כיצד ידע רוחני משחרר מסבל?

הרי קרישנה

לכאורה, נראה שאין קשר בין ידע רוחני לשחרור מסבל. אחרי הכול, יהיו כאלה שיגידו, שמקורות הסבל נשארים, אסונות, מלחמות, אנשים צרי עין וכדומה, איך אפשר להתעלם מכך ולהעמיד פנים שלא קיים סבל בעולם. האומנם?

בערות היא סבל – זוהי אחת מהנחות היסוד הבסיסיות בחברה האנושית. כולנו מחפשים אחרי ידע. מדוע? כי אנחנו מאמינים שידע יעזור לנו להתקרב לאמת. ומדוע אנחנו רוצים לדעת את האמת? כי עמוק בתוכנו אנחנו מאמינים שידיעת האמת תעשה אותנו מאושרים. בן אדם הוא יצור שחותר במידה כזאת או אחרת לדעת את האמת, להבדיל מבעלי חיים "שמסתפקים" באכילה, שינה, מין והגנה. רוב האנשים מניחים שידע יעשה אותם מאושרים ויעזור להם "להסתדר בחיים". למשל, הורים שולחים את ילדיהם לבית ספר לרכוש השכלה מתוך אמונה שזה יועיל להם כשיהיו בוגרים לרכוש השכלה ולהתפרנס בכבוד, כך חייהם לא יהיו מרירים וקשים מידי.

במערכת יחסים, לא פעם, אדם נפגע מהזולת כיוון שפירש את מעשיו כפוגעניים. אך לרוב פרשנות זאת של האדם הפגוע נבעה מחוסר ידע לגבי הרקע, או הכוונה האמיתית של המעשה "הפוגעני" של האדם הפוגע כביכול.

כך בשתי הדוגמאות הנ"ל אנחנו רואים שבערות גורמת לסבל ואילו ידע – לאושר ולשלווה

מהו ידע?
ידע, זה לדעת את האמת. אחרת לדעת משהו – שהוא לא אמיתי – זה לא ידיעה.

הבהגווד גיטה (אחד הכתבים הרוחניים והעתיקים ביותר בחברה האנושית) אומרת שאנחנו לא הגוף הפיזי שעוטף אותנו, אלא נשמות רוחניות נצחיות. אך בגלל בערות, אנחנו מחפשים כל כך הרבה הערכה וכבוד לגופנו החולף שאינו אלא שק עצמות, שומן, שרירים, ליחה ועוד דברים מבחילים.

לגוף יש חשיבות כלשהי, זמנית ויחסית, אך בסופו של דבר לגוף יש חשיבות וערך בגלל הימצאות החיים או הנשמה בתוכו, אחרת איזה ערך יש לגוויה מתה? אם נשים דגש רב מדי לגוף נפספס את החיים שבתוכו או את האני האמיתי שלנו – הנשמה; זה כמו שנדאג רק לכלוב ונתעלם מהציפור שבתוכו. בסופו של דבר, הציפור שואפת להשתחרר מהכלוב ולא רק ליפות ולהטיב עם כלוב.

לפי כל כתבי דתות העולם, והרמים הרוחניים השונים ולפי כל הגיון בריא, ידע אמיתי זה לפעול מתוך ידיעה שכל ישות חיים ראויה להערכה, לכבוד, ולאהבה – כי כל ישות חיה היא חלקיק אלוהים.

אך בשל מחסור בידע, ותפיסות נבערות ואשלייתיות המבוססות על הנחות יסוד מוטעות ולא מוכחות של המדע המודרני (המשנה את "ידיעותיו והבנותיו " את המציאות כל מספר שנים), אנו חיים בחוסר ידע בסיסי ביותר לגבי מי אנחנו, ומה הערך שלנו בחיים. אחרי הכול, כמה ערך יש לכימיקלים ונוירונים?

חווית חוסר הערך העצמי – שנובעת גם מחוסר ידיעת הערך האמיתי והטבעי שלנו, גורמת לאנשים לחפש ערך על ידי הורדת הערך של האחרים, כך שנרגיש שערכינו רב משלהם. קוראים לזה קנאה, או שנאת שווא. כך אנו, מתוך בערות, שונאים אחד את השני על רקע העטיפות השונות או הכלובים השונים שכולאים אותנו – הנשמות וכך אנו רק מעצימים את הסבל זה לזה.

בכל העולם יש מחלוקות וריבים שנובעים מבערות זאת: באמריקה- האינדיאנים הלבנים רבים עם האינדיאנים האדומים, והאנשים הלבנים רבים עם הצהובים והשחורים. בהודו קסטה אחת שונאת את השנייה. בישראל היהודים רבים עם הערבים, האשכנזים רבים עם הספרדים, החילוניים עם הדתיים, האורתודוכסים רבים עם כל הזרמים האחרים, וכל הזרמים האחרים רבים אחד עם השני.

אנשים עויינים אחד את השני על רקע של דת שונה, מוצא שונה, לאום שונה, מצב כלכלי או/ו חברתי שונה, מין שונה, וכמעט על כל דבר שהכלוב של האחר שונה מהכלוב שהם שבויים בו, איתו הם מזדהים "כאני" מתוך חוסר ידע של "האני האמיתי".

מי אמר שמלחמת העולם השלישית עוד לא התחילה…

ידע אמיתי זה להבין את הנוכחות של האל בתוכנו, ואת נוכחותנו בתוך האל. זאת אפשר להבין או לחוות רק על ידי טיהור התודעה או הלב מהשקרים והאמונות האשלייתיות שאימצנו לעצמנו. או אז אפשר לחוות את הקדושה של הימצאות האל בתוך לבנו ובלבו של כל אחד. מי שמפתח ידע כזה מפתח באופן טבעי חמלה לכל ישויות החיים. כי הוא מבין שכולנו אחים רוחניים, בניו ובנותיו של אותו אב ואם אלוהיים.

לחיות משמע לחיות בַּאמת, לחיות באשליה זה לא באמת לחיות, זה יותר כמו לחלום.

מהו חופש? חופש אמיתי איננו תלוי במקום או בנסיבות.חופש אמיתי זה להיות חופשיים משעבוד לאשליה. אי אפשר להיות משועבדים לאמת ולידע, (זה אפילו לא נשמע אפשרי). כלומר, חופש אמיתי זה להיות מחוברים לאמת. במילי אחרות, להבין את טבענו הנצחי והיחסים הנצחיים והמתוקים שלנו עם אלוהים כחלקיקיו ואוהביו, ובו זמנית ובצורה שמעבר "להיגיון" של הבערות, את האל כנפרד (לצורך יחסים) כאוהב הגדול ביותר.

מהי אשליה?
אשליה, או חוסר ידע, זה שאנחנו מנסים ליהנות מהרעיון שאנחנו אלוהים ולקחת את תפקידו ומעמדו.

אלוהים הוא הבורא, המשמר או המקיים וההורס את העולם.

אומנם , יש סיפוק מסוים שמגיע מהמימוש של להיות היוצר, הבורא אך, זהו אושר אשלייתי שמגיע מהצלחה כביכול של לחקות את אלוהים, ולכן הוא זמני וחולף ומלווה בחרדה רבה – כיוון שזה לא המעמד הטבעי שלנו ואנו מאוימים מכל מה או מי שיכול לערער מעמד כוזב שכזה – שבאשלייתנו אנחנו כל כך קשורים אליו.

אך אושר אמיתי הוא לא כל זה. אושר אמיתי איננו חולף והוא לא מלווה בחרדה, ואינו גורם סבל לאחר. הוא ממשי, אמיתי, ומלא בידע. לכן ידע אמיתי, זה קודם כל להבין מי אנחנו באמת.

בגלל חוסר ידע, אנשים לא יודעים כמה סבל הם גורמים לעצמם. אנשים לא יודעים את החוקים הבסיסים של היקום. והרי, אי ידיעת החוק איננה פותרת מעונש. מישהו יכול להגיד שהוא לא מאמין למשל בחוק הגרביטציה – כוח המשיכה. אך, זה שמישהו מאמין או לא מאמין בחוק המשיכה לא ישפיע על חוק הכבידה מלפעול. אם הוא יקפוץ מהחלון, בין אם הוא מאמין או לא – הוא ייפול.

יש עוד הרבה חוקים או כללים של העולם החומרי. למשל, אם מישהו יאכל כמות מזון הרבה מעבר למה שהוא מסוגל לעכל, הוא יחלה ויסבול מבעיות בקיבה. או אם מישהו יזניח מידי את גופו, או יחשוף אותו לתענוגות חושים רבות מדי, גופו יתבלה ויזדקן בטרם עת.

חוק הקארמה
חוק הטבע החזק והעצום שלא ניתן לחרוג ממנו או לעבור עליו ולברוח להימנע ממנו – הוא חוק הקארמה. אנחנו יכולים לראות בטבע, שלכל פעולה יש תגובה, לכל תוצאה הייתה סיבה שגרמה לתוצאה הנראית. כך, שאם אנחנו רואים אי שוויון בעולם – חייבת להיות לכך סיבה כלשהי, גם אם נסתרת מהעין.

אחרת, לפי התפיסה או התיאוריה של היווצרות חיים מחומר, לא אמור להיות הסבר למגוון והשוני שבין מיני החיים השונים – כי אז הכול היה צריך להיות שווה. (כמו שכל המכשירים האלקטרונים שנוצרו באותו קו ייצור הם זהים)

החוק הקוסמי של הקארמה אומר שהכדור הוא עגול, הוא דומה לבומרנג – איך שנתייחס לעולם, כך העולם יתייחס אלינו בחזרה. הגיוני לא? כלומר, אותו סבל שאנחנו גורמים לאחרים גם יחזור אלינו.

אך שוב, בגלל חוסר ידע על המציאות, אנשים לא יודעים מה הם עושים לעצמם, לאחרים, למשפחתם, לארצם ולעולם כולו.

למשל, אנשים שמאמינים שלחיות אין נשמה, ובשר הוא חיוני ביותר לבריאות, מוכנים לכן לרצוח אותן כאילו הן קיימות רק בשביל שיהיה להם מה לאכול…

אנשים נבערים שרוצים ליהנות בלי ידע ובלי להתחשב בשום כללים או חוקים של היקום שואלים לעיתים: מדוע אלוהים כל כך אכזר שהוא לא מאפשר לנו לעשות כרצוננו?

זאת לא השאלה שצריך לשאול. השאלה היא מדוע אנשים כל כך טיפשים? כל כך עקשנים? האל האחד מורה בכל הכתבים איך לפעול בעולם החומרי כך שהאדם יתעלה בהדרגה ולא ידרדר, כך שייגאל ולא ישתעבד ויסתבך. אך בגלל בערות אנשים חושבים אותו לאכזרי, לדיקטאטור ולשתלטן. בדיוק כמו שהורה אומר לילדו "אל תשחק בזכוכיות השבורות, אחרת אתה תפצע", והילד בוכה וכועס על ההורה ומאשים אותו שהוא לא נותן לו לשחק.

ללא קבלת חוק הקארמה לשום דת אין הסבר מספק את הדעת לסיבת הסבל של החיים, ולמה אנשים אחדים סובלים יותר מאחרים. או מדוע אנשים טובים סובלים ורעים לא? (ראשית, זה עניין של זמן. ושנית, עם יד על הלב, האם "הטובים" הם לחלוטין טובים, גם בגלגולם הקודם)

אחרי הכול, אלוהים הוא כולו טוב ומלא באהבה וחמלה – זה הבסיס של כל דת שפויה. אך, ללא ההבנה של חוק הקארמה, או ההבנה שאנחנו אוכלים את מה שאנחנו מבשלים, אין שום הסבר מניח את הדעת מדוע אלוהים מפלה בין יצור אחד לשני.

ידיעת החוק הבסיסי ביותר של הקיום, מאפשר לנו לקחת אחריות ואז גם לשנות את גורלנו. האדם הוא הארכיטקט של גורלו. ההבדל הוא בין "עין תחת עין" ו"שן תחת שן" לעומת "הזורעים בדמעה ברינה יקצרו".

זה ההבדל בין איך בערות גורמת לסבל ואיך ידע רוחני עוזר להשתחרר ממנו.

במישור יותר גבוה, בין אם אנו עושים מעשים טובים או רעים שמתייחסים לקיום החומרי שלנו או שמבוססים על ההזדהות עם הגוף החומרי שלנו בנפרד מהאל מקורם בבערות, ותוצאתה של הזדהות זאת היא סבל (זאת כיוון שהגוף החומרי, בין אם יש לו קארמה רעה או טובה, מתבלה כל הזמן ומזדקן, וזה בלתי נמנע לחלות מידי פעם או לחוש כאבים ומוגבלות גופנית כזאת או אחרת ובסופו של דבר…למות) אדם בעל ידע נשגב יודע שאינו הגוף החומרי הזמני שעוטף אותו, ושהוא הנשמה הרוחנית הנצחית שאין לה ולא כלום עם הגוף החולף הזה או האינספור האחרים בהן הוא שהה. לכן, אין הוא משקיע את תקוותיו וציפיותיו מהגוף החומרי שמועד להתבלות ולהיכחד. בו זמנית, הוא יודע שהוא חלקיק רוחני נצחי של השלם, של האל, וטבעו הנצחי הוא להיות ביחסי אהבה איתו. לכן הוא משקיע את רגשותיו, מחשבותיו וציפיותיו לאושר באל וביחסי האהבה האמיתיים הנצחיים איתו ורואה את כל היחסים, והחובות בעולם החומרי כהתרחבות של היחסים שלו עם האל.

אפילו דברים שלילים כביכול כגון: אנשים צרי עין, מחלות, אסונות וכדומה הוא רואה כיד האוהבת של אלוהים. לכן הוא לא סובל בעטיין. לא, הוא לא הוזה. הוא יודע שהאל בחסדו לוקח ממנו התקשרויות או אחיזות אשלייתיות לעולם החומרי.

כשאנחנו נבערים או משוללי ידע, אנחנו כמו הומלסים שכל מה שיש להם זה דברים חסרי ערך כגון בקבוקים ריקים, עיתונים, וקרטונים. וכשרוצים לקחת אותם מהם ולתת להם משהו יותר טוב או אפילו דירה הם יסרבו ואפילו יכולים להיות עוינים ותוקפניים. בגלל שהם קשורים לזהות הקבצנית שלהם ולבקבוקים ולניירות, (אחיזות והתקשרויות אשלייתיות) שבלעדיהם אין להם (ולנו) כלום…

כך, האל האוהב שמגיב לכל מי שמנסה להחזיר לו אהבה רוצה לתת לנו את הדבר היקר מכל – שמעבר אפילו מגאולה מסבל – אהבה אמיתית לו ולכול. וזה הדבר העמוק ביותר לו אנו כמהים.



מאמרים נוספים מאת אודריה

כתיבת תגובה

Bookmark and Share
וידאו
מהי מטרת החיים?
שיחה על הצורך הבסיסי של כל בני האדם - לאהוב ולהיות אהוב
עולם מעבר לשמים
קליפ תמונות מוורינדאוון - הודו, המלווה בשירו של מייקל קסידי
פרות שמחות
ארגון "הגנה על פרות" בהודו דואג לפרות ושוורים פצועים בדרך מיוחדת במינה
הרשמה לניוזלטר