הידע הטהור ביותר

יוגה של אהבה"ידע זה הוא מלך כל חינוך, והגנוז והכמוס מכול. הוא הידע הטהור ביותר. וכיוון שהוא מעניק תפיסה ישירה של העצמי מתוך התנסות פנימית, הרי שהוא מהווה את שלמות הדת. הוא נצחי ומיושם בחדווה." (ב.ג. 9.2)

כך פותח קרישנה את הפרק התשיעי של הבהגווד-גיטה, הנקרא "הידע הכמוס ביותר". פסוק זה מבטיח רבות, ועולות מתוכו שאלות רבות. למה ידע זה הינו מלך כל חינוך? מה הופך אותו לטהור ביותר? במידה והוא אכן הטהור ביותר אז בוודאי שהוא מהווה שלמות הדת. וכמובן שכולנו היינו רוצים לקבל ידע נצחי המיושם בחדווה.

שרילה פרבהופאדה אומר בהתעמקותו בפסוק זה: "…האל אומר שהפרק התשיעי הוא מלך כל הידע הזה; הוא תמצית כל הידע שמצוי בוודות ובתפיסות הפילוסופיות השונות. ידע זה נחשב לכמוס מכול. זאת משום שהוא מקנה הבנה לגבי ההבדל שבין הגוף לנשמה. ושירות מסור מהווה מלך הידע הנשגב כולו ופסגתו".

ההבדל שבין הנצחי לחולף
למעשה שרילה פרבהופאדה אומר לנו שני דברים בקטע זה, הראשון הוא ההבדל בין גוף לנשמה והשני הוא ששירות מסור (בהקטי-יוגה) הוא מלך הידע ופסגת הידע הנשגב. אך מה הקשר בין היותנו נבדלים מגופנו לבין שירות מסור? כבר נגיע לזה.

קרישנה מתחיל את הסבריו לארג'ונה בפרק השני של הבהגווד-גיטה עם הסבר על ההבדל בין הגוף לנשמה.

"יודעי האמת הסיקו כי חסר הממשות (הגוף החומרי) הוא בן חלוף, והנצחי (הנשמה) אינו משתנה. זאת הם הסיקו מלימוד טבעם של השניים." (ב.ג. 2.16)

בפסוק זה קרישנה מבסס את הנחת היסוד הראשונה של הכתבים הוֵדיים; אני לא הגוף אלא הנשמה שבתוכו. אותה נשמה (אני) היא נצחית.

ניתן לנתח את הגוף מבחינה לוגית, ביולוגית ופילוסופית ולהבין שאנו שונים ממנו. אך ניתוח זה, מוצלח ככל שיהיה, אין ביכולתו לתת לנו הבנה אמיתית אודות הנשמה, ואין ביכולתו לעזור לנו לחוות הלכה למעשה את היותנו נבדלים מגופינו.

לכן שרילה פרבהופאדה באותה נשימה מדבר על שירות מסור, הנחשב על פי הבהגווד-גיטה והשרימד בהאגותם כידע הטהור ביותר ולשלמות הדת. למה הוא נחשב לשלמות הדת? "כיוון שהוא מעניק תפיסה ישירה של העצמי מתוך התנסות פנימית."

שירות מסור לא מצריך אמונה כלשהיא ומתרגליו לא צריכים לקבל דבר באופן עיוור. השירות המסור עצמו מאשש את הנחות היסוד של הכתבים הוֵדיים. כלומר על ידי התרגול ניתן לחוות בצורה ממשית את היותנו נבדלים מגופנו, משמע השירות המסור חושף את טבענו הרוחני – האמיתי. כך, מתעלה המתרגל מעל למישור האמונה ושרוי לחלוטין במישור הידע – הידע הרוחני.

שרילה פרבהופאדה ממשיך: "איש לא זוכה כיום להתחנך בידע כמוס זה; ההשכלה כולה מבוססת על ידע חיצוני. רבים תחומיה של ההשכלה הרגילה: פוליטיקה, סוציולוגיה, פיזיקה, כימיה, מתמטיקה, אסטרונומיה, הנדסה וכו'. ענפי הידע ברחבי תבל הם רבים, ורבות האוניברסיטאות הגדולות ומוסדות ההשכלה. אלא שלמרבה הצער, מדע הנשמה הרוחנית אינו נלמד באף אחד מאלה. זאת אף שהנשמה מהווה את החלק החשוב ביותר בגוף; שהרי ללא נוכחותה, חסר הגוף כל ערך".

ההבדל שבין גוף חי לגוף מת הוא שבגוף חי נמצאת נשמה שמעניקה חיים לגוף וממלאת אותו בתודעה… "ממש כמו השמש האחת שמאירה את היקום כולו, מאירה ישות החיים האחת שבגוף את הגוף כולו בתודעה." (ב.ג. 13.34)

גוף ללא תודעה הינו למעשה גופה, ללא שום חיים, אינטליגנציה, רצון ויכולת, לכן המדע אודות הנשמה הוא חשוב מאין כמהו. המדע המודרני חוקר דברים אובייקטיבים בעזרת כלים אובייקטיבים. אך התודעה הינה סובייקטיבית, לכן טבעי הוא הדבר שלמדע המודרני אין גישה אליה.

זהות רוחנית – בסיס איתן
אין רע בללמוד פיזיקה, מתמטיקה, סוציולוגיה, פוליטיקה וכו'. הבעיה שמבלי ידע אודות הנשמה אין במדעיים הרבים הללו תועלת.

בתרבות הוֵדית העתיקה, בסביבות גיל חמש הילד היה הולך ללמוד בביתו של הגוּרוּ. הגוּרוּ היה מלמד את התלמיד אודות כל סוגי הידע המוזכרים לעיל וגם מדעים אחרים כגון, חיתוך אבני חן, אומנות חריזת חרוזים ושלל אומנויות נוספות. כך בתקופת לימודיו הילד יכול היה לפתח את התכונות החזקות בו וללמוד על נטיותיו הטבעיות לַעיסוקים השונים.

כמובן שניתן להגיד ובצדק שגם החינוך המודרני מלמד שלל נושאים והתלמיד יכול ללמוד על נטיותיו. אך ישנו הבדל מהותי; החינוך המודרני אינו מקנה ידע רוחני. מדע הנשמה לא נלמד באף אחד ממוסדות ההשכלה הרבים.

למה הדבר גורם?

חוסר ההבחנה בין חומר לרוח, גוף לנשמה, חולף ונצחי, יוצר שלל בעיות. ראשית אנו גדלים וחושבים את גופנו לעצמנו וכך אנו חיים אך ורק כדי לספק את הגוף ושוכחים את עצמנו. אנו מזדהים עם הארעי ולכן נמצאים על קרקע לא יציבה.

למשל, בתקופת שירותי הצבאי הגעתי למוצב ליד טול כרם. שאלתי חייל שעמד שם, "מי אתה?" הוא ענה בטון מלא חשיבות, "אני הרס"פ". הוא הזדהה לחלוטין עם תפקידו החשוב, אך הזמני. כעבור שלושה חודשים אותו רס"פ השתחרר ועבד בתור שוטף כלים במסעדה בתל אביב. בהתחלה הוא היה ממש שבור מהנפילה ממעמדו הרם.

כך הם פני הדברים כאשר אנו לא יודעים מי אנחנו באמת. אנו מזדהים עם הגוף על שלל תאריו הזמניים. היום אני אולי עשיר, אך מחר יכול לבוא משבר כלכלי ולרושש אותי מכל נכסיי. מכיוון שאין אנו יודעים מי אנחנו (נשמות רוחניות) אנו מזדהים עם מה שאנחנו (מנהל, פועל וכו').

ההזדהות עם מה שאנחנו, מביאה אותנו לחוסר סיפוק מתמיד ולחרדה בלתי פוסקת ובעקבות כך לחברה לא מאוזנת שבה כולם רוצים להיות מנהלים. אנו עובדים קשה מאוד כדי ליצור לנו שם ומעמד. לאחר שהמעמד הושג העבודה הופכת קשה כפליים – לשמור על אותו מעמד. החרדה ליפול ממעמדי הרב הופכת את החיים לקשים מנשוא.

את כל מאמצינו בעולם זה אנו משקיעים ב"להתקדם" בחיים, התקדמות שמשעבדת אותנו לאגו והופכת אותנו לאומללים, בעוד שאדם היודע שהוא נבדל מגופו משקיע את כולו בצמיחה רוחנית, שמשחררת אותו מהאגו והופכת אותו לאדם בר-מזל.

חיים רוחניים – חיים ללא פחד וחרדה
ההבדל בין חומר לרוח הינו שהחומר חולף והרוח נצחית. לכן גם כל סיפוק, ביטחון או אושר שנקבל מהחומר סופו יהיה להיגמר. בחומר אין ביטחון וסיפוק אמיתיים מעצם טבעו הזמני והמוגבל.

מכיוון שאנו נשמות רוחניות, משמע נצחיות, החומר לעולם אינו יכול לספק אותנו. וכל עוד אנו מנסים לממש את הטבע הנצחי, המודע והמלא חדווה שלנו בחומר, סופנו יהיה מפח נפש אחר מפח נפש. תמיד נחשוב שאם נתאמץ עוד קצת נשיג את המטרה, אולם אחריה תהיה תמיד מטרה נוספת, שעד שלא נשיג אותה לא נשיג את האושר המיוחל.

אם לא היינו נצחיים לא הייתה לנו שום בעיה להשלים עם המוות. מכיוון שמצבנו הטהור והנצחי הוא של מודעות אינסופית ועונג אינסופי, אנו שואפים לאלו ולא מסכימים לוותר עד אשר האושר יגיע.

אם אנו נצחיים ואלוהים הוא נצחי משמע ששנינו מאותו טבע, לכן אין שום ספק שהחיבור בינינו (יוגה) ברוח של אהבה ומסירות (בהקטי) יהווה השלמות שלה כולנו כה כמהים.

"בניסיון זה אין כל אבידה או הפסד, והתקדמות מעטה בנתיב זה יכולה לגונן מן הנורא שבפחדים" (ב.ג. 2.40)

ממה אנו מפחדים? בעיקר ממוות, מכישלון, מאי ניצול של ההזדמנות המוצעת לנו.

כאשר אנו פונים לנתיב הרוחני, אל עבר שירות מסור, הפחד נמוג. למה? ראשית כי אנו מבינים שאנו נצחיים, לכן אין פחד ממוות. שנית, אין פחד להיכשל. מי שבוחר לשוב למערכת היחסים שלו עם אלוהים לא יכול להיכשל. כישלון קיים רק במישור היחסי (החומרי) הוא אינו קיים בזה המוחלט (הרוחני).

למה דווקא אָרג'וּנה?
נחזור לפרק התשיעי של הבהגווד-גיטה, בפסוק הראשון קרישנה אומר לארג'ונה: "אָרג'וּנה יקירי, כיוון שאינך מקנא בי לעולם, אעניק לך את הידע וההבנה הכמוסים ביותר, וביודעך זאת, יפוגו מצוקות קיומך החומרי כולן."

בדומה מאוד לפסוק השני של הפרק (שהבאנו בתחילת המאמר) גם הפסוק הראשון מבטיח רבות, "ביודעך זאת יפוגו מצוקות קיומך החומרי כולן." מי לא היה רוצה בכך?

כדי להבין כיצד יתכן שבאמצעות ידע כזה או אחר יפוגו כל מצוקות החיים, אנו קודם כל צריכים לשאול, למה דווקא אָרג'וּנה? למה אָרג'וּנה הוא בר המזל שמקבל ידע זה?

קרישנה בתחילת הפסוק ענה על שאלה זו, "כיוון שאינך מקנא בי לעולם, אעניק לך את הידע וההבנה הכמוסים ביותר…" כל עוד אנו מקנאים באלוהים ורוצים לתפוס את מקומו (כלומר, להיות במרכז) אין לנו את היכולת להבין ולקבל ידע רוחני. ולעולם לא נמצא את סיפוקנו במקום שהוא כל כך נוגד את טבענו ומתכחש בצורה כה גסה למציאות, שמראה לנו פעם אחר פעם שאנו לא שולטים ושאיננו מרכז העולם.

על פי הספרות הוֵדית, הרצון להיות אלוהים, להיות השולטים, הנהנים והמתענגים, רצון זה הוא מה שהביא אותנו לעולם חומרי זה השונה כל כך מטבענו הרוחני. כלומר רק ההשתחררות מהרצון האבסורדי להיות אלוהים תביא אותנו לשקט ולנחלה.

הבהגווד גיטה מהווה מפתח מצוין לאלו הרוצים לצאת ולשבור את מעגל האנוכיות שבו אנו שרויים.

ראשית היא מלמדת על היותנו נבדלים מגופנו, על ההבדל המהותי בין חומר לרוח, נצחי וחולף. היא נותנת הסבר מפורט על מדע הנשמה ועל טבעה הנצחי. כאשר אנו מבינים את טבענו הנצחי (לפחות במישור התיאורטי) אני מכוונים את עצמנו אליו וכבר לא מנסים לממש את טבענו הנצחי, המודע והמלא בעונג בתוך החומר שלא ניחן בתכונות אלו.
הפרק התשיעי של הבהגווד-גיטה הוא כה חשוב והוא נחשב ל"מלך הידע" כיוון שהוא נותן לנו הבנה מלאה אודות הנצחי (אלוהים), הטבע החומרי (החולף) והכי חשוב, פרק זה מראה לנו את הדרך כיצד להתחבר אל אותו אל נצחי.

מיהו אלוהים?
על מנת שנוכל להתחבר לאותו אל נצחי, עלינו בראש ובראשונה להכיר אותו. הדרך הכי טובה ללמוד על מישהו היא ממנו עצמו. לכן האל אומר:

"בדמותי הסמויה שורה אני ביקום זה כולו. כל הישויות נמצאות בי, אולם אני איני בהן. אלא שבו זמנית כל הנברא אינו מצוי בי. הבט נא וראה את שפעת יכולתי המיסטית! אף על פי שאני הוא מקיימן של כל ישויות החיים, ואף שאני נמצא בכול, איני חלק מעולם התופעות הזה, שהרי אני הוא מקור הבריאה." (ב.ג. 9.4-5)

האל הוא מקור הבריאה, לכן הוא נפרד ממנה, הוא היה קיים גם לפניה, אך יחד עם זאת בדמותו הסמויה הוא מצוי ביקום כולו. הדבר דומה לשמש, הממוקמת במקום אחד אך פושטת ביקום כולו בעזרת אורה וקרניה. או לבעל עסק ענק, היושב במשרדו אך נוכחותו מורגשת בכל פינות העסק.

כלומר האל הוא אישי ובלתי אישי בו זמנית. הוא נמצא בכול אך גם נפרד מהכול. ככל שאנו מתקדמים בפרק זה, טבעו של האל הופך ונהיה ברור יותר:

"אני המטרה, המקיים, האדון, העד, המשכן, המקלט והידיד הטוב. אני הבריאה והכיליון, הבסיס לכול, המקום בו נח הכול והזרע הנצחי." (ב.ג. 9.18)

כמה טוב לדעת שהבסיס לכל, הבריאה והכיליון, המקום בו נח הכול והזרע הנצחי הוא גם ידידנו הטוב ביותר! האל הוא אכן הכול אך הוא קודם כל המקור לכול. משמע שהוא התודעה המקורית שיצרה את הכול. זאת אומרת שהרבה מעל היותו "משהו" הוא "מישהו".

אל מישהו יש ביכולתנו להתחבר.

אפשר להיכנס לוויכוח האם האל הוא משהו או מישהו. משמע אישי או בלתי אישי אך אין בזה שום טעם. וויכוחים כאלו ואחרים אינם מובילים אותנו להבנת המציאות. בעוד שהפרק התשיעי אשר מבסס את האל כאישיות שהיא גם ידידנו הטוב ביותר מזמין אותנו לבוא להכיר ולהתחבר אל אותה אישיות. כאשר נפגוש בה נדע שהאל הוא אישי.

האל מבקש שנתמסר ונהגה בדמותו הנשגבת: "… מי שסוגדים ומסורים רק לי תמיד והוגים בדמותי הנשגבת…" (ב.ג. 9.22)

האל מסביר במפורש כיצד ניתן להתחבר אליו, "כאשר אדם מגיש לי באהבה ובמסירות עלה, פרח, פרי או מים – הריני מקבל את מנחתו." (ב.ג. 9.26)

האל אינו זקוק לדבר אך הוא מקבל את האהבה והמסירות שלנו. הוא מלמד אותנו כיצד לגבור על האנוכיות שבנו, כיצד נוכל לשים אותו במרכז, כיצד נקבל את סיפוקנו הרוחני, האמיתי ממנו וגם כך כחברה המשוחררת מאנוכיות נוכל לשגשג:

"כל אשר תפעל, תאכל, תגיש או תחלק, גם כל סיגוף – עשה כמנחה לי."(ב.ג. 9.27)

כל פעולה ופעולה ניתן לבצע כמנחה לאל; עשייה שכזו מלמדת אותנו לראות את עצמנו כחלק ולא כשלם. ראיה זו גורמת לנו לגבור על האנוכיות ולראות את טובת השלם, שהיא גם טובתנו האמיתית.

דרך זו משחררת אותנו מהשעבוד לפעולה (מניע אנוכי), היא הופכת אותנו לפרושים למרות שאנו ממשיכים לפעול בעולם, והכי חשוב היא מקרבת אותנו לאלוהים והופכת אותנו לחבריו:

"איני מקנא באיש, גם איני נוטה לאיש; שווה אני לכול. אך מי שמשרתני במסירות הוא ידיד, הוא בי, וגם אני ידיד לו." (ב.ג. 9.29)

כך, דרך ההבנה שבין הגוף לנשמה, הנצחי לחולף, אנו מתחילים להכיר את הנצחי הראשוני (אלוהים), בעזרת התרגול הרוחני אנו הופכים לידידיו. הסיפוק שאנו חווים מידידות זו גורמת לנו להתמקד בה ובו, וכך בחדווה רבה, אנו יכולים ליישם את "הידע הטהור ביותר" ולהגשים את האידיאל אותו הבהגווד-גיטה מבקשת מאיתנו:

"הגה בי במחשבתך תמיד, היֵה לדְבֵקי השתחווה לפני וסגוד לי. אם כל כולך תתמקד בי כך, הרי שתבוא אלי."(ב.ג. 9.34)

בסוף התעמקותו לפסוק השני של הפרק התשיעי אומר שרילה פרבהופאדה: "כאשר הלב מתנקה מכל איוולת, או אז ניתן להבין מהו אלוהים. משום כך נחשב שירות מסור בתודעת קרישנה למלך כל חינוך ולידע הכמוס מכול. הוא מהווה צורת הדת הטהורה ביותר וביצועו קל ומלא חדווה. על הכול אפוא, לתרגלו."



מאמרים נוספים מאת רז הנדלר

פעיל בעמותת "יוגה של אהבה". חוקר וכותב על הדתות והזרמים השונים. מחבר הספרים בעקבות הדרך, פנינים שזורות על חוט.

כתיבת תגובה

Bookmark and Share
וידאו
מהי מטרת החיים?
שיחה על הצורך הבסיסי של כל בני האדם - לאהוב ולהיות אהוב
עולם מעבר לשמים
קליפ תמונות מוורינדאוון - הודו, המלווה בשירו של מייקל קסידי
פרות שמחות
ארגון "הגנה על פרות" בהודו דואג לפרות ושוורים פצועים בדרך מיוחדת במינה
הרשמה לניוזלטר