מעמד האשה

הארי קרישנה"שעה שרוח כפירה שוררת במשפחה, הו קרישנה, נשות המשפחה מאבדות את תומתן, וכאשר שחיתות פושה בקרב הנשים, הו בן לבית וְרישְׁני, נולדים צאצאים בלתי רצויים." (ב.ג. 1.40)

אוכלוסיה בריאה תלויה בתומתן ונאמנותן של הנשים. כשם שניתן על נקלה להוליך ילדים שולל, כך נוטות הנשים לאבד, על נקלה, את תומתן. לכן גם ילדים וגם נשים זקוקים להגנת בני המשפחה הבוגרים… על פי צָ'אנַקְיַה פַּנְדית [חכם הודי מפורסם], הנשים בדרך כלל אינן נבונות ביותר ולכן אין לסמוך עליהן. לכן עליהן להיות תמיד עסוקות בפעילויות שונות של מסורת, דת ומשפחה… כאשר השיטה החברתית הדְהַרְמית מתערערת, הופכות הנשים באופן טבעי לעצמאיות ומתערבבות בין גברים, וכך הן נגררות לחיי שחיתות המביאים עמם את הסכנה של אוכלוסיה בלתי רצויה. גם גברים בלתי אחראיים גורמים לשחיתות בחברה. (התעמקות, בהגווד-גיטה 1.40)

"במַנוֹ-סַמְהיתָא (ספר החוק הוֵדי) נאמר בפירוש שאסור לאשה להיות חופשיה. אין פירושו של דבר שהנשים מוחזקות כשפחות, אלא שהן כמו ילדים. גם לאלה אין לתת יד חופשית, אולם אינם עבדים… על האשה להיות מוגנת בכל שלב בחייה. בצעירותה היא מוגנת בידי אביה, בבחרותה, בידי בעלה, ולעת זקנה, בידי בניה הבוגרים… החינוך של היום יצר תפיסה מנופחת ומלאכותית של חיי אשה. התוצאה היא שמוסד הנישואין מתערער ונשחק בחברה האנושית. גם רמת מוסריותן של הנשים אינה גבוהה במיוחד." (התעמקות לפסוק 16.7)

כאשר קוראים קטעים כאלה כיום, באופן טבעי עולות שאלות, או אפילו התנגדות וזעם. האם נשים נחותות מגברים? האם הן פחות נבונות? האם גברים באמת מסוגלים או כשירים להגן על נשים? מה זאת אומרת שאסור לתת להן יד חופשית או עצמאות?

ישנם אינספור טיעונים פמיניסטיים בנושא, רבים מהם חזקים ומשכנעים, על אפליה, דיכוי, ניצול, ושימוש שלילי בסמל האשה.

דתות העולם רק מעצימות את הבעיה בלגיטימציה המלאה שהן נותנות לגישות פטריאכליות (שוביניסטיות) בוטות, ונראה שהקטעים הנזכרים לעיל הינם מטבע דומה.

גם אני, סביר להניח, הייתי מתקוממת אלמלא היתה לי היכרות עמוקה יותר עם הכתבים הוֵדיים והתרבות הוֵדית, ובמיוחד, עם אישיותו של שרילה פרבהופאדה, כותבן של השורות האלה. זה היה איש עם יכולת אהבה נדירה, מאותן אהבות עמוקות שאפשריות רק מתוך חיבור עם אלוהים, שמסוגלות להכיל כל אחד ואחד בתבל. הוא ראה את הרוחני שבכל אחד וידע לסייע, לנשים וגברים כאחד, להתעורר ולהצמיח את טבעם הרוחני עד למלוא החופש והמימוש העצמי, שמעבר לכל זהות חומרית. מבין תלמידותיו הרבות, אפילו אחת לא חוותה אי פעם יחס מפלה, מזלזל, או אפילו חומרי-גופני מצידו. הוא איפשר להן חירות מלאה, בדיוק כמו לתלמידיו ממין זכר, לממש את כישוריהן ולפעול ולגדול במסען הרוחני. ואף על פי כן הוא כתב את המילים הללו. למה הוא התכוון?

כדי להבין זאת צריך להבין תחילה את עולמו הפילוסופי-תרבותי, או את העולם הפילוסופי-תרבותי הוֵדי.

תפיסת עולם וֵדית
הידע הוֵדי מתחיל מתפיסת העצמי כרוחני מטבע של נצח, מודעות ועונג. פירושו של דבר שהאני האמיתי הינו נשמה רוחנית נצחית, בעוד שהגוף הפסיכו-פיזי שעוטף אותו הינו מתכלה וזמני ובסך הכול מהווה כמו "בגד" משתנה לנשמה. מכאן שאיש מאיתנו אינו זהותו החיצונית ולכן אינו באמת גבר או אשה; אלה זהויות שמתייחסות לגוף העכשווי שלנו ולא לעצמי הרוחני. אולם אף שאיננו הגוף, עתה אנחנו מצויים בגוף ומזוהים איתו, ומותנים לכן למבנה הפיזי-נפשי שלו. וישנם הבדלים ברורים בין ה"בגד" הגברי ל"בגד" הנשי.

ההבחנה שבין זכרי לנקבי קיימת בבסיס תפיסת האלוהות הוֵדית. הפּוּרוּשַׁה הוא הזכר, המקור, המרכז, האדון, המתענג – האלוהים – האחד שהתרחב לרבים כדי להתענג על חדוותו המתעצמת לעד, ופְּרַקְרִתי זו האנרגיה שלו. היא נקבית ומסמלת את התכונות הנקביות; היא נשענת על האל-הזכר, היא קיימת לתענוגו, היא מרחיבה את תענוגו, והיא המצע לתענוגו. היא מוגדרת דרכו, ללא קיום נפרד ועצמאי, היא אינספור הרבים (הנשמות) שהתרחבו ממנו כדי להשתתף עמו ביחסי אהבה נשגבים. הפּוּרוּשַׁה נמשך לתת הגנה וחסות לפְּרַקְרִתי, והיא מוצאת עונג בשירותו.

הפְּרַקְרִתי העליונה, או התרחבותו הראשונה של האל לצורך עונג, מתגלמת בדמות נשית מושלמת שהינה בעצם גילוי נשגב של האנרגיה מעניקת העונג של האל (הְלָאדינִי שַׁקְתי, אָנַנְדַה, או בשמה, שְׂרִי רָאדְהָא). האל הוֵדי בהיבט האהבה העליון שלו מתואר לכן כשניים, כגבר ואשה, או רָאדְהָא וקרישנה. הם אחד בזהותם אולם הם נפרדו לעד כדי לטעום את מתק יחסי האהבה.

אחד משמותיו של האל הוא מַדַנַה-מוהַנַה, או מי שמושך אליו את קופידון. קופידון, או אל האהבה (או עקרון התאווה), נחשב לחזק מכול בעולם החומרי. אולם הוא שבוי כליל בקסמיו של אלוהים. משמע שאהבת אלוהים קוסמת יותר מתאווה. מכל מקום, האל עצמו, החזק מכול, נשבה בקסמיה של אנרגיית העונג שלו, או התגלמות אהבת האל, שְׂרִי רָאדְהָא , שנקראת לכן מַדַנַה-מוהַנַה-מוהיני, או מי ששובַה את לבו של מי ששובה את לבו של קופידון. האל הוא שַׂקְתימָאן, או מקור האנרגיה, והיא השַׁקְתי, האנרגיה. יחסי האהבה שבינו לבינה הינם מטבע של זוגיות נשגבת ונחשבים לטעם האהבה המקורי, אָדי-רָאסַה. יחסי הזוגיות שבעולם החומרי, או יחסים מיניים, הינם חיקוי לאותו טעם רוחני נשגב, ומהווים מוקד המשיכה החזק ביותר בקיום הארצי.

שתי פניו של הטבע הנשי
אותה דמות נשית נשגבת, שְׂרִי רָאדְהָא, שהינה התגלמות האהבה הרוחנית לאל, מופיעה בגילוי נמוך יותר כהתגלמות האנרגיה החומרית, דוּרְגָא דֵוי, או אלת החומר. כהתגלמות החומר, היא מפתה את הנשמות ומזמינה אותן לבוא ולהתענג עליה, וכובלת אותן דרך מין, או המשיכה בין גבר לאשה, לקיום החומרי. היא נקראת גם אנרגיית האשליה, או מָאיָא, כיוון שהתענוג שהיא מציעה הינו זמני וחולף וחדור למעשה, בסבל. שְׂרִי רָאדְהָא משקפת את טבע ההתמסרות, השירות והאהבה הנשית לפּוּרוּשַׁה, בעוד שדוּרְגָא דֵוי משקפת את הפן השני של הטבע הנשי – המיני, המפתה והערמומי, שזקוק לפּוּרוּשַׁה, לגבר, כדי למשוך אותו, להקסים אותו, ולתעתע בו.

הנשמות שנמשכות לקיום החומרי כולן אם כן, נשמות שבחרו להתכחש לטבע הפְּרַקְרִתי שלהן ולהתנתק מיחסיהן עם האל, ומנסות עתה לבסס את מעמדן כאילו הן הפּוּרוּשַׁה – המתענג והאדון, המרכז שהכול נועד לתענוגו. אלא שכולנו רוצים אותו דבר – להשתלט כמידת יכולתנו על משאביה של האנרגיה החומרית ואחד על השני, לתענוגנו. לכן קיומנו כולו מאופיין במאבק לעליונות וכוח, והחוק הקיומי הוא שהחזק מנצל את החלש.

כיוון שאנחנו מנסים לחקות כאן את משחק האהבה האלוהי, במהלך מסענו הקַרְמַתי מישהו מאיתנו משחק לעיתים את תפקיד הפּוּרוּשַׁה, או המתענג, ומישהו, את פְּרַקְריתי, המענגת. גוף הגבר מסמל את הפּוּרוּשַׁה – העצמאי והבלתי תלוי, וגוף האשה מסמל את פְּרַקְריתי – התלויה והמוגדרת דרך הפּוּרוּשַׁה. הם שני סוגי טבע, או אגו, שונים זה מזה, ובו זמנית, נמשכים זה לזה, ובאווירה מתאימה, גם משלימים זה את זה.

כללי הדת נועדו בעיקרם לתחום ולנטרל למינימום את הנטייה האגוצנטרית והמאבק לעליונות ולאפשר שיתוף פעולה וויסות המתח המיני שבין שני המינים, או בין שני סוגי האגו האלה. מכל מקום, בעידן הנוכחי, קַלי-יוּגה, מידת הטובות מצויה בירידה מתמדת בעוד שמידות הלהיטות והבערות גוברות. משמע שעינוג חושים מהווה מטרת החיים העליונה והאוירה הופכת חדורה באינטרסנטיות רבה, בצביעות, ובאטימות לאחר. במצב כזה משמשים כללי הדת לא פעם צידוק לנטיות האגוצנטריות ואפילו אמצעי לשיעבוד, ניצול, וחיזוק שליטתו של החזק על החלש – על המין החלש. האשה נתפסת כאמצעי לסיפוק צרכיו המיניים של בעלה וכאם לילדיו, מתוך שלילת כל עצמאות וחופש לממש את עצמה מעבר לזה.

המאבק הפמיניסטי לשיחרור האשה משתלב במאבקו של העולם המודרני כולו להשתחררות מעול הדיכוי והכפיה הדתית. האדם המודרני מגדיר את עצמו בזכותו לחופש – החופש לממש את עצמו ללא כלליה הנוקשים והמגבילים של הדת, החופש ליהנות ללא פחד מחטא, החופש לשלוט בגורלו, החופש לחקור את האמת, ואפילו החופש להאמין או לא להאמין בקיומו של אלוהים.

מכל מקום, כאשר המאבק החשוב הזה לחופש מצטמצם בעיקרו לחופש מיני, ונשים "חופשיות" להשיג להן מין כמו גברים, אין זה מקדם עוד, אלא מדרדר את החברה כולה. במאבק הזה שבין פנטיזם וכפיה דתית לבין חופש מיני, נשארות הנשים כמעמד, פגועות. למרות שמבחינות רבות הן חופשיות יותר, הן ממשיכות להיתפס (גם בעיני עצמן) כאובייקט מיני ולשמש כסמל מיני. האווירה החומרנית-מינית מגבירה את טבען החומרי-מיני ומרחיקה אותן מטבען המסור והאוהב. למעשה, המעבר הזה שבין "קדושה לזונה" הינו מהיר מאד אצל נשים, מאחר שאלה שני צדדים של טבע הפְּרַקְרִתי שלהן. זו גם הסיבה שהן נחשבות ללא נבונות ביותר (בתרבות הוֵדית נבון הוא מי שהינו בעל יכולת אבחנה בין חומר לרוח, בעוד שנשים נסחפות בקלות רבה להזדהות גופנית).

מאחר שאווירה מינית מפעילה את טבען הנמוך יותר, הרגש האימהי, שמהווה האיכות הנשית הגבוהה יותר וערך עליון לחברה תקינה, הוא שנפגע ראשון. ללא אהבה אמהית בריאה, האוכלוסיה (הילודה) כולה נפגעת, אך למרבה הצער, בהשפעת התקופה והדגש הרב על עינוג חושים, מיניות הופכת כיום יותר מקודשת אפילו מאימהוּת והיא מחלחלת במגעינו כולם.

דרך האמצע
נראה לכן שדרושה סינתזה מסויימת בין שתי הקיצוניויות – שיעבוד מול חופש – שתאפשר מחד חופש מלא, ומאידך, אוירה משוללת מיניות. זו צריכה להיות סינתזה מטבע גבוה יותר, שתרומם אותנו מעבר למישור החומרי והנסיונות החומריים לפיתרון, שמולידים עמם רק בעיות חדשות כל הזמן.

תרבות הדהרמה, שמחברת בין הטבע הפיסכו-פיזי של האדם לטבעו הרוחני ושמה את המימוש העצמי לאידיאל, יוצרת את האוירה המתאימה לחופש אמיתי ומהווה לכן סינתזה מתאימה. (מאמר זה לא מרחיב את נושא הדהרמה, כיוון שישנו מאמר נפרד ומקיף בנושא שמומלץ לקוראו בסמיכות עם מאמר זה).

כפי שהוסבר קודם, בקיום החומרי כולנו מנסים לטעום את טעם הפּוּרוּשַׁה – האדון, אף שבעצמיותנו הרוחנית אנחנו משרתים. לכן תרבות הדהרמה מלמדת להחליף את רוח האדונות שלנו ברוח של שירות, ותופסת חופש כמסע למימוש עצמי-רוחני ולא כ"לעשות מה שבא לי" ולהתענג ככל האפשר. הגוף האנושי הופך בתרבות כזו כלי למסע. כל אחד מאיתנו פועל בעולם על פי הנטיות וכישורי גופו. כיום אנחנו פועלים כדי לספק את האגו שלנו, או את טבע הפּוּרוּשַׁה המדומה שלנו, אולם אם נעשה את הפעילות הטבעית לנו ברוח של שירות, נתנקה בהדרגה מאגו ונחזור לטבענו הרוחני המקורי, או טבע הפְּרַקְרִתי. ברוח כזו האחר אינו נתפס עוד כמושא לתענוג אלא כהזדמנות לשירות.

באופן כללי אפשר לומר שכפְּרַקְריתי, האשה היא זו שאחראית לתרבות הפנימית של הבית והיא שיוצרת את האוירה המתאימה ליחסים (גם אם יש לה קריירה משל עצמה). היא המצע, היסוד המחבר, הכוח הרך והתומך. בעוד שהגבר, כפּוּרוּשַׁה, הינו מקור הביטחון, במיוחד במגעים עם העולם החיצון. כאשר הבעל והאשה שניהם מחויבים זה לזה ברוח של שירות, נוצרת אוירה בטוחה וטבעית לצמיחה רוחנית וחופש – החופש לממש את מלוא עצמיותנו, שמעבר ל"בא לי, לא בא לי" הרגעי של החושים, ומעבר לאגו ולהתניות החומריות.

הספרות הוֵדית מלאה בסיפוריהן של נשים גדולות שבזכות נאמנותן לדהרמה השיגו את שלמות ההגשמה העצמית. גַנְדְהָארי שכיסתה את עיניה בבד כדי לא לעלות בכישוריה על בעלה העיוור; קוּנְתי דֵוי שהטיפה לבעלה לדבוק בכללים הוֵדיים ושוררה את תפילותיה המפורסמות; דַמַיָאנְתי שהצילה את בעלה, נָאלַה, מחיי חטא; סַוִיתְרִי שהצילה בפסוקי חכמה והגות את בעלה, סַתְיַוָאת, מידיו של אל המוות; וישנן עוד רבות כמותן. ישנן גם נשים שהיו מורות רוחניות גדולות ויוצרות גדולות כמו אַנְדַל מדרום הודו, מִירָא בְּהַאי, גַ'נַוַה דֵוי מבנגל של העת החדשה, ועוד.

למעשה כאשר מדובר בכתבים הוֵדיים על הצורך במתן הגנה לנשים, הכוונה היא במיוחד להגנה מפני האנרגיה המינית או מפני אוירה מינית, שהורסת את האיכות הנשית ואת החברה כולה. הגנה כזו אפשרית רק כאשר חברה רואה באמהוּת את הביטוי הנשי העליון והנשים ככלל נתפסות כאמא. ואכן, בתרבות הוֵדית חונכו הגברים לראות כל אשה, חוץ מבת זוגם, כאמא (מַתַג'י). משמע שאינה אובייקט מיני לתענוגם אלא מושא לכבוד. הגנת האב, הבעל והבן לא נועדה לכלוא אותה בבית ולהסתירה מהעולם, אלא לנטוע בה תחושת בטחון ושייכות (שדרושים לה מטבעה כפְּרַקְרִתי) בעיסוקיה השונים ובמגעיה עם העולם. מכל מקום, כאשר אשה אינה מוגדרת דרך שייכות לגבר, היא שרויה בחרדה, ובנסיונותיה להשיג לה גבר היא נאלצת לפנות לטבעה הנחות יותר – המיני והמפתה.

מילה גם על גברים
אמהוּת לקויה יוצרת ילדים עם חסכים רגשיים. ילדים כאלה גדלים כמובן, והופכים למבוגרים, שהם אנחנו. מכל מקום, כאשר גברים נושאים איתם חסכים רגשיים, הם הופכים תלויים רגשית באשה וזקוקים לה כמו אמא. גבר ילדי כזה (שזה רוב הגברים כיום), אינו חזק ביותר. אשה לעומת זאת הינה תלויה מטבעה ולכן לא נחלשת במצב של תלות כמו גברים. למעשה, בגלל הזדקקות, הגבר גולש כל הזמן לתחום החלש שלו – התחום הרגשי, שהינו תחום כוחה של האשה. לכן מבחינות רבות חברה חומרנית מעצימה את כוחן של הנשים ומחלישה את מעמדם העצמאי והבלתי תלוי של הגברים. אין ספק שבמצב כזה גברים אינם מסוגלים לשמש מקור השראה או הגנה לנשים, ואפילו לא לעצמם. וכאלה הם פני החברה כיום…

אם כן, אדם שאינו מסופק רגשית מחפש עוד ועוד גירויים מהחוץ, שאינם מסוגלים לספקו באמת. חברה של אנשים בלתי מסופקים כאלה אינה יציבה, גם לא רגועה או שלווה. חברה כזו הינה תולדה של אמהות לקויה; אמהות לקויה הינה תולדה של אוירה חומרנית-מינית; ואוירה חומרית שכזו, ששמה עינוג חושים למטרה העליונה, הינה תולדה של התרחקות מהאידאל הרוחני, שרק הוא מאפשר צמיחה אמיתית וחופש.

לאור כל זאת, אם נחזור עתה לשורותיו של שרילה פרבהופאדה (שבראשית המאמר), אולי נוכל להבין אותן אחרת.



מאמרים נוספים מאת וָארְשַׁבְּהָאנַוי‎

מתרגמת ספרות ודית עניפה ומחברת הספרים "מתאוה לאהבה" ו"סיפורו של זמן". מרצה לפילוסופיה של היוגה והתרבות הוודית.

כתיבת תגובה

Bookmark and Share
וידאו
מהי מטרת החיים?
שיחה על הצורך הבסיסי של כל בני האדם - לאהוב ולהיות אהוב
עולם מעבר לשמים
קליפ תמונות מוורינדאוון - הודו, המלווה בשירו של מייקל קסידי
פרות שמחות
ארגון "הגנה על פרות" בהודו דואג לפרות ושוורים פצועים בדרך מיוחדת במינה
הרשמה לניוזלטר