מדינה שאפשר לחיות בה

מדינה שאפשר לחיות בה

הרי קרישנהאתמול בערב קראתי את מאמרו של גוּנָאוַתַר דָאס "בגלל אנוכיות" רגע לפני שהוא עולה לאוויר. מאמרו (מומלץ בחום!) עוסק באנוכיות המאפיינת והשולטת בכל מגזרי החברה המודרנית בה אנו חיים. הוא טוען שחברה שלא שמה את אלוהים במרכזה, הינה חברה אנוכית שלא תוכל לשגשג לאורך זמן.

היום בבוקר נכנסתי לאתר ynet לקרוא את כותרות הבוקר, אשר התחברו לי לחלוטין עם המאמר שקראתי אמש. הכותרת המרכזית, ביום שאחר פרסומו של דו"ח טרכטנברג, מן הסתם עסקה במשבר החברתי אשר מסרב לרדת מהכותרות למרות כל המתרחש בהיבט המדיני-ביטחוני. הכותרת הייתה "אכזבה חוצת מחאות". מקריאה קלה מסתבר, שעל שלל סוגי המחאות, אין אחד שיצא מרוצה לאחר פרסום הדו"ח.

מה בסך הכול הציבור מבקש? מדינה שאפשר לחיות בה! כאן טמון גם הפתרון וגם הבעיה הגדולה שהובילה, מובילה וככל הנראה תמשיך להוביל אותנו למשבר אחר משבר.

וכך נכתב באתר ynet: "אנשי האוהלים לא מצאו בשורה בתחום הדיור. יוזמי מחאת הקוטג' לא מסתפקים בהוזלת מוצרים. ההורים עדיין לא מבינים איך לממן פעוטון – ומובילי מחאת הדלק קיבלו הבטחות שכבר שמעו. מה הלאה? הפגנה באוקטובר."

כל אחד מבקש מדינה שאפשר לחיות בה, או ליתר דיוק, כל אחד מבקש מדינה שהוא יוכל לחיות בה. כל אחד שואל, מה המדינה יכולה לעשות עבורו? במקום לשאול, מה הוא יכול לעשות עבורה. כל אחד רוצה רק את חלקו בעוגה ואינו מתעניין בחלקו של האחר.

בתחילת המחאה כתב יאיר לפיד בטורו ב"שבעה ימים" (אני מצטט מזיכרוני, איני מתחייב שהדבר נאמר בזו הלשון): "אין בעיה שכל אזרח ישלם מיסים שיוקדשו לטובת המעמד שמתחתיו, הבעיה מתחילה כאשר המיסים של האזרח הולכים למעמד שמעליו".

כבר בתחילת המחאה יאיר לפיד קרא נכון את המפה. הרבה מהמוחים (לא כולם!) לא חפצו בצדק ולא עניין אותם אף אחד אחר מלבדם. הם לא רצו לשלם כלל. הם רצו שלהם יהיה טוב במדינה בה הם חיים.

אנוכיות היא המאפיינת חברה שכזו.

מכנה משותף
המכנה המשותף שמאחד את תנועת המחאה הינו "דופקים אותנו", כמעט כל אזרחי המדינה מרגישים מקופחים – ובצדק. אך האם מכנה משותף שכזה יכול ליצור איחוד אמיתי? אני בספק.

זוג הורים שמשלם משכנתא ומתקשה לשלוח את ילדיו לפעוטון, לרוב כלל אינו מתעניין בבעיית הסטודנטים ומצוקת הדיור. הלוא הם כבר משכנו את חייהם למען ארבע קירות! ולהפך, בחור צעיר באמצע שנות העשרים, המנסה למצוא את מקומו בתוך החברה התחרותית והתובענית שלנו, אינו מתעניין במחירי הפעוטונים.

כל אחד דואג לעצמו ורוצה בטובתו. מכנה משותף שכזה רק מחריף את האנוכיות וכל הקלה בנטל שהממשלה תעניק לנו, תהיה כטיפת מים במדבר ולא תפתור את הבעיה לעומקה.

השקיית השורש – המכנה המשותף האמיתי
כעת אנו חוזרים למאמר "בגלל אנוכיות". כל צרותנו נובעות מאותה אנוכיות שמניעה את כל פעולתנו.

בשנות השמונים, ברוב אנוכיותנו בקשנו להפריט את המדינה, את העוגן שיכול ואמור להגן על הפרט. הבטיחו לנו פחות בירוקרטיה ופחות מיסים. וכך, כל אחד חשב על כיסו הפרטי ומכר את מדינתו תמורת נזיד עדשים.

הפרטנו בנקים שעכשיו עושקים אותנו, מוסדות רווחה שעכשיו חסרים לנו, לאחרונה הפרטנו גם את "תנובה" וביטלנו את הפיקוח למען יהיה שוק חופשי – ומיד לאחר מכן התחלנו לבכות על מחירי הקוטג'.

עוד בימי קדם "הפרטנו" את אלוהים. משמע שבעבר הוא היה "שייך" לכולם, ואילו אנו חילקנו את עצמנו לעמים, דתות וזרמים וליבינו את השנאה לַאחר. וכך, כל זרם רוצה בלעדיות על האל "המופרט" שפעם עמד לרשות הציבור כולו.

עכשיו, כאשר נותרנו יתומים והמדינה והאל נלקחו מאיתנו לחלוטין, אנו מוחים ומבקשים ברוב אנוכיותנו לקבל לפחות את המדינה בחזרה.

מדינה לא קיימת ללא אזרחים, ואילו אנו ויתרנו עליה מרצוננו החופשי והאנוכי. רק כאשר נמגר את האנוכיות, נוכל באמת לחיות כחברה, נוכל באמת לקיים מדינה.

דרוש מכנה משותף אמיתי, המושתת על דרך החיוב ולא על השלילה (כעת, כאמור, הרגשת הקיפוח היא המכנה המשותף).

דרוש מכנה משותף שיכול מחד לאחד את כולנו סביבו, ומאידך מכנה שיספק אותנו באמת על מנת שלא נזנחו כאשר נשיג את דרישתנו.

לא אלאה אתכם במילים, אלא אפנה אתכם שוב למאמר "בגלל אנוכיות", המראה את כל תחלואי החברה וגם מציע את אלוהים כפתרון מעשי.

כיוון שאנו רוחניים במהותנו (כנשמות רוחניות), החומר,החולף לעולם אינו יכול להספיק לנו – הוא רק מגביר את תאוותינו, וזו מגבירה בעצמה את אנוכיותנו. האיחוד בחברה שכזו, חברה המושתתת על אנוכיות, הוא איחוד פיקטיבי שיתפרק ברגע שיצוץ ניגוד אינטרסים ולו הקטן ביותר.

בבהגווד-גיטה (7.7) נאמר: "אין אמת נעלה ממני. הכול נשען עלי, כמו פנינים אשר שזורות על חוט."

כאשר אנו מתבוננים במחרוזת פנינים, אנו נותנים דעתנו לפנינים עצמן וכלל לא שמים לב לחוט המקשר בין הפנינים. אך ללא החוט – לא קיימת שום מחרוזת. כך אנו חיים בעולם זה, אנו מתרכזים בפנינים ורוצים אותן לעצמנו. או שאנו הפנינים עצמן, רבים בינינו מבלי להבין שישנו חוט המאחד בין כולנו.

כאשר ניתן דעתנו לחוט, נבין שחיינו שזורים גם בחיי שכנינו ושטובתנו האמיתית שזורה גם בטובתם. כך החוט המאחד אותנו (אלוהים) יגרום לנו לראות את צרכיו של האחר – הלוא כולנו חלק מאותה מחרוזת.

אנוכיות היא הדלק של התאווה שאינה יודעת שובע ובוערת כאש. התאווה תמיד מכוונת אותנו אל עבר הארעי שמעצם טבעו הזמני אינו יכול לספק אותנו באמת, חוסר הסיפוק מחריף את אנוכיותנו. אנוכיות מכתיבה את חיינו והופכת את מדינתנו למקום אשר אינו ראוי לחיים.

הגיע הזמן לשנות כיוון, הדרך האנוכית של תאווה והפרטה לא הביאה אותנו לשגשוג.

כשם שמים מכבים אש, כך אהבה אמיתית מכבה את התאווה. לא נוכל לגבור על התאווה ועל חיי החומר אם לא נסתובב ונפנה לעבר חיים רוחניים, בהם האל הוא המרכז והשורש. חיים בהם האל הוא החוט המאחד את כולנו, רק במצב שכזה נוכל לקיים מדינת רווחה אמיתית.

"מי שמכיר עצמו כנשגב מהחושים החומריים, מהמֶחשַב ומהתבונה, חייב לייצב את מֶחשָבו בעזרת תבונה רוחנית שקולה (תודעת קרישנה), ואז – בכוח רוחני – למגר אויב זה שאינו יודע שובעה, הידוע כתאווה" (ב.ג. 3.43)



מאמרים נוספים מאת רז הנדלר

פעיל בעמותת "יוגה של אהבה". חוקר וכותב על הדתות והזרמים השונים. מחבר הספרים בעקבות הדרך, פנינים שזורות על חוט.

כתיבת תגובה

Bookmark and Share
וידאו
מהי מטרת החיים?
שיחה על הצורך הבסיסי של כל בני האדם - לאהוב ולהיות אהוב
עולם מעבר לשמים
קליפ תמונות מוורינדאוון - הודו, המלווה בשירו של מייקל קסידי
פרות שמחות
ארגון "הגנה על פרות" בהודו דואג לפרות ושוורים פצועים בדרך מיוחדת במינה
הרשמה לניוזלטר