מדיטציה

מדיטציהמדיטציה היא מרכיב עיקרי בתרגול בְּהַקְטי יוגה, יוגה של אהבה. כדי להבין את תפקידה המרכזי של המדיטציה ומה היא "עושה" לנו, עלינו להבין ראשית כל מה זה יוגה.

לפי הבהגווד גיטה, יוגה זה כל תהליך שמטרתו לחבר את האדם עם אלוהים. מטרתה המקורית והעליונה של כל דת (ומה שמאחד את כל הדתות) זה יוגה – להתחבר אל אלוהים. התורה מצביעה על דרך האהבה כדרך העיקרית להתחבר אליו (ואהבת את אדוני אלוהיך…). דרך האהבה לאלוהים נקראת בהקטי יוגה.

גם התרגילים הגופניים הנקראים יוגה נועדו לחבר את האדם לאלוהים. התרגילים הגופניים נועדו ליצור את המצע (הגופני והנפשי) באמצעותו האדם יכול לפגוש את אלוהים ולפתח אהבה אליו. מצע זה "יעשה את העבודה" אם המתרגל מצויד בידע מי הוא אלוהים (סְוַדְהְיָאיַה) ומבין כיצד התהליך מחבר את המתרגל אליו. בנוסף, חייבת שתהיה למתרגל כמיהה להתחבר לאלוהים (אּישְׂוַרַפְּרַנידְהָאנָא). אם אין ידע מתאים וכמיהה לקשר עם אלוהים, כל המצוות והחוקים הדתיים הופכים אך להוראות מוסריות וכללי התנהגות ארציים, וכל התנוחות והנשימות אינן אלא תרגילים שמועילים לבריאות ולשלווה הפנימית, אך לא מובילים ליוגה, לאיחוד שבאהבה עם אלוהים.

אם יש כמיהה לאלוהים, ואם יש ידע מתאים שמתאר את המציאות ומסלול ההתקדמות לעבר אלוהים, המדיטציה הופכת למרכיב עיקרי שבו המתרגל נוכח באמיתות הידע, חווה בשינוי התודעה שלו, וסופו שהוא חווה את המפגש עם אלוהים – ישירות.

למדיטציה יש שתי מטרות – ראשית ומשנית. המטרה הראשית היא פיתוח קשר ישיר עם אלוהים, והמטרה המשנית היא להרגיע את התודעה, כך שאפשר יהיה להתבונן במציאות ללא הפרעה, ובאופן זה להיווכח במרכיבי המציאות – העצמי, אלוהים והעולם – וביחסים ביניהם. מי שחווה במרכיבי המציאות, יוכל להתחיל בתהליך, או בתרגול מתאים שמבוסס על הבנה זו, שיעורר ויפתח את יחסיו עם אלוהים, וכך להגיע בסופו של דבר למטרה העליונה – מפגש בלתי אמצעי עם אלוהים ואהבה אליו.

בתחילת היוגה סֻוּתְרַה, פַּתַנְגַ'לי מגדיר מה זה יוגה: "יוגה צְ'יתְתַה וְרִתְתי נירוֹדְהַה" – יוגה זה תהליך השקטת גלי המחשבה. ישנן טכניקות שונות להשגת אפקט זה. הנקודה העיקרית המשותפת לכולן היא שהשקטת גלי המחשבה נועדה לסלק את העכירות של התודעה ולראות את המציאות כפי שהיא.

הבהגווד גיטה (13.21) מלמדת מציאות דואליסטית, שבה האדם מורכב מתודעה וחומר: "נאמר שהטבע הוא מקור כל סיבה ותוצאה חומרית, בעוד שישות החיים היא סיבת כל סבל והנאה בעולם זה." בעת מדיטציה, המודט חווה את עצמו כעצמי מודע, הצופה בגוף ובנפש שלו החיצוניים לו.

לא רק השקטת גלי החשיבה חשובים לראיית המציאות. הרצון הראשוני של המתרגל והידע אתו הוא מזדהה מלכתחילה יתנו אותו להבין את החוויות שהוא חווה באופן התואם לידע, וכך לחוות אותה מציאות באופן שונה.

ההזדהות עם הגוף והנפש בתור זהות עצמית כוזבת (אגו) היא סיבת הסבל בחיים. מי שכמה למוקְשַׁה, שכמה להשתחרר מזהות זאת, ימצא שהמדיטציה שלו מביאה אותו לראות את גופו ונפשו, כמו את העולם כולו, כחסרי מהות. חוויה זו תוביל אותו ליכולת להשתחרר מהם, וכך להשתחרר מהשעבוד לחומר.

מי שמתרגל גְ'נָאנַה יוגה, שרואה את המציאות באופן שכלי, לרוב ירצה לאבד את זהותו האינדיבידואלית ולהיטמע באחדות האלוהית. או שהוא ירצה להפוך לאחד שאין שני לו, לאלוהים האימפרסונלי.

מי שמתרגל בְּהַקְטי יוגה, שרוצה לפתח יחסים של שירות ואהבה עם אלוהים, יתחיל לראות את אלוהים המנחה אותו, וישקע במתיקות האינסופית של שמות האל, מתפלל שאלוהים יעזור לו להשתחרר מזהותו החומרית ולפתוח את עיניו הרוחניות. באמצעות עיניו הרוחניות הוא יוכל לראות את יופיו האינסופי של אלוהים ויוכל להתחיל לשרת אותו באמצעות גופו הרוחני.

יש הבדל חשוב בין המדיטציה היוגית לבין המדיטציה בדרך הבְּהַקְטי. הראשונה תלויה כולה במאמץ של המתרגל. בזכות מאמץ זה שהמתרגל תובע מעצמו, הוא מנסה להשיג את תוצאת המדיטציה. בבְּהַקְטי יוגה, המאמץ של המודט מתבטא בפנייה לעזרתו של האל. הוא נוכח בנוכחותו של האל בשמותיו, מתרפק על שמות אלו, ובתפילה מעומק ליבו מבקש ממנו שיעזור לו להגיע אליו.

אפשר להמשיל הבדל זה במדיטציה להבדל בין קופיפון וחתלתול. הקופיפון נישא ע"י אמו בזכות כוחותיו (הוא אוחז בגופה), בעוד שהחתלתול מוחזק ע"י אמו. באופן דומה, במדיטציה היוגית ההישגים תלויים בהשתדלות של היוגי לאורך כל הדרך, בעוד שבמדיטציה בדרך הבְּהַקְטי יש השתדלות, אך השתדלות זאת היא לזכות בחסדו של האל, וזה האל הכול יכול שנושא את הבהקטי יוגי אליו.

המודט בדרך הבְּהַקְטי חש חופשי מכל מאמץ, וכך הלב מתפנה לפיתוח רגשות אהבה לאל ולא למעשה המדיטציה.

הרצון לפרוש מהעולם, או הרצון להיות כאלוהים (להיות אחד אתו או להתמזג באלוהות), מהווים צורה של אגו. הרצון לפרוש מהעולם, משמע לאיין את העצמי, מביא אומנם לצמצום האגו וכך לצמצום הסבל בחיים, אך לא ניתן להיפטר ממנו לחלוטין. זאת משום שרצון זה לפרוש מהעולם מותנה לאגו, ממש כמו שהניסיון לא לחשוב על פיל ממילא גורם לנו לחשוב עליו, גם פרישות מהעולם ודחיית היחסים שבו חונקת את הצורך העליון של הנשמה באושר פוזיטיבי, הנובע מיחסים ואהבה. עד שהאדם לא מממש צורך עליון זה ביחסים רוחניים, אין באפשרותו להשתחרר לחלוטין מאגו חומרי. שיקולים אלו תקפים גם לגבי אלו הצועדים בדרך הגְ'נָאנַה. בדרך הבְּהַקְטי, מכל מקום, המתרגל מצליח להשתחרר מכל מניע אנוכי. זאת משום שמטרתו בחיים היא לשרת ללא תנאי את אלוהיו וכך לזכות ביחסי אהבה אליו. כך הוא חווה את טבעו העמוק ביותר של אהבה ונתינה ואין הוא ממוקד יותר בעצמו, באגו שלו. בכתבי הבְּהַקְטי יש משפט יפה שמסכם רעיון זה:

משום שדבק של קרישנה, אלוהים, אין לו תשוקות אישיות (כי כל רצונו זה לשרת ללא תנאי את אלוהיו), הוא מלא בשלווה. מכל מקום, מי שמתרגל קארמה, שמשתוקק לממש את תשוקותיו החומריות, מי שמתרגל גְ'נָאנַה, שמשתוקק לגאולה, והיוגים שכמהים לכוחות מיסטיים, כול אלו מלאים בתשוקות, ולכן לא יכולים לזכות בשלווה אמתית.

יש להוסיף כאן נקודה חשובה. יש בְּהַקְטי יוגים שמתרגלים אָסַנות ופְּרָאנָּאיָאמַה כהכנה לתרגול בְּהַקְטי יוגה. יוגים כאלה נכללים כאן בקטגוריה של בְּהַקְטי יוגים. יעדם הוא שירות אוהב לאלוהים, אך הם מוצאים שמתאים להם יותר להיכנס למדיטציה בדרך הבְּהַקְטי באמצעות השלווה והיציבות שמעניקות התנוחות הגופניות והנשימות.

נקודה אחרונה לגבי מדיטציה בדרך הבְּהַקְטי

המדיטציה בדרך הבְּהַקְטי מבוססת על חזרה על שמותיו של אלוהים. על פי כתבי היוגה, שמו של אלוהים ואלוהים עצמו הם אחד. כך, תוך חזרה על שמותיו של אלוהים, מתרגל הבְּהַקְטי פוגש באל ישירות. לאלוהים יש שני סוגי שמות – שמות תפקודיים (כמו הבורא ואדון עולם, או וישנו ואּישְׂוַרַה בסנסקריט) ושמות אישיים (כמו קרישנה, שמשמעו "שובה הלב העליון", וגוֹוינְדַה, שמשמעו "מי שמעניק עונג לחושים"). חזרה על השמות התפקודיים מביאה את המתרגל לקשר רשמי עם אלוהים, וחזרה על השמות האישיים, מביאה אותו לקשר אישי, בלתי אמצעי, שמאפשר אהבה אינטימית המשוללת רוממות ויראת כבוד, עם אלוהים. בסופו של דבר, על המתרגל יהיה לבחור את סוג היחסים שליבו כמה לו עם העליון.

כיצד למצוא את אלוהים באמצעות מדיטציה?

אדם הנתון לאשליה מזהה עצמו עם גופו ונפשו, וחושב שרצונותיו השונים מפעילים את הנפש והגוף שלו. אך ככול שיתקדם במדיטציה וישקיט את גלי המחשבה, כך הוא יחווה עצמו כצופה פסיבי, ויראה כיצד הגוף והנפש שלו מתנהלים לבדם, בלעדיו, לפעמים באופן מאוד הגיוני ולא צפוי. זה מעורר אותו לשאלה מי זה שמנהל את גופו ונפשו.

בבהגווד גיטה (5.8-9) נאמר: "אדם בתודעה אלוהית יודע בתוככי לבו תמיד שאף שהוא שומע, נוגע, מריח, אוכל, נע, ישן ונושם, למעשה, אינו עושה דבר. זאת משום שהוא מבין שבשעה שהוא מדבר, מפריש את צרכיו, מקבל דבר-מה או פוקח ועוצם את עיניו, אלה הם בסך הכול החושים הגשמיים שעסוקים במגע עם מושאיהם, והוא עצמו נבדל מהם." אכן, לפעמים אני אומר לעצמי שהזיכרון "בגד" בי. לפעמים אני נושך את הלשון שלי. האם אני רציתי לנשוך או שנדחפתי לנשוך את לשוני בניגוד לרצוני? לעיתים נדמה שהגוף פועל בדיוק לפי רצוני, ולפעמים זה מתנהג בניגוד לרצוני. אז מי אני? מה היחס ביני לבין גופי ונפשי?

לאור חוויה זו, טבעי שתתעורר השאלה "האם מישהו מנהל את גופי ונפשי, לעיתים אף בניגוד לרצוני?" בגיטה נאמר (3.27): "הנשמה הרוחנית מתבלבלת בהשפעת העצמי הכוזב, וחושבת את עצמה לעושה הפעולות, שלמעשה מתבצעות על ידי שלוש מידות הטבע החומרי." הגרסה של הגיטה היא שבגוף יש שני סוגי עצמי – עצמי אמתי, שזה אני, ועצמי כוזב, חיצוני לי, שמנהל את חיי, אך אני חושב שזה אני. בפסוק זה נאמר שעצמי כוזב זה מנוהל ע"י הכוונה חיצונית (שלוש מידות הטבע). ומי מנהל את שלוש מידות הטבע?

בגיטה 18.61 נאמר: "השליט העליון שוכן בלב כול, ומכוון את נדודיהן של כל ישויות החיים, שכמו ישובות במכונה עשויה מאנרגיה חומרית." לאור הניסיון הישיר של המתרגל, ואם הוא מבין ניסיון זה דרך הידע של הבהגווד גיטה, הגיוני שיגיע למסקנה שיש מישהו חיצוני לו המנהל את ביתו (גופו). מטרת המדיטציה היא למצוא מישהו זה שמכוון את מהלך החיים ולהתחיל ביחסים איתו. כך, מתרגל שכזה חווה את מציאותו של אלוהים באופן ישיר בשני אופנים – כמי שמנהל את חייו החומריים, וכמי ששובה את ליבו ליחסים שמעבר לחומר. בהדרגה הוא רואה שזה אותו אלוהים המופיע באופנים שונים. בהיווכחו בזה, הדואליות בין חומר לרוח נעלמת, והוא יודע איך להעסיק את החומר – את גופו, נפשו וכל העולם מחוץ לו – בשירותו של אלוהיו. בשלב זה הוא מתעלה מעל הדואליות של חומר ורוח. כל העולם הוא רוח עבורו.

מדיטציית הבְּהַקְטי מובילה למפגש עם אלוהים. אך לא כל מי שמודט פוגש בו. הבהגווד גיטה (7.27) מלמדת שכל אדם נולד לדואליות: "הו נצר בְּהַרַתַה מדביר האויבים, ישויות החיים כולן נולדות לתוך אשליה ושרויות בבלבול, שמקורו בשניוּת שבמשיכה ודחייה." מה היא דואליות זאת? המשיכה להיות כאלוהים, והדחייה מאלוהים, או קנאה בו על שהוא אלוהים ולא אני. כל עוד האדם לא מתנקה מדואליות זאת, הוא לא יוכל לחוות את מסקנת הבְּהַקְטי ולחוות אהבת אלוהים טהורה. התרועעות עם אלו שמתקדמים בדרך הבְּהַקְטי היא הדרך להשתחרר מקנאה זו ולהשיג את מטרת החיים העליונה. פְּרֵמָא פּוּמַרְתְהוֹ מַהָאן – אהבת אלוהים טהורה נחשבת בכתבי היוגה כמטרה וכשלמות האנושית הגבוהה ביותר.



מאמרים נוספים מאת גוּנָאוַתַר דָאס

מורה לבהקטי יוגה ולפילוסופיה של היוגה.

כתיבת תגובה

Bookmark and Share
וידאו
מהי מטרת החיים?
שיחה על הצורך הבסיסי של כל בני האדם - לאהוב ולהיות אהוב
עולם מעבר לשמים
קליפ תמונות מוורינדאוון - הודו, המלווה בשירו של מייקל קסידי
פרות שמחות
ארגון "הגנה על פרות" בהודו דואג לפרות ושוורים פצועים בדרך מיוחדת במינה
הרשמה לניוזלטר