סיפור לחג השבועות

סיפור לחג השבועות

יוגה של אהבהפעם אחת, לפני הרבה הרבה שנים, הגיעו לבית-המקדש בחג הביכורים כמה חברים, כדי להציע כמנחה לאלוהים את ביכוריהם.

החברים שהגיעו היו עץ תאנה, שיבולת חיטה, פרה, והילדה הקטנה דינה. הם נכנסו כולם אל בית המקדש בהתרגשות גדולה.

עץ התאנה עמד זקוף וגאה, הסתכל על כולם ממרום גבהו, ואמר:

"עלי אפשר לראות מה אני עושה כאן. אני כה גבוה ונישא, עלי כל כך ירוקים ורעננים, ופירותי כל כך עסיסיים. אלה התאנים הראשונות שלי בקיץ הזה, וכמו בכל שנה, באתי להעלות אותם כמנחה בבית המקדש, כמתנה לאלוהים. אני בטוח שאלוהים יקבל את המתנה שלי, כי הפירות שלי כל כך יפים ומתוקים. הו, אני כל כך מוכשר, שאני יכול לייצר כאלה פירות מקסימים וטעימים…אבל מה את עושה כאן, החיטה? את לא נראית עסיסית בכלל, את אפילו קצת, לא נעים לי להגיד, קצת צהובה…"

נעלבה החיטה וענתה:

"צהובה? בוודאי שאני צהובה! אתה יודע כמה חיכיתי לשמש שתצהיב אותי? ועכשיו אפשר לקצור אותי, לאסוף, ולהכין מהגרגירים המעולים שלי לחם, עוגות, וכל מיני מאפים מצויינים! אני לא סתם חיטה, אני חיטה מלאה! ואני כה גאה ונפלאה שאני יכולה להציע את הגרגירים האיכותיים שלי כמנחה! אל תחשוב שאם אתה גבוה ומרשים, אז רק אתה יכול לתת מנחות טובות. וחוץ מזה, מה את עושה כאן, גברת פרה? מה לך יש להציע?"

ענתה הפרה:

"אתם סתם מפטפטים ומפטפטים. אני באתי להציע את החלב שלי, הטרי, המתוק והטעים. בלי החלב שלי, אי אפשר בכלל להכין מאכלים לחג הביכורים. החלב שלי לבן וצח, והוא מנחה נהדרת. זה החלב הראשון שלי, כיון שרק עתה נולד לי עגל קטן. אני כל כך מוכשרת, גם נולד לי עגל, וגם יש לי חלב נהדר! זו המנחה הטובה ביותר שיש!"

אמר העץ: "אתן בכלל לא מבינות, המנחה שלי היא הכי טובה וחשובה! אפילו הילדים שרים עלי שירים- הלוואי והייתי קצת כמו עץ…, ופירות מתוקים הם מאוד משמחים! איך אפשר קיץ בלי תאנים?"

"בלי פירות אפשר להסתדר!" אמרה החיטה, "אבל בלי לחם? לחם הוא מזון כל כך בסיסי! בלי לחם אי אפשר לחיות! ואפילו אמרו פעם, אם אין לחם, תאכלו עוגות, אבל גם בשביל עוגות צריך אותי!"

"פטפטנים! מה אתם מבינים? בתרבות של היוגה, הפרה היא בכלל נחשבת לאמא. אתם יודעים למה? כי הפרה נותנת לאדם את המזון החשוב ביותר לעבודה רוחנית! החלב שלי מפתח את התאים העדינים ביותר במוח! המנחה שלי היא הכי חשובה!"

כך המשיכו עץ התאנה, החיטה והפרה, להתגאות כל אחד בביכוריו. הם ניסו לחפש פגמים באחרים, והתגאו כל כך בעצמם, ולא שמו לב כלל לדינה הקטנה.

דינה חשבה וחשבה. ולבסוף אמרה:

"רגע, חכו רגע, עצרו את הויכוח!

פירות הם באמת חשובים וטעימים,

ואיך יהיה נחמד בקיץ בלי התאנים?

ולחם הוא מזון בסיסי וגם מאוד חשוב,

וגם כאן בגנאננדה הוא מזון מאוד אהוב.

החלב גם הוא מזון מיוחד וכה טעים,

מפתח הוא במוח את התאים העדינים.

אבל- מאיפה כל זה בא? מאיפה? מהיכן?

מה המקור לכל השפע שיש כאן?

מי ברא את הפרות? מי יצר את העצים?

מי ברא את החיטה ואת כל יתר הדברים?

לכולם אותו יוצר, והתאספנו כאן עכשיו

כדי לתת לו כמנחה את המיטב שבמיטב.

מכל השפע והטוב שברא הוא בעולם

לתת לו להנות ראשון, לפני כולם.

(נכון- פירות הם חשובים וטעימים, ובאמת אי אפשר לדמיין קיץ בלי תאנים. נכון- לחם הוא באמת אוכל מאוד חשוב, אפילו בגנאננדה אוכלים לחם בבוקר. החיטה גם מאוד חשובה. חלב הוא מזון מיוחד מאוד, מרגיע ועוזר להיות רוחניים, אבל מאיפה הגיעו כל הדברים הטובים שלכם? מי נתן לכם את היכולות הנהדרות האלה? מי ברא את הפרה? מי ברא את העצים? מי ברא את החיטה? לכולכם אותו יוצר, ולכן אנחנו בעצם כאן היום, כדי להציע לו בחזרה את מה שהוא נתן לנו. את הטוב ביותר מן הטוב שהוא העניק לנו, אנחנו רוצים לתת לו היום כמנחה, כמתנה. לתת לו להיות הנהנה הראשון מכל השפע שהוא העניק לנו).

אבל… אבל מה אני אתן?

אני לא יודעת לייצר פירות, לא תאנים, לא דובדבנים, לא אף פרי. אז אני לא יכולה להציע פירות כמנחת ביכורים. גם אין לי שום גרגירים, לא של חיטה מלאה, לא של חיטה מונבטת ולא של שיפון, אז אני לא יכולה להציע שום תבואה. אני בטח לא יכולה לייצר חלב, אין לי עטינים, ואין לי חלב שאוכל להכין ממנו חמאה או שמנת. מה אני אציע? אין לי כלום!"

דינה היתה עצובה. היא לא ידעה מה לעשות. היא רצתה גם לתת משהו, איזושהי מנחה, מתנה קטנה, ביכורים של עצמה. אבל מה? מה היא תוכל לתת?

פתאום הרגישה דינה שמרוב עצב, הלב שלה קצת כאב, ואז היא הבינה:

"אין לי חלב, אין לי פירות ואני גם לא מניבה תבואה או חיטה, אבל יש לי משהו מאוד חשוב, יש לי לב!

אני יכולה להציע את הלב שלי כמנחה! יש לי בלב הרבה דברים טובים- אני יכולה לעזור לאחרים, אני יכולה לשמח את החברים שלי, אני יכולה בלב שלי להרגיש רגשות נעימים, ואני יכולה להעניק את האהבה שלי לכל הילדים של אלוהים, לכל היצורים שבעולם! זה מה שאני אציע, אני אציע את הלב שלי!"

דינה שמחה מאוד, ומיד התחילה להתמלא באושר.

"תראו" אמר העץ, "אנחנו כל כך מלאים גאוותנות, איך ניתן מנחות לאלוהים כשאנחנו רק רבים ומתווכחים?"

"ואיזה מן לחם יצא מגרגירים של חיטה שהלב שלה כל כך יהיר?" שאלה החיטה את עצמה.

"והחלב שלי, כשאני כועסת, יוצא חמוץ!" אמרה הפרה. "איזו שמנת תצא מחלב חמוץ? איזו חמאה תצא מחלב חמוץ?"

שלושתם התיישבו עצובים. דינה ניגשה אליהם, ואמרה- "אל תדאגו, חברים, אני יכולה לעזור לכם!"

היא ניגשה אל העץ וקטפה כמה תאנים, טחנה מעט גרגירי חיטה, חלבה קצת חלב מהפרה, והכינה עוגת תאנים נפלאה. הלב שלה היה פתוח ושמח, וכשהכינה את העוגה, חשבה רק על איך לשמח את חבריה ואת אלוהים במנחות שלהם.

"עכשיו אפשר להציע מכולנו ביחד מתנת ביכורים. יש בעוגה הזאת תאנים טעימות מהעץ, קמח טרי, מלא ומזין מהחיטה, וחלב מתוק ועסיסי מהפרה"

"אבל יש בעוגה עוד משהו, שבעצם הופך אותה לכל כך טעימה"- אמר העץ.

"כן, וזה הדבר הכי הכי חשוב בעוגה"- אמרה החיטה.

"ובזכות זה זו המנחה הנפלאה ביותר."- אמרה הפרה.

"מה? אין כאן עוד שום דבר אחר!"- אמרה דינה.

"יש", ענו לה שלושתם, "יש כאן בעוגה הרבה אהבה."



מאמרים נוספים מאת אפרת

פעילה בעמותת "יוגה של אהבה".

תגובה אחת לפוסט "סיפור לחג השבועות"

  • ירדן (בן 11 אח של רז):

    למדתי מהסיפור שלא צריך להתווכח מה לתת ולא צריך לריב,אלא פשוט צריך לשתף פעולה ביחד ולתת את כל הלב.
    והעיקר הוא שאלוהים עשה את הכול
    ובגלל זה אין סיבה לריב.

להגיב לפוסט ירדן (בן 11 אח של רז)

Bookmark and Share
וידאו
מהי מטרת החיים?
שיחה על הצורך הבסיסי של כל בני האדם - לאהוב ולהיות אהוב
עולם מעבר לשמים
קליפ תמונות מוורינדאוון - הודו, המלווה בשירו של מייקל קסידי
פרות שמחות
ארגון "הגנה על פרות" בהודו דואג לפרות ושוורים פצועים בדרך מיוחדת במינה
הרשמה לניוזלטר