מקורו וסיבותיו של הכעס, וכיצד להשתחרר ממנו

מקורו וסיבותיו של הכעס, וכיצד להשתחרר ממנו

למה כועסים? התשובה הרגילה תהיה, כי הרגיזו אותי. משמע, שדברים מרגיזים מחוצה לי, מעוררים בי כעס. חדירה אל תחומי, הפרעה בתכניתי, זילזול, אי התחשבות, כעסים כלפי וכו' – כל אלה נראים כמקורות טבעיים לכעס. אבל פה נאמר אחרת – נאמר שלכעס מקור פנימי, שאינו תלוי בחיצוני.

באופן כללי אפשר לומר שכעס הינו תוצאה של תיסכול, ותיסכול מקורו באי הגשמת מאוויים. ומכל המאוויים, הרצון המרכזי בקיום החומרי, או רצון העל, זהו הרצון האגוצנטרי לערך וחשיבות. ואכן, המשותף לכל מקורות הכעס שנזכרו כאן, שהם פוגעים בצורך הראשוני שלנו לערך – בכמיהה החומרית שלנו להיות במרכז והכי.

למעשה, לנשמה יש ערך פנימי נצחי מעצם יחסי האהבה הנצחיים שלה עם האל. עוצמתה אדירה ונאמר עליה שהיא זוהרת כמו אלף שמשות. אולם כאשר היא מתכסה בתאווה, או באינטרסנטיות אגוצנטרית, היא לובשת גוף חומרי ומזדהה איתו, ומנסה להשיג דרכו את אושרה וערכה. הבעיה העיקרית במצב זה היא שמצויים סביבה עוד אינספור נשמות כמותה שלבשו גוף ומנסות להשיג דרכו את אושרן, וכולן כמותה נאבקות על עליונות וערך. המאבק הזה לקיום, או לעליונות, הינו מקור לתיסכול רב, ולכעס.

בעיה נוספת, חמורה לא פחות, היא שמעצם טבענו הרוחני, עונג חומרי (פיזי או נפשי) אינו ממש מספק אותנו. עונג כזה יוצר אמנם ריגוש רגעי כלשהו, אלא שזה חולף ומשאיר אותנו ריקים ומתוסכלים כמקודם, כמהים לעוד ועוד עינוגים. ללא הבדל כמה ננסה לענג את עצמנו, התיסכול וחוסר הסיפוק הבסיסי ישארו, כיוון ששום עונג חומרי אינו יכול לספק את העצמי הרוחני.

התיסכול הקיומי הזה, שמעצם הניסיון העקר להיות הכי ולענג באופן חומרי את הרוחני, יוצר בתוכנו מאגר מתמיד של כעס פוטנציאלי, שהופך לדחף שמחכה לפרוץ בכל הזדמנות. די אז בגירוי חיצוני קל כדי לעורר את זעמנו, שכמו מחפש לו כתובת. זו הסיבה שאנשים אוהבים לכעוס; המתח המתמיד שמצטבר בתוכנו כתוצאה מתסכול מוצא את פורקנו בדרך זו, וכמה נעימה תחושת הפורקן…

בגלל הזעם הפנימי שעצור בתוכנו, אנחנו רואים את העולם כולו נגדנו ומרגישים כל הזמן ש"עושים לנו", למרות שגם האחרים, ה"עושים", כמונו, חושבים ש"עושים להם". כל אחד מאיתנו חושב את האחר למקור כעסו ושופך עליו חמתו, וכך סובב לו העולם במעגל של איבה, מבלי להעצר ולראות שלמעשה כעס זה עניין פרטי ביותר, שראשיתו בי*.

אז מה להירהור במושאי החושים ולכל זה?
ההירהור במושאי החושים זו למעשה המנטליות הבסיסית של מי ששרוי בתפיסת חיים חומרית אגוצנטרית – דריכות מתמדת החוצה בחיפוש אחר עינוג חושים. כאשר רושם נעים נחווה, נעים לנו, ורושם לא נעים, אינו נעים. זאת היא התקשרות, והתקשרות מביאה להתאוות – את הנעים אנחנו רוצים להשיג, ואת הלא נעים, רוצים לדחות. התאוות כפי שהסברנו, מולידה תסכול וכעס. כעס מעוות את המציאות, משמע שבעת כעס איננו רואים עוד את האחר כפי שהוא, על מצוקותיו, התניותיו ומניעיו, אלא כמקור לצרותינו, כאויבנו. מעיוות המציאות מתבלבל הזיכרון, ואיננו זוכרים עוד את יחסינו עם האדם המסוים עליו אנחנו כועסים, ולא פעם זה מישהו קרוב לנו מאד, גם איננו זוכרים מה ראוי ומה אינו ראוי לעשות. אנחנו מתמכרים לכעס ושוכחים את עצמנו כליל, וכך מידרדרים אל מחשכי הבערות.

"לעומת זאת, מי שחופשי מכל התקשרות ודחייה, ומסוגל לרסן את חושיו באמצעות כללי הגאולה – הלה זוכה במלוא חסדו של הריבון." (ב.ג. 2.64)

מי שוויתר על המנטליות האגוצנטרית בזכותו של טעם רוחני גבוה יותר, משמע שאינו עוסק עוד בהירהור במושאי החושים ובמקום לנסות ולהיות אדון העולם, הוא לומד להיות משרת אוהב ונותן, המוצא את סיפוקו בטבעו הרוחני הנצחי – אדם כזה אינו צובר עוד מאגרים של כעס ולכן במגעיו עם העולם הינו פטור מכעס.

—————————————

*למרות שלא פעם, כדי למוסס כעסים או חסימות פסיכולוגיות כלשהן, נאלצים להיכנס לתוך פנימיותו או עברו של אדם ולהצביע ולעזור לו לזהות את המקור הקדום לכעסיו – כגון התעללות, אי זמינות רגשית של הורה, חוסר אהבה וכו' – שכיום מפעיל כל כך את הוויתו. גם כעסים כאלה, שנראה שהיו מוצדקים בעבר, כשהאיש היה ילד והיה זקוק לאהבה ללא תנאי, גם הם מקורם בסופו של דבר בהתאוות הראשונית, הנבדלת מן הטבע הרוחני הנצחי, להיות במרכז והכי. כי אלמלא כן לא היינו מקבלים גוף חומרי אגוצנטרי ולא היינו מסתבכים בקארמה, שמכתיבה את גורלנו, לטוב ולרע.



מאמרים נוספים מאת גוּנָאוַתַר דָאס

מורה לבהקטי יוגה ולפילוסופיה של היוגה.

2 תגובות לפוסט "מקורו וסיבותיו של הכעס, וכיצד להשתחרר ממנו"

  • Gad Loven:

    כל רגש יכול לעזור בצמיחה הרוחנית או לעצור אותה – תלוי מה המניע שמאחוריו, והאם אנו משתמשים בו נכונה. דרך הבהקטי אינה להיפטר מרגשות, אלא לטהר אותם מהאנוכיות שבם ולשלבם במסע הרוחני. בסופו של דבר, כל הרגשות במקורם נובעים מהאישיות הרוחנית, לכן אין אף אפשרות להיפטר מהן. הדחקת רגשות לא תורמת לצמיחה הרוחנית; ההפך, עוצרת צמיחה זו.

  • אלדן:

    שלום. האם כעס ורגשות אחרים שנחשבים לנחותים ואף חומרניים לא יכולים לעזור לנו בצמיחה רוחנית, או האם צריך פשוט לוותר ולהיפטר מרגשות כאלה כליל?

כתיבת תגובה

Bookmark and Share
וידאו
מהי מטרת החיים?
שיחה על הצורך הבסיסי של כל בני האדם - לאהוב ולהיות אהוב
עולם מעבר לשמים
קליפ תמונות מוורינדאוון - הודו, המלווה בשירו של מייקל קסידי
פרות שמחות
ארגון "הגנה על פרות" בהודו דואג לפרות ושוורים פצועים בדרך מיוחדת במינה
הרשמה לניוזלטר