יוגה של אהבה – אהבה וחופש

יוגה של אהבההכמיהה לחופש, להיות חופשי, זו אחת מן הכמיהות הבסיסיות והאוניברסליות ביותר. זו כמיהה שמצויה אפילו במיני חיים נמוכים יותר, והיא טבעית כמו הכמיהה להיות אהוב או מאושר. ואף על פי כן, מי באמת חופשי? או, מדוע איננו חופשיים?

אין ספק שישנו קשר ישיר בין יכולת השליטה שלנו על חיינו ועל גורלנו לבין מידת החופש שלנו. גם אין ספק שמידת החופש שלנו קשורה במידת האושר שלנו. רק לא ברור תמיד מה זה חופש אמיתי.

נהוג לחשוב שככל שרבות זכויותינו, רב החופש שלנו, וחובות מצמצמות את החופש. אהבה לעומת זאת, כמו יוגה (התחברות לעליון), מצביעה על התקשרות, על מחויבות, ואפילו על חובות וסייגים.

האם אהבה וחופש קשורים זה בזה או מנוגדים?

"זכותך לבצע את חובותיך, אולם אינך זכאי לפירות המעשה. לעולם אל תחשוב עצמך לגורמן של תוצאות מעשיך, ולעולם אל תדבוק באי מילוי חובתך." (ב.ג. 2.47)

זכותך לבצע את חובותיך
זכות = חובה; חופש = מחויבות.

כיצד זה שזכות שווה לחובה? שהרי חובה זה מה שנכפה עלינו בעוד שזכות זה מה שמגיע לנו.

אבל, מהי זכותו העליונה של כל אחד? לבטא את עצמו, לממש את עצמו – להיות הוא עצמו.

מהי חובתו העליונה של כל אחד? לבטא את עצמו, לממש את עצמו – להיות הוא עצמו.

עבור אם לאהוב את ילדה ולטפל בו ,זה זכות או חובה?

עבור המאמין להתפלל לאלוהיו, זה זכות או חובה?

לחתור אל הטוב, זה זכות או חובה? וכו'…

וכיצד חופש שווה מחויבות?

בדרך כלל חושבים שחופש הפוך ממחויבות, שהרי חופש זה שחרור משעבוד, בעוד שמחויבות כובלת.

מה משעבד? כל מה שנכפה עלינו.

ומה כופה עצמו עלינו יותר מכל דבר אחר?

תמיד נראה לנו כאילו הם כופים עלינו, כלומר, הדברים נכפים עלינו מבחוץ.

אבל בעצם, מה שהכי כופה עלינו ומכריח אותנו לפעול זה אינספור הצרכים המותנים שלנו, ההזדקקויות שלנו – דחפים כפייתיים.

אנחנו רוצים להיות חופשיים ולעשות כל מה שבא לנו, אבל אם דחף משעבד, אז לעשות 'מה שבא לי' זה אולי לא חופש כל כך גדול?

השאלה היא אם 'מה שבא לי' זה רצון חופשי או דחף?

רצון חופשי הינו רצון שמשוחרר מכל דחפים, התניות, והתנהגויות כפייתיות; אותו רצון שמבטא את טבעי האמיתי. משמע שרק אדם חופשי מהתניות ודחפים ניחן ברצון חופשי. ומכאן שלעשות מה שבא לי זה בעצם השתעבדות לדחף.

אם נאמר שחופש זה להיות אני עצמי, הרי שבשבילי להיות חופשי זה להיות אני, או לממש את הטבע שלי, ולא את טבעו של מישהו אחר. פירושו של דבר שישנה דרך מסוימת לממש את עצמי, ולא דרך אחרת. לדוגמה, ילדים נוטים בדרך כלל לשחק ולהשתובב, אבל לעיתים, בגלל סביבה נוקשה, נאלץ הילד לדכא את טבעו והופך שקט, מפוחד וצייתני. משמע שאינו חופשי יותר להיות הוא עצמו והוא נאלץ לפעול בדרך לא שלו.

אפשר לומר אם כן, שחופש זה לפעול על פי טבענו, ובו זמנית גם, שטבענו מגדיר/תוחם/סולל את פועלנו. מכאן שלהיות חופשי זה כמו נהר שזורם חופשי כאשר הוא תחום בין שתי גדותיו. והנמשל, שהחופש שלנו תחום בגבולות טבענו, או שכל עוד אנו פועלים על פי טבענו, אנחנו חופשיים.

אז אפשר לומר גם שחופש שווה למימוש עצמי, או למסע למימוש עצמי ולצמיחה.

חופש הינו איפוא, נתיב, או דרך, ופירושו של דבר שחופש מושג מתוך מחויבות לטבענו, לפועלנו, לדרכנו. ללא מחויבות כזו, אנחנו מופעלים מתוך 'בא לי-לא בא לי', משמע על פי תכתיביהם של דחפים וצרכים רגעיים תוצרי ההתניות שלנו.

אולם אינך זכאי לפירות המעשה
כל דרך מכילה טוב ורע, הצלחה וכישלון, שמחה וצער… ובדרך כלל אנחנו רודפים את הטוב ובורחים מן הצער.

אז חופש זה שחרור מסבל?

אין ספק שהסבל אינו רצוי וכמו נכפה עלינו נגד רצוננו.

האם אפשר להשתחרר מסבל? נהוג לומר שניתן להקל עליו, ואולי אפילו להשכיח אותו על ידי דברים מהנים ומענגים. אבל הבריחה הזו מסבל דומה קצת לצורך לספק דחף – אנחנו כפויים לפעול מתוך כורח.

גם חוויית פורקן הינה דומה – המתח שמצטבר בנו (בגלל תסכול וכיוצא בזה) צריך להתפרק, ואז חווים הקלה, שחרור. אבל המתח מכריח אותנו לחפש פורקן או הקלה…

והחיים הרי מלחיצים נורא ויוצרים מתח שוב ושוב, ששוב ושוב צריך לפרוק אותו – וכך אנחנו משתעבדים למעגל הזה של מתח ופורקן.

אגב, מעניין שכדי לחזור ולחוות את החוויה האשליתית הזו של חופש, או פורקן, התרבות שלנו עוד מעצימה את המתח והחרדה על ידי עומס תקשורתי אדיר.

מכאן שלצעוד חופשי בדרך משמע להיות מסוגלים להכיל את הטוב והרע, את הכאב.

למעשה, סבל מתחיל היכן שמפסיקים להכיל את הכאב.

"…מי שאינו מופרע בשמחה ובצער, ונשאר יציב בשניהם, הינו ראוי לגאולה." (ב.ג. 2.15)

אטימות היא דרך אחת לא להרגיש סבל, אבל המחיר שלה זה גם לא להרגיש שמחה, וזה עצוב. חוץ מזה המניע שלה זה פחד – פחד מכאב.

לעומת זאת, להכיל כאב זה כמו הים: למרות שנהרות רבים זורמים לתוכו, הוא נשאר תמיד באיזונו ואינו גואה על גדותיו.

חופש אם כן, שווה ליכולת להכיל, שווה לאי תלות בתוצאות המעשים (פירות המעשה).

לעולם אל תחשוב עצמך לגורמן של תוצאות מעשיך
מהן תוצאות המעשים? הצלחה וכשלון, ניצחון ותבוסה, רווח והפסד, שמחה וצער וכו'…

כיצד אנחנו תלויים בתוצאות המעשים? אנחנו בונים למשל, את הערך או האגו שלנו בהתאם לתוצאות, משוכנעים שאנחנו גורמי התוצאות (אף שכאשר התוצאות שליליות, אנו נוטים למצוא אשמים אחרים). ויש כמובן הפסד או רווח מיידיים מכל הצלחה או כשלון במעשינו. אנחנו מוכנים לעבוד קשה משום שזה מניב שכר או תהילה, או אולי הערכה מצדם של אחרים, וכו'…

בשמחה אנחנו עולצים, בצער מקוננים, ולחלוטין מושפעים מעליות ומורדות החיים. מכל מקום, הצלחה וכשלון אינם תמיד בידינו; גורמים רבים כל כך אחראים להם כמו הזמן, המקום, הנסיבות, מצבנו הגופני והנפשי, והגורל כמובן (או קארמה).

אבל אם חופש זה לצעוד בדרך מתוך יכולת להכיל, הרי שתוצאות חיוביות או שליליות כביכול, שתיהן יכולות לשמש אבני ציון בדרך, או שיעור, או מבחן, ואולי אפילו מפגש עם יד אוהבת ומכוונת. משום כך שתיהן יכולות להפוך בעצם, להתנסות מצמיחה, משחררת.

ולעולם אל תדבוק באי מילוי חובתך
אם חופש פירושו לצעוד בדרך מתוך מחויבות לטבענו ולפועלנו, אז מה מושג מאי מילוי החובה?

חופש ואהבה
אמרנו שחופש זה לממש את הטבע האמיתי. אבל מהו טבענו האמיתי? אושר – אושר שמקורו בביטחון (או בתחושת קיום נצחית), בידע (או מודעות) ובעונג.

עונג: ישנו עונג גופני, או עינוג חושים; ישנו עונג נפשי שמתבטא בעיקר בתחושת ערך, או אגו; וישנו עונג רוחני, שהינו הביטוי העליון של העצמי, והוא עונג שנובע מאהבה ויחסים – יחסים עם אלוהים ויחסים עם שאר הנשמות. ומאחר שהעצמי, מעבר לגוף ולנפש החומריים, החולפים, הינו רוחני, הרי שמימוש עצמי פירושו מימוש טבענו הרוחני, או טבענו האוהב.

למעשה, רק אלוהים הינו חופשי באופן מוחלט. כל השאר הינם חופשיים משניים, תלויים.

"כפי התמסרותם לי, כך אני גומל להם. כולם צועדים בנתיבי מכל בחינה" (ב.ג.4.11)

אין דבר מחוץ לאלוהים; הכול מצוי בו, כי אין דבר מלבדו. האנרגיה החומרית, ישויות החיים, והמישור הרוחני – הכול נובע ומתרחב ממנו.

האחד התרחב לרבים לצורך יחסים
מכאן שאין נתיב שאינו בתחומי האלוהים, ומכאן שאין חופש מוחלט לאיש. מי שאינו מודע לטבעו הרוחני, צועד בנתיבי הקארמה (או חוק הפעולה והתגובה שמכתיב את הגורל). מי שחפץ לשוב ולממש את טבעו הרוחני, צועד בדרכי השחרור, או התרגולים הרוחניים למיניהם. ומי ששרוי בטבעו הרוחני, פועל מתוך טבעו האוהב – מתוך יחסיו הנצחיים עם אלוהים.

רק אהבה הינה חופש אמיתי, כי יכולה לצמוח עד אין גבול; האוהב אינו מוגבל מלאהוב עוד ועוד. אהבה גם משחררת את האהוב להיות הוא עצמו; את ההיבטים העמוקים ביותר שבנו נגלה רק למי שאוהבים אותנו, ואיתם נהיה הכי אמיתיים וספונטניים.

אז יש דבר כזה כמו אהבה חופשית ?

פעם אמר מישהו שכאשר אומרים כן לאישה אחת, אומרים לא לשאר הנשים. אבל באמת, כאשר אומרים כן לכל הנשים אומרים לא לאהבה. כי אהבה, כמו חופש, זורמת בגבולות של יחסים או מחויבות.

וחוץ מזה, הפחד הזה מ"מה אני מפסיד/ה עכשיו" כשאני אומר/ת כן, לְמה אני אומר/ת לא (הוא כל כך משעבד כי זה ביטוי לתלות מוחלטת בסיפוק חיצוני וחולף, שאינו מספק את העצמי באמת.

סיפוק אמיתי, סיפוק פנימי, ייתכן רק על ידי מימוש עצמי – מימוש החופש שלנו לאהוב ולתת.



מאמרים נוספים מאת וָארְשַׁבְּהָאנַוי‎

מתרגמת ספרות ודית עניפה ומחברת הספרים "מתאוה לאהבה" ו"סיפורו של זמן". מרצה לפילוסופיה של היוגה והתרבות הוודית.

כתיבת תגובה

Bookmark and Share
וידאו
מהי מטרת החיים?
שיחה על הצורך הבסיסי של כל בני האדם - לאהוב ולהיות אהוב
עולם מעבר לשמים
קליפ תמונות מוורינדאוון - הודו, המלווה בשירו של מייקל קסידי
פרות שמחות
ארגון "הגנה על פרות" בהודו דואג לפרות ושוורים פצועים בדרך מיוחדת במינה
הרשמה לניוזלטר