סיפורי קרישנה: פרק 82 – קרישנה ובַּלַרָאמַה פוגשים את תושבי ורינדאוון

פעם, בעת שקרישנה ובַּלַראמה חיו להם בשלוה בעירם הגדולה דְוָארַקָא, התרחש מאורע נדיר עד מאד—ליקוי חמה מלא, כמו זה שמתחולל בסופה של קַלְפַּה, כלומר בסוף יומו של ברהמה. בסופה של כל קַלְפַּה השמש מתכסה בענן גדול וגשמים עזים מציפים את מערכות הכוכבים התחתונות, עד לסְוַרְגַלוקַה. מחישובים אסטרונומיים נודע לאנשים על הליקוי הגדול הזה בעוד מועד, וכולם—גברים ונשים—החליטו להתאסף יחדיו בסַמַנְתַה-פַּנְצַ'קַה, שהינו אתר קדוש בקוּרוּקְשֵׁתְרַה.

זהו מקום קדוש כיוון שפַּרַשׂוּראמה, שהינו התגלות של האל, ביצע שם הקרבות גדולות אחרי שחיסל את כל הקְשַׁתְרייות בעולם עשרים ואחת פעם. אחרי שהרג את הקְשַׁתְרייות, דמם התנקז לזרם אדיר, והוא חפר אז חמש בריכות ענקיות בסַמַנְתַה-פַּנְצַ'קַה ומילא אותן בדם הזה. פַּרַשׂוּראמה משתייך לווישנו-תַתְתְוַה, וכפי שנזכר באִישׂופַּנישַׁד, וישנו-תַתְתְוַה אינו ניטמא בפעילות חטאה לעולם. מכאן שגם הוא ניחן במלוא העוצמה ואינו מיטמא, ואף-על-פי-כן, כדי להפגין התנהגות מושלמת, הוא ערך במקום הקרבות גדולות כדי לכפר על חטאו-לכאורה—הריגת הקְשַׁתְרייות. הוא לימד בדוגמתו שהרג, אף שנחוץ לפעמים, אינו טוב. הוא ראה את עצמו אשם בהכחדה נפשעת; מה כבדה איפוא, אשמתנו, בשעה שאנו עוסקים בפעילות נפשעת ובלתי מוסמכת שכזו. משום כך גם אסורה הריגת בעלי חיים בעולם כולו כבר מימים עברו.

אישי התקופה החשובים כולם הגיעו לשם, לאתר הקדוש, לרגל ליקוי החמה. ואלה הם כמה מן החשובים שבהם: מן מבוגרים נזכרים אַקְרֻוּרַה, וַסוּדֵוַה ואוּגְרַסֵנַה; ומן הצעירים נזכרים גַדַה, פְּרַדְיוּמְנַה, סָאמְבַּה ועוד רבים מבני שושלת היַדוּ—כולם באו לכפר שם על חטאים שביצעו במהלך ביצוע חובותיהם. כיוון שבני היַדוּ כמעט כולם הלכו לקוּרוּקְשֵׁתְרַה, היו כמה—אַנירוּדְדְהַה בנו של פְּרַדְיוּמְנַה, וקְרּיתַוַרְמָא מפקד צבא היַדוּ, ועמם סוּצַ'נְדְרַה, שׂוּקַה וסָארַנַה—שנשארו כדי לגונן על עירם.

בני היַדוּ מטבעם הינם יפי תואר, אולם עתה—מקושטים בשרשראות זהב ובזרי פרחים, ולבושים ברוב הדר ונושאים את כלי נשקם—התעצם יופיים הטבעי מאה מונים יותר. הם הגיעו למקום על מרכבות מפוארות, שדמו לאוירוניהם של האלים-למחצה, רתומות לסוסים עצומים שדהרו כמו גלי ים. והיו כמה שרכבו על פילים מוצקים וחסונים שנעו כמו העננים בשמים. נשותיהם נישאו על אפריונים מרהיבים בידי גברים יפים שדמו ממש לוידְיָאדְהַרים. קהלם כולו דמה ביופיו לקהלם של האלים-למחצה מעדן.

אחרי שהגיעו לקוּרוּקְשֵׁתְרַה הם התרחצו על-פי כללי הטקס, מתוך שליטה עצמית, וגם צמו כל משך הליקוי, כדי לבטל את התגובות לחטאיהם. וכמנהג הוֵדי להעניק תרומות בשעת ליקוי, גם בני היַדוּ חילקו מאות פרות לבְּרָאהְמַנּים—כולן מקושטות בבדים ותכשיטים. לקרסוליהן היו פעמוני זהב והן ענדו זרי פרחים לצוארן.

הם שוב רחצו באגמים שיצר פַּרַשׂוּראמה, ואז האכילו את הבְּרָאהְמַנּים בשפע של מזון משובח שהותקן כולו בחמאה. על-פי הוודות המאכלים נחלקים לשני סוגים—האחד אינו מבושל, והשני מבושל. מזון לא מבושל אין פירושו ירקות או דגנים טריים, אלא מזון שהורתח במים; בעוד שמזון מבושל נעשה בגְהִי. צַ'פַּתים, דַהְל, אורז ותבשילי ירקות פשוטים, כמו גם סלטי פירות וירקות נקראים מאכלים לא מבושלים. ואילו פּוּרִים, קַצ'ורים, סַמּוסות, כדורים מתוקים וכו'—אלה נקראים מאכלים מבושלים. אם כן, המזון שהוגש לבְּרָאהְמַנּים שהוזמנו על-ידי בני היַדוּ היה כולו מבושל.

הטקסים שבני היַדוּ ביצעו דמו לכאורה לטקסים שמבצעים קַרְמִים רגילים. אלא שהקַרְמִים מבצעים טקסים שכאלה לצורך עינוג חושים—כדי להשיג מעמד רם, אשה טובה, בית נאה, ילדים טובים, או עושר רב. ואילו תכליתם של היַדַוים היתה שונה לגמרי; מטרתם היתה להציע לקרישנה את אמונם ומסירותם התמידיים. בני היַדוּ היו כולם דבקים גדולים; אחרי לידות רבות של מעשי חסד, הם זכו עתה להתרועע עם קרישנה. ומשום כך במעשיהם כולם—כאשר רחצו באתר הקודש, או כאשר קיימו את טקסי לקוי החמה, או כאשר האכילו את הבְּרָאהְמַנּים—הם רק חשבו באהבה על קרישנה, אלם הנערץ האחד והיחיד.

אחרי שמאכילים את הבְּרָאהְמַנּים, יכולים המארחים, ברשותם של אלה, לאכול את הפְּרַסָאדַם. וכך, אחרי שבני היַדוּ קיבלו את רשותם של הבְּרָאהְמַנּים, הם סעדו בעצמם. אחר כך הם חיפשו להם מקומות מרגוע מתחת לעצים גדולים מצילים, ואחרי שנחו דיים, הם התפנו להזמנת אורחים. הם הזמינו קרובי משפחה וידידים, גם מלכים ושליטים בני חסות רבים; היו ביניהם שליטיהם של מחוזות מַתְסְיַה, אוּשִׂינַרַה, קושַׂלַה, וידַרְבְּהַה, קוּרוּ, סְרּינְגַ'יַה, קָאמְבּוגַ'ה, קֵקַיַה, ועוד רבים—חלקם ידידים וחלקם שליטיהם של מחנות עוינים. אולם חשובים מכול היו תושבי ורינדאוון. אלה, ובראשם נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, סבלו מחרדה ומגעגועים עזים אל קרישנה ובַּלַראמה. עתה, מנצלים את ליקוי החמה, הם באו כולם לראות את חייהם ונשמתם—קרישנה ובַּלַראמה.

תושבי ורינדאוון היו קרובים מאד לבני היַדוּ, והפגישה עכשיו בין שני המחנות, אחרי פרידה כה ממושכת, היתה מלוּוה בהתרגשות עצומה. היה זה מחזה יחיד במינו—שני הצדדים נפגשו זה עם זה בעונג בל יתואר ושוחחו יחדיו. מה רבה היתה שמחתם; לבם פעם בחוזקה ופניהם נראו כמו פרחי לוטוס מלבלבים. אגלי דמעה זלגו מעיניהם, שיער גופם הסתמר, ומרוב התרגשות, דיבורם אבד לזמן מה, וכך החלו צוללים בים של אושר.

כך הגברים נפגשו זה בזה, וגם הנשים נפגשו באופן דומה. הן חיבקו זו את זו בידידות עזה, מחייכות בנועם ומביטות זו אל זו באהבה. ובשעה שהתחבקו, הזעפרן והקוּנְקוּמַה שהיו משוחים על חזן עברו מאחת לשניה, והן הוצפו באושר שמימי. כאשר חיבקו זו את זו בכל לב, פרצי דמעות זלגו על לחייהן. צעירות השתחוו לפני מבוגרות, והמבוגרות הרעיפו עליהן ברכות. כך הן בירכו זו את זו ודרשו בשלום, אולם בסופו של דבר נסוב דיבורן כולו אודות קרישנה, שהרי כולן היו קשורות לעלילותיו בעולם זה והוא היווה מרכז מעשיהן כולם. כל מעשה שביצעו—חברתי, מדיני, דתי או סתם שגרתי—הפך משום כך לנשגב.

התעלות אמיתית של חיי אדם מושתתת על ידע ופרישות. בספר הראשון של השרימד בהאגותם נאמר ששירות מסור לקרישנה מקנה מוכנית ידע ופרישות מושלמים. בני היַדוּ ורועי הבקר מוורינדאוון—מחשבותיהם התמקדו בקרישנה תמיד, וזהו סימנו של ידע מושלם. כי מאחר שמֵחְשָבם היה נתון כליל לקרישנה, הרי שהיה פטור מכל פעילות חומרית. שרילה רֻוּפַּה גוסְוָאמִי הגדיר מצב חיים שכזה כיוּקְתַה-וַיְרָאגְיַה. מכאן שידע ופרישות אינם סתם שכלתנות יבשה והתנזרות ממעשים, אלא עשיה ודיבור הקשורים לקרישנה בלבד.

קוּנְתִידֵוִי ווַסוּדֵוַה, שהיו אח ואחות, נפגשו עתה, על כל בניהם, כלותיהם, נשותיהם, ילדיהם ושאר בני המשפחה, אחרי פרידה ארוכה עד מאד, ובשעה ששוחחו זה עם זה, צרות עברם נשכחו מהם כליל. קוּנְתִידֵוִי פנתה אז אל אחיה וַסוּדֵוַה: ״אחי היקר, כמה חסרת מזל אנוכי; אפילו אחת מתקוותי לא התגשמה. כי הנה, אף שיש לי אח קדוש כמותך, מושלם מכל בחינה, לא שאלת כלל אודות ימי סבלי.״ קוּנְתִידֵוִי נזכרה מן הסתם בשפלותם של דוּרְיודְהַנַה ודְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה וכיצד גירשו אותה ואת בניה מן הממלכה. היא המשיכה: ״אני מבינה עתה שכאשר הגורל מפנה עורפו למישהו, שוכחים אותו אפילו הקרובים לו ביותר—אפילו אב, אם או ילדים. משום כך אחי, איני מאשימה אותך.״

וַסוּדֵוַה השיב לה: ״אחותי, אל תצטערי, גם אל תאשימי אותי כך. עלינו לזכור תמיד שכולנו בסך הכול כמו כלי משחק בידי ההשגחה העליונה; כולנו נתונים כליל לשליטתו של אלוהים. המעשים למיניהם והתגובות להם, גם אלה מתרחשים בשליטתו. וגם אנו, כידוע לך, סבלנו מאד מידי המלך קַמְּסַה; הוא רדף אותנו ופיזר אותנו לכל עבר. היינו שרויים בחרדה רבה ורק לאחרונה, בחסד האל, שבנו לבתינו.״

וַסוּדֵוַה ואוּגְרַסֵנַה פנו אז לפגוש את המלכים שבאו לבקר אותם, וקיבלו את פניהם כנדרש. גם קרישנה היה שם, ומראהו נסך באורחים כולם עונג נשגב וגם שלווה רבה. מבין האורחים החשובים היו שם בְּהִישְׁמַדֵוַה, דְרונָּאצָ'ארְיַה, דְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה, דוּרְיודְהַנַה, וגָאנְדְהָארִי ובניה; היו גם המלך יוּדְהישְׁטְהירַה ואשתו ושאר הפָּאנְּדַּוים וקוּנְתִי; והיו סְרּינְגַ'יַה, וידוּרַה, קְרּיפָאצָ'ארְיַה, קוּנְתיבְּהוגַ'ה, וירָאטַה, נַגְנַג'ית, פּוּרוּג'ית, דְרוּפַּדַה, שַׂלְיַה, דְהְרּישְׁטַקֵתוּ, מלך קָאשִׂי, דַמַגְהושַׁה, וישָׂאלָאקְשַׁה, מלך מיתְהילָא, מלך מַדְרַס (שנודעה לפנים כמַדְרַה), מלך קֵקַיַה, יוּדְהָאמַנְיוּ, סוּשַׂרְמָא, בָּאהְלִיקַה ובניו, ועוד מלכים רבים בני חסותו של המלך יוּדְהישְׁטְהירַה.

המבקרים צפו כולם בקרישנה עם אלפי מלכותיו ונמלאו סיפוק מיפי המראה והשיפעה הנשגבת. הם ביקרו באופן אישי את קרישנה ובַּלַראמה ואחרי שהתקבלו כראוי, החלו מפארים את שושלת היַדוּ, ובמיוחד את קרישנה ובַּלַראמה. אוּגְרַסֵנַה מלך על שושלת הבְּהוגַ'ה ונחשב איפוא, לראש היַדוּ. משום כך הפנו המבקרים את דבריהם אליו: ״הוד מעלתך אוּגְרַסֵנַה, מלך הבְּהוגַ'ה, למעשה, היַדַוים הינם היחידים בעולם זה שהינם מושלמים מכל בחינה. הלל הלל לכם! הלל לכם! שלמותכם מתבטאת בכך שאתם רואים תמיד את קרישנה, אותו מחפשים היוגִים הגדולים בשנים רבות של סיגופים. והנה אתם מצויים במגע ישיר עמו בכל רגע ושניה.״

״המזמורים הוֵדיים מהללים כולם את קרישנה, אישיות אלוה. מימי הגנגס נחשבים לקדושים כיוון שרחצו את כפות רגלי הלוטוס שלו. הספרות הוֵדית הינה הוראותיו, ומטרת לימוד הוודות היא לדעת אותו. משום כך גם מילותיו ועלילותיו הינן מטהרות תמיד. בהשפעת הזמן והנסיבות, הידלדל העולם כמעט כליל מאוצרותיו, אולם מאז שקרישנה הופיע עלי-אדמות, מעצם מגע כפות רגלי הלוטוס שלו, הפך הכול שוב מבורך ורב שיפעה. בגלל נוכחותו, גם שאיפותינו ומאוויינו כולם מתגשמים בהדרגה. הוד מעלתך מלך הבְּהוגַ'ה, אתה קשור אל שושלת היַדוּ בקשרי נשואים ובקשרי דם, ומשום כך אתה מצוי במגע תמידי עם קרישנה ויכול לראות אותו בכל עת. קרישנה נע ביניכם, משוחח עמכם, וגם יושב, נח וסועד איתכם. ואף שהיַדַוים נראים כמו טרודים תמיד בעיסוקים ארציים, שברגיל סוללים את דרכו של אדם לגיהנום, הרי שבזכותו של קרישנה, שהינו אישיות אלוה העילאי, וישנו-תַתְתְוַה היודע-כול, השורה בכול והכל-יכול—בזכות נוכחותו כולכם פטורים למעשה, מכל טומאה חומרית. אתם בני חורין ושרויים במעמד הנשגב של קיום הברהמן.״

תושבי ורינדאוון בהנהגת נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה החליטו ללכת לקוּרוּקְשֵׁתְרַה אחרי שנודע להם שקרישנה יבוא לשם לרגל ליקוי החמה. המלך נַנְדַה, עם שאר רועי הבקר, העמיסו את חפציהם על עגלות שורים, וכולם שמו פעמיהם אל קוּרוּקְשֵׁתְרַה, לראות את בניהם האהובים, קרישנה ובַּלַראמה. בני היַדוּ כולם עלצו למראה תושבי ורינדאוון, ונעמדו מיד כדי לקבל את פניהם, וכאילו שבו לחיים. שני הצדדים היו להוטים להיפגש, ועתה הם התחבקו זה עם זה לסיפוקם המלא, ונשארו חבוקים למשך שעה ארוכה.

כאשר וַסוּדֵוַה ראה את נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, הוא זינק מיד לקראתו וחיבק אותו באהבה. הוא גולל אז את קורותיו—כיצד נאסר בידי המלך קַמְּסַה, כיצד נהרגו תינוקיו, וכיצד, מיד אחרי שקרישנה נולד, הוא העביר אותו לביתו של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, שם הוא ומלכתו, יַשׂודָא, גידלו את שני ילדיו, קרישנה ובַּלַראמה, כמו את ילדיהם שלהם. גם קרישנה ובַּלַראמה מיהרו לחבק את המלך נַנְדַה ואת אמא יַשׂודָא והשתחוו לכפות רגליהם. הם אהבו את נַנְדַה ואת יַשׂודָא כמו היו הוריהם, וקולם נשנק עתה מהתרגשות ולא יכלו להוציא הגה מפיהם כמה רגעים. נַנְדַה ויַשׂודָא המבורכים מכול אימצו אז את בניהם אל חיקם וחיבקו אותם בכל לבם. זמן רב היו שקועים בצער בגלל פרידתם הממושכת מן השניים, אולם עתה, אחרי שנפגשו וגם חיבקו אותם, מצוקתם חלפה כליל.

דֵוַקִי, אמו של קרישנה, ורוהינִּי, אמו של בַּלַראמה, חיבקו אז את יַשׂודָא ואמרו, ״יַשׂודָאדֵוִי יקרה, את ונַנְדַה מַהָארָאגַ'ה שניכם הינכם ידידים גדולים שלנו. כאשר אנחנו נזכרים בכם ובמעשה ידידותכם אנחנו מתרגשים מאד. חובנו לכם הינו עצום, וגם אם היינו מנסים לגמול לכם בשיפעתו של מלך עדן, זה לא היה מספיק. לא נשכח את יחסיכם אלינו לעולם. כאשר קרישנה ובַּלַראמה נולדו, עוד לפני שראו אפילו את אמם ואביהם האמיתיים, הם הופקדו בידיכם ואתם גידלתם אותם כמו את ילדיכם שלכם. דאגתם להם כמו שציפור דואגת לגוזליה בקן. האכלתם אותם, טיפלתם בהם ואהבתם אותם, גם ערכתם להם טקסי דת מבורכים.״

״למעשה, הם אינם בנינו; הם שייכים לכם. את ונַנְדַה מַהָארָאגַ'ה הינכם הוריהם האמיתיים. תחת השגחתכם לא אוּנה להם כל רע; הם לא ידעו כל פחד. טיפול אוהב שכזה מתאים לחלוטין למעמדכם הרם. אצילי הרוח אינם מבדילים בין ילדיהם שלהם לבין ילדי זולתם, ומי אציל יותר ממכם!״

הגופִּיות מוורינדאוון, כבר מראשית חייהן, לא ידעו דבר מלבד קרישנה. קרישנה ובַּלַראמה היו הכול עבורן, וכיוון שהיו קשורות כל כך לאל, אפילו לא לראות אותו שבריר שניה, בגלל עיפעוף העין—היה בלתי נסבל. הן גינו את ברהמה, בורא הגוף הזה, על שיצר ברוב סכלות עפעפיים שממצמצים ומונעים מהן לראות את קרישנה. בגלל שנות פרידה ארוכות, עתה, משראו את קרישנה, היתה התרגשותן ושמחתן עזות מאד. איש לא מסוגל אפילו לדמות לו בנפשו את להיטותן לשוב ולראותו. עם עיניהן הן צפנו מיד את דמותו בלבן וחיבקו אותו לסיפוקן המלא. למרות שחיבקו אותו במחשבתן בלבד, הן הוצפו בשמחה אקסטתית ושכחו עצמן כליל. אפילו היוגִים הגדולים שמתרגלים הגות מתמדת באישיות אלוה, אינם מסוגלים להשיג אותו טראנס אקסטתי שהשיגו הגופִּיות בחיבוקן את קרישנה בלבן. קרישנה, שנמצא בלב כול, הבין את ריגושן ונענה אז לחיבוקן מבפנים.

קרישנה ישב שם עם יַשׂודָא ושתי אמהותיו האחרות, דֵוַקִי ורוהינִּי, אולם כאשר אלה פתחו בשיחה ביניהן, מנצל את ההזדמנות, הוא התחמק עם הגופִּיות למקום מבודד. שם הוא חייך אליהן, ואחרי שחיבק אותן ושאל לשלומן, הוא פנה אליהן במילים מעודדות: ״חברותי היקרות, כידוע לכן, בַּלַראמה ואני עזבנו את ורינדאוון כדי לשמח את קרובינו ואת בני משפחתנו. תקופה ארוכה היינו מעורבים במלחמות עם אויבים, ונאלצנו לשכוח אותכן, למרות שכולכן קשורות אלי ואוהבות אותי כל כך. אין ספק שזו כפיות טובה מצדי, ואף-על-פי-כן אתן שומרות לי אמונים. האם המשכתן להגות בנו, אפילו שזנחנו אתכן כך? גופִּיות יקרות, האם אתן חושבות אותי לכפוי טובה ומשום כך מעדיפות שלא לזכור אותי יותר? האם אתן חושבות ברצינות שלא נהגתי כשורה?״

״אתן יודעות ודאי שלא התכוונתי לעזוב אותכן בכלל; זו ידו של הגורל, שפועל כרצונו ושולט בכול, שהביאה לפירוד הזה. הוא מפגיש בין אנשים, וכרצונו, אחר כך הוא מפריד ביניהם. לעיתים, כאשר רוח עזה נושבת והשמים מכוסים בעננים, חלקיקי אבק זעירים נתפסים בפיסות בד. ואחרי שהסופה שוככת, אלה נפרדים ומתפזרים. כך גם אלוהים הוא שבורא הכול; החפצים שאנו רואים הינם בסך הכול גילויים שונים של אונו. ברצונו העילאי אנחנו נפגשים לפעמים, ולפעמים גם נפרדים. ומכאן שאנחנו תלויים ברצונו כליל.״

״למזלכן הרב פיתחתן אהבה עזה אלי, כי רק עם אהבה כזו ניתן להתעלות למעמד נשגב ולזכות להתרועע איתי. אותה ישות חיה שפיתחה אהבה ומסירות שכאלה, תשוב לבסוף הביתה לאלוהים. כלומר, אהבה ומסירות טהורה לי מרוממת לגאולה העליונה.״

״גופִּיות יקרות שלי, דעו כי אלה אוני בלבד שפועלים בכול. כד חרס למשל, הינו בסך הכול צירוף של אדמה, מים, אויר ושמים. והרכב החומרים הזה נשמר תמיד—בראשיתו, במהלך קיומו, וגם אחרי שזה נכחד. בשעת היווצרותו עשוי הכד מאדמה, מים, אש, אויר ושמים; במהלך קיומו הוא עשוי מאותם חומרים; וכאשר זה נשבר ומתכלה, נשמרים מרכיביו בחלקיה השונים של האנרגיה החומרית. כך גם עולם התופעות—בבריאתו, בקיומו ובחורבנו—כולו הינו בסך הכול גילוי שונה של אוני. ומאחר שאוני אינו נבדל ממני, הרי שאני הוא שמצוי בכול.״

״גם גופה של ישות החיים הינו בסך הכול צירוף חמשת היסודות, וישות החיים שגלומה בגוף החומרי, אף היא הינה חלקיק שלי. ישות החיים נכלאה באוירה חומרית בגלל תפיסתה המוטעית שהיא הינה המתענג העליון. תפיסה עצמית כוזבת שכזו הינה סיבת היכלאותה בקיום החומרי. אני מכל מקום, הינני האמת המוחלטת, ונשגב איפוא, מישויות החיים, גם מגופן החומרי. האונים, החומרי והרוחני, שניהם כפופים לשליטתי. גופִּיות יקרות, בקשתי היא שבמקום להתייסר כל כך, לימדו לראות הכול באופן פילוסופי. או אז תבינו שאתן איתי תמיד, ומיותר להצטער על הפרידה.״

ההוראה החשובה הזו לגופִּיות הינה טובה לכל הדבקים אשר עוסקים בתודעת קרישנה. הפילוסופיה כולה מושתתת על קיום בלתי נתפס של אחדות ושוני בו-זמניים. בבהגווד-גיטה הריבון אומר שהוא קיים בכול בהיבטו הבלתי אישי; אף שהכול נמצא בו, הוא עצמו אינו נמצא בכול. עולם התופעות הינו גילוי של אונו, ומאחר שהאון אינו שונה ממקור האון, הרי שדבר אינו נבדל מקרישנה. בהעדרה של תודעה מוחלטת שכזו, תודעת קרישנה, אנו חווים פירוד מקרישנה; אולם למרבה המזל, כאשר אנו שרויים בתודעה כזו, לא קיים עוד כל פירוד. תהליך השירות המסור נועד לשוב ולעורר תודעת קרישנה, ואותו דבק בר מזל שמבין שהאנרגיה החומרית אינה שונה מקרישנה, יודע להשתמש באנרגיה זו, על תוצריה, בשירותו של הריבון. מכל מקום, ישות חיים שכחנית המשוללת תודעת קרישנה, אף שגם היא חלקיק של אלוהים, מנסה לשים עצמה למתענגת העולם. סבוכה כך בכבלי החומר, מאלצת אותה האנרגיה החומרית להמשיך ולהתמיד בקיומה החומרי. הבהגווד-גיטה מאששת גם את זה. ישות החיים, אף שכפופה כליל לתכתיבי החומר, מדמה לעצמה שהינה הכול מכול והמתענג העליון.

דבק שמודע לחלוטין שהאַרְצָ'א-ויגְרַהַה, או דמותו של קרישנה במקדש, הינו אותו סַץ'-צ'יד-אָאנַנְדַה-ויגְרַהַה כמו קרישנה עצמו—שירותו לדמות המֻוּרְתי שבמקדש הופך לשירות ישיר לקרישנה. גם המקדש עצמו, אביזריו, והמזון שמוצע לדמות האל—כל אלה אינם נבדלים מקרישנה. מי שיקים את הכללים שמורים האָאצָ'ארְיות, יוכל, תחת הדרכה מתאימה, להבין את קרישנה אפילו בעודו בקיום החומרי.

אחרי שקרישנה הורה לגופִּיות את פילוסופית האחדות והשוני הבו-זמניים, אלה נשארו שקועות תמיד בתודעת קרישנה, והפכו בנות חורין, ללא כל שארית של תודעה חומרית. תודעתה של ישות החיים שמתחזה למתענגת, נקראת גִ'יוַה-קושַׂה, כלומר, כלואה בזהות עצמית כוזבת. וכמו הגופִּיות, כל מי שיקיים את הוראותיו של קרישנה, ישתחרר מיד מכלא הגִ'יוַה-קושַׂה. אדם מודע לקרישנה הינו פטור מכל זהות כוזבת; הוא מנצל הכול לשירותו של קרישנה ולעולם אינו נפרד מאלוהיו.

הגופִּיות התפללו אז אל קרישנה: ״קרישנה יקר, מטבורך צומח פרח הלוטוס, מקום לידתו של ברהמה הבורא. איש אינו מסוגל לאמוד את תפארתך או את שפעיך. אלה נשארים כמוסים אפילו בפני אנשי המחשבה הדגולים, שליטי כוחות הנסתר. מכל מקום, אותה נשמה מותנית שנפלה לבאר האפילה של הקיום החומרי, יכולה למצוא על-נקלה מקלט אצל כפות רגליך. או אז מובטחת לה גאולתה.״ ״קרישנה יקר,״ הן המשיכו, ״אנו טרודות תמיד במשק ביתנו, ומשום כך אנחנו מבקשות שתשאר בתוך לבנו, כמו השמש העולה. זו תהיה לנו הגדולה שבברכות.״

הגופִּיות מודעות לקרישנה כליל ומכאן שהינן בנות חורין תמיד. הן רק הציגו עצמן כמו סבוכות במשק ביתן בוורינדאוון. למרות געגועיהן העזים, אותן גופִּיות מוורינדאוון לא היתאוו בכלל ללכת עם קרישנה לדְוָארַקָא, עירו. הן העדיפו להישאר עסוקות בוורינדאוון ולחוש את נוכחותו על כל צעד ושעל בחייהן. הן אפילו הזמינו את קרישנה לשוב עמן לכפר. הקיום הרגשי הנשגב הזה של הגופִּיות מהווה הבסיס לתורתו של שְׂרִי צ'איטניה. חגיגת הרַתְהַה-יָאתְרָא ששְׂרִי צ'איטניה נהג לערוך הינה התהליך הרגשי של החזרת קרישנה לוורינדאוון. שְׂרִימַתִי רָאדְהָארַאנִּי סרבה ללכת עם קרישנה לדְוָארַקָא ליהנות מחברתו באוירת מלכוּת; היא רצתה ליהנות עמו באוירתה המקורית של ורינדאוון. גם קרישנה קשור מאד לגופִּיות, ומשום כך אינו עוזב את ורינדאוון לעולם. וכך נשארים תושבי הכפר מסופקים כליל בתודעת קרישנה.



מאמרים נוספים מאת ספרי בְּהַקְתיוֵדָאנְתַה

כתיבת תגובה

Bookmark and Share
וידאו
מהי מטרת החיים?
שיחה על הצורך הבסיסי של כל בני האדם - לאהוב ולהיות אהוב
עולם מעבר לשמים
קליפ תמונות מוורינדאוון - הודו, המלווה בשירו של מייקל קסידי
פרות שמחות
ארגון "הגנה על פרות" בהודו דואג לפרות ושוורים פצועים בדרך מיוחדת במינה
הרשמה לניוזלטר