כרוניקה של כלכלת רצח פרות – חלק I

כרוניקה של כלכלת רצח פרות חלק I"הבהגווד-גיטה מורה לנו באופן מדויק, קרִישִׂי-גוֹ-רַקְשְׁיַה: עלינו, בני האדם, מוטלת חובת ההגנה על פרות, אמהותינו מעניקות החלב. גוֹ-רַקְשְׁיַה—"הגן על הפרה". לא גוֹ-הַתְיַה—"רצח את הפרה". זה חטא נוראי."

כפי שציינתי בטור האחרון שלי, קרישנה אומר בבהגווד-גיטה שפעולות מעמד היצרנים בחברה צריכות להיות קרִישִׂי-גוֹ-רַקְשְׁיַה-וָאנְגִ'יַם: חקלאות, הגנה על פרות, ומסחר. חקלאות מספקת לנו מזון. הגנה על פרות מעניקה לנו חלב ושוורים לעיבוד הקרקע. ומסחר, שמתרחש באופן טבעי כשיש עודף ייצור, מיטיב עם החקלאי ועם שאר האוכלוסייה.

דגנים ופרות הם בסיס כלכלי חשוב, לא רק בתרבות הרוחנית של תודעת קרישנה אלא גם בכלכלה המודרנית החומרנית. ההבדל העיקרי הוא שציר מערכת הכלכלה הרוחנית הוא הגנה על פרות, וציר המערכת החומרנית הוא רצח פרות.

בסדרת מאמרים זו, נבחן כיצד רצח פרות הפך למרכיב מרכזי בכלכלה המודרנית. ככל שההתרחשות מתפתחת, שימו לב כיצד שחיטת פרות, סילוק שוורים ממסגרת העבודה החקלאית ואגירת כמויות מזון אדירות עבור שיווק ממורכז ותאוות בצע הובילו אותנו למצב העניינים הנוכחי העגום.

בעודנו נוסעים בכביש ראשי וחולפים על פני רשתות המבורגרים משגשגות רבות, אנחנו יכולים בטעות להסיק שרצח פרות היה מאז ומתמיד מאפיין בסיסי של תרבויות מחוץ להודו. אך זהו לא המקרה. המצרים הקדמונים אסרו על שחיטת פרות. בני ישראל, לצד אחרים, הגבילו זאת לטקסי דת. עד היום, קבוצות אתניות במזרח אפריקה שוחטות פרות רק בזמני מאורעות דתיים וטקסים. ובסין הקומוניסטית, אפילו מאו דזה-דונג (1893-1976) בעצמו הבחין, "בהמות משא הן אוצרם של החקלאים. מכיוון שזהו עקרון דתי ש"אלו ששוחטים פרות בחיים אלו יהפכו לפרות בחייהם הבאים", לעולם אסור לשחוט בהמות משא".

ניתן לשאול כיצד אפילו מנהיג אתאיסטי מושבע כמאו דזה-דונג יכול היה לאפשר לעצמו לתמוך באמונה דתית המתנגדת לרציחת שוורים? האנתרופולוג מארווין האריס סובר שהגבלות דתיות וטקסיות על שחיטת ואכילת בשר בקר לא היו חוקים חסרי היגיון, אלא כלים חשובים למטרת הבטחת רווחת החברה. כוח העבודה או החלב של החיה היה חשוב מדי מכדי לבזבזו, ובזבוז מרעה רב על מנת להאכיל פרות רבות עבור שחיטה היה מוביל בסופו של דבר לרעב.

אם כך, מדוע שחיטת פרות הפכה כה מרכזית במספר המאות האחרונות? נתבונן באירופה של סוף ימי-הביניים. זו התקופה בה סוסים מתחילים להחליף שוורים בשדות החקלאיים. למרות שסוסים צרכו גרעינים יקרים, הם יכלו לחרוש מהר יותר משוורים. "הם הגדילו מאד את כמות המזון שיכל לגדל חקלאי יחיד, משמע שיותר אנשים היו חופשיים לעסוק במלאכות ומקצועות אחרים", מסבירים ההיסטוריונים החקלאיים ורנון קרטר וטום דייל. ככל שיותר ויותר אנשים החלו לעבור לערים, יותר ויותר שוורים החלו להישחט.

המהפכה התעשייתית בתחילת המאה ה-18 האיצה את שחיטת הפרות. מכונות חקלאיות חדשות, לצד גידולים חדשים עבור מספוא (כתלתן ולפת), הפכו גידול פרות לבשר לקל יותר. הקדמה הטכנולוגית הגבירה את התפוקה והיעילות של בתי המטבחיים. יצרנים יכלו לספק בשר יותר בזול.

חיי המפעל ובתי החרושת הכריחו אנשים לשנות את תזונתם. בניגוד לחקלאי, פועל בית החרושת לא יכול היה לחזור הביתה לארוחת צהריים של מרק עדשים או דייסה. לחם ובשר היו נוחים יותר. העדפת המזון של הפועל השתנתה לבשר, ומכיוון שמשכרותו עלתה, הוא גם יכל להרשות זאת לעצמו.

כותב פרדריק דיטץ ב"המהפכה התעשייתית": "מכיוון שבשר החל להיחשב כבעל ערך גבוה יותר מכוח העבודה של השור", גזעים מסורתיים שסיפקו חלב וכוח עבודה החלו "להיות מוחלפים בגזעי בקר חדשים כ-דורהם קצר קרניים, הרפורד, ודוון". המהפכה התעשייתית הרביעה גזעי בקר לבשר.

אבל יהיה זה מעבר לים, באומה האמריקאית החדשה והמתפתחת, שגידול פרות לבשר יהפוך לדרך מרכזית לגריפת רווחים. זה מעט אירוני, מכיוון שעד בערך 1840, כאשר סוסי עבודה נהיו יותר נפוצים, שוורים היו מקור העבודה החקלאית העיקרי באמריקה. קבוצת שוורים יכלה להיקנות בשישית המחיר של קבוצת סוסים, שוורים יכלו לעשות את אותה העבודה בהוצאה נמוכה יותר על מזון, ושוורים היו עמידים יותר בפני מחלות. בנג'מין פרנקלין ציין, "החקלאים משגשגים יותר בחלקי המדינה בהם משתמשים בשוורים, מאשר בחלקי המדינה בהם העבודה החקלאית נעשית עם סוסים. על האחרונים נאמר שהם דורשים כפליים מזון לצרכי קיומם."

ולמרות זאת, שני גורמים הפכו זאת אפשרי ואף רווחי לגדל פרות לשחיטה. הראשון היה גידול התירס האמריקאי המקומי, אשר הניב יבולים גבוהים בהרבה מן הדגנים האירופאים. הגורם השני היה שעל-ידי גזילת אדמות האינדיאנים באמריקה, מתיישבים אירופאים יכלו להקים חוות גדולות בהרבה מאלו שהיו להם באירופה.

מכיוון שהאינדיאנים באמריקה לא עשו שימוש בבהמות משא, רוב אדמתם לא שימשה לדבר נוסף מלבד ציד וליקוט. האמריקאים החדשים יכלו להשתלט על חלקים נרחבים של אדמה פורייה זו, ובעזרת שוורים גידלו טונות רבים של דגנים, הרבה מעבר למה שנצטרכו עבור צרכי קיומם.

החלקאים, כמובן, רצו להרוויח מן התוצרת, אבל שליחתה לשווקים הייתה קשה. הדרכים היו רעועות, והעגלות בחסר, במיוחד בזמן מלחמת העצמאות האמריקאית, כאשר היו בשימוש צבאי.
ג'ון שלבכר, היסטוריון חקלאי ממוסד הסמית'סוניאן, מתאר את הפתרון הלא נאור שמצאו החקלאים: "בקר וחזירים מוזני-תירס שניידו את עצמם סיפקו צורה עיקרית של שליחת גידולי התירס אל השווקים. אחרת, היבול היה צריך להישלח בעזרת כרכרה עם עגלה".

חקלאים מצפון אמריקה פיתחו קשרי מסחר נרחבים עם מטעי הסוכר בעבדות באזור הקריביים. אירופאים בעלי מטעים העדיפו לשתול קני סוכר על פני כל אדמתם בקריביים, למכור את אלו במחיר גבוה, ואז לייבא לעצמם כל מזון אחר שהם היו צריכים. "תירס, חיטה, קמח ולחם מצפון אמריקה תמיד מצאו ביקוש בקריביים. אזור הקריביים גם קנה כמויות גדולות של בשרים מיובשים ומומלחים".
באופן זה קרִישִׂי-גוֹ-הַתְיַה, חקלאות רצח פרות, החלה לתפוס מקום משמעותי בהתפתחות הכלכלית של אמריקה.

הזנחת הוראותיו של האל לבסס את הכלכלה האנושית על חקלאות, הגנה על פרות ומסחר הובילה לתוצאות הרסניות. תפקידו של השור במערכת האלוהית הוא משמעותי. תפוקתו המוגדרת של השור עובדת נגד צמיחתה חסרת הרסן של כלכלה ממורכזת, אימפרסונלית ונצלנית, ושומרת על חברה מבוססת חיי כפר, בו החיים הפשוטים מעודדים התקדמות רוחנית. ככל שהחברה סוטה מתכניתו של אלוהים, כך היא יותר סובלת. בטור הבא שלי אדון כיצד המיכון החקלאי העצים את הסבל.



מאמרים נוספים מאת הרא קרישנה דאסי

כתיבת תגובה

Bookmark and Share
וידאו
מהי מטרת החיים?
שיחה על הצורך הבסיסי של כל בני האדם - לאהוב ולהיות אהוב
עולם מעבר לשמים
קליפ תמונות מוורינדאוון - הודו, המלווה בשירו של מייקל קסידי
פרות שמחות
ארגון "הגנה על פרות" בהודו דואג לפרות ושוורים פצועים בדרך מיוחדת במינה
הרשמה לניוזלטר