גוֹפַּל והרמת גבעת גוֹוַרְדְהַנַה

יום אחד, הילד גוֹפַּל, שהיה ילד לא רגיל בכלל, ראה את נַנְדַה מַהַרָאגַ'ה, אביו, מתכונן לטקס גדול ומרהיב.

אבא נַנְדַה סידר דגנים בכמה קערות, וקישט במה קטנה בירקות ובפירות.

גוֹפַּל אז שאל: "אבא, מה אתם עושים? האם זה איזה טקס מקודש לאלוהים?"

אבא נַנְדַה אמר "גוֹפַּל היקר, אלו הם עניינים רק לאדם מבוגר.

רוץ לשחק עם הפרות והעגלים, ועם כל חבריך, ילדי הרועים.

אנחנו כבר נסדר כאן הכול, ונכין את הטקס לאל אינְדְרַה הגדול".

"האם אינְדְרַה אלוהים?", גוֹפַּל אז שאל, "האם הוא העליון? מי הוא אינְדְרַה בכלל?"

אבא נַנְדַה ענה לו – "גוֹפַּלי, אל תתבלבל, אינְדְרַה לא העליון, אבל אינְדְרַה הוא אל;

הוא עוזר לאלוהים בעניינים החומריים, הוא המלך של עדן, הוא שולט בעננים.

אינְדְרַה דואג להוריד את הגשם בזמן, וכך צומח פרי, ירק ודגן.

כך הנהרות מתמלאים ויש עשב לרוב, הפרות שבעות ומניבות חלב טוב.

לכן יש לאינְדְרַה להודות לפעמים, כדי שהוא לא יעצור את הגשמים.

עכשיו, ילדי, רוץ לשחק עם העגלים, אלה הם לא עניינים לילדים."

כך אבא נַנְדַה אמר, וגוֹפַּל קצת חשב. הוא הביט לגבעה שעל ידה הוא ישב.

כל הפרות יצאו שם למרעה, וביום השמשי, היה זה יופי של מראה.

בגבעת גוֹוַרְדְהַן פרחו פרחים יפהפיים, והיא נתנה מזון בשפע לפרות ועגלים.

אז רעיון עלה במוחו של גוֹפַּל, ובהתרגשות את נַנְדַה מַהַרָאגַ'ה הוא שאל:

"אולי בדיוק את אותה הקרבה, במקום למלך עדן, נערוך לגבעה?"

אבא נַנְדַה צחק לרעיון המוזר – איך כל זה יעזור לנו, ולכל בני הכפר?

איך גבעת גוֹוַרְדְהַן תדאג לגשמים? איך היא תאכיל את הפרות והאנשים?"

"אז ככה", ענה לו גוֹפַּל, "בלי בעיה, הפרות הרי אוכלות את העשב של הגבעה.

אנחנו אז שותים את החלבן הטעים, וכל הנהרות שכאן משקים את העצים.

אנחנו אז אוכלים מהפירות המתוקים, וגם את הדבש שמייצרות פה הדבורים.

וזהו, אין עוד צורך להוסיף ולהמשיך. יש לנו מגוֹוַרְדְהַן את כל מה שצריך!"

אבא נַנְדַה חייך ואל גוֹפַּל בנו אמר – "אז נערוך גם לגוֹוַרְדְהַן את הטקס. מחר.

עכשיו לך גוֹפַּל, ותן לי לסיים, כי בטקס לאל אינְדְרַה אני צריך להתקדם".

"הו, לא! עכשיו! היום!", קרא בקול גוֹפַּל, "אל תחכו עוד רגע, גם לא עוד שנייה בכלל!

קחו את כל מה שהכנתם עבור אינְדְרַה להציע, ומהר אל גוֹוַרְדְהַן בואו ונגיע!"

גוֹפַּל הביט אז אל אביו בחיוך הכי מתוק שלו, ואבא נַנְדַה לא היה יכול לומר לו – לא.

"טוב, בני, תראה לי מה רצונך", ומייד הם פנו לכוון הגבעה.

תושבי הכפר בישלו סעודה מאוד גדולה, וקישטו את הפרות, גם קישטו כל עגלה,

לבשו את הבגדים הכי יפים שהם מצאו, ובתהלוכה גדולה, אל גוֹוַרְדְהַן נגשו.

הם הקיפוה מסביב בשירה של הודיה, וזו היתה תהלוכה שמחה ואף יפהפייה.

אבל לא כולם היו שמחים בחגיגה הזאת. מלמעלה, מלך עדן, התרגז מאוד.

הוא צפה בכל תושבי וְרינְדָאוַן השמחים, וחשב "איך פתאום אותי הם שוכחים?

רק בגלל הילד שאמר כמה שטויות, הם הפסיקו את הטקס שעבורי אמור להיות!

ממני, מלך עדן, אף אחד לא יתעלם, ועל טעותם הם יצטרכו עוד לשלם!"

ברק הבזיק מתוך עיניו ורעם מקולו, בכעס הוא קרא מייד לעננים שלו.

"אני אראה להם עוד מי פה הכי חזק, ולגוֹפַּל אוכיח שאיתי אין שום משחק!"

ושוב בצעקה ובקול מחריד קרא, לעננים שחורים רבים, לענני הסערה,

"לכו להציף את כל וְרינְדָאוַן ומייד! תטביעו שם הכל ואל תשאירו אף אחד!

מלאו בגשם את הכפר! הרסו את הבתים! תטביעו גם את הפרות, ואת כל התושבים!"

העננים כולם החלו למלא את פקודותיו, כי לא יכלו הם לסרב, הלא הם משרתיו.

בברקים ורעמים הוביל אז אינְדְרַה כל ענן, אל עבר כפר וְרינְדָאוַן השלו והקטן.

גשם, קרח וברד, וסערת רוחות, הרעידו אז את כל התושבים והפרות.

הכול הוצף ולא היה היכן להסתתר, הם לא ידעו מה לעשות, במי להיעזר?

אז אבא נַנְדַה על ברכיו כרע והתפלל- "הו, אלוהים, בבקשה, מן המצב הזה הצל!

אתה נדיב תמיד אל אוהביך, הדבקים, אז אנא, לנו כאן עזור, אנחנו נואשים."

כל אנשי הכפר אז כרעו על ברכיהם, וכמו נַנְדַה מַהַרָאגַ'ה, גם הם נשאו תפילותיהם.

אך לא האלוהים שבשמים הרחוקים, הוא זה שנענה לתפילות התושבים.

היה זה בנו של נַנְדַה, הילד הקטן גוֹפַּל, שאמר "אל דאגה, אל תפחדו בכלל.

אני אגן כאן על כולכם מעסק זה הביש, ואחר כך אדאג את אינְדְרַה זה להעניש."

צחק אז אבא נַנְדַה ואמר "ילדון טיפשון, עכשיו יכול להצילנו רק אלוהים עליון.

הוא אדונו של אינְדְרַה הגדול. אתה רק ילד, לעצור גשמים אינך יכול."

גוֹפַּל חייך אל נַנְדַה ואל כל תושבי הכפר, ובתום, בחן ובמתיקות אינסופית אמר:

"אני הוא אדונו של אינְדְרַה, רק אני, אם כך, אוכל כאן להציל מן המצב המסובך."

כולם אז גיחכו, היו הם בטוחים, שהילד הקטן רק מעמיד פנים.

בעוד הם צוחקים, ביד אחת בלבד, הרים גוֹפַּל את גוֹוַרְדְהַן כולה, וכך עמד.

תושבי וְרינְדָאוַן לא יכלו בכלל להאמין, אך את כולם להתחבא איתו גוֹפַּל הזמין.

"בואו, יש כאן מטרייה גדולה עבור כולכם, וכך הגשם לא יגע ולא ירטיב אתכם."

איש לא הבין אז איך גוֹפַּל עושה כזה דבר. הן הוא רק ילד של אחת ממשפחות הכפר!

הם חששו להיכנס מתחת לגבעה, אבל גוֹפַּל הבטיח לכולם שהוא לא יפילה.

ראשון נכנס אז נַנְדַה, כי בבנו גוֹפַּל בטח, ומתחת לגבעה הוא מחסה לקח.

ואחריו כל בני הכפר נכנסו גם הם, ואיתם כל הפרות ואפילו עגליהם.

אך כיוון שדאגו שגוֹפַּל לא יתעייף, עד שיפסק הגשם הדולף,

כמה מבני הכפר מקלותיהם נשאו, תחת הגבעה אותם השעינו ותמכו.

גוֹפַּל צחק, "תודה תודה על העזרה, אתם ממש עוזרים לי להרים את הגבעה!"

הגשם לא פסק שבעה ימים וגם לילות. אינְדְרַה אליהם שלח ברקים וגם סופות.

אך כל תושבי הכפר בכלל לא נרטבו, מתחת לגבעה כה בטוחים היו.

אינְדְרַה לא הבין, כיצד הם שם שמחים? כיצד את ענניו החזקים הם מנצחים?

ואיך הילד הקטן, בלי כל בעיה, מרים ביד אחת גבעה כל כך גדולה?

וכשהבין שהמצב כבר לא בשליטתו, אמר לכל ענן לחדול מייד ממלאכתו.

הגשם אז פסק, ותחת הגבעה, ראו תושבי הכפר שחלפה הסכנה.

הילדים צחקו, כי פסקו הרעמים, והשמיים שוב היו צלולים ובהירים.

השמש זהרה, ובהמון גוון, לפתע נראתה למעלה קשת בענן.

גוֹפַּל אמר אז, "אינְדְרַה כבר הפסיק את הגשמים. עכשיו כולכם הביתה לחזור כבר יכולים.

אחרי שכל התושבים יצאו מתחת לגבעה, בזהירות החזיר אותה גוֹפַּל למקומה.

התושבים ענדו לגוֹפַּל על הצוואר, זר פרחים גדול, ריחני ונהדר.

על כתפיהם הם הרימוהו, ונשאו אותו, וכולם השתוקקו לנשקו ולחבקו.

"תודה", הם לו אמרו, "שהצלת את כולנו, אתה הילד החזק והגיבור שלנו".

גוֹפַּל חיבק באהבה את כל התושבים. הם לא ידעו שהוא הכי עליון, האלוהים.

הם חשבו שכל ההרמה של גוֹוַרְדְהַן, היא רק מן קסם שעשה גוֹפַּלי הקטן.

רק אחד הבין אז מי באמת גוֹפַּל. מעדן, מתוך ארמונו, אינְדְרַה די נבהל.

הוא פתאום קלט את גודל טעותו, כי הבין אז שגוֹפַּל הוא האדון שלו.

אינְדְרַה, מעדן אז ירד במבוכה, ומגוֹפַּל בראש נרכן הוא בקש סליחה.

"אני כעסתי כי הפסקת את הטקס עבורי, אבל עכשיו אני מבין – אתה הוא אדוני.

אתה הוא אלוהים, אני רק משרת, ואת טעותי, אני מבין כעת."

גוֹפַּל סלח לו, אך ביקש, שלא ישכח לעד, שהוא רק משרת, שאל עליון יש רק אחד.

גוֹפַּל ידע שכל תושבי הכפר אינם יודעים, שהוא לא סתם ילדון קטן, אלא האלוהים.

אבל הוא לא רצה שתשתנה ידיעתם, כי הוא רצה שיאהבו אותו פשוט כמו את ילדם.

כי אלוהים הוא ענקי, ומעורר יראה, ומה שהוא, גוֹפַּל, רוצה, זה רק שירות של אהבה.



מאמרים נוספים מאת אפרת

פעילה בעמותת "יוגה של אהבה".

5 תגובות לפוסט "גוֹפַּל והרמת גבעת גוֹוַרְדְהַנַה"

  • אנונימוס:

    אני מקווה שזה נשאר סיפור ואתם לא מאמינים שזה באמת קרה….

    • גוּנָאוַתַר דָאס:

      שלום מר אנונימוס. למה אתה מקווה שזה לא קרה? יש שתי אפשרויות. או שזה קרה או שזה לא קרה. נאמר שאנשים מאמינים במשהו יפה, אפילו שאינו אמת, שעושה אותם אנשים טובים יותר. למה זה צריך לאיים עליך? ואם זו אמת וזה עושה אותם אנשים טובים יותר, שמחים יותר, עדיין, למה זה צריך לאיים עליך? או למה אתה חושב שמיגבלות המחשבה שלך הם מגבלות העולם? מסופר שצפרדע חזרה מהאוקיינוס, וניסתה לתאר למשפחתה, שכל חייה שכנה בבאר צרה, את גודל האוקיינוס. אבי המשפחה שאל אותו, מנפח את חזו: "האם גודל האוקיינוס כפול מהבאר שלנו? האם פי 3? פי 4?" באופן זה הוא ניפח את חזהו, ניפח וניפח, עד שהתפוצץ.

  • אלדן:

    אפרת- הכתיבה שלך של קרישנה-קטהה היא מאוד סתווית ומתוקה, החרוזים מאוד יפים וכל צורת הכתיבה מאוד עניינה אותי, תודה רבה לך. ג'אי גופאל.

  • אלדד:

    מקסים!

  • רויה:

    מקסים ומענג, נהנתי לקרוא, תודה לכותב

כתיבת תגובה

Bookmark and Share
וידאו
מהי מטרת החיים?
שיחה על הצורך הבסיסי של כל בני האדם - לאהוב ולהיות אהוב
עולם מעבר לשמים
קליפ תמונות מוורינדאוון - הודו, המלווה בשירו של מייקל קסידי
פרות שמחות
ארגון "הגנה על פרות" בהודו דואג לפרות ושוורים פצועים בדרך מיוחדת במינה
הרשמה לניוזלטר