שוויון נפש: אטימות או הכלה?

שוויון נפש: אטימות או הכלה?

אפשר לומר על התרבות המודרנית שלנו שהיא תרבות נוירוטית, מאחר שהבריחה מכאב או מסבל הפכה למטרתה העיקרית והמוצהרת. אנחנו מרפדים את חיינו בכל צורה אפשרית, (רק שלא נחוש טיפה של אי נוחות…). היצרנים חושבים כל הזמן איך "להקל" על חיינו, עם המצאות חדשות, שלא ידענו עד כה כמה הן "נחוצות והכרחיות", והמדיה, ובמיוחד הטלוויזיה, מסממת אותנו דרך בליינות ובידור. למה לסבול? אנחנו שואלים, אבל למרבה האירוניה, רמת החרדות שלנו רק גוברת. גם איננו שמים לב כמה שעות אנחנו מוכנים לעבוד כדי לממן את ההתרחבות המתמדת הזו של אמצעי הנוחות.

הפרדוקס הוא שאושר מושג רק כאשר מפסיקים לרדוף אחריו, גם שלווה מושגת כאשר חודלים מלחפש אותה, ושיחרור מסבל מושג כאשר מפסיקים לברוח מפניו. למעשה, הרדיפה אחרי אושר, או הבריחה מסבל – היא בעצם שורש הסבל. החרדה האינסופית להשיג את הטוב, לשמר את הטוב, ולאבד את הטוב, שמקורה בפחד הנוראי מכאב, מטלטלת את חיינו ללא הרף, "וכיצד ייתכן אושר ללא שלווה?"(ב.ג 2.66)

פרדוקס עצוב נוסף: למרות שאנחנו רוצים אושר אינסופי ללא טיפה של כאב, ככל שפחדנו מכאב הינו רב יותר, יכולתנו להכיל כאב הינה קטנה יותר, ואז קטנה יותר גם יכולתנו להכיל שמחה. זאת משום שהלב הופך חסום ומכוּוץ.

הפתרונות שאנחנו מוצאים במנוסתנו מכאב הינם בדרך כלל מאותו טבע ברחני: אטימות, הכחשה, פעלתנות חיצונית, התמכרויות למיניהן, האשמת האחר, סימום מוגבר – שכמו במעגל שלילי, רק מגבירים את הבעיה.

תחילת הסבל
לעומת זאת, נאמר שסבל מתחיל היכן שמפסיקה היכולת להכיל כאב. לכן נצטרך להבחין תחילה בין כאב לסבל. כאב הינו חוויה או תחושה ממשית (פיזית או נפשית), בעוד שסבל הינו הערך שאנו מייחסים לתחושה או לחוויה זו. בדרך כלל איננו מחשיבים כאבים קטנים לסבל, כיוון שביכולתנו להכיל אותם. מדרגת כאב מסוימת מכל מקום, זה הופך להיות ללא נשוא, ואז אנחנו מגדירים את עצמנו כסובלים.

מה קורה אם מצליחים להעלות את סף הכאב? אפשר אז להכיל יותר כאב, ולכן לסבול פחות.

ומי שמסוגל להכיל את כל הכאב? אינו סובל.

"מי שמחשבו אינו מתערער גם בפקוד אותו שלוש המצוקות [מצוקות שמקורן בנו – בגוף ובנפש, מצוקות שמקורן בפגיעה מיצורים אחרים, ומצוקות שמקורן באסונות טבע], ובעת שמחה עליצותו אינה מעבירה אותו על דעתו, מי שפטור מהתקשרות, מפחד ומכעס – אדם כזה נקרא חכם בעל מחשב יציב. בעולם החומרי, מי שבטוב וברע נשאר בלתי מושפע, ואינו מהלל את הטוב או מבזה את הרע – הינו יציב ואיתן בידע מושלם." (ב.ג. 2.56,57)

"מי שאינו נטרד מזרם התשוקות הבלתי פוסק – כמו הים שנשאר יציב ושליו למרות הנהרות אשר זורמים לתוכו וממלאים אותו ללא הרף – רק הוא זוכה בשלווה, ולא מי שמנסה להשביע תשוקות שכאלה."(ב.ג. 2.70)

מדוע הוא אינו מתערער בעת מצוקה ומדוע שמחה אינה מעבירה אותו על דעתו? משום שלבו גדול ורחב כמו הים, ומסוגל להכיל כמו הים:

פני הים נראים אולי גועשים לפעמים, מושפעים מרוחות ומזרמים חיצוניים, אולם עמוק בפנים, הים תמיד שקט. ולמרות שאינספור נהרות זורמים לים ואינספור ישויות חיים מוצאות בו מקלט, הים אינו גואה על גדותיו.

יכולת הכלה
כיצד אפשר להרחיב את יכולת ההכלה? על-ידי שינוי תודעה – מתודעה אגוצנטרית מצומצמת ומרוכזת בעצמי, לתודעה רוחנית של נתינה ואהבה לאל ולעולם.

נאמר קודם (ב.ג. 2.56), "מי שפטור מהתקשרות, מפחד ומכעס – אדם כזה נקרא חכם בעל מחשב יציב."

נאמר גם ש "אגב הירהור במושאי החושים, האדם נקשר אליהם." (ב.ג. 2.62)

הירהור במושאי החושים זהו מצב תודעתי של דריכות אל החוץ מתוך נסיון ליבא משם עונג. ההירהור הזה נעשה בצורה אוטומטית אצל מי שחושב את עצמו לגופו ומאמין לכן שאושרו יושג במישור זה.

כל אימת שהחושים באים במגע עם מושאיהם, המידע החושי מגיע למֵחְשב, והמחשב שמגיב לעולם בקבלה ודחייה, מסווג מידית את החוויות הללו, לפי מידות הטבע ששולטות בו, לנעימות ולבלתי נעימות. זהו ההירהור. לנעים אנחנו נקשרים, ודוחים את הלא נעים (שזה גם היבט של התקשרות לנעים). התקשרות גוררת פחד – פחד להשיג, לשמר ולאבד את מושא ההתקשרות.

התקשרות גוררת גם כעס – כעס כתוצאה מתסכול ואי סיפוק; גם אם מושא ההתקשרות מושג באופן זמני, וגם אם אינו מושג, הניסיון להשיג את מושא ההתקשרות גורר תסכול, שהרי אין שום חווייה חומרית שמסוגלת לספק לחלוטין את העצמי – הנשמה הרוחנית.

תפיסת הקיום האגוצנטרית שעומדת בבסיס ההתקשרות המתמדת ל"טוב"; האמונה שאושר מקורו בחיצוני, במגע עם החומר (הפיזי והנפשי); אי ידיעת טבענו הרוחני הנצחי שהינו מטבע של אהבה ומודעות מלאת חדווה – כל אלה מביאים אותנו להאחז בארעי והחולף ומשאירים אותנו בחרדה אינסופית.

מסע פנימי של צמיחה
אלא שאיננו הגוף החומרי הזמני שעוטף אותנו, ואושר הינו טבעה ומהותה של הנשמה הנצחית האוהבת, כלומר שלנו, ולא טבעו של גופנו. מי שמבין את זה, מסעו בעולם אינו עוד מסע של חיפוש אחר ריגושים חומריים-חיצוניים והתקשרות ואחיזה בהם, אלא מסע של הגשמה עצמית וצמיחה רוחנית. ב"טוב" וב"רע" הוא לומד לראות את השיעור הטוב, את ההזדמנות להתרחבות ולמימוש עצמי, וככל שחווייתו הפנימית נעשית עמוקה יותר והוא הופך מעוגן בעצמי הנצחי, הוא פחות מושפע ממהלך הדברים החיצוני.

הוא עצוב, הוא שמח, ובמיוחד הוא כואב את כאבו של הזולת, אולם הוא חווה את כל זה מתוך פנימיותו הרוחנית השלווה, המשוללת התקשרות, פחד וכעס – המשוללת אנוכיות.



מאמרים נוספים מאת וָארְשַׁבְּהָאנַוי‎

מתרגמת ספרות ודית עניפה ומחברת הספרים "מתאוה לאהבה" ו"סיפורו של זמן". מרצה לפילוסופיה של היוגה והתרבות הוודית.

כתיבת תגובה

Bookmark and Share
וידאו
מהי מטרת החיים?
שיחה על הצורך הבסיסי של כל בני האדם - לאהוב ולהיות אהוב
עולם מעבר לשמים
קליפ תמונות מוורינדאוון - הודו, המלווה בשירו של מייקל קסידי
פרות שמחות
ארגון "הגנה על פרות" בהודו דואג לפרות ושוורים פצועים בדרך מיוחדת במינה
הרשמה לניוזלטר