טארה והמסר הנצחי

יוגה של אהבהטארה רצה הכי מהר שיכלה. היא שעטה במעלה המדרגות ישר לחדר של אחיה הגדול.

"נילה, נילה, אתה לעולם לא תנחש מה קרה!"- היא קראה בהתרגשות ופרצה אל תוך החדר.

נילה הרים את מבטו מהמשחק בו היה שקוע. "מה קרה, טארה? תספרי לי!"- נילה ידע שאחותו לא מתרגשת כל כך בלי סיבה מאוד טובה.

נילה וטארה התיישבו על המיטה של נילה. שם הם תמיד הפליגו ביחד להרפתקאות הדמיון שלהם, ועפו על מרבדי קסמים למחוזות רחוקים. הם ביקרו כך בעולמות מסתוריים, אל סיפורי עבר מרתקים, או אל מציאות עתידית קסומה, כפי שדמיונם לקח אותם. הכל היה אפשרי במסעותיהם הללו.

"תקשיב לזה", אמרה טארה, והתמקמה בין הכריות, "זה משהו שעוד לא שמעת…"

"הכל התחיל כמו בכל יום רגיל. אבא ואני לקחנו את סקוטר (הכלב שלנו), לטיול בפארק. הכל נראה לגמרי רגיל, עד שהגענו לאזור קצת יותר פראי בשולי הפארק, ממש על יד היער. אתה מכיר את החלק הזה של הפארק, נכון? ושם סקוטר גילה את הארנבונים…"

"ומה קרה אז?", שאל נילה, מסוקרן.

"ברגע שסקוטר ראה את הארנבונים, הוא התחיל לרדוף אחריהם. הוא רץ כל כך מהר, שהרצועה שלו השתחררה לי מהיד! הוא רדף אחריהם לאורך כל הדשא, הם רצו במעגלים, ורצו אל תוך השדה, תוך כדי נביחות רמות של סקוטר.

'סקוטר, סקוטר!' אבא קרא, 'עצור מייד, חזור הנה!', אבל כמובן שסקוטר השובב לא הקשיב. ניסיתי לתפוס אותו, אבל הוא היה מהיר מדי. ואז הוא נעלם אל תוך השיחים, רודף אחרי ארנבון קטן. רצתי אחריהם, זחלתי אל תוך השיח, כי לא רציתי שסקוטר יפגע בטעות בארנבון. אבל אז, פתאום, האדמה נעלמה…! התחלתי להתגלגל במורד של עשב, התגלגלתי מטה ומטה ומטה… עצמתי את העיניים תוך כדי הגלגול, עד שהגעתי לתחתית, ונחבטתי באדמה. אווצ', זה כאב!"

"נפצעת? זה כאב מאוד?", שאל נילה בדאגה.

"לא, לא ממש", ענתה טארה. "קצת נבהלתי, אבל לא בכיתי. אבל תקשיב למה שהיה שם…

כשפקחתי את העיניים", לחשה טארה לאט, "ראיתי שאני במקום מאוד מיוחד. כל העצים היו בצבעים מאוד לא רגילים, והכל היה מכוסה במרבד של פרחים כחולים ולבנים. הכל היה נראה כל כך קסום… כמו מן יער פיות כזה. הציפורים שרו שירים מאוד יפים . ואז, ראיתי שמבין השיחים והפרחים, מציצות אלי עיניים מאירות, המון עיניים! לא פחדתי, כי הרגשתי שאלו עיניים סקרניות. כשהסתכלתי יותר מקרוב, ראיתי שהעיניים האלה היו שייכות לילדים קטנים וחמודים. נשארתי בשקט, כי לא רציתי להבהיל אותם. לאט לאט הם התחילו פחות להתבייש, והתקרבו אלי באיטיות. ככל שהם התקרבו, ראיתי שאלה לא ילדים רגילים בכלל. היו להם תופים, פעמונים, חלילים וכלי נגינה אחרים, והם התחילו לשיר ולרקוד. ילד אחד אפילו עשה גלגלונים! צחקתי, ונהיינו חברים. ילדה אחת התקרבה ונתנה לי זר גדול של פרחים יפהפיים, עם הריח הכי מתוק שהרחתי בחיי. ילדה אחרת הכירה לי את הארנבון שלה.

'שלום טארה', אמר פתאום ילד אחד, וקד לפני קידה. 'ברוכה הבאה לגינת היער שלנו'.

הו- איך אתה יודע את שמי?- שאלתי אותו, מופתעת.

'אנחנו יודעים פה הרבה דברים, בגינה שלנו.' ענה לי ילד אחר. ' היום את מוזמנת להיות אורחת מיוחדת שלנו'

האם ראיתם את הכלבלב שלי? שאלתי אותם.

'כן, ראינו אותו, הוא רץ לכיוון ההוא!' הם הצביעו בהתרגשות. 'זה הכיוון של המפלים!' 'בואו נלך ביחד.'

ואז הלכנו דרך העצים. פה ושם ראינו את טביעות הרגלים של סקוטר. במהרה נשמע קול שקשוק גדול, ואז ראינו מפלי מים מדהימים. שם מצאנו את סקוטר. הוא רדף אחרי צפרדעים והשתעשע במים.

"בואו נשחה!' קראו הילדים בשמחה. המפלים היו מקסימים. המפל הגדול געש בקול רועם, והברכות שיצרו המפלים היו קרות ועמוקות. אולם היו גם ברכות קטנות יותר, מהן המים זרמו בקול עדין בהפגשם עם הסלעים. שם המים היו חמימים יותר, צלולים ולא מאוד עמוקים.

צללנו, שחינו, השפרצנו מים ושיחקנו בהנאה. ' טארה, את ממש כמו אחת מאיתנו!' אמרו הילדים. 'אבל רק הרבה יותר גדולה…' אמרה אחת הילדות הקטנות. 'את כמו האחות הגדולה שלנו!' כולם צחקו והשפריצו עלי מים.

פתאום סקוטר התחיל לנבוח ולרוץ במעגלים. הסתכלנו לעברו, ומייד הוא התחיל לרוץ, ונעלם עם פרוותו הרטובה.

יצאנו מייד ואספנו את חפצינו, ורצנו אחרי סקוטר, עוקבים אחרי השביל שבין העצים. הילדים רקדו ושרו כל הזמן עם כלי הנגינה המקסימים שלהם. השיר הקטן שהם כל הזמן חזרו עליו נשמע כך:

" טרהללה וטרילילים, החיים הם לא רק מה שאנו רואים!

הפרחים כה יפים, והים כה כחול, אך מי נמצא מאחורי הכל?

בואו מהר, לא להיות עצלים, בואו לגלות מהו סוד החיים!

טרילילי וטרהללה, נלך יחדיו לחפש את התשובה."

השביל הוביל אותנו דרך היער, ובעברו השני היינו על יד הים. שם, צופה על הים, מתחת לעץ עתיק מאוד, ישבה אשה זקנה, ולרגליה ישב לו סקוטר.

'הי, סבתא שלנו כאן!' קראו הילדים בצהלת שמחה.

"איך היא נראתה, טארה?"- שאל נילה.

"הו נילה, היא היתה אשה כל כך מקסימה! לא כמו אף אשה שראיתי אי פעם. היו לה פנים מסתוריות ונעימות. היא שרה בשקט לעצמה, וכל הציפורים נראו כאילו הן מקשיבות לה. היא נראתה מאוד שמחה ושלווה. היא סיקרנה אותי, אז התקרבתי, והתיישבתי על ידה. השיער שלה היה כמו משי כסוף, ועינייה היו נוצצות. חיבבתי אותה מייד. ידעתי שהיא טובה ונבונה. הילדים התיישבו על ידה בשקט, והמתינו שהיא תדבר.

'שלום טארה', היא אמרה. לא הופתעתי שגם היא ידעה את שמי. 'שלום סבתא', אמרתי. 'את בטח מאוד זקנה'. באותו רגע זה היה נראה כמו הדבר הנכון להגיד. היא צחקקה לעצמה.

'ילדתי, את לא טועה, ולא צודקת, כי למרות שאני מאוד זקנה, אני גם צעירה לנצח.'

לא הבנתי מה משחק המילים הזה אומר, לכן שאלתי 'סבתא, מאיפה את באה?'

'אני באה מהבית של כל הנשמות. הרחק מעבר לעולם הזה'. ידעתי שהיא אומרת אמת, אבל לא יכולתי להבין.

'איך הגעת לכאן, סבתא?' שאלתי. היא חייכה וענתה ברכות, 'נולדתי לעולם הזה בדיוק כמוך. השאלות שלך מראות לי שאת ילדה מאוד נבונה.'

'את אומרת, סבתא, שתינוקות באים לכאן מעולם אחר?' שאלתי.

'פעם, מזמן, הם באמת באו מעולם אחר. אבל זה היה מאוד מאוד מזמן. לפני הרבה מאוד זמן.'

אבל אני גרתי רק בבית שלי'- אמרתי. לא הצלחתי להבין למה היא מתכוונת.

'בואו ואראה לכם משהו מעניין!' אמרה סבתא, ונופפה במקל שלה באוויר בתנועה מעגלית. אחד הילדים קרא-'התכוננו!סבתא הולכת לעשות קסם!' הילדים היו נרגשים מאוד.

בשמים נראה אור שיצא מהמקל של סבתא. האור הפך להמון תמונות צבעוניות. ראיתי שם תינוק, שהפך לילד קטן, ואחר כך לילד בערך בגילי, ואחר כך לנער, ואחר כך ראיתי אותו גדל והופך לאיש כמו אבא שלי, ואז לאדם מבוגר, ולאט לאט הוא הזדקן והפך לזקן כמו סבא, ואז הזדקן עוד ועוד, עד שמת. ואז ראיתי אותו חוזר ונולד שוב, כמו תינוק! זה היה מדהים!

אבל הדבר הכי מדהים היה האור! בתוך הגוף, כל הזמן היה ניצוץ זוהר של אור. הניצוץ הזה נשאר כל הזמן, גם כשהגוף השתנה. הוא היה שם בגוף של התינוק, ועבר לגוף של הילד, והיה גם כשהילד הפך לאיש, והמשיך להיות שם כל הזמן, בכל גוף. הניצוץ נשאר תמיד אותו הדבר, גם כשהגוף עבר כל מיני שינויים. זה היה מוזר, אבל מאוד מעניין ומלא קסם.

'סבתא, מה היה האור הזה?' שאלתי.

'יפה מאוד' אמרה סבתא. 'אתם רואים את האור הזה גם, ילדים? בואו נסתכל עליו קצת יותר מקרוב.' ואז היא נופפה במקל שלה שוב. מולנו, בשמים, הופיעה שמש אדירה ונוצצת. בתוכה היתה ישות מדהימה, שנראתה פשוט כמו כדור אדיר של אור זוהר. לכדור האור הזה היה גם ריח נפלא ומתוק של פרחים, והאויר התמלא במוסיקה שנשמעה מזמן בראשית, מלפני שהזמן בכלל התחיל, מהמקום הקדום ביותר. ומכדור האור הזה נבעה אהבה עצומה, שגרמה לי להרגיש כל כך שמחה, כל כך מאושרת ושלמה…! הלב שלי נפתח כמו פרח בשמש. הרגשתי שזיהיתי אותו, את ישות האור הזו, שכאילו כל חיי חיכיתי לפגוש. כאילו רק למפגש הזה חיכיתי כל החיים. רציתי לדבר, לומר משהו, אבל באותו הרגע המראה המופלא הזה נעלם.

'הו, לאן הוא נעלם?' אמרתי, ודמעות החלו לזלוג על לחיי. 'סוף סוף מצאתי אותו, וכבר הוא נעלם!'

'אל תבכי', אמרה סבתא ברכות. 'הוא לעולם אינו רחוק. הוא נמצא בלב של כל אחד. צריך רק ללמוד לראות אותו.'

'אבל מי הוא? זה נראה כאילו אני מכירה אותו כל כך טוב!', אמרתי.

'הוא החבר הטוב ביותר שלנו. זו נשמת-העל, האלוהים שנמצא בלב של כולם. הוא עוזר לנו, ומלמד אותנו, מתוך הלב שלנו. הוא מבין את המחשבות שלנו, ואת הרצונות שלנו. הוא תמיד נמצא איתנו, יושב בתוך הלב. והוא לא לבד שם. ראיתם את ניצוץ האור הקטן שהיה על-יד כדור האור הגדול?'

'כן, כן, ראיתי! מה זה היה, סבתא?'

'זו היית את! את שחייה לנצח. ניצוץ האור הזה הוא העצמי האמיתי, הנשמה. יש נשמה בכל יצור שחי. נשמה קטנה מאוד, כל כך קטנה שאי אפשר לראות אותה.'

'מה עם מיקרוסקופ?' שאלתי. 'אפילו במיקרוסקופ אי אפשר' ענתה סבתא. 'היא יותר קטנה מקטנה.'

בדיוק אז אחת הילדות קפצה והתחילה לשיר.

"אני נשמה, וגם את נשמה, נשמה מאירה ונצחית,

הגוף הזה הוא כמו מעיל, שלובשת אני האמיתית.

אני ניצוץ של אור, שנמצא בתוך גופי,

ניצוץ של אור, מלא שמחה, זוהר ואין סופי".

כולם הצטרפו לשיר, וגם סבתא שרה ומחאה כפיים. זה היה נפלא. זה נראה כאילו העצים, הפרחים, הציפורים, וכל מי שיש בו נשמה, שר ביחד איתנו. אחרי כמה זמן, אמרה סבתא בעדינות, 'בואו, כולם, בואו נשב עכשיו.'

'אם אני נשמה שנמצאת בתוך הגוף, אז מה זה הגוף הזה?' שאלתי.

'זה פשוט. הגוף הוא כמו בגד. לפעמים הוא בגד קטן, של תינוק, לפעמים בגד של ילד, ולפעמים של מבוגר. אבל העצמי שבתוך הגוף לא משתנה כמו הגוף.'

'זה כמו להתחפש בפורים, נכון? יש נשמות שיש להן גוף של חיה, כמו כלב או חתול, ויש כאלה שיש להן בגד של בן אדם, ויש כאלה שיש להן בגד של צמח, אבל בכל הגופים השונים יש נשמות, שכאילו מתחפשות לכל מיני דברים!' אמרתי. סבתא נופפה שוב במקל, ומולנו הופיעו המוני יצורים – חלקם חיות שונות, חלקם בני אדם מכל מיני מקומות בעולם, המונים המונים של יצורים שאי אפשר היה לספור בכלל.

'גם לחיות יש נשמה!' אמרתי, מוקסמת.

'כן, גם לחיות. אבל החיות לא יכולות להכיר או לדעת מי הן באמת. בגוף של אדם אנחנו יכולים להבין את עצמנו, ולדעת שהעצמי האמיתי הוא מלא שמחה, הוא מלא אור, והוא אוהב מטבעו. רק בגוף של אדם אנחנו גם יכולים לדעת את זה על אחרים. אנחנו יכולים להבין, שבכל תחפושת, בכל גוף, ישנו האני האמיתי, ובתוכנו אנחנו לא שונים זה מזה."



מאמרים נוספים מאת אפרת

פעילה בעמותת "יוגה של אהבה".

כתיבת תגובה

Bookmark and Share
וידאו
מהי מטרת החיים?
שיחה על הצורך הבסיסי של כל בני האדם - לאהוב ולהיות אהוב
עולם מעבר לשמים
קליפ תמונות מוורינדאוון - הודו, המלווה בשירו של מייקל קסידי
פרות שמחות
ארגון "הגנה על פרות" בהודו דואג לפרות ושוורים פצועים בדרך מיוחדת במינה
הרשמה לניוזלטר