אותנטיות ותודעת קרישנה

אותנטיות ותודעת קרישנה

עבודה זו מבוססת על סמינריון שהגשתי לפרופסור יעקוב גולומב מהאוניברסיטה העברית בשנת 2001. תודתי על הערותיו לסמינריון.

אני מתנצל בזאת על המונחים האקדמיים בם אני משתמש בעבודה זו. אני מאמין שעל אף הקושי שתעמיד העבודה הזאת בפני מי שאינם מנוסים בחשיבה ומונחים פילוסופיים, ניתן יהיה להפיק תועלת ממנה.

מבוא
בעבוה זו אנסה להראות כיצד הפילוסופיה של היוגה יכולה להוות מעין סינתזה בין הפילוסופיה הרציונליסטית לבין הכמיהה של הוגי הדעות האותנטיים לחופש, אותנטיות ופרסונליות.

יוגה מוגדרת כהתחברות לעליון. בעבודה זו אתן את הגירסה הפרסונלית של התחברות לעליון. כמו כן, אתאר יוגה זו במושגי ישומה המודרני. את היוגה המיסטית, המוכרת לציבור בתור תנוחות ונשימות, שהנה חלק מיוגת שמונת השלבים (אשטנגה יוגה), אתאר אך בקצרה, משום אי המעשיות ואי היכולת ליישמה במציאות המודרנית.

אותנטיות אסתטית ואותנטיות ביולוגית
היידגר הגדיר את הקשר שבין אותנטיות לסובייקטיביות: האדם חווה בחוויה של קיום אותנטי כאשר הוא נוכח בסובייקטיביות האמיתית שלו, המוסתרת ממנו כל עוד הוא שקוע בחייו בעולם ובקשריו החברתיים[1]

היוגה מחפשת את האותנטיות במונחים אלו של התחברות לזהות האמיתית שלנו, לטבענו הסובייקטיבי.

האותנטיות מוגדרת על פי שני סוגים:

  1. אותנטיות אסתטית-מוגדרת על דרך השלילה, כשחרור מכל ההתניות והקשרים החברתיים. באסתטיות זו האדם יוצר את עצמו, לוקח אחריות לחייו. בתפיסה זו לאדם אין מהות כללית. הוא יוצר את האינדיוידואליות שלו על-ידי השתחררות מהגדרות מהותיות.
  2. אותנטיות ביולוגית-מצביעה על טבע ראשוני, או מצב טבעי שאינו מוגדר כמהות, ומזמינה אותנו למצוא ולהגשים זאת.

הפילוסופיה המערבית
הפילוסופיה המערבית שואבת את תפיסותיה מהפילוסופיה היוונית. הפילוסופיה היוונית שמה את השכל וההגיון כקריטריון לידיעת האמת. פרמנידס, שהוא הבולט מבין האסכולה האלייטית, הניח הנחות לוגיות (שהן הבסיס למחשבה המערבית עד היום), שמהן נבעה המסקנה שה"יש" הינו אחדות מוחלטת לא מוגבלת, המשוללת שניות. וב"יש" זה אין שינוי או תנועה. הוא טען, בהתבססו על הנחותיו השכליות, שעולם התופעות המשתנה והמתהווה אותו אנו חווים בחושינו ובמחשבתנו, אינו אלא אשליה.

אפלטון ואריסטו, בהתבססם על אותן הנחות שכלתניות ולוגיות של פרמנידס, התחבטו בשאלת טבעו של ה"יש".

כאשר מנסים הפילוסופים המערביים, בהולכם על פי הנחות שכלתניות אלו, לפתור את הקשר שבין ה"יש" לבין עולם התופעות, התוצאה היא שאין מקום לבטא את העולם הסובייקטיבי, הפרסונלי, של האדם. הכלים השכליים של הפשטה, הכללה וניתוח, אין באפשרותם לבטא את האדם במושגי "אני" ו"אתה" דיאלוגיים. אפילו אותם פילוסופים שדגלו בדואליזם, שמאפשר לכאורה ביטוי לנפש ותודעה, דוגמת דקארט, גם תפיסת ה"אני" שלהם היתה שכלתנית מוגבלת שלא נתנה ביטוי לטבע המתהווה והמשתנה, לטבע האישי והרגשי של האדם.

באמצעות כלי ההגיון והשכל, על פי ההנחות המערביות, לא ניתן לייצג ולהסביר את מציאות הסובייקט ואת הסימפטום של הסובייקט – התודעה.

האקזיסטנציליזם אימץ עמדה הפוכה לגישה השכלתנית. זרם זה התמקד לא במהויות הקבועות, אלא בהתהוות ובקיום הפרטיקולרי של "אני" ו"אתה". אולם תפיסה התהוותית פרטיקולרית זאת הינה אך צידו השני של אותו מטבע של השכלתנות. זאת משום שאדם אינו אך התהוות, וכלי העבודה של האקסיסטנציאליסטים גם הם היו שיכליים. לכן רוב הדוגלים באותנטיות לא הזדהו עם הזרם האקסיסטנציאליסטי בהיותו מייצג מהויות קבועות של 'אני', וכו'.

כלל המציאות של האדם מורכבת, מכל מקום, ממהות והתהוות. אריסטו למשל, קבע בספר האתיקה שלו שכל אדם במהותו שואף לאושר. המחשבה המערבית שואבת עד היום ממחשבת אריסטו. ניתן לומר לכן, שעל פי המחשבה המערבית האדם במהותו הינו יצור השואף לאושר. מכל מקום, אין הגדרת האדם כיצור השואף לאושר פוגמת בטבע האינדיוידואלי וההתהוותי שלו. שהרי אושר במהותו הוא דבר מתהווה, משתנה ואישי.

מכאן אני מצדד ברעיון האינטגרציה שבין מהות להתהוות.

הפילוסופיה המערבית מול המזרחית
הפילוסופיה המערבית שמה את ההגיון, תולדת השכל, כקריטריון לידיעת המציאות. וזה יוצר בעיה בהבנת המציאות. זאת משום שהאינדיוידואל, הסובייקט, הינו חלק מהמציאות, אך הינו בלתי נגיש לשכל ולהגיון.

השכל וההגיון מנתחים את העומד לפניהם ע"י הכללה והפשטה, ולכן תופסים את המציאות כמשהו ולא מישהו. אך הרגש מתייחס לאינדיוידואל, לפרטיקולר, שאינו נתון להכללה ולהפשטה, גם לא לאנליזה ולפירוק של הזרם האמפירי.

המציאות על פי היוגה היא פרטיקולרית ומופשטת בו זמנית, או סובייקטיבית ואובייקטיבית בו זמנית, ולכן יש לדעתה על-ידי שילוב מתאים בין השכל והרגש. בעבודה זו אראה ששאלת השילוב בין השניים היא רלוונטית לשאלת האותנטיות, והיא גם זו שמבדילה בין הפילוסופיה המערבית והמיזרחית המובאת להלן.

על פי הפילוסופיה של היוגה, במישור החומרי השכל וההגיון האנושיים מותנים לרגש ולרצון. לכן השכל אינו מתאים לידיעת אמת אוביקטיבית.

הדרך לידיעת המציאות האובייקטיבית, כביכול, בפילוסופיה המערבית, עוברת דרך הניסיון לנטרל את ההגיון והשכל משיקולים רגשיים (וכמובן, משיקולים נוספים, כמו תרבותיים, היסטוריים, וכו'), בעוד שהדרך לידיעת האמת ביוגה הינה טיהור ההוויה מכל מניע אנוכי-חומרני, ואז השכל הנקי מכל התנייה אינו שונה מן הרגש הטהור, ובאחדותם הם מאפשרים את חווית האמת.

על פי הפילוסופיה היוונית האפלטונית, הפרטיקולר מחקה את האידאה המופשטת שלו, וכשלעצמו הינו בעל ערך אונטולוגי נמוך יותר, או אף אשלייתי.

על פי היוגה, הפרטיקולר, האישי, הוא המהות, והמופשט משני לו ונובע ממנו.

הפילוסופיה המערבית מתארת את המציאות כשילוב של מהויות כלליות ומופשטות, והיוגה מתארת את המציאות כשילוב של הפרטיקולר, האישי, הסובייקטיבי, עם המופשט, אשר כפוף לו. במלים אחרות, המציאות היא מוגבלת ובלתי מוגבלת בו זמנית, כאשר המוגבל, הסובייקטיבי והפרטיקולרי, עולה במעמדו, גם מבחינה אונטולוגית וגם מבחינה אפיסטמולוגית, על הלא מוגבל והמופשט.[2,3]

תחת מגבלות הפילוסופיה המערבית, נאלץ האדם לבחור בין התפיסה הרציונליסטית השכלית של עליונות השכל, לבין עזיבת השכל ואימוץ האותנטיות שאין להגדירה באופן שכלי חיובי, או באופן פילוסופי, אלא רק על דרך השלילה, האירוניה, וההצבעה.

ביוגה, בגלל הנחות היסוד השונות שלה, אין כל מניעה ליישב את האותנטיות עם ההפשטה וההכללה תוצרי השכל.

יוגה ואותנטיות
היוגה מניחה קיומו של טבע ראשוני באדם[4]. תהליך היוגה נועד לחשוף טבע זה. טבע ראשוני זה אינו טבע מופשט, אלא אישי, פעיל, דינמי והתהוותי.

לכן ניתן לראות את תהליך היוגה כחתירה לאותנטיות ביולוגית, המשולבת בהנחות מטפיזיות לגבי טבע הנשמה ויחסיה עם האל. כיוון שהיוגה מניחה את עליונות האישיות על המופשט והמטפיזי, נוצרת כאן קומבינציה חדשה של אותנטיות ומופשטות, קומבינציה שנתפסת כבלתי אפשרית על פי הנחות היסוד של הפילוסופיה המערבית, השמה את העקרונות השכליים כעליונים על השכל.

הדרך האותנטית הינה כעין אנטי-תזה לפילוסופיה הרציונליסטית. כל נסיון להגדירה פוגם וגורע בטבע ההתהוות שלה, בחמקמקות שלה. משום שכל הגדרה שמה את האותנטי מיידית בצד הלא אותנטי, בצד המופשט, המוכלל, הקבוע של המהות.

אני מנסה להצביע כאן שלא כל הגדרה פוגמת בהכרח בטבע ההתהוות. יש הגדרות התהוותיות. לדוגמה: הגדרת הנשמה כמהות פרסונלית אוהבת אינה פוגמת בטבע ההתהוות והעשיה שלה, אלא להפך, מצביע על טבע ההתהוות וההשתנות, אך מתוך התייחסות וקשר למהות קבועה. וכיוון שהמהויות הקבועות והמופשטות נובעות מהסובייקט, האישי, שהינו בעל טבע דינמי, גם הקביעות המופשטות שאחרת מרחיקות את האדם מטבעו האותנטי, תחת הנחות חדשות אלו, הופכות לחלק אינטגרלי מתיאור האדם האותנטי. אני מאמין שתיאור זה יספק את הפילוסוף הדוגל ברציונליות ובו זמנית את הכמיהה לאותנטיות.

ביקורת עקרון הרדוקציה
עקרון הרדוקציה מיושם בשני מישורים – במישור האמפירי ובמישור השכלי. במישור האמפירי המדע שואף להסביר כל תופעה, אף נפשית ותודעתית, כמבוססת על חוקים פיזיקליים פשוטים. במישור השכלי, הדוגל ברציונליזם היה רוצה להאמין שניתן להסביר כל תופעה באמצעות כללים שכליים של לוגיקה והגיון, ושאין המציאות חורגת מכללים אלו.

דיויד יום העיר את תשומת לבנו שהאדם משליך עקרונות שכליים על האמפירי והקונטינגנטי ומבקש להכיל עליהם עקרונות אלו, למרות שאין הוכחה שהקונטינגנטי והאמפירי כפופים לכללים אלו. פילוסופים כמו לייבניץ וקנט אף הכילו עקרונות שכליים אפריוריים על המציאות.

השכל נוטה מטבעו לחשוב על פי כללים אובייקטיביים. כאשר ברצוננו לנתח את טבע הסובייקט, אנו "מפרקים" אותו מהסובייקטיביות שלו ומעמידים אותו על כללים שכליים אובייקטיביים. אולם הסובייקט הוא חמקמק ומסרב להתבטא תחת כללים אובייקטיביים אלו. האם המסקנה היא שלא קיים באמת סובייקט?

על פי היוגה אישיותו של האדם היא אובייקטיבית וסובייקטיבית בו זמנית, באופן שלא ניתן לרדוקציה שכלית. הסובייקטיביות מתבטאת בלא-נתפס ובלא-צפוי שבאישיות, בספונטני ובמתהווה שבה.

האם ניתן לדעת את הסובייקט? בכלים רציונליים לא ניתן לדעת את הסובייקט, ולכן גם לא את טבע האישיות השלם.

דיאלוגיה ואותנטיות
מרטין בובר הבדיל בין יחסי אני-אתה ואני-זה (או אני-לז, לפי חיבורו המופיע בסיפרו 'בסוד שיח'). ברצוני לפתח נושא זה מזווית היוגה.

ניתן לדעת את הזולת כ"אתה" רק ביחסי אהבה שלמים. אך כאשר היחסים אינם כאלה, מתערב אלמנט נוסף, שפוגם בקשר הדיאלוגי. היוגה טוענת שאפשר לתאר את האלמנט הנוסף הזה כהפרדה בין הסובייקט לאנרגיות שלו.

גוף האדם ונפשו הן אנרגיות שנועדו לשרת את מאוויי הנשמה, שהיא הסובייקט. ביחסי 'אני-זה', אני מתייחס לזולת לא באופן דיאלוגי או פרסונלי, אלא כאנרגיה, או כמכשיר, שנועד לספק, או מתייחס לאינטרסים שלי. אני רואה בגוף ובנפש של זולתי אמצעי לספק אותי, ולא מכיר בהם כשייכים לבעליהם ולכן נועדים לסיפוקו שלו.

אדם הבוחן את זולתו אך באמצעות השכל, יראה אותו כ"זה", משום שבבחינה השכלית יעלם הסובייקט. קל אז לראות את האחר כמכשיר לספק את צרכי ומאוויי, משמע את רצוני לעליונות והתענגות. כמו רכוש אבוד. אם יודע אני את בעליו ואף אוהב אותו, מיד ארצה להחזירו לו. אך אם ההפך, יתכן ואחמוד את הרכוש.

בגישה של אהבה ניתן להכיר את האחר כ"אתה", כסובייקט. בגישה של אהבה השכל נרתם לשירות הרגש הבלתי אמצעי. הגישה השכלית מונעת על ידי הרצון לשלוט, בעוד שהגישה הרגשית כלפי ה"אתה" מחייבת כפיפות וכניעות. באהבה עלי להיות כפוף למושא אהבתי, ולשים בצד את מאוויי האנוכיים. רק ברגע שאני כפוף כולי לזולתי ורוצה את טובתו, ללא שמץ של אנוכיות – רק אז מתגלה מבעד ל'זה' ה'אתה', כסובייקט במלואו.

המפגש עם האחר ביחסים דיאלוגיים מאפשרים לאני – לנשמה – לממש את הטבע האותנטי של יחסי אהבה ושירות ללא מניע אנוכי.

הפילוסופיה של היוגה לא מתכחשת לשכל, אך מעמידה אותו ככפוף לרגש הטהור. על ידי שימוש בשכל כדי לטהר את הרגש מאלמנטים אנוכיים, ועל ידי העסקת השכל בהבנת טבע האישיות וטבע העצמי, ניתן ביחסים דיאלוגיים, בהתאם לעקרונות היוגה, להגיע להבנת האני, ולהבנת המציאות הכוללת. המציאות הכוללת אינה רדוקציונית. היא שילוב של אובייקט וסובייקט. לכן הבנתה מחייבת שילוב נכון בין הרגש לשכל.

באקט של אהבת אלוהים מגיעה הנשמה למיצוי האותנטיות שלה – במישור הרגשי ובמישור השכלי. רק נשמה שמיצתה עצמה בדרך זו לא תשוב ותאבד את טבעה האותנטי, אפילו לנוכח הפיתויים והלחצים הגדולים ביותר[5].

הפילוסופיה של היוגה
הפילוסופיה של היוגה נחלקת למספר זרמים. בעבודה זו אייצג את הזרם הודאנתיסטי של היוגה. זרם זה מיוצג על ידי ספרים כמו הבהגווד גיטה ושרימד בהאגותם[6]. הפילוסופיה של היוגה (להלן: היוגה) מניחה מספר הנחות המבדילות אותה מהמחשבה המערבית, ומאפשרות לכן, לבטא את האותנטי בכלים פילוסופיים.

  • אַצ'ינְתְיַה בּהֵדַה אַ-בּהֵדַה תַתְתְוַם – ה"יש" מאופיין בו זמנית ובאופן בלתי נתפס באחדותיות ושוני, בסטטיות ודינמיות. ניקח לדוגמה את השמש וקרניה. השמש והקרניים הינן אחד כמכלול, אך בו זמנית, בהיבט אחר, השמש נפרדת מקרניה.
  • תודעה וחומר הינם אנרגיות שונות. תודעה היא אנרגיה מודעת והחומר הינו אנרגיה לא מודעת. לא ניתן לעשות רדוקציה של התודעה לחומר. 'נשמה' היא אישיות בעלת תודעה טהורה. ה'נפש' הינה השתקפות מוגבלת ומעוותת של האישיות הטהורה.
  • היוגה אינה תפיסה דואליסטית (נוסח דקארט). היוגה דוגלת בדואליזם בתוך אחדות.
  • הנשמה היא סובייקט בעל אישיות. בתור אישיות הנשמה הינה בעלת טבע חברתי ומשתוקקת ליחסים. שלמות היחסים הינה אהבה. אהבה טהורה תיתכן אך כלפי האל. כל קשר, שאין אלוהים במרכזו, אין בו אהבה טהורה.
  • לנשמה יש אופי מולד וידע הטבוע בה מראש. זהו טבעה האותנטי. בעת ירידתה לעולם אופייה והידע ראשוני שלה מתכסים בבערות ושכחה.
  • השלם הינו אישי והמופשט יחדיו.
  • האישי (האלוהי) נעלה מבחינה אונטולוגית על המופשט. האישיות נעלה מהלא אישי והבסיס לו. כמו בדוגמת השמש – השמש נעלה מבחינה אונטולוגית על קרני השמש.
  • האינסוף הוא חיובי, משמע הוא אינסופי במושגי איכות וכמות. אלוהים, שהינו סיבת כל הסיבות והמקור לכל, מוגדר ביוגה כאישיות שניחנת בכל המעלות והתארים, וכל אלה בכמות מקסימלית, שעוד גדלה ומתעצמת למרות היותה כבר אינסופית. היוגה מסבירה איפוא, את האינסוף כדינמי, בשונה מן האינסוף הסטטי שבמחשבה המערבית. זאת משום שהאינסוף מקורו באישיות, שהינה עקרון דינמי המתפתח כל הזמן. ואכן, אהבה למשל, הינה חסרת גבולות ויכולה להתעצם ולהגיע לרמת אינטנסיביות גבוהה יותר ויותר.
  • הבריאה הרוחנית אינה קוזטיבית. היא קיימת בכל רמותיה בו זמנית לעד, אך באופן לוגי ניתן להסבירה כהשתלשלות קוזטיבית (במושגים שפינוזיסטיים). כך, למרות שאלוהים הוא הבורא והמקור לנשמה, גם אלוהים וגם הנשמה קיימים לעד ויחסיהם נצחיים. מכל מקום, הבריאה החומרית הינה קוזטיבית ונתונה לתכתיבי הזמן. המציאות הלא קוזטיבית, שקיימת לעד, הינה המקור לקוזטיבי, משמע שהינה המקור לסיבה החומרית הראשונה!
  • הנשמה בטבעה הרוחני הינה מודעת, נצחית ומלאת חדווה. בשעה שהיא מתכסה באנרגיה החומרית, הופכת מודעותה למוגבלת, היא נתונה לאשליה, חווה זמניות ומוות, וחדוותה הינה בסך הכל דרגות שונות של סבל.

אלוהים והנשמות – התהוות, יחסים, מציאות רוחנית וחומרית
יוגה משמע קשר והתכוונות לעליון. כדי להבין את תורת היוגה יש להבין את מושג האלוהים, הנשמה, והיחסים שביניהם.

האחד התרחב לרבים לצורך הנאה
אלוהים נתפס ביוגה כסיבת הסיבות, כמקור לכל, וכאישיות העליונה. טבע האישיות שהיא מחפשת הגשמה ואושר במסגרת יחסים אישיים. אלוהים האחד, שאין דבר מלבדו, האישיות העליונה, ברצונו להגשים את טבע ההנאה שלו, הפריד בינו לבין האנרגיות שלו (למרות שהוא והאנרגיות הם אחד), שהינן נשמות יחודיות בעלות אישיות, איתן הוא מבקש להתחלק באהבתו ולקבל מהן את אהבתן. הפונקציה של האנרגיה זה לשרת את בעל האנרגיה. הנשמה, שהינה אנרגיה אלוהית, מממשת את האותנטיות שלה בשעה שהיא מתפקדת, תוך הרמוניה, במסגרת יחסי האהבה שלה עם האל[7]. כאשר אל



מאמרים נוספים מאת גוּנָאוַתַר דָאס - ידע מעמיק

הפוסט הזה סגור לתגובות כרגע.

Bookmark and Share
וידאו
מהי מטרת החיים?
שיחה על הצורך הבסיסי של כל בני האדם - לאהוב ולהיות אהוב
עולם מעבר לשמים
קליפ תמונות מוורינדאוון - הודו, המלווה בשירו של מייקל קסידי
פרות שמחות
ארגון "הגנה על פרות" בהודו דואג לפרות ושוורים פצועים בדרך מיוחדת במינה
הרשמה לניוזלטר