עקרון העונג

יוגה של אהבהזיגמונד פרויד (1856-1939) פיתח את עקרון העונג בפסיכואנליזה שלו. את המונח "עקרון העונג" (בגרמנית Lustprinzip ) טבע גוסטב פכנר ב – 1860 כאשר פרויד היה בן ארבע.

עקרון העונג כפי שפיתח אותו פרויד אומר למעשה, שהאדם חותר להנאה או לעונג מקסימלי, תוך כדי שאיפה לסבל מינימלי. פרויד מדבר לרוב על הנאה ביולוגית-גופנית, הוא שם דגש רב על ההנאה המינית.

לפי פרויד, תינוקות למשל, אינם מסוגלים לדחות סיפוקים, ולכן חיים לפי "עקרון העונג" בלבד. אך ככל שהאדם מתבגר הוא פועל גם לפי "עקרון המציאות". עקרון זה אומר, שהאדם אכן שואף לעונג מקסימלי ולסבל מינימלי, אך הוא מוכן לדחות את סיפוקו במידת הצורך, (הייתי מוסיף, ועד גבול מסוים). פרויד טוען שההתנגשות בין הרצון לעונג והצורך לדחותו הינו שורש הקונפליקט בין האדם לחברה, (הייתי מוסיף, ובין האדם לעצמו).

מה מלמד אותנו עקרון זה, עלינו ועל החברה בה אנו חיים? האם חברה שכזו יכולה באמת לשגשג? והאם השילוב שבין עקרון העונג לעקרון המציאות יכול לספק אותנו באמת?

ניתן לראות דרך עקרון העונג באיזו חברה אנוכית ולא מסופקת אנו חיים. לפי עקרון זה, האדם חי כדי לספק את חושיו, ברגע שסיפוק חושיו מתנגש עם הצורך של החברה, הוא צריך באחת לרסן אותם. כך למעשה, האדם מעביר את חייו במלחמה עם סובביו המפריעים לו להתענג על חושיו ללא הפרעה. ומהיכן נובע הדחף לסיפוק החושים?

הדחף לספק את החושים נובע מחוסר סיפוק, מכיוון שאם היינו מסופקים באמת לא היה קיים בנו דחף זה. חוסר הסיפוק אם כן, דוחף אותנו אל עבר עינוג החושים שאינם יודעים שובע. משמע שכבר מלכתחילה, תהליך זה אינו יכול להביא לסיפוק אמיתי, כי אם לשמחה רגעית. כל זה, עוד לפני שצרכי החברה כופים עלינו לרסן את חושינו.

ההתנגשות המתמדת בין הרצון לצורך, בין האדם לחברה ודיכוי העונג שנכפה על האדם, מכניעים אותו לבסוף. שנים של דיכוי, מירמור ותסכול, פורצים לבסוף בצורת מרד. הצורך להתחשב בחברה לבדו, ללא ערך מוסף כלשהו, אינו מספק את האדם. רצונו להשיג עונג מקסימלי וסבל מינימלי לרוב מגיע על חשבון סובביו הרוצים אותו הדבר בדיוק. לא פעם הרצון לעונג מקסימלי וסבל מינימלי של האחד, הינם הסבל המקסימלי והעונג המינימלי של האחר.

מאהבה לתאווה
אם נפצל את המונח "עקרון העונג" בגרמנית  Lustprinzip לשתי מילים ונעבירם לאנגלית, נמצא שעקרון העונג הינו "עקרון התאווה"   "lust principle".

בדומה לבהגווד-גיטה גם זיגמונד פרויד טוען שהתאווה היא המניעה את העולם.

עולם שתאווה מניעה אותו הינו עולם אנוכי, כל אדם בו חי בשביל עצמו ומשפחתו. האדם מחפש מה לקחת מהחברה בה הוא חי ולא מה לתת. ואם הוא כבר נותן זה כדי בעתיד להרוויח יותר.

המונחים "אהבה" ו"תאווה" אשר במקור הינם הפוכים, התמזגו להם ונהפכו לאחד.

נכחתי בטקס יום העצמאות בקיבוצי שנעשה ברוח "100 שנות אהבה בעמק". בסוף קטע וידאו קצר הוקרן על המסך הגדרתה של אהבה לפי המילון העברי (איני יודע מהו המילון העברי אך כך היה כתוב על המסך). השורה האחרונה של ההגדרה למילה "אהבה" (שוב, לפי המילון) היתה כך; "חשק למישהו או למשהו". ראשית, "מישהו" "ומשהו" מצויים על אותו מישור? אפשר להשוות בין אהבתי לאשתי לבין אהבתי למכוניתי? האם בכלל אהבה אמיתית יכולה להיות כלפי משהו ולא כלפי מישהו?

דבר שני, חשק הינו אהבה? חשק נמדד ב"בא לי – לא בא לי" האם אלו הינן ההגדרות הנכונות לאהבה? אבוי לנו עולם שכזה. לפי הגדרה שכזו אהבה הינה מסחר. למשל, אני נמצא אם זוגתי כי היא עושה לי טוב. ברגע שהיא לא תטיב איתי – אעזוב. האם זו אהבה או סחר באהבה?

מה בנוגע למחויבות בהגדרת האהבה? מה בדבר נתינה ללא גבול וגמול? ומה עם ראיית צרכיו של האחר?

חשק למישהו או משהו פירושו תאווה, לא אהבה. אך התאווה השתלטה אפילו על הגדרת המילון.

עקרונית אין שום בעיה בלרצות את מקסימום העונג במינימום סבל. הבעיה היא למעשה, איחודה של האהבה עם אויבתה הנצחית – התאווה.

עקרון העונג המודרני המושתת ברובו על תאווה, גורם לתוצאה הפוכה מהרצוי – סבל מקסימלי ועונג מינימלי.

הבה ונבחן את "עקרון העונג" אשר הספרות הוֵדית מציעה.

מתאווה לאהבה – עקרון העונג הנצחי
עקרון העונג התאוותני מבוסס על עינוג החושים. עקרון המציאות כאמור, מכריח אותנו לרסן אותם בהתאם לזמן ולמקום. אך לאחר שנותנים לחושים דרור, ריסונם הופך לכמעט בלתי-אפשרי, וגם כאשר הוא מתאפשר הדבר כרוך בסבל וחוסר סיפוק רב.

עינוגם של החושים מבוסס על זמניות. עינוג החושים הוא כמו גירוד; כאשר יתוש עוקץ אותנו, הרצון הראשוני שלנו הינו לגרד, דבר שכאמור רק מחריף את העקיצה. כנאמר בבהגווד-גיטה:

"אושר שנובע ממגע החושים עם מושאיהם, ונראה בראשיתו כמו נקטר, אולם באחריתו כמו רעל, נאמר שהינו מטבע הלהיטות." (ב.ג. 18.38) 

אם לא נגרד, בהתחלה נרגיש אי נעימות, אך היא תחלוף מהר ולא יישאר שום זכר לאותה עקיצה.

לכן עינוג החושים אינו פותר שום בעיה, הוא רק מחריף אותה. כך הדבר לגבי סקס, סמים, אלכוהול וכל חומר באשר הוא. בדיוק כפי שכותב ברי סחרוף בשירו "עבדים": "פותחים פה גדול ומחכים לעונג הבא." או במילים אחרות, עינוג החושים לעולם אינו מסתיים, משמע שאין בו סיפוק אמיתי.

מנגד קיימות גישות רוחניות רבות, המסבירות את הסבל שמוליד עינוג החושים, לכן הן ממליצות להתנתק מן החומר. גישות אלו טוענות שכאשר נתנתק לגמרי מהחומר הארעי, הרצוף בסבל בלתי פוסק, נגיע לנירוונה שפירושה ללא סבל.

ראשית, אי סבל עדיף על סבל, אך כשלעצמו עדיין אינו מעניק אושר. דבר נוסף, לא ניתן להתכחש לעובדה שהרצון לעונג נטוע עמוק בתוכנו, האם התכחשות לו תעניק לנו אושר? או שמא רצון או כמהה זו הינם חלק מטבענו הנצחי?

"אפשר אולי, להגביל את הנשמה שבגוף מהנאה חושית גם בשעה שטעמם של מושאי החושים עדיין חי בה. אולם כאשר היא חודלת מפעילות כזו, לאור התנסות בטעם נעלה יותר, היא נשארת יציבה בתודעתה." (ב.ג. 2.59)

פסוק זה למעשה מבדיל את הבהגווד-גיטה מהגישות הרוחניות אותן תיארתי בקצרה. ההתנתקות שהבהגווד-גיטה ממליצה לנו הינה התקשרות לטעם גבוה יותר. פילוסופיה זו אינה הולכת על דרך השלילה כי אם על דרך החיוב.

הספרות הוֵדית מלמדת אותנו, שאנו נשמות רוחניות הניחנות מטבענו בעונג אינסופי ושמטרת החיים הינה הנאה. לכן אין עלינו להתנזר ולנסות כמה שפחות ליהנות. ההפך הוא הנכון אנו צריכים ליהנות, אך ליהנות באמת ולא להסתפק בשמחה רגעית וזולה שמציע לנו עקרון העונג התאוותני.

הבהגווד-גיטה מזמינה אותנו למסע מרתק אל התחברות למקור העונג העליון – אלוהים. הרי בחברתו כל הזמן מענגים ומתענגים. ההתחברות אליו הינה הליך של טרנספורמציה של הלב – מתאווה לאהבה. מהליך אנוכי שבו אני במרכז ועולם זה נועד להנאתי, להבנה עמוקה יותר של המציאות, בה, אני רק חלק שנועד לשרת את השלם.

עלינו לנטוש את עקרון העונג התאוותני והארעי ולהתחבר אל עקרון העונג הנצחי שלעולם אינו מתכלה.

לפי ספרות היוגה אנו מטבע נצחי ולכן החולף לעולם אינו יכול לספק אותנו באמת. כל עוד אנו בוחרים לחיות ולהתענג בנפרד ממקור העונג לא נדע סיפוק אמיתי; כי בחירה שכזו נוגדת את טבענו.

רק חזרה למערכת היחסים הנצחית שלנו עם האל הנצחי תוביל אותנו אל עקרון העונג הנצחי. היא תוביל אותנו למקסימום עונג ומינימום סבל.

"בשלב השלמות שנקרא טראנס, או סַמָאדְהי, מנוּע המֶחשָב לחלוטין, על-ידי תרגול היוגה, מכל פעילות חומרית. שלמות זו מאופיינת ביכולתו של האדם לראות את העצמי באמצעות המֶחשָב הטהור ולהתענג ולעלוץ בעצמי. במצב זה של חדווה, הוא זוכה באושר עילאי אינסופי, שנחווה באמצעות חושים נשגבים. מעוגן כך, הוא אינו סוטה מן האמת לעולם. ובהגיעו לכך, הוא יודע שאין למעלה מזה. לאחר שהתמקם בעמדה שכזו, לעולם הוא אינו מתערער עוד, אפילו בשעת המשבר הקשה ביותר. זו אכן, הינה הגאולה האמיתית מכל המצוקות שמקורן במגע עם החומר." (ב.ג. 6.20-23)



מאמרים נוספים מאת רז הנדלר

פעיל בעמותת "יוגה של אהבה". חוקר וכותב על הדתות והזרמים השונים. מחבר הספרים בעקבות הדרך, פנינים שזורות על חוט.

כתיבת תגובה

Bookmark and Share
וידאו
מהי מטרת החיים?
שיחה על הצורך הבסיסי של כל בני האדם - לאהוב ולהיות אהוב
עולם מעבר לשמים
קליפ תמונות מוורינדאוון - הודו, המלווה בשירו של מייקל קסידי
פרות שמחות
ארגון "הגנה על פרות" בהודו דואג לפרות ושוורים פצועים בדרך מיוחדת במינה
הרשמה לניוזלטר