הצעד הראשון \ לב טולסטוי

הרי קרישנהלפני כמה ימים ביקרתי בבית המטבחיים שבעירנו טולה. הוא בנוי בשיטה חדשה ומשופרת המתורגלת בערים הגדולות, כדי לגרום כמה שפחות סבל לחיות. זה היה ביום שישי, יומיים לפני יום ראשון של השילוש הקדוש. היה שם בקר רב.

מוקדם יותר, בקריאתי את הספר המצוין "האתיקות של הדיאטה", כבר ייחלתי לבקר בבית מטבחיים כדי לראות במו עיניי את האמת שבשאלות שצצות כאשר צמחונות עולה לדיון. אך בתחילה התביישתי לעשות זאת. כמו שאדם תמיד מתבייש ללכת להתבונן בסבל שעומד לקרות ושהוא אינו יכול למנוע, ולכן המשכתי לדחות את ביקורי.

אך לפני זמן קצר פגשתי בדרכי קצב בדרכו חזרה לטולה אחרי שביקר בביתו. עדיין אינו קצב מנוסה, ותפקידו הוא לדקור עם סכין. שאלתיו האם הוא לא חש צער כלפי החיות שהוא הורג. הוא ענה לי את התשובה הרגילה: "מדוע עליי לחוש צער?, הרי זה הכרחי". אך כשאמרתי לו שאכילת בשר אינה הכרחית, אלא מותרות בלבד, הוא הסכים, ואז הודה כי הוא חש צער על החיות. "אך מה אוכל לעשות? אני חייב להרוויח את לחמי". הוא אמר, "בתחילה פחדתי להרוג, אבי מעולם לא הרג אפילו תרנגולת בכל חייו". רוב רובם של הרוסים לא יכולים להרוג, הם חשים רחמים, ומביעים אותם על-ידי המילה "פחד". גם איש זה "פחד", אך הוא חדל מכך.

הוא סיפר לי שרוב העבודה מתבצעת ביום שישי, והיא ממשיכה עד הערב.

לא מזמן הייתה לי גם שיחה עם חייל פורש, קצב, וגם הוא הופתע לטענתי שזה חבל להרוג, ואמר את הדברים הרגילים על היות זה דבר של מה בכך. אך לאחר מכן הוא הסכים איתי ואמר: "במיוחד כשהן שקטות, החיות. הן באות, יצורים מסכנים, נותנות אמון, זה מאוד מצער".

זה איום, לא הסבל והמוות של החיות, אלא שהאדם מדכא בתוכו, לא בהצלחה, את היכולת הרוחנית הגבוהה ביותר-של סימפטיה ורחמים כלפי יצורים חיים שכמותו – ועל ידי חילול רגשותיו נהיה אכזר. וכמה עמוק יושב בלב אדם הצו לא לקחת חיים!

ביום שישי החלטתי ללכת לטולה, והזמנתי מכר שלי להצטרף אליי. "אכן, שמעתי שהסידורים שם טובים, וקיוויתי ללכת לראותם בעצמי, אך אם הם שוחטים לא אכנס פנימה".

"מדוע לא? זה בדיוק מה שאני רוצה לראות! אם אנחנו אוכלים בשר, הוא חייב להיהרג".

"לא, לא, איני יכול!"

ראוי לציין שאדם זה הוא ספורטאי, ובעצמו הורג ציפורים וחיות…

אם כן, הלכנו לבית המטבחיים.

אפילו בכניסה אפשר היה להבחין בריח כבד דוחה ונוראי, כשל דבק נגרים. ככל שהתקרבנו, הריח נעשה חזק יותר.

המבנה היה בנוי לבנים אדומות, גדול מאוד ובעל קשתות וארובות גבוהות. נכנסנו בשערים. בצד ימין הייתה חצר מגודרת רחבת ידיים, שלושה רבעי אקר בגודלה. פעמיים בשבוע מובא לפה בקר למכירה, ובסמוך לגידור היה משכנו של השוער.

בצד שמאל היו החדרים, משמע תאים עם כניסות מקושתות, רצפות בטון משופעות, ומתקנים להזזת ותליית הפגרים.

על ספסל נגדי לקיר ביתו של השוער ישבו כחצי תריסר קצבים, בסינרים מרוחים בדם, שרווליהם המקופלים כלפי מעלה מגלים את זרועותיהם השריריות, גם הן מרוחות בדם. הם סיימו את עבודתם לפני כחצי שעה, לכן ביום ההוא יכולנו לראות רק את התאים הריקים. למרות שתאים אלו היו פתוחים משני צדדיהם, היה ריח מעיק של דם חם. הרצפה הייתה חומה ומבריקה, עם דם שחור מוקרש בחריצים.

אחד הקצבים תיאר את תהליך השחיטה, והראה לנו את המקום בו היא מבוצעת.

לא ממש הבנתי אותו, ועיצבתי לי רעיון מוטעה, אך נוראי על השיטה בה נשחטות החיות, ודמיינתי לי, שכמו שקורה בדרך כלל, המציאות סביר מאוד, תיצור בי רושם חלש יותר מהדמיון. אך בזאת טעיתי.

בפעם הבאה שביקרתי בבית המטבחיים, באתי בזמן טוב. זה היה יום שישי שלפני הטריניטי (יום השילוש הקדוש)- יום חם ביוני.

ריח הדבק והדם היה אפילו חזק יותר וחודר יותר מבביקורי הראשון. העבודה הייתה בשיאה.

החצר המאובקת הייתה מלאה בבקר, וחיות היו נדחפות כנגד הגדרות שליד התאים.

ברחוב, לפני הכניסה, עמדה עגלה שאליה היו קשורים שוורים, עגלים, ופרות. עגלות אחרות, מוסעות על ידי סוסים טובים, ומלאות בעגלים חיים שראשיהם המוטלים כלפי מטה מיטלטלים, נסחבו פנימה ומטענן פורק. עגלות דומות המכילות פגריהם של שוורים, עם רגליים מזדקרות, עם ראשים, וריאות אדומות בוהקות וכבדים חומים, הוסעו מבית המטבחיים.

בצד הגדר עמדו סוסיהם של סוחרי הבקר. הסוחרים עצמם, במעיליהם הארוכים ושוטיהם בידיהם, היו מהלכים בחצר מסמנים את הבקר כשלהם, או מתמקחים, או מובילים שוורים ופרים מהחצר הגדולה לאורך הגדר שהובילה לתאים.

גברים אלה, בסופו של דבר, היו כולם עסוקים בענייני כסף וחישובים, כשכל מחשבה בנוגע ל"האם זה צודק או לא להרוג חיות אלו", רחוקה הייתה מתודעתם כמו השאלה של מה ההרכב הכימי של הדם שכיסה את רצפת התאים.

לא נראו קצבים בחדר, הם כולם עבדו בתאים. ביום ההוא נשחטו 100 ראש בקר בערך.

הייתי קרוב להיכנס לאחד התאים, כשנעצרתי בדלת. נעצרתי גם משום שהתא היה עמוס בפגרים שהוזזו מפה לשם, וגם משום הדם שהציף את הרצפה וטפטף ממעל. כל הקצבים הנוכחים היו מרוחים בדם, ואילו נכנסתי, הייתי אף אני מתכסה בדם.

פגר תלוי היה מוזז לכיוון הדלת, שליש שור שחוט שכב ברגליו הלבנות מורמות, בעוד שקצב בעל ידיים חזקות היה קורע מעליו את עורו המתוח.

מחוץ לדלת הנגדית לזו שבה עמדתי, שור גדול, אדום, הובל פנימה. שני גברים גררו אותו, בקושי הוא נכנס כשראיתי קצב מניף סכין מעל צווארו ודוקר אותו. השור, כאילו כל ארבעת רגליו נכנעו לפתע, נפל בכבדות על בטנו, ומיד התהפך על צידו והתחיל להניע את רגליו ואחוריו.

קצב נוסף השליך עצמו מיד על השור מצידו האחורי, תפס את קרניו וסובב את ראשו למטה לכיוון הרצפה, בעוד קצב נוסף שיסף את גרונו בסכין.

מתחת לראש נשטף זרם של דם שחור-אדום, שנער מכוסה בדם לכד בדלי מפח. כל הזמן הזה המשיך ראשו של השור לפרפר ללא הרף, כאילו מנסה לקום, ונופף ברגליו באוויר. הדלי התמלא במהירות, אך השור הוסיף לחיות, בטנו מתרוממת בכבדות, אחוריו וארבעת רגליו מתנועעות באלימות עד כדי כך שכל הקצבים התרחקו. כאשר דלי אחד היה מלא, הנער סחב אותו על ראשו למפעל החלבונים, בזמן שנער אחר שם דלי טרי, שהחל אף הוא להתמלא. אך עדיין הרים השור את גופו ונופף ברגליו האחוריות.

כשהדם חדל לזרום הקצב הרים את ראש החיה, והחל פושט את עורו. השור המשיך להתפתל מכאב, בעוד שהראש מופשט מעורו גילה עורקים אדומים ולבנים, ונשאר בתנוחה שנתן לו הקצב: משני צדדיו תלוי העור. עדיין לא חדלה החיה להתפתל.

אחר כך קצב נוסף תפס את אחת הרגליים, שברה, וחתכה. ברגליים הנותרות ובבטן, הפרכוסים נמשכו. הרגליים הנותרות נחתכו והושלכו הצידה, יחד עם אלו של שוורים אחרים השייכים לאותו בעלים. אחר כך נגרר הפגר לכיוון המנוף ונתלה למעלה. רק אז הפרכוסים נפסקו.

הבטתי מן הדלת בשני, בשלישי ובשור הרביעי. זה היה דומה עם כל אחד מהם: אותו חיתוך של הראש, עם הלשון הנשוכה, ואותם איברים מפרכסים. ההבדל היחידי היה שהקצב לא תמיד הכה במדויק באופן שהביא להתמוטטות החיה. לפעמים הוא פספס את מטרתו, ובמקרה אחד השור זינק לעברו, צווח, מכוסה בדם, וניסה להימלט. אך אז משכו ראשו מתחת לדלפק, ומוכה בשנית, הוא נפל.

לאחר מכן נכנסתי בדלת שהשוורים הובלו דרכה. שם ראיתי את אותו המחזה, רק קרוב יותר, ולכן ברור יותר.

מעל הכול ראיתי פה, מה שלא ראיתי בעבר, איך השוורים הוכרחו להיכנס בדלת זו. בכל פעם נצמד השור לגדר, ולכן נמשך קדימה על ידי חבל הקשור לקרניו. החיה בהריחה דם, מיענה להתקדם, ולפעמים נסוגה ומשכה לאחור. זה יכול היה להיות למעלה מכוחם של שני הגברים לגרור אותו פנימה בכוח, לכן בכל פעם הלך קצב אחד מאחור, תפס את זנב החיה, וסובבו באלימות כה רבה, שהסחוס השמיע קול פיצוח והשור התקדם.

כשהם סיימו עם העדר של אחד הבעלים, הם מייד הכניסו עדר של אחר.

החיה הראשונה בקבוצה זו לא הייתה שור, אלא פר – יצור יפה ומטופח, שחור עם כתמים לבנים על רגליו, צעיר שרירי ומלא אנרגיה. הוא נגרר פנימה, אך הנמיך את ראשו והתנגד נחרצות. אז הקצב שהלך מאחור, תפס את הזנב בחוזקה כמו נהג מכונית שאוחז בידיות ההגה, סובב אותו, הסחוס התפצפץ והפר מיהר קדימה, מפתיע את הקצב שאחז בחבל. אז הוא נעצר, הביט לצדדים בעיניו השחורות שלובנן התמלא בדם, אך שוב הזנב סובב והפר זינק קדימה והגיע ליעד המבוקש.

המכה התקרב, התמקם והכה, אך החוד פספס את הסימון. הפר זינק למעלה, ניער את ראשו, השמיע צווחה, וכך מכוסה בדם, השתחרר ומיהר החוצה. כל הגברים שבפתח הדלת זינקו הצידה, אך מיד הקצבים המנוסים, ערים לסכנה, תפסו מיד בחבל. בשנית בוצע תרגיל הזנב, ובשנית היה הפר בתא, שם הוא נגרר מתחת לדלפק, ממנו הוא שוב לא ברח.

המכה התמקד במהירות בנקודה שבה השיער מתחלק כמו כוכב, מצא אותה למרות הדם, הכה, והחיה הנפלאה מלאת החיים, התמוטטה, ראשה ורגליה מתפתלים בזמן שהיא מדממת וראשה מופשט מעורו. "החיה המקוללת הזאת אפילו לא נפלה בצורה הנכונה!", רטן הקצב בעודו חותך את העור מהראש.

חמש דקות אחר כך התהדר הראש, אדום בתוך שחור, ללא עור. העיניים שזהרו בצבע כה נפלא, חמש דקות לפני, היו עכשיו קבועות ומזוגגות.

מאוחר יותר הלכתי למחלקה בה נשחטות חיות קטנות, חדר גדול מאוד עם רצפת אספלט, ושולחנות עם משענת, עליהם כבשים ועגלים נשחטו.

פה העבודה כבר נגמרה. בחדר הארוך הספוג בריח דם, היו רק שני קצבים. אחד נושף ברגלה של כבשה מתה, וטופח על בטנה הנפוחה בידיו, והשני, בחור צעיר בסינר מכוסה בדם, עישן סיגרית בנט. לא היה אף אדם נוסף בתא הארוך והחשוך, המלא בריח כבד.

אחרי נכנס אדם, כנראה חייל לשעבר, שהביא עמו אייל צעיר גועה, שחור עם סימן לבן על צווארו, ורגליו קשורות. את החיה הוא הניח על אחד השולחנות, כמו על מיטה.

החייל הזקן בירך לשלום את הקצבים, אותם הוא הכיר משכבר, והחל שואל אותם מתי מנהלם מתיר להם לעזוב. הבחור בעל הסיגריה התקרב עם סכין, חידד אותו על קצה השולחן, וענה שהם משוחררים בחופשות. האייל החי שכב בשקט כאייל מת, מלבד נפנופי זנבו הקטן והקצר ואחוריו, מהר מהרגיל.

החייל לחץ את ראשו המתרומם כלפי מטה בעדינות, ללא מאמץ, בעוד שהקצב, ממשיך בשיחה, תפס בידו השמאלית את ראשו של האייל, וחתך את צווארו.

האייל התכווץ וזנבו התקשה וחדל לנוע. הבחור בעודו ממתין שהדם יחדל לזרום, החל מצית מחדש את הסיגריה, שנכבתה משכבר. הדם זרם והאייל החל להתפתל. השיחה התקדמה ללא הפרעה קלה שבקלות. זה היה מזעזע ומבחיל.

אני רק מבקש להגיד שבשביל חיים טובים, סדר מסוים של מעשים טובים הוא הכרחי. שאם שאיפתו של אדם לחיים נכונים היא רצינית, הם יהיו בסופו של דבר מובלים מתוך רצף המשכי ברור. מתוך רצף זה, השלב הראשון הוא שעל האדם להיאבק עליה, היא שליטה עצמית, ריסון עצמי.

ובחיפוש אחר שליטה עצמית, מתבקש באופן טבעי וכדבר ראשון – שליטה עצמית באוכל – צום.

ובצום, אם הוא באמת וברצינות מבקש לחיות חיים טובים, הדבר הראשון שממנו עליו להתנזר יהיה תמיד השימוש באוכל מחיות, מכיוון ש – ומבלי לומר דבר על התעוררות התאווה הנגרמת על ידי אוכל כזה – שימושו הוא פשוט בלתי מוסרי, מכיוון שהוא מעורב בפעולה הנוגדת את הרגשות המוסריים – הריגה. פעולה זו באה לידי התרחשות רק מפני חמדנות ותאווה לאוכל טעים.

הסיבה המדויקת מדוע התנזרות מאכילת חיות הינה הצעד הראשון של צום ושל חיים מוסריים, מוסבר בצורה יפה בספר "האתיקות של הדיאטה" ולא בידי אדם אחד בלבד אלא בידי כל המין האנושי, על ידי אנשים שונים המייצגים את האנושות לאורך כל חייה המודעים.

אך מדוע, אם הנוראות וחוסר המוסריות שבאכילת חיות ידועה לאנושות כבר זמן כה רב, אנשים עדיין לא הבינו את החוק הזה, ישאלו אלה הנוטים להיות מובלים על ידי דעת קהל, ולא על ידי ההיגיון. התשובה לשאלה זו היא שהתפתחותה המוסרית של האנושות, שהיא בסיס היסוד לכל התפתחות והתקדמות אחרת, היא תמיד איטית. אך הסימן שזו התפתחות אמיתית ולא מקרית, הוא התקדמותה הלא מופרעת של נטייה זו, ותאוצתה המתמשכת.

התפתחות הצמחונות היא מזן זה. התקדמותה מתבטאת גם במילותיהם של הכותבים, וגם בחיי האנושות עצמה, שמטעמים רבים עוברת באופן עצמאי, יותר ויותר, מהרגלי אכילת בשר לאכילת אוכל צמחוני. תהליך שקורה באותו אופן בתנועה שמגלה כוחה, ושגדלה עוד ועוד – תנועת הצמחונות. במשך השנים האחרונות התקדמה תנועה זו עוד ועוד בהדרגתיות. עוד ועוד ספרים ומאמרים בנושא זה צצים כל שנה, עוד ועוד אנשים מוותרים על בשר, ובחו"ל, במיוחד בגרמניה, אנגליה ואמריקה, מספר המלונות והמסעדות הצמחוניות גדל משנה לשנה.

תנועה זו צריכה לגרום אושר מיוחד לאלו שחייהם מוקדשים למאמץ להביא את מלכות השמיים לארץ, לא מכיוון שהצמחונות עצמה היא צעד חשוב לקראת המלכות (כל הצעדים האמיתיים הם גם חשובים וגם לא), אלא מכיוון שזהו סימן ששאיפתה של האנושות לשלמות המוסר רצינית וכנה, משום שהיא התחייבה לחוק הבלתי הפיך ברצף הטבע, והתחילה בצעד הראשון.

אדם אינו יכול שלא לשמוח על כך, כשם שאנשים לא יכולים שלא לשמוח על אדם, שלאחר ניסיונות שווא רבים להגיע לקומה העליונה של הבית, על ידי ניסיונות עקרים לטפס על הקירות מנקודות שונות, הצליח לבסוף לעשות את הצעד הראשון על גרם המדרגות, וצהל על כך, משוכנע שאין דרך אחרת מלבד טיפוס על המדרגה הראשונה הזו.

תרגמה: הלינה



מאמרים נוספים מאת יוגה של אהבה

4 תגובות לפוסט "הצעד הראשון \ לב טולסטוי"

  • gad loven:

    בחירה אנושית או חייתית
    דניאל יקר, אם אכילת בשר היא כה טבעית, למה אתה מוטרד מזה ואף מרגיש נקיפות מצפון? למה אתה צריך צידוקים פילוסופיים מהצורך החייתי והטבעי לאכול את בשרו של האחר? הלביאה לא זקוקה לצידוק. היא פשוט עושה זאת. יש בני אדם שלא חושבים פעמיים ואוכלים. יש החשים שזה אכזרי ורוצים להימנע מאכזריות זאת. עושה רושם שאתה מחפש צידוק לאכילת בשר. האם אין זו אינדיקציה שקיימת בך מלחמה פנימית בין הטבע הגבוה, האנושי/רוחני שבך לבין הטבע החייתי שבך?
    אכן, האדם והחיות הם מטבע אחד. לפי תורת היוֹגַה כל היצורים החיים הם נשמות רגישות ומלאות אהבה, שעקב אשליה הן כעת עטופות בגוף חומרי המסתיר את טבעם האוהב והחומל. מעמדך בתור אדם מאפשר לך את הבחירה להזדהות לחלוטין עם טבעך החומרי ולנהוג כחיה שמונעת אך לאור צרכיה ודחפיה החומריים, או לנסות להתחבר לטבע הגבוה יותר שלך, טבע של חמלה ואהבה. ההבדל היחידי בין האדם לחיה הוא שלחיה אין אפשרות לבחור לחיות על פי הטבע הרוחני שלה, בשעה שלך יש את האפשרות לבחור. היה אחראי לבחירתך ולתוצאות הנובעות ממנה. אין זה מתפקידי לעורר בך רגשות אשמה. אך אם יש בך רגשות אשמה, האם אין זה אינדיקציה שאינך רק חיה (מפותחת) כפי שאתה מנסה לתאר עצמך? אולי אתה מתכחש ונלחם בקול הפנימי שלך של תודעה גבוהה יותר?
    מכל מקום, דרך היוֹגַה נועדה לאותן נשמות הכמהות להתחבר לטבען הרוחני הנעלה של חמלה ואהבה. ההתחברות נעשית לא דרך רגשות אשמה, אלא מתוך בחירה של מודעות ואהבה.

  • Daniel Bouganim:

    Dear Gad
    First let me apologize for not responding in Hebrew. My computer becomes unstable when I install and use Hebrew fonts.
    And second I thank you for posting my comment and responding to it.
    I believe that a human being is also an animal. Undoubtedly quite well equipped to
    Execute more complicated tasks than most animals but nevertheless just an animal.
    Have you ever watched a lioness hunting in order to feed her cubs, as sad as it was to watch her prey
    being killed it also was a relief to know that her cute little cubs will get food that will help them grow
    and get stronger. I strongly refuse to feel guilty for doing what we, humans, have been evolved naturally to do.
    I also think that unless there is a health hazard associated with consuming meat, that it is not a good idea at all to cause people a sense of guilt for doing one of the most basic and natural things like hunting for food.
    I agree with you that the act of killing an animal causes us to be indifferent to the suffering we cause to living creatures. But I also think that we have been brain washed to feel this way.
    If you follow native people in the amazons, where they weren’t brain washed like us, you will see that they don’t have these kinds of issues.
    It all depends on how we perceive our actions.

  • gad loven:

    בחירה רגשית ולאו דווקא הגיונית
    הרג בעלי חיים מתייחס לרגש ולא דווקא להגיון. למעשה, ההיגיון נועד להצדיק את הצורך הרגשי. ראשית כל, אתה בוחר להגדיר עצמך כחלק משרשת המזון הטבעית, בה החזק אוכל את החלש. זה טבעי. אך אתה יכול להתייחס לטבע עמוק יותר שבך, טבע החמלה והאהבה. גם זו בחירה טבעית. מבחירה זו נובעים יחסיך עם העולם וגם אושרך. הבחירה הראשונה, של החזק אוכל את החלש יוצרת עולם קשה, של מנצלים ומנוצלים והרבה סבל. הבחירה השנייה מביאה לעולם רך, אוהב ורגיש. חוק הקַרְמַה אומר שכשם שאתה מנצל אחרים, כך בבוא יומך ינצלו אותך. זה חוק הג'ונגל. מכל מקום, אם תבחר לחמול ולאהוב את בעלי החיים, התוצאה תהיה שיכולת האהבה שלך, אף לבני האדם, תגדל, גם יכולתך לחוות חוויות רוחניות תתאפשר (במאמרים אחרים באתר מוסבר אספקט זה). לטעמי אני יוצא מרווח בגדול אם לא אוכל בעלי חיים. לפי שיטתי, אין כאן שאלה של רגשי אשמה, אלא הבנת האלטרנטיבות הרגשיות שעומדות בפני האדם והרווח (או ההפסד) הנובע מכל אלטרנטיבה. רגשי אשמה נובעים, אגב, לא מכך שמישהו מאשים אותך, אלא מקונפליקטים ושקרים פנימיים.

  • Daniel Bouganim:

    If we can rationalize the killing of an animal than there should be no problem with that at all.after all almost all the living creatures on earth are killing other animals for their survival as a way of life why shouldn't we.
    Just because we use tools to do it doesn't mean it is wrong.
    just because we are more sophisticated and we raise most of the animals we kill
    doesn't make it wrong
    instead of accusing people and making them feel guilty for doing the most natural thing (meaning consuming the fruits of the earth)
    We should justify what they do and make them feel that they are observing the laws of nature.

כתיבת תגובה

Bookmark and Share
וידאו
מהי מטרת החיים?
שיחה על הצורך הבסיסי של כל בני האדם - לאהוב ולהיות אהוב
עולם מעבר לשמים
קליפ תמונות מוורינדאוון - הודו, המלווה בשירו של מייקל קסידי
פרות שמחות
ארגון "הגנה על פרות" בהודו דואג לפרות ושוורים פצועים בדרך מיוחדת במינה
הרשמה לניוזלטר