מעבדות לחירות – דווקא בחג השבועות

יוגה של אהבה"אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים; לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני" (מתוך עשרת הדברות)

ברגע שנפסיק להיות עבדים של אלילי זהב וכסף, עבדים של חושינו, עבדים של עם, של אדון, של ארבע קירות, של משפחה, עבדים של עבודה או עבדים של הבנק. ברגע שנהיה עבדים רק של אלוהים נהיה באמת חופשיים…

לא ניתן להיות "חופשיים" באמת. תמיד אנו כפופים למישהו או משהו, תמיד מישהו או משהו שולט בנו. אנו כפופים ונשלטים על-ידי מזג-האוויר, החלטת ממשלה, שביתת עובדים, חוקי תעבורה, הפגנה, פקקי תנועה, מנהל בעבודה, מחלות, זקנה וכמובן, מוות.

המציאות כופה את עצמה עלינו, ולנו נותר רק לתמרן בתוכה ולבחור מתוך האופציות שהיא מציעה לנו.

האופציות המוצעות לנו משתנות מסיטואציה אחת לאחרת, מלבד אופציה אחת המוצעת לנו תמיד; האם אנו רוצים להשתעבד או להשתחרר, או כפי שהגדת הפסח מציעה לנו – להיות עבדים או בני חורין.

להבין את הזמניות
כדי שנוכל לבחור נכון, ראוי קודם לדעת, מה משעבד ומה משחרר.

מחזוריות החגים היהודית מלמדת אותנו מה משעבד ואיך להשתחרר.

חג הסוכות המופיע בראשית לוח השנה היהודי, מלמד אותנו כבר בתחילה את הדברים המשעבדים. בחג זה, אנו חיים בסוכה, בבית ארעי כדי להבין את הזמניות שבעולם החומר. הזמניות היא המשעבדת אותנו לעולם זה. בגלל שכל חומר נולד ומת, כך גם הסיפוק, הביטחון, האושר והשלווה שלנו ממנו – נולדים ומתים. החומר אף פעם לא יכול לספק אותנו באמת, וכך הסוגדים לו וההולכים אחריו רק רוצים עוד ועוד, ומשתעבדים יותר ויותר.

"כך מתכסה תודעתה של ישות החיים הנבונה באויבתה הנצחית, התאווה, שלעולם אינה יודעת שובע ובוערת כאש." (ב.ג. 3.39)

התאווה היא סמל השיעבוד, התאווה תמיד תכוון אותנו אל עבר הארעי, וכך היא מתעצמת ללא גבול. התאווה שולחת אותנו לכבוש את הפסגה, וכאשר נשיג את הפסגה, היא מיד תראה לנו שקיימת פסגה גבוהה יותר. וכך התאווה שאינה יודעת שובע, נעזרת בתכונות הזמניות של החומר, כדי ליצור בתוכנו תשוקות על-גבי תשוקות שלעולם לא יכולות להביא לנו סיפוק אמיתי אלא רק סיפוק זמני שחולף מהר. חוסר הסיפוק גורם לנו לרצות עוד, ולנסות יותר חזק, וכך אנו משתעבדים יותר ויותר. ממש כמו זבוב הלכוד בקורי עכביש – כל תנועה שלו רק תסבך אותו יותר.

אם כך, חג הסוכות מלמד אותנו שהחומר הוא זמני ואין אנו צריכים לשים בו את מבטחנו.

חג החירות
לאחר שהבנו את הזמניות שבחומר, מגיע חג הפסח הלוא הוא חג החירות. בחג זה אנו אמורים להתחיל את התנתקותנו מן החומר, ולהתחיל לצעוד אל עבר החירות.

מבחינה קבלית – פרעה מסמל את האגו החומרי, את החושים המושכים לכל כיוון, את התשוקות שלא יודעות שובע. למרות עשר המכות, פרעה אינו נשבר, הוא רק התעקש יותר ויותר. ממש כמו התאווה, שכל חוסר סיפוק וכישלון למצוא את סיפוקנו, משמש כחומר תבערה שמצית אותה עוד ועוד. לעומתו, משה מסמל את הלב, את המורה, את האל המושיט לנו מפתח אל עבר החירות. אנו שקועים עד הצוואר בעולם החומר, טובעים בים של תשוקות. אנו זקוקים לחסד, זקוקים למורה שיבוא עם סירה, שבעזרתה נוכל לחצות את ים החומר. מבחינה קבלית, משה מסמל מורה כזה.

אם כך, בהינתן החסד המתאים ובעזרת המאמץ שלנו, המורה מופיע, מחלץ אותנו מן החומר, ואנו מתחילים את מסע נדודינו במדבר אל עבר החירות.

העלאת הביכורים, מתן התורה
שבעה שבועות לאחר חג הפסח מגיע חג השבועות – חג מתן התורה והעלאת הביכורים.

ראשית חשוב לציין, שהתורה, האמת, ניתנת לעם דרך משה (המורה) באמצע המדבר השומם. למה דווקא במדבר? כי על המדבר האדם אינו רוצה בעלות. מבחינת האדם המדבר השומם אינו שייך לאף אחד. או במילים אחרות שייך לאל בלבד. כמו המדבר, כך גם התורה, היא אינה ניתנת לבעלות של אדם, היא שייכת לאל שמעניק אותה לאדם. אך אבוי לו לאדם אם הוא יחשיב אותה לשלו, סופו יהיה למות במדבר מבלי לראות את הארץ המובטחת, ארץ החירות.

לאחר שלמדנו את זמניות החומר בחג הסוכות, והתחלנו להתנתק ממנו בחג הפסח, מגיע חג השבועות. עד עכשיו התעסקנו בשלילת החומר, אך אי אפשר להתנתק באמת מטעם החומר מבלי לטעום את הטעם הנשגב. לכן חג השבועות הוא חג החירות האמיתי.

ללא חג השבועות, אנו יכולים להבין שהעולם הזה הוא חומרי, והחומר מביא לסבל, לכן עלינו להתנתק ממנו. אך "ההתנזרות מפעילות לבדה, מבלי לעסוק בשירות מסור, אינה גורמת לאושר, בעוד שאדם מעמיק, שעוסק בשירות מסור, יוכל להגיע לעליון ללא דיחוי." (ב.ג. 5.6) לכן מגיע חג השבועות, למען לא נתנתק לחינם מן העולם, למען נבין התקשרות אמיתית מהי.

עד למתן התורה, העם והמצטרפים אליו בדרך, ברחו מפרעה (האגו החומרי, התאווה) ונדדו במדבר הקיום החומרי ללא מטרה של ממש. מתן התורה מוסיף ערך מוסף להתנתקות מן החומר – התחברות לאלוהים. האל, דרך נציגו משה, קורא לעם לדבוק בו ולאהוב אותו בכל לבבם, בכל נפשם ובכל מאודם.

העלאת הביכורים הינה הדרך של העם להתחבר לאל. כל עוד אנו מצויים בעולם החומר, אנו ניחנים בגוף חומרי ומוקפים כליל באנרגיה חומרית. אין ביכולתנו לחיות בלעדיה, ולכן אין ביכולתנו להתנתק ממנה. אך יש ביכולתנו לרתום אנרגיה זו בשירות האל:

"כאשר אדם מגיש לי באהבה ובמסירות עלה, פרח, פרי או מים – הריני מקבל את מנחתו." (ב.ג. 9.26)

האל הוא מושלם ולמעשה אינו זקוק לדבר, אך ברוב חסדו הוא מקבל את מנחתנו, הוא מקבל אותה רק עם היא מוגשת "באהבה ובמסירות".

דרך החומר אנו יכולים להביע בפני האל את מסירותנו כלפיו. ומסירות זו עם הזמן, ההדרכה והמאמץ, תבשיל לאהבה של ממש. רק ההתחברות לאל והעלאת החומר כמנחה בפניו תשחרר אותנו מן השיעבוד, ותוציא אותנו מעבדות לחירות. כנאמר בסוף ספר הכוזרי: "עבד ה' הוא האדם החופשי!"

"כל אשר תפעל, תאכל, תגיש או תחלק, גם כל סיגוף – עשה כמנחה לי. בדרך זו תשתחרר מן השיעבוד לפעולה, על תוצאותיה החיוביות והשליליות. אם תמקד בי מחשבך על-פי עיקרון זה, הרי שתזכה בגאולה ותבוא אלי." (ב.ג. 9.27-28)



מאמרים נוספים מאת רז הנדלר

פעיל בעמותת "יוגה של אהבה". חוקר וכותב על הדתות והזרמים השונים. מחבר הספרים בעקבות הדרך, פנינים שזורות על חוט.

כתיבת תגובה

Bookmark and Share
וידאו
מהי מטרת החיים?
שיחה על הצורך הבסיסי של כל בני האדם - לאהוב ולהיות אהוב
עולם מעבר לשמים
קליפ תמונות מוורינדאוון - הודו, המלווה בשירו של מייקל קסידי
פרות שמחות
ארגון "הגנה על פרות" בהודו דואג לפרות ושוורים פצועים בדרך מיוחדת במינה
הרשמה לניוזלטר