בבהגווד גיטה (11.53-54) נאמר: "הדמות שרואה אתה בעיניים נשגבות, לא על-ידי לימוד הוודות ניתן להבינה, גם לא על-ידי סיגופים קשים, מתן צדקה או סגידה. לא באלה ניתן לראותני כמות שאני. ארג'ונה יקירי, רק באמצעות שירות מסור ללא סייג ניתן להבין אותי כמות שאני – שניצב לפניך וניגלה לעיניך במישרין. רק בדרך זו תוכל לחדור אל מסתורי הבנתי."

הפסוק השני (54) שהבאנו למעלה נפתח במילה הסנסקריטית בְּהַקְתְיָא. שְׂרִילַה פרבהופאדה מתרגם אותה בפסוק זה 'באמצעות שירות מסור'. את צמד המילים הכה משמעותיות בבהגווד גיטה בפרט ובספרות הוֵדית בכלל – בהקטי-יוגה, או חיבור מתוך דבקות ומסירות תרגם שְׂרִילַה פרבהופאדה כ- devotional service וכך המשיכהו גם התרגום העברי – שירות מסור.

לפי הספרות הוֵדית רק על ידי שירות מסור (בהקטי-יוגה) ניתן להבין, לחוות ואף לראות את האל בדמותו הנשגבת. לעיתים, כאשר אני דן ומסביר נושא זה, אני נשאל לגבי קיומו של תהליך הדבקות והמסירות גם ביהדות, והאם גם היהדות מכוונת לכך שתהליך השירות המסור אכן מוביל לחוויה ולמפגש עם האל האישי?

שירו של המלך
לפי עורכי התנ"ך המלך שלמה נחשב למחברו של שיר השירים. שיר השירים המצוי בחלק 'הכתובים' של התנ"ך מתאר את החיפוש, את תהליך ההתמסרות עצמו, את החוויה, את דמותו של האל ואת המפגש הישיר עמו.

כאשר אני קורא את שיר השירים אני מוצא בו שני היבטים, או שני נושאים עיקריים שבהם דן המלך שלמה בצורה ספרותית ופיוטית. הוא מדבר על תהליך ההתמסרות לאל, תהליך אשר הוא טבעי לנשמה מחד אך מאידך סותר את טבע עולם החומר, את הסיבה שבגללה הגענו לעולם החומר. התמסרות לאלוהים היא הפוכה מתשוקתנו החומרית "להיות כאלוהים". לכן תהליך ההתמסרות הוא ארוך ומייגע, ישנה בו מלחמה בלתי פוסקת בין הלב אשר נמשך לאל ובין המיינד אשר מנסה להניע את הלב, את הנשמה מחזרה למקומה הטבעי ביותר – בחיק ידידה הנצחי, האל.

הנושא השני הוא יחסי האהבה האינטימיים והמיוחדים אשר קיימים בין הנשמה לאל. המלך שלמה מכניס לתוכם גם תיאורים של הארץ, משמע שדרך החומר נוכל להתחבר לאותו אל רוחני ולעורר את האהבה הקיימת בכל אחד מאיתנו. אלוהים של שיר השירים דופק וקורא לנו, הוא מזמין אותנו שוב ושוב לחזור אליו. משמע, שאכפת לו מאיתנו, הוא רוצה אותנו ואוהב אותנו. אין מדובר באהבה חד סטרית, אין מדובר במלך שרודה בנתיניו, מדובר באהבה אמיתית, שבה אנו מקדישים את כל חיינו עבור מושא האהבה, אשר מבחינתו, נותן את כל כולו עבור אוהביו המסורים.

"עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו." (ג'. א')

הלילה הוא משכנם של הבודדים, בלילה שכולם ישנים, הרחוב דומם, החושך משתלט, חיוכו העצוב של הירח נשקף מבעד לחלון, אז הבדידות יוצאת החוצה ומציפה את הלב. כלומר, בחושך, שאנו לא רואים, או כאשר קורה משהו שמטלטל, מסעיר או מערער את חיינו אנו מתחילים את חיפושנו. ישנם כאלה ששוקעים בתוך היגון ולעיתים אף מוצאים בו טיפה של נחמה שלא באמת מועילה, ואילו האמיצים שמעיזים להרגיש יוצאים לחפש את האהבה ולא מרפים. החיפוש אחר משמעות ומודעות טבוע בנו בצורה עמוקה למדי, כל אחד מאיתנו שואף אליהם. לכן הגיוני הוא הדבר שהם אכן קיימים, כי אין אנו יכולים לשאוף למשהו שאיננו יודעים על קיומו.

"אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחֹבוֹת אֲבַקְשָׁה אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו. מְצָאוּנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי רְאִיתֶם. כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי מֵהֶם עַד שֶׁמָּצָאתִי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ עַד שֶׁהֲבֵיאתִיו אֶל בֵּית אִמִּי וְאֶל חֶדֶר הוֹרָתִי. " (פרק ג'. ב'-ד')

השרימד בהאגותם (2.9.36) מתאר אף הוא את תהליך החיפוש בצורה דומה לזו של שיר השירים: "אין ספק כי אדם אשר מחפש אחר האמת העליונה, אישיות אלוה, יחפש עד כדי זה, בכל הנסיבות, בכל חלל וזמן, בין אם במישרין ובין אם בעקיפין."

מי שמחפש באמת מוצא באמת, מי ששואל מוצא תשובה, מי שמבקש מקבל, ומי שדופק על הדלת – הדלת תפתח לו. לפי שיר השירים, על מנת שנוכל לחוות את האל דרוש בראש ובראשונה לרצות אותו. אם איננו רוצים הוא נעלם מחיינו. אלוהים הרי יכול להופיע בעולמנו בצורה ברורה למדי ולהוכיח את קיומו כבל עם ועדה. אך אם הוא היה עושה זאת היינו מחויבים לקבלו, זכות הבחירה הייתה נשללת מאיתנו, הוא היה כופה עלינו את נוכחותו. מכפייה לא יכולה לצמוח אהבה, היא נובטת רק בקרקע של בחירה.

לכן, הרעיון הוא שהאל נשאר חבוי מהעין כדי להשאיר את זכות הבחירה בידנו. משמע, שהוא אינו מאמין בכפיה (בניגוד גמור לרבים "מנציגיו"), הוא דבק בחופש בחירה אשר ממנו יכולה להתפתח אהבה. כדי להפוך את האל לנגיש עבורנו צריך בראש ובראשונה לרצות אותו. כך מתחיל התהליך, בהמשך צריך לרצות אותו עד כדי טירוף, להשתחרר מכל מה שכובל אותנו ולהתנתק מכל מה שמרחיק אותנו ממנו. צריך לשים את מבטחינו רק בו ולא לסמוך על דברים חומריים וארעיים שלבסוף מתכלים. צריך להעז לתת את כל הון ביתנו באהבה ולא לפחד אם יבוזו לנו.

ככל שנתמסר יותר כך נקבל את תשובתנו מהר יותר ובצורה ברורה יותר, רק כך ניתן לגבור על הגשמיות ולהיות חופשיים באמת. רק כך נוכל לאהוב אותו באמת ולהביאו (את היחסים איתו) אל בית אמנו ואל חדר הורתנו, משמע, אל תוך חיינו היומיומיים.

"אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי…"

אנחנו עסוקים בחיינו ובקיום גופינו מבלי לתת את דעתנו על מקור החיים. מי ברא אותנו? מי עשה את הים ואת היבשה? את פרי העץ, וזרע השדה? האם ביכולתנו ליצור בעצמנו מי שתייה? האם ביכולתנו לנטוע עץ ללא זרע? האם ביכולתנו לברוא שמש? שבלעדיה החיים לא יכולים להתקיים. או ליצור אויר? ומה לגבי האדמה שעליה אנו חיים? כל כך הרבה ניתן לנו במתנה, בטבעיות כה רבה, ואילו אנו, איננו נותנים את דעתנו על נותן המתנה. המעט שביכולתנו לעשות זה לפחות לומר לו תודה. אנו שוכחים אותו ולמעשה מעבירים את חיינו בשינה ובשכחה, אנו מנסים לדמיין שהוא אינו קיים למען נוכל להישאר במרכז, אך הוא ברוב טובו יושב בתוכנו ומעיר אותנו.

הוא דופק כדי שנפתח לו, כדי שנבין את מעמדנו ומקומנו ביחס אליו ולבריאה. הוא דופק כדי שנפתח לו ונכניס לתוכנו את האהבה האמתית שהיא נצחית ולעולם לא מתכלה, פשוט כרגע בתוכנו היא רדומה, והאל הטוב מנסה לעוררה. הוא דופק כדי שנסיים את הגלות בעולם חומרי זה ונחזור אל מקומנו הטבעי בממלכתו הרוחנית אשר אותה עזבנו עקב בחירתנו המוטעית וניסיוננו העקר "להיות כאלוהים". לכן, לפעמים אנו לא שומעים את הדפיקה או גרוע מזה, שומעים ומתעלמים כי אנחנו כבר בתוך "המיטה החמה" ונוח לנו כרגע ואיננו רוצים לצאת ולפתוח לו.

"…תַמָּתִי שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא-טָל קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה. פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם." (פרק ה. ב'-ג')

לפעמים כדי להתמסר צריך לוותר על הנוחות, צריך לצאת אל מסע אליו ובשבילו, להבין שאנחנו לא האדונים ולשלב את רצוננו בתוך רצונו. לפעמים הדרך קשה ולפעמים נפגעים, לפעמים הסביבה לא מבינה ואנו מרגישים לבד מול כל העולם. לפעמים מפחדים ולא תמיד מעיזים, אבל האל שכולו טוב אוהב את בניו הברואים ונותן לנו הזדמנות נוספת, "דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו." (פרק ה. ד')

האל עשה עוד צעד לקראתנו ועכשיו אנו כבר מעיזים לבוא לקראתו, "קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי וְיָדַי נָטְפוּ-מוֹר וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל. פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי חָמַק עָבָר נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי." (פרק ה. ה-ו')

אך אבוי מה קרה כאן? האל נעלם, לאן הוא הלך? לפעמים רק כאשר משהו אובד לנו אנו מרגישים כמה הוא היה יקר לנו. אדם שאיבד סכום כסף גדול חושב על אובדנו, עשרים וארבע שעות ביממה, כך גם אדם שהצליח להרגיש קמעה את האל ופתאום האל "נעלם" לו, הוגה באל עשרים וארבע שעות.
האל "נעלם" רק כדי להגביר את כמיהתנו אליו, "מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר הִכּוּנִי פְצָעוּנִי נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי מֵעָלַי שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת. הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם אִם-תִּמְצְאוּ אֶת דּוֹדִי מַה תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי." (פרק ה פסוקים ז'-ח')

דמות ושם
הספרות הוֵדית טוענת שאת תהליך השירות המסור ניתן לכוון רק אל עבר היבטו האישי של האל. רק אנשים שעבורם האל הוא מישהו ולא עיקרון או אידאה יכולים לתרגל את דרך הבהקטי.

בשיר השירים המלך שלמה מתאר את משיכתו העזה לאל, הוא אינו יודע את נפשו מרוב תשוקה לפגשו. לכן בנות ירושלים שואלות אותו, "מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד הַיָּפָה בַּנָּשִׁים מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד שֶׁכָּכָה הִשְׁבַּעְתָּנוּ." (ה. ט')

המלך שלמה עונה על שאלה זו בשבעה פסוקים מקסימים, "דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם דָּגוּל מֵרְבָבָה. רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב. עֵינָיו כְּיוֹנִים עַל אֲפִיקֵי מָיִם רֹחֲצוֹת בֶּחָלָב יֹשְׁבוֹת עַל מִלֵּאת. לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר. יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ מֵעָיו עֶשֶׁת שֵׁן מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים. שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ מְיֻסָּדִים עַל אַדְנֵי פָז מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן בָּחוּר כָּאֲרָזִים. חִכּוֹ מַמְתַקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם." (ה. י' – ט"ז)

לפי שיר השירים כל איבר ואיבר בגופו הרוחני של האל הוא יפה ומושלם. יש לו ראש ושיער מתולתל, שחור ויפה, הוא ניחן בעיניים אשר נראות כיונים על אפיקי מים אשר רוחצות בחלב. לחיו הם כערוגות הבושם, שפתיו מושוות לשושנים אשר נוטפות מור וידיו הם כמו גלילי זהב ממולאים בתרשיש. אם יש יופי בעולם הזה, אז כמה יופי קיים במקור שלו? אם יש אהבה, תשוקה, אושר ומתיקות בבריאה, אז באיזו עצמה ניתן לקבלם מן האל? התנ"ך מעיד על כך שלאל יש דמות, מושלמת ונשגבת, היא יפיפייה ומושכת.

לא רק שיר השירים עוסק בכך, לאורך כל ספר תהילים המלך דוד חווה ונושם את האל אך יחד עם זאת בתחושת פירוד בלתי נתפסת אינו חדל מלהתגעגע אליו, "כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים. צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים." (תהילים, מ"ב. ב'-ג')

לאחר דברים אלו המעוררים משיכה לאל, נשאלת השאלה, מהו התרגול הפרקטי שדורש תהליך הבהקטי, דרך המסירות?
השרימד בהאגותם (2.1.11) עונה:
"זִמרה מתמדת של שמו הקדוש של האל בהתאמה לסמכויות הדגולות, הינה הדרך להצלחה המשוללת כל ספקות ופחד. היא יאה לכול, לרבות אלה שהינם משוחררים מכל תשוקה חומרית."

הבהגווד גיטה (10.25) מאששת את מילות הבְּהָאגַוַתַם וטוענת ששינון שם האל הינה ההקרבה העליונה: "בהקרבות אני זמרת השם הקדוש."

מאוד מעניינת העובדה שגם המלך דוד מקשר בין מִנחה לבין שם האל, "לְךָ אֶזְבַּח זֶבַח תּוֹדָה וּבְשֵׁם יְהוָה אֶקְרָא." (תהילים, קט"ז. י"ז) המלך אף מציין שהוא קורא בשם העליון של האל: "אוֹדֶה יְהוָה כְּצִדְקוֹ וַאֲזַמְּרָה שֵׁם יְהוָה עֶלְיוֹן."

הנביא חבקוק כבר הולך צעד קדימה ומספר על הסיפוק הפנימי שדרך הבהקטי מקנה למתרגל, "וַאֲנִי בַּיהוָה אֶעְלוֹזָה אָגִילָה בֵּאלֹהֵי יִשְׁעִי. יְהוִה אֲדֹנָי חֵילִי וַיָּשֶׂם רַגְלַי כָּאַיָּלוֹת וְעַל בָּמוֹתַי יַדְרִכֵנִי לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹתָי." (חבקוק, ג'. י"ח- י"ט)

כאשר אנו מכניסים את האל האישי לחיינו ומפנים לו את מקומו, הוא תופס את עמדת המנצח ומרקיד אותנו תחת חלילו, מנגינתו רוויה בקסם וחדורה באהבה שאין כדוגמתה. התנ"ך מתאר זאת, אין זה משנה אם אנו מאמינים בזה או לא. האמונה אינה משחקת שום תפקיד. התנ"ך מלמדנו שהנביאים התמסרו וחווּ, ואם גם אנו נתמסר נוכל לדעת ולחוות זאת בעצמנו. הנביא ישעיה ממש כמו מילות השְׂרִימַד-בהאגותם מזמין גם אותנו לשאוב מים ממעייני הישועה של שם האל אשר אינו שונה מדמותו, "הִנֵּה אֵל יְשׁוּעָתִי אֶבְטַח וְלֹא אֶפְחָד כִּי עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ יְהוָה וַיְהִי-לִי לִישׁוּעָה. וּשְׁאַבְתֶּם-מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה. וַאֲמַרְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא הוֹדוּ לַיהוָה קִרְאוּ בִשְׁמוֹ הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילֹתָיו הַזְכִּירוּ כִּי נִשְׂגָּב שְׁמוֹ. זַמְּרוּ יְהוָה כִּי גֵאוּת עָשָׂה מידעת (מוּדַעַת) זֹאת, בְּכָל-הָאָרֶץ." (ישעיה, פרק י"ב. ב'- ה)

"איני מקנא באיש, גם איני נוטה לאיש; שווה אני לכול. אך מי שמשרתני במסירות הוא ידיד, הוא בי, וגם אני ידיד לו." (ב.ג. 9.29)

מאמרים נוספים מאת רז הנדלר

• אלטרנטיבה חיובית
• הברכה והקללה של המונותאיזם
• לילה בין שני ימים
• שמות האל
• מוסר וצדק ללא אלוהים
• המשרת של המשרתים
• חלומות ומציאות
• המסע של משה וארג'ונה
• זכרונות אישיים מעזה והצעת פתרון
• עוד...

תגובה אחת לפוסט "על משכבי בלילות"