"טקס חשאי במהלכו נישאה ילדה בת 13 ממודיעין עלית מסעיר את העיר. רב העיר, הגאון הרב מאיר קסלר, הורה להחרים את הרב המקדש." במקרה דנן, רשויות הרווחה, רוב הרבנים וכמובן, רוב הבלוגרים, יצאו בחריפות נגד נישואי הקטינה. אכן, החוק בישראל מתיר נישואין רק מגיל 17, אלא אם בית המשפט נתן רשות לנישואין מוקדמים יותר. הטעם החוקי לאיסור מוקדם של נישואים נועד כדי למנוע לחץ פסול של ההורים על הקטין/קטינה. אולם רוב הציבור מאמין שצעיר/צעירה בגיל שכזה עדיין לא בוגרים דיים להתחתן, גם לא "ראו" את העולם ולא יכלו לממש את זכותם לבחור בבן/ת זוגם.

השאלה: מי בוגר להתחתן?
רשויות הרווחה יכולים להצביע שכיום, נישואים מוקדמים כמעט תמיד נגמרים בכישלון, אולם למה אחוז כה גבוה של נישואין רגילים גם נגמרים בכישלון? האין זה מצביע על משהו לא בוגר בכלל יחסי הנישואין?

מנקודת מבט של תרבות היוגה, נישואים שמבוססים על משיכה הדדית בין בני הזוג הם בסיס רעוע ליחסים. זאת משום שאחרי משיכה בא זמנה של דחייה. אנחנו נמשכים למשהו ואחר דוחים אותו כי זה הטבע ההפכפך של הנפש – בא לי לא בא לי. מוצא חן לא מוצא חן. טעים לא טעים, מספק את איברי המין שלי לא מספק אותם, מספק את התאווה לא מספק אותה. כל ההפכים האלו בנויים על עקרון האנוכיות. השיקול העליון ביחסים כאלה זה מה שטוב ונעים לחושים שלי ולנפש שלי. אולם עקרון זה, גם אם יהיה מבוסס על אנוכיות מצומצמת (מה שנקרא אהבה יפה ועדינה), עדיין הוא אנוכי ולכן בסיס רעוע ליחסים.

תרבות היוגה דוגלת ביחסים המבוססים על מחויבות שמעבר לבא לי לא בא לי. המחויבות האולטימטיבית נוצרת כאשר אדם חווה שאלוהים הוא מטרת חייו העליונה, ומנסה להקדיש חייו אליו. להקדיש את החיים לאלוהים משמע לשרת אותו בכל אורחות חיינו. עבור איש משפחה, אחת הדרכים לשרת את האל זה לשרת את בן/בת הזוג ולעזור לו/לה לממש את מטרת חייו העליונה. בדרך זו, פועל יוצא של הקדשת החיים לאלוהים, נוצרת מחויבות גדולה בין בני הזוג, מחויבות שמאפשרת להתגבר על המכשולים הרגשיים בין ביניהם, גם מאפשרת ידידות עמוקה הנובעת משותפות והערכה עמוקה. ממחויבות הדדית זו של בני הזוג נהנים כמובן הילדים שלהם, שזוכים בהורים טובים ומחויבים עמוקות.

בחברה חומרנית יחסים מועדים לכישלון, משום שה"דבק" שלהם מבוסס על אנוכיות, שמטבעה הינו הפכפך. בחברה רוחנית, יחסים מועדים להצלחה, משום שאלו מבוססים על צמיחה רוחנית ונאמנות הדדית ומחויבות גדולה הנובעת ממנה. בעלי משפחה הצועדים בדרך הבהקטי, לומדים להשתחרר מאנוכיות כמניע לחיים; המניע לחיים משתנה בשעה שמטרת החיים הופכת לאהבה לאלוהים. ממניע שכזה כל טוב צומח ואפשר לבנות משפחה וחברה בריאה. אך חברה שהמניע שלה הוא אנוכי, אפילו אנוכיות מצומצמת, סופה הרס ואבדון. בחברה רוחנית, בה ילדים מתחנכים למחויבות ביחסים והתקדשות לאל, בין אם הם יתחתנו בגיל צעיר או בוגר – הם ייצרו משפחות בריאות. אך בחברה חומרנית, בין אם הם יתחתנו בגיל צעיר או מבוגר – הסיכוי להרס בזוגיות והרס בגידול ילדיהם, גדול מאוד.

לא "ראו" את העולם
רוב הצעירים בימינו "ראו" את העולם – יש להם היסטוריה של זוגיות ובילויים לפני שהתחתנו. האם זה יתרון? האם בחירתם האחרונה שהביאה לנישואין הייתה הטובה ביותר? או שהם בחרו משום שהגיע הזמן לסגור על בן/בת זוג כלשהו, כי קסם הנעורים הולך ואוזל? האהבה הראשונה נחשבת לחזקה ביותר. בני הזוג משקיעים את כל ליבם, את כל רגשותיהם באמונה שמכאן והלאה הכול יהיה נפלא. כאשר זו נשברת, נשאר לב שבור. כאשר האהבה השנייה נשברת, הלב יותר שבור. מה עושים כדי לקדם את פני האפשרות של משבר נוסף ביחסים? מנמיכים ציפיות והופכים את היחסים לשטחיים יותר, אטומים יותר. בשטח זה מתבטא בפחות גילוי לב ושיתוף, ויותר בילויים וסקס. כי הרי לא כל-כך פוגע אם הסקס פרטנר מתחלף. העיקר שמבלים. סקס ובילויים הרי זה לא אהבה; זה נראה כאהבה, אך למעשה זו דרך לשחרר קיטור. אם האהבה הראשונה תהפוך לדבק של נישואין, מובטחת לנו זוגיות יציבה ובוגרת יותר.

בתרבות ההודית חינכו את הצעירים, עוד מילדות, למחויבות שכזו. לימדו את הצעירים כיצד לאהוב את שותפם לחיים. בשעה שכיום, קודמת לנישואין משיכה מינית ויצרית, שהיא הבסיס הגרוע ביותר ליחסים יציבים. הזכות לבחור בן זוג היא מאושיות החיים שלנו. האם אנו באמת בוחרים? האם אנו מסוגלים לבחור כראוי? בחירה כרוכה בשיקול דעת ומבוססת על ניסיון חיים, אך האם בבחירה שלנו של בן זוג שיקול הדעת הוא דומיננטי, או היצר הוא שמשתלט על הבחירה? העובדה שצעירים וצעירות משקיעים כה הרבה בתרבות הלבוש והתספורת ובבילויים משותפים, מצביעה אולי על הגורם הדומיננטי לרוב בזוגיות – שקר החיצוניות.

כדי שזוגיות תצליח באמת, יש להביא בחשבון התאמה באופי, בתרבות ובייחוס. האם בני זוג שנמשכים אחד לשני על בסיס מראה חיצוני ובילויים, כשרים, או אף מסוגלים, לשיקולים שכאלו ולמחויבות שכזו?

בבהקטי יוגה, הגורם הדומיננטי ש"מדביק" את האחד לשני זו המטרה המשותפת, העזרה ההדדית, ההערכה לרוח השירות והענווה הנובעים מהמטרה הרוחנית, וגם, ולא פחות חשוב, הנכונות לקבל הדרכה נאותה מבעלי הניסיון. כל אלו מאפשרים זוגיות עמוקה ומספקת עם דרך להתגבר על משברים, שתוצאתה – יוגה, או התחברות לאלוהים. משמע שזוגיות ביוגה היא לא מטרה כשלעצמה, אלא אמצעי למטרה נעלה יותר. זוגיות כמטרה נועדה לכישלון. אך זוגיות כאמצעי – כל הסיכויים שתצליח, והסיפוק מזוגיות שכזו הינו מעבר לכל דמיון של כל מי שהמניע ל"אהבה" שלו לבן זוגו זה הזדקקות לבן הזוג כדי למלא את צרכיו האנוכיים.

מאמרים נוספים מאת גוּנָאוַתַר דָאס

• אמונה באלוהים
• מדיטציה
• שנה טוב לכוּוּוּוּלם
• יום הולדת לקרישנה
• חיי משפחה רוחניים
• צמחונות, אי אלימות וחיים רוחניים
• מדריך לבחירות 2015
• חיים רוחניים ויתושים
• הסיפור האלוהי – האחד הפך לרבים לצורך יחסים
• עוד...