בחברה המודרנית מתנהל מאבק מתמיד בין קבוצות אינטרסים שונות. מאבק זה מקבל אופי בין לאומי המסכן את העולם. אנשים מקדמים זה את זה בטינה ועוינות בדיוק כמו כלבים וחתולים. חיי אדם לא נועדו למאבק על קניינים חומריים אלא ללימוד ותהייה אודות טבעם האמיתי של העצמי ואלוהים. על כל אחד להסתפק במה שהאל העניק לו בחסדו. כל עוד מנסות קבוצות לחץ שונות להכריז בעלות על משאבי הטבע, שלמעשה שייכים לחלוטין לאלוהים, לא יתכן שלום. ריבונות לא מושגת על ידי מניפולציות פוליטיות של בעלי כוח, גם מלחמה עבור לחם גנוב אינה בהכרח מלחמת קודש. בלי להכיר בריבונותו הנצחית של אלוהים, כל רכוש שהטוענים לבעלות מכריזים עליו כעל שלהם, הינו בעצם רכוש גנוב.

מטבענו כולנו רוחניים כמו אלוהים ונועדנו למצוא אושר באהבתו, אלא שהפננו עורפנו לאל ובחרנו לנסות ולמצוא את אושרנו בנפרד. משום כך, כל חיפושינו אחר סיפוק ומשמעות בקיום החומרי הינם עקרים ומעוותים. החברה המטריאליסטית, ששמה על נס את ההתעצמות הכלכלית, בנויה כולה על חוסר הסיפוק של חבריה. אדם חומרני מאמין שבאמצעות צריכה ובליינות גדלים והולכים יוכל למלא בתוכן את החלל וחוסר הסיפוק שבחייו. אלא שככול שהוא מגביר את הצריכה, הוא רק מסתבך יותר באינספור תשוקות, כמו זבוב בקורי עכביש. סבוך בים של תשוקות שאינן מוצאות את סיפוקן, הוא נתקף אז בזעם. הזולת, במצב זה של חוסר סיפוק, מפסיק להיות מושא טבעי לאהבה, אלא מושא לתחרות ושנאה. אדם בלתי מפותח אינו מבין שהתסכול הפנימי שלו מקורו בו עצמו, באמונות חייו השגויות, ולא בזולת הנראה כמתחרה במקורות הנאותיו וצרכיו.

במישור הרוחני כולנו בניו של אותו אל, אולם כאשר אנחנו מתנתקים מאהבתנו אליו, ומנסים ברוב גאווה ואנוכיות להפוך בעצמנו לעליונים או לאדונים, הזולת, שמאיים על ריבונותנו הגנובה, הופך לאויב. החרדה, האלימות ואפילו המלחמות, כולן הינן תוצאה של אדם וציבור (דתי וחילוני כאחד) שהתרחקו מאלוהיהם ומאשימים את האחר בתסכולם, מבלי ללמוד ולראות את ידו האוהבת של האל ומעורבותו בחייהם.

שתי המלים "אהבה" ו"תאווה" שהפכו כיום קרובות כל כך, הינן למעשה דבר והיפוכו. אהבה הינה נתינה, כשתועלתו של האחר לנגד עינינו ואושרו הופך לאושרנו, בעוד שתאווה הינה לקיחה לעצמנו וראיית האחר כאמצעי לאושרנו. תאווה ותועלתנות הינן תולדת אותה אנוכיות ראשונית, שמקורה בהפניית עורף לאלוהים. רק טבעי שחברה שמושתתת על תאווה ותועלתנות תהיה משוללת אהבה אמיתית ותהיה חדורה בניצול, באלימות רבה ובחרדות. זה אכן ניכר יותר ויותר במערכות היחסים שלנו כולן – האישיות, המשפחתיות, החברתיות והבינלאומיות.

דרוש חינוך שיחזיר לאדם את אמונו באל, חינוך שיחזירו לערכיו הרוחניים המקוריים (שמעבר לכיתתיות הדתית המוכרת כל-כך) ולאהבתו הטבעית לאלוהים – חינוך לאהבה ונתינה.

עמותת "יוגה של אהבה" חרתה על דגלה לחנך את הציבור לנתינה ואהבה. מטרתנו ללמד כיצד ניתן במצב הנוכחי של אלימות פנימית וחיצונית, למצוא שקט וסיפוק פנימיים, שלא במחיר של התנתקות מהעולם. אנחנו מקיימים מרכזי לימוד שבהם ניתן להשתלב בדרך חיים זו. וכדי להתמודד עם מצוקות נקודתיות בחברה, אנחנו גם מחלקים לנזקקים מזון צמחוני פטור מאלימות. תפילתנו היא שבמקום מאבקים על רכוש גנוב, תולדה של ניצול ותסכול, תולדה של בערות לגבי טבענו ואושרנו האמיתיים, יהיו מאבקינו מוקדשים להתעלות רוחנית. תפילתנו גם שלא נראה את האחר כאויב, אלא כשותף לעשייה הרוחנית.

מאמרים נוספים מאת גוּנָאוַתַר דָאס

• אמונה באלוהים
• מדיטציה
• שנה טוב לכוּוּוּוּלם
• יום הולדת לקרישנה
• חיי משפחה רוחניים
• צמחונות, אי אלימות וחיים רוחניים
• מדריך לבחירות 2015
• חיים רוחניים ויתושים
• הסיפור האלוהי – האחד הפך לרבים לצורך יחסים
• עוד...