ארבעת כללי החופש

ארבעת כללי החופש

יוגה של אהבההחופש היחידי זה לאהוב. אהבה כרוכה בחופש מאנוכיות וזהות כוזבת, מהתניות ותבניות פסיכולוגיות, מדעות קדומות ואמונות שגויות. זה על הצד השלילי. בצד החיובי של האהבה חייבת שתהיה התאמה רגשית וגופנית, רַסַה, או טעם שעליו יחסי האהבה מבוססים ושלו הנשמה כמהה, וכמובן שירות אישי. עד שהתנאים השליליים והחיוביים לא מתמלאים אין אהבה אמיתית.

לפי ספרות היוגה אהבה אמיתית לא תיתכן בין בני אדם. זאת משום שאהבה כזאת לא חופשית מהתנאים השליליים לאהבה, גם, להפתעתנו, אין מכנה משותף והתאמה אמיתיים בין השותפים ליחסים. אהבה אמיתית אפשרית אך בין האדם לאלוהיו [1]. עדיין, אהבה אמיתית בין בני אדם תיתכן כאשר זו מבוססת על אהבה לקרישנה.

כולם כמהים לאהבה. זאת משום שיחסי אהבה עם האל הם טבעו העמוק ביותר של העצמי הרוחני, גם מהות האושר. אדם שהתנתק מיחסיו עם האל חש משולל ערך ואהבה. בעקבות התנתקות זאת הוא מתכסה במעטה של אשליה וזהות כוזבת, ובמצב זה הוא מחפש את שאיבד ביחסים בעולם החומרי. אולם אותם יחסים בין בני האדם הנקראים אהבה אינם אלא תחליף לדבר האמיתי; אין הם אלא תאווה, או הרצון להתענג באופן אגוצנטרי, או היפוכה של אהבה. אם אהבה היא האושר הגדול ביותר ומצב החופש היחידי, תאווה זו סיבת הסבל והשעבוד בעולם זה.

בהקטי יוגה
בהקטי יוגה זה התהליך לשוב לטבע המקורי של אהבה לאל. תהליך זה כרוך בהשתחררות מהתנאים השליליים שמונעים אהבה, ושיבה לטבע המקורי של האדם, לטבע הנשמה הטהורה. בצ'איטניה-צַ'ריתָאמְריתַה (מַדְהְיַה 22.107) נאמר:

"אהבה טהורה לאלוהים מצויה לעד בלב כל. אין היא דבר שצריך לייבאו ממקור חיצוני כלשהו. כאשר הלב מיטהר על ידי שמיעה וזימרת תהילותיו של האל, אהבה זו מתעוררת באופן טבעי."

בהקטי יוגה זה תהליך מאוד פונקציונאלי – את כל שמקדם לעבר יחסים עם האל יש לאמץ, ועל כל שמרחיק מיחסים איתו יש לוותר. רֻוּפַּה גוֹסְוָאמי, גדול תלמידיו של שְׂרי צ'איטניה מַהָאפְּרַבְּהוּ שהתחיל את תנועת הבהקטי המודרנית, תיאר את תהליך הבהקטי כגידול צמח – 50% מהמשאבים והזמן יש להשקיע בהשקיית הצמח, 50% יש להשקיע בסילוק העשבים השוטים הגדלים וחונקים אותו. הכלל החשוב ביותר שמצמיח את צמח הבהקטי זה התרועעות עם מתרגלי בהקטי יוגה מתקדמים – שמיעה אודות האל בחברתם וחזרה מתמדת, אם בשירה (קירטן), ואם באופן מדיטטיבי (גַ'פַּה), על שמותיו הקדושים[2]. חזרה מתמדת על שמות האל בחברת דבקיו הטהורים מעוררת את אהבת אלוהים הרדומה בנו ומביאה את חיינו לשלמות. לאל שמות לאינספור, חלקם מתייחסים למעמדו ותפקידו, כמו "שליט עליון" או "בורא עולם", וחלקם מתייחסים לאישיותו ויחסיו עם דבקיו, כמו גוֹפִּינָאתְהַה – אדונן ואהובן של הגוֹפִּיות. חזרה על שמותיו של קרישנה שמתייחסים למעמדו ותפקידו, מבססים יחסים של אדון ומשרת איתו, אך חזרה על שמות כקרישנה (וראמה), המתארים את מתיקותו ויופיו האינסופיים, מביאים את המתרגל לאהבה העליונה לאל, בה מרוב אינטימיות אין יותר תחושה של אדון ומשרת.

האמצעי החזק והמומלץ ביותר (גם היחידי!) לפתח אהבה לאל בתקופתנו זה חזרה מתמדת על שמות האל:  "בתקופה זו של מריבה וצביעות זמרת שמו של האל מהווה הדרך היחידה לגאולה. אין דרך אחרת. אין דרך אחרת. אין דרך אחרת." (צ'איטניה צַ'ריתָאמְרִתַה, אָדי 17.21) אולם, כדי שחזרה זו תהיה אפקטיבית, יש לנקות את הלב מאותם דברים שמונעים את ההשתקעות הטהורה בשמות האל.

מורי הרוחני, שרילה פרבהופאדה, הורה לי את ארבעת כללי החופש מתודעה חומרנית, שבהשיגי אותם, אהפוך לחופשי ואוכל בהדרגה לשנן את שמות האל באופן טהור.

ארבעת כללי החופש:
1. הימנעות מיחסי מין לא ראויים.
2. הימנעות מאכילת בשר.
3. הימנעות מסמים ומעוררים למיניהם.
4. הימנעות מהימורים.

הימנעות מיחסי מין לא ראויים:
"אני חיי מין שאינם נוגדים את עקרונות הדת".
(ב.ג. 7.11)

ליחסי מין לא נאותים יש הגדרה דתית והגדרה רוחנית. ההגדרה הדתית אומרת שכל יחסי המין מחוץ לנישואין אינם נאותים. תרבות היוגה, או התרבות הדתית שתומכת בתרגול היוגה, אף מחמירה ואומרת שמין נועד אך להולדת ילדים טובים במסגרת נישואין. ללא ספק, הגדרה זו נועדה לצמצם כמידת האפשר כל סוג של יחסי מין. ההגדרה הרוחנית ליחסי מין לא מתייחסת ישירות ליחסי מין, כי אם למצב התודעה שמאחוריהן. חיים רוחניים הם טרנספורמציה של התודעה מחומר לרוח, או מתאווה לאהבה. בתאווה אדם מרוכז בעצמו, באהבה (אמיתית) אדם מרוכז באל. יחסי מין מגבירים את התאווה ואת המרוכזות העצמית, ולכן יחסים כאלה שליליים למי שחפץ ביחסים עם האל. מכל מקום, אם המניע ליחסי מין זה שירות לאל, משמע להביא ילדים טובים ולחנך אותם לאהבת האל, ולא מתוך מניע של התענגות, למרות טבעו המעורר של כל מגע מיני, התוצאה הסופית תהיה התקדמות רוחנית.

למעשה, ההוראה לצמצם את יחסי המין למינימום, נועדה למתן את אש התאווה.

בבהגווד-גיטה (3.37) קרישנה אומר: "זו התאווה בלבד, ארג'ונה, אשר נולדת ממגע עם מידת הלהיטות ואחר הופכת לזעם. היא אויבו שטוף החטא והמשחית-כול של עולם זה".

יחסים המבוססים על תאווה תחילתם מתוקה, סופם מר. למרות אמת זו, הימנעות מיחסי מין, כאשר אש התאווה עדיין בוערת, יכולה להביא לתוצאות שליליות. דרך היוגה למגר את אש התאווה היא להתמירה באהבה, אהבה לאלוהים שמוצאת ביטויה ביחסים הזוגיים ומביאה לסיפוק רב לאין-ארוך מיחסים המבוססים על תאווה.

יש ארבע רמות של יחסי מין:
א. במידת הטובות – מין מהווה ביטוי לחיבה.
ב. במידת הלהיטות – מין מהווה ביטוי לנהנתנות.
ג. במידת הבערות – מין מהווה מוצא לעיוותים רגשיים.
ד. על פי הדהרמה – מין הוא חובה דתית שנועד להביא ילדים טובים, ללא מניע של התענגות.

יחסי מין בטובות נראים כקרובים ביותר למשהו רוחני, לאהבה טהורה, אך למעשה, עדיין מבוססים על שמץ של תאווה והגדרות חומריות (כמו גבר ואישה). כך אלו מונעים מבני הזוג, דווקא בגלל שאלו נראים כל כך רוחניים ומספקים כחוויה רוחנית, לבסס יחסים עם האל. מוקד ההשתקעות ביחסים שכאלה אינו בקרישנה אלא בם.

אהבה אמיתית היא ידיעת צרכיו האמיתיים (רוחניים) של האחר והתמסרות להם, במסגרת השירות לאל. במסגרת יחסי-זוגיות רוחנית יש מקום לביטויי חיבה ואף למגע גופני; אלו אף נחוצים ועוזרים במסע הרוחני. כל עוד שלא מעוררים את התאווה, אלו מקדמים את כל המעורבים רוחנית, ומספקים לחלוטין את צורכי בני הזוג לחיבה בונה. למעשה, מי שממוקד מאוד בהתקדמות רוחנית, לא רואה, במסגרת חיי משפחה תקניים, חיי מין כשליליים בהכרח, אלא בוחן אותם באופן פונקציונאלי. יש מקרים, כשזוג צעיר מתחיל את דרכו הרוחנית, שמין במידת הטובות מהווה דווקא "דבק" שעוזר ליצירת מערכת יחסים יציבה ולשבירת מחסומים רגשיים. אם בני הזוג ידחיקו את אש התאווה בגלל תחושת אשמה דתית, ייתכן שזה דווקא יעכב את התקדמותם הרוחנית. בני זוג שכזה, תחת הדרכה בוגרת ומנוסה, יכולים ללמוד בהדרגה לוותר על התאווה ולפתח ידידות עמוקה במסעם המשותף. במצב זה יחסיהם יהפכו ליציבים, עמוקים ומספקים, והם יוכלו להמשיך את מסעם הרוחני המשותף ללא מכשול וללא הדחקה מינית או רגשות אשמה.

נקודות התייחסות נוספות לחיי-מין:
מין לא מתבטא רק במגע מיני. למין יש היבטים סמויים. בשרימד בהאגותם נאמר: "המשיכה בין זכר לנקבה מהווה את הבסיס לקיום החומרי. על בסיס תפיסה מוטעית זו, שקושרת יחדיו את ליבם של הזכר והנקבה, האדם נקשר לגופו, לבית, רכוש, ילדים, קרובי משפחה והון. בדרך זו האדם שוקע באשליה וחושב במושגי 'אני' ו'שלי'". (שרימד בהאגותם 5.5.8) 'אני' מתייחס לאגו החומרי, בעטיו אדם רוצה להיות כעליון, ו'שלי' מתייחס לרצון לשלוט ולהתענג. שניהם מבטאים תאווה להיות כאלוהים, וקנאה ל'למה הוא העליון ולא אני?'. כמובן שמנטאליות זאת היא מחסום ליחסים עם האל. ההיבטים הסמויים של יחסי מין מתבטאים בכמיהה לרווח חומרי, הצורך שיעריצו אותנו, והצורך להצטיין ולהיות טוב מהאחר.

היבט נוסף – שפיכת טיפת זרע אחת כמוה כהקזת 60 טיפות דם. זו ערכה של טיפה אחת מבחינת החומרים החיוניים שבה. הזרע עשיר בחומרים הנחוצים לתפקוד המוח והעצבים. גדולי המחשבה האנושית היו אלה שמיעטו, או אף נמנעו, משפיכת זרע. היוגים הגדולים מסוגלים להוביל את נוזל הזרע למוח וכך להעשיר ביותר את יכולותיהם הקוגניטיביות. באופן הפוך, היכולת הקוגניטיבית והעצבית של אדם הנתון לתענוגות בשרים מתמעטת והולכת.

אפילו פעילות מינית מינימאלית שוללת מהאדם לזמן מה, עד שרשמי הפעילות המינית נעלמים, כל יכולת התחברות לחוויות רוחניות. חיי מין ומדיטציה הם כמו מים הנשפכים על אש. לא ניתן למדוט על האל בשעה שהאדם מגורה מינית.

אכילת בשר:
אוכל הבשר חושב על צרכיו והנאתו החומריים, ומונע עצמו, לאור זאת, מלהתחשב, לראות ולהשתתף בשמחה ובסבל בעל הבשר. לזה יש משמעות חמורה. כשם שאין אוכל הבשר יכול/רוצה לראות את בעל הבשר כראוי לחמלה, משמע שבתאוותו למשהו, לבשר, הוא מונע עצמו מלראות את המישהו שהבשר עוטף אותו, כך גם הוא יחווה עצמו כמשהו ולא יראה את עצמו כמישהו. מי זה המישהו הזה? זו הנשמה שצרכיה האמיתיים הם שירות אוהב לאל ולא הצרכים החומריים שהם חיצוניים לה ולאושרה האמיתי. בנוסף, בחוותו עצמו כמשהו, הוא יראה גם את זולתו כמשהו – כגוף שנועד לספק את צרכיו המיניים, או כיהודי או ערבי למשל, ולא כנשמה רוחנית. ראייה חומרית שכזאת, שהיא במידת הלהיטות והבערות, עומדת לצערנו בבסיס הדתות הקיימות ובבסיס היחסים בין המינים השונים.

בבהגווד-גיטה (18.20-21) נאמר: "דע כי אותו ידע שבאמצעותו רואים את הטבע הרוחני האחד והבלתי נחלק שבכל ישויות החיים, אף שאלה נחלקות לצורות לאינספור, הינו ידע במידת הטובות. דע כי ידע שמבחין בסוגים שונים של ישויות חיים על-פי גופיהן השונים, הינו במידת הלהיטות."

אכילת בשר תורמת, אם כן, לראות את האחר באופן חיצוני, ולסווגו כידיד ואויב בהתאם לזהות הגופנית החיצונית ולאינטרס החובר לו. חמור אף יותר, אוכל הבשר לא יהיה מסוגל לראות את כל היצורים כאחיו. מנקודת מבט רוחנית, כל היצורים הם אחים, ולשמח את האל זה לרצות את טובת כולם. אוכל הבשר גם לא יוכל לראות את האל כמישהו שהוא מושא לאהבה טהורה. הוא יראה אותו אך כמשהו (רעיון פילוסופי), או כאבא שקיים כדי לספק את צרכיו החומריים. זאת עקב אי-יכולתו לראות עצמו מעבר למשהו, לחומר.

אנו לומדים מהכתבים הוֵדיים, שבעבר היו בְּרָאהְמַנים שהייתה להם יכולת להקריב חיה על המזבח, ובשעה שגופה עוכל באש, נוצר בסמוך גוף חדש, עדני, אליה נשמת החיה הייתה נכנסת, וממשיכה בו מייד לכוכבי עדן. אכילת בשר שכזה לא הוגדרה כחטא. זה היה לפני כניסת תקופת קַלי. כיום הבְּרָאהְמַנּים (או כוהני הדת) משוללים כוחות שכאלה, ואין הם מסוגלים להעניק גוף חדש לחיה השחוטה. לכן כתבי הוודות אוסרים על זביחת בעלי חיים ולא ממליצים על אכילתם למי שחפץ בקדמה רוחנית.

הימורים:
ההשתקעות בהימורים היא כה אובססיווית, המעורבות הרגשית כה גדולה, עד שאין כל אפשרות לשקוע במדיטציה על השמות הקדושים.

שימוש בסמים ומעוררים למיניהם:
המניע לשימוש בסמים נובע מתחושת ערך נמוכה ואבדון וחוויית חוסר משמעות לחיים. במקום למצוא מקלט באל ובחסדו, המשתמשים בסמים מנסים לברוח באמצעותם מסבל החיים, ויש שרוצים באמצעותם להתגבר על מגבלות האגו (ולהיות כאלוהים).

כללי החופש נועדו לאפשר השתקעות טהורה בשמות האל. בראשית הדרך הרוחנית, יתכן ומתרגל הבהקטי יתייחס לכללי החופש כאתגר לרצינותו ולנאמנותו להוראותיו של הגוּרוּ. אך לא ניתן להתמיד ולקיים כללים אלו אלא אם אלו תורמים לחוויה עמוקה של התחברות ואהבה לאל דרך שמותיו. אדם ששקוע ביחסיו עם האל, עבורו כללי החופש הם מצב טבעי; אין הוא מתאמץ יותר לקיימם. הוא חש שהם, יחד עם זמרת שמות האל, מאפשרים לו להיות יציב בחייו הרוחניים, ולהתקדם בדרך האהבה לאל ולכל ברואיו.

בבהגווד-גיטה (2.69) נאמר: "לילן של כל הישויות הוא זמן יקיצתו של השולט בעצמו, וזמן יקיצתן של הישויות הוא לילו של החכם בעל התובנה."

ישויות החיים, ככלל, משועבדות לייצר שלהן. עבור חומרני, החופש של היוגי זה שיעבוד; הרי חופש מבחינתו זה "לעשות מה שבא לי, ובא לי לממש את היצרים שלי". יוגי הוא מי שקץ בשעבוד ליצר ובסבל הכרוך בו ומחפש את החופש – החופש לאהוב ולהיות מאושר.

[1] תפיסת אלוהים האימפרסונליסטית (הרואה את אלוהים כמושא פילוסופי אחדותי שמעבר לאישיות ודמות), שחדרה עקב תקופת קַלי לדתות המערביות ולהינדואיזם, הורסת את היכולת לראות את אלוהים כמושא לאהבה. בתרבות היוגה אלוהים הוא מושא טבעי לאהבה. הוא בראש ובראשונה מישהו בעל אישיות ודמות רוחניים, בעל קסם ומשיכה אינסופיים, שברא את האדם בצלמו ובדמותו כדי לממש את טבע האהבה שלו במסגרת יחסים הדדיים.

[2] בשרימד בהאגותם (12.3.51) נאמר: "מלכי היקר, למרות שקַלי-יוּגַה הינה מלאה בפגמים, ישנה בה מעלה אחת טובה: פשוט על ידי זימרת המַהָא-מנטרה הרא קרישנה, אפשר להשתחרר משעבוד חומרי ולהתעלות לממלכה הרוחנית."



מאמרים נוספים מאת גוּנָאוַתַר דָאס

מורה לבהקטי יוגה ולפילוסופיה של היוגה.

כתיבת תגובה

Bookmark and Share
וידאו
מהי מטרת החיים?
שיחה על הצורך הבסיסי של כל בני האדם - לאהוב ולהיות אהוב
עולם מעבר לשמים
קליפ תמונות מוורינדאוון - הודו, המלווה בשירו של מייקל קסידי
פרות שמחות
ארגון "הגנה על פרות" בהודו דואג לפרות ושוורים פצועים בדרך מיוחדת במינה
הרשמה לניוזלטר