טעם הצליל – סיפור חיים

קירטןגיבור נעורי עזב את הגוף בגיל 40 מסרטן הכבד. זה קרה לפני שנולדתי. גופו של ג'ון קולטריין לא עמד בשנים של אלכוהוליזם ושימוש בהרואין. אך עובדות חייו אלו עברו מעליי ללא כל התייחסות מיוחדת. הייתי בן 17, נגן חליל קלאסי שהלך ונשבה אחר קסם צלילי סקסופון הטנור שלו. למעשה, כמו רוב בני הנוער, הייתי כבר שבוי שנים קודם בקסם המוזיקה. הולך לבית ספר ושומע באוזניות את הדיוורטימנטי של מוצארט או את הטריו של קית' ג'ארט ומשתומם, צמרמורת בגופי, לא יכול להכיל את היופי הזה, את העושר, העוצמה. היו בצלילים הללו משהו אלוהי ,נצחי ומאד מאד מתוק.

בזמן שירותי הצבאי גמלתי בליבי לנגן כמו ג'ון קולטריין. השפה המוזיקלית ועוצמת הנגינה שלו ביטאו באופן מושלם את אשר על ליבי. בנגינתו הוא זעק לשמיים, ובפראזות המוזיקליות שלו הוא גילם יופי שאין כדוגמתו. "יריעות הצלילים" (Sheets of Sounds) הידועות שלו כמו צבעו את ההכרה בצבעים רבים וסיפורו סיפורים מרתקים ובלתי פוסקים. למרות משיכתי הרבה אז לג'ון קולטריין, לא הייתי ער כלל לנטיות הרוחניות שהפגין בעשור האחרון לחייו. זאת מכיוון שנטיות כאלו לא היו מגובשות אצלי כלל. בהערות לאלבומו האהוב “A Love Supreme” הוא כותב: "במהלך שנת 1957 חוויתי, בחסדו של האל, התעוררות רוחנית אשר הובילה אותי לחיים עשירים, מלאים ופוריים יותר. באותה עת, בהכרת תודה, ביקשתי שתינתן לי היכולת והזכות לשמח אחרים בעזרת מוזיקה. אני חש שהדבר הוענק לי בעזרת חסדו של האל. השבח לאל".

טעם החלום (לְאושר בעולם הזה)
לאחר מספר שנים של לימוד ואימון, ארזתי את סקסופון הטנור שלי ונסעתי ללמוד מוזיקה בניו-יורק. לתדהמתי גיליתי כי ישנם אין ספור נגנים מדהימים וטובים ממני, חלקם ממש ילדים. גיליתי כי ישנם עוד המון נגנים מוכשרים, רציניים ורגישים שמוכנים להקדיש את חייהם למען שלמות מוזיקלית. חלום של חדווה מוזיקלית ושמחת נגינה הפך בין יום לחלום בלהות של תחרות סמויה ולחץ בלתי פוסק להוכיח עצמי כנגן ראוי. במהרה התברר לי שמניע חזק מאד בקרבי היה הרצון לכבוש את העולם בנגינתי המופלאה – תוך שאני מספר לאנושות, בעזרת פראזות מוזיקליות יוצאות דופן, על עולמי הפנימי. אך רצון זה בפרסום החל מכרסם בכנות המוזיקלית וביכולת הביטוי העצמי.

שפע הנגנים, הכישרונות, המופעים והקונצרטים בעיר הגדולה הותיר אותי מבולבל ובתחושה הולכת וגוברת של חוסר ערך. מצאתי עצמי טובע בים של עשייה מוזיקלית מטורפת, ללא יכולת להגדיר בה את קולי שלי. נקלעתי לתרבות של ג'אז ובלוז בה לא הייתי בן בית אמיתי. התברר לי שבנוסף להערצתי את המוזיקה של ג'ון קולטריין אני גם נושא בקרבי מורשת מוזיקלית נוספת שמקורה בארץ הולדתי, שהיא חלק מדמי, ואשר לה התכחשתי.

רגעי השיא המוזיקליים היו אינטימיים – נגינה בהרכבים בחדרי חדרים, תוך השתקעות ביפי המלודיה, ההרמוניה והקצב. כל יציאה החוצה אל העולם הגדול, כמו נגינה במועדונים בעיר, נחוותה כמבחן כואב שטמן בתוכו את המחשבה "אני מנגן טוב?", מחשבה כואבת שנטרלה לגמרי את היצירתיות והספונטניות. חשבתי לי אז שמסירות מוחלטת לאימונים מפרכים יכולה להוביל אותי לדרגה חדשה של נגינה אשר תסייע לי לפרוץ את המחסום בו הייתי וליישר קו עם הנגנים הטובים בעיר. זכרתי שג'ון קולטריין ניגן ללא הפסקה, עד שהיה נרדם בלילה במיטה עם הסקסופון, וכך גם ניסיתי אני לעשות.

התחלתי אז לעשות חשבון נפש עם עצמי, ולהשוות את מספר רגעי השמחה והאושר שמביאה לי הנגינה, לעומת כמות ההקרבה והחרדה שמלווה אותי באימונים ובהופעות. נדהמתי לגלות איזה מחיר אני מוכן לשלם עבור כמה רגעים של אושר מוזיקלי, ולא פחות מזה, עבור התקווה שיום אחד אגיע לרמה "משביעת רצון".

טעם השחרור (מכבלי האגו)
יום אחד נתקלתי במסדרונות האוניברסיטה בהזמנה לסדנת אורח – "נגינה מושלמת וחסרת מאמץ – לשחרר את המוזיקאי-אומן שבפנים" של פסנתרן הג'אז קני וורנר. מייד התחברתי לתובנות ולאמיתות הפשוטות והקולעות שנאמרו בנוגע למכשולים העומדים בפני המוזיקאי. ראשית נדהמתי לשמוע את האמת הכואבת והמשחררת כל כך – "למי אכפת אם אי פעם תנגנו עוד צליל אחד? לאף אחד". כואבת – מכיוון שהיא ריסקה את סיפור המוזיקאי הנפלא שנוגע בלבבות ההמונים, ומשחררת – מכיוון שפתחה אפשרות לשחרר לחץ עצום של הישגיות ובניית ערך עצמי אשר הטלתי על עצמי. שאלתי את עצמי "למי אכפת באמת?" לא מצאתי בן אדם אחד, פרט לעצמי. עוד התברר לי, שעבור רוב המוזיקאים, תלמידים ומורים, חיי המוזיקה הם לחץ אחד מתמיד, אפילו דיכאון. פתאום לא הייתי לבד. הסתבר לי שמדובר בתופעה מאד רווחת שיש לה הסבר וסיבות ברורים.

בסדנה דובר על תפקידו ההרסני של המיינד. הרעיון הוא שיחד עם הרצון של הנגן בחוויה עמוקה יותר, קיים דחף חזק להיות נגן טוב יותר. אספקטים אלו עובדים בדרך כלל באופן מנוגד אחד לשני. מוזיקה יכולה לצאת מהנגן כמו ברק, אם היא אינה נחסמת על-ידי מחשבות. למדתי שהמיינד, מייצר המחשבות, פועל ביחד עם האגו, האחראי על תחושת הזהות והערך העצמי שלנו. נראה (מנקודת המבט של המיינד הכוזב) שעל-מנת להיות טוב עליך לנגן טוב, ועבור מוזיקאים שנופלים במלכודת הזו, כל יום מביא אתו חרדה.

ומה היא אם כך הדרך להשתחרר מרודנותו של המיינד? המפתח הוא ויתור, והדבר הראשון עליו יש לוותר הוא הרצון האובססיבי להישמע טוב בנגינה שלנו. כדי לוותר על רצון זה, עלינו למצוא תחילה סיבה לפעול ולחיות בעולם שהיא מעבר לנגינה, ולהפסיק לזהות את עצמנו עם האופן בו אנו מנגנים. במקום חסר פחד זה אין יותר היקשרות לתוצאות מעשינו. יכולתי להבין מייד במה מדובר ולדמיין את ההקלה העצומה שיכולה להביא איתה גישה שכזו לנגינה. יכולתי לראות כיצד ניתן להיות בו זמנית העושה (המנגן) והמתבונן (המאזין שאינו נקשר לאיכות הנגינה), וכך להתחבר לתדר גבוהה יותר, משולל פחד, תמים, מתוק.

בשבועות הבאים התחדדה אצלי הערנות לסנסציות הגופניות הקיימות בזמן הנגינה. נוכחתי ברמת המתח והפחד שנוצר בגופי עם עצם הנגיעה בכלי הנגינה שלי. גופי סיפר לי עד כמה אני כבול בסיפור של ערך עצמי, הצלחה וכישלון, תקווה וייאוש. עוקב אחר הרעיונות ששמעתי בסדנה, התחלתי להוריד הילוך, לנגן דברים פשוטים יותר, ולהפסיק לרדוף אחר אידיאל צלילי בלתי מושג. היה זה גם מהלך של קבלה עצמית, של הודאה שפויה ביכולות הריאליות שלי. יחד עם זאת, לא היתה לי יותר מטרה לשמה רציתי לנגן. היעד שהובטח לאחר שחרור מכבלי המיינד, כמו "למצוא אחדות עם האני הפנימי" או "לגלות מקור בלתי נדלה של מוזיקה עבור אחרים למלא בו את נשמתם", לא קסם לי.

ואז קרה הדבר. יום אחד הנגינה פשוט עזבה אותי! זה לא שאני עזבתי אותה. פתאום איבדתי כל עניין בנגינה. איבדתי עניין במוזיקה. מצאתי עצמי מגיע לשיעורי הרכבים באוניברסיטה בחוסר חשק משווע. הפרצופים המעוותים של חבריי לנגינה נראו לי פתאום כמו בדיחה גרועה. למוזיקה לא היתה יותר כל תכלית בחיי. לא מצאתי עוד עניין בהאזנה לנגנים אותם אהבתי והערצתי. המוזיקה איבדה לחלוטין מטעמה וקסמה.

החלטתי להפסיק את הקריירה המוזיקלית שלי. זו היתה החלטה קלה מאד וחסרת התלבטויות, מכיוון שאיבדתי את הטעם. אובדן הטעם עלה על כל חשש מביצוע שינוי מהותי בחיי. ארזנו אז אשתי ואני את חפצינו וחזרנו יחד עם בתנו הקטנה לארץ מולדתנו.

טעם השירות (לאל ולבניו האהובים)
במשך 10 שנים כמעט ולא ניגנתי כלל. פה ושם השתתפתי בתוכניות מוזיקליות קטנות אשר עוררו בי בכל פעם את חדוות הנגינה, חדווה שהפכה במהרה ללהט אימונים, ואחריו התפכחות ודממה. כל מגע פיזי עם הכלי היה תמיד ראי למצב האגו. הרגעים הראשונים עם הכלי היו תמיד תמימים ומתוקים. צלילים פשוטים, מלודיה נושנה, ללא תוכניות, ללא מטרות. במהרה הפכו הצלילים למבחן סטטוס – עד כמה אני "חלוד", התרפקות על "זוהר" העבר ותוכנית קטנה לחזור לכושר ("ממקום נקי יותר כמובן") ואולי לשפר את יכולות העבר. זו הנקודה בה הייתי תופס את עצמי ומניח לעניין כולו, בידיעה מוחלטת שמניעיי אינם נכונים ושנכון לי בעיקר סבל.

לאחר תקופה ארוכה זו של שתיקה, פגשתי את הדבקים של הרא קרישנה והתחלתי להגיע לקירטנים – מפגשים בהם הציבור שר ומהלל את האל. החליל, כלי נעורי, בו לא ניגנתי קרוב לעשרים שנה, מצא את מקומו שוב בידיי באחד הקירטנים הראשונים בהם נכחתי. נגני הקירטן נגנו בפשטות מסורתית. ההרמוניום (כלי מקלדת בעל מפוח) השמיע צליל קבוע, ללא שינויי אקורדים. הקרטלים (מצלתיים קטנים) הקפידו על קצב אחיד ויציב, והמרידנגה (תוף חימר דו-ראשי) תמך בכל. גם הזמרה היתה פשוטה אך עמוקה. אותה המלודיה חזרה על עצמה במשך שעה ויותר, אך לא נראה היה שמישהו משתעמם. מייד לאחר שניגנתי את הצלילים הראשונים נוכחתי ש"הקהל" בשלו, שקוע במילות השירה. חשתי מייד בפרגון והסובלנות של הדבקים סביבי, אשר הותירו לי להתחבר למתרחש באופן רך ומקבל, ובדרכי שלי. הרגשתי בבית. הפוקוס של הסובבים אותי היה במילות המנטרה ובשירה, ולא בביצוע המוזיקלי או ביכולת אישית של אדם זה או אחר. זה היה מתוק ומשחרר ופתח עבורי מרחב של התנסות והתחברות.

ככל שהשתתפתי יותר בקירטנים התחלתי להבין שמילות השירה, המהא-מנתרה, הן המהות, בעוד המוזיקה מטרתה לתמוך בתדר הנשגב של המנטרה. תובנה זו ליוותה את צעדיי הראשונים בשירות מסור, ושיקפה את ההבנה ההולכת וגוברת שמוזיקה, כמו כל דבר אחר, יכולה לשמש ככלי לעונג עצמי או ככלי לשירותו של האל. המניע לנגינה יכול להיות ביטוי עצמי (שהוא צורה של עונג עצמי) ואפילו חיבור עם תודעת אלוהים עמוקה יותר, אך הוא גם יכול להיות הרצון לשמח ולהלל את אלוהים האישי, קרישנה, ואת דבקיו היקרים. למדתי שנגינה תוך התכוונות מלאה לתמוך במנטרה הקדושה ולרומם את השירה, ובכך לשרת את קרישנה, מביאה איתה קלילות ופשטות של ילד. קרישנה שמח במאמץ שלנו לשרת אותו, והוא מקבל את ניסיונותינו באהבה רבה וללא תנאי. וממקום זה הנגינה היא כנה יותר, פשוטה יותר, עמוקה יותר, משמעותית, ולעולם רעננה.

המרכיב העיקרי בקירטן הוא מסירות. מרכיב משני בלבד הוא התדר המתוק של המוזיקה עצמה. לכן תרומתו של מוזיקאי לקירטן תלויה בעוצמה של מוביל השירה ובתודעה של הקהל ושאר הנגנים. לעיתים הנגינה מעוררת השראה ומרוממת, ולעיתים כל צליל מיותר. נוכחתי שככל שהשירה עמוקה יותר, כך יש פחות צורך בכלים וליווי מוזיקלי. מילות המנטרה מדברות בעד עצמן.

בתקופה בה הפסקתי לנגן, הפסקתי גם לשמוע מוזיקה. אוסף הג'אז והמוזיקה הקלאסית שלי התאבק לו על המדפים, ויום אחד החלטתי שהגיע הזמן למכור אותו. רפרוף אחרון על עטיפות התקליטים והדיסקים היה כמו פלאשבק של שנות חיים רבות – רגעי אקסטזה, רגעי שמחה ועצב, אהבה ראשונה ופרידה, חלומות ונפילות. נפרדתי מהיבט זה של העולם החומרי, בלב שלם ושמח.

דיסק יחיד נשאר על מדפיי. דיסק שלעולם יישמע רענן ולעולם יזיל דמעות מעיניי, ובו גיבורי החדש. כשאני שומע אותו אני מתפלל "לבצע" כמוהו, בעומק כזה, בריכוז, בחיבור, בעוצמה ובמסירות שכזו. זהו שרילה פרבהופאדה משנן את המהא-מנתרה, מטה לנו מחסדו האינסופי. שרילה פרבהופאדה הוא התגלמות של עשייה מושלמת וחסרת מאמץ. הוא היה מומחה באינספור תחומים כמו בישול, נגינה, ניהול, כתיבה, ועוד ועוד. סוד המומחיות שלו והקלות בה ביצע את פעילותיו טמונים בעובדה שהוא פעל תמיד בשירותו של קרישנה, באהבה עצומה. הוא לא לקח קרדיט על העשייה שלו, הוא העיד על עצמו כחסר יכולות וכמי שפועל בחסדם של גורו וקרישנה בלבד. תכונות אלו של ענווה גדולה ורצון לשרת את האל הן המפתח לעשייה נכונה ובעלת משמעות.



מאמרים נוספים מאת רוהיני-ננדנה דאס

3 תגובות לפוסט "טעם הצליל – סיפור חיים"

  • ווהאו איזה סיפור מהחיים

    אודריה:

    כל כך נוגע ללב.תודה

  • רז:

    פשוט מקסים!!!

  • אני דווקא לא זרקתי את כל הדיסקים של המוזיקה הקלאסית והג'אז למיניהם. מה שזרקתי, היה המכשולים שלי, להבנת המציאות כפי שהיא, ובמקום זאת, יכולתי לבסוף לפתוח את לבי ולבטא צלילים שהיו לפני כן, בלתי-ניגשים עבורי. בראותי את הכל כנובע מן האישיות המקורית, יכול אני לבטא רגשות בכל הסקאלות, התחומים וההקשרים, חופשי לגמרי ממוסכמות כגון סגנון, טון, תרבות, "איך עושים את זה?" ובעיקר, "ככה זה היה וכך זה צריך להיות".
    בלי לעצור היכן שמקובל, אינני מוצא עניין יותר בלהביא מיומנות מסויימת לשלמות, רק משום האתגר. אני יודע שזה עניין של זמן, מאמץ והשקעה, עד שאצליח. אני יודע שהנסיון שלי להגיע לצליל "מושלם", רק ייצור תפיסה של חוסר-שלמות במקום אחר בתוך המיינד.
    על כן, ברגע שאני נוכח מול האישיות המקורית, וחושף טפחים ממה שאפשרי באומנות, היכן שבלעדיו הדבר קשה מאוד לתפיסה ולהנמקה, אני מרגיש את המוצקות של הנוכחות שלי כאמן, בעוד ששאר הדברים הם בסה"כ חיפושים, נסיונות ללכת מעבר לעצמי, שבכל מקרה בנוי מתפיסות חיים שכוחן יפה אך מוגבל.
    מוזיקה קלאסית, ג'אז, פופ, שירים ישראליים, קירטן – כל הסגנונות עבורי אותו הדבר, אותה החוויה במישור הרוחני, בצורות שונות.

להגיב לפוסט אודריה

Bookmark and Share
וידאו
מהי מטרת החיים?
שיחה על הצורך הבסיסי של כל בני האדם - לאהוב ולהיות אהוב
עולם מעבר לשמים
קליפ תמונות מוורינדאוון - הודו, המלווה בשירו של מייקל קסידי
פרות שמחות
ארגון "הגנה על פרות" בהודו דואג לפרות ושוורים פצועים בדרך מיוחדת במינה
הרשמה לניוזלטר