הרא קרישנה – הסיפור של אליאן

הרי קרישנה
כמו כולם, אחרי הצבא החלטתי שאני צריכה לעבוד כדי לחסוך כסף שיוכל לממן לי את ה"טיול הגדול"! עבדתי מספר חודשים בקיבוץ – עבודה מועדפת… את הזמן שם העברתי בין משמרות לילה ובין בילויים רבים עם החבר'ה. אם לומר את האמת, כבר אז בתקופת הקיבוץ הפרועה, הרגשתי ריקה. כלפי חוץ הכול נראה היה שמח ומלא חיים, אך מבפנים, משהו כרסם בי, משהו היה חסר… החלטתי לנסוע להודו!

עליתי לצפון הודו, להרי ההימלאיה. נפגשתי עם חברות בדהרמסאלה, ומשם נסענו לקאסול. בקאסול, היה לי מאוד מאוד קשה. הרגשתי מאוד לא נוח עם החברה שסבבה אותי ופשוט הרגשתי שאני הולכת ומתרוקנת. למרות שאז סמים כן היו משהו שדיבר אליי – עדיין היה בי חלק גדול שרצה משהו אחר. חלק מסוים בי הרגיש שהוא כמֵהה למשהו מעֵבר…

משהו אחר
יום אחד, על המרפסת הקטנה, שפונה לעבר הנוף המרתק של עמק "פרוואתי", הכרתי בחור צעיר, בערך בגילי, רז שמו. התיידדנו והתחלנו לנהל שיחות. אלו היו שיחות אחרות; אחרות מכל מה שכבר הכרתי. היה בהן עומק ועניין והייתי פשוט מרותקת. דיברנו על אלוהים, על החיים ועל העולם; נושאים שקודם לכן, לא עלו אצלי על סדר היום.

התחלתי לקרוא ספרים שנתן לי רז. הוא כבר מצא עניין בקרישנה זמן מה קודם לכן. קראתי את הספר "סיפורי קרישנה". אני זוכרת שהיה לי קשה עם השמות השונים והמשונים של הדמויות בספר ולא ממש הבנתי את כל מה שקראתי, אך עדיין, המשכתי לקרוא – היה שם משהו בלתי מוסבר שפשוט משך אותי להמשיך ולקרוא על-אף חוסר הבנתי.

חודשיים אחר-כך, חזרתי לארץ והשארתי מאחורי את "סיפורי קרישנה", שהיה שייך לחבר.
עם שהגעתי לארץ, ביררתי באינטרנט ונסעתי לתל-אביב לרכוש את הספר.

זמן קצר שהיתי בארץ ומיד נסעתי שוב. הפעם, לניו-יורק. רציתי שוב לחסוך כסף כדי שאוכל לחזור להודו. תקופה מסוימת עבדתי בניו-יורק; חלק מהזמן כאופר אצל משפחה ישראלית וחלק מהזמן בפאב, בתור מלצרית. בניו-יורק, גרתי באזור הכי תוסס של העיר, ו"כל העולם" היה פתוח בפניי. אך שוב, משהו לא סיפק אותי. התפללתי להדרכה. התפללתי שאוכל לחזור להודו, למצוא את מה שכל-כך חסר לי. כשאספתי סכום מספיק, חזרתי לארץ לכמה שבועות בודדים.

בזמן שהותי בארץ, שוב נפגשתי פעמים ספורות עם רז, שחזר בינתיים לארץ, והמשכנו לנהל שיחות עמוקות בהרבה ממה שידעתי עד כה. בשיחות האלו, הרגשתי שאני מקבלת את מה שחסר לי. הרגשתי שם משהו אחר, משהו שענה לי על כל החסרים וכמו מילא אותי בחיים חדשים.

חזרה להודו
חזרתי להודו לבדי. כל אותו הזמן המשכתי לקרוא "סיפורי קרישנה" ואת הספר "שְׂרי אישׂוֹפַּנישַׁד – גילוי האישיות המקורית". בספרים, מוזכרת מספר פעמים המנטרה "הרא קרישנה", ועם שהמשכתי לקרוא, התחלתי לחזור באורח פלא על המַהָא-מנטרה; כמעט מבלי להבחין, הייתי חוזרת על המנטרה: הרא קרישנה הרא קרישנה, קרישנה קרישנה, הרא הרא, הרא ראמה הרא ראמה, ראמה ראמה, הרא הרא. ובצורה פלאית חשתי בטוב.

הספר "סיפורי קרישנה", מספר על אלוהים. על אלוהים לפי נקודת המבט של עולם היוגה – על-פי התרבות הוֵדית. הוא מספר שלאלוהים קיימת דמות. אבל לא סתם דמות, אלא דמות נשגבת – דמות שהיא רוחנית. הרי לא יכול להיות שלי, לנשמה הקטנה, קיימת דמות ואילו לאלוהים – שמעצם המילה או ההגדרה של אלוהים; שמגדירה משהו שלם ומושלם – אין דמות. כי הלוא אם הוא מושלם, לא יכול להיות שחסר לו משהו, ועוד משהו מהותי כל-כך כדמות… מכל מקום, התפיסה הוֵדית היא שלאלוהים יש דמות, דמות בעלת קיום נצחי, שמודעת לחלוטין ויודעת כול ובעלת חדווה ועונג אינסופיים. וכמובן שמפני שלאלוהים לא חסר כלום, אז ודאי שלא חסר לו גם שֵם. ויש לו אינספור שמות. בהודו הוא מכונה קרישנה, שפירושו "שובה לב-כול".

ורינדאוון
הספר "סיפורי קרישנה" מספר על קרישנה, שהופיע עלי אדמות לפני כ-5000 שנה בוורינדאוון, הודו. החלטתי שלשם אני רוצה לנסוע. התיאורים על ורינדאוון נשמעו לי כה קסומים ובער בי הרצון להגיע לשם.

לאחר נסיעה של כמה שעות ברכבת, הגעתי. מסתבר שוורינדאוון כבר לא נראית כפי שהייתה לפני 5000 שנה. הכפר כבר פחות כפר, ונראה יותר כמו עיירה. החולות הפכו לאספלט, והיערות הקסומים שעליהם שמעתי, הפכו למקומות שונים הומים באדם. אך עדיין, משהו במקום הזה, קסם לי ועורר בי התרגשות רבה.

בזמן שהותי שם, הזדמן לי להכיר מתרגלים שונים של הרא קרישנה. בדרך מופלאה, הרגשתי שם כל-כך טוב. פגשתי אנשים אדיבים ונחמדים. ראיתי מקומות יפיפיים ושמעתי עוד ועוד על הפילוסופיה ועל אורח החיים של המתרגלים. עם הזמן, התחזקה בי האמונה, שכך אני רוצה להיות. אני רוצה להיות כמוהם. היה לי הרושם שלאנשים שם יש משהו שלי אין. יש להם משהו עמוק ומשמעותי, והם נראים מסופקים כל-כך. הרגשתי שככל שהזמן עובר, גם אני לאט-לאט מקבלת יותר עומק ותחושת הסיפוק הפנימי שלי הולכת וגדלה.

החזרה ארצה
עם הזמן, היה עליי לחזור לארץ. כל-כך רציתי לקחת איתי את מה שקיבלתי בוורינדאוון. התפללתי שזה לא יעלם. זה פשוט הרגיש לי כמו חלום, חלום טוב, שלא רציתי להתעורר ממנו; לא רציתי שזה יהיה מן טרנד חולף שהבאתי איתי מהודו. קיוויתי לפגוש בארץ עוד אנשים שכמהים למה שאני כמהתי אליו. אז פשוט התפללתי. התפללתי שאם כל זה אמיתי; שאוכל להמשיך ולהעמיק, ושהתירגול הרוחני יהפוך להיות חלק בלתי נפרד מחיי.

חזרתי לארץ. כמובן שלאנשים היקרים לי, משפחתי וחבריי הקרובים, סיפרתי על העניין החדש שלי בחיים, וניסיתי להציג את אורח החיים החדש שלמדתי. יחד עם זאת, גם מצאתי דרך האינטרנט את קהילת הרא קרישנה אשר חיה בארץ.

בסידור מופלא של קרישנה, אותו רז שהכרתי בקאסול, והוא זה שחשף אותי לפילוסופיה שאני רוצה שתעצב את חיי, היום הוא בן זוגי ובקרוב מאוד אנחנו עומדים להינשא. זהו מסע משותף של צמיחה. אין ספק שמערכת יחסים זוגית, רוחנית, זה משהו שונה לחלוטין ממה שהכרתי. אלה הם יחסים שבהם הצמיחה הרוחנית של שנינו, היא המרכז. ביחסים כאלו אנחנו בהדרגה לומדים לשים את טובתו הרוחנית של האחר – במרכז. היו לי בעבר מספר מערכות יחסים עם בני זוג. אך ללא ספק, יש פה משהו שונה. יש פה עומק שלא קיים במערכת יחסים "רגילה". הקשר ביננו לא מבוסס על "בא לי – לא בא לי", או על משיכה שיכולה לחלוף עם הזמן, אלא על מחויבות אמיתית לטובתו של האחר, תוך כדי שירות אחד לשניה.

בד בבד, התחלתי להגיע לפרדס-חנה, לשיעורי "בהגווד-גיטה", ספר המהווה את תמצית כל הפילוסופיה הוֵדית. בשיעורים נחשפתי יותר ויותר לעומק של הפילוסופיה. אני חושבת שמה שהרגיש לי טוב ביותר שם, אלו היו האנשים. פגשתי אנשים אחרים; אחרים ממה שידעתי לפני. אנשים שחותרים למשהו אחר בחייהם. למשהו עמוק יותר, מעֵבר למה שנראה בדרך-כלל. פגשתי אנשים שבאמת משתוקקים לחיות בָּאֶמֶת, שקיים בהם רצון אמיתי להיות מודעים לעצמם. מה שהרשים אותי ביותר, זה שזו לא פילוסופיה מתייפייפת, שמדברת גבוה אך בעצם היא ריקה מתוכן. הרגשתי שהאנשים שם באמת מנסים להשתחרר מתפיסות חיים שגויות (כמו אנוכיות ואינטרסנטיות) ומנסים בצורה כנה לאהוב. לאהוב את כולם, את כל ישויות החיים, ולהטיב עמן.

שוב, הרגשתי שיש להם סיפוק. סיפוק שאני לא הכרתי. לכאורה הייתי בחורה "נורמלית", הולכת למסיבות, חיה חיי חברה פעילים וכו'. אך יחד עם זאת, לאורך כל הזמן, הרגשתי שמשהו חסר לי. חסרה לי אהבה. חסרה לי משמעות. אני זוכרת שבלילות, אחרי שהייתי חוזרת מבילוי פרוע בשעות הקטנות של הלילה, הייתי מרגישה בודדה. וכשהייתי מתעוררת לבקרים ריקים, הרגשתי שעמום תהומי והרגשת הריקות הזו ליוותה אותי.

החיים בארץ
התחלתי להיפגש יותר עם חברי הקהילה והגעתי עוד ועוד לשמוע על הפילוסופיה. הבנתי שעל מנת לחוות את הידע הזה, מאוד חשוב לתרגל מדיטציה; ביכולתה של המדיטציה לחבר אותנו למציאות הנשגבת. מעט ספקנית, התחלתי לתרגל באופן סדיר מדיטציה; מדיטציה של חזרה על מנטרה: הרא קרישנה הרא קרישנה, קרישנה קרישנה הרא הרא, הרא ראמה הרא ראמה, ראמה ראמה הרא הרא. אין לי ממש תובנות מה בדיוק ואיך המדיטציה משפיעה. אבל מעל לכל ספק, אני משוכנעת שהחזרה על המנטרה עושה לי טוב. אני מרגישה שביכולתי להיות הרבה יותר שלווה ומחוברת לעצמי. תוך כדי המדיטציה, המיינד שלי נהייה בהדרגה מרוכז יותר וממוקד, ובזמנים של מתח או קשיים, המדיטציה היא כלי מופלא עבורי להתמודדות.

אכן, אני בהחלט רק בתחילת דרכי והדרך עוד מאוד ארוכה. אך כשאני מסתכלת אחורה, על איפה הייתי – בחורה אימפולסיבית שפועלת מתוך יצרים, מעשנת סיגריות וסמים, קמה רק בשעות הצהריים, לא יציבה ובלתי מסופקת; ועל היכן שאני היום – הרבה יותר יציבה, עם הרגשת סיפוק ומשמעות גדולה לאין שיעור, קמה בבקרים, מתפקדת לחלוטין, לא מעשנת בכלל וחשה הרבה יותר בנוח עם עצמי ועם הסביבה שלי, ומעל לכול, מסוגלת ליצור יחסים יציבים ומשמעותיים עם בן זוג, התורמים למסע הרוחני המשותף שלנו.
אין לי שום ספק שחיי ניצלו; ניצלו מחיים סתמיים וריקים מתוכן; חיים של שעמום ובזבוז. חיי הפכו לחיים מלאים יותר, אוהבים יותר, שלווים יותר ומספקים הרבה יותר.

דרך הבהקטי-יוגה, היא דרך האהבה. היא דרך של יחסים ואהבה.
בהקטי-יוגה זהו תרגול שמעורר את הנשמה לטבע הבהקטי (האהבה) הנצחי שלה ומביא אותה לשלמות – יחסי אהבה עם האל. כתוצאה מיחסי אהבה עם השורש (אלוהים) מתקיימת אהבה עמוקה ביותר כלפי שאר ישויות החיים הסובבות אותנו.

לא קשה להבחין שללא יחסים, אנחנו לא מאושרים. זה פשוט הטבע שלנו – לאהוב ולהרגיש אהובים. על מנת ליצור יחסים עמוקים באמת, יחסים שבהם באמת נוכל לראות את טובתו של הפרטנר שלנו, עלינו להתנקות. להתנקות מאנוכיות; להתנקות מהרצון להיות "הכי" ותמיד במרכז, ומהרצון להתענג מבלי להתחשב באחר.

בהקטי-יוגה הינה אותו תהליך שעוזר לנו להתנקות בהדרגה מכל ה"ליכלוכים" שעוטפים את ה"אני" המקורי שלנו – אנחנו עצמנו, הנשמה ששוכנת ומפעילה את הגוף – ועוזר לנו להתחבר לטבע האמתי והאוהב שלנו.

מניסיוני האישי, אני ממליצה בחום לכל אחד שיכול להזדהות בתוך-תוכו עם הרגשות שתיארתי, לבוא ולשמוע. מה כבר יש להפסיד?

בתקווה שדברים אלו יוכלו לעזור או לשמח מישהו, ולו במעט.



מאמרים נוספים מאת אליאן הנדלר

2 תגובות לפוסט "הרא קרישנה – הסיפור של אליאן"

  • איילה אריאב:

    סיפור מדהים ומרגש מאוד
    אליאן, שלום.
    הסיפור שלך ריגש אותי מאוד. התחברתי להבנות שלך מהחיים ומהמסע שעברת.
    אני מאחלת לכם רק אושר ושלווה.
    איילה אריאב.

  • מרגש מרגש מאו!!!!!!!!

    אדלה:

    אליאן היקרה
    ריגשת אותי מאוד-סיפור חייך בשנים אחרונות והדרך המופלאה והמרתקת שעברת ועוברת-זו בהחלט חוויה
    חיובית ומעשירה
    אני מאחלת לך ולרז את הגשמת חלומותיכם וכול הטוב הזה-כול היופי שיש בכם רק ימשיך ויפרח
    אוהבת ומחבקת
    אדלה

להגיב לפוסט איילה אריאב

Bookmark and Share
וידאו
מהי מטרת החיים?
שיחה על הצורך הבסיסי של כל בני האדם - לאהוב ולהיות אהוב
עולם מעבר לשמים
קליפ תמונות מוורינדאוון - הודו, המלווה בשירו של מייקל קסידי
פרות שמחות
ארגון "הגנה על פרות" בהודו דואג לפרות ושוורים פצועים בדרך מיוחדת במינה
הרשמה לניוזלטר