חג הפסח המסמל את החירות ניחן במשמעויות סמבוליות רבות. כשם שלחירות רבדים רבים, כך גם לחג עצמו עשרות פנים. במאמר זה, אנסה להראות לאן היהדות המודרנית לקחה את החג, לאן ניתן היה לקחת אותו, ואי אלו השלכות יש לגישות השונות.

האדם במרכז – היבט לאומי
נתחיל את ניתוחינו מהגישה הרווחת כיום בקרב כל זרמיה של היהדות – האורתודוכסי, הדתי לאומי, הרפורמי והחילוני.

די בהעפת מבט בהגדות השונות כדי להבין את מהותה. עקרון החירות אינו מהווה משום בחינה מהות ההגדה, גם לא משה אשר מחלץ את העם ואפילו לא אלוהים, אשר בו ניגע בהמשך. מרכזה ומהותה של ההגדה היה ונשאר העם עצמו, משמע האדם.

אנו שרים בערב החג: "אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" כביכול שיר הלל לאל, אך המשפט הבא מראה שאין זה כך: "עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ, וַיְהִי-לִי לִישׁוּעָה; זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ, אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ ". מיהו האל אשר עליו השיר מדבר? האל שלי ושל אבי, אין הוא אלוהים של כולם, אלא רק שלי. שיר נוסף מתוך ההגדה ממחיש זאת בצורה ברורה יותר:

"וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ
שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבָד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ
אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ
וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם"

שוב, המעמיק בטקסט רואה שאין מדובר בשירת הלל לאל, אלא לעם עצמו. במקום לפאר את האל על הניסים ועל כך שהגן על החלש, ההגדה סוחפת אותנו אל עבר הבדלה מן האחר. אנחנו טובים והיתר רעים. והאל? האל אינו משמעותי כאן בכלל, הוא רק אובייקט חיצוני שתפקידו לשמור עלינו, להעניק לנו ולהשמיד את אויבנו. כל אדם העוקב אחר מסע הנדודים של העם במדבר, רואה שהמניע אשר גורם לעם לפעול הוא אחד בלבד – אישי-אנוכי. הסבל הרב במצרים גורם להם לרצות לברוח משם, אך שהמצב במדבר מחריף הם באים למשה בטענות, "למה הוצאת אותנו ממצרים כדי למות במדבר? עדיף לנו כבר להיות עבדים!" משה, באחד מרגעי משבר אפילו זועק אל עבר האל: "מה אעשה איתם, עוד רגע והם סוקלים אותי."

לאורך כל המסע העם לא הפסיק "לנסות", כדברי התנ"ך, את משה והאל, העם כפר באל פעם אחר פעם. באחת הפעמים האל אף רצה להשמיד את העם ולמצוא למשה עם אחר להנהיג, עם אשר יוכל להוות דוגמא ומופת ולמשוך אחריו את כל האנושות. משה שכנע את האל לסור מתכנית זו, וטיעונו פשוט מאלף:

"וְהֵמַתָּה אֶת הָעָם הַזֶּה כְּאִישׁ אֶחָד וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה' לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר." (במדבר, י"ד ט"ו-ט"ז)

משה כלל לא דואג לעם עצמו, הוא דואג לאל. הוא רוצה ששם האל יפואר בכל עיר וכפר וחושש שהתנהגות כזו תפגע בשמו של האל ולא תאפשר לעמים אחרים להתמסר אף הם אל המסע הרוחני.

לסיכום הנקודה, ההגדות של ימינו מחזקות את הפן הלאומי אשר מפריד בין עמים ומדינות ומחרחר סכסוכים ומלחמות. המניע של העם הוא אנוכי, אין רעיון או אידאל אליו הם חותרים ובהיעדר תכלית ומשמעות עמוקה יותר לחיים, כל אחד דואג רק לעצמו ומתעלם מסבלו של האחר. הצגת ההגדה בצורה כזו, לא רק שאינה תורמת לעולם שבו אנו חיים, אלא גם, כפי שראינו, מעוותת את התנ"ך עצמו, וכפי שעכשיו נראה, מעוותת גם את רצונו ודרכו של מנהיג העם – משה.

סיפורו של משה – המסע הרוחני
מסעו של משה אשר מתרחש במקביל למסעו של העם, מתאר סיטואציה שונה לחלוטין. עולם הקבלה הטיב לתאר זאת, אין המלחמה בין המצרים לעבריים, אלא בין האגו והיצר אל מול האידאל הנקי, הלב, האלוהים.

מבחינה קבלית פרעה משול לאגו שרוצה לשלוט בכול, לחושים שדוחפים אותנו פעם אחר פעם אחר שמחה רגעית שחולפת מהר ורק דוחפת אותנו לרצות עוד ולא להסתפק במה שיש לנו. למרות שכבר נכנס עם הראש בקיר, פרעה (האגו) לא מוותר וממשיך עוד ועוד עד אשר טובע לחלוטין בים הקיום החומרי. מולו, עומד משה, המתאר את האידאל הנקי מכל מניע אנוכי.

משה בהיותו בן 80, שנים לאחר שברח ממצרים ראה מחזה אשר משך באחת את תשומת לבו; סנה בוער שאינו נשרף. כאשר התקרב ביקש ממנו קול מסתורי לחלוץ את נעליו והמשיך לדבר איתו: "וַיֹּאמֶר ה' רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו… וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם. וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם." (שמות, ג'. ז'-י')

בהתחלה התמסרותו של משה רחוקה משלמות, הוא קצת נלחץ ואינו רוצה לקחת על עצמו את המשימה: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם." (שמות, ג'. י"א)

כך ממשיך הדיאלוג הראשון בן משה לאל; משה מנסה להתחמק (אולי גם מטעמי ענווה) והאל דוחק בו לקבל על עצמו את המשימה. האל עונה לו בפירוט ומסביר לו את תכניתו, הוא אפילו מסביר לו במדויק מה להגיד לפרעה. למרות הסבריו המפורטים של האל, הספק עדיין אוכל את ליבו של משה אשר שואל, "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'." (שמות ד'. א')

סיימנו את פרק ג' בספר שמות, נכנסנו אל הפרק הרביעי אך משה עדיין מפחד. יתכן שהוא בעצמו אינו מאמין שהאל נגלה אליו וממקום זה הוא שואל על חוסר אמונו של העם. אם אכן היה למשה אמון באל, הוא לא היה מהסס כך. האל מבין לליבו של משה ונותן לו אותות. האותות מגבירים את האמון של משה. אמון וספק משולים למאזניים – ככל שהספק עולה כך האמון יורד ולהיפך. אכן כאשר האותות מגבירים את אמונו של משה, הספק יורד אך עדיין לא נעלם לגמרי, "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי." (שמות, ד'. י') בנקודה זו, האל כבר מתחיל לכעוס על משה המסרב לקבל עליו את התפקיד, "וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי ה'. וְעַתָּה לֵךְ וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר." (שמות, ד'. י"א-י"ב)

האל אומר: "אני הוא זה שעשה אותך מגמגם, מה אתה חושב שלא שמתי לב לכך? אך למרות זאת אני שולח אותך, לך ואני אהיה איתך." האל רוצה להראות ששום כישורים חומריים אינם נחוצים, ההתמסרות לאל לבדה תעניק את התוצאות. אך משה שוב מנסה להתחמק, "וַיִּחַר אַף ה' בְּמֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי, כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ." (שמות, ד'. י"ד) אהרון כבר יצא לדרך, האל פשוט רצה להכין למשה הפתעה, אך סירובו של משה הכריח את האל לגלות לו אותה – אהרון בדרך הוא מאוד ישמח לראות אותך.

סוף סוף משה משתכנע, הוא מודיע לחותנו על שליחותו ויוצא לדרך. בשיחתם הראשונה משה אינו התמסר כלל וכלל. אך בסופו של דבר הוא ציית לאל, עצם הציות לאל והיציאה למסע קרבו אותו לאל והגבירו בו את הכמיהה להמשיך במסע הרוחני.

תחילתה של ידידות מופלאה
כאמור משה בסופו של דבר בחר לציית להוראתו של האל וחזר למצרים. לאט-לאט אמונו באל הולך ומתגבר, הוא מעז לעשות עוד צעד ועוד צעד עבור האל ולבסוף ממש מתפתחת בניהם מערכת יחסים של ידידות, "וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ…" (שמות, ל"ג. י"א) היחסים בין משה והאל נהיו אינטימיים לחלוטין, משה שירת את האל מתוך ידידות. בעוד כל העם נשאר מרוחק מן האל, והשקיף בפחד בעמוד הענן, משה נכנס לתוכו וראה את האל פנים אל פנים. משה אינו פחד ואינו ירא מן האל. כאשר לא הסכים איתו אפילו התווכח. לא פעם ולא פעמיים בעת הנדודים במדבר האל אפילו שינה את החלטתו בעקבות רצונו של משה.

בכל פעם שהעם כפר וניסה את האל, משה נפגע. הוא נפגע כאשר ניאצו את ידידו הקרוב ביותר – אלוהים. גם מצדו השני של המטבע, כאשר אהרון ומרים עלבו במשה ובאשתו כהת העור, האל נפגע מכך שהעליבו את ידידו. הוא ירד עטוף בענן וקרא אליו את מרים ואהרון, "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם, לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה."(במדבר י"ב ח'), כאשר האל עזב והעשן התפזר נוכחו אהרון ומרים לדעת שמרים נהייתה מצורעת. משה התחנן לאל שירפא אותה והאל נעתר לבקשת ידידו. אם כך, דרך אותו ציות ראשוני התחילה להירקם מערכת יחסים בין משה והאל, אם הזמן הם נהפכו לידידים, ואותה ידידות הובילה את משה להתמסרות מוחלטת המשוללת כל מניע אנוכי.

משה במהלך מסעו הרוחני, הבין שהוא אינו מרכז העולם, שהוא רק חלק ותפקידו של חלק הוא לתרום למען השלם. כל צעד שמשה עשה אל עבר האל, האל התקדם כמה צעדים לעברו, והמפגש הישיר בניהם הוא זה אשר נתן למשה את הכוח להמשיך ולפעול למרות כל הקשיים. אני חש שאם הגדת הפסח הייתה מתמקדת יותר בהיבט הרוחני ולא בלאומי, היה ביכולתה לתרום רבות לאנושות החולה במחלת האנוכיות, אנושות המשוללת יסוד רוחני בחיים, אשר לדעתי הצנועה, מהווה צורך קיומי עבור כל אחד מאיתנו.

סיפורו של משה הוא ייחודי, הוא מראה את התהליך ההדרגתי שעובר האדם בעת המסע הרוחני. הוא מראה כיצד על ידי התמסרות הספקות נעלמים, וקיומו של האל בחייו של המתרגל הופך למוחשי ביותר. אם ברצונה של היהדות המודרנית לתרום לאנושות ולהצעידה קדימה, לדעתי, עליה לזנוח את היהדות הלאומית ולהתחבר מחדש למקבילתה הרוחנית. או אז, תוכל גם להגשים את חזון נביאיה.

"כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם יְהוָה לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד." (צפניה, ג'. ט')

מאמרים נוספים מאת רז הנדלר

• אלטרנטיבה חיובית
• הברכה והקללה של המונותאיזם
• לילה בין שני ימים
• שמות האל
• מוסר וצדק ללא אלוהים
• המשרת של המשרתים
• חלומות ומציאות
• המסע של משה וארג'ונה
• זכרונות אישיים מעזה והצעת פתרון
• עוד...

2 תגובות לפוסט "זווית נוספת לחג החירות"