושר רב, השכלה גבוהה ויופי. אלה נחשבים לנכסים חומריים. אלא שלמרבה הצער, ללא תודעת קרישנה נכסים אלה הופכים לא פעם מקור לחטא והידרדרות. וידְיָאדְהַרַה היה אל-למחצה יפה תואר, ואף-על-פי-כן קולל בגלל גאותו והפך לנחש. נחש נחשב לאכזרי ולקנאי ביצורים, אולם בני אדם שמקנאים בזולתם הם שפלים אף מנחשים. נחשים עוד ניתן להכניע ולרסן באמצעות מַנְתְרות כישוף ועשבים שונים, אולם דבר לא מסוגל לרסן אדם קנאי.

״אלי,״ המשיך וידְיָאדְהַרַה, ״עתה אני סבור שהתנקתי מכל חטא. משום כך אני מבקש את רשותך לשוב למשכני בעדן.״ בקשתו מלמדת שמי שקשורים לפעילות נושאת גמול ומבקשים את הנוחות שבמערכות הכוכבים העליונות – אלה אינם יכולים להשיג את משאת נפשם ללא אישורו של אלוהים. בבהגווד-גיטה נאמר שאנשים מעוטי תבונה מבקשים ברכות חומריות, וסוגדים לצורך זה לאלים-למחצה השונים. אלא שלמעשה, בכוחם של האלים-למחצה להעניק ברכות רק עם אישורו של וישְׂנּוּ, או קרישנה. ללא אישורו, אין ביכולתם להעניק שום ברכה חומרית. מכאן שגם מי שמבקש אחר רווח חומרי יכול לסגוד לקרישנה ולבקש את זה ממנו. בכוחו של קרישנה להעניק כל ברכה, לרבות ברכות חומריות. אולם הפניה אליו שונה מן הפניה אל האלים-למחצה. דְהְרוּוַה מַהָארָאגַ'ה סגד לאישיות אלוה לצורך ברכה חומרית. אולם אחר כך, כאשר זכה בחסדו של האל וראה אותו, הוא נהיה מסופק כליל וסירב לקבל את הברכה שביקש. אדם נבון אינו סוגד לכן, לאלים-למחצה, גם לא מבקש מהם טובות. הוא פונה לתודעת קרישנה במישרין. ואם נעור בו רצון חומרי כלשהו, הריהו מבקש את זה מקרישנה ולא מן האלים-למחצה.

וידְיָאדְהַרַה, ציפה לאישורו של קרישנה לשוב לכוכבי עדן, ואמר, ״כיוון שנגעת בי בכפות רגלי הלוטוס שלך, אני פטור עתה מכל סבלות החומר. אתה האדיר והחזק מכל חכמי הנסתר. אתה הינך אישיות אלוה המקורי, אדון כל הדבקים. אתה מספק את צרכיהן של כל שלוש המערכות, ומשום כך הריני מבקש את רשותך. קבל נא אותי כנשמה מסורה לך לחלוטין. אני יודע היטב שמי שמזמרים ללא הרף את שמך הקדוש, משתחררים מן התגובות הנפשעות כולן, קל וחומר מי שזכו במגע כפות רגלי הלוטוס שלך. משום כך אני בטוח עתה שנפטרתי מקללתו של הבְּרָאהְמַנַּה.״

וידְיָאדְהַרַה קיבל אז את רשותו של קרישנה לשוב לביתו שבמערכות הכוכבים העליונות. משזכה בכבוד הזה, הוא הקיף את האל כמה פעמים, ואז השתחווה לפניו ושב לכוכבו בעדן. כך ניצל נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה מסכנה נוראה – להיבלע בפי נחש.

רועי הבקר, שסיימו את כל טקסי הסגידה לשיווה ואַמְבּיקָא, התכוננו עתה לשוב לוורינדאוון. בדרכם חזרה, הם חזרו ושוחחו אודות מעשיו המופלאים של קרישנה. ועם שסיפרו את סיפור גאולתו של וידְיָאדְהַרַה, עוד גברה והתעצמה זיקתם אל האל. הם באו כדי לסגוד לשיווה ואַמְבּיקָא, והנה עוד גברה משיכתם לקרישנה. גם הגופִּיות סגדו לאלה קָאתְיָאיַנִי כדי להעמיק את זיקתן לקרישנה. בבהגווד-גיטה נאמר שמי שסוגדים לאלים-למחצה כגון ברהמה, שיווה, אינְדְרַה וצַ'נְדְרַה, לצורך ברכות אישיות כלשהן – הם חסרי תבונה ושכחו את מטרת החיים האמיתית. אולם רועי הבקר תושבי ורינדאוון לא היו אנשים רגילים. את כל מעשיהם עשו למען קרישנה. הסגידה לאלים-למחצה מבורכת רק כאשר היא מסייעת להתקרב אל קרישנה, ולא כאשר תכליתה היא רווח אישי.

אחרי אירוע זה, בלילה ענוג אחד, קרישנה ואחיו הבכור, בַּלַראמה רב הכוח, שמו פעמיהם לעבר יער ורינדאוון, בלווית יפיפיות וְרַגַ'בְּהֻוּמי. ביער החלו כולם להשתעשע זה עם זה. הבנות הצעירות היו לבושות להפליא, משוחות במשחת עץ סנדל, ומעוטרות בפרחים. הירח זהר בשמים, מוקף בכוכבים מנצנצים, רוח קלה נשבה ונשאה עמה את ניחוח פרחי המַלְליקָא, ודבורים, מבוסמות מריח הפרחים, המו כאחוזות טירוף. באוירה קסומה זו, פצחו קרישנה ובַּלַראמה בזמר עדין. והנערות, שקועות בקצב שירתם, כמעט שכחו את עצמן כליל; שערן נפרע, מלבושן התרופף וזריהן נשרו לארץ.

לאחר מרדף קצר קרישנה תפס את שַׂנְּקְהָאסוּרַה, הלם בו והרג אותו

לאחר מרדף קצר קרישנה תפס את שַׂנְּקְהָאסוּרַה, הלם בו והרג אותו

ואז, בעודם שקועים כל כך, כמו עד כדי טירוף, הופיע לזירה דמון מרושע, ממקורביו של קוּוֵרַה (שר האוצר של כוכבי עדן). שמו של הדמון היה שַׂנְּקְהָאסוּרַה, בגלל אבן החן דמויות הקונכיה שנשא לראשו. ממש כמו שני בניו של קוּוֵרַה שנמלאו גאוה על רכושם ושיפעתם והתעלמו מנוכחותו של נָארַדַה מוּני, גם דמון זה התייהר מאד על שיפעתו החומרית. הוא חשב שקרישנה ובַּלַראמה הם שני ילדי רועים רגילים שמשתעשעים עם נערות יפיפיות רבות. אדם עשיר בעולם החומרי נוטה לחשוב שכל הנשים היפות מגיעות לו. כמותו, גם שַׂנְּקְהָאסוּרַה, שהשתייך לקהילתו העשירה של קוּוֵרַה, חשב שהוא, ולא קרישנה ובַּלַראמה, זכאי להשתעשע עם יפיפיות רבות כאלה. כך, החליט לחטוף את כולן. הוא הופיע לפני קרישנה ובַּלַראמה ובנות וְרַגַ'ה והחל להוביל את הבנות לעבר צפון. הוא פקד עליהן כאילו היה אדונן ובעלן. זאת למרות נוכחותם של קרישנה ובַּלַראמה. הבנות, שנחטפו בכוח, זעקו לעזרתם של קרישנה ובַּלַראמה. ושני האחים, תפסו בבולי עץ גדולים, ויצאו מיד בעקבותיהן, צועקים אליהן, ״אל תפחדו! אל תפחדו! אנו באים מיד להעניש את הרשע.״ עד מהרה הם השיגו אותו, והלה, שחשב את שניהם לחזקים מדי, נטש את חברתן של הגופִּיות, והחל לנוס על נפשו. אולם קרישנה לא הניח לו להימלט. הוא הפקיד את הגופִּיות בידי בַּלַראמה, ויצא לדלוק אחרי שַׂנְּקְהָאסוּרַה, במטרה להשיג את אבן החן דמוית הקונכיה שעל ראשו. לאחר מרדף קצר הוא תפס אותו, הלם עם אגרופו בראשו והרג אותו. ואז לקח את אבן החן ושב, ובנוכחות בנות וְרַגַ'ה העניק את האבן לאחיו בַּלַראמה.



מאמרים נוספים מאת ספרי בְּהַקְתיוֵדָאנְתַה

כתיבת תגובה

Bookmark and Share
וידאו
מהי מטרת החיים?
שיחה על הצורך הבסיסי של כל בני האדם - לאהוב ולהיות אהוב
עולם מעבר לשמים
קליפ תמונות מוורינדאוון - הודו, המלווה בשירו של מייקל קסידי
פרות שמחות
ארגון "הגנה על פרות" בהודו דואג לפרות ושוורים פצועים בדרך מיוחדת במינה
הרשמה לניוזלטר