חרדה ופוליטיקה

חרדה ופוליטיקה

קרישנהאני נמנע לאחרונה מלעיין בחדשות, גם לא רואה טלוויזיה. זה משחרר אותי מחרדה מיותרת, וזמני בידי לפתח את עולמי הפנימי, ובעיקר – לפתח את יחסי עם מקור הביטחון האמיתי בחיים – האמת הנצחית.

לאחרונה חבר עדכן אותי שיש דבר מה שמסעיר את הפוליטיקה הישראלית. לאור זאת ניגשתי לאינטרנט להתעדכן במתרחש. אכן, מצאתי שיש למעלה מ-500 תגובות למאמר על אביגדור ליברמן, המתייחס למאבקו בארגוני השמאל ולטרנספר של ערביי ישראל ועוד רעיונות שכאלה. לא הצטרפתי לאלו שקראו לסלק אותו, וגם לא לאלו שרואים בו מושיע. אך התמלאתי צער על מידת החרדה שהעם הזה נתון לה, שבעטייה אנשים מאבדים את היכולת להכיל את מצוקותיהם, מאוימים מהשונה ולא מסוגלים לקבל את האחר. תחושה קשה זו לא ברורה, לכאורה, שכן ישראל משגשגת מבחינה חומרית, ואנשים אמורים להיות מרוצים במצב כזה. אך לא, זהו רק כיסוי למצב של מצוקה גדלה והולכת, שסופה המר כתוב על הקיר ונראה לכל מי שעיניו בראשו.

מי שסבור שבעיותיה של ישראל ייפתרו אם ליברמן יעלה לשלטון, טעות בידו. ממש כמו שביבי וראשי ממשלות לפניו היוו תקווה לאנשים כה רבים, שהנה יעלה לשלטון מישהו חזק שיכניס סדר במדינה ויגן על אזרחיה מפני איומים מבפנים ומבחוץ. כיוון שקצרה ידו של ראש הממשלה מלהושיע ולשחרר את העם מחרדה, העם נושא פניו למישהו יותר קיצוני, שבתורו גם הוא עלול להיכשל כשיבטיח לו סדר ובטחון, כי סדר ובטחון אינם הבעיה האמיתית של העם. האם סילוקו של ליברמן מהממשלה יעזור במשהו למישהו? לא, כי ליברמן הוא נציג לגיטימי ופה למספר גדול של אנשים שחשים מצוקה גדולה, ואף נכונים לנקוט בצעדים קיצוניים כדי לפתור אותה, ממש כמו אדם שנלחץ אל הקיר שיעשה הכול כדי להציל את חייו.

כל עוד המצב כזה, אם ליברמן הזה לא יפתור את המצוקה, העם החרד יבקש אחר ליברמן אחר, אולי קיצוני יותר. בנוסף, מנהיג בעל "חכמה" פוליטית, לא רק יבטיח סדר ובטחון, אלא ישאף להעצים את תחושת החרדה של הציבור; זה הרי יבטיח שהציבור יבחר בו ולא במישהו אחר. חרדה היא כמו מחלה מידבקת שמתפשטת בעיקר באמצעות כלי התקשורת והופכת למחלה של כל הקשת הפוליטית. גם  פעילי השמאל חשים חרדה לעתיד ישראל, ובחרדתם, יתכן ואלו ינקטו בצעדים קיצוניים שמעבר ללגיטימציה מוסרית וחברתית, שמדינה מתוקנת לא יכולה להרשות לעצמה. אך האם דיכוי אלמנטים קיצוניים, מימין או משמאל, זו התרופה? לא, משום שלא ניתן באמצעים חוקיים להכניע אדם הנתון לחרדה קיומית. הפתרון לחרדה בה נתון העם לא טמון בצעדים פוליטיים כאלה ואחרים, כי סיבתה בבעיה עמוקה; עד שלא תיפתר הבעיה העמוקה, שמולידה חרדה כה רבה, לא ניתן יהיה להתקדם לשום פתרון, גם לא עם ממשל אימתני וכופה שיחסל את כול האלמנטים הקיצוניים מצד זה של המפה ו/או מצידה השני. בלי התייחסות לחרדה של האזרח והפחתתה, לא יהיה שום שינוי בטרנד הפוליטי המבהיל של ישראל.

מהן הסיבות לחרדה?
על פניו, רבים סוברים שהמצב הביטחוני הוא הסיבה לחרדה. לכאורה, כי אולי החרדה היא בין הגורמים החשובים שיוצרים את המצב הביטחוני והפוליטי שמעצים את החרדה, ולא ההפך. אם הנחה זו נכונה, הבנת הסיבות שעומדות מאחורי החרדה והתמודדות עם גורמי החרדה, יביאו לשינוי, אפילו במישור הבינלאומי, אליו מייחלים כולנו.

אדם חש חרדה לא בגלל איומים חיצוניים; האיומים החיצוניים משמשים גורם המעורר את החרדה שבתוכו, אך לא הגורם לה. בעטייה של חוויית חרדה הרוחשת בו, ובגלל מבנה אישיות זו או אחרת, נוטה נושא החרדה לראות בגורמים מסויימים את סיבת חרדתו וחש לכן מאויים מהם. כך הוא מגדיר את מושאי החרדה שלו כאויבים וחש שנאה ועויינות כלפיהם. התייחסות עויינת זו היא אחת הסיבות העיקריות להחרפת התגובה של הגורמים העוינים ולחוסר יכולת ליצור מצע של הבנה ושלום. אדם משולל חרדה, שחש בטוח בתוכו, מסוגל להסביר פניו אף לאויביו ולהבין את מצוקתם, גם להסביר את עמדתו להם באופן שהם יעריכו אותה וייטו לקבל אותה, וכך לגרום לקרוב לבבות. כך הדבר גם במישור הלאומי. התייחסות חשדנית ועוינת, כמו גם חוסר סובלנות כלפי עמים אחרים שמקורה בחרדה, ייגרמו להתעוררות רגשות דתיים, גזעניים ולאומיים לא רק בצד שלנו אלא גם בצד השני, ואלו מביאים להידרדרות מהירה ביחסים עם אומות שכנות, כמו גם מבית.

אשליה שמולידה חרדה
"הו אלי, אנשים הסבוכים בכמיהה בלתי רצויה לגוף ולבני משפחה בני חלוף, וכבולים במחשבות "שלי" ו"אני", אינם מסוגלים לראות אותך אף שאתה מצוי בליבם" (שרימד בהאגותם 3.5.44)

נאמר שאדם נתון לאשליה בשעה שהוא שוגה בהבנתו את עצמו ואת אלוהים ומה יחסיו עימו. אדם המודע באמת ליחסיו עם העליון לעולם לא יהיה נתון לחרדה בשום סיטואציה חומרית. מקור החרדה בהזדהות מוטעית עם הגוף כעצמי. הזדהות זאת מתבטאת במחשבה שגויה של "אני" ו"שלי" – "אני" הגוף הזה, "אני" עליון, והעולם הוא "שלי", או לפחות נועד עבורי, כדי לספק את צרכיי ומאוויי. באופן דומה, אדם חומרני נתון לאשליה שאלוהים האחד הוא האלוהים שלו (ולא של האחר), שנועד לספק את צרכיו האנוכיים ושגיונותיו. יחסים כאלו, המבוססים על "אני" ו"שלי", אינם חלק בתפיסתו של אדם מתקדם רוחנית. מטבעו האדם הוא משרת אלוהים. רק כאשר הוא חי על פי טבע זה, חייו הופכים להיות חופשיים מכל חרדה ומלאים באושר. אדם שחי על פי טבעו הרוחני, חושב: "אני" משרת אלוהים, ושום דבר אינו באמת "שלי"; עלי להשתמש בכול היש עבורו. בתודעה כזאת הוא חש מחובר אל האל וחופשי מחרדות. אך אם אדם מקנא באלוהים, ורוצה בעצמו להיות "אני" העליון, הוא הופך להיות מנותק מהאל. האל מעלים עצמו ממנו עקב המטאליות העויינת שלו כלפיו. באופן זה, מתמלאים חייו בתסכול ובחרדה.

תפיסת "אני" אגואיסטית היא תפיסה מעוותת שמתגלה בשעה שאדם חושב שזהותו טמונה בגופו, ובשעה שהוא מחשיב את תוצרי הלוואי של גופו (כמו ילדיו), את הסובב אותו, את תוצאות מעשיו, את החברה ואת ארצו – להתרחבות של עצמו ושלו. אשליה זו מתבטאת למשל במחשבה ש"אני יהודי" או "אני ערבי", "אני שמאלני", "אני ימני" כמו גם "זו הארץ שלי ולא שלך". אשליה זו, של "אני" ו-"שלי", מתבטאת בחרדה ושנאה לאחר ולזר, שמולידה שיעבוד לחומר, לדאגה ולחרדה.

דת וחרדה
בזמן מלחמת לבנון השנייה זכורות לי כתובות מאירות עיניים של "תהילים במקום טילים". אכן, מילים יפות. יש המאמינים שאמונה דתית מעניקה קודם כול חופש מחרדה. אכן, דת אמיתית אמורה לחבר את האדם לאלוהים, וכך להפוך אותו חופשי מחרדה. אך אם אנשים מאמינים בדת זו או אחרת, ועדיין חשים חרדה (שמולידה שנאה כה גדולה לאחר), ניתן להניח שחרדה זו מצביעה על פגם באמונתם. אם את זמנם הם משקיעים בלשכנע את עצמם שדתם וגזעם עליונים על אחרים, ולכן עליהם להתבדל מהם, ואולי אף יש להם זכות לרדות בהם ולנצלם – אין זה מצביע אלא על אגו מנופח, על חוסר בטחון, על חרדה עמוקה שהם מנסים לחפות עליה, על חוויה של חוסר ערך עמוק, ובקצרה על חוסר אמונה, קרי: היעדר חיבור של אמת לאלוהים. אם חלק גדול מהעם שואב את עצם הגדרתו העצמית מחרדים שכאלה, מה הפלא שגם הלא מאמינים חשים בחרדה? כמו שנאמר: "אם בארזים נפלה שלהבת, מה יעשו אזובי הקיר" (תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף כה/ב)

תודעה חופשית מחרדה
בבהגווד גיטה (5.29) נותן קרישנה, אלוהים, את הפורמולה לחופש מחרדה:

"מי שמודע לי כליל, שיודע שאני הוא הנהנה העליון בהקרבות ובסיגופים, שליטם העליון של כל הכוכבים והאלים-למחצה, ומיטיבן ומשענתן של כל ישויות החיים, מגיע לשלום ולשלווה ומשתחרר ממכאובי הסבל החומרי כולם."

להכיר את האל כמושא ההנאה העליון משמעו שאם אקדיש את מעשי לשמח אותו, זה יביא אותי לפסגת האושר. ממש כמו שיד תפקידה לספק מזון לקיבה ולא לעצמה. בשעה שהקיבה מסופקת, מובטח ליד שהיא תסופק באופן האופטימאלי ביותר. האל יהיה נוכח בחיי, וכך גם הטוב עבורי, אם אדרוש אחריו ואפעל לשם כך. לדעת שהאל הוא השליט העליון משמעו שאין שום כוח בעולם שיכול לעשות לי משהו ללא רשותו וידיעתו. ולבסוף, כיוון שהוא רוצה את טובתי, ממילא אני יכול להיות חופשי מכל חרדה.

כדי להיות חופשי מחרדות, לא מספיק רק להאמין "בתאוריה", בפורמולה; צריך לחוות ולדעת את האל מתוקף יחסים אמיתיים עמו. ממש כמו שילד לא רק מאמין שאביו יגן עליו ויפרנס אותו, אלא הוא חווה זאת ביום יום.

לשם כך יש לתרגל בהקטי יוגה, שהינה ידע לגבי האל ותרגול היחסים הנובעים מידע זה, שבסופם אדם חש בטוח וחופשי מחרדות, ממש כמו ילד בזרועות אביו האיתנות.

בשרימד בהאגותם (11.2.37) נאמר: "פחד מתעורר כאשר ישות החיים, בגלל הימשכותה לאנרגיה החיצונית, האשלייתית של האל, טועה ומזהה עצמה עם הגוף החומרי. בגלל הפניית עורפה לאל, היא שוכחת אז את טבעה המקורי כמשרתת של האל. מצב מפחיד ומבלבל זה מקורו באנרגיית האשליה, מָאיָא."

החרדה מתעוררת בשעה שהאדם מתעלם מהעובדה שהכול שייך לאל והכול קורה ברשותו, ושואף לנכס את האנרגיה החומרית של האל ולהטות אותה אל טובת האינטרסים שלו. מנטאליות אנוכית וגאוותנית זו, שמקורה באיבה כלפי מהאל, גורמת לתחושת אבדן, חרדה ובדידות. האדם במצב זה חש עצמו ללא משענת אמיתית, ויודע בתוך ליבו, גם אם יכחיש זאת חיצונית, שחייו חסרי ערך ומשמעות של אמת. אדם שכזה מנסה לבנות מציאות יציבה שתחפה על חוסר המשמעות של חייו, אך כל הפרעה קלה מחברת אותו מחדש להוויתו הראשונית של חוסר משמעות וערך. לכן כל הפרעה, אף קטנה, מולידה חרדה כה גדולה. ככול שהוא מנסה לשלוט יותר על האנרגיה החומרית, כך הוא מסתבך בחרדה גדלה והולכת, ממש כמו זבוב שנקלע לכורי עכביש, וכל מאמץ להיפטר מהם, רק מסבכים אותו וכובלים אותו יותר. אדם מתקדם בהבנת אלוהים חווה ויודע שאין דבר נפרד מהאל, שאין רגע שאינו תחת השגחה מלאה שלו, אפילו לנוכח קטסטרופות גדולות. אדם כזה חופשי מכל חרדה.

הפיתרון לחרדה
הפיתרון למצוקה האישית, הפוליטית, הביטחונית, או כל מצוקה אחרת, נעוץ בהעצמת החיבור למציאות רוחנית. ללא זאת, כול הפתרונות ליצירת עולם טוב ובטוח עולים ויעלו בתוהו, לא משנה אם זה בישראל, בשוויץ, בהודו או באי בודד.

חיבור למציאות הרוחנית אין פירושו ניתוק מהעולם, ההפך! פירושו להיות מודע לאל ולנוכחותו בכל מקום, בכל זמן ובכל המעשים שהאדם עושה וחווה. פירושו להיות מודע שאלוהים משגיח ושומר; לראות את העולם סביב כנועד לאושרו של האל ולא לצרכיו האנוכיים של האדם, וכך לעסוק בשירותו. אדם מודע שכזה יכול לרומם לא רק את עצמו, כי אם גם את משפחתו, את מקום עבודתו, את החברה הסובבת אותו, ואף את האומה לה הוא שייך ובה הוא חי, לחיים משוללי חרדה.

טענתנו היא שההשקעה הפוליטית היעילה ביותר בישראל כיום אינה מאבק בשדה הפוליטי המקובע על ידי חרדה, כי אם מאבק על רוחניות אוטנטית, ראשית כל במישור האינדיבידואלי. תקוותנו ששינוי אוטנטי שכזה יביא לתחושת שלווה ובטחון פנימיים לא רק ליחיד, כי אם בהדרגה גם לציבור נרחב יותר של אנשים, וכך יהיה סיכוי לעצור את ההקצנה הפוליטית בארצנו ולהשתלב באופן חיובי בין עמי האזור. לו יהי!



מאמרים נוספים מאת גוּנָאוַתַר דָאס

מורה לבהקטי יוגה ולפילוסופיה של היוגה.

תגובה אחת לפוסט "חרדה ופוליטיקה"

  • מאד מעניין

    גופּא:

    גד יקר
    מילות אמת מלב אמיתי
    תודה.
    אקרא אותו עוד פעם ועוד פעם בעיון רב
    יש לי ולכולנו בארץ הזו הרבה מה ללמוד מהמאמר הזה

כתיבת תגובה

Bookmark and Share
וידאו
מהי מטרת החיים?
שיחה על הצורך הבסיסי של כל בני האדם - לאהוב ולהיות אהוב
עולם מעבר לשמים
קליפ תמונות מוורינדאוון - הודו, המלווה בשירו של מייקל קסידי
פרות שמחות
ארגון "הגנה על פרות" בהודו דואג לפרות ושוורים פצועים בדרך מיוחדת במינה
הרשמה לניוזלטר