שלום – שמתחיל מבפנים

שלום – שמתחיל מבפנים

יוגה של אהבהשלום שמתחיל מהלב, מתגשם בעולם, וחוזר ללב. חלק נכבד מהשיח הפוליטי הפנימי ניסוב סביב שאלת השלום והקיום שלנו. האומה שלנו מתחלקת באופן כללי לשניים. השמאל מאמין שגישת הימין הינה מסוכנת ואולי אף התאבדותית, בעוד שהימין מאוים באופן דומה מהשמאל, ומאמין שגישתו היא התאבדותית, ונראה שאין מוצא. מה אם נסתכל על שאלת השלום וקיומנו מנקדות מבט אחרת, שמתחילה מבפנים, מתגשמת בחוץ, ושבה פנימה? אני תפילה שכיוון זה יהיה מוצא ופתרון ויאחד את כל תושבי ישראל. כיוון שאני מבלה שנים רבות בעולם המחשבה של היוגה, אני משלב במאמר זה רעיונות מהבהגווד-גיטה, הבסיס לתורת היוגה, וגם קצת מהתנ"ך.

בבהגווד-גיטה (5.29) נאמר:

"מי שמודע לי כליל ויודע שאני הוא הנהנה העליון בהקרבות ובסיגופים, ריבונם העליון של כל הכוכבים והאלים-למחצה, ומיטיבן ומשענתן של כל ישויות החיים, מגיע לשלום ולשלווה, ומשתחרר ממכאובי הסבל החומרי כולם."

זוהי הפורמולה לשלום של הבהגווד-גיטה. שלום הוא מצב תודעתי בו האדם חי ראשית כל בהרמוניה עם עצמו ואלוהיו. הסדרי שלום לא יביאו שלום אמיתי לאדם אם לא ילוו בשלום פנימי ובהערכה הדדית. האם השלום בין ישראל ומצרים הוא שלום או הסדר של הפסקת אש? האם יש ארץ בעולם המערבי שכל אזרחיה מאושרים וחשים בטוחים, אפילו שהם חיים כיום בביטחון חיצוני ורווחה כלכלית? מאידך, בבהגווד-גיטה (6.20) נאמר :

"בשלב השלמות שנקרא טראנס, או סַמָאדְהי…. ביכולתו של האדם לראות את העצמי באמצעות המֶחשַב הטהור ולהתענג ולעלוץ בעצמי. במצב זה של חדווה, הוא זוכה באושר עילאי אינסופי, שנחווה באמצעות חושים נשגבים. מעוגן כך, הוא אינו סוטה מן האמת לעולם. ובהגיעו לכך, הוא יודע שאין למעלה מזה. לאחר שהתמקם בעמדה שכזו, לעולם אין הוא מתערער עוד, אפילו בשעת המשבר הקשה ביותר. זו אכן, הינה הגאולה האמיתית מכל המצוקות שמקורן במגע עם החומר."

אדם שאושרו פנימי ותלוי ביחסיו בעליון, חש בטוח ולא מאוים, אפילו בעת מלחמה או משבר קשה.

לפי תורת הקארמה, אדם (או ציבור אנשים), הינו הארכיטקט של גורלו. גורלו של האדם למלחמה או שלום נקבע עקב מעשיו ותודעתו, ולא עקב מעשיהם של אויביו. במילים אחרות, לאדם יהיו אויבים אם הוא "מזמין" אויבים אלו להיות אויבים, ואלו יתכן אף שיהיו ידידיו אם זהו גורלו עקב תודעתו ומעשיו בתודעה אחרת.

שלום במציאות הישראלית
כבר שנים רבות שאנו מנסים פורמולות שונות של שלום או הסדרים עם הפלשתינאים וארצות ערב, אך משהו תמיד "נתקע". הבה וננסה לחשוב בכיוון אחר; הבה וננסה להסדיר ולשפר את יחסינו עם שכנינו דווקא לפני שאנו מגיעים להסדר זה או אחר. אולי פריצת הדרך תהיה דווקא בכיוון זה.

השלב הראשון לשלום מאוד נגיש לנו; הוא דורש רק שינוי תודעתי ללא כל צורך בויתורים כואבים. מדובר בהסדרת יחסינו עם האזרחים הערביים של ישראל. הם חשים אזרחים סוג ב'. בתורה נאמר "ואהבתם את הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים" (דברים י, יט). בתורה יש שלושה ציוויים יפים: ואהבת את אדוני אלוהיך, ואהבת את רעך כמוך ואהבת את הגר (היושב בקרבך). יש לתרגל ולפתח כל שלושת האהבות האלה. לפי היוגה אדם הינו מאושר כאשר הוא חש אהוב. אדם חש אהוב כאשר הוא יודע לאהוב. רק אדם שחש אהוב יכול להיות מאושר בעולמנו. הבה נלמד להיות מאושרים כך. מה האינדיקציה שתרגלנו יפה אהבה זו לאלוהים, לרעינו ולגר היושב בקרבנו? שליבנו נפתח אליהם וליבם נפתח אלינו. הלא זה נדיר שאדם שאתה פותח ליבך אליו (אפילו אם הוא ערבי!) ורוצה את טובתו לא ישתנה ויפתח ליבו אליך. כעת היחסים בין הערבים והיהודים רוויים בחשדנות ומאוימות. תרגול נאות מצידנו יזמין גם אותם לתרגל רצון זה כלפינו. בסופו של דבר זה יאפשר לרוב ערביי הארץ לחוש גאים בישראליותם, ונכונים להשתתף בבניית הארץ.

השלב הבא הינו קשה יותר. עלינו להראות אהבתנו גם לגר היושב בשטחים. אם "פטנט" זה של שינוי פנימי בנו "עובד" על ערביי ישראל, למה שלא יעבוד עליהם? ערביי השטחים הינם אגוז קשה יותר לפיצוח. חוסר האמון והעוינות שם מרקיעים שחקים. אין צורך אפילו להיכנס לפרטים. הצעתי היא שערביי ישראל, לאחר ש"תרגלנו" אהבתנו כלפיהם, יהוו חיל שלום. באמצעות תרומות אדירות שנגייס מכל אומות העולם (סביר שנוכל לגייס תרומות אלו כי הרי כל העולם רוצה לנטרל את חבית חומר הנפץ המזרח תיכונית), ערביי ישראל יהוו חיל חלוץ להפיכת הגדה המערבית לגן-עדן – על-ידי פיתוח כלכלי אדיר, בנייה למגורים רחבת היקף, השקעה בתשתיות החברתיות והתרבותיות ועזרה סוציאלית וחינוכית רחבת היקף. לאחר שנים של השקעה מאסיווית שכזו (שתביא לפריחה כלכלית בל תשוער באזורנו), אני מאמין שנתגבר על רוב האיבה הקיימת. כמובן שעלינו יהיה להתמודד עם הקנאות הדתית השוררת שם שהיא אויב השלום הראשון במעלה.

הצעתי היא שכשלב ראשון בהתגברות על הקנאות הדתית של שכנינו, עלינו לרסן את הקנאות הדתית בין שורותינו אנו. עלינו להוציא מהגדה את כל האלמנטים המשיחיים היהודיים, הזורים שנאה ומלבים את הקיצוניות הדתית, במקום לאהוב את הגר כפי שתורתם מצווה עליהם. רק אותם מתיישבים יהודיים המוכנים להוות תרומה חיובית בבניית היחסים עם תושבי השטחים יהיו רשאים להישאר שם. ממילא, אם תושבי השטחים ירגישו נוח איתנו ואותם אלמנטים יהודיים קנאים לא יאיימו עליהם, ניתן יהיה להגיע בהדרגה לשיתוף פעולה, רצון טוב, סובלנות והבנה הדדית. אלו הרי הם תנאי הכרחי לכל הסדר בינינו לבין שכנינו. כל ניסיון להגיע להסדר פוליטי עם ערביי השטחים, לפני הגעה למערכת יחסים שפויה וחיובית, נידון לכישלון וצפוי להוות חרב פיפיות על מקיימיו.

כעת, למשימה הקשה ביותר. היחס החיובי שייווצר בין ערביי ישראל והשטחים לבין היהודים, יאפשר לאלמנטים המתונים, הלא פונדמנטליסטיים, שבארצות הערביות, להשמיע את קולם למען פיתרון של שלום בר-קיימא בקרב ארצות המזרח התיכון. זה מהלך לא פשוט. עלינו להבין שלגורמים הפונדמנטליסטיים באסלאם יש בעיה חמורה עם התרבות המתירנית המערבית. גורמים מוסלמים קיצוניים הם אלו הדוחים כל קשר עם מדינת ישראל ורוצים אף להחריבה. הם אלו המשפיעים על ממשלותיהם לדחות כל קשר עם ישראל. למה הם מתנגדים כל-כך למדינת ישראל? כי מדינת ישראל מייצגת תרבות המאיימת על דתם. הזרמים הפונדמנטליסטיים באסלאם, מהווים כיום מקלט ומחסה לקורבנות התרבות המערבית, גם רואים בהחרבתה של כל התרבות המערבית מטרה עליונה.

מדינת ישראל היא טריז של תרבות אמריקאית, שכה מאיימת על האסלאם הקיצוני, טריז התקוע בלב ליבה של התרבות האסלאמית. כל עוד שישראל תהווה ראש חץ של התרבות האמריקנית, הם לא יחדלו מלראות בנו איום עליהם, ויתסיסו ויתנגדו לכל ניסיון להגיע לשלום עם ארצות ערב, אפילו שמדינת ישראל תיסוג מכל הגבולות השנויים במחלוקת, תסכים לחלוקת הארץ, ותקבל לגבולותיה את כל הפליטים הפלסטינאים.

מה הפתרון? האם עלינו להתנתק מבת-בריתנו הנאמנה ביותר?
לא, עלינו ללמוד להיות אנשים טובים ומסופקים בתוכנו. זה האתגר, ואתגר זה הוא בנפשנו, בין אם יוביל לשלום או לאו. התרבות המערבית היא תרבות של חופש – חופש להרוס וחופש לבנות. רובנו מנצלים חופש זה להרס, להדוניזם. מה הוא הדוניזם זה? זו ריאקציה לחוסר סיפוק פנימי, לחוסר חיבור עם הטבע הרוחני שלנו. באמצעות תרגול שלושת האהבות, נוכל לנצל את החופש המערבי לא למימוש טבענו הנמוך כי אם להתעלות והזדככות פנימית שיביאו לסיפוק פנימי. אוטומאטית, עם סיפוק זה, ההדוניזם והשחיתות שהארץ מלאה בה יתמתנו ויחזרו לפרופורציות נורמאליות. זה יגביר את חוסננו החברתי ובו זמנית נפסיק לאיים בפריצות שלנו על הפונדמנטליסטים הערביים.

כל-עוד ארצות ערב מאמינות שמדינת ישראל, ממש כמו רומי שפשה בה רקב הנהנתנות, הולכת ונרקבת, הן ימתינו עם הסדרי השלום ויחכו להתמוטטות המדינה. אך אם הם יבחינו בסימנים של צמיחה מוסרית וערכית בישראל, הן תשקולנה ברצינות לוותר על רעיון השמדת ישראל, ותהיינה מוכנות להכיר בה וליצור עימה יחסי שלום אמיתיים. זאת, אם נצליח ליצור יחסים ראויים עם ערביי ישראל והשטחים. באווירה חיובית זאת ניתן יהיה, כך אני מאמין, לפתור גם באופן יצירתי את בעיית הפליטים, שנראית כסלע המחלוקת הגדולה ביותר.

טרנספורמציה של הלב
מאמר זה מצדד בטרנספורמציה של הלב מאנוכיות לאהבה כפתרון לכל הבעיות. האם אני מצדד כאן בפתרון סנטימנטאלי ולא מעשי? לא על פי ההגדרה של בהקטי לאהבה. אהבה מתחילה עם נכונות לשרת את האינטרס של האחר. אהבה זה לעשות הכול למען אושרו של האחר לאור ידיעה מלאה מה היא טובתו האמיתית, ולא בהכרח לפי מה שהוא מאמין שזו טובתו. אהבה זה קודם כל מחויבות לאחר שמעבר למרגיש או לא מרגיש, בא לי או לא בא לי. אהבה זה לעזור למושא האהבה לממש את רוחניותו ולאו דווקא את אמונותיו וצרכיו החומריים. למשל, רוב הפלשתינאים (ואולי גם חלק מערביי ישראל) משוכנעים כיום, לאור ההיסטוריה הקשה של יחסיהם עם היהודים, שהגדרה לאומית נפרדת מישראל זה טובתם וזה יביא להם אושר. אך אין זה בהכרח נכון. זו אמונה שנובעת ממצבם הקשה כיום, אך זו יכולה להשתנות אם מצבם ישתנה. מאז היווסדו של האו"ם, נוספו הרבה דגלים; אלו מייצגים מדינות רבות שהאמינו שעצמאות תביא להן אושר. המציאות מורה שפעמים רבות זה ההפך.

הזמן המאושר ביותר של מדינת ישראל היה כשזו הייתה מדינה בדרך, כאשר חבריה האמינו שכשישיגו את עצמאותם וישתחררו מהאנגלים הם יהיו מאושרים. זה ארך תקופה קצרה מאוד. כיום, בהיעדר מטרה חיובית יותר, רוב האוכלוסייה איבדה את עצמאותה לאויבים כמו תאווה, קינאה, צביעות, נצלנות, אכזריות, גסות, התנשאות, והרס עצמי. באופן זה החיים מתרחקים מהר מאידיאל האושר. אני חושש שזה יהיה גם גורל הפלסטינאים, לאחר השיגם את ה"חופש". לכן האינטרס האמיתי שלהם, כמו שלנו, זה התעלות רוחנית. אם נעזור להם במימוש אינטרס זה, דרך התנהגות ודוגמא אישית, הם לא יזדקקו יותר להגדרה עצמית פוליטית, גם אולי לא יזדקקו להגדרה דתית פונדמנטליסטית.

אהבה מתחילה מאהבה עצמית. כאשר אדם מקבל עצמו ומתחבר לטבע והפנימי, ליחסיו הנצחיים עם האל, הוא חדל להיות מאוים מהעולם. אם נתחיל את תהליך הצמיחה הרוחנית, נחדל מלהיות מאוימים. רק מי שלא מאוים יכול לרצות את טובתו של האחר ולשנות את ליבו.

כדי להביא על עצמנו שינוי ערכי מבורך שכזה, שאולי יביא לנו שלום ואולי גם לכל עמי האזור, עלינו למצוא אותם מנהיגים שחזונם הוא בכיוון זה. מנהיגים כאלו יוכלו לממש חזון זה רק אם יהיו כפופים לאותם יחידי סגולה שפיתחו או מפתחים את שלושת סוגי האהבה – אהבה לאלוהים, אהבה לזולת וכמובן, אהבה לגר.

כתבתי מאמר זה לאור אמונתי שלא שלום חיצוני זו הברכה העליונה למדינת ישראל, אלא צמיחה ערכית ורוחנית. אך בו זמנית אני מאמין ששלום לפי המתווה שנתתי, יכול להביא לשלום פנימי. אם הכמיהה לשלום ושלווה חיצוניים יניעו את העם הזה ועמי האזור בכיוון של צמיחה ערכית, מוסרית ורוחנית, יהיה זה הדבר המשמח ביותר.



מאמרים נוספים מאת גוּנָאוַתַר דָאס

מורה לבהקטי יוגה ולפילוסופיה של היוגה.

כתיבת תגובה

Bookmark and Share
וידאו
מהי מטרת החיים?
שיחה על הצורך הבסיסי של כל בני האדם - לאהוב ולהיות אהוב
עולם מעבר לשמים
קליפ תמונות מוורינדאוון - הודו, המלווה בשירו של מייקל קסידי
פרות שמחות
ארגון "הגנה על פרות" בהודו דואג לפרות ושוורים פצועים בדרך מיוחדת במינה
הרשמה לניוזלטר