יוגה של אהבה – אהבה וכאב

הרי קרישנההאחד, העליון, האלוהים, התרחב לרבים לצורך יחסים – יחסי אהבה מיוחדים ויחודיים עם כל אחד מאיתנו, ישויות החיים.

ככה מתחיל הסיפור…

כל אחד מאיתנו במהותו הינו יחיד ומיוחד, כי כל אחד מאיתנו שונה לעד בגוון האהבה היחודי רק לו – כמו בנים רבים לאב אחד.

יחסי אהבה הינם טבעו של האל. וכמו שכל אחד מאיתנו מתממש ביחסיו עם העולם – עם ידידים אנחנו שונים, עם בעל או אישה אנחנו שונים, עם ילדינו, עם הורינו, עם חברים לעבודה, עם מכרים מהעבר – עם כל אחד מאלה אנחנו חולקים אהבה שונה שמבטאת היבט שונה שלנו, כך גם האלוהים מתממש או מתבטא באינסוף מערכות יחסיו עם אינסוף הנשמות.

הכול זה אחד, הכול זה הוא, ובו-זמנית גם כולנו נבדלים ממנו לעד, לצורך יחסים. כל אחד מאיתנו, מעבר לגוף העכשווי שעוטף אותנו ולגופים האחרים שהיו לנו, הינו נשמה רוחנית בעלת תודעה יחודית וחופש בחירה. מי שמצויים כאן, בעולם החומרי שהינו השתקפות מעוותת של העולם הרוחני, אלה אותן נשמות שבחרו לשכוח את יחסי האהבה הנצחיים שלהן עם האלוהים, ובמקום זה ביקשו לטעום את טעם ה"אלוהים". כלומר, לנסות להיות במרכז, להיות "הכי".

עד כאן ההיסטוריה…

הכאב שבחוסר אהבה
כשם שיחסי אהבה הינם טבעו של האל, אהבה הינה גם טבענו. רק אהבה ללא סוף וללא תנאי מספקת אותנו. אבל כאן, בעולם החומרי, כמו לכל דבר, גם לאהבה יש תמיד סוף. ואהבה ללא תנאי? כיצד תתכן אהבה שכזו בין מי שמתחרים זה עם זה על עליונות, על "הכי"? אכן, תחרות זו לפעמים כמו סמויה מן העין, ולעיתים אנו חוברים לכמה שיחדיו מהווים את קבוצת ה"הכי" (המשפחה שלי, הקהילה שלי, הדת שלי, העם שלי…). ואף על פי כן כולנו מתחרים, ולכן גם אוהבים מותנים. והמאבק הזה לעליונות מאד מכאיב.

חוץ מזה, אם אני המרכז, אז את/ה צריך/ה להיות בשבילי. אבל גם את/ה רוצה להיות המרכז, אז את/ה לא יכול/ה להיות ממש בשבילי, וגם את/ה רוצה אותי בשבילך, ואני לא יכול/ה להיות ממש בשבילך – ככה זה קורה באהבה כאן, וגם זה מכאיב.

הנשמה ביחסי האהבה המקוריים שלה עם האל הינה בעלת ערך ויחודיות נצחיים, לכן גם כאן בעולם החומרי אנחנו מחפשים כל הזמן ערך, חשיבות, ויחודיות, שכל כך טבעיים לנו, אלא שכאן, באווירה התחרותית של אגוצנטריות חומרית, משום שאיננו חווים את הערך הטבעי שלנו, אנחנו מחפשים ערך וחשיבות לחיצוני, לכוזב ולחולף – לגוף הזמני שלנו, ומקנאים באחרים שערכם, נדמה לנו, רב משלנו.

אלא שהניסיון המתמיד הזה לייבא ערך חיצוני (ל"אגו") לעולם אינו באמת מספק, ונורא נורא כואב.

תינוק בא לעולם – נשמה נכנסה, בזכות הקארמה הקודמת שלה, לרחמה של אם מסויימת והופיעה עתה כתינוק המסויים. למה זקוקה הנשמה-התינוק? לאהבה ללא סוף וללא תנאי. ולמה? כי רק אהבה כזאת יכולה לבנות בילד תחושת ערך פנימי בלתי מותנה, שמעצם קיומו ולא מעצם כישוריו – ערך הדומה מאד לערך הטבעי שלו כנשמה ביחסיה עם אלוהים. האם הוריו מסוגלים להעניק לו צורך זה? רוב ההורים לא, כיוון שגם הם, כמו כולנו כאן, הינם נשמות "תחרותיות וקנאיות" שרוצות להיות במרכז ו"הכי" ורוצות את האחר בשבילן.

התינוק גדל לילד, הילד לאיש, והאיש, שמעולם לא קיבל אהבה ללא סוף וללא תנאי, ממשיך ומחפש אותה אהבה, אותם חשיבות וערך, וכמו מוכן למכור את נשמתו עבורם. הוא נתלה אז במושאי התקשרותו ורואה אותם כספקי אושר, וחושב את התלות הזו לאהבה. אלא שכמובן, זו אהבה מותנית שהוא במרכזה. סביר להניח שגם אוהביו/אהוביו כמוהו, לא קיבלו אהבה ללא תנאי מעולם, וגם הם משתמשים בו לצרכיהם, כפי שהוא משתמש בהם. אם התלותיות ההדדית הזו שורדת בדרך כלשהי, אנחנו מאמינים שאנחנו באמת באמת אוהבים. ואם אינה שורדת – כאב גדול.

רשעות, עוינות, אטימות, ניצול – אלה ושאר סוכני הסבל כולם נובעים ומתרחבים מאותם אנוכיות, תלותיות, וחיפוש מתמיד אחר ערך כוזב.

עד כאן זהו סיפור כאבה של הנשמה שבאה לכאן, לטעום את טעם ה"אלוהים", והתסכול והסבל שהיא חווה בניסיון העקר הזה של חוסר אהבה. אבל ישנו גם כאב אחר, בלתי נמנע והכרחי, כאב של אהבה.

הכאב שבאהבה
האם הצורך באהבה בא מחוסר או ממלאות?

בדרך כלל חושבים שצורך זה חוסר: "אני זקוק/ה למישהו שיאהב אותי, שיחשוב שאני נפלא/ה, שיתן ערך לקיומי."

אבל אלוהים הרי מלא כולו, מדוע הוא זקוק לאהבה?

האלוהים אינו זקוק, הוא פשוט אוהב לאהוב, לכן הוא התרחב לרבים לצורך יחסים.

למעשה, אהבה אמיתית אפשרית רק מתוך מלאות. כל עוד סיפוקי תלוי באחר, אותו אחר אינו קיים עבורי בפני עצמו אלא כפונקציה של תפקידו כלפי. זו בעצם אהבה של חוסר, של לקיחה, של תנאי, בעוד שאהבה אמיתית, שמתוך מלאות, זו אהבה של נתינה.

ומהי מלאות? שלמות וסיפוק מלא. אלא שרק מימוש טבענו הרוחני הנצחי מספק את העצמי כליל, וטבענו זה לאהוב את אלוהים, וממנו, את שאר ישויות החיים.

מי שמסופק בתוך עצמו, יכול להתרחב ולאהוב את האחר – לראות את צרכיו, את כאבו ושמחתו.

בעוד שמי שאינו מסופק, מנסה לשאוב את האחר לסיפוקו.

אז מה כואב באהבה?
כאבו של מי שיקר לנו למשל, כואב נורא.

וככל שלבנו רחב יותר, הכאב על סבלם של אחרים גם רב יותר.

וגעגועים ופרידה, גם אלה כאבים שמוכלים באהבה.

ויש באהבה גם כמיהה עזה, בלתי מושגת וכואבת, לאחדות – להיות לאחד עם האהוב.

אלה כולם כאבים בלתי נמנעים, הכרחיים – פן בלתי נפרד של אהבה.

לכן, מי שאוהב גם בהכרח כואב.

במישור החומרי אנחנו חווים בעיקר את הכאב של חוסר אהבה, בעוד שבמישור הרוחני הכאב הוא רק כאב של אהבה.

בעולם החומרי בגלל הכאב הנורא של חוסר אהבה, אנחנו סוגרים את הלב, נאטמים, כמו מנסים "לא לחוש, לא להרגיש…" אבל אז, בגלל הפחד מכאב, גם, "לא לאהוב…"

אך מה הטעם בחיים ללא אהבה?
חיים הרי זה אהבה.

ובמישור הרוחני, אותן נשמות שעייפו מן הכאב של חוסר אהבה שבקיום החומרי, ולכן הינן כמהות לחיים רוחניים, להתאחדות עם האל, אולם בגלל הפחד מכאב, הן מפחדות גם מכאב האהבה – אלה מבקשות להיטמע בקיום הרוחני המופשט. בכמיהתן לאחדות עם האל, הן כמו מוותרות על יחודיותן, על יחסי האהבה הנצחיים שלהן עם האל, ועל האל עצמו, כי באחדות אין יותר שניים, כלומר, אין יותר אוהב ונאהב, יש רק שלווה.

לעומתן, יש נשמות שאהבתן לאל עזה כל כך עד כי אינן רוצות לוותר על יחודיותן הטבעית ועל יחסיהן עם האל, ולו גם במחיר כאב האהבה.

כאב האהבה הינו בריא ומרפא, ואפילו מתוק ומעצים את האהבה, בעוד שהכאב של חוסר אהבה פשוט כואב. מכל מקום, אטימות או בריחה מכאב הינם גרועים מכל, כיוון שהם אוטמים את הלב ואינם מאפשרים אז אהבה בכלל. וחיים הרי זה אהבה.



מאמרים נוספים מאת וָארְשַׁבְּהָאנַוי‎

מתרגמת ספרות ודית עניפה ומחברת הספרים "מתאוה לאהבה" ו"סיפורו של זמן". מרצה לפילוסופיה של היוגה והתרבות הוודית.

תגובה אחת לפוסט "יוגה של אהבה – אהבה וכאב"

  • תודה

    לירן:

    תודה רבה על המאמר הזה ובכלל על המאמרים באתר.
    הם תמציתיים מאוד ברורים ועוזרים לי להבין באופן פרקטי את התהליכים שעליי עוד לעבור בדרכי הרוחנית וביחד עם אלה בחיי

כתיבת תגובה

Bookmark and Share
וידאו
מהי מטרת החיים?
שיחה על הצורך הבסיסי של כל בני האדם - לאהוב ולהיות אהוב
עולם מעבר לשמים
קליפ תמונות מוורינדאוון - הודו, המלווה בשירו של מייקל קסידי
פרות שמחות
ארגון "הגנה על פרות" בהודו דואג לפרות ושוורים פצועים בדרך מיוחדת במינה
הרשמה לניוזלטר