סיפורי קרישנה: פרק 44 – מותו של קַמְּסַה

אישיות אלוה העילאי, הורג הזד מַדְהוּ, נענה לדרישתם התקיפה של מתאבקיו של קַמְּסַה והתייצב לפני צָ'אנֻּוּרַה, ואילו בַּלַראמה, בנה של רוהינִּי, פנה להילחם נגד מוּשְׁטיקַה. קרישנה וצָ'אנֻּוּרַה לפתו איש את יריבו בידיו וברגליו, וכמותם גם בַּלַראמה ומוּשְׁטיקַה, והחלו לדחוף זה את זה, מייחלים לנצחון. הם הצמידו כף יד לכף יד, שוק לשוק, ראש לראש, וחזה לחזה, וחבטו והלמו זה בזה, ועתה גם משכו זה את זה ממקום למקום. אחד תפס את השני והשליכו לארץ, והשני הסתער אז מאחור או מלפנים וניסה ללפות את יריבו ולגבור עליו. הקרב התעצם עם כל צעד. היו שם הרמות, גרירות ודחיפות, ושוב נשתלבו הידים והרגלים יחדיו. אמנות ההיאבקות הוצגה שם בשלמותה, כשכל אחד מנסה בכל כוחו לגבור על יריבו.

רק הצופים בתחרות היו בלתי מרוצים; הכוחות לא ניראו להם שווים. קרישנה ובַּלַראמה היו לדעתם רק נערים, בעוד שצָ'אנֻּוּרַה ומוּשְׁטיקַה הינם ענקים וחזקים כמו סלע. מלאי חמלה ואהדה, רבים מן הצופים החלו לשוחח: ״ידידים, סכנה נשקפת פה.״ היה מי שאמר, ״תחרות בלתי הוגנת שכזו מתנהלת ממש לנגד עיניו של המלך.״ הם לא מצאו עוד הנאה בתחרות; כיצד יכלו לעודד מלחמה בין חזק לחלש? ״מוּשְׁטיקַה וצָ'אנֻּוּרַה הינם חזקים כמו ברק או כמו הר גדול, ואילו קרישנה ובַּלַראמה הינם צעירים ורכים בשנים. עקרון הצדק נטש כבר מזמן את האסיפה הזאת. מי שמודעים לעקרונות תרבות וצדק, לא ישארו לצפות בתחרות בלתי הוגנת שכזו. אין ספק שמשתתפי התחרות אינם נאורים במיוחד; וגם אם ידברו וגם אם ישתקו, יאלצו לסבול מן התגובות לפשעיהם.״ אחד מן הצופים אמר, ״ראו את פניו של קרישנה. בגלל מאמץ הקרב, אגלי זיעה מבצבצים עליהן ומשווים להן מראה של פרח לוטוס מעוטר בטיפות מים. וראו כיצד הפכו פניו של בַּלַראמה יפיפיים במיוחד; בגלל המאבק המאומץ עם מוּשְׁטיקַה, סומק אדמדם נראה עתה על פניו הלבנות.״

גם הנשים שבקהל שוחחו ביניהן, ״ידידות, דמו בנפשכן את מזלה של אדמת ורינדאוון; אישיות אלוה מצוי בה תמיד, מקושט בזרי פרחים ורועה את הפרות עם אחיו בַּלַראמה. חבריו ילדי הרועים מתלווים אליו תמיד, והוא מנגן בחלילו הנשגב. מה רב גם מזלם של תושבי ורינדאוון; אלה חוזים תמיד בכפות רגלי הלוטוס של קרישנה ובַּלַראמה—מושא סגידתם של אלים-למחצה גדולים כמו ברהמה, שיווה ואלת המזל. ונערות וְרַגַ'בְּהֻוּמי—לא ניתן אפילו לאמוד את מעשיהן הצדיקים, בזכותם הן מבלות בחברתו של אישיות אלוה ומביטות ביפי תארו, שאין דומה או שווה לו. דבר לא ידמה ליפי גופו של קרישנה או לבוהקו; אין נפלא ממנו גם אין שווה לו. קרישנה ובַּלַראמה הינם מאגר המעלות כולן—כלומר, שיפעה, כוח, יופי, פרסום, ידע ופרישות. הגופִּיות זוכות ברוב מזלן לראות את קרישנה ולחשוב אודותיו עשרים וארבע שעות ביממה—בשעת חליבה, בזמן ניפוי השעורה או בעת חביצת החמאה בבוקר. גם בזמן ניקוי הבית ושטיפת הרצפות, נתונות מחשבותיהן לקרישנה. ״

הגופִּיות מציגות דוגמה מושלמת כיצד להישאר מודע לקרישנה גם בשעה שמעורבים בעיסוקים ארציים. ומי שהוגה בקרישנה תמיד, אינו מושפע מהטומאה שבמעורבות שכזו. מכאן שהגופִּיות שרויות בטראנס, או בסַמָאדְהי, מושלם; הן השיגו שלמות עליונה בכוחות הנסתר. הבהגווד-גיטה מאששת שמי שהוגה בקרישנה תמיד, הינו הנעלה מכל סוגי היוגִים. ״ידידותי היקרות,״ אמרה אשה אחת לרעותיה, ״אין ספק שהגופִּיות בצעו את הנעלים שבכל מעשי הצדקה והחסד. כי אלמלא כן, כיצד זכו לראות את קרישנה בוקר וערב—לפני לכתו למרעה עם הפרות וחבריו, ועם שובו עם ערב? לא פעם גם זכו לראות אותו מנגן בחלילו או שולח אליהן חיוך זוהר.״

קרישנה, שהינו נשמת-העל שבכל ישות חיה, הבין את חרדתן של הנשים לשלומו, והחליט לשים כבר קץ לקרב, ולהרוג את המתאבקים. גם הוריהם של קרישנה ובַּלַראמה, כלומר נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, יַשׂודָא, וַסודֵוַה ודֵוַקִי, חרדו מאד, כי לא הבינו את כוחם הבלתי מוגבל של ילדיהם. בַּלַראמה נלחם עם המתאבק מוּשְׁטיקַה, וקרישנה, אישיות אלוה, נלחם עם צָ'אנֻּוּרַה. עתה, כמו מתאכזר לצָ'אנֻּוּרַה, קרישנה הלם בו שלוש פעמים באגרופו, ולתדהמת הצופים, היטלטל המתאבק הענק, ונהדף. צָ'אנֻּוּרַה ניסה אז בפעם האחרונה לתקוף, והסתער על קרישנה, כמו נץ שעט על טרפו. הוא שילב את שתי ידיו והחל להלום בחזהו של קרישנה, אולם האל נשאר בלתי מוטרד, ממש כמו פיל שחובטים עליו עם זר פרחים. קרישנה מיהר אז ותפס את שתי ידיו של צָ'אנֻּוּרַה והחל לנופף אותו סביב, ובמהלך התנועה הסיבובית, הלה איבד את חייו. קרישנה השליך אותו לאדמה, והוא צנח, כמו דגלו של אינְדְרַה, ותכשיטיו ועדיו כולם התפזרו לכל עבר.

גם מוּשְׁטיקַה היכה את בַּלַראמה, ובַּלַראמה השיב לו במכה אחת אפיים. אחוז כולו בחיל ורעדה, פיו נוטף דם וקיא, מוּשְׁטיקַה נפח אז את נשמתו ונפל, כמו עץ שנכרת בסופה. אחרי מותם של השניים, הסתער המתאבק קֻוּטַה, אולם בַּלַראמה תפס אותו מיד בידו השמאלית והרג אותו כלאחר יד. המתאבק שַׂלַה התפרץ, וקרישנה בעט בו וניפץ את ראשו. עכשיו הסתער המתאבק תושַׂלַה, אלא שגם זה נהרג מיד באותו אופן. כך המיתו קרישנה ובַּלַראמה את כל המתאבקים הגדולים, ושאר המתאבקים נסו על נפשם מן הזירה. ילדי הרועים רצו אז ברוב שמחה לברך את חבריהם, קרישנה ובַּלַראמה, ובשעה ששוחחו אודות הניצחון הגדול, הלמו גם התופים, ופעמוני הקרסול של קרישנה ובַּלַראמה צילצלו.

קהל הצופים כולם מחאו כפיהם בהתרגשות, ושמחתם היתה ללא גבול. הבְּרָאהְמַנּים, משולהבים, נשאו דברי הלל. רק קַמְּסַה נעצב; הוא לא מחא כפיו, גם לא בירך את קרישנה. נרגז על הלמות התופים, שבישרה את נצחונו של קרישנה, ומצטער על מותם של המתאבקים ומנוסת השאר, הוא הורה מיד להפסיק את התיפוף. הוא גם אמר למרעיו: ״אני מצווה כי תסלקו מיד את שני בניו של וַסודֵוַה מחוץ למַתְהוּרָא. את ילדי הרועים שבאו איתם תשדדו ותבזזו מרכושם. נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה נהג ברמאות, ומשום כך איסרו אותו והירגו אותו מיד. וגם וַסודֵוַה הנוכל צריך למות. הירגו גם את אבי, אוּגְרַסֵנַה, שתומך תמיד באויבי, נגד רצוני.״

דבריו של קַמְּסַה הציתו את חמתו של קרישנה, וכהרף עין הוא קפץ מעבר לשומריו הגבוהים של המלך. קַמְּסַה היה מוכן למתקפתו של קרישנה; כבר מראשית ידע שהוא יהיה סיבת מותו. הוא שלף בן רגע את חרבו ואחז במגינו, והיה מוכן להשיב מלחמה. אף שנופף בחרבו לכל עבר, אישיות אלוה רב האון, תפס אותו בכוח. האל, מקלטה של הבריאה כולה, שמטבור הלוטוס שלו זו מתחוללת, הפיל אז את כתרו של קַמְּסַה מראשו ומשך את שיערו הארוך בידו. הוא גרר את קַמְּסַה ממושבו אל זירת ההיאבקות והשליך אותו לארץ. או אז הוא התיישב על חזהו ברגליים פסוקות והחל להלום בו עוד ועוד; עד שהלה נפח את נשמתו, פשוט ממהלומות אגרופיו.

עתה, כדי להבטיח להוריו שאכן הוא מת, קרישנה גרר את קַמְּסַה, ממש כמו אריה שגורר פיל שהמית. קול שאגה אדיר עלה אז מכל עבר; חלקו היה תרועות שמחה, וחלקו זעקות ובכי. מן היום שנודע לקַמְּסַה שיומת בידי בנה השמיני של דֵוַקִי, הוא לא פסק מלהגות בקרישנה. הוא הגה בו עשרים וארבע שעות ביממה, גם בשעה שאכל, גם בשעה שהלך, ואפילו כאשר נשם. רק טבעי איפוא, שזכה בגאולה. בבהגווד-גיטה נאמר, סַדָא תַד-בְּהָאוַה-בְּהָאויתַהּ: גופו הבא של האדם נקבע לו על-פי המחשבות שחשב בחייו. קַמְּסַה הגה בקרישנה אוחז בגלגל, כלומר בנָארָאיַנַּה שאוחז בגלגל, בקונכיה, בפרח לוטוס ובאַלָה.

על-פי דעתם של בני סמכא, קַמְּסַה זכה אחרי מותו בסָארֻוּפְּיַה-מוּקְתי, או בדמות זהה לזו של נָארָאיַנַּה (וישנו). בכוכבי הוַיְקוּנְּטְהַה התושבים כולם ניחנים במראה גופו של נָארָאיַנַּה. קַמְּסַה הפך אחרי מותו לבן חורין והתעלה לוַיְקוּנְּטְהַלוקַה. אירוע זה מלמד שאפילו מי שחושב אודות האל מתוך איבה, זוכה בגאולה ומגיע לכוכבי הוַיְקוּנְּטְהַה. קל וחומר איפוא, הדבקים הטהורים שהוגים באל באופן חיובי. האויבים שקרישנה הורג, זוכים בגאולה ומגיעים לרוב לבְּרַהְמַגְ'יותי הבלתי אישי. מאחר שאישיות אלוה הינו כולו טוב, הרי שכל מי שהוגה בו, בין אם כאויב ובין אם כידיד, זוכה בגאולה. אלא שגאולתם של הדבקים שונה מזו של האויבים. אויביו זוכים בדרך כלל בגאולת הסָאיוּגְ'יַה, ולעיתים גם בגאולת הסָארֻוּפְּיַה.

היו לקַמְּסַה שמונה אחים, ובראשם קַנְקַה, כולם צעירים ממנו. וכאשר הבינו שאחיהם הבכור נהרג, אלה הסתערו יחדיו על קרישנה, מלאי חימה, מנסים להרוג אותו. קַמְּסַה ואחיו היו כולם דודיו של קרישנה; הם היו אחיה של אמו, דֵוַקִי. קרישנה, כשהרג את קַמְּסַה, המית איפוא דוד, דבר שנוגד את הכללים הוֵדיים. קרישנה אינו תלוי אמנם בכללים הוֵדיים, אולם רק בלית ברירה הוא עובר עליהם. איש מלבד קרישנה לא יכול היה להרוג את קַמְּסַה; קרישנה נאלץ איפוא, להמית אותו בעצמו. אולם באשר לשמונת אחיו, בַּלַראמה טיפל בזה. אמו, רוהינִּי היתה אמנם אשתו של וַסוּדֵוַה, אולם לא היתה אחות של קַמְּסַה, ומשום כך יכול היה לקחת על עצמו את המלאכה. הוא תפס בנשק הראשון שהזדמן לו (קרוב לודאי חת הפיל שנשא), והמית את האחים בזה אחר זה, כמו אריה שהורג להקת צבאים. קרישנה ובַּלַראמה איששו במעשם את דברי הכתובים שהאל מתגלה כדי לגונן על הצדיקים ולכלות את הרשעים, אשר עוינים תמיד את האלים-למחצה.

אלים למחצה מכוכבים עליונים החלו להמטיר פרחים, כאות ברכה לקרישנה ולבַּלַראמה. היו ביניהם גם שיווה וברהמה הדגולים וכולם הריעו בשמחה, עולצים על מותו של קַמְּסַה. התופים הלמו, פרחים נשרו מעדן, ונשות האלים חוללו בהתרגשות.

רק נשותיהם של קַמְּסַה ושמונת אחיו קוננו והיכו על מצחן והזילו דמעות רבות על מותם הפתאומי של בעליהן. מתייפחות מרה ומחבקות את גופותיהם, הן פנו בבכי אל המתים: ״בעלינו היקרים, כה רחומים הייתם ומגוננים על התלויים בכם. עתה, עם מותכם, גם אנחנו כמו מתות, ואיתנו בתיכם וילדיכם. מותכם חילל כליל את כל האירועים המבורכים שעמדו להתרחש, כגון קרבן הקשת. ואתם מתים עתה משום שהתאכזרתם לחפים מפשע. מותכם היה בלתי נמנע, כי ייסרתם אנשים תמימים, חוקי הטבע אינם שותקים על עוול שכזה. אנו יודעות שקרישנה הינו אישיות אלוה. הוא אדון הכול והנהנה העליון. מכאן שמי שמתעלם מסמכותו, לא ידע אושר, גם יפגוש בסופו, כמותכם, במותו.״

קרישנה, חומל על דודותיו, ניסה לנחם אותן כמידת יכולתו. הוא גם ניהל בעצמו את טקסי הלוויה, שהרי היה אחינם של המתים. כאשר כל זה תם ונשלם, קרישנה ובַּלַראמה מיהרו לשחרר את הוריהם, וַסודֵוַה ודֵוַקִי, שנכלאו בידי קַמְּסַה. הם נפלו לרגליהם ואמרו תפילות. משום שקרישנה היה בנם, וַסודֵוַה ודֵוַקִי נאלצו לסבול תלאות רבות. שניהם היו מודעים למעמדו הרם של קרישנה. ואף שנגע בכפות רגליהם והשתחוה לפניהם בתפילות, הם לא חיבקו אותו; הם סתם עמדו שם והקשיבו לדבריו. קרישנה נולד אמנם כבנם, אולם תמיד היו מודעים למעמדו.



מאמרים נוספים מאת ספרי בְּהַקְתיוֵדָאנְתַה

כתיבת תגובה

Bookmark and Share
וידאו
מהי מטרת החיים?
שיחה על הצורך הבסיסי של כל בני האדם - לאהוב ולהיות אהוב
עולם מעבר לשמים
קליפ תמונות מוורינדאוון - הודו, המלווה בשירו של מייקל קסידי
פרות שמחות
ארגון "הגנה על פרות" בהודו דואג לפרות ושוורים פצועים בדרך מיוחדת במינה
הרשמה לניוזלטר