לפני כשבוע, בסביבות השעה שש בבוקר, לאחר שסיימתי את המדיטציה היומית נכנסתי להתקלח. בבית בו אני שוהה בהודו המקלחת ממוקמת בחצר הבית. יצאתי מהמקלחת ונעמדתי בחוץ, בתוך מטע התפוחים. היה זה לאחר לילה גשום, הפסגות מצפון היו מכוסות בענן עצום ורק מי שמכיר יכול היה לדעת שמאחורי ענן זה מצויים הרים ענקיים. בתוך ההרים מדרום מערב היו עננים קטנים שכאילו נתפסו בצמרות העצים. מנגינתו של הנהר הגועש נעמה לאוזניי.

עצרתי להתבונן בנוף המופלא, שעם השנים נהפך לכל-כך מוכר. ופתאום שיר ישראלי החל להתנגן במוחי; היה זה שירו של רמי קלינשטיין "קרוב אל ליבך".

"רוצה להניח את מקל הנדודים…"

תהיתי, באיזה נדודים מדובר? הלוא הודו, עמק פָּארְוַתִי, קסול, משמשים לי כבית כבר תקופה ארוכה. במהלך שבע השנים האחרונות שהיתי בהודו קרוב לשלוש וחצי שנים. יש לי פה חברים, משפחה חמה ואוהבת, בגדים לחורף וציוד מטבח. את אשתי האהובה הכרתי בכפר הזה, את אהבת חיי – הבהגווד-גיטה, פגשתי פה. באילו נדודים מדובר? אני בבית!

אך השיר לא נתן לי מנוח: "פיתול ועוד פיתול, טלטול ועוד טלטול בסוף הרי נשארים בודדים".

למה דווקא עכשיו? שאלתי. אך השיר המשיך להתנגן: "רוצה להניח את מקל הנדודים, מסלול ועוד מסלול, חציתי את הגבול…" ושוב הכה בי המשפט "בסוף הרי נשארים בודדים".

השיר הזה כמובן נכתב על אהבה בין גבר לאשה, אך היופי בשירים הוא, שאותן המילים יכולות להתאים לסיטואציות שונות. אישה יש לי והיא כאן איתי, ממנה אני לא נודד. בית יש לי גם בישראל וגם בהודו. משפחה וחברים יש לי גם בישראל וגם בהודו, נדודיי הינם עמוקים יותר וכך גם את השיר לקחתי למקום עמוק יותר.

"השקי אותי עם תם השיקוי שאהיה מכושף שייפסק המרדף".

כבר גלגולים על גלגולים שאני נודד לי כך בים הקיום החומרי, רודף ורודף אחר סיפוק זמני שחולף מהר. כל-כך רחוק מביתי האמיתי – כל כך רחוק מאלוהים.

בהקטי-יוגה הינו השיקוי שאני לוגם. שיקוי אשר מעורר אותי מהשיקוי האשלייתי אותו לגמתי חיים אחר חיים. בהדרגה הוא מכשף אותי, מטהר אותי מכל אנוכיות. כדי שאהיה ראוי לשוב חזרה ולהיות בן לוויה של האל, שמחכה לי ורוצה בשובי.

כמה שלא ננדוד, בלעדיי האל תמיד "בסוף נשארים בודדים". השיר ממשיך: "ללא צל של סוכה נופלים מכל מכה". כך הוא קיומנו בנפרד מן האל.

אכן "חציתי את הגבול", ניסיתי להיות בעצמי אלוהים, להיות במרכז, לחיות את חיי ללא דין וחשבון לאחר. לשמחתי הרבה, בחסד בל יתואר התפקחתי. במישור התיאורטי הבנתי את מעמדי, עכשיו אני מנסה ליישמו ולהפנימו גם במישור המעשי.

כמה טוב שבאת הביתה
ברוח הזמר העברי שעליו גדלתי המשכתי את הרהוריי, מה יקרה לי כשאשוב? כיצד האל יקבל אותי? על-פי הכתבים ידוע, למרות שאינספור פעמים בגדתי בו, הוא אינו נוטר לי טינה.

הוא ישמח בשובי ויאמר "כמה טוב שבאת הביתה, כמה טוב לראות אותך שוב" מרוב התרגשות ואקסטזה לא אוכל לדבר, אז הוא ימשיך: "כמה טוב שבאת הביתה, בית זה אומר כבר הכול. היה לך חם היה, היה לך קר". כך הוא הקיום החומרי, הוא מאופיין בשניות. אנו מצויים בתוך גוף חומרי, המושפע מחום, מקור ומכל הסובב אותנו. לפעמים טוב לנו, לפעמים רע לנו, וכך אנו נישאים על-ידי גלגל הזמן האדיר. אך המציאות הרוחנית נשגבת היא ואינה נתונה לחום וקור, רע וטוב. מציאות זו, היא ביתנו האמיתי – ממנו אנו נודדים ורק החזרה אליה תוכל להעניק לנו את כמיהתנו האמיתית.

"אז כמה טוב שבאת הביתה, כאילו שיצאת רק אתמול. הכול פה נשאר אותו הדבר"

כך הם פני המציאות הרוחנית שאינה ניחנת בזמן ובטוב וברע ארציים. הכול בה מתרחש במישור הנשגב, הרוחני מעבר לטוב ולרע שאנו חווים בעולם זה. שם, הנשמות הרוחניות חיות בהרמוניה מוחלטת עם חברם הטוב ביותר – אלוהים.

כדי שאהבתנו לאל תהיה טהורה וכנה, הוא העניק לנו את זכות הבחירה. נשמות שרוצות להתענג בנפרד ממנו, מגיעות לעולם החומר, וניתנים להם הכלים המתאימים להתענג על העולם ולשכוח את האל.

אך האל בטובו הרב, יצר את חוק הקארמה, חוק זה גורם לנו להתייאש בהדרגה מחיי החומר החולפים הרווים בסבל. אנו מקבלים סימנים כל הזמן על חוסר האושר והסיפוק הקיים בחומר, אך אנו מתעלמים מהם וחושבים שאם נתאמץ עוד קצת האושר יגיע… אך הוא לא!

האל אשר רוצה אותנו איתו, מחד נותן לנו לבחור ומאידך שולח לנו את נציגיו – מורים רוחניים היכולים לעזור לנו להתחבר אליו חזרה. אך עלינו לרצות בזה – אלוהים, הוא אלוהים של אהבה – הוא אינו מאמין בכפייה.

החבר הטוב ביותר
בספר הרביעי של השרימד בהאגותם מסופר על המלך פּוּרַנגָ'נַה שבמשך כל חייו התענג בנפרד מן האל, והיה כעלה אשר נידף ברוח על-ידי חוק הקארמה, לטוב ולרע. פעם הוא היה למעלה ופעם למטה. לבסוף הוא מת תוך כדי הגות באשתו ולכן הוא קיבל גוף של אישה בחייו הבאים. בבהגווד-גיטה נאמר (8.6) "אותה הוויה שזוכר האדם בעוזבו את גופו אליה הוא יגיע תמיד."

אם כן, המלך פּוּרַנגָ'נַה הפך לנסיכה וידַּרְבְּהי.

"בגלל שהמלך פּוּרַנגָ'נַה נטש את גופו בשעה שזכר את אשתו, בחייו הבאים הוא הפך לאשה יפיפיה ממעמד רם. הוא נולד כבת בביתו של המלך וִידַרְבְּהַה." (בהאג. 4.28.28)

לאחר מכן הנסיכה וִידַרְבּהִי נישאה למלך הצדיק מילַדְוַהגַ'ה תושב ארץ פָּאנְּדּוּ. הם חיו חיי מלכות מאושרים וצדיקים.

"או אז חילק המלך הקדוש מילַדְוַהגַ'ה את ממלכתו בין בניו ופנה למקום מבודד הידוע כקולאצ'לה, כדי להתמקד כולו בסגידה לקרישנה." (בהאג. 4.28.33)

למרות עושרו הרב, המלך לא שכח את מטרת החיים, ולאחר שסיים לבצע את חובותיו כמלך, הוא הפקיד את הממלכה בידי בניו ופרש למקום מבודד שבו יוכל להשקיע את כל כולו באל.

אל המלך התלוותה אשתו היקרה אשר הייתה המלך פּוּרַנגָ'נה בחייה הקודמים.

לאחר זמן מה המלך נפטר והמלכה החלה מקוננת מעל גופו בצער רב וביגון קודר. היא אהבה את בעלה, אשר היה בשבילה הכול מכול ולא ידעה מה לעשות בלעדיו.

בְּרָאהְמַנַּה אחד עבר במקום ופנה אליה: "הבְּרָאהְמַנַּה שאל: מי את? אשתו או בתו של מי את? מי הגבר ששרוע כאן? נראה שאת מקוננת על גופתו המתה. האין את מזהה אותי? אני ידידך הנצחי. פעמים רבות בעבר כבר נועצת בי." (בהאג. 4.28.52)

מי היה הבְּרָאהְמַנַּה המסתורי אשר טוען שהוא ידידה הנצחי?

"הבְּרָאהְמַנַּה המשיך: ידידתי היקרה, אף שאינך מסוגלת לזהותני מיד, האין את זוכרת שהיה לך חבר קרוב בעבר? למרבה הצער עזבת את חברתי ובחרת במעמד של מתענג בעולם החומרי." (בהאג. 4.28.53)

פסוק זה נועד לכולנו. כולנו שכחנו את האל, כולנו נודדים הרחק מביתנו האמיתי, הרחק מחברינו הטוב ביותר. הבְּרָאהְמַנַּה הוא כמובן האל בכבודו ובעצמו, שבא להזמין את המלכה ואותנו להניח את מקל הנדודים ולחזור הביתה.

"ידידתי העדינה, את ואני הננו כמו שני ברבורים. שנינו חיים באותו לב, שהוא כמו אגם המָאנַסַה. ואף שאנו מצויים יחדיו כבר אלפי שנים, אנחנו עדיין רחוקים מאד מביתנו האמיתי." (בהאג. 4.28.54)

אלוהים מלווה אותנו מקרוב מאוד בכל מסע הנדודים שלנו בעולם החומרי, הוא יושב לצדנו, הוא מודע לרצונותינו העמוקים ביותר ועוזר לנו להגשימם, גם שהם רחוקים מאוד מרצונו שלו – השיבה אליו. הוא רק מחכה לרגע שנקרא לו, שנרצה להניח את מקל הנדודים ולשוב חזרה.

"מי שמסורים לשרתני באהבה תמיד – אותם אני חונן בתבונה שבעזרתה יוכלו לבוא אליי" (ב.ג. 10.10)

מאמרים נוספים מאת רז הנדלר

• אלטרנטיבה חיובית
• הברכה והקללה של המונותאיזם
• לילה בין שני ימים
• שמות האל
• מוסר וצדק ללא אלוהים
• המשרת של המשרתים
• חלומות ומציאות
• המסע של משה וארג'ונה
• זכרונות אישיים מעזה והצעת פתרון
• עוד...