אבן החכמים
בספרו הָרינָאם צִ'ינְתָאמָנִי מנתח שְׂרִילַה בהקטיוינוֹדַה טְהָאקוּרַה (1838-1914) את שיחתם הנשגבה של שְׂרי צ'איטניה מַהָאפְּרַבְּהוּ עם הָרי דָאסַה טְהָאקוּרַה, מורה דגול לזמרת שמות האל. שיחה זו מתוארת בפרק השלישי של האַנְתְיַה לִילָא, בספר צ'איטניה צַ'ריתָאמְרִּתַה.
בהקטיוינוֹדַה אשר מלבד היותו מורה רוחני דגול, היה גם שופט בית משפט בתקופת השלטון הבריטי בהודו, הינו אישיות נדירה במינה. מחשבתו הבהירה והאנליטית עוזרת להבין בצורה ברורה ביותר נושאים מורכבים עד מאוד. בתרגומו המצוין ובשפתו הברורה של שְׂרִילַה בהאנו סְוָאמי ניתן על נקלה להבין את המטרה העליונה של הספרות הוֵדית העתיקה, אותה מתאר בהקטיוינוֹדַה.
מאמר זה מתבסס ברובו על שני הפרקים הראשונים של הָרינָאם צִ'ינְתָאמָנִי מאת בהקטיוינוֹדַה טְהָאקוּרַה.
שאלתו של שְׂרי צ'איטניה מַהָאפְּרַבְּהוּ
שְׂרי צ'איטניה מַהָאפְּרַבְּהוּ (קרישנה בהתגלותו כדבק) הקפיד יום יום לבקר את דבקו הנאמן הָרי דָאסַה טְהָאקוּרַה. עקב מוצאו המוסלמי של הָרי דָאסַה נבצר ממנו לבקר במקדש של לוֹרד גַ'גַנְנָאתְהַה' (קרישנה). לכן שְׂרי צ'איטניה מַהָאפְּרַבְּהוּ אשר הוא לוֹרד גַ'גַנְנָאתְהַה בעצמו, היה מגיע אל דבקו.
כמובן שהגישה ההינדית אשר שופטת את האדם לפי מוצאו לא התקבלה כלל על ידי שְׂרי צ'איטניה מַהָאפְּרַבְּהוּ, אך יחד עם זאת, הוא נתן להינדים לנהוג לפי דרכם. הוא לא נלחם בם, אלא לימד דרך דוגמתו האישית כיצד לפעול. גם הָרי דָאס טְהָאקוּרַה מצדו, לא התרגש מכך, אין הוא רצה להלהיט את חמתם של דתיים קנאיים, ולכן הוא נשאר במקום מרוחק ומבודד, משקיף על כיפת המקדש. שם, דרך שינון השם הקדוש (מדיטציית הרא קרישנה), הוא חווה את האל בכל רגע ורגע. ובנוסף, שְׂרי צ'איטניה מַהָאפְּרַבְּהוּ היה נוהג לבקרו יום יום.
יום אחד שְׂרי צ'איטניה הגיע בהלך רוח מדוכדך, הוא נעצב למראה אנשים רבים אשר אינם פונים לדרך הבהקטי – דרך הדבקות והמסירות. לכן הוא פנה, בענווה רבה, אל דבקו, הָרי דָאס ושאלו, 'איך ניתן לשחרר את כל אלו, אשר הולכים שבי אחר האנרגיה החומרית?' הָרי דָאס, יודע היטב את מעמדו של שְׂרי צ'איטניה מַהָאפְּרַבְּהוּ, ידע שהאל העליון, המקור לכול, סיבת כל הסיבות בכבודו ובעצמו, עומד מולו. לכן הוא פתח בתפילה יפה.
שְׂרִילַה בהקטיוינוֹדַה משתמש בתפילתו של הָרי דָאס, כדי להסביר כמה נושאים:
- האל עצמו.
- האנרגיות שלו.
- הקיום הרוחני.
- הקיום החומרי.
- קיום הנשמות.
- סוגי העשייה בעולם זה.
למעשה כבר בפרק הראשון, בתשעה עמודים בלבד, מתמצת בהקטיוינוֹדַה את הספרות הוֵדית כולה.
האל
בהקטיוינוֹדַה פותח עם המשפט אשר לימים יהיה המשפט אשר נכתב ונאמר יותר מכל משפט אחר על ידי שְׂרִילַה פרבהופאדה: קְרישְׁנַס תוּ בְּהַגַוָאן סְוַיַם! (בהאג. 1.3.28) "קרישנה הוא אישיות אלוה העילאי". כלומר ההיבט הגבוה ביותר באלוהות, המקור של הכול, הדמות הנשגבה, המודעת ומלאת החדווה. בהקטיוינוֹדַה ממשיך ומסביר שהאל הוא המורה של כל הקיים וכי הוא עצמאי לחלוטין. האל הוא בעל זכות ויכולת לבקש כל מה שהוא רוצה ובו זמנית יכול להשביע את רצונותיו בעצמו. הוא האמת המוחלטת אשר פועל יחד עם אוניו השונים והאנרגיות שלו, באופן בלתי ניתן לתיאור ולהבנה. כלומר אלוהים הוא האישיות היחידה שלא תלויה בדבר.
קרישנה והאנרגיות שלו
קרישנה והאנרגיות שלו שונים וזהים בו זמנית. הדבר דומה לשמש, לאור השמש ולקרני השמש. אור השמש וקרני השמש הם בלתי נפרדים מהשמש עצמה. הם נובעים ממנה ומצויים בכול, אך יחד עם זאת, השמש, (קרישנה) מצויה גם במקום מסוים. כלומר השמש היא מקומית ובלתי מקומית בו זמנית. באופן זה היא מושווית לאלוהות שהיא אישית וגם לא אישית בו זמנית. קרישנה, על ידי האנרגיות שלו שורה בכול, אך יחד עם זאת הוא גם נבדל מהכול. כשם שקרני השמש ואור השמש לא יכולים לפעול בצורה עצמאית אשר נבדלת מהשמש, כך גם האנרגיות של קרישנה כפופות לו לחלוטין. חוקי הטבע כפופים למחוקק שחוקק אותם.
השרימד בהאגותם (4.31.16), מסביר פסקה זו בפסוק אחד מושלם: "ממש כשם שאור השמש אינו שונה מן השמש, ההתגלות הקוסמית אינה שונה מאישיות אלוה. מכאן שאישיות אלוה שורה בבריאה החומרית כולה. כאשר החושים פעילים הם נראים כחלק מהגוף. אולם כאשר הגוף ישן, לא נגלית פעילותם. בדומה לכך נראית הבריאה הקוסמית כולה כשונה מן האל ובו זמנית לא שונה ממנו".
הקיום הרוחני
הקיום הרוחני מצוי מעבר להתגלות החומרית. כל משכניו של האל, דמויותיו, עלילותיו ושמותיו מצויים לנצח בקיום זה. כל הגילויים הללו הם רוחניים לחלוטין ונשגבים לחומר החולף. גם כאשר הם מופיעים בעולם זה זהותם הרוחנית נשמרת. במשכן הרוחני לא קיים זיהום חומרי. החומר הוא עירוב של שלושת מידות הטבע; טוֹבוּת, להיטות ובערות. גם הטוב בעולם החומרי מעורב בלהיטות ובערות ולכן אינו טוב מוחלט. לעומת זאת, המציאות הרוחנית אינה כזו, היא אינה נגועה בזוהמת החומר, היא נשגבה תמיד וכך גם האל.
האל הוא המקור של החומר, הרוח וכן של כל ישויות החיים. הוא תמיד נשאר נשגב. כך מידות הטבע אשר נשלטות על ידיו אינן יכולות להשפיע עליו.
הקיום הרוחני קיים לשם תענוגו של האל ונקרא 'אנרגיה פנימית'.
הקיום החומרי
בניגוד למציאות הרוחנית מצויה מקבילתה החומרית אשר חולפת ומשתנה ללא הרף. מציאות זו מורכבת מ-14 רמות קיום, או מערכות כוכבים. החומר מורכב מחמישה יסודות גשמיים: אדמה, מים, אש, אוויר ואֵתֶר אשר מרכיבים את כל אשר אינו חי בעולם זה – את הצורות ואת הגופים הגשמיים של ישויות החיים. ישנם גם שלושה סוגים של חומר סמוי: המיינד, האינטליגנציה, וההזדהות הכוזבת עם הגוף החומרי. כלומר, למרות שהספרות הוֵדית מציינת בבירור שהגוף שלנו אינו חי, ושאנו, הנשמה, התודעה שבתוכו מעניקה לו חיים, ההזדהות הכוזבת עם הגוף, אשר הינה חומר סמוי יותר, גורמת לנו לחשוב שאנו אכן הגוף הזה, שאנו חומר. דבר זה נוגד לחלוטין את הניסויים המדעיים שטרם הצליחו למצוא חיים בחומר וליצור את החיים עצמם מחומר. אנו עדים תמיד שגוף ללא תודעה הינו גופה, משמע ללא רוח חיים. אנו רואים שגופינו בדומה לרכב, למזגן, למכונת הכביסה ולכל חומר אחר, אינו יכול לפעול ללא תודעה ואת התודעה לא ניתן ליצור במעבדה. משמע, שהטענה הוֵדית שהתודעה נשגבה לחומר היא זו המוכיחה את עצמה, ולא זו אשר טוענת שהחומר הוא מקור החיים. כאמור, החומר הסמוי בצורת ההזדהות עם הגוף, הוא זה אשר גורם לנו לחשוב כך. אם אכן תודעתנו נשגבה לחומר הפיזי, משמע שהיא מטאפיזית, ואם לא ניתן ליצור תודעה בכלים חומריים-פיזיים, אז אכן לא מן הנמנע הוא הדבר, שקיימת מציאות מטאפיזית אשר ממנה התודעה המטאפיזית הגיעה לעולם הפיזי – היא הקיום הרוחני.
קיום הנשמות
עד עכשיו בהקטיוינוֹדַה תיאר את האל, את האנרגיות שלו, את הקיום הרוחני ואת הקיום החומרי. כעת הוא מגיע לתיאור של קיומנו אנו, הנשמות. הקיום הרוחני הוא מושלם בהווייתו, הקיום החומרי משמש כצלו, כבבואה מעוותת שלו. אנו, הנשמות הרוחניות, מצויים באמצע. אנו נצחיים כמו האל, אך מזעריים לידו. בדומה לאל, גם לנו יש תכונות כמו שלו, כשם שלו יש רצון עצמאי כך גם לנו. מטרת קיומנו היא חדווה אינסופית. אלו שמנסים לממש אותה דרך יחסיהם עם האל, עם קרישנה, נשארים בחברתו במציאות הרוחנית. ומי שמנסים להתענג בנפרד מהאל ודואגים לאושרם הפרטי בלבד, מגיעים לעולם החומר, המעניק להם את היכולת לנסות ולחיות בצורה עצמאית מהאל.
מכיוון שישות החיים היא חלק של האל, האל נשאר איתה ומלווה אותה בכל גוף חומרי בה היא נמצאת. ישנם 8,400,000 מיני גופים שנשמה יכולה להיכנס אליהם. האל תמיד חושב על טובתה העליונה של ישות החיים, הוא רחום ורוצה באושרנו, אך מעניק לנו את זכות הבחירה גם כאשר היא נוגדת את טובתנו העליונה.
לאחר שהגדיר בהקטיוינוֹדַה את האל, את אוניו השונים, את הקיום הרוחני, החומרי ואותנו, ישויות החיים. הוא מתחיל לתאר את הדרכים השונות בהן אנו מנסים לממש את אושרנו.
קארמה קָאנְדַה – פעילות חומרית צדיקה
בפסקה זו מדבר בהקטיוינוֹדַה על דתיות ברמתה השטחית ביותר. הוא מסביר על אלו אשר סוגדים לאל למען עצמם ואושרם. אנשים כאלו, לדידו, צריכים לעקוב אחר כללי הדת. לסגוד, לעלות מנחות ולתרגל את הדרכים הוֵדיות להשגת אושר חולף. בהקטיוינוֹדַה מדגיש שלמעשה כל פעילותם הינה חומרית. הם שמים מקלטם בעצמים חומריים, מבקשים דברים חומריים והתוצאה של תרגול כזה הינה חומרית לחלוטין. בהקטיוינוֹדַה דוחה את דרך הקארמה קָאנְדַה ומסביר שדרכה לא ניתן להשיג את הרוחני הנצחי.
גְ'נָאנַה קָאנְדַה – שאיפה לשחרור אימפרסונאלי
לפי בהקטיוינוֹדַה ישנם אנשים אשר מבינים שתהליך הקארמה קָאנְדַה לא יכול להובילם לאושר ולסיפוק אמיתי, הם מבינים שהאושר הרוחני אינו קיים בתוך החומר החולף. כיוון שהחומר חולף וכל סיפוק שנקבל ממנו יתכלה עם הזמן, ישנם אלו אשר שואפים בכל כוחם להשתחרר מהחומר. עבורם קיים הנתיב הבלתי אישי אשר מוביל להבנת הברהמן – טבעה הבלתי אישי של האמת המוחלטת. שאיפתם היא להשתחרר מהחומר ולהיטמע בהיבטו הבלתי אישי של האל אשר שורה בכול. במצב שכזה, סבל החומר לא יכול לגעת בהם.
בהקטיוינוֹדַה מסכם נקודה זו: "לא חסידי הקארמה קָאנְדַה ולא חסידי הגְ'נָאנַה מכוונים את עצמם לקרישנה (להיבט האישי של האלוהות) ולכן אינם יכולים לעולם לחוות את האושר המושג על ידי ביצוע שירות מסור (בהקטי-יוגה) לקרישנה." (עמ' 7)
מסקנתו של בהקטיוינוֹדַה מאוששת בצ'איטניה צַ'ריתָאמְרִּתַה בצורה ברורה ביותר: "בהשוואה לים החדווה הנשגבה אשר חווים באמצעות זמרת המנתרה הרא קרישנה (ההיבט האישי), העונג שנובע מהבנת הברהמן הבלתי אישי (בראהמננדה) דומה למי תעלה רדודים." (צ'.צ'. אדי 7.97)
לאחר ששלל את נתיב הקארמה והגְ'נָאנַה מוביל אותנו בהקטיוינוֹדַה אל עבר בהקטי.
בהקטי – שירות מסור
ישנם שלושה סוגי פעילות צדיקה, אחת מביאה אותנו לאושר חומרי (קארמה קָאנְדַה), השנייה מובילה אותנו לאי סבל שבגאולה אימפרסונליסטית (גְ'נָאנַה) והשלישית אשר מובילה לשירות מסור לאל (בהקטי).
לטענתו של בהקטיוינוֹדַה, נתיב הבהקטי הוא היחיד שניתן להתמיד בו לנצח. תרגול הבהקטי גורם לנו להתרועע עם מתרגלים נוספים. עקב ענוותם הרבה, התרועעות זו פותחת את לבנו ומקנה לנו אמון. האמון מפתח בנו את הרצון לתרגל ולהעמיק את דרך המסירות, אשר מפתחת בנו טעם לשינון שם האל ולרצון לחלוק אותו עם האחר.
בהקטיוינוֹדַה ממשיך: "האל חושב על טובתם של ישויות החיים, לכן הוא התגלה עם שמו הקדוש. האל התגלה כצ'איטניה מַהָאפְּרַבְּהוּ ולימד את הדרך הישירה להשיג אהבת אלוהים. כל מה שישות החיים צריכה לעשות זה רק לזכור את האל ולשנן את שמו." (עמ' 9)
דרכי הקארמה והגְ'נָאנַה הן דרכים עקיפות, אשר יכולות להביא בסופו של דבר לבהקטי. אם הן לא מגיעות לבהקטי הן פשוט נעלמות. התרגול של חזרה על שמות האל (מדיטציית הרא קרישנה) הוא לא כזה, כיוון שהאל הוא מוחלט ולכן אינו שונה משמו. בנתיב הבהקטי הדרך עצמה אינה שונה מהמטרה הסופית. בהקטיוינוֹדַה טוען שניתן להבין אמת זו רק על ידי חסד גדול ולא על ידי חשיבה ספקולטיבית.
"כל דבר אשר הינו נשגב לטבע החומרי נקרא בלתי נתפס, בעוד שהטיעונים כולם ארציים. משום שטיעונים ארציים אינם יכולים לגעת בנושאים נשגבים, אין לנסות להבין נושאים נשגבים באמצעות טיעונים ארציים." (צ'.צ' אָדי 17.308)
בהקטיוינוֹדַה מסכם: "השם הקדוש הוא אבן החכמים שמגשימה את כל התשוקות, אשר מסתכמות באהבת אלוהים. אהבת אלוהים היא החיים עצמם עבור האדם אשר פיתח טעם לשרת את האל ואת דבקיו." (עמ' 10)
התכונות הדרושות כדי לזמר את שם האל
מהן התכונות הדרושות כדי לשנן את שם האל? אם אכן השם הקדוש הוא כה עצמתי, שאלה זו רלוונטית לכל אחד מאיתנו. ביהדות המודרנית למשל, קריאה בשם האל מהווה העבירה החמורה ביותר אותה יכול האדם לבצע. גם בהודו, באזורים מסוימים ניתן לשנן את שם האל רק לאחר הסמכה ממורה רוחני, בעוד ששְׂרי צ'איטניה מַהָאפְּרַבְּהוּ קרא להסמיך רק את מי שמשנן בקביעות את השם הקדוש. זאת אומרת שאותם הודים, אינם עוקבים אחר שְׂרי צ'איטניה והכתבים הוֵדיים עצמם.
גם ביהדות הדבר דומה. בעוד שכיום שם האל נאסר לשימוש, נביאי ישראל והמלכים אשר עשו את רצון ה' ביקשו לשנן את השם הקדוש ללא הרף: "יְהַלְלוּ, אֶת-שֵׁם יְהוָה– כִּי-נִשְׂגָּב שְׁמוֹ לְבַדּוֹ…" (תהילים, קמ"ח. י"ג) מבקש מאיתנו משורר תהילים ומוסיף, "לְךָ-אֶזְבַּח, זֶבַח תּוֹדָה; וּבְשֵׁם יְהוָה אֶקְרָא." (תהילים, קט"ז. י"ז) אין צורך להקריב חיות, הודיה לאל וקריאה בשמו היא ההקרבה הטובה ביותר. כנאמר בבהגווד גיטה (10.25) "בהקרבות אני זמרת השם הקדוש". הנביא צפניה טוען ששם האל יש ביכולתו לאחד את האנושות כולה: "כִּי-אָז אֶהְפֹּךְ אֶל-עַמִּים, שָׂפָה בְרוּרָה, לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם יְהוָה, לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד." (צפניה, ג'. ט')
ואילו הנביא זכריה בחזונו מאשש את דבריו של צפניה, "וְהָיָה יְהוָה לְמֶלֶךְ, עַל-כָּל-הָאָרֶץ; בַּיּוֹם הַהוּא, יִהְיֶה יְהוָה אֶחָד–וּשְׁמוֹ אֶחָד." (זכריה, י"ד. ט')
בהקטיוינוֹדַה טוען שהשם הקדוש ניתן לכולם, ושאין שום דרישות מיוחדות כדי להתחיל ולמדוט עליו. אך הוא מסביר כי רק אלו אשר פיתחו אמון וכמיהה אל השם הקדוש יכולים להגות בו בכנות. הוא ממשיך ואומר שכאשר אנו מתפללים או מבצעים הקרבות כאלו ואחרות, אנו תלויים בזמן, בנסיבות ובתנאים אשר מאפשרים את ביצוע התפילה או ההקרבה, בעוד שהשם הקדוש הוא מעבר לכך. ניתן לקרוא בו תמיד בכל מצב, כשם שמבקש הנביא ישעיה: "הִנֵּה אֵל יְשׁוּעָתִי אֶבְטַח, וְלֹא אֶפְחָד: כִּי-עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ יְהוָה, וַיְהִי-לִי לִישׁוּעָה. וּשְׁאַבְתֶּם-מַיִם, בְּשָׂשׂוֹן, מִמַּעַיְנֵי, הַיְשׁוּעָה. וַאֲמַרְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא, הוֹדוּ לַיהוָה קִרְאוּ בִשְׁמוֹ, הוֹדִיעוּ בָעַמִּים, עֲלִילֹתָיו; הַזְכִּירוּ, כִּי נִשְׂגָּב שְׁמוֹ. זַמְּרוּ יְהוָה, כִּי גֵאוּת עָשָׂה; מידעת (מוּדַעַת) זֹאת, בְּכָל-הָאָרֶץ." (ישעיה, פרק י"ב. ב'- ה)
אם כן, השם הקדוש נמצא כאן עבורנו, אנו רק צריכים לרצות אותו. בשירו ג'יב ג'גוֹ, קורא בהקטיוינוֹדַה: "ועכשיו תתחנן אל השם הקדוש, אל מנתרת הרא קרישנה ותיקח אותה!" בהלך רוח שכזה גם המלך דוד רוצה שנקרא לאל: "אֵלֶיךָ יְהוָה אֶקְרָא; וְאֶל-אֲדֹנָי, אֶתְחַנָּן." (תהילים, ל'. ט')
לסיכום
מתוך חוויה פנימית נדירה במינה, מתאר בהקטיוינוֹדַה את החיבור לשם האל ואת עצמתו הבלתי נדלית:
"אין עוד ידע טהור כמו השם; אין עוד שבועה עוצמתית כמו השם. אין עוד מדיטציה אפקטיבית, כמו זו המודטת על שם האל. אין עוד שום פרי גדול (רווח גדול יותר) מלהשיג את השם. אין פרישות גדולה מלשנן את השם. אין שלווה גדולה יותר מזו המושגת דרך שינון שם האל.
"בעולם הזה אין פעילות צדיקה יותר משינון השם, אין מטרה גבוהה יותר מזו המושגת על ידי השם. השם הקדוש מביא את השחרור הגבוה ביותר, את היעד העליון, את השלווה העליונה ואת המשכן העליון. השם הוא צורתה הנשגבה ביותר של דבקות ומסירות; השם הוא הנטייה הטהורה ביותר של ישות החיים; הוא הדרך הטובה ביותר להביע את האהבה הגדולה ביותר. שינון השם הקדוש מהווה השיטה הטובה ביותר לזכירת האל. השם הוא סיבת כל הסיבות, ובלתי נפרד מהאל, הוא מושא הסגידה העליון ביותר בהיותו המדריך הרוחני האולטימטיבי והמשחרר מסבך הקיום החומרי." (עמ' 59-60)
"בתקופה זו של קַלי אין שום עקרון דתי פרט לזמרת השם הקדוש. אשר מהווה תמצית כל המזמורים הוֵדיים. זוהי משמעות כל הכתובים." ( צ'.צ'. אָדי 7.74)
הרא קרישנה הרא קרישנה, קרישנה קרישנה, הרא הרא,
הרא ראמה הרא ראמה, ראמה ראמה הרא הרא
מאמרים נוספים מאת רז הנדלר
פעיל בעמותת "יוגה של אהבה". חוקר וכותב על הדתות והזרמים השונים. מחבר הספרים בעקבות הדרך, פנינים שזורות על חוט.
|