מופלאיה ונוראיה

הרא קרישנהפעם, לפני הרבה הרבה שנים, אבל לא המון, בתחילת עידן קַלי, היתה ארץ אחת שקראו לה מופלאיה. למה קראו לה מופלאיה? כי הכל היה בה מופלא. והכל היה חייב להיות בה מופלא. העצים היו מופלאים, הפרחים היו מופלאים, אפילו הציפורים עפו בצורה מופלאה.

בראש המדינה עמדו מלך ומלכה. הם היו פשוט מופלאים. היה להם בן, נסיך מופלאיה, יורש העצר. קראו לו מופלאון. אמא ואבא, המלך והמלכה, חינכו אותו לאהבת העם והמולדת, ולמחוייבות למופלאות. הם לימדו אותו, שלא משנה מה מרגישים בפנים, מבחוץ תמיד צריך להראות שהכל מופלא. ושאף פעם, אף פעם, לעולם לעולם לעולם, לא להפסיק להיות מופלא.

אבא: מופלאון, אתה חייב להראות דוגמה, אתה הנסיך, יורש העצר. ואתה צריך להראות לכל העם איך מתנהגים. תזכור תמיד להיות מופלא. יש פתגם עתיק שאומר: יד יד אצ'ארתי שרסתס, תד תד אוטרו ג'אנה. כל מעשה שעושה אדם דגול, המוני העם עוקבים אחריו.

מופלאון למד לעשות הכל מופלא. הוא ניגן מופלא בפסנתר, הוא צייר באופן מופלא, אכל בנימוס מופלא, ושיחק מופלא בכדור. תמיד כשזרק את הכדור, הוא היה תופס אותו בחזרה. וגם אם לפעמים הכדור היה קצת בורח לו, ומופלאון הרגיש חרדה שמישהו יראה, הוא היה רץ מהר ותופס את הכדור, ומעלה חיוך מופלא על פניו, כאילו לא קרה שום דבר.

מופלאון: הכל מופלא, אני מופלא…

היו לו יחסים מופלאים עם אמא ואבא שלו. הוא אף פעם לא כעס עליהם, והם אף פעם לא כעסו עליו. הם תמיד חייכו זה אל זה חיוכים מופלאים, ואמרו זה לזה:

מופלאון: הו, אמא ואבא, אני כל כך אוהב אתכם!

אמא ואבא: הו, כמה שאנחנו אוהבים אותך, מופלאון!

אבא: הו, מלכתי, כמה שאת מופלאה!

אמא: הו, מלכי, כמה שאתה מופלא בעצמך!

אבא: לא, את מופלאה יותר!

אמא: לא, אתה מופלא עוד יותר!

אבא: טוב, שנינו מופלאים!

אמא: איזה מזל שאנחנו בארץ כל כך מופלאה, שאין בה כעסים, ואין בה פחדים, ואף פעם לא צריך להרגיש כאב…

אבא: ואנחנו, מלך, מלכת ונסיך מופלאיה, כדי להמשיך את השושלת המופלאה, חייבים לדאוג שהחוק הראשון במדינה יתקיים תמיד: היה מופלא.

(שלושתם שרים את המנון מופלאיהJ

מופלאיה, מופלאיה, הכל כה נפלא בה

כולם כאן תמיד מקסימים

כולם מחייכים כאן, כל יום מסיבה בה

במופלאיה אף פעם לא עצובים

או כועסים

או מפחדים

כי כולם כאן תמיד נחמדים.

יום אחד נפל מופלאון וקיבל מכה בברך. הוא הופתע מאוד…

מופלאון (בהפתעה): אוי, זה כואב!

יצא לו צליל מוזר מהפה:

מופלאון: הוהווווו

הוא התחיל לבכות, ויצאו לו גם טיפות מים מהעיניים, והוא לא הבין מה זה.

מופלאון (מנגב את עיניו): מה זה?

הצליל הלך וגבר.

מופלאון: הוווהווו (בוכה).

כל תושבי הארמון נבהלו. הם אף פעם לא שמעו צליל כזה. הידיעה המרעישה התפשטה אל כל רחבי המדינה- מישהו בוכה בארץ מופלאיה!!!

זה היה איום על מופלאות כל המדינה. המלך והמלכה מיהרו אל בנם. הם ניסו לחייך אליו, לדגדג אותו, ללטף אותו, אבל שום דבר לא עזר. מופלאון המשיך לבכות. הם לא ידעו מה לעשות. אמא הכניסה אותו אל החדר הפנימי ביותר בארמון, והגיפה את כל חלונות הארמון. אבל הבשורה כבר התחילה להתפשט. ומופלאון, לא הפסיק לבכות.

הם קראו לרופא המלכותי, והוא שם למופלאון פלסטר מופלא על הברך, ופלסטר מופלא על הפה. מופלאון הבין את הרמז העדין. הוא הרגיש אי-נוחות מאוד גדולה – גם מן הצליל המשונה שיצא ממנו, גם מן המבטים הנוקבים של אמא. זו פעם ראשונה שהוא ראה אותה לא מחייכת. אבל בעיקר הרגיש אי-נוחות מן התחושה המשונה שהיתה לו בלב.

הוא הפסיק לבכות, וניסה לחייך, אבל זה כבר לא היה אותו דבר.

מופלאון: (שר) מי אני??? למה אני מרגיש רע??? מה קרה???

מה זאת התחושה??? ש ש ש ….

זה בטח משהו חשוב, כי אני מרגיש כל כך עצוב…

אמא ואבא: עצוב? רע? תחושה? מופלאון? מה זה המילים האלה?

הכאב של מופלאון לא נרגע. הוא גם הרגיש עכשיו את הכאב יותר עמוק, בלב, בפנים. הוא הרגיש שעד עכשיו, עד היום, כל מה שהרגיש היה משחק, מבחוץ, ופתאום הוא הרגיש משהו בפנים. לא רק כאב, הוא הרגיש שמתחיל להתעורר בו כעס. על אמא ואבא, וכולם, שלא נותנים לו להרגיש. שלא נותנים מקום לכאב שלו. וככל שניסה להסתיר יותר, כך הרגשות רק גדלו.

אמא ואבא כינסו ועדה דחופה.

אבא: הכאב של מופלאון יכול להיות האוייב מספר אחת של מדינת מופלאיה. זה מאיים על אחדות מופלאיה, על החזית החזקה והמופלאה שלנו. זה איום על מופלאותנו. כמה פרחים ורדרדים הפכו להיות אפורים אפילו. ראינו גם ילד שיצא לרחוב במכנסיים שחורים. צריך לעשות משהו דראסטי. להחביא, להעלים, לכסות את הבעיה. אין מנוס, מופלאון צריך לצאת לגלות, ליער. לפחות עד שיתעשת ויחזור למופלאותו.

ומופלאון הוגלה אל היער.

מערכה שנייה

בינתיים, לפני הרבה הרבה שנים, אבל לא המון, לא רחוק מארץ מופלאיה, ממש מעבר ליער, היתה ארץ אחרת. בין המדינות השתרע יער גדול. אף אחת מהארצות לא רצתה לדעת מה יש מעברו השני של היער.

לארץ האחרת קראו נוראיה. למה קראו לה נוראיה? כי הכל היה בה נורא. והכל היה חייב להיות בה נורא. העמים היו נוראים, הפרחים היו נוראים אפילו הציפורים עפו בצורה נוראית. בראש המדינה עמדו מלך ומלכה. הם היו פשוט נוראים. היתה להם בת, נסיכת נוראיה, יורשת העצר. קראו לה נוראית. אמא ואבא חינכו אותה תמיד לקטר ולהיות לא מסופקת. חוסר סיפוק היה העקרון הראשון במדינת נוראיה, ונוראית היתה צריכה לייצג אותו. אמא ואבא לימדו את נוראית שאף פעם, אף פעם, לעולם לעולם לעולם, אסור לה להיות שמחה או מרוצה.

אבא: תמיד צריך לקטר, לבכות, להחצין את הרגשות הקשים- פחד, כאב, וכעס. שכולם יראו וידעו, ושחלילה לא יחשבו שאת בטוב. את צריכה להראות לכל העם איך מתנהגים. יש פתגם עתיק שאומר: "יד יד אצ'ארתי שרסתס, תד תד אוטרו ג'אנה. כל מעשה שעושה אדם דגול, המוני העם עוקבים אחריו.."

וזכרי את המוטו של ארץ נוראיה: אל תעלוץ בהקרה לך דבר נורא, כי תמיד יכול להיות גרוע יותר.

נוראית למדה לעשות הכל בחוסר סיפוק, ולקטר בכל עשייה. כשהיתה מנגנת, היתה מקטרת, כשהיתה מציירת, היתה לא מסופקת, כשהיתה אוכלת, היתה מצוברחת, וכשהיתה משחקת בכדור, תמיד כשהיתה מנסה לתפוס את הכדור, הוא היה נופל לה מהידיים. גם אם כמעט הצליחה לתפוס, היתה נבהלת שמא מישהו יראה שהצליחה, ומייד היתה מפספסת, מזילה כמה דמעות, ושוב מקטרת.

נוראית: איזה יאוש, הכל נורא, שום דבר נעים פה לא קרה.

היו לה יחסים מצוברחים עם אמא ואבא שלה. הם אף פעם לא חייכו זה אל זה, ואף פעם לא התנהגו בחום ואהבה אחד כלפי השני. אמא תמיד היתה מצוברחת, אבא תמיד היה מצוברח, ונוראית היתה מאוד מאוד מצוברחת.

נוראית תמיד היתה אומרת: אוף, אמא, אבא, משעמם! שום דבר לא מספק, הכל כל כך ריק…

אמא: הו, כן ,נוראית, החיים קשים. החיים זה לא פיקניק. אז את יכולה להמשיך לקטר. עוד יהיו לך הרבה הזדמנויות לקיטורים.

אבא: כן, לא מזיק להתחיל כבר עכשיו ללמוד איך מקטרים, להיות מסכן, ולהדגיש את הקושי שבכל דבר. שחלילה וחס מישהו לא יחשוב שטוב לנו! את יודעת נוראית, אם מישהו אומר שטוב לו, אסון מאוד גדול יכול לקרות. חשוב להדגיש את הסבל האישי בפני הזולת.

אמא: איזה מזל שאנחנו במדינה כל כך נוראית, ושאנחנו יכולים לספר ולהתגאות בכל הצרות שלנו. מזל שסביבנו כל כך הרבה אנשים לא מסופקים, ושאנחנו לא חייבים לחשוב בצורה חיובית.

אבא: ואנחנו, מלך, מלכת ונסיכת נוראיה, כדי להמשיך את השושלת הנוראה, חייבים לדאוג שהחוק הראשון במדינה יתקיים תמיד- "היה מצוברח ולא מסופק!"

(שלושתם שרים את המנון נוראיה)

יום אחד, נוראית ראתה בחצר המלכות, פרח מוזר. הפרח היה לא שחור, לא חום ולא אפור, אלא ורוד! היא הרגישה צביטה של התרגשות בלב, ורגש נעים החל מציף אותה. קול מוזר יצא לה מהפה- "חה , חה , חה"- היא התחילה לצחוק!

הצליל המוזר הלך וגבר, והתפשט בכל הארמון. נוראית הרגישה שהוא חזק ממנה, וככל שניסתה להחניקו יותר, כך הוא פרץ יותר. הוא כמו התגלגל מתוכה, והציף אותה ברגשות נעימים, שהיא לא היתה רגילה אליהם, וללא שליטה.

כל תושבי הארמון נבהלו. הם אף פעם לא שמעו צליל כזה. הידיעה המרעישה התפשטה בכל רחבי המדינה- מישהו צוחק בארץ נוראיה! זה היה איום על נוראיות כל המדינה. היה חשש שזה ידבק.

המלך והמלכה מיהרו אל בתם.

אמא: מה זה? מה יש לך על השפתיים? תמחקי את זה מייד!

אבא: קראתי באיזה מקום שקוראים לזה חיוך.

הם ניסו להעציב אותה, לצבוט אותה, הם אפילו איימו, אך שום דבר לא עזר. נוראית המשיכה לצחוק. הם לא ידעו מה לעשות. אמא הכניסה אותה אל החדר הפנימי ביותר בארמון, והגיפה את כל חלונות הארמון. אבל הבשורה כבר התחילה להתפשט- הנסיכה מחייכת! ונוראית לא הפסיקה לצחוק.

הם קראו לרופא המלכותי. הוא נתן לה זריקה ושם לה פלסטר על הפה.

נוראית הבינה את הרמז העדין. היא גם הרגישה אי-נוחות מאוד גדולה מן הצליל המשונה שיצא ממנה. מן המבטים הנוקבים של אמא, מן התחושה הלא מוכרת, של הנעימות שהתפשטה לה בלב. הכי הדאיג אותה, שהיא ראתה בדל-חיוך גם על שפתיה של אמא. אמא כמובן נלחצה מזה מאוד בעצמה, וניסתה להסתיר את בדל-החיוך מאבא. נוראית הפסיקה לצחוק, וניסתה לקטר ולבכות, אבל זה כבר לא היה אותו הדבר.

נוראית: אני לא יודעת מה קרה, שאני כל כך שמחה, חה חה חה,

פתאום נעים לי קצת בלב, ולא רק עצוב וכואב,

אני לא מבינה- מה השתנה?

אמא ואבא: שמחה? חה חה חה? נעים בלב? נוראית, מה זה המילים האלה?

השמחה של נוראית לא דעכה, להפך, היא הלכה וגברה עם הזמן. היא הרגישה עכשיו את השמחה עמוק יותר, בלב, בפנים. היא הרגישה כל כך שמחה ומסופקת מבפנים, שאפילו לא התעורר בה כעס, על שלא נותנים לה להרגיש, או על שלא נותנים מקום לשמחה שלה. היא כבר לא ניסתה להסתיר, והשמחה גדלה מיום ליום.

אמא ואבא כינסו ועדה דחופה.

אבא: השמחה של נוראית יכולה להיות האוייב מספר אחד של מדינת נוראיה. זה מאיים על אחדות נוראיה, על החזית החזקה והנוראית שלנו. זהו איום על נוראיותנו.

כמה פרחים אפורים הפכו אפילו להיות ורודים. ראינו גם ילדה שיצאה לרחוב בחצאית אדומה. צריך לעשות משהו דרסטי. להחביא, להעלים, לכסות את השמחה. אין מנוס. נוראית צריכה ללכת לגלות, ליער. לפחות עד שתתעשת, ותחזור לנוראיותה.

מספר: נוראית הוגלתה אל היער.

מערכה 3

מופלאון טייל ביער שאליו הוגלה. הוא התרגל למקום, ולמד אפילו לאהוב אותו, כי שם היה יכול לבטא את כאבו, מבלי שאיש יפריע לו ויעצור אותו. הוא הסתובב ביער, בכה ובכה לו.

נוראית, גם היא טיילה ביער אליו הוגלתה. היא התרגלה למקום ולמדה אפילו לאהוב אותו, כי שם יכלה לבטא את שמחתה, מבלי שאיש יפריע לה ויעצור אותה. היא הסתובבה ביער, צחקה וצחקה לה.

יום אחד, מופלאון בטיולו, שמע קול, קול מוכר, קול מוכר מהעבר. הצליל הזכיר לו את הבית של ההורים, למרות שהיה שונה, חי יותר, אמיתי יותר. זה היה קול צחוק, ואפילו צחוק מתגלגל. מופלאון בכה מהתרגשות, והתחיל ללכת בעקבות הקול.

יום אחד, נוראית, בטיולה, שמעה קול, קול מוכר, קול מוכר מהעבר. הצליל הזכיר לה את הבית של ההורים, למרות שהיה שונה, אמיתי יותר. זה היה קול בכי, ואפילו בכי עמוק. נוראית צחקה בהתרגשות, והתחילה ללכת בעקבות הקול.

והם נפגשו.

מופלאון ונוראית עמדו זה מול זו. היא צחקה, והוא בכה. ואז היא בכתה, והוא צחק.

כך עבר לו זמן, ומופלאון ונוראית צחקו ובכו לחילופין. הם שמו לב, שהם יכולים לבטא כל רגש שהם מרגישים, ולשני זה לא הפריע. להפך- הם עזרו זה לזו להעמיק ולהעצים את מה שהרגישו, ולבטא זאת בחופשיות.

נפעמים וחווים את הגילוי החדש, הם נשארו כך זמן רב, בוחנים את הרגשות, זה של זו, וכל אחד את של עצמו. הם למדו להכיר את עצמם ואת השני טוב יותר. הם למדו לקבל את עצמם ואת השני, עם כל רגש שעולה.

הם עברו לגור ביחד. הם חיו באושר ובפשטות, פשוט מרגישים, פשוט מי שהם. פשוט להיות. פשוט לבכות כשעצוב ולצחוק כששמח.

ונולד להם בן – הם קראו לו אמיתי, כי הוא היה אמיתי. מאז שהיה קטן, הם לימדו אותו לבטא את מה שהוא מרגיש. הם קיבלו והכילו את זה. כשהיה עצוב – הוא היה בוכה. כשהיה שמח – הוא היה צוחק, הוא יכול היה לכעוס, לפחד, להיות מסופק, והם פשוט היו שם איתו, בשבילו, וסביב הצרכים שלו.

בינתיים, במדינת מופלאיה, המלך והמלכה הרגישו געגועים לבנם. הם רצו שישוב ויהיה יורש העצר של הממלכה.

בינתיים, במדינת נוראיה, המלך והמלכה הרגישו געגועים לבתם. הם רצו שתשוב, ותהיה יורשת העצר של הממלכה.

שלחו שליחים לחפש את מופלאון. שלחו שליחים לחפש את נוראית.

מצאו את מופלאון, מצאו את נוראית, מצאו גם את אמיתי. מה לעשות?

החליטו לכרות ברית שלום בין המדינות, עם היער שביניהם, ולתת למופלאון ולנוראית לשלוט במדינה המאוחדת.

דבר ראשון שנוראית ומופלאון עשו, היה לשנות את סיסמאות שתי המדינות, לסיסמה החדשה- "היה מי שאתה".

הם לימדו את אנשי מופלאיה גם לבכות כשצריך, ושזה בסדר להיות עצובים, ולא צריך לפחד מזה.

הם לימדו את אנשי נוראיה גם לשמוח כשצריך, ושזה בסדר להיות מסופקים, לא צריך לפחד מזה.

הם נתנו דוגמה לעם, בעיקר איך שהם חינכו את אמיתי, בצורה אמיתית, פשוט להיות מי שהוא.

ומני אז ועד עצם היום הזה, במדינת אמיתיתיה, שזה השם החדש שניתן למדינות המאוחדות, המלך והמלכה דואגים שכל הנתינים יהיו אמיתיים, ויכלו לבטא את הרגשות והצרכים שלהם.



מאמרים נוספים מאת אפרת

פעילה בעמותת "יוגה של אהבה".

2 תגובות לפוסט "מופלאיה ונוראיה"

  • gad loven:

    הקשר עם בהקתי
    רבים בני האדם שלא מחוברים לטבעם האמיתי, בהיותם שקועים בשלל ההתניות החומריות שלהם, תולדת מגעם עם מידות הטבע והקַרְמַה החוברת להן. דרך הבְּהַקְתי אמורה לשחרר את האדם משעבוד למידות הטבע ולקַרְמַה, וכך להתנהג באופן אמיתי.

  • אלדן:

    שלום אפרת- רציתי לשאול מה המוסר השכל של הסיפור הזה, סיפור מאוד יפה אבל האם המוסר השכל תואם את דרך הבהקתי?

כתיבת תגובה

Bookmark and Share
וידאו
מהי מטרת החיים?
שיחה על הצורך הבסיסי של כל בני האדם - לאהוב ולהיות אהוב
עולם מעבר לשמים
קליפ תמונות מוורינדאוון - הודו, המלווה בשירו של מייקל קסידי
פרות שמחות
ארגון "הגנה על פרות" בהודו דואג לפרות ושוורים פצועים בדרך מיוחדת במינה
הרשמה לניוזלטר