חמלה וסליחה לרעים ולסובלים – או – איך להתעלות מעבר לאי-שפיות שבחיים

חמלה וסליחה לרעים ולסובליםקַמְסַה היה מלך רשע. הרשע שלו נבע מטבעו הדמוני והאתיאיסטי (בניגוד לטבעו החומל של חסיד אמיתי של אלוהים). על הרשע הזה התווסף פחד קיומי, שנבע כתוצאה מאיום על חייו, פחד שבסיסו באשליה שהחיים טמונים בגוף החולף ולא בנשמה הנצחית.

בזמן כלולותיה של אחותו הוא שמע נבואה שבנה השמיני של אחותו יהרוג אותו. מרוב חרדה, וכדי להיות בטוח שלא יפספס את זה שאמור להרוג אותו, הוא החליט להרוג את כל בניה של אחותו. הוא השליך אותה ובעלה לבית הסוהר, וכל פעם שנולד להם ילד, הוא תפס אותו וריסק אותו על קירות בית הסוהר. מכל מקום, הילד השמיני של אחותו היה להפתעתו בת. כאשר ניגש להרוג בת זו, אחותו פנתה אליו בתחינה: "אחי היקר, אל תהרוג את הבת הזו. אני מבטיחה שתינשא לבנך. אל נא תהרוג אותה. לפי האות השמימי, לא ילדה תמית אותך, אלא בן זכר. אנא, אל תמית אותה. הרגת כבר רבים כל כך מילדי הרכים, שזהרו כחמה. זו לא אשמתך; שמעת לעצתם של ידידים רשעים. אולם עתה אני מתחננת שתרחם על הילדה ותניח לה לחיות כבתי.״

כמה אכזר היה האיש! הוא לא האזין כלל לתפילתה היפה של אחותו. כמתגרה, הוא תפס בחוזקה בילדה הרכה וניסה להשליך אותה ללא רחמים על קיר האבן. זוהי דוגמה מובהקת לאח אכזר שנכון להקריב את קשריו כולם לצורך סיפוקו האנוכי. אלא שהילדה נשמטה מבין ידיו והתרוממה לשמים. עוטה מלבושים נאים ועונדת זרי פרחים ותכשיטים, היא נשאה בשמונה ידיה קשת, כידון, חיצים, פעמון, קונכיה, גלגל, אַלָה ומגן.

למראה ילדה זו, שהיתה למעשה אלת החומר, החלו כל המלאכים מכוכבי עדן לשאת לה מינחות שונות, גם נשאו לה תפילות. האלה פנתה אז ממעל אל קַמְּסַה ואמרה: ״שפל שכמותך, כיצד תוכל להרוג אותי? הילד שימית אותך נולד כבר לפני, במקום כלשהו בעולם. אל תתאכזר כל כך לאחותך המסכנה.״

למשמע מילים אלו נמלא קַמְּסַה אימה. ברוב חמלה הוא שיחרר את גיסו ואחותו מאזיקיהם ואמר להם באדיבות, ״אחותי וגיסי היקרים, זנחתי כל קשרי משפחה, והרגתי את אחייניי שלי כמו רשע מרושע. איני יודע מה יהיו תוצאות מעשי. בוודאי אשָלח לגיהנום לשם מגיעים הורגי אנשים קדושים. מכל מקום, מפליא שהנבואה השמימית לא התאמתה. תעמולה כוזבת אינה כבר נחלתה הבלעדית של החברה האנושית; גם תושבי עדן התחילו להגיד שקרים. כיוון שהאמנתי לדבריהם, פשעתי מאד והרגתי את בניה של אחותי. וַסוּדֵוַה ודֵוַקִי יקרים, שניכם נשמות דגולות. איני יכול ללמד אתכם דבר, ואף-על-פי-כן אני מבקש שלא תצטערו על מות ילדיכם. כולנו כפופים לכוח עליון, וכוח זה הוא שמפריד אותנו זה מזה. במרוצת הזמן כולנו נאלצים להיפרד מידידינו ומקרובינו, אולם הנשמה נשארת בשלמותה לעד, גם אחרי העלמותם של הגופים החומריים. כדי חרס למשל, נבנים מאדמה ואחר כך נהרסים. אולם האדמה נשארת כמות שהיא. באותה דרך, גופיה של הנשמה נוצרים בתנאים כלשהם ונכחדים, בעוד שהיא, הנשמה הרוחנית, נשארת. לכן אין סיבה לצער. כולם צריכים לדעת שהגוף החומרי שונה מן הנשמה הרוחנית, וכל עוד לא מבינים זאת, נאלצים להמשיך ולהתגלגל מגוף לגוף. דֵוַקִי אחותי היקרה, את עדינה וחסודה מאד. אנא סלחי לי – אל תצטערי על מות ילדיך, אותם רצחתי במו ידי. למעשה, לא אני גרמתי למותם, שהרי כל המעשים כבר נגזרו מראש. עלינו לפעול על-פי תכנית קבועה מראש, אפילו בניגוד לרצוננו. אנשים טועים לחשוב שהעצמי מת עם כלות הגוף, או שישות חיים אחת יכולה להרוג את זולתה. תפיסות מוטעות שכאלה הן שמטילות אותנו לתנאי הקיום החומרי. כלומר, מי שאינו משוכנע כליל בנצחיות הנשמה, נאלץ לסבול כהורג ונהרג. אחותי וגיסי, סילחו לי על מעשי הנתעבים נגדכם. לבי כה דל ולבבכם גדול; רחמו נא וסילחו לי.״

בשעה שקַמְּסַה דיבר אל אחותו וגיסו, דמעות זלגו מעיניו והוא נפל לרגליהם. הוא האמין לדבריה של דוּרְגָא, אלת החומר, אותה ניסה להרוג, ומיהר עתה לשחררם. הוא התיר במו ידיו את אזיקיהם והתייחס אליהם בחום ובידידות, כבן משפחה.

דֵוַקִי נרגעה כליל לנוכח חרטתו ושכחה את מעשיו הנפשעים כלפי ילדיה. גם וַסוּדֵוַה שכח את אירועי העבר ואמר בחיוך לגיסו: ״הו גיס בר מזל, הדברים שאמרת לגבי הגוף החומרי והנשמה נכונים לגמרי. כל ישות חיים נולדת נבערת, וחושבת עצמה לגופה החומרי. תפיסת חיים שכזו מקורה בבערות, ועל בסיס בערות זו אנו יוצרים איבה או ידידות. צער, שמחה, פחד, קנאה, חמדנות, אשליה וטירוף הם בסך הכול היבטים שונים של תפיסה גופנית זו. גם מעשי איבה הם ביטוי לתפיסה גופנית כזו, וכאשר אנו עוסקים במעשים כאלה, אנו שוכחים את יחסינו הנצחיים עם אלוהים.״

וַסוּדֵוַה ניצל את רצונו הטוב של קַמְּסַה כדי ללמד אותו שגם מעשיו הכופרים נבעו כולם מתפיסת חיים מוטעית – כלומר, ראיית הגוף החומרי כעצמי.

נאמר משום כך שקדוש מסוגל לשאת בכל סבלות החיים ואדם מלומד מבצע חובותיו אפילו בתנאים קשים. רשע כמו קַמְּסַה נכון לכל פשע, ואדם שדבק באלוהים מקריב הכול לסיפוקו של האל.

מכאן שאין טעם לשנוא את הרשעים שסביבנו. הרשע שלהם הוא תולדת מצוקתם. ומה היא מצוקתם? בסופו של דבר נתק בינם לאלוהים (אפילו שהם נראים אנשים מאוד דתיים). למעשה, הם ראויים לחמלה ולא לשנאה. ממש כמו אדם בבית חולים שנתון לסבל עצום וחרדת מוות. לפעמים הוא ינקוט באלימות לא הגיונית כלפי הרופא שמנסה לעזור לו. האם הרופא אמור להיפגע ולשנוא אותו? לחדול מלטפל בו כי הוא רע?

הרשע בעולם זה מבחן לאמונתו של האדם באלוהיו. ניתן לראות אותו כמבחן של האל – האם לנוכח האלימות, השנאה והסבל ישכח המאמין את אלוהיו ואת השגחתו ויראה רק את יד האדם הרע, או שיראה סבלות אלו כתמריץ להתמסר עוד יותר לאל ולמצוא מקלט בחסדו ואהבתו? אדם שהולך בדרך זו יראה את ידו האוהבת של האל בכל מעשיו ויזכה באהבה עמוקה אליו. רק אדם כזה נמצא מעבר לסבל החומרי. זה המבחן וזה שכרו של המאמין. אדם המודע לאלוהים, שיודע שהעוול שבעולם תפקידו לעזור לו לוותר על הרצון למצוא אושר ושלווה נפרדים מהאל, וכמֵה להתמסר לו ללא תנאי, חש עצמו מוגן ואהוב אפילו בגיהינום עלי אדמות.

המורה שלי אמר שעולם זה הוא לא מקום לג'נטלמנים. לכן על כל אדם שפוי להכין עצמו לשוב לאלוהיו במהרה, וכל עוד הוא חי עלי אדמות, להקדיש עצמו לעשות טוב לאחרים – לחמול על הסובלים ולנסות לרומם אותם.



מאמרים נוספים מאת גוּנָאוַתַר דָאס

מורה לבהקטי יוגה ולפילוסופיה של היוגה.

כתיבת תגובה

Bookmark and Share
וידאו
מהי מטרת החיים?
שיחה על הצורך הבסיסי של כל בני האדם - לאהוב ולהיות אהוב
עולם מעבר לשמים
קליפ תמונות מוורינדאוון - הודו, המלווה בשירו של מייקל קסידי
פרות שמחות
ארגון "הגנה על פרות" בהודו דואג לפרות ושוורים פצועים בדרך מיוחדת במינה
הרשמה לניוזלטר