רשומות הסלעים

רשומות הסלעים

 המדענים פונים אל רשומות המאובנים כדי לברר את האמת על העבר. אך מהו הסיפור שהם באמת מספרים?

נאמר שעובדות האבולוציה חקוקות באותיות קידוש לבנה על דפי "רשומות הסלעים" – כלומר, שכבות הסלע שמשמרות מאובנים מקדמת דנה. אלא שבחינה קרובה יותר של ההיסטוריה הגיאולוגית הזאת מגלה שדפים רבים חסרים, מסולפים, ואפילו מפוברקים. בסופו של דבר, לא ברור האם התיעוד הזה תומך בכלל באבולוציה.

צ'ארלס דרווין עצמו הצביע על הדילמה המרכזית שעומדת בפני אבלוציוניסטים שמצפים למצוא תמיכה לרעיון ההשתנות ההדרגתית של המינים ברשומות הסלעים. בספרו "מוצא המינים' הוא כתב, "מספרם של שלבי הביניים, שהיו קיימים בעבר על פני האדמה, חייב להיות עצום. מדוע, אם כן, המבנים הגיאולוגיים ושכבות הסלע אינם מלאים בחוליות ביניים כאלה? אין ספק שהגיאולוגיה אינה מגלה שום שרשרת אורגנית בעלת התפתחות הדרגתית כזו; וזו אולי, הטענה הבולטת והרצינית ביותר שאפשר לטעון כנגד התיאוריה שלי"

מאה שנה לאחר מכן, אחרי עשרות שנים של חפירות ומחקר, אותה ביקורת עדיין עומדת בעינה – ישנו העדר בולט של צורות מעבר ברשומות המאובנים. פרופ' נ. הריברט-נילסון מאוניברסיטת לונד בשבדיה כותב, "מן העובדות הפלאוביולוגיות אי אפשר אפילו לעשות קריקטורה של אבולוציה. החומר שנאסף על מאובנים הינו מושלם כל כך כיום, שאי אפשר לומר יותר שהחוסר בצורות מעבר נובע מהעדר ממצאים מספיקים. החוסר הזה הוא אמיתי, ולעולם זה לא ישתנה".

ממלכות הצומח והחי נחלקות לקבוצות רחבות שנקראות פילה. אולם אין שום רמז ברשומות המאובנים למקורן של הקבוצות הללו. הזואולוג האבולוציוניסט הצרפתי פ. גרסה אומר, "ההעדר הכמעט מוחלט של ראיות מאובנים שקשורות למקור קבוצות הפילה גורם לכך שכל הסבר של המכניזם בבריאה האבולוציונית של תוכניות המבנים הבסיסיים הינו גדוש בהשערות. משפט זה צריך לפתוח כל ספר שדן באבולוציה. העדר ראיות ישירות מוביל ליצירת ניחושים גרידא בנושא מקור הפילה; אין לנו אפילו בסיס לקביעת מידת נכונותן של דעות אלו".

ג'ורג' גיילורד סימפסון, פרופ' לפליאונטולוגיה (חקר מאובנים) של בעלי חוליות באוניברסיטת קולומביה, מציין שכל 32 צורות היונקים מופיעות מפותחות לחלוטין ברשומות המאובנים.

"ההעדר העקבי הזה של צורות מעבר", הוא אומר, "אינו נכון רק ליונקים; זוהי תופעה אוניברסאלית כמעט שהפליאונטולוגים הבחינו בה כבר מזמן".

מאחר שנראה שלא ניתן לגבור על בעיה קשה זו, קמה אסכולה של אבולוציוניסטים, בראשם סטפן ג'. גולד ונילס אלדרידג', שיצאו עם תיאורית אבולוציה חדשה שמנסה להביא בחשבון את הפערים הללו. ההסבר שהם מציעים מכונה "איזון נקודתי" (punctuated equilibrium).

על פי תיאורית האיזון הנקודתי הופכת האבולוציה בלתי נראית במאובנים. שינוי ממין א' למין ב' אמור להתרחש בתוך אוכלוסיה קטנה שמצויה במקום מבודד בתוך שבריר שנייה גיאולוגי – תקופה קצרה מדי לצורות מעבר להופיע כמאובנים בסלעי משקע. מין ב' החדש עובר אז ממקום היווצרותו הנידח ומתפשט לכל תחומי מין א' הישן. במהלכן של מיליוני שנים מאובנים של ב' יחליפו באופן פתאומי את מאובני א' ויצרו את הרושם ש-ב' נוצר ללא צורות מעבר. חסידי האיזון הנקודתי מצפים למעשה, להעדר צורות מעבר במאובנים. ועתה ביכולתם להצביע על אב קדמון כלשהו לכל מין מבלי להביא ראיות מתועדות במאובנים. אלא שתיאוריה שאינה ניתנת להוכחה או לפסילה על בסיס ראיות פיזיקאליות, אינה יכולה באמת להתקבל כהסבר מדעי מספק.

קושי מרכזי נוסף העומד בפני כל הניסיונות לתמוך באבולוציה באמצעות רשומות הסלעים, הינו שהממצאים חלקיים במידה קיצונית. ברשומות מיוצגים רק מינים ספורים מכלל המינים שמאמינים שהיו קיימים. דייויד מ. ראופ, מנהל מוזיאון השדה של שיקגו, וסטיבן סטנלי, פליאונטולוג מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס, מנו בערך 130,000 מינים מאובנים בכלל אוספי המוזיאונים בעולם, בהשוואה ל-1.5 מיליארד מיני החיים המשוערים. הם חישבו שמאז התקופה הקמברית חיו בעולם כמיליארד מיני חיים שונים, מהם יותר מ-99.9% לא השאירו מאובנים. משום כך קשה להבין כיצד מעזים האבולוציוניסטים לדבר בביטחון שכזה על קשרים התפתחותיים בין מינים המשתרעים על מיליארדי שנים.

סיבה נוספת לזהירות מצידם של האבולוציוניסטים היא העובדה שבגלל סחף וגורמים אחרים, חלקים נרחבים משכבות סלעי המשקע שבהם מצויים המאובנים, חסרים למעשה. הגיאולוג צ'ירד ה. ואן-אנדל חקר בוויומינג אבני חול מתקופת הקרטיקון המוקדם ששקעו במשך כ-6 מיליון שנה. כאשר השווה את כמות האבן שהיתה שם בפועל לכמות שהיתה אמורה להיות לפי חישובים מקובלים של היווצרות סלעי משקע, הוא הופתע למצוא שהכמות היתה רק 2% ממה שהיה אמור להיות; במקום כמות אבן של 6 מיליון שנה, היתה אבן בכמות של 100,000 שנה. פירושו של דבר שסלעי משקע רבים (98%) נעלמו.

ואן אנדל גילה שאותן תוצאות כמעט חוזרות על עצמן בכל מקום. מה שקורה זה שבמהלך מיליוני שנים חל סחף מתמיד של שכבות ישנות והיווצרות של שכבות סלעים חדשות, כך שבסופו של דבר רק חלק קטן מכלל הסלעים נותר לנו כ"רשומות". לפחות 99%-90% משכבות סלעי המשקע נמחות לחלוטין.

חשובה יותר אפילו מן העובדה שמרב שכבות הסלע חסרות, זו העובדה שעד היום אנחנו בקושי מגרדים את פני השטח של מה שיש. הנפח המשוער של סלעי המשקע בשטחי היבשה של כדור הארץ הוא כ-550 מיליון ק"מ מעוקב. אם 10,000 פליאונטולוגים היו מחלקים ביניהם למשל חקירה של ק"מ מעוקב אחד, כל אחד מהם היה צריך לחקור 100,000 מטרים מעוקבים של סלע. אם כולם היו עובדים 8 שעות ביום, 365 ימים בשנה, בקצב של מטר מעוקב לשעה, זה היה לוקח להם 34 שנים כדי לחקור ק"מ מעוקב אחד מתוך 550 מיליון.

ישנם אבולוציוניסטים הטוענים שמסיבה זו אין מספיק ראיות כדי להוכיח את תיאורית האבולוציה. אך צורת חשיבה שכזו אינה יכולה להתקבל. זה מגוחך לומר שכיוון שאין ראיות והן כנראה לעולם לא תמצאנה, התיאוריה חייבת להיות נכונה. אכן, יש הרבה מאד מאובנים חסרים, אך אין כל סיבה להניח מראש שהם יתמכו בתיאורית האבולוציה.

עדויות חריגות
אם נתבונן במאובנים שישנם ברשותנו נמצא ביניהם הרבה חריגים שסותרים את תיאורית האבולוציה המקובלת. הדרך בה מדענים התייחסו לעדויות חריגות אלה מובילה למסקנה שאולי הם לא כל כך אובייקטיביים וחסרי פניות במסע לחקר האמת כפי שהם היו רוצים שנאמין.

לדוגמא, מספר חוקרים דווחו על כך שמצאו אבקני פרחים של צמחים עיליים בשכבות סלע שהתיארוך שלהם עתיק מאד. ממצאים אלה מטילים ספק משמעותי על התיאור המקובל של האבולוציה של צמחים. במקרה אחד, קבוצות מדענים בוונצואלה דווחו על מציאת אבקני פרחים בשכבות סלע פרקמבריות המתוארכות לגיל של 1.7-2 מיליארד שנה.

דבר זה יוצר בעיה חמורה, כיוון שלפי התיאוריה המקובלת, צמחי פרחים התפתחו רק לפני כ-100 מיליון שנה.

בניסיון לפתור את הקושי, קבוצה אחת של חוקרים קבעה שהתיארוך של הסלע הינו נכון, בעוד אבקני הפרחים חדרו אליו רק לאחרונה, זאת למרות שאין הסבר פשוט לדרך בה אבקני הפרחים יכלו לחדור לשכבות אלו. קבוצה שנייה לעומת זאת, הגיעה למסקנה שאבקני הפרחים היו שם מרגע יצירת הסלע, אך תיארוך שכבות הסלע הינו שגוי, והסלע נוצר בתקופה מאוחרת.

שתי קבוצות החוקרים סתרו זו את זו בפרשנות שהם נתנו לראיות. החשיבות האמיתית של הסוגיה היא ששתי הקבוצות, שהיו מחויבות עמוקות לתורת האבולוציה המקובלת, הרגישו מחויבות למנוע בכל דרך את האפשרות שמסקנותיהם יסתרו אותה.

זה אינו המקרה היחיד בו אבקת פרחים מאובנת של צמחים עיליים התגלתה בשכבות סלע השייכות לתקופה בה, לפי תורת האבולוציה המקובלת, צמחים כאלה לא היו אמורים עוד להיות בנמצא.

הפליאונטולוג ס. לקלרק מהאוניברסיטה של לייז' בבלגיה, כתב מאמר בו הוא מסכם מספר מקרים בהם הופיעו ראיות מסוג זה.

איך מדענים מתמודדים עם ראיות אלה? הם יכולים כמובן לשנות את תיאורית האבולוציה כך שתכלול את הממצאים החדשים, אבל זה יהיה תהליך ממושך ומביך, כיוון שצריך יהיה לכתוב את כל ספרי הלימוד בנושא מחדש. הם יכולים גם להציג בפשטות את התיאוריה המקובלת, ובאופן אובייקטיבי והוגן לציין שישנן ראיות ופרשנויות סותרות. ניתן למצוא תיאורים של ראיות ופרשנויות כאלה במספר רב של מאמרים טכניים, אבל בספרי לימוד סטנדרטיים והצגות פופולאריות ראיות סותרות אלה לא מוזכרות כלל. כך, לאדם הקורא את התיאור המופיע בספרים אין שמץ של מושג שראיות כאלה בכלל קיימות.

ראיות חריגות של שרידים אנושיים מעלות ספקות משמעותיים בנוגע לתיאורית האבולוציה.

לפי הדעה המקובלת, הומינידים (יצורים דמויי-אדם) החלו להתפתח באפריקה מאבות קדמוניים דמויי-קוף לפני בערך 4 מיליון שנים. ההומינידים הקדומים (2-4 מיליון שנה) הם סוגים שונים של אוסטרלופיתקוס – יצורים עם גוף דמוי אדם וראש דמוי קוף. לפני כ-2 מיליון שנה התפתח מהאוסטרלופיתקוס המין הומו-הביליס, ולפני בערך כ-1.5 מיליון שנה התפתח מההומו-הביליס המין הומו-ארקטוס, שהיגר במרוצת הזמן לאירופה ולאסיה.

לפני כ-200-300,000 שנה הופיעו הנציגים הראשונים של הומו-ספיינס, אך הם לא היו דומים בדיוק לאדם המודרני. האדם הניאנדרטאלי התפתח ממין זה לפני כ-100,000 שנים, והוא התפשט ברחבי אירופה, אפריקה והמזרח-התיכון.

ישנה הערכה שלפני כ-40,000 שנה האדם המודרני התפתח במזרח התיכון או באסיה. המין החדש, שנקרא הומו-ספיינס-ספיינס, התפשט לאירופה והחליף את האדם הניאנדרטאלי, שנעלם מהזירה. הניצנים הראשונים של הציביליזציה המודרנית הופיעו לפני כ-10,000 שנה. לפי הפרשנות המקובלת, כל ההתפתחות הזו התרחשה בעולם הישן בלבד. בני האדם היחידים שהתגוררו בעולם החדש הם אנשים מודרניים שהיגרו לשם מאסיה לפני כ-30,000 שנה, או מאוחר יותר.

זהו התרחיש המקובל, אך ישנן ראיות רבות המערערות עליו. נסתכל כעת על חלק מראיות אלו, ונראה כיצד מדענים התייחסו אליהן. נתחיל בראיות שמשמעותן שינוי קטן יחסית בדעות המקובלות.

פליאונטולוגים גילו במערת גבול בדרום אפריקה מאובנים שמשנים את התיארוך והמקום להופעת האדם המודרני. הם הסיקו כי "הומו ספיינס מודרני מבחינה אנטומית (הומו ספיינס ספיינס) הופיע בזמן לא ידוע לפני לפחות 110,000". מסקנה זו שונה משמעותית מהגרסה הסטנדרטית, לפיה האדם המודרני הופיע לפני כ-40,000 שנה באסיה או במזרח התיכון.

אם נעבור לעולם החדש, נגיע אל האתר הארכיאולוגי וולסקווילו בדרום מקסיקו. ב-1962, הארכיאולוגית סינתיה אירווין-וויליאמס, במהלך חפירות באתר, מצאה כלי אבן, בהם ראשי חניתות, השייכים לטכנולוגיה המזוהה לרוב עם האדם המודרני (קרו-מאניון) באירופה. ב-1972-3 קבוצה של מומחים לתיארוך, שכללה גיאולוגים מהסקר הגיאולוגי של ארצות הברית, מצאה בעזרת מספר שיטות תיארוך בלתי תלויות, שהשכבות הגיאולוגיות בהם הופיעו הממצאים הם בני כ-250,000 שנה. הממצאים בוולסקווילו מהווים אתגר גדול הרבה יותר לדעה המקובלת לגבי האבולוציה האנושית, מאשר אלה ממערת הגבול. התיארוך הינו עתיק פי שניים, והאדם החריג נמצא על היבשת הלא נכונה.

משמעות ממצא זה היא לכל הפחות הערכה מחודשת של תולדות האדם בעולם החדש. בדו"ח שנכתב בסיכום סקר התיארוך נאמר כי המחברים "מודעים עד כאב שגיל כה קדום יוצר דילמה ארכיאולוגית". המחברים הבינו היטב למה הם מתכוונים כשהשתמשו במונח "עד כאב". הם נתקלו בעוינות רבה ביותר מצד הארכיאולוגים בארצות הברית, ואחד מהם אף האשים את הקבוצה בהריסת הקריירה של ד"ר אירווין-וויליאמס.

ישנה כאן בפירוש בעיה, כיוון שהדעה המקובלת היא שהאדם הגיע לעולם החדש לפני לא יותר מ-12,000 שנה, אם כי ישנם כאלה המאריכים את התקופה ל-30,000 שנה.

הפתרון שמצאו המדענים המחזיקים בדעה המקובלת לבעיה זו הוא אופייני – הממצאים מוולסקווילו פשוט אינם מוזכרים בספרי לימוד סטנדרטיים ותיאורים פופולאריים של האבולוציה האנושית.

יש מספר רב של ממצאים בלתי מקובלים אחרים של שרידים אנושיים בעולם החדש, שגם הם אינם מצויים בתיאורים הסטנדארטיים. דוגמאות עדכניות כוללות את אתר האדם הקדום בגבעות קליקו שבקליפורניה (בן 500,000 שנה), את הממצאים מפלגסטף שבאריזונה (בני 100,000-170,000 שנים), וממצא עמק מישן בסן-דייגו, קליפורניה (בן 100,000 שנים).

כשמנסים לקדם דעות ארכיאולוגיות לא מקובלות נתקלים פעמים רבות בהעלמה של ראיות. דוגמא לכך היא החפירות בשגוּאנדה. באתר זה ליד אגם יורון בקנדה, ד"ר תומאס לי, מנהל המוזיאון הלאומי של קנדה, גילה כלי אבן שתוארכו על ידי גיאולוגים כבני 150,000 שנה. בהתאם לעצת מומחה, ד"ר ארנייט אנטבס מאריזונה, לי דווח תאריך מופחת של כ-30,000 שנה עבור הממצאים. אך אפילו זה היה יותר מידי עבור השמרנים, שדבקו בעיקשות בתאריך שלהם של 12,000 שנה, כגבול המקסימאלי להימצאות אנושית בצפון אמריקה.

לי כותב בכתב העת האנתרופולוגי של קנדה: "מגלה האתר נדחף ממקומו בשירות הציבורי לאבטלה ממושכת, דרכי הפרסום נחסמו, מספר כותבים מרכזיים מבין הבְּרַהְמינים [הקהילה המדעית] הציגו את הראיות במכוון בצורה שגויה, וטונות של ממצאים נעלמו לתוך מחסני המוזיאון הלאומי של קנדה. מנהל המוזיאון הלאומי (לי), כיוון שסירב לפטר את המגלה, והציע לפרסם מאמר על האתר, פוטר בעצמו ממקום עבודתו והורחק… שגוּאנדה הייתה מחייבת הודאות מביכות שהברהמינים אינם יודעים הכול. היא הייתה מאלצת את הכתיבה מחדש של כמעט כל ספר בנושא. היו צריכים לחסל אותה. חיסלו אותה".

אדם קדום באמריקה?
לא רק שבעולם החדש יש ראיות לנוכחותו של אדם מודרני לחלוטין בתאריכים שאינם אפשריים לפי ההשקפות הארכיאולוגיות המקובלות, יש גם ראיות לקיומו של אדם קדום מסוג הומו ארקטוס. למשל, האנתרופולוג הקנדי אלן-ליל בריאן, מחבר הספר "אדם קדום באמריקה", גילה בלגואה סנטה שבברזיל כיפת גולגולת בעלת מצח נמוך, צדדים עבים ועצמות גבות מסיביות במיוחד. מאפיינים אלה עושים אותה זהה לכל דבר לגולגולת המשויכות לסוג הומו ארקטוס.

כשהראו למספר אנתרופולוגים פיזיים אמריקאיים את הגולגולת מלגואה סנטה, הם לא יכלו להאמין כי היא הגיעה מאמריקה. כדי לתמוך בעמדתו, בריאן הראה שישנן עבודות נוספות המכילות תיאורים של ממצאים דומים מאותו האזור של ברזיל. הוא טען, בניגוד לדעה המקובלת, כי סוגי אדם פרימיטיביים מבחינה אנטומית התפשטו בכל רחבי העולם בזמנים קדומים מאוד, והתפתחו בנפרד על יבשות שונות לאדם המודרני. הגולגולת הושמה במוזיאון בברזיל, אבל אח"כ נעלה באופן מסתורי.

החריגים שעסקנו בהם עד עתה מרמזים קודם כל שהאדם המודרני הוא עתיק יותר ונפוץ יותר גיאוגרפית ממה שמאפשרת ההשקפה הארכיאולוגית המקובלת.

שנית, נראה כי מינים שונים של אדם קדום היו נפוצים גיאוגרפית הרבה יותר ממה שמקובל להניח כיום.

נביא עתה מספר ראיות בדבר קיומם של אנשים מודרניים לחלוטין בתאריכים קדומים בהרבה, וקיומם של אנשים קדומים מבחינה אנטומים בתאריכים מאוחרים הרבה יותר.

התגלית השנויה במחלוקת של רֶק
ניתן לציין כי ככל שהראיות לעתיקות האדם המודרני סותרות יותר את ההשקפות המקובלות, כך גדלה רמת ההתנגדות להן מצד הממסד האבולוציוניסטי. דוגמא אחת למחלוקת שהתעוררה קשורה לממצא שהתגלה ב-1913 בידי ד"ר האנס רֶק בבקע אולדובאי המפורסם שבמזרח אפריקה.

ד"ר רֶק גילה שלד של אדם מודרני לחלוטין בשכבה גיאולוגית שתיארוכה מתאים לתיארוך של אדם פקינג ואדם ג'אווה, שנחשבים לאבות קדומים של הומו ספיינס. תגלית זו יצרה מחלוקת גדולה, אך כאשר החוקר המפורסם לואיס ליקי ביקר את האתר ב-1931 יחד עם רֶק, הוא הגיע למסקנה כי השלד הוא לפחות בן חצי מיליון שנה.

מתנגדי הגילוי המשיכו לטעון כי מדובר בקבורה עמוקה, כלומר אדם מתקופה קרובה לימינו שנקבר בשכבה עתיקה של סלע. אך רֶק התעקש שהוא נקט בזהירות הדרושה כדי להוציא מכלל האפשרות פרשנות שכזו. הוא טען שהשכבה מעל השלד הייתה שלמה לחלוטין. כשחוקרים אחרים טענו שנמצא חומר משכבה גבוהה יותר בשכבת האבן בה נמצא השלד, רֶק וליקי נאלצו לחזור בהם מטענותיהם בהתחשב בעדויות הסותרות בעניין.

ד"ר ריינר פרוטש, מהמחלקה לביולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה ע"ש גתה בפרנקפורט, ביצע ב-1973 תיארוך בשיטת פחמן 14 של השלד של רֶק. כיוון שהגולגולת נחשבה כיקרה מכדי שיהרסו אותה לצורך הבדיקה, פרוטש רצה להשתמש בעצמות אחרות. אלא שכל השלד מלבד הגולגולת נעלם באופן מסתורי מהמוזיאון במינכן בו הוא נשמר! חלקים של צלעות, עצמות ארוכות וחוליות נמצאו מאוחר יותר ונחשבו לחלק מהשלד השלם המקורי. כאמצעי זהירות, נבדקה תכולת החנקן של הגולגולת והחלקים כדי לבדוק אם הם אכן מאותו השלד. ממצאי הבדיקות היו דומים מספיק כדי לא להוציא מכלל אפשרות שאכן שניהם הגיעו מאותו המקור. לאחר מכן התבצעה בדיקת פחמן 14 שנתנה תיארוך של 17,000 שנה לעצמות. לפי פרוטש פירוש הדבר שהשלד נקבר על ידי חפירה מפני השטח שהיו בזמנו באמצע שכבה 5 של בקע אולדובאי. בדיקה זו נחשבה להוכחה סופית שהשלד של רֶק הוא קבורה עמוקה והינו צעיר הרבה יותר משחשבו בתחילה. אלא שהמדען הבריטי א. טינדל הופווד מצא באתר שכבה קשה של קלקריט (סוג של אבן גיר) בין בסיס שכבה 5 ושכבה 2 (העמוקה יותר) בה השלד נמצא. אם אכן השלד נקבר מפני השטח באמצע שכבת 5, החפירה צריכה הייתה לעבור דרך שכבת הקלקריט. הופווד ציין, בנוגע למידת הקושי של קלקריט, שחופרים אפריקאיים "עובדים במהירות רגילה עם מוטות ברזל כבדים, נכשלו בחפירת בור בקוטר 60 ס"מ ובעומק מטר דרך חומר דומה, למרות שעבדו כבר במשך יומיים תמימים".

כל הנושא נשאר בעייתי. יש לנו את העדות המקורית של רֶק שהשלד לא היה קבורה עמוקה, ומולה את הניסיונות להוכיח שהוא אכן היה כזה. מחקירה מדוקדקת של הנושא נראה כי הניסיונות לשלול את הממצא של רֶק אינם שלמים, כך שנשארת בעינה האפשרות שהתצפיות המקוריות של רֶק לגבי מיקום השלד ותיארוכו העתיק היו נכונות.

מפליאה במיוחד העובדה שתמונת הטבע ומוצא האדם שקיבלנו מהמדע המודרני מבוססת בעיקרה על ראיות ודרכי חשיבה רשלניות ומוטלות בספק כמו אלה שכאן.

לואיס ליקי קשור גם בממצאים נוספים המצביעים על נוכחות הומו-ספיינס בשכבות קדומות מאוד. דוגמא אחת היא "לסת קנאם" שליקי גילה בשכבה התחתונה ביותר (מס' 1) של בקע אולדובאי. בתחילה הלסת התקבלה כשייכת להומו-ספיינס על ידי וועדה של 27 מומחים, שהסכימו שמקורה בתקופת הפלייסטוקן התחתון. תיארוך זה נותן לה גיל של כ-2 מיליון שנה, בדומה להומו-הביליס ואוסטרלופיתקוס רובוסטוס. אלא שמול ההתנגדות מצד פרופ' בוסוול, שהיה גם הוא מעורב במחלוקת לגבי השלד של רֶק, ליקי לא הצליח לזכור את המקום המדויק של האתר בו התגלה הממצא.

כתוצאה מכך, הממצא לא נחשב לתקף בעיני הארכיאולוגים, למרות שליקי התעקש שהדו"ח המקורי שלו היה נכון.

מניתוח ההתייחסות לשלד של רֶק וללסת קנאם, מעניין לציין שהסטנדרטים המוצבים בפני קבלת ראיות הנוגדות את ההשקפות המקובלות הינם הדוקים יותר מהסטנדרטים לקבלת ראיות העולות בקנה אחד עם השקפות אלו.

נסתכל לדוגמא בגולגולת פטרלונה, שנמצאה ביוון. צורת הגולגולת היא בערך באמצע הדרך בין סוג הגולגולת של הומו ארקטוס ושל הומו ספיינס. התיארוך שלה הוא של כ-200-300 אלף שנה, והיא מקובלת על ידי סמכויות ארכיאולוגיות כג'ון גובלט, ראש מעבדת התיארוך בשיטת פחמן 14 באוקספורד, כראייה לאבולוציה האנושית.

אך כמה מוצקות העובדות הקובעות את גיל הגולגולת? ג'ון גובלט מוסר את המידע הבא: "הממצאים התגלו לראשונה לא על ידי ארכיאולוגים, אלא על ידי מקומיים שלא רשמו על כך דבר. כמה מהעדויות הזכירו שלד בנוסף על הגולגולת, אך לא נמצאו לכך כל ראיות. אפילו המיקום הסטרטיגראפי (השכבות הגיאולוגיות) המדויק של הגולגולת מוטל בספק".

אם גולגולת פטרלונה הייתה צריכה להיבחן לפי הסטנדרטים ששימשו לבחינת לסת קנאם של ליקי והשלד של רֶק, אין כמעט סיכוי שהיא הייתה מתקבלת כראייה לאבולוציה האנושית.

אדם מודרני בשכבות עתיקות
יש ראיות לקיומו של האדם המודרני בתקופות קדומות עוד יותר מאלה המיוצגות על ידי השלד של רֶק ולסת קנאם. גולגולת קסטנדולו הינה דוגמא אחת לכך. היא התגלתה ב-1860 בקסטנדולו שבאיטליה על ידי הגאולוג המעולה פרופסור רגזוני, בשכבה המתוארכת כפליאוקן. אם אכן הממצאים מקורם בשכבה זו, גילם הוא בין 2-7 מיליון שנה. מאוחר יותר, באותה השכבה בקרבת מקום נמצאו שרידיהם של שני ילדים ואישה.

כמו במקרים הקודמים, גם כאן הועלתה הטענה שהשלדים הגיעו למקומם בשכבת הפליאוקן כתוצאה מקבורה עמוקה. אלא שפרופ' ג'וספה סרג'י שחקר את הממצאים, כתב ב-1921 כי חוסר השלמות של השלדים ופיזור העצמות בשכבה פוסלים את האפשרות של קבורה. כמו כן לא נמצא עירוב של חומרים משכבות גבוהות יותר, כפי שיכולנו לצפות אם היו כורים בור מפני השטח. למרות כל זאת, לאחר תקופה קצרה של מחלוקת ראשונית, ישנה התעלמות מוחלטת מהממצאים מקסטנדולו בספרים מדעיים שנכתבו על האבולוציה האנושית.

האבולוציוניסט הבריטי הבולט סיר ארתור קיית' כתב בהקשר של קסטנדולו וממצאים אחרים מטבע דומה: "אם תגליות אלה היו תואמות את ציפיותינו, אם הן היו שרויות בהרמוניה עם התיאוריות שיצרנו לגבי התיארוך של האבולוציה האנושית, אף אחד לא היה חולם להטיל בהם ספק, שלא לדבר על לדחות אותם".

בנקודה זו, הבה נפנה מבטנו מהעתיקות של האדם המודרני אל הצעירות של האדם הקדום. לפי ההשקפות הפליאו-אנתרופולוגיות הרווחות, האדם הניאנדרטאלי נכחד לפני כ-35,000 שנה, ומזמן זה והלאה רק האדם המודרני נותר בכל רחבי העולם. יתר על כן, מקובל על חוגים נרחבים שהצורות הפרימיטיביות יותר של הומו-ארקטוס הפסיקו להתקיים לפני 200,000-300,000 שנה.

לעומת זאת, בכתב העת המכובד "Nature" אנו מוצאים את הדיווח המעניין הבא: המדען האירופאי מר ק. סטוליוו מתאר גולגולת ניאנדרטאלית שנמצאה כחלק משלד בקבר בו היו גם חליפה של שריון-חוליות וראשי חניתות מברזל. לפי דבריו, הגולגולת הייתה דומה מאד לגולגולת הניאנדרטאלית ספיי, דוגמא אופיינית של סוג גולגולת זה. ניתן לצטט עוד דיווחים רבים דומים מהספרות המדעית של שרידי שלדים צעירים יחסית בעלי מאפיינים פרימיטיביים מאוד. אך עתה הבה ונתבונן בדיווח מעניין עוד יותר: במאמר עכשווי שהופיע בכתב העת "Antiquity", הארכיאולוגית מירה שקלי מאוניברסיטת לייצ'סטר באנגליה מתארת ראיות רבות מאד שלפי פרשנותה מצביעות על הישרדותו של האדם הניאנדרטאלי עד לימינו אלה.

הראיות שהיא מביאה מורכבות בעיקר מתיאורים של תצפיות ולכידות וכן טביעות רגל ועקבות אחרות של יצור תת אנושי אך דמוי-אדם המכונה אַלְמָס. קיומו של האַלְמָס דווח שוב ושוב במשך מאות שנים ברחבי שטח נרחב במרכז אסיה המשתרע מהרי אלטאי שבמונגוליה החיצונית ועד הרי הקווקז.

דיווחים אלה מכילים תיאורים רבים שנכתבו על ידי מדענים מכובדים, קצינים מצבא רוסיה, ואנשים מקומיים. התיאור הבא של תפיסת אַלְמָס חי ניתן על ידי הזואולוג הרוסי מראשית המאה ה-20 ו.ה. חחלוב, שהיה עד ראייה לאירוע: "הם בעלי גובה בינוני, עם שיער על כל הגוף. אין להם מצח אך הם בעלי עצמות גבה בולטות, לסת תחתונה כבדה וללא סנטר, ידיים ארוכות ורגליים קצרות, כפות רגליים רחבות עם בוהן גדולה קצרה משאר אצבעות הרגל".

למרות שד"ר שקלי מפרשת את הדיווחים הרבים על האלמס כראיות להישרדותו של האדם הניאנדרטאלי, ניתן לראות מדיווחים אלה שלאַלְמָס, אם הוא אכן קיים, יש תרבות מרמה נמוכה הרבה יותר ממה שמדענים נוטים לייחס לאדם זה. כיוון שהאלמס מתואר על ידי מקומיים כחסר שפה וכחסר יכולת להשתמש באש, נראה כי הוא פרימיטיבי יותר אפילו מההומו-ארקטוס כפי שהוא מתואר בידי מדענים.

הראיות שמירה שקלי מצטטת מדגימות את הטבע הבעייתי של השיטה המדעית: אנו נוטים בצורה אוטומטית לדחות ראיות כאלה כיוון שהן מתנגשות עם כל מה שאנו מאמינים בו. אך אם נסתכל במחקר שהיא ערכה כשלעצמו נראה כי הוא מכיל ראיות בעלות משמעות שאינה פחותה מראיות אחרות שהתקבלו כמאשרות את ההשקפות המדעיות המקובלות.

מבלי להתחייב למסקנה סופית כלשהי לגבי הראיות שהובאו כאן, אם שנויות במחלוקת ואם לאו, הבה ונשקול בצורה אובייקטיבית מה התמונה שהן מציגות לנו.

האם האבולוציה התרחשה באמת?
אם נצרף את הראיות לקיומו של אדם פרימיטיבי מאוד בזמנים מודרניים עם הראיות לקיומו של האדם המודרני לפני יותר מ-2 מליון שנים, נקבל תמונה שונה לחלוטין של רשומות המאובנים האנושיות מזו המופיעה בתרחיש האבולוציוני הסטנדרטי. הפרשנות הפשוטה ביותר של הראיות היא שבני אדם כמו אלה המצויים כיום התקיימו במקביל לסוגים דמויי אדם אחרים במשך מיליוני שנים, ושאין אינדיקציה אמיתית לטרנספורמציה אבולוציונית מצורה אחת לאחרת.

עד עתה התייחסנו לחלקי ראיות שהממסד המדעי התעלם מהן או דחה אותם, אך דווחו בכל זאת בכתבי עת מדעיים. במקביל לראיות חריגות אך מכובדות אלה, עלינו לציין את קיומה של קבוצה נרחבת של ראיות שפוגעות קשה יותר במערכת התיאורטית של המדע המודרני. ראיות אלה כוללות דיווחים על שרידים אנושיים וחפצים שנמצאו במכרות פחם, ובאופן כללי יותר, בשכבות גיאולוגיות קדומות הרבה יותר מההופעה המשוערת של האדם.

ראיות ממין זה דווחו לעיתים קרובות בכתבי עת מדעיים כ-"Nature" ו-"Scientific American". כאן ניתן דוגמא אחת מהרבות המצויות בספרות. ביוני 1852 הופיע ב-"Scientific American" מאמר קצר על אגרטל מתכתי שנזרק מתוך פיצוץ של "כמות סלע עצומה" בדורצ'סטר שבמסצ'וסטס. המאמר המשיך ואמר ש-"המסגור, הפיסול והשיבוץ של האגרטל נעשו בעדינות וביופי בידי אומן מעולה. החפץ המסקרן והלא-ידוע נזרק מתוך פיצוץ של סלע מותמר קשה, כ-5 מ' מתחת לפני השטח". לפי סקרים גיאולוגיים, הסלע המותמר מדורצ'סטר הוא מתקופה פרה-קמברית (לפחות בן 600 מיליון שנה).

בכך האגרטל המעוטר מתוארך לתקופה בה, לפי ההשקפה המקובלת, עוד לא התקיימו אפילו בעלי חוליות, שלא לדבר על בני אדם.

לפחות במבט ראשון, ראיות חריגות ביותר אלה מרמזות כי בני אדם או ישויות אינטליגנטיות דומות השאירו חותמם ברשומות הסלעים, אפילו בשכבות עתיקות המיוחסות בחשיבה המדעית המודרנית לשלבים הראשוניים ביותר של האבולוציה. אנו לא יכולים לטעון שראיות אלה מהוות הוכחה חד משמעית לכך, שכן העובדות אינם מדברות בעד עצמן – הן מתקבלות או נדחות לאור מערכת רעיונית שנוצרת בידי החברה האנושית. הבעייתיות היא שבחברה האנושית מערכות רעיוניות נוטות לקבוע מה יתקבל כראייה. הראנו כאן שמדענים שהתקשרו לחלוטין לתיאורית האבולוציה נוטים לדחות על הסף כל ראייה שנוגדת תיאוריה זו.

לדיון בראיות הפליאונטולוגיות שהוצג עד כה יש כנראה השלכות גדולות יותר בהדגשת החולשות הכלליות של התהליך האמפירי בכלל, משעל תיאוריה אבולוציונית כזו או אחרת. קודם כל, אנו דנים בנושא בו המידע הבסיסי, רשומות הסלעים עצמן, מקוטע בצורה קיצונית. לכן, אם נרצה להסיק מסקנה אמפירית, נצטרך לדמיין ולהמציא רעיונות מתאימים כדי למלא את החורים. שנית, כמו שהזכרנו קודם, העובדות הבסיסיות ברשומות הסלעים אינן מדברות בעד עצמן, אלא יש לפרש אותן, ופרשנות זו תלויה חזק מאד בטבע ההשקפות הרווחות. כל זה דוחף חוקרים לנסות לגבש תמונה סופית בהתבסס על הראיות המקוטעות, ואז לעמוד על המשמר כנגד כל השקפה הסותרת תמונה זו.

בדרך זו נוצר סטנדרט כפול. ראיות התומכות בהשקפה הרווחת מתקבלות גם אם בסיסן רעוע, בעוד שראיות הסותרות השקפה זו נוטות להידחות גם אם הסיבות לדחייה זו רעועות. גורמים אלה מקשים מאוד לבסס את האמת על מקור האדם ועל ההיסטוריה הקדומה שלו באמצעות התהליך האמפירי של הפליאונטולוגיה.

אם בכל זאת אפשר להסיק משהו מהראיות הקיימות כיום, זה שבניגוד לתמונה המוצגת בכל ספרי הלימוד הסטנדרטיים והתיאורים הפופולאריים, התרחיש האבולוציוני הנוכחי אינו עובדה מוכחת ורחוק מלהיות כזה.

תרגום: אלי תמל  



מאמרים נוספים מאת ד"ר תומפסון - ידע מעמיק

כתיבת תגובה

Bookmark and Share
וידאו
מהי מטרת החיים?
שיחה על הצורך הבסיסי של כל בני האדם - לאהוב ולהיות אהוב
עולם מעבר לשמים
קליפ תמונות מוורינדאוון - הודו, המלווה בשירו של מייקל קסידי
פרות שמחות
ארגון "הגנה על פרות" בהודו דואג לפרות ושוורים פצועים בדרך מיוחדת במינה
הרשמה לניוזלטר