זקנה

זקנה

ראיתי פעם איש זקן

הולך בדרך, מתקטן.

גבו כפוף, פניו כבויות,

חסר תקווה, חסר כוחות.

 

ראיתיו הולך ונעלם

מטווח עיני, מהעולם.

נמוג בים השיכחה

ולא נותר, כמו לא היה.

אחרי שראיתי, שנים הידהדה התמונה בלבי – זה כל הסיפור האנושי? אדם הולך ומתקטן, ולא נותר, כמו לא היה…

נכון, היה לאיש גם זמן אחר, צעיר, צומח, מתחדש. אך זה היה מזמן מזמן, הרבה לפני שהתחיל להזדקן.

מתי הוא התחיל להזדקן?

שנים רבות אחרי זה, במקום אחר, פגשתי איש אחר, שרוע על ערש דווי; גילו מופלג אך עיניו מלאות חיוּת כמו ילד. שאלתיו לסודו. אמר האיש בקול חלוש: זה לא אני שמתכלה ומת עכשיו, זה רק גופי המזדקן. אני עצמי נצחי, מלא שמחה וידע ואשאר כזה גם לאחר כליון הגוף.

כשגרירה של תרבות אחרת, קדומה וחכמה, דיבר האיש ומילותיו נסכו תקווה. חשבתי: מדוע איש צעיר מרגיש צעיר? אולי כיוון שהוא גדל עדיין ולא הגיע לשיאו. ואחרי שיאו, האם יתחיל לדעוך?

פגשתי הרבה אנשים מאז, חלקם צעירים, חלקם זקנים, אבל האיש הכי צעיר היה אותו אדם זקן.

אז מתי מתחיל אדם להזדקן? מתי קורה הרגע הנורא הזה שאדם הופך זקן, עייף ומיואש?

ואולי זיקנה אינה עניין של גיל אלא של תודעה – של הזדהות עם החולף, המשתנה, המתכלה; של הפסקת צמיחה?

מצד שני, להזדקנות הגוף אולי יש חשיבות במסע החיים?

מסע החיים החומרי צריך לעבור דרך ארבע תחנות – לידה, חולי, זיקנה ומוות, כשמרגע הלידה אנחנו מתקרבים בעצם אל המוות. אפשר לראות את המסע הזה כמתמוסס בסופו לכלום; כמסע עצוב של רצונות, שאיפות וחלומות המתנפצים כולם על קיר המוות. או שאפשר לנסות ולחיות כל רגע מחיינו כמו הווה נצחי ולהתעלם מהסוף המר. אפשר גם ללמוד להתבגר ולהשלים עם המציאות המשתנה, ואפשר סתם לא לחשוב – כולן אפשרויות בעיתיות…

בתרבות בה מושם דגש מוחלט על הנאות חושים והצלחתו של אדם נמדדת בכמות העונג שהוא יכול להפיק מגופו, רק טבעי שהעולם נתפס כעולמם של צעירים. כל עוד בכוחנו למתוח את החיים (ואת הגוף) למימדיהם של צעירים, אנחנו עדיין "נחשבים". הזקן לעומת זאת, מה נותר לו מחושיו? רק מיחושים ומכשירי עזר – סתם סבל מיותר ואובדן הדרגתי של יכולות ותפקודים. זקן כזה בדרך כלל גם איננו שימושי או חיוני לסביבתו ולעיתים אפילו מכביד – ערכו פגוע ורמוס. לכן אנחנו מפחדים מהזיקנה ואפילו בזים לה, חיים באשליה שלנו זה לא יקרה.

האם זיקנה היא כשל בריאתי, או כשל תרבותי?

פעם, לפני הרבה שנים היה זקן חכם…

הזקן החכם, הנכס החשוב ביותר לשימור ערכי התרבות והרוח, היכן הוא כיום? איננו פוגשים יותר את הזקן החכם הזה, שלמד בשנות חייו הרבות להבחין בין עיקר לטפל, ועתה, לעת זיקנה, הוא למעשה בשיאו, מואר בחכמה וידע ומשמש מקור השראה לחברה כולה.

היכן הוא הזקן הזה כיום? בבית זקנים משחק בדומינו או בוהה בטלוויזיה…

רוֹוח כיום המיתוס שבזכות הקידמה אנו מאריכים את חיי האנשים ולכן רבים כל כך מקרי הדמנציה (איבוד יכולות מנטליות) באוכלוסיה המתבגרת. אולם איננו לוקחים בחשבון את הנזק המצטבר מזיהום אוויר, מים ומזון, שימוש בתרופות רעליות, רדיפה אחר עינוג חושים מוגזם, חשיפה עצומה למוקדי חרדה ומתח ועוד – כולם תחלואיה של ה"קידמה" החומרית, שמדלדלים את משאביו הפיזיים והמנטליים של הגוף האנושי עד לאיבוד עצמי מוחלט. בנוסף, בגלל תפיסת חיים חומרית, איננו מבינים את חשיבותה של תודעת האדם ברגע המוות (או שלב המעבר מגוף לגוף) על פני כמה שנים מיותרות כ"צמח".

לעומת זאת, בתרבות כמו התרבות הוֵדית, ששמה את האידאל הרוחני למטרה, כלומר שמבוססת על ההבנה שאיננו הגוף החומרי אלא נשמה נצחית וחיי אדם נועדו לצמיחה רוחנית – בתרבות כזו להזדקנות הגוף, ולמעגל החיים בכלל, תפקיד חיובי מאד.

מרגע הלידה (ואפילו קודם, כבר מרגע ההתעברות) סופג הילד מהוריו את ערכי התרבות הרוחניים. בשנות בית הספר, בנוסף לרכישת כלים מעשיים ומקצועיים, הוא לומד את עקרונות הדהרמה (כללי פעולה שמשלבים את נטיותיו החומריות של האדם עם תהליכי היטהרות ותרגול רוחני) ומתבסס בתפיסת המציאות הרוחנית. לעת בחרותו, כאשר הוא נכנס לחיי משפחה, הוא מעוגן כבר בכללי הדהרמה ויודע להתנהל על-פיהם. חיי משפחה מערבים את האדם באינספור תשוקות חומריות, והנאות חושים רק מגבירות את הזיקה הגופנית. מכל מקום, מי שאומן בידע הודי מסוגל לממש את תשוקותיו ובד בבד להמשיך ולעורר את תודעתו הרוחנית.

עם השנים האדם כמובן מתבגר. גופו המזדקן אינו מאפשר לו עוד הנאות כמו בעבר. אלא שבתרבות רוחנית זהו יתרון עצום; סוף סוף, חופשי יותר מיצרו ותשוקותיו, גם חופשי מתפקידיו החברתיים, יכול האדם להתפנות כולו לחיים רוחניים. תירגולו הרוחני הממושך (החל משחר ילדותו) מניב עתה את פריו הבשל – ידע עמוק ומשיכה עזה לטעמים רוחניים.

לזיקנה תפקיד חשוב נוסף – היא מבשרת את התקרבות המוות ומשמשת תזכורת מעשית לזמניותם של החיים החומריים. תפקידה להכין את האדם לשיעור הגדול מכול – כיצד למות מתוך מודעות מלאה וויתור על כל זיקה לגוף או הזדהות איתו; האובדנים הרבים שנחווים בזיקנה, המסתכמים בעיקרם באיבוד שליטה והנאה – שהן שורש הקיום החומרי – מקלים על האדם לוותר בהדרגה על זיקתו הגופנית ולהתעורר לטבעו הרוחני, הנצחי.

מכל מקום, גם אם אדם אינו מודע למדע הרוחני של העצמי, לזיקנה חשיבות רבה עבורו. התנסותו בזיקנה, חולי ומוות מטביעה בו רושם קַרְמַתי מסויים, שבמרוצת הגילגולים מצטבר לחווית ארעיות, דעיכה וסבל שממוססת במידה כלשהי את אמונו באושר חומרי ומכשירה אותו לחיים רוחניים.

לסיכום
ישנו פסוק בבהגווד-גיטה (2.69) שאומר: "לילן של כל הישויות הוא זמן יקיצתו של השולט בעצמו, וזמן יקיצתן של הישויות הוא לילו של החכם בעל התובנה." פסוק זה מסביר את ההבדל התהומי שבין אדם חומרני לרוחני; החומרני עירני להשביע את חושיו במגע עם החוץ, בעוד שהרוחני חותר להתעוררות פנימית. משום כך גם גישתם לזיקנה שונה בתכלית. בעוד שהחומרני היה מעדיף להישאר צעיר, לצורך עינוגיו, ולוותר כליל על הזיקנה, מנקודת ראות רוחנית, מעגל החיים מלידה ועד מוות הוא סידור חכם ורב יתרונות, והזיקנה הינה מצב שאפילו מייחלים לו.

ולסיום, מילותיו של המשורר הבנגלי והמורה הגדול מהמאה ה-19, בהקטיוינוֹדַה, שמקונן על מר גורלו וכמו מפציר בנו שלא נבזבז את חיינו כמותו:

"ראו כמה עלוב אני! למרות שגוף אדם הינו נדיר מאד, בזבזתי את חיי יקרי הערך כמו עבד נרצע בשירותה של האנרגיה החומרית!

כמה זמן בזבזתי דחוס ברחמה של אמי? אחר כך את ילדותי העברתי, כמו כל הילדים, במשחקים. שקוע במחויבויות חברתיות, גם בחרותי חלפה במהירות. עתה מיחושי הזיקנה הינם גמולי היחיד.

עינוג חושים אינו מסב לי כל שמחה. שיני נושרות וגופי כולו חלש ומידלדל. מכאובים שונים הופכים את היומיום בלתי נסבל, ופחד מוות אורב לי בכל עבר. איני מוצא עוד ביטחון בכלום. במצב זה, מה נותר חשוב לי בעולם?

אושרי הגופני היה מוגבל למושאי החושים החומריים ולרצון להתענג עליהם. עתה כמיהה זו התפוגגה כליל. הכול מיציתי כבר וליבי חרד לשמר את חיי בגופי הרופף.

בעודי צעיר וכשיר ביזבזתי את חיי מבלי לסגוד לאל אפילו פעם. מה אעשה עתה כשחיי מתקרבים במהירות אל קיצם? לשוא חיים כאלה! מעולם לא ניצלתי את אוצרי הנצחי. זנחתי את חברי האמיתי (האל) כדי לסגוד לאויבי (האנרגיה החומרית רווית הסבל)."



מאמרים נוספים מאת וָארְשַׁבְּהָאנַוי‎

מתרגמת ספרות ודית עניפה ומחברת הספרים "מתאוה לאהבה" ו"סיפורו של זמן". מרצה לפילוסופיה של היוגה והתרבות הוודית.

כתיבת תגובה

Bookmark and Share
וידאו
מהי מטרת החיים?
שיחה על הצורך הבסיסי של כל בני האדם - לאהוב ולהיות אהוב
עולם מעבר לשמים
קליפ תמונות מוורינדאוון - הודו, המלווה בשירו של מייקל קסידי
פרות שמחות
ארגון "הגנה על פרות" בהודו דואג לפרות ושוורים פצועים בדרך מיוחדת במינה
הרשמה לניוזלטר