טבע הפעולה – מבוא לבהגווד גיטה

טבע הפעולה – מבוא לבהגווד גיטה

מבוא לבהגווד גיטההבהגווד-גיטה הינו ספר שכולו דיון פילוסופי על טבע האמת. יש בו מעט מאוד כללים של "עשה ואל תעשה", ובו-זמנית הוא נותן הבנות ותובנות רבות לגבי העצמי, לגבי מטרת החיים, לגבי כיצד להתנהל בחיים – כך שנוכל להפוך את כל החיים למסע של צמיחה. הבהגווד-גיטה הוא ספר עבודה למי שרוצה להפוך את החיים למסע של "עבודה", מסע של צמיחה, מסע של יוגה.

הבמה בה נערכת השיחה המפורסמת של הבהגווד-גיטה הינה שדה קרב. הדיון מתנהל לפני תחילתה של מלחמה. כמובן שמלחמה מעלה שאלות לגבי חיים ומוות: מי אני? מהו מוות? וברקע המצב הדרמטי הזה, מתעוררת שיחה עמוקה מאד על טבע החיים; מה הם חיים? מהו מוות? האם ישנו מוות? ומעבר לשאלות אלו לגבי חיים ומוות, עולה שאלה עמוקה מאד לגבי טבע הפעולה בעולם – מהי פעולה בעולם?

מאמר זה מבוסס על הרצאה של דורית לובן.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

תוכן

  1. מהי פעולה?
  2. התניות
  3. קארמה
  4. התחלפות הגופים
  5. הגוף הסמוי
  6. כניסה לגוף "לא מתאים"
  7. מסע פנימי ואווירה מתאימה
  8. פנייה לחיים רוחניים
  9. היטהרות מתפיסות גופניות ופיתוח טעם רוחני
  10. הדֵבֶק בין הנשמה לגוף
  1. הקול הרוחני
  2. הקול הבעייתי
  3. כיצד לצמוח?
  4. מקור הסבל
  5. פעילות בעולם ללא אגוצנטריות
  6. סוד הפעולה
  7. "אגוצנטריות רוחנית"
  8. הוצאת קוץ בעזרת קוץ
  9. סיכום

מהי פעולה?
למעשה כל אחד מאתנו פועל בעולם. אנחנו פועלים ללא הרף – אין שניה אחת שאנחנו לא פועלים בה. אפילו בשעת שינה. כשאנחנו ישנים, המֶחשָב (המיינד) והתת-מודע פועלים. כלומר, אין רגע של אי-עבודה. הגוף יפסיק לעבוד רק ברגע שהנשמה תעזוב אותו. הנשמה היא פעילה באופן תמידי. מודעות ישנה באופן תמידי, גם אם כלפי חוץ המודעות נראית ישנה, מבפנים אנחנו תמיד מודעים. אם כן, פעילות מתרחשת כל הזמן.

שאלה מאוד מעניינת היא, מה מפעיל אותנו או מדוע אנחנו פועלים בדרך מסוימת? התשובה המקובלת תהייה לרוב, שאנחנו פועלים מתוך הרצון שלנו: אם אני רוצה להרים את היד – אני מרימה, אם אני רוצה להוריד אותה – אני מורידה. כלומר שהתחושה שלנו היא שאנחנו פועלים מתוך רצון.

ישנם כאלו שיגידו שהם כמו פועלים "אוטומטית", שהם מרגישים מופעלים. מופעלים על-ידי דפוסי מחשבה, תפיסות שונות, פחדים וכדומה. אם כן, אנחנו מופעלים על-ידי הרבה גורמים שונים – דפוסים ותבניות. השאלה המתבקשת היא, כיצד נוצרות התבניות האלו? והתשובה היא, על-ידי פעולות. כלומר, כל מפגש שלנו עם העולם, יוצר בנו אמונות מסוימות או רשמים מסוימים, חיוביים או שליליים – הטבעות.

התניות
על-פי הידע הוֵדי, אנו מגיעים לעולם עם מטען של הטבעות. כלומר, אנחנו מגיעים מותנים.

הבהגווד-גיטה מאששת זאת בפרק 15, פסוקים 8-9:

"ישות החיים שבעולם החומרי נושאת מגוף לגוף את תפיסות חייה השונות, ממש כשם שהאוויר נושא ניחוחות. וכך זו מקבלת גוף מסוים ונוטשת אותו, ושבה ומקבלת אחר. אותה ישות חיים שנכנסה בגוף גשמי אחר, זוכה אז בסוג מסוים של אוזניים, עיניים, לשון, אף וחוש מישוש, אשר מתקבצים סביב למֶחשָב (למיינד/נפש). וכך זו מתענגת על מערכת מסוימת של מושאי חושים."

מתואר כאן תהליך. ברגע שנולדנו, נולדנו לגוף מסוים. מבחינה גנטית ברור אם הוא יהיה גבר או אישה. אם הוא יהיה בעל יכולות אינטלקטואליות כאלו ואחרות, יופי כזה או אחר, זוג הורים מסוים – כל זה נקבע. הלידה כבר קבעה והיא יוצרת "סיפור", כלומר אנחנו נולדים כבר אל תוך סיפור, עוד בטרם פקחנו את העיניים או בטרם צרחנו ברגע היוולדנו.

עוד כשהיינו ברחם, היינו כבר מותנים לסיפור המסוים הזה, ובכל שלב בחיינו אנחנו מותנים לגוף המסוים שקיבלנו. כלומר שההתניות הן לא רק ההטבעות העכשיויות, אלא כבר נולדנו לגוף שהוא חלק מסיפור והוא יאפשר סיפור מסוים.

הגוף המסוים שקיבלנו לא מספר את אותו סיפור, בגוף מסוים של מישהו אחר. כל אחד מאתנו מגיע מלכתחילה עם סיפור אחר. הוא בא לגוף אחר, לזוג הורים אחרים, בשפה אחרת, לעם אחר וכו' – ואלו כל-כך הרבה מרכיבים שלאחר מכן יַתנו אותנו; יתנו את ההזדהות שלנו, יתנו את תפיסת העצמי שלנו.

קארמה
אם כך, אנחנו לא מתחילים את ההתניות שלנו עם רגע הלידה. על-פי התפיסה הזו, אפילו לא מרגע הכניסה לרחם – מדוע נכנסנו לרחם המסוימת? כל אחד מאתנו נכנס לרחם מסוימת, לתרבות מסוימת. רחם פירושה, כל הסיפור שמתעתד לבוא. איזו פסיכולוגיה תהייה לנו, איזה עם, איזו שפה, אילו אפשרויות – אם אנחנו נולדים להורים עשירים או עניים וכו' – כל זה יוצר כל-כך הרבה התניות. השאלה היא, מדוע נכנסנו לגוף מסוים ולא לגוף אחר? ואז מגיעה המילה הכללית והמפורסמת – קארמה. למעשה, הפעולה שלנו יוצרת את ההתניות.

המילה קארמה היא מאד מעניינת. בדרך-כלל היא נתפסת כגורל. ואכן, קארמה היא באמת הגורל שלנו. בצורה הפשוטה ביותר, קארמה היא משרטטת וקובעת את הגורל שלנו. המילה קארמה היא משורש של "לעשות", או פעולה. המילה עצמה היא "פעולה", פעולה גוררת תגובה. השאלה המתבקשת היא, איך הפעולה שלנו יוצרת את הגורל? ישנה תגובה חיצונית: כל פעולה שאנחנו מבצעים יוצרת תגובה או ריאקציה חיצונית.

ניתן להתבונן גם בתגובות אחרות שנוצרות, תגובות פנימיות. ניקח לדוגמא את רגע היוולדנו. ברגע שנולדנו –  צרחנו, ומאותו הרגע הייתה שם אמא או מישהו שיכול היה להכיל את הצרחות שלנו ולאהוב אותנו. איזה מן רושם זה יצר בנו? את הרושם שהעולם טוב, וגם אם ישנם קשיים זה לא נורא ומותר לי לכאוב, מפני שתמיד יש מישהו שאוהב אותי ומכיל אותי. איך אדם כזה יהיה כלפי העולם אחר-כך? אדם מכיל, תומך, מלא אמפטיה.

התניה פירושה אמונה. אם נוצרה בנו אמונה בטוב או אמונה ברע, זה יתנה אותנו בפעולה הבאה. לדוגמא, אם נצא אל הרחוב וניתקל במשהו וניפול, אחר-כך בכל פעם שנעבור באותו מקום נסתכל היטב, מפני ששם ישנו משהו מסוכן. ואם זו נפילה רצינית, אולי אפילו נתחיל להתרגל ללכת עם העיניים לרצפה, מכיוון שמאד נפחד ליפול. ואם המקרה ממש קיצוני, אולי אפילו נפחד לצאת לרחוב. כלומר ניתן לראות, שהנפילה יצרה תגובה, אמונה, שיוצרת בנו רוח התנהגות מסוימת וכך נפעל. ואם לדוגמא יהיו הרבה התנסויות חיוביות נוספות שבהם לא ניפול, ניתן יהיה לשכוח את החוויה הקודמת, ושוב לא נפחד ללכת ברחוב.

התחלפות הגופים
אם כן, הרשמים שאנו חווים כל הזמן מפעילים אותנו. הפעולות יוצרות אמונות והאמונות מפעילות אותנו. כלומר, האמונות יוצרות פעולות והפעולות יוצרות אמונות – וזו שרשרת אינסופית.

מה קורה כשאדם עומד לעזוב את גוף, עומד למות? אם נסתכל על מצבור האמונות שיש לנו כלפי העולם, אינספור אמונות. ברגע המוות יש לנו "מחסן" אדיר של אמונות, תפיסות עולם שונות – הן יכולות להיות משהו משוכלל, או אפילו אמונות שסותרות אחת את השנייה – אבל יש לנו מצבור אדיר של אמונות, תשוקות והטבעות שבעצם מנציחות את הקיום החומרי שלנו. כל עוד נשאר המאגר הזה של תשוקות, אמונות, אינטרסים – אנחנו נקבל עוד גוף.

הגוף הבא יהיה בדיוק אותו גוף שמותאם למערכת האמונות האלו. אותו גוף יתחיל להפעיל אותנו בעולם הזה, ובחיים האלו ניצור עוד אמונות שונות, וכך מחסן האמונות נשאר מלא. זה הבסיס לגופים הבאים. כמו שהאוויר נושא ניחוחות, אנחנו נושאים אתנו את הקונספציות והתפיסות שלנו לגבי העולם.

הגוף הסמוי
ברגע המוות הנשמה לא עוזבת לבד, הגוף הגשמי מת, אבל הגוף הסמוי רק עובר התאמות לגוף הגשמי הבא, ואותן התשוקות נשארות שם. עדיין, הנשמה לא משתנה. היום אנחנו בתוך גוף, וכשאנחנו הולכים למקום כלשהו, מי לוקח את מי? הגוף את הנשמה או הנשמה את הגוף? התשובה היא שזה ביחד. כמובן שיש תרגולים למיניהם שבהם ניתן להתנסות בכך שרק הגוף הסמוי (הגוף האסטרלי) יעזוב את הגוף הגשמי לזמן מה. במסעות כאלה שעוזבים את הגוף הגשמי, עדיין ישנם חיבורים שנשארים. אבל ברגע שהנשמה עוזבת – מתרחש מוות.

כשהנשמה עוזבת גוף מסוים, הגוף המסוים מת. אבל היא אינה עוזבת לבדה, אלא היא עוזבת עם הבגד הסמוי שלה. לבגד הסמוי יש מערכת של תשוקות, אמונות; והגוף הבא יהיה בהתאם לבגד הסמוי. כך נאמר בבהגווד-גיטה, בהתאם לתפיסות שלנו, הנשמה תכנס לרחם מסוימת, וסביב הנפש היא תקבל גוף מתאים עם אברי חישה מתאימים – עיניים, אוזניים, או  אפילו סוג אדם כזה או אחר. בגוף הבא, מתוך האמונות המסוימות, נתחיל לפעול. אך זה לא כל-כך פשוט, ישנן בנו הרבה אמונות שאין לנו מושג לגביהן ואיך נתמודד עם משהו שלא חווינו. למשל, איך נתמודד עם זקנה, עם חולי וכדו'. אולי כעת חלקינו עודנו צעירים והגוף עדיין נותן בטחון מסוים, אבל ישנן תגובות שיגיעו ברגע המתאים. לדוגמא, כשאנחנו רואים ילדים קטנים, הם מאוד תמימים, אבל לפי התפיסה הזו, הכול כבר נמצא בהם. יש משהו שאנחנו יודעים שיתעורר אצלם בגיל מסוים, ועד אז הוא לא יתעורר. למשל, בדרך-כלל בגיל שתיים-עשרה או שלוש-עשרה, מתחילים לראות את המין השני בצורה אחרת ומתחילים להסתכל על העולם שונה ממה שידענו שנה או אפילו חצי שנה קודם לכן. כלומר, שיש בנו הטבעות שמחכות, שאנחנו לא יודעים מתי הם יבואו.

כל זה הינו הסיפור הפנימי שלנו, אך ישנה גם התאמה חיצונית לסיפור הפנימי –  העולם החיצון נערך בצורה מיסטית (אשר הבהגווד-גיטה מסבירה אותה), לספק ולאפשר לנו לחיות בעולם האמונות שלנו. הכוונה היא, שקיימת התאמה בין האמונות הפנימיות שלנו, הגורל שאנו יוצרים לעצמנו ובין מה שקורה לנו בחוץ. כלומר, ישנה התאמה וישנו מֵתאם.

כניסה לגוף "לא מתאים"
ניתן לשאול את השאלה, כיצד ניתן להסביר מצב בו הנשמה מגיעה לגוף בסביבה "לא מתאימה"? התשובה היא, שאנחנו יכולים להגיע לסביבה לא מתאימה, אך אז עלינו לראות מדוע הגענו לסביבה כזו – אולי קיים משהו נוסף שעלינו ללמוד. אולי הגעתנו לסביבה לא מתאימה, היא שמקלה עלינו את המסע. יתכן שאם אדם נמצא בסביבה מתאימה, העולם החומרי נראה מאוד נחמד, ומאידך סביבה לא מתאימה, יוצרת זרות ודחף גדול יותר לצמיחה.

שאלה נוספת בהקשר זה, האם לפי התפיסה הזו, אדם שעשה התקדמות רוחנית, בחייו הבאים יתחיל את התקדמותו "מנקודת התחלה" גבוהה יותר, והאם זה יתכן שייוולד להיות למשפחה עשירה יותר מבחינה כלכלית, ומאידך זה יכול למשוך אותו לצד השני – לצד של חומריות. במענה לשאלה זו, נאמר שזה תלוי בקארמה שלו. אם אדם עשה מסע גדול בחייו הקודמים, לא יהיה לו עניין בעושר הכלכלי, אבל זה יאפשר לו שלווה מסוימת, מפני שאם הוא היה נולד לסיטואציה של מאבק אינסופי רק על-מנת למלא את קיבתו, יתכן ולא היה לו זמן לשאלות הרוחניות.

בפרק השישי של הבהגווד-גיטה, נושא זה מוסבר כאשר ארג'ונה שואל את קרישנה, מה קורה לאדם שהתחיל את המסע הרוחני אך לא סיים? וקרישנה עונה לו, שיתכן ואותו אדם ייוולד למשפחה עמידה כדי שיוכל לפנות את עצמו לעשייה רוחנית ולא להיאבק על פת לחם, שמאבק כזה עלול לעקב או להקשות על המסע, ויתכן שאם אותו אדם מאד מתקדם, הוא ייוולד לסיטואציה מאד רוחנית. רובינו נולדים לסיטואציות לא כל-כך רוחניות, אך יחסית עמידות, לפחות רובינו לא חיים בעולם של רעב, ולכן אנחנו יכולים לקחת את התרגול הרוחני, מהיכן שאנחנו נמצאים.

העובדה שהסביבה לא תמיד מבינה אותנו, הינה לא בהכרח מגבלה, מכיוון שזה לא לגמרי משנה, כי המסע הוא אישי. ולעיתים העובדה שהסביבה היא לא מבינה, יכולה לתת לנו הבנה עמוקה יותר לגבי מה אנחנו לא רוצים בעולים הזה לדוגמא, אני לא רוצה לרוץ אחרי כסף, אני לא רוצה לעשות כך או אחרת…

מסע פנימי ואווירה מתאימה
אם כן, לגבי השאלה, מדוע הוטלנו לסיטואציה מסוימת, נוכל אולי לדעת עם הזמן. אך הנקודה החשובה יותר היא, שהיכן שלא נהייה, זו אינה מגבלה לחיים רוחניים. זו ההבנה החשובה יותר. זה גם הניסיון שארג'ונה מראה בעובדה שהוא נלחם בשדה קרב. גם בשדה קרב, שזהו המצב הכי לא הגיוני לתרגל יוגה, לא מבחינת האווירה הכללית, לא מבחינת המראות, ולא מבחינת האנרגיות שמושקעות בעשייה הזו, מפני שקרב דורש המון כעס. הלוחם חייב לכעוס על-מנת לעשות את מה שהוא עושה – וכעס בוודאי שלא מתאים ליוגה, לחיים רוחניים.

הגיטה מסבירה שכעס הינו האויב הגדול ביותר לחיים רוחניים. בפסוק 62 של הפרק השני , ישנו דיון מיוחד על כעס וכיצד כעס הינו האויב הגדול ביותר. מארג'ונה נדרש, בתוך עולם הכעס הגדול הזה, בתוך האינטרסים השונים, וכל-כך הרבה דברים קשים – להיות יוגי. כמובן שזה מאוד לא מתאים. אך הגיטה מראה שזה מאוד אפשרי, מפני שהיא הופכת את היוגה למסע פנימי, עמוק מאוד. היא מצביעה על משהו בסיסי ביותר, ועושה הבחנה בין חומרנות לרוחניות.

בדרך-כלל אנחנו חושבים שרוחניות זה אווירה מסוימת מאוד נינוחה ושלווה ושהחיוך תמיד על הפנים – וזה נחמד וטוב. אבל למעשה, הגיטה אומרת שהדבר שבאמת מפריד בין רוחניות לחומריות, זה דבר אחד – אנוכיות. אם כך, אם אנחנו נעשה עבודה מסוימת בעולם, אפילו בעולם המלחמתי או בעולם שבו אנו חיים, נעשה את העבודה המתאימה להשתחרר מאגוצנטריות, נהייה יוגים גדולים.

הבהגווד-גיטה איננה מתחשבת באווירה מתאימה או לאו. זו בעצם גם הטענה של אר'גוּנַה, שאווירת המלחמה היא לא יפה, וקיים כל-כך הרבה מוות וכאב, והוא אינו יכול להיות מי שהוא, לנוכח כל הכאב העצום הזה – ואלו החיים שאנו חיים בהם. כיצד אפשרי להיות יוגי, בזמן שיש איומים ביטחוניים, ואנשים סובלים, וישנו כאב כה רב? לכן ניתן לראות שאם הסביבה המצומצמת היא לא מתאימה, אז על אחת כמה וכמה הסביבה המורחבת היא לא מתאימה, אבל זו העבודה הרוחנית.

פנייה לחיים רוחניים
הבהגווד-גיטה מסבירה בפרק השביעי, שישנם ארבעה סוגי אדם אשר פונים לחיים רוחניים, או ארבע מוטיבציות שונות לפנייה לחיים רוחניים. הראשונה היא מצוקה, "אני לא מוצא מנוח ושלווה בחיים",  "אני רוצה קצת שלווה, אינני רוצה לסבול",  "אני מתוסכל ואני מחפש כיוון אחר".

מוטיבציה נוספת היא, אדם שהוא "כישלון חומרי", כפי שהסברנו קודם לכן. אדם שלא מצליח להתארגן עם האנרגיה החומרית, לא מצליח לאסוף את הכסף הדרוש לו, או את המעמד שאליו הוא משתוקק; הוא לא מצליח לנצח ולגבור וכך להשיג את מה שהוא ראוי בעולם החומרי. הוא "כישלון חומרי" ואז גם מגיע לחיים רוחניים.

הסיבה השלישית היא, אנשים שהם סקרנים ופתוחים. מתעוררת בהם פתיחות מסוימת, בגלל ההתנסויות הקודמות, פתיחות לדעת ולראות אילו עוד דברים יש בעולם.

והאדם הרביעי, הוא מישהו שמתעוררת בו שאלה אמיתית, מהי האמת.

כל אלו הם עדיין צורך מסוים, או מצוקה מסוימת, ומן המקום הזה אנחנו רוצים למצוא תשובות לעצמינו. ניתן לומר שישנם אנשים שנולדים עם החיפוש הזה באופן טבעי. אך לא כל מי שנולד עם זה, מגיע דווקא ליוגה או לחיים רוחניים. אנשים במצוקה נפשית לדוגמא, מגיעים לאינסוף פתרונות אחרים. ואנשים במצוקת כישלון חומרי, באים לאינסוף פתרונות אחרים. גם אנשים פתוחים, מגיעים לאינספור דברים אחרים, וגם אנשים שרוצים לדעת את האמת, מגיעים לאינספור דרכים אחרות.

היטהרות מתפיסות גופניות ופיתוח טעם רוחני
הבהגווד-גיטה מסבירה שמי שבא ללמוד יוגה או חיים רוחניים, זה משום שיש לו התנסות קודמת; הוא התחיל מתישהו וקיבל טעם ספציפי לזה. השאלה איננה צריכה להיות, מדוע אתה בא לחיים רוחניים, אלא, איך תישאר. ומהר מאוד, מה שאמור להשאיר אותנו במהלך התרגול, זה שבהדרגה אנחנו אמורים להיטהר מהמצוקות ומהתפיסות הגופניות ובאמת לרצות להתקדם ולטעום את הטעם הרוחני. לכן זה לא כל-כך משנה מהיכן אנשים מגיעים. כלומר שניתן לומר בהקשר זה, שאם נטעם טעם יותר גבוה, נישאר.

מי שהתחיל ביוגה, ימשיך ביוגה. וכשאנחנו אומרים יוגה בהקשר זה, הכוונה למושג רחב ביותר, לאו דווקא תרגול כזה או אחר – אלא כל תרגול רוחני, שנועד לשחרר אותנו מתפיסה גופנית ולחבר אותנו לטבע הרוחני הנצחי ולעליון.

הדֵבֶק בין הנשמה לגוף
משום שכל מי שהתעורר לעצמי הרוחני, התעורר כבר ברמה מסוימת. וממצב הערנות הזה, הוא ימשיך בגלגול הבא את המסע. לכן הגוף הבא יותאם למצב הערנות מבחינה רוחנית. המקום שבו היוגה עוסקת הוא המיינד, הנפש. הנפש היא מאגר כל האמונות, כל התשוקות שלנו, כל ההתניות שלנו, כל התבניות שלנו.

היום אני חושב את עצמי לנפש, אני מזוהה עם הנפש, עם הגוף – אני זו הנפש, אני הן התשוקות שלי, אני הם הרצונות שלי, אני מזוהה עם התבניות שלי. אני, הנשמה, מזוהה היום עם הנפש. ולמה אני מזוהה עם הנפש? בגלל אגו. בגלל אנרגיה חומרית סמויה שמדביקה אותי ומחברת אותי, ואנרגיה זו נקראת אַהַנְקָארַה, או אגו.

הקול הרוחני
אגו מחבר אותי למערכת הזו וגורם לי לחשוב, "זה אני". "אני זה הגוף הזה", "אני זו הנפש הזו". אני מזוהה היום עם הנפש, עם המיינד, והמיינד מלא ברצונות: אנחנו מאמינים שלו רק יהיה לי את הדבר המסוים הזה, נהייה מאושרים. או אם יהיה לנו את הדבר האחר נהייה מאושרים וכו'. ובנקודה הזו ניתן להתחיל עניין רוחני, והעניין הרוחני אומר משהו שונה. לדוגמא, שעלינו למצוא את האושר בתוכנו, ושאנחנו רוצים למצוא שלווה. אך העניין הרוחני הוא קול אחד מבין קולות רבים.

בדומה לגינה שיש בה צמחים רבים, ואחד מהם זה השתיל הרוחני וישנם עוד המון שתילים אחרים. ישנו קול קטן שמתחיל להתעורר, וכשהקולות האחרים הם גדולים וחזקים, הם יכולים לסחוף אותנו, אף-על-פי שהקול הקטן הוא הינו הקול האמיתי, העמוק – ובחיבור אליו אנחנו רגועים, שמחים, שלווים  – זה הקול הנכון, אבל הוא קטן וחלש וישנם כל-כך הרבה קולות תובעניים אחרים שרוצים את שלהם ("לו רק יהיה לי את זה, או את זה," וכו') ורגשות אשמה ("מה הם רוצים ממני"), כלומר קולות של אחרים בתוכנו.

בין כל הקולות האלו, יש את הקול הקטן שרוצה קצת שלווה, קצת אושר, קצת אהבה נצחית. אם כן, ישנם המון קולות, ובגלל הקולות הרבים, אנחנו יכולים להיות מוסטים מהדרך. ואפילו אם נסבול, עדיין האמונות האלו או הקולות האלו קיימים. ולכן התהליך הרוחני צריך להיות מאד חכם. עליו להיות איזון בין הקולות האחרים והקול הזה. מכיוון שאם נהייה תוקפניים מידי לקולות האחרים ונחשוב שזה הקול האמיתי, מהר מאוד נמצא את עצמינו שוכחים אותו, כי הם כל-כך תובעניים.

הקול הבעייתי
עלינו להיות מאד חכמים, וזה מה שהבהגווד-גיטה מציעה; לא להתעלם מהקולות האחרים, אלא לנהוג בהם בחוכמה ולדעת שיש קול אחד שהוא בעייתי. רוב הקולות הם לא בעייתיים, "אני אוהב לצייר", "אני רוצה לרקוד", "אם אני לא אשיר אני לא אממש את עצמי" – אין בעיה עם הקולות האלו של מה אנחנו אוהבים לעשות בעולם, אלו אינם קולות שהם נגד הקול הרוחני. ישנו קול אחד שהוא בעייתי – "אני רוצה להיות במרכז."

ניתן לטעון שהקול הזה קיים גם מתחת לשאר הקולות. התשובה לכך היא, כן, אבל זה לא לגמרי מדויק. הוא אכן ישנו שם, אך יחד עם זאת, הקולות האחרים הם חזקים. לדוגמא, "אני חייבת לבטא את עצמי ביצירה" – זה הינו קול חזק. יש לנו קולות רבים, והגיטה טוענת שהם לא "מסוכנים".

כיצד לצמוח?
ישנו קול אחד שהוא בעייתי, ואם נדע לבודד אותו, נוכל להיענות לכל שאר הקולות בצורה חכמה ולצמוח. וזה בדיוק מה שקרישנה מסביר לארג'ונה לאחר שארג'ונה נסער מן ההרג הנוראי שעומד לקרות: אתה לא הגוף הזה, אף אחד כאן לא הגוף הזה, אין מוות, אף אחד לא ימות כאן, אתה בוכה על מה שאין צורך לבכות עליו, החכם אינו מקונן על החי ולא על המת – וכך קרישנה מיד מעלה את ארג'ונה לראייה טרנסצנדנטלית.

אבל אז, אחרי שקרישנה מדבר עשרים פסוקים חכמים, טובים ועמוקים: אתה לא הגוף הזה – הוא אומר לו, אתה כן. אתה מצוי עכשיו בגוף מאוד מסוים, ובגוף המאוד מסוים הזה, ישנם קולות רבים, ישנם צלילים רבים וישנם צרכים רבים. חלקם צרכים מעצם טבע הגוף – התניות.

לגוף אדם קיימים צרכים מסוימים, לגוף אישה/גבר קיימים צרכים מסוימים, נטיות מסוימות בגוף מסוים: אם יש לאדם נטייה אינטלקטואלית, קיים צורך לממש אותה. אם ישנה נטייה לריקוד, ישנו צורך לממש אותה וכו'. כל אחד מאתנו בנוי אחרת ויש לו נטיות אחרות. הדבר היחידי שלא לגיטימי, הוא מקור הסבל האמיתי.

מקור הסבל
כמובן שעצם זה שאני רוצה לשיר/לרקוד/ליצור וכו'  – אינם מקור הסבל שלי. מקור הסבל האמיתי הוא שאני רוצה לעשות זאת בצורה אגוצנטרית. זו ההבנה. העובדה שאני רוצה לעשות את הדברים הללו היא – "אני במרכז", "אני אלוהים", "אני רוצה את כל העולם ואת כל האחרים להשתמש בהם לצרכיי" – זו הבעייתיות.

האגוצנטריות היא הבעייתית ולא הקולות האחרים. וכך, אם נבודד בכל קול את האגוצנטריות – וזו העבודה הראשונה של היוגי – להתחיל לבודד את הקול האגוצנטרי בכל מה שאנחנו עושים.

השלב הראשון הוא אכן יכולת ההבחנה שלנו. ובשלבים הבאים, הבהגווד-גיטה נותנת כלים נוספים. למשל, "אני אבא", אני אבודד היכן אני אגוצנטרי: "אני מורה", אני אבודד היכן אני אגוצנטרי. לאחר שנבודד היכן אנו מבחינים שאנו אגוצנטריים, קרישנה אומר את הפסוקים המאוד חשובים, ומסביר לארג'ונה את הפסיכולוגיה שלו – את הפסיכולוגיה שלנו, את הצרכים שלנו; מה אנחנו לא יכולים לסבול ולא נוכל לחיות איתו בעולם הזה, בגוף הזה, אם לא נפעל על-פי זה – לפחות במצב העכשווי שלנו, המותנה.

פעילות בעולם ללא אגוצנטריות
כשארג'ונה מבין את מצבו המותנה, קרישנה מעלה אותו למדרגה הבאה: איך תפעל בגוף הזה יחד עם הקולות, עם הצרכים –  כדי להשתחרר, או להתחיל לבודד את האגוצנטריות. אתה אוהב להילחם? תלחם. אבל איך תעשה זאת? "הילחם לשם הלחימה עצמה". הכוונה היא שעלינו ללמוד לעשות את הדברים, מבלי לקחת מהם את הערך, או בלי אגוצנטריות, מפני שזה מה שמניע אותנו בעולם. לעשות את הדברים ללא תמורה אגוצנטרית, מכיוון שתמורה כן תהייה – צמיחה רוחנית. מדוע להילחם? הילחם כדי לצמוח, כדי להשתחרר.

אנחנו עושים היום בעולם פעולה, מכיוון שאנחנו רוצים לקחת משהו ממנה. בדרך-כלל אנחנו לוקחים בכמה רמות: אנחנו לוקחים ברמת הצורך – שזה בסדר, אנחנו צריכים לפעול בעולם כדי להרוויח כסף, זה מסוג הצרכים הלגיטימיים. אבל כשאנחנו פועלים בעולם, אנחנו עושים זאת בצורה אגוצנטרית, משמע הערך שיצא לנו מזה, או אולי המאבק עם אחרים שיצא לנו בדרך הזו.

עלינו ללמוד לעשות את כל אותן עשיות, שהן צורך של הגוף, ולהתחיל להתבונן באגוצנטריות. שזה האלמנט היחידי שכובל אותנו. מלחמה כשלעצמה איננה טובה או רעה, או הכסף כשלעצמו איננו טוב או רע. מה שכובל זה איננו הדבר עצמו, אלא התודעה. והתודעה האגוצנטרית היא זו שכובלת.

סוד הפעולה
נשאלת השאלה, כיצד ניתן להילחם ללא תודעה אגוצנטרית?

זהו הסוד הפעולה. אם נדע לעשות פעולה אחת ללא אגוצנטריות, נדע לעשות כל דבר ללא אגוצנטריות. וכשנבין מה הניע את ארג'ונה למלחמה, ניווכח שזה אפשרי. זו אומנות היוגה. קרישנה מסביר לארג'ונה שיוגה היא אומנות כל פעולה. אם נלמד לפעול ביוגה, מתוך חיבור אחר ולא מתוך החיבור האינטרסנטי – נלמד כיצד אפשר גם להילחם.

כיום כל פעולה קשה לנו לבצע, אפילו נתינה קשה לנו לבצע באופן לא אגוצנטרי. נתינה נראית כל-כך לא אגוצנטרית, אך זה מאוד לא פשוט לתת באופן לא אגוצנטרי. אם כן, לפעול באופן לא אגוצנטרי, זה הדבר המסובך. הגיטה מסבירה שהעובדה שאנחנו היום פה, בעולם החומרי, זה משום שאנחנו אגוצנטריים. גוף משמע אגוצנטריות.

אם לא היינו אגוצנטריים, לא היינו זקוקים לגוף חומרי. הנשמה איננה זקוקה לגוף חומרי כדי לממש את הטבע האוהב, המודע והנצחי שלה, את טבע הסַת צ'ית אָנַנְדַה. הנשמה איננה זקוקה לגוף כדי לממש את הכמיהות העמוקות ביותר שלה: אהבה, נצחיות, תודעה, מודעות, חיבור עם העליון. העובדה שאנחנו יושבים היום בגוף, ומשוכנעים שזה אנחנו, זה משום שהתעורר בנו מתישהו רצון אגוצנטרי לטעום את הטעם "אני במרכז, אני אלוהים." וזה הינו שורש הקיום החומרי שלנו, וזו גם סיבת השחרור, "אני הגוף הזה, משמע אני אגוצנטרי."

המסע הוא כיצד בהדרגה – מתוך הגוף, מתוך התפיסה הגופנית והצרכים הגופניים – צעד אחר צעד לשחרר את עצמי מאגוצנטריות. והצעד הראשון הוא "הילחם לשם הלחימה עצמה."  – בכל עשייה להתבונן באינטרסנטיות, בלקיחה. אחד הדברים החשובים הוא שעלינו להיות מאד כנים עם עצמינו, ואולי אפילו בהתחלה נחוש קצת לא בנוח, משום שאנחנו לא מעלים על דעתנו עד כמה אנחנו אגוצנטריים. עם השנים, ככל שנתבונן יותר, ההתבוננות נעשית מעודנת יותר, ואנחנו חווים את זה ברמות הסמויות ביותר של ההוויה, את האגוצנטריות הזו ואת הלקיחה – את התחושה המטופשת הזו, שאנחנו במרכז.

אם נבחן זאת בכנות, לכל אחד מאתנו ישנה תחושה מאוד קיומית, ראשונית, בתוכי תוכו, שאנחנו המרכז. וגם אם אנחנו צנועים כביכול בעולם החומרי, זו מן צניעות כזו, שאנחנו מאד מרוכזים בה, "בטח גם הם שמים לב שאני מאוד צנוע…"

ישנו סיפור שאדם מסוים התווכח עם חברו מי מהם יותר צנוע. ושניהם הגיע למסקנה שהשני יותר צנוע. אחר-כך אותו אדם הלך לביתו וחשב לעצמו: "אבל אם הוא גם חושב שהוא צנוע אז הוא לא צנוע…"

אם כן, העבודה להבחנה באגו, היא לא על-מנת לייאש אותנו, אלא היא עבודה מאוד מעניינת ודורשת הרבה כנות לזהות יותר את הלקיחה המתמדת שלנו לעצמינו מהעולם. מכל מקום, ככל שנתבונן בזה יותר, נבחין שאנחנו משתחררים. ואם נסתכל על עצמינו במבט לאחור, נראה שכן ניקינו כמות מסוימת של אגוצנטריות, של רשע.

אגוצנטריות משמע רשע. מפני שכל אגוצנטריות טומנת בחובה את הפוטנציאל לרשע, מכיוון שבנקודה הזו אנחנו לא רואים את טובתו של האחר. כשאנחנו אגוצנטריים אנחנו לא רואים את האחר.

בהדרגה נראה שבמהלך ההתבוננות אנחנו נעשים יותר ויותר רגישים לאחר, אנחנו רואים את הצרכים הנוספים של עוד יצורים או ישויות סביבנו. אנחנו נעשים יותר רגישים ואנחנו מתנקים בהדרגה מהאגוצנטריות. עד שבתקווה, אם נמשיך ונעבוד, נגיע לאותו מקום שבו אנחנו מתעוררים לחלוטין לטבע הרוחני שהוא משולל אגוצנטריות. אלו תהליכים הדרגתיים.

"אגוצנטריות רוחנית"
ניתן לומר שגם כשאנחנו מתחילים מסע רוחני שכזו, המטרה שלנו היא אגוצנטרית, רצון להתפתח. זה נכון, אך קיים הבדל גדול. כשאנחנו מתחילים מסע רוחני, הוא מלווה ב"אגוצנטריות רוחנית". ישנם שלושה שלבים: שלב של אגוצנטריות חומרית, שלב של "אגוצנטריות רוחנית" – שלב העבודה, ושלב השלמות. כמובן שמבחינה טכנית, לא ניתן לדלג על שלבים. אבל ההבדל המהותי ביותר הוא, את מי אנחנו תופשים כעצמינו?

בשלב הראשון, אנו תופשים את עצמינו כגופינו, "אני הגוף הזה ואני רוצה לממש את האינטרסים של הגוף."

בשלב השני נתפוש את עצמינו כנשמה, "אני רוצה להגשים את האינטרס של הנשמה". קרישנה מסביר שאפילו שאנחנו עדיין "אגוצנטריים", מבחינה רוחנית, אנחנו כבר פועלים למען העצמי הרוחני ולא למען העצמי החומרי – וזה כבר מרומם.

פעילות כזו משחררת מקארמה. זה הדבר המדהים; למרות שאדם עדיין לא משוחרר, עצם הפעילות האגוצנטרית לשחרור העצמי הרוחני מכבלי האגו החומרי, התפיסה החומרית – עצם המסע הזה, הוא כבר מסע רוחני.

למעשה קרישנה אומר "הילחם לשם הלחימה עצמה מבלי להתחשב בשמחה או בצער, בכבוד וקלון – כל הלקיחות שלנו בעולם הזה שמתנות אותנו, הצלחה וכישלון לדוגמא. אם נפעל מבלי להתחשב באלו, נהייה פטורים מקארמה. זהו השלב השני.

בשלב השלישי, בשלב השלמות, הנשמה פועלת מעצם הטבע האוהב שלה, לא "בשביל" ולא "למען", אלא פשוט אוהבת, נותנת ופועלת מתוך השפע הפנימי הזה. אבל עד שנגיע לקיום הרוחני המוחלט הזה, עלינו לעבור תהליך, והתהליך הזה מזהה את העצמי כרוחני, ולכן הוא כבר רוחני כשלעצמו.

לכן אין בעיה עם אגוצנטריות שכזו בשלב הזה, כי בלעדיה אי אפשר להתחיל. אבל זו הינה אגוצנטריות רוחנית, ולכן זה שלב חיובי ביותר.

הגיטה איננה דנה בביטול הרצון, אלא בטיהור הרצון מאגוצנטריות חומרית. למעשה המעבר הזה הוא חשוב ביותר, "מי אני?" "האם אני הגוף הזה?" ולגוף הזה ישנם אינסוף אינטרסים, או שמא "אני הנשמה הרוחנית".

הוצאת קוץ בעזרת קוץ
כשאדם מתחיל את המסע הרוחני שלו, הוא מודע לגוף ולצרכיו, ומתחיל להיות מודע לצורך העמוק יותר של העצמי, של הנשמה, ומתחיל לעשות את הפעולות בעולם על-פי הצרכים של הגוף, אבל לצורך שחרור הנשמה. משמע להתבונן היכן הוא לוקח, היכן הוא אגוצנטרי. גוף-נפש-נשמה עובדים יחד, אבל עלינו להשתמש בכלי כדי לנקות אותו.

בוודות זה מתואר על-ידי שימוש בקוץ להוצאת קוץ. אנחנו משתמשים בגוף כדי לשחרר את עצמנו מתפיסה גופנית. זה התהליך. זה הינו השלב הראשון, והוא הינו שלב יחסית לא קצר. אבל מה שיפה בבהגווד-גיטה, זה שהיא לא משאירה אותנו רק בזה, אלא היא נותנת לנו עוד ועוד כלים כדי שנוכל להגביר את היכולת להפריד את העצמי הרוחני מהסבך החומרי, או מהזהות החומרית.

סיכום
התבוננות היא השלב הראשון, והינה המבוא. בהמשך הגיטה ניתן ללמוד כלים נוספים שהיא מציעה שלב אחר שלב, שמתחיל בהתבוננות ובחיבורים גבוהים יותר לקיום הרוחני: כיצד ניתן לעשות בכל פעולה את החיבור הזה. כמובן שאלו הן לא טכניקות פשוטות, הן טכניקות שדורשות הרבה מדיטציה פנימית. כלומר, עצם הטכניקות עצמן הן מדיטטיביות – ככל שנתבונן יותר, התשובות תהיינה ברורות יותר. והגדוּלה של הספר הזה, שהוא מאוד חכם ומביא אותנו שלב אחר שלב בצורה חכמה ביותר, אל השלמות.



מאמרים נוספים מאת וָארְשַׁבְּהָאנַוי‎

מתרגמת ספרות ודית עניפה ומחברת הספרים "מתאוה לאהבה" ו"סיפורו של זמן". מרצה לפילוסופיה של היוגה והתרבות הוודית.

תגובה אחת לפוסט "טבע הפעולה – מבוא לבהגווד גיטה"

  • חווית הקריאה במא מר

    גרשון:

    דורית!
    תודה שאת מקור להבנת היחסים גוף-נפש. קראתי המאמר מספר פעמים על מנת להתחיל לרדת לעומקו.

    ציטוט מתוך המאמר:
    "אם נלמד לפעול ביוגה, מתוך חיבור אחר ולא מתוך החיבור האינטרסנטי… "
    סוף ציטוט.

    נדמה לי שהמשפט המצוטט הוא בבחינת "כל התורה על רגל אחת" …

    הייתי שמח לקבל ממך הפנייה למקראות נוספות בנושא זה, אני גם מאמין שגם השיעורים אצל גד יובילו במעלה הדרך לנושא.

    תודה על עצם כתיבת המאמר,

    גרשון

כתיבת תגובה

Bookmark and Share
וידאו
מהי מטרת החיים?
שיחה על הצורך הבסיסי של כל בני האדם - לאהוב ולהיות אהוב
עולם מעבר לשמים
קליפ תמונות מוורינדאוון - הודו, המלווה בשירו של מייקל קסידי
פרות שמחות
ארגון "הגנה על פרות" בהודו דואג לפרות ושוורים פצועים בדרך מיוחדת במינה
הרשמה לניוזלטר