אחד המאפיינים הבולטים של ההינדואיזם הוא האמונה בגלגול הנשמה. למרות שנמצא בהודו זרמים רבים ומגוונים, ניתן לאמור, כי רעיון גלגול הנשמה מאחד את רובם הגדול , באופן ישיר או עקיף. רעיון זה מעוגן בספרות האופנישדית, וחוזר על עצמו שוב ושוב בכתבים שונים.

בתחילת הפרק השני של הבהגווד גיטה, אומר קרישנה לארג'ונה:

"מעולם לא היה זמן שבו אני לא הייתי, גם לא אתה וכל המלכים הללו, וגם בעתיד לא יחדל איש מאתנו מלהיות." (ב.ג. 2.12)

במילים אחרות, קרישנה אומר שהוא עצמו, ארג'ונה ידידו, וכל המלכים שנכחו בשדה הקרב בשעת השיחה, היו קיימים מאז ומעולם, וימשיכו להתקיים לנצח. זוהי, כמובן, תפישת עולם שונה לחלוטין, מזו שעל ברכיה גדלנו רוב רובנו. לפי תפישת עולם זו, אם כיום אני בן שלושים שנה, לפני עשרים שנה הייתי בן עשר, ולפני ארבעים שנה, יתכן והייתי בן שמונים שנה, בחיי הקודמים.

קרישנה ממשיך ואומר: "כשם שהנשמה שבגוף ממשיכה ועוברת בגוף זה מילדות, לבחרות ולזקנה, כך עוברת היא לגוף אחר עם המוות. צלול הדעת אינו מתבלבל משינוי שכזה." (ב.ג. 2.13)

הרעיון הוא שהנשמה, השונה לחלוטין מהגוף, ממשיכה בקיומה וזוכה בגוף חדש, בשעה שהגוף הנוכחי מתכלה. הגוף עובר שינויים מתמידים, המאופינים בשישה שלבים יסודיים: לידה, גדילה, קיום מתמשך, הבאת צאצאים, כמישה הדרגתית ומוות. למרות הימצאותה של הנשמה בגוף, היא אינה עושה דבר, ואף אינה נכבלת על ידי הגוף. היא נכנסת לגוף בשעת המגע המיני, דרך זרעו של הגבר ועוזבת את הגוף, וממשיכה לגוף הבא בשעת המוות. המעגל הנצחי, אותו חווה הנשמה, מעגל של לידה, מחלה, זקנה, מוות וחוזר חלילה נקרא סמסארה (Samsara). זהו מונח יסודי וחשוב, החוזר שוב ושוב באסכולות ההודיות השונות.

כדי להבין את ההפרדה בין הנשמה לגוף, כדאי לנתח מעט את מבנה האדם על פי תפישת הסאנקהיה (Sankhya), אחת משש האסכולות האורתודוכסיות המנתחת את היסודות המרכיבים את העולם. על פי תפישה זו מורכב גוף האדם משני סוגי מצע או אנרגיה: חומר ורוח או גוף ונשמה. החלק החומרי, או הגוף החומרי, מורכב אף הוא משני סוגי יסודות: היסודות הגשמיים והיסודות הסמויים. היסודות הגשמיים, הנראים לעין, הם חמישה: אדמה, מים, אש, אויר ואתר. היסודות הסמויים, שאינם נראים לעין, הם שלושה: נפש, תבונה ואגו . המילה "נפש" כאן היא תרגום של המילה Mind, ונקראת בסנסקריט "מנס" (Manas). מונח זה מתייחס לאיבר סמוי שתפקידיו הם חשיבה, רצון ורגש. התבונה היא האינטליגנציה. האגו הוא יסוד סמוי המקשר בין הנשמה הרוחנית לחומר, בכך שהוא גורם לנשמה להזדהות כוזבת עם הגוף החומרי העוטף אותה. כך במקום לחשוב ש"אני נשמה רוחנית נצחית ואלוהית", מתחילה הנשמה לחשוב ש"אני הגוף העוטף אותי, אני זכר או נקבה, צעיר או זקן, עשיר או עני וכו'". הנשמה שונה באופן מהותי מכל אותם מרכיבים חומריים שתוארו, הן הגשמיים והן הסמויים. הנשמה נתפשת כנצחית, מלאה בידע ובשמחה פנימית. בניגוד ליסודות החומריים שאינם בעלי תודעה, היא מודעת. אין לה ולא כלום עם המעטפת החומרית שמסביבה.

הקשר שבין הנשמה לגוף הוא נושא מעניין בפני עצמו. הגוף והנשמה שונים זה מזו באופן מהותי ולכן קשה להבין את הקשר שבניהם. המסורת מציעה הסברים שונים לכך, כבערות, תשוקה ואגו. אנסה להרחיב מעט רעיונות אלה: אותה נשמה היא בעלת זהות רוחנית ואין לה צורך בחומר לקיומה. היא יכולה לחיות חיים מלאים ונצחיים ללא שום מגע עם החומר. בעטייה של הבערות היא נמשכת לחומר ומפתחת תשוקה למשול בו. מכאן מתחילה הסתבכותה בעולם הסמסארה. הנשמה פועלת תחת השפעת האגו וסבורה שהיא עצמה מניעה את העולם, בשעה שלמעשה אין זה כך, אלא שהטבע החומרי מניע אותה לפעול. לנושא זה של הטבע והגוּנוֹת יוקדש מאמר נפרד. דוגמה מסורתית היא של מרכבה, בה מייצג הנוסע את הנשמה. גוף המרכבה מייצג את גוף האדם, הרכב את התבונה, המושכות את הנפש והסוסים את החושים הנמשכים אל מושאיהם. כך יושב לו הנוסע במרכבה, ומכוון אותה באמצעות תשוקתו: הוא מורה לרכב לאן לנסוע, והרכב אמור למלא אחר הוראותיו. לפעמים מאבד הרכב את השליטה על הסוסים המשתוללים, ואז עשויה המרכבה להגיע אל פי תהום. באסכולת היוגה מוקדשת מחשבה רבה לנושא השליטה בסוסים, או בחושים, שריסונם הוא תנאי הכרחי לפעילות של רוחניות והגשמה עצמית. מכל מקום, הנוסע ישוב במרכבה, כאשר הוא עשוי להיות מנותק מהמתרחש סביבו, או לחילופין, מעורב מאד. ברגע מסוים הוא עשוי לנטוש את המרכבה ולעבור למרכבה אחרת. כך גם הנשמה, שברגע מסוים עשויה לנטוש את גופה ולזכות בגוף אחר.

פסוק הממחיש את הניתוק שבין הנשמה לגוף מצוי בבהגווד-גיטה:

"אדם בתודעה אלוהית יודע בתוככי ליבו תמיד, שאף שהוא שומע, נוגע, מריח, אוכל, ישן ונושם, למעשה אינו עושה דבר. זאת משום שהוא מבין, שבשעה שהוא מדבר, מפריש את צרכיו, מקבל דבר מה, או פוקח ועוצם את עיניו, אלה הם בסך הכל החושים הגשמיים, שעסוקים במגע עם מושאיהם, והוא עצמו נבדל מהם." (ב.ג. 2.8-9)

התפישה היסודית היא, כי גוף האדם מהווה צומת דרכים חשוב במסעה של הנשמה במעגלי הסמסארה. מגוף אדם ניתן להתעלות למדרגת קיום גבוהה יותר, לכוכבים הגבוהים שביקום זה, או אפילו טוב יותר, אל העולם הרוחני הנמצא מעבר לעולם החומרי. בו בזמן ניתן גם להידרדר וליפול מגוף האדם לסוגי גוף ירודים יותר, כגון: חיות, עופות, זוחלים, דגים או צמחים. ניתן גם להישאר ולזכות בלידה נוספת בגוף אדם. כאמור, עשויה הנשמה לזכות במיני גופים שונים, חלקם גבוהים מגוף אדם, כגון אלים שמימיים שונים, וחלקם ירודים ממנו כחיות וצמחים. למעשה, אין הבדל בין נשמת אדם לנשמת חיה. יתרה מזאת, האדם והחיה עשויים להחליף תפקידים. מי שנמצא היום בגוף אדם עשוי מחר להימצא בגוף חיה, ונשמה בגוף חיה עשויה לקבל בעתיד גוף אדם. לכן מחויב האדם לנהוג בכבוד ובהתחשבות בחיות. זו גם אחת הסיבות לכך שההינדואיזם דוגל בצמחונות.

שאלה העשויה להישאל היא, מדוע אין אנו רואים את כל התופעות הללו, כמו מעבר הנשמה מגוף לגוף, אם זה אכן פשוט כל כך. בגיטה מצוייה התייחסות לשאלה זו: "היוגים שחותרים להתקדמות ושרויים בהגשמה עצמית, רואים כל זאת בבירור. לעומתם, מי שמחשבם לא פותח ולא הגיעו להגשמה עצמית – אלה אינם מסוגלים להבין את המתרחש, גם אם ינסו." (ב.ג. 15.11)

הרעיון המוצג כאן אומר, שכדי לחוות ידע רוחני – וידע בנוגע לקיום הנשמה ולתכונותיה נחשב כידע רוחני – יש להתקדם ולהתפתח בתחום הרוח. הדבר דורש אימון ולימוד, ויותר מכך היטהרות וזיכוך הנפש מתפישות ארציות. "ניקוי ראי הנפש" הוא רעיון מסורתי המתייחס לנפש כאל ראי מכוסה אבק שיש להבריקו כדי לראות באופן ברור ומובחן את המשתקף בו. האבק הוא אותם רעיונות חומרניים, אותן תשוקות ארציות, אותה הזדהות עמוקה עם הגוף וכל השייך לו, ומעל לכל, אותה קנאה עמוקה באל והרצון לתפוש את מקומו. לאחר שעבר האדם תהליך של הטהרות אמורה אותה ראייה לעלות ולהופיע בנפשו עד שיראה את הדברים כך ולא יבין כיצד ניתן לראות אותם באופן שונה.

אחד האופנישדות (Upanishads) מתאר את גודלה של הנשמה כאחד חלקי עשרת אלפים של קצה השערה. אמירה שכזו באה לשלול את האפשרות ללמוד את הנשמה או להתבונן בה באופן נסיוני, משום קטנותה הרבה. יתרה מזו, לא ניתן להבחין בנשמה בשום אמצעי חומרי, כיון שהנשמה איננה חומרית. עם זאת, ניתן לחוות את הנשמה בעזרת סממנה העיקרי שהוא התודעה. כשם שהשפעתה של תרופה מתפשטת בכל הגוף, כך מתפשטת התודעה בכל הגוף, בזכות נוכחות הנשמה. דוגמה אחרת לכך המצויה בגיטה היא של השמש כמשל לנשמה. השמש מפיצה אור בכל רחבי היקום, וכך גם מקיפה הנשמה את כל הגוף בתודעה, אותה היא מפיצה.

מכאן נובעת גם הגדרה פשוטה של רגע המוות: זהו הרגע בו עוזבת הנשמה את הגוף. המסורת מייחסת לרגע זה חשיבות רבה כיון שזהו הזמן בו מוכרע עתידה של אותה הנשמה. תודעתה ברגע זה תוביל אותה אל עבר מצבה בעתיד. תודעה חומרית תמשוך אותה מטה, אל עבר גוף נוסף. תודעה ספוגה ברוחניות תשחרר את הנשמה מכבלי הקיום. לכן מתאמצים רבים למות באופן מבורך במקום קדוש. המטייל בהודו עשוי לראות אנשים השורפים את גופות יקיריהם שנפטרו. נוהג זה מבוסס אף הוא על תפישת הנשמה והגוף. משעזבה הנשמה את הגוף, אין לה ולא כלום עם גוף זה. ישנם כאלה, שאף לאחר שעזבו את גופם, או מתו, בגלל הקשר העמוק עם הגוף, מבקשים לחזור אליו. במצב זה ייאלץ הנפטר לחזור לגופו כרוח רפאים, או במילים אחרות, יש לו גוף סמוי בלבד, אך לא גוף גשמי. שרפת הגוף בטקס דתי ופיזור האפר בנהר קדוש מטהרים את הנפטר, משחררים אותו מהקשר עם הגוף, ועוזרים לו בהמשך מבורך של מסעו לגופו הבא.

הבהגווד-גיטה דנה בנושא הנשמה והגוף בהרחבה. לפניכם קטע מפורסם העוסק בנושא מתוך הפרק השני, שני הפסוקים הראשונים מתוכו כבר הובאו בתחילת המאמר:

"מעולם לא היה זמן בו אני, אתה, וכל המלכים האלה לא היינו, וגם בעתיד לא יחדל איש מאיתנו להיות. כשם שהנשמה העוטה גוף עוברת בגוף זה מילדות לבחרות ולזקנה, כך ממשיכה הנשמה ועוברת לגוף אחר עם המות. צלול הדעת אינו מתבלבל עקב שינויים אלה. יודעי האמת הסיקו כי חסר הממשות (הגוף החומרי) הוא בן חלוף, והנצחי (הנשמה) אינו משתנה. את זאת הסיקו לאחר לימוד טבעם של השנים. דע כי זו המתפשטת בגוף אינה נשמדת. איש אינו מסוגל להרוס את הנשמה הבלתי נכחדת. קץ הגוף החומרי של הישות החיה, הבלתי נכחדת, הבלתי מדידה והנצחית הוא ודאי. מי שסבור כי הישות החיה קוטלת או נקטלת אינו יודע. הנשמה איננה קוטלת ולא נקטלת. הנשמה לעולם אינה נולדת או מתה. היא לא התהוותה, איננה מתהווה ולא תתהווה. אין היא נולדת, בת נצח היא, קיימת לעד וקדמונית. היא איננה נכחדת עם כלות הגוף. כיצד זה היודע שהנשמה איננה בת כליה, נצחית בלתי נולדת ואינה בת שינוי, יכול להרוג מישהו או לגרום למישהו להרוג? כשם שאדם עוטה מלבושים חדשים בוותרו על הישנים, כך מקבלת הנשמה גוף חומרי חדש בנוטשה את גופה הישן נטול הערך. אין כלי נשק המסוגל לחתוך את הנשמה. לא ניתן לשורפה באש, להרטיבה במים או ליבשה ברוח. הנשמה היחודית אינה שבירה או מסיסה, לא ניתן לשורפה או ליבשה. היא נצחית, שורה בכל, בלתי משתנה, חסרת תנועה, ותמיד זהה. נאמר על הנשמה שהיא בלתי נראית, בלתי נתפשת ובלתי ניתנת לשינוי. ביודעך זאת על לך להתאבל על הגוף. אף אם סבור אתה כי העצמי, הו גיבור חיל, נולד לנצח, ומת לנצח, גם אז אל לך לקונן. המות מובטח לזה שנולד, והלידה מובטחת לזה שמת. לכן אל לך לקונן על הבלתי נמנע. הישויות הן בלתי ניגלות בראשית, באמצע הן נגלות, ובלתי נגלות בהכחדן. לכן, מדוע להתעצב? ישנם אלה החושבים את זו (הנשמה) כמופלאה. ישנם אחרים המדברים עליה כמופלאה, וישנם אחרים השומעים עליה בפליאה. אחרים, גם לאחר ששמעו עליה, אינם מסוגלים כלל להבינה. העצמי שבגוף הוא נצחי ובלתי נכחד וכך הדבר גם לגבי כל הגופים. לכן, אל לך לקונן על אף ישות חיה." (ב.ג. 2.12-30)

במקום סיכום אני מבקש לסיים מאמר זה בסיפורו של המלך צ'יתרקתו (Citraketu), סיפור המצוי בבהגותה פוראנה,Bhagavata Purana)) ואשר במידה רבה מסכם את התפיסה ההודית של הנושא:

"למלך צ'יתרקתו היו נשים רבות, אך למרבה הצער היו נשותיו היפות עקרות, ולכן לא נולד לו בן מאף אחת מהן. יום אחד הגיע לארמונו החכם אנגירא (Angira). הוא הבחין במצוקתו של המלך, שביקשו לסייע בידו. החכם ביצע קורבן מיוחד לאלים ואת שאריות מזון הקורבן הציע למלכה קריתדיותי (Kritaduti). "הו מלך", אמר החכם, "בקרוב תזכה בבן, שיביא לך גם שמחה וגם צער".

במרוצת הזמן נולד הבן, ושמחת המלך לא ידעה גבול. המלך גידל את בנו הרך באהבה רבה, ורכש חיבה רבה למלכה, אם הילד. בו בזמן פחתה חיבתו לנשותיו האחרות חשוכות הילדים. אלה בערו מחמה, וכאשר גברה חמתן, איבדו את בינתן, והחליטו כי הדרך להשיב אליהן את אהבת המלך היא להרעיל את הילד, וכך עשו.

כששמע המלך על מותו הפתאומי של בנו כמעט מת מרוב צער. המלך התמוטט לרגלי הילד ובכה בפה פעור. אז הופיע במקום החכם אנגירא ואיתו ידידו החכם נארדה (Narada). אנגירא פנה למלך ואמר חדות: "התעורר מחשכת הבערות! הו מלך, איזה קשר יש לגוף מת זה ולך, ואיזה קשר יש לך איתו? יתכן, שתאמר, שאתם קשורים עתה ביחסי אב ובן, אך האם חושב אתה, שיחסים אלה נתקיימו לפני לידתו? האם הם באמת קיימים עתה? האם הם ימשיכו להתקיים עכשיו, כשהוא מת? הו מלך, כשם שגרגרי חול קטנים מתקבצים לעיתים יחדיו, ולעיתים מתפזרים מעצמת גלי הים, הישויות החיות, שקיבלו גוף חומרי באות לעיתים יחדיו, ולעיתים נפרדות מכוחו של הזמן".

אז ביצע נארדה דבר מופלא: בכוחו הנסתר הביא את נשמת בנו המת של המלך לנגד עיני כל הנוכחים. מיד נתמלא החדר בזוהר מסנוור, והילד המת התחיל לנוע. נארדה אמר: "הו ישות חיה. ראה את הוריך השקועים בצער עמוק בשל מותך ללא עת. הרשות נתונה לך לחזור ולהיכנס לגופך, להתענג על השנים שנקצבו לך לחיות בגוף זה, ולקבל את כתר המלכות ואת כל השפע שיאציל עליך אביך". הילד המת התרומם והחל לדבר, אך לא עוד כילד צעיר, אלא כנשמה שהגיעה לגאולה מכבלי החומר. הילד אמר: "אני עובר מגוף לגוף, לעיתים בקרב החיות ולעיתים בקרב בצמחים. בכל לידה אני מקבל הורים חדשים. לאיזה הורים, מכל ההורים הרבים שהיו לי, אתה מתכוון?"

"הישות החיה היא ניצחית", המשיך הילד ואמר. "היא איננה קשורה לשום אב או אם חומריים. יחסים אלה הינם בכל מקרה זמניים וכלים עם כלות הגוף. כיון שכליון הגוף הוא ודאי, וכיון שהנשמה אינה נולדת ואף אינה מתה או נשמדת עם כליון הגוף, הרי שעל לכם להתאבל עלי לשוא". אז נטשה הנשמה את הגוף, שנפל חסר חיים לרצפה. המלך ומלכתו, שהוארו בראיה רוחנית, ביצעו את טכסי ההלויה כשהם חופשיים מקינה ומצער."

מאמרים נוספים מאת גוּנָאוַתַר דָאס

• אמונה באלוהים
• מדיטציה
• שנה טוב לכוּוּוּוּלם
• יום הולדת לקרישנה
• חיי משפחה רוחניים
• צמחונות, אי אלימות וחיים רוחניים
• מדריך לבחירות 2015
• חיים רוחניים ויתושים
• הסיפור האלוהי – האחד הפך לרבים לצורך יחסים
• עוד...