חידושה של היהדות

יוגה של אהבהאתר זה מוקדש לבהקטי. כלומר לדבקות באל. בהקטי-יוגה הינה יוגה של אהבה לאל, לבריאה ולברואים. יסודות הבהקטי כתובים בספרים בהגווד גיטה ושרימד בהאגותם.

אתר זה עוסק בהם לא מתוך הזדהות עם העם ההודי, כי אם מתוך רצון כנה לפתח יחסי אהבה ברוח של שירות עם האל. מתרגלי הבהקטי-יוגה אינם מזדהים עם הגדרות חיצוניות, העוסקות במין, גזע ולאום. מתרגל הבהקטי מנסה להתעלות מעל ההגדרות החיצוניות, ולראות את הניצוץ הרוחני שבתוך הגופים השונים.

כאשר אנו מתרכזים בגוף עצמו, אנחנו נתקלים בשוני שבין הגופים. ההתרכזות בשוני מובילה לסכסוכים ומלחמות. ואילו מתרגל הבהקטי אשר רואה את הנשמה שבתוך הגוף, מנסה לאחד ולא להבדיל ולהפריד. לכן נאמר על שְׂרִילַה פרבהופאדה, מייסד תנועת הרא קרישנה במערב, שהוא בנה בית בו יכול כל העולם לשכון.

מטרתה של דת
מטרת כל דת הינה אהבת אלוהים. בתנ"ך דבר זה מתבטא ב"ואהבת את ה' אלוהיך בכול לבבך ובכול נפשך ובכול מאודך." (דברים, י'.י"ט). עוד באותו הפרק, משה שואל את העם: "ועתה ישראל מה ה' אלוהיך שואל מעִמך" משה עונה בעצמו: "כי אם ליראה את ה' אלוהיך ללכת בכול דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלוהיך בכול לבבך ובכול נפשך." (דברים, י'.י"ב)

משה מסביר לנו שאהבה כוללת בתוכה גם עשייה. כלומר, ללכת בדרכיו ולעבוד אותו. או במילים אחרות להקדיש את חיינו עבור מושא אהבתנו.

גם בברית החדשה כאשר ישוע נשאל מהי המצווה הגדולה ביותר, הוא ענה כך: "ואהבת את ה' אלוהיך בכול לבבך ובכול נפשך ובכול מאודך, זאת המצווה הגדולה והראשונה." (מתי, כ"ב.37).

אם אהבת אלוהים הינה מטרת הדת, אז בהקטי הינה דרכנו לשלמות.

נכון, אני מתרגל בהקטי-יוגה, אך בהקטי, כלומר, דבקות ומסירות קיימת בכל דת שהיא.

לכן את מאמר זה, כמו את כל יתר מאמריי באתר, אני מקדיש לבהקטי. אך הפעם אביא סימוכין לדבריי מתוך התנ"ך ומתוך מאמרו של הפילוסוף הדגול מרדכי מרטין בובר, הנקרא "חידושה של היהדות".

למאמר זה רציתי לקרוא "החייאת היהדות" אך איני מתיימר לגדולה, ובנוסף, ישנם כאלה אשר יגידו, "הלוא היהדות חיה היא, על מה אתה מדבר?…"

לכן החלטתי להשאיל ממרדכי מרטין בובר את שם מאמרו משנת 1910, ועליו גם אבסס את דבריי.

גישתו של בובר
ההוגים היהודים הגדולים, לאורך הדורות, בדרך כלל נהגו לדבר ברמיזות. במאמר זה בובר, כבר כמעט מראשיתו, יורה ללא מעצורים, ומדבר בצורה ישירה.  "ודבר זה הגיעה עכשיו שעתו! עלינו להיות סוף סוף יהודים, כפי שדרשו הנביאים. לומר: אנשים מוחלטים. עלינו להשתחרר ממערכת עיסוקיה ותכליותיה של החברה החדישה, ולהתחיל במצווה זו – לגלגל את חיינו באמת! נוח להם לחצויים, לנרפים לתאוותנים שיהיו מכנים עצמם גם מכאן ולהבא בשם יהודים, לעצמו של דבר יהודים יהיו רק אלה, שיכניסו בחייהם את היהדות הנבואית באמת ובאמונה." אמירתו של בובר בקטע זה הינה אמירה מהפכנית, שכמעט לא נאמרה כמוה בקרב היהודים, מתקופת הנביאים. בובר למעשה אומר שיהודי צריך להיקרא יהודי על פי מעשיו ולא על פי לידתו. בובר טוען שיהודי הוא מי שמקיים את היהדות ולאו דווקא מי שנולד לאם יהודייה.

בובר גם מגדיר יהדות מהי: "על כן רשאי הייתי לכנות את היהדות דווקא בשם תהליך רוחני."

שני דברים אלו, לעניות דעתי מהווים אבני דרך לחידושה של היהדות. כבר אלפי שנים שהיהדות מסתמכת על לידה בלבד, בלי קשר למעשיו של האדם. מצד אחד, מי שנולד לאם יהודייה הוא יהודי. ומצד שני הגוף הוא רק כסות לנשמה. איך אפשר לגשר על סתירה זו? כדי לגשר עליה, הומצא עניין "הנשמה היהודית." אך טיעון זה אינו עומד בסטנדרט התנכי; "כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה ומקרה אחד להם כמות זה כן מות זה ורוח אחד לכול…" (קהלת, ג'.י"ט).

לפי המלך שלמה בספר קהלת, אין הבדל בין אדם לבהמה, הגוף של שניהם ימות לבסוף, והרוח, הנשמה לא. אם נשמת הבהמה שרויה באותה קטגוריה כנשמת האדם, על אחת כמה וכמה נשמת יהודי וגוי. גם האר"י הקדוש תמך בגרסה זו, וניתן למצוא בהרבה מקרים בסיפוריו (שנכתבו על-ידי חיים ויטל), את האר"י מסביר על נשמה של יהודי שנכנסה אפילו לגוף של כלב.

"מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ." (קהלת, ג'.כ"א).

אך כל זה לא הפריע שנים על-גבי שנים לאנשי דת ורוח יהודיים להגדיר את זהותו של היהודי על-פי לידה, למרות זעקתם החדה של הנביאים: "הלוא אב אחד לכולנו הלוא אל אחד בראנו מדוע נבגוד איש באחיו לחלל ברית אבותינו." (מלאכי, ב'.י'.) ישנם פרשנים הטוענים שפסוק זה, מתייחס לאחדות בתוך העם ולא לאחדותה של האנושות, ורבים אחרים ראו בו כקריאה אוניברסלית לאחדות. אכן, שמסתכלים על הקשרו של הפסוק לטקסט בספר מלאכי, קשה לקבוע למה התכוון המשורר.

אך כאשר בוחנים את כתבם והטפתם של הנביאים בכלל ניתן לראות שכוונתם הייתה לאחדותה של האנושות סביב הבורא.

הצעד הראשון אם כן, לחידושה של היהדות, כדי להפוך אותה לתהליך רוחני, הוא להתנתק מהכסות הגשמית ומהגדרות חיצוניות ולהתחבר אל רובד עמוק יותר, רובד הנשמה.

כך גם לגבי טקסי הפולחן, הם לא צריכים להיעשות בצורה מוכנית, חיצונית ומלאכותית, אלא הם צריכים לבוא מתוך התכוונות – מתוך הלב. במאמרו בובר מדבר גם על הפולחן… "נכון הדבר, הנביאים טענו, כי כל פולחן הבל הנהו, אך הם לא באו להקל על חיי הדת, אלא להחמיר אותם, לעשותם אמיתיים ושלמים, הם באו להכריז על קדושת המעשה."

שלושת התהליכים לחידוש היהדות
בובר טען, "שתהליכה הרוחני של היהדות מתרחש ומתגלם בהיסטוריה בחינת שאיפה להגשמתם השלמה והולכת של שלושה רעיונות הקשורים זה בזה." הרעיונות שבובר מציע הם:

 רעיון האחדות – כל האנושות סביב הבורא.
 רעיון המעשה – לא מעשינו הם אלה שחשובים אלא ההתכוונות שלנו שמעשינו יהיו "לשם שמיים".
 רעיון העתיד – להשתחרר מהמישור היחסי ולעבור אל המישור המוחלט.

לרעיון האחדות קורא בובר "הפסגה שבתהליך הרוחני", אך האופטימיות שלו מהר מאוד מתנגשת התנגשות חזיתית עם המציאות, כאשר הוא רואה מה קורה לרעיון זה. "הרעיון מתקלש ומחוויר עד שהאל החי מתגלגל בסכֵמה שאין בה רוח חיים." בובר מבין שהאל הוא המכנה המשותף היחיד שיכול לאחד את כולם, אך הפשטת האלוהות (הכול-כך נפוצה ביהדות של ימינו) הופכת אותו לחסר חיים ומכאן שגם חסר יכולת לאחד אותנו סביבו. מכיוון שאנו נמשכים לחיים ולא למוות.

אם כן, הצעד השני לחידושה של היהדות, היא חזרה לאל אישי הניחן בדמות, שברא אותנו בצלמו ובדמותו. המלך דויד, גם כמהה אליו… : "כאייל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלוהים; צמאה נפשי לאלוהים לאל חי מתי אבוא ואראה פני אלוהים." (תהילים, מ"ב. ב-ג.).

רעיון המעשה, גם הוא מקבל אצל בובר משמעות רבה, הוא למעשה מהווה המפתח שיפתח לנו דלת אל רעיון האחדות והעתיד.

בובר אומר: "עוד מוצא אתה שעוד מימי קדם לא עמדה האמונה במרכז הדת היהודית אלא המעשה. והוא מן הסתם ההבדל היסודי שבין מזרח למערב: לאיש המזרח המעשה הוא המכריע ולגבי איש המערב – האמונה היא הקשר העיקרי שבין האדם לאלוהיו." כבר בתקופתו של בובר (ועוד הרבה לפני כן) היהדות אשר היא "מזרחית" במקורה נדדה מערבה. בובר ומאמר צנוע זה, מנסים להחזיר אותה מזרחה. בובר מדגיש את חשיבות המעשה ויותר מכך את חשיבות המניע למעשה. באמירתו "מעשה" הוא אינו מתכוון למצוות ולטכסי הפולחן; "ברם כל הסוברים שהכוונה היא למצוות אנשים מלומדה או לטקס חסר טעם ותוך, אינם אלא טועים; הלוא בעצם כל מעשה, ואפילו הפעוט שבהם, שלכאורה חסר-עניין הוא, מתכוון כלפי האל, והמימרה המאוחרת "כל מעשיך יהיו לשם שמיים" שרירה כבר כאן במלוא משמעותה."

בתוך רעיון המעשה בובר משלב את רעיון האחדות, ובעמוד שלם מסביר שהתנועה הנוצרית הקדומה בראשות ישוע גם מכוונת אל "קדושת המעשה" הוא מוסיף שהפחד היהודי כלפיה מקורו באמונה תפלה, ומסיים שצריך להכניס תנועה זו "למקומה הנאה לה: בתולדות הרוח של היהדות."

חזרה מזרחה
השילוב של רעיון האחדות עם רעיון המעשה למען רעיון העתיד, נתמך גם בקרב הבהקטי.

הלוא נאמר בבהגווד גיטה "כל אשר תפעל, תאכל, תציע או תחלק, גם כל סיגוף – עשה כמנחה לי." (ב.ג. 9.27). בובר בעצמו ידע זאת ולכן אמר: "אכן כאן ניתן לָמַעשה שפע של גבורה ורוממות, שאין אנו מוצאים כמותן אלא ברליגיוזיות ההודית הקדומה."

כלומר, השלב הבא למען חידושה של היהדות, הוא לחזור מזרחה, ולהתחיל לפעול למען האל ולחיות מולו בלבד, בכל רגע ורגע.

כאשר בובר עובר אל רעיון העתיד, הוא מזהיר שלכל רעיון יש פנים גסות ופנים נעלות. הוא טוען שמגמת האחדות הולידה "את המשחק במושגים הערטילאיים של הפלפול" כלומר, "הכול אחד" או במונחי בהקטי – ההיבט הבלתי אישי של אלוהים. אך גם את "ערגתם האדירה של הנביאים אל אלוהים", או במונחי הבהקטי – כמיהה ליחסים עם האל שמחייבת אותנו להכיר באישיותו של האל (כי יחסים מתקיימים עם מישהו ולא עם "משהו"). כך גם רעיון המעשה הביא מצד אחד "את הפאנריטואליזם נטול הנשמה" ומצד שני, "את קדושת הרצון לשלמות."

גם מגמת העתיד ניחנת בשתי פנים. "מצד אחד היא גוררת בכוח את היהודי אל תוך מערבולת של תכליות ומדרבנת את יצר הקניין שבו… מצד אחר מגמה זו מעוררת בלב היהודי את רעיון העתיד המוחלט."

לסיכום
ראשית בובר מציע להגדיר את האדם על- פי מעשיו ולא על-פי לידתו. [כנאמר בילקוט שמעוני (ספר חז"לי): "אינו יהודי או יהודי, איש או אישה, עבד או אמה לפי פעולת כל איש תנוח עליו רוח ה'" (ילקוט שמעוני, נביאים ראשונים, רמ"ז. מ"ב).]

צעד זה הינו חשוב ביותר למען תוכל לחרוג היהדות מהגשמיות ותתחיל להיות דרך רוחנית, כפי שבובר ומאמר זה מציעים.

אחר-כך, התהליך הרוחני מחולק לשלושה חלקים שמשלימים זה את זה. המעשה ביום יום למען האל הוא זה שמביא את האחדות סביב האל, ולא סתם אל – אל הניחן באישיות, אל חי שניתן באמת לחוות אותו. ומשילוב המעשה עם האחדות מגיע שלב העתיד. שמתרחש כולו במישור המוחלט שמעבר לחומר.

כל הקורא בתנ"ך יוכל להבחין שבובר למעשה אינו ממציא דבר. הוא רק מנסה להחזיר את היהדות למקורה. בובר רוצה שהיהדות תחזור לתפקידה המכובד בבניין האנושות (ראה מאמרו "היהדות והאנושות"). הוא רוצה יהדות שתוביל אחריה את אומות העולם אל עבר האל. יהדות שתהפוך את העולם הזה לעולם טוב יותר.

רק כאשר היהדות תשאף להיות תהליך רוחני הכולל בתוכו שלושה שלבים אלו, היא תוכל לממש את חזון נביאיה….

"והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונישא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים; והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה'…" (ישעיה, ב'. ב'-ג'.).



מאמרים נוספים מאת רז הנדלר

פעיל בעמותת "יוגה של אהבה". חוקר וכותב על הדתות והזרמים השונים. מחבר הספרים בעקבות הדרך, פנינים שזורות על חוט.

12 תגובות לפוסט "חידושה של היהדות"

  • Thanks for the beautiful page

    Thanks a lot of writing the beautiful ideas
    This has been a great thing to read and understand
    I am very happy to find this page.

    • רז:

      תודה על מילותיך. אני משוכנע שתוכל למצוא באתר זה עשרות מאמרים מעניינים ומאתגרים.

      רז

  • חכמים היזהרו בדבריכם

    אברום רותם:

    הרשו לי להסב את תשומת הלב לעבודה הפשוטה, שהמאמר לא דן כלל על "יהדות" אלא על דברים של הפילוסוף מרטין בובר מראשית המאה ה- 20. זה שהוא היה יהודי זה לא עושה את משנתו ל"יהודית" (רבים חולקים על כך ולמעשה היא יכולה להיחשב כמשנה כלל אנושית אך ודאי לא "יהודית" דוקא). כך גם שימוש אקראי ונטול הקשר של פסוקים מתהילים, קוהלת ודיון בנושאים חרושים עד דק כמו "נשמה" ביהדות וכ'ו, כאילו רק היום החלו לדבר על זה. לכן גם המסקנות מכך לא מובילות לשום מקום, ויש בהם יותר טעם לפגם מאשר בשורה למישהו.
    לשוחרי דעת ולב חשוב יותר הבנה מאשר נפנוף באוסף אקראי של פרטי מידע כאלה ואחרים, כשלא מנומק למה להשתמש דוקא בהם ולא בתפיסות אחרות מהיהדות למשל?.
    ליהדות אלף פנים, אלף ספרים ואלפי דיעות. לומר "יהדות" זה כמו לומר "הודו", כשבעצם מצביעים על הוויה שאפשר למצוא בה הכל. להצביע על פרט כלשהו, באופן שנראה די אקראי רק כי הוא מחזק אג'נדה כזו ולא אחרת, לא עושה דבר, ואף פוגם…

    ממליץ מאד להמעיט ביומרה של השוואות בין יהדות לויישנויזם, ולתת לשוחר דעת ולב להבין את המהות, לא על ידי השוואות, שמטבען מפחיתות וממעיטות את הצד השני, וספק אם מוסיפות לעניין. וד"ל (ודי לחכימה…).

    • בהקתי ביהדות

      רז:

      שלום אברום,
      תודה על תגובתך!
      ראשית, הצדק עמך. לומר יהדות זה בהחלט כמו לומר הודו. אני קראתי למאמר זה "חידושה של היהדות", מכיוון שכך קרא מרטין בובר למאמרו. כשכתבתי את המאמר רק רציתי להראות ש"בְּהַקְתי" קיימת גם בתוך היהדות. לא כתבתי את המאמר כדי לשים אותו תחת קטגוריה "מה בין יהדות והַרֵא קְרישְׁנַה". הוא הושם תחת קטגוריה זו מאוחר יותר, לא אני בחרתי זאת, אם כי מחובתי להודות שלא הבעתי את התנגדותי לכך. אני לא מוצא טעם לפגם במאמר זה, אך אולי הוא לא כל-כך מתאים להיות תחת הקטגוריה שבה הוא נמצא.

      לגבי בובר ופסוקי התנ"ך. נכון, בובר הוא רק פילוסוף מן המאה העשרים (שהיו לדבריו גם מתנגדים רבים), אך הוא בהחלט נחשב להוגה דעות יהודי וציוני. מקובל מאוד בקרב ההוגים היהודים לאורך הדורות, להסתמך במאמר מסוים על פילוסוף אחד בלבד שקדם להם ובכך לא חרגתי מן "הנורמה". למעשה, לא הייתי זקוק לבובר במאמר זה. יש ביכולתי להראות רק דרך פסוקי התנ"ך ש"בְּהַקְתי" קיימת גם בתוך היהדות והתנ"ך. הבעיה היא שכאשר אני מבסס את דבריי על התנ"ך בלבד, אנשים רבים מבקשים ממני לאשש את דברי דרך מפרשים ופרשניות ולא דרך התנ"ך עצמו.

      פסוקי התנ"ך שהבאתי הם לא אקראיים ומנותקים מהקשר. ניתן לבחון את דברי משה, יהושע, נבאי ישראל, המלך דויד והמלך שלמה, ולהיווכח שבהגותם נמצאים גם דברי בְּהַקְתי. גם בספרות הוֵדית עצמה מצויים דברים רבים מלבד בְּהַקְתי וכך גם בתנ"ך ובהגות היהודית בכלל. תורת הבְּהַקְתי מהווה רק חלק קטן בתוך ספרי הקודש השונים, בתרבויות ובדתות השונות – אך אין זה אומר שאין היא ראויה ליחס. כל מה שאני רציתי להראות במאמר זה שבְּהַקְתי קיימת גם בתוך היהדות, ומי שרוצה להתחבר לאלוהים דרך היהדות עדיין יכול לבחור בנתיב הבְּהַקְתי (דבקות, אהבה ומסירות לאל לבריאה ולכל הברואים).

      אני חושב שנימקתי בתחילת המאמר למה בחרתי להראות את היהדות דרך עיניי הבְּהַקְתי ולא השתמשתי בתפישות אחרות. כתבתי שאני מתעסק בבְּהַקְתי ושאתר זה מוקדש לבְּהַקְתי, לכן אציג את הבְּהַקְתי גם בתוך היהדות.

      כמובן שיכולתי להרחיב ולהביא ציטוטים נוספים מן התנ"ך וממפרשים נוספים כגון, הרש"ר הירש, הרב קוק, פרופסור שלום רוזנברג וכדומה, אך במאמר אינטרנטי איני רוצה להכביד יתר על המידה ולרוב איני רוצה שמאמריי יעברו את האלפיים מילים. (בספרי שטרם ראה אור "קול דודי דופק!" הרחבתי בהרבה את הסבריי).

      לגבי עניין הנשמה, נכון שרבות התעסקו בנושא זה, אך אין בכל התנ"ך (באחריות!) שום פסוק המאשש את עניין "הנשמה היהודית".

      לסיכום,
      לא באתי לערוך שום השוואה בין יהדות לוישנויזם, רק רציתי להראות שגישת הבְּהַקְתי מצויה גם בתחומי היהדות, ואני חושב שבכך הצלחתי, לכן איני רואה "טעם לפגם" במאמר זה.

      אני שמח על תגובתך, אשמח בעתיד לקבל ממך תגובות גם על מאמרים נוספים.

      בידידות,
      רז

  • אלדן:

    שלום- אני הייתי רוצה להבין את הנושא שדנתם עליו יותר טוב בבקשה, כתבתם שיהודי זה רק לפי מעשים ולא לפי לידה, האם זה אומר שכאשר יש חגים יהודיים אז רק אנשים שהולכים בדרך היהדות או דתיים צריכים לחגוג את החג? כלומר רק בגלל שאנשים שייכים לעם היהודי זה לא אומר שהם צריכים לחגוג את החגים?בעצם לפי ההגדרה של הבהקתי לא באמת קיים עניין העם היהודי, כי זה אשליה לקבוע למישהו זהות על פי לידה? על כן איך צריך לכנות אנשים שנולדו לעם ישראל?מקווה שהבנתם את כוונותיי, תודה, הרא קרישנה.

    • גד לובן:

      לפי דרך הבהקתי, לחג יש משמעות אם הוא מקדם את האדם רוחנית, לעבר חידוש יחסיו עם האל, או שמעלה את החברה בסולם האבולוציה האנושית ומעגן אותה בערכים רוחניים. מנקודת מבט כזאת, אין שום התייחסות ושום רלוונטיות לדת, למוצא או לתרבות של אדם זה או אחר. דבק של קרישנה ישמח להשתתף בכל חג ויעריך כל טקס שמקדם את אלו שחוגגים אותו רוחנית, בין אם חג או טקס אלו הם חלק מתרבותו או חלק מתרבות אחרת, ויעודד את הציבור לקחת בו חלק. מכל מקום, אם אדם חוגג חג כלשהו בלי מודעות והתכוונות למטרתו הרוחנית, זה אך בזבוז זמן לריק, ואולי אף מגביר את שיעבודו לאשליה. דבק לא מעוניין בחגים ואירועים שכאלה. נראה לי שניתן להבין על-נקלה מה מקדם ומה לא מקדם רוחנית, על-פי הקודים שבבהגוד-גיתא.
      בשבי האשליה, אנשים מחפשים לכנות את עצמם וזולתם בהתאם להגדרות חומריות – גבר, אשה, שחור, לבן, יהודי, מוסלמי – כל אלו הגדרות שנועדו לקבע את האשליה, שיוצרות רק חרדות, גאווה ושנאה, ומעכבות את התפתחותו הרוחנית של האדם. חיים רוחניים משמעם שהאדם מתחיל לראות את עצמו במושגי ההגדרה הנצחית, הרוחנית שלו, וההגדרות החיצוניות נשארות בעלות משמעות תפקודית חיצונית בלבד. לדוגמא, אשה שמתקדמת רוחנית תבין בהדרגה שאין היא אשה, אלא נשמה רוחנית, משרתת נצחית של האל. אשה כזאת לא תהיה מוגבלת יותר לגופה החומרי ולתודעה הנלווית אליו. מכל מקום, באופן תפקודי היא תמשיך לתפקד כאשה וכאמא, משום שזה הכלי שאלוהים נתן לה כדי לתפקד בעולם בחיים אלו. כשזו תהיה שרויה בזהותה הרוחנית הנצחית, היא תבין כיצד להשתמש בגוף הנשי שלה כדי לקדם את עצמה ואת אלו שתלויים בה – רוחנית. באופן דומה, מי שנולד למשפחה ישראלית ומודע לזהותו הרוחנית הנצחית, לא בהכרח ייתכחש לזהות הזאת, אלא ידע כיצד להפיק ממנה את מלוא התועלת הרוחנית. בעשותו זאת, הוא לא יושפע מאלה שמזהים עצמם עם זהותם החולפת, תולדת האשליה, ויוצרים לכן, במישרין או בעקיפין, כל-כך הרבה פחד, חוסר סיפוק, שנאה וגזענות בעולמנו.

  • יניב:

    אמרתי יהודי בהתחשב שכתבתם שיהודי ויהדות זה תהליך רוחני.

    • תהליך רוחני מושתת על מעשים

      רז:

      שלום יניב,
      ברגע שכתבנו שיהודי ויהדות הינם תהליכים רוחניים, בהגדרה זו למעשה קבענו שהם לא מבוססים על לידה.
      כדי שנבין תהליך רוחני מהו, תחילה אנו צריכים להגדיר מהי רוח ומהו חומר.
      אם כך, חומרי פירושו חולף, ארעי, זמני. כל מה שנולד סופו למות. הגוף נולד ולכן גם ימות, ומכאן נובע שהוא חומרי, כי הוא מטבע חולף. לכן כאשר אתה מגדיר אדם על פי מוצאו זוהי הגדרה חומרית שאיננה קיימת בתהליכים רוחניים.
      הרוחני לעומת זאת אינו נולד ולכן גם לא ימות. הגוף שלך שנולד לאם יהודייה הוא חומרי, בעוד שלפי הפילוסופיה של היוגה, אתה לא הגוף הזה, אלא הנשמה שבתוכו. הנשמה היא רוחנית ונצחית ואיננה שייכת ללאום כזה ואחר. זה ההבדל הראשון בין חומר לרוח, כל עוד האדם מזדהה עם גופו, לאומו ומדינתו הוא אינו נמצא במישור רוחני כי אם חומרי.
      איני יכול להרחיב יתר על המידה בתגובה זו, אני מזמין אותך לקרוא מאמרים נוספים באתר המסבירים על טבע הנשמה. הם יעזרו לך להבין נקודה זו טוב יותר .
      רז

  • יניב:

    שאלה נוספת- האם אפשר להגדיר אדם יהודי לפי האמונה שלו ולא רק לפי מעשיו, במיוחד בגלל שיש אנשים שנולדו לעם היהודי והם לא הולכים בדרך היהדות אבל עדיין הם מגדירים עצמם כיהודים. בהגדרה העכשווית כל אדם שנולד לעם היהודי הוא נקרא יהודי כי הוא חלק מהעם בין אם הוא מאמין במה שהעם שלו מאמין ועושה ובין אם לא, מה רע בזה?

    • גד לובן:

      עניינה של בהקטי יוגה זה ויתור על הגדרות. יש הגדרות חומריות ויש הגדרות רוחניות. הגדרות חומריות הינן תוצר של אשליה, שיש לוותר עליהן כדי להתקדם רוחנית. הגדרות רוחניות משקפות את הטבע הנצחי של הנשמה ויש לאמץ אותן. בהקטי יוגה זה תהליך טרנספורמטיבי שעניינו בויתור על הגדרות חומריות והתחברות להגדרות רוחניות. הגדרה שנובעת מזהות לאומית או דתית היא חומרית. היא נובעת מחוויה של חוסר ערך ואגו, והיא משרתת שנאה לאחר וגזענות. היא גורמת לאדם לשוב ולהיוולד בעולם החומרי ולסבול את הקרמה שלו. יש להיפטר ממנה. הגדרה רוחנית מתייחסת לטבע היחסים הנצחי שלך עם האל. למשל, ההגדרה הרוחנית של כל אחד מאיתנו היא היותנו משרתים של אלוהים. בתנ"ך אתה פוגש בהגדרה של: "עבד אלוהים אנוכי". זו הגדרה רוחנית, שאימוצה מביא לגאולה מסבלות העולם, וליחסים עם האל. כיוון שהנצרות והאיסלם שואבים את סמכותם מהיהדות, אימוץ הגדרה שכזו בידי היהדות, על כל המשתמע ממנה, תביא לשיפור עצום בתודעה הדתית העולמית, אולי גם תביא סוף סוף לשלום אמיתי במזרח התיכון.

  • יניב:

    שלום. רציתי לשאול בהקשר למאמר הזה, האם לאנשים שהם לא יהודים כלומר גוים יש את שבע מצוות בני נוח והאם הם אמורים ללכת אחריהם לפי היהדות?

    • מי הוא יהודי?

      רז:

      שלום יניב!
      השאלה הראשונה שצריכה להישאל קודם לכן הינה מי הוא יהודי? האם יהודי מוגדר על-פי לידתו או על פי מעשיו? ויכוח גדול בנושא היה בין הרמב"ם לבין רבי יהודה הלוי. האחרון טען שמכיוון שאנו עם סגולה קיבלנו את התורה, ואילו הרמב"ם טען בדיוק ההיפך; מכיוון שהסכמנו לקבל את התורה אנחנו עם סגולה.

      כלומר ישנן שתי גישות האחת (של רבי יהודה הלוי) שופטת את האדם על-פי לידתו ומוצאו והשנייה על-פי מעשיו. אני אישית תומך בשנייה. תאר לך שבית משפט יתחלק לשני זרמים, יהיו שופטים שישפטו על-פי מוצא ויחוס משפחתי ויהו כאלה שעל-פי מעשיו של הנאשם. אילו מבין הגישות היית מעדיף?

      בספר ויקרא נאמר: "תורה אחת יהיה לך ולגר אשר בשעריך", כלומר אנו מבדילים בין הגופים השונים, אלוהים לעומת זאת, אינו מבדיל.

      אם ברצונה של היהדות להיות תהליך רוחני אמיתי המחבר את האדם לאל, היא צריכה להתעלות מעל לתפיסה הגופנית, ולקבל את כולם כבניו של האל, ולצרף לשורותיה את כל מי שרוצה ללכת בדרכה. וכך היא תגשים את חזון נביאיה ואת נבואות התנ"ך על יום אחד שבו כולם יסגדו לאותו אל. "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד" צפניה,ג'.ט'.
      אגב, זה בדיוק מה שזרם הבהקתי מנסה לעשות…

      אני מקווה שהצלחתי לענות לך,
      רז

להגיב לפוסט אברום רותם

Bookmark and Share
וידאו
מהי מטרת החיים?
שיחה על הצורך הבסיסי של כל בני האדם - לאהוב ולהיות אהוב
עולם מעבר לשמים
קליפ תמונות מוורינדאוון - הודו, המלווה בשירו של מייקל קסידי
פרות שמחות
ארגון "הגנה על פרות" בהודו דואג לפרות ושוורים פצועים בדרך מיוחדת במינה
הרשמה לניוזלטר